יצירות של ניצוץ ההוויה

גופים מתכווצים בקור העז נטול הרגשות ובעל האילמות האסטרטגית המנכיח מבלי לחוות את המגע הגוף הזה שמתפוגג נעשה מרוקן מכל זהות רק רבדים של אשליות, שאריות שהאכלתי את עצמי בכפית הדמיון הרב בין הפסד רוחני לניצחון מהותני מצית בי תקוות שהיום ההוא יגיע הגוף הזה שמתמוגג לא לנס, לאות. למילה שתעטוף נותר מחוסר הכרה טיפות של לבד נעשות לסערה וחונקות את גרוני ביגון חבורות חבורות מתגלות על גופי ואני ערום ועריה חסר כל תחושת מגע חתום בליטוף העצב ובשברון וכל יום מחדש אני מוכרח להתמודד בעימות התמידי שבלהיות בודד החוויות האלו סוגרות עכשיו מחשיך מוקדם גם הדקירות, הייסורים של הלב, תופסות אותי מתגנב למחסני הבדידות שלי שותתי הדם, נרקב ומוקרב על מזבח האומללות והרחמים העצמיים שלי. פעם זה היה פעם בחודש היום זה תופס אותי כל יום ההתמודדות מול השאלות שטופחות על פני טווחות בגופי ומשאירות אותי יותר מצולק משהייתי הגוף הזה שמתפורר מנסה לבשר ,לפתח שיח אחר אולם, עתה נותרו רק התחושות והמחשבה כלתה בעלטה נמחתה מעל פני האדמה. אם יש משמעות שתחבק אותי בבקשה

האיבה העצמית הזאת השתלטה עליה, כמו הייתה כמיהה לאהבה במסווה של משהו שטחי, כמו הייתה האהבה עצמה רק עם קשיי התבטאות. הלאות הזאת כמו כעס על פעילות יתר להרע- כמו מבקשת כשכבר אין ברירה - להפסיק. היא הביטה לתוך עצמה- והבחינה בריקבון העצום שייבש את מעיין חייה - ועשה אותם לכלום. היא הסיתה את מבטה לעברו גנרל חושך כבר כאן - המניע להרס. כבודו. שתיקה. מחשבה. בערה לאמת ורצון לייחודיות ולה, לא היה כל ניסיון כיצד להתמודד עם הכיליון כשהוא עצמי. כמו גזרו לה חלק מהאני הפנימי והיא משקיפה אל החושך מגלה בעמימות רבדים נוספים על החושך ועל עצמה

לפעמים אני מדמיין שהכל טוב כמו היה לי משהו להיאחז בו כמו היה לי משהו לאהוב לפעמים אני מצליח ממש לראות שיש בחוץ ראיות כמו ילדים משחקים בבוא האביב כמו היביסקוס קטן וחביב שנוחת עלי ומבשר לי כי הגיעה עת גאולתי

בחדר שררה האנדרלמוסיה המוכרת, והוא התעורר בבהלה לאחר חלום בלהות שגם בו הוא מפסיד. הוא נעמד מבולבל , מנסה להיזכר מה עשה אמש לפני שהלך לישון והביט בשעון הגדול התלוי בחדרו ,מחוגי השעון החוו על השעה שתיים בצהריים. כבר שבוע שהוא לא דואג לעצמו : לא מסתרק, לא מצחצח שיניים, לא שם דאורדורנט ועל מקלחת אין מה לדבר. זו תקופה ארוכה שהוא לא מקדם שום דבר בחיים שלו, ולמען האמת הוא לא רואה כעת איך המצב הזה ישתנה. התקיעּות הזאת לא נתנה לו מנוח. הוא מתאמץ כבר ארבע שנים ואפילו חרס הוא לא העלה בידו, כל פעם הוא מבטיח לעצמו מחדש , שזהו! שמעכשיו הוא לא יחזור על זה יותר-אבל הוא חוזר על אותן שטויות אוויליות כבר ארבע שנים. אולי משהו בו באמת דפוק, כך חשב, אולי הוא לא מספיק רוחני -אבל הוא ניסה כבר הכל: יוגה , מדיטציות, ויפאסנות, סדנאות למיניהן ומה לא. המשותף לכל הדברים האלה זה המסר שמנסים למכור לך , ולמען האמת דיי בהצלחה, זה שהמעשה הפעוט הזה (בליווי כמה מאות שקלים שנלווים אליו כמובן) זה מה שיציל אותך , יפקס אותך וישלח אותך לחיים חדשים. גם הוא האמין בזה עד לא מזמן. בכל המפגשים האלה הוא היה מגיע מלא ספקות אך שטוף מוטיבציה שעוד יוגה ועוד סדנא ועוד התבודדות ועוד הרצאה מסוג כזה או אחר זה מה שיוציא אותו מהבלגן של החיים שלו, הבלגן הזה בראש שלא מרפה ממנו . הפעם הוא גמר אומר להפסיק לבלוע את כל הבולשיט הזה, כל תעשיית ההבל שקמה ועומדת על החולשות שלנו- ובעצם מחזקת לנו את התקיעות. הוא הבין שמשהו בו השתנה, הוא נפל חזק בארבע שנים האחרונות , וזה לא שהיום הוא הפסיק ליפול -אבל היום הוא עם תובנה חדשה. הכי גרוע זה לעמוד במקום אבל גם הכישלונות הם בעצם תנועה , כמו נהר כזה שלא פוסק, כמו אוטוסטרדה מלאה ברכבים, וכל עוד שפועלים ועובדים- הכל נרפא ומסתדר. אבל עכשיו הוא הרגיש אחרת, הפעם את כל הנפש הסוערת שלו מפסיק איזה פקק סמוי, פקק סמוי שגורם לו לתקיעות בחשיבה, תקיעות ביצירה .הוא זוכר שפעם עוד שפע ברעיונות, ובמידה מסויימת זה סיפק לו את היכולת להתמודד עם המשברים בחייו- הוא עשה כמה החלטות לא נכונות - אבל היה לו את הדמיון הפרוע שלו שיבוא ויחלץ אותו מהסבך אליו נקלע. אבל עתה הוא חש כמו מדבר , וניסה לנתח בעצמו כיצד הגיע אל הלא כלום המשמים הזה , במידה מסויימת גם חוסר החברה אותו חווה , תרם למחסומים שבראשו, ואולי זה איזה דפקט מגיל התיכון/היסודי או אולי אפילו מגן הילדים , כן זה בטח זה -משהו שקרה לו בצעירותו - וזורה לו מלח על הפצעים עד עכשיו. הוא שב להביט בשעון התלוי על קירו. לעיתים היה נדמה לו שהשעון מביט בו במן מבט ממזרי כזה , כביכול אומר לו :"כל החיים אני סובב סביב מחוגיי, המורים מהי השעה, וכל בני האדם סובבים סביב הזמן" הוא נזכר בעבודה שהמרצה ביקש מהם להגיש עד מחר , העבודה עסקה ביחסו של פאולוס לעובדי אלילים. לעיתים, כך חשב, גם אנחנו עובדי אלילים, אנחנו עבדים לזמן.

