שתסע לה הרכבת הזאת,
שנשחרר אותה לדרכה,
שנניח לה להאסף אל אחיותיה,
ריקנית או מלאה,
מפוייחת או מבריקה,
אפלה או מזהירה.
תהא מי שתהא,
שתסע,
ישקשקו פעמיה
נקישות אחרונות
ויגנחו ציריה
חריקות לאות
ואנו-
נשכח אותה לנפשה,
הן
תמו פעימותיה,
נדמו ציריה,
ושקטו צלצוליה.
ואת הרכבת הבאה,
ברשם צלצולים ונקישות קצובות,
נקבל אותה,
תהא אשר