הכאב הנמסך ברבגוניות אימתנית שורץ מאחורי גבי, מימיני ומשמאלי הדין נחרץ ועתה רק לאבדון נותרה הסבלנות עד לבואי הקרב המדוד בזמן האתגר שבמורכבות התהליך הלא פוסק נבנה אט אט ומתהדק סביב נשמתי החרוכה הצרחות הגשמיות הלא אנושיות גורסות אותי ללא רחם אך ללא הצלחה וכשהמסלול לא נגמר ועל פי רוב אני כבר נשבר אמסמס בפחד את היום שעבר ואזכיר לעצמי בכבדות שקולה שעוד לא תמו המחשבות ההרהורים והתקוות ולא יגנבו את רצוני יותר עד כלותי בקור המתגבר בלב ליבו של המדבר

רוח קדורנית לבשה את האוויר והאובך דבק במציאות מישהו קיבל מסר מאלוקים למה לא?אולי בטעות * העלטה ניבטת מעיניי ואני ירא מלהתהוות בסוף לא חזרתי בתשובה תאבתי לעצמי תאוותיי כל השולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום לזיכוך על סדר היום עומדת החרטה אבל עוד אין מקום לוידוי כל השולחנות מלאו קיא צואה ואני, הוספתי טנף והתפלשתי בבוץ הרך בך והענוג והרה עמל וילד שקר תרע עינו בכל ממשותו בכל הוויתו אשר הותיר גשם נדבות תניף אלוקים-ונלאה נחלתך מלשתות בצמא לך קראתיך , ואסתתר בכדי שלא אבוש גל נעול מעיין חתום, גן נעול אחותי כלה נעלמת אט אט , דוהה בחשכה אריתי מורי עם דבשי אריתי אך ורק לעצמי ולא נודע כי בא אל קירבנה עד הפעם הבאה...

מסוקים חגים עליה ממעל כמו נשרים הממתינים לטרפם והיא מרותקת בדרך למיתה השלמה העייפות התעוררה גם בה החושך נדלק גם אצלה ונראה שהיא לא מבחינה בין טפל לעיקר האמת נטחת בחוזקה ברחובות וקניינים חומריים נעשים לרוחניים- אולם היא קפאה ,ומכרה את נשמתה לכל המרבה במחיר משהו בהסתכלות שלי השתנה האורות דולקים מבחוץ, ובפנים השתלטה המכונה מגרשי הגרוטאות-כמו בתי הקברות מלאים בדברים שיש להם תחליף אבל לנשמה אין אלטרנטיבה וכעת היא כבר נמכרה ונטבחה.

הסוף הגיע ערוך ומוכן מוקפד ומצוחצח ללא רחמים עננים נפרדים , וטיפות מפרקות חברות של שנים יורדות אחת על השנייה חסרות אישיות, נטולות פנים וכשתגיע שעתי בין כל הסופים ואדע שאין לי כל המשך אעטוף עצמי בחלקי רצונות ואמשיך להיאבק עד מטרים ספורים מער לגבול הטעם הטוב

רעש עמום, זה נקרא לימוד אתה שומע את כולם ואף אחד לא מקשיב לך כיסאות מסודרים בשורה אנשים קוראים מתוך ספרים מדרשים על אהבה וצועקים ללא הרף באיבה התקרה כה גבוהה ואנשים רודפים בדבקות אחר כבוד ושררה חשים לרמוס את כל הארץ אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה ובקשו חזון מנביא ותורה תאבד מכהן ועצה מזקנים ובקשו שלום -ואין עד מתי החזון התמיד והפשע?! עד מתי תמאנו להתבונן אחד בשני וללמוד מה שאפשר מהזולת במקום לחפש את אלוקים בספרים נסתרים חבקו באמת את יציר כפיו לחלק חיוכים ברכות ואיחולים זו העבודה האמתית לא עבודת אלילים לא לשנוא , לא לתעב להסתכל בעיניים ובעדינות לקרב ללב.