יצירות של *מוריה 2*

בס"ד "ברוריה, גשי הנה" קרא לי בן דודי יהודה. "אני כאן" נעמדתי לפניו בסינר מלוכלך שראה שנים טובות יותר. הוא גלגל מגילה וחתם אותה בשעווה. -"ברוריה, זקוק אני לעזרתך.רואה את את המגילה הזו?" -"רואה אני" -"מגילה זו צריכה להימסר לרבן יוחנן בן זכאי" -"לרבן יוחנן בן זכאי? שלח את אחי יוחנן. אין זה ראוי שבת ישראל תלך אל מקום חכמים" "ברוריה, יוחנן קטן הוא וערך המגילה רב. בימים כתיקונם הצדק עימך ואני עצמי הייתי מוסר את האיגרת לידיו של הרב. אולם ממהר אני אל המקדש, אל מצודת אנטוניה" "מה לך ממהר אל המצודה?" שאלתי בפליאה. -"טיטוס,בנו של הנציב אספיאנוס, יצור על ירושלים וכעת מתקרב הוא אל החומה שלישית עלינו לעכבו ולהלחם" "מה כתוב באגרת?" שאלתי בסקרנות. "ירושלים במצור ומי יודע מה ילד יום. חושש אני כי לא רבים הימים שנשב עוד בביתנו. הביטי סביבך, כל יום מתים גברים נשים וטף" יהודה נאנח על פניו ניכרו אותות המלחמה ונראה היה כי לא ישן שעות רבות. הוא קם מכיסאו . "ירושלים לא תחזיק מעמד עוד זמן רב. הרומאים חזקים מאיתנו להם ליגיונות רבים ומה לנו? חרבות? אבנים וקומץ לוחמים בודדים ורעבים?" שתקתי והאזנתי לדבריו הבנתי כי רוצה הוא לפרוק מליבו את רגשותיו. "ראי,יש כאן מכתב לרבן יוחנן בן זכאי, מתעתד הוא לצאת מן העיר ולפגוש את אספסיאנוס. אולי יהיה אפשר מחוץ לירושלים לשקם את הסנהדרין ואת חייהם של יהודים רבים." "יהודה מה יהיה על ירושלים? מה יהיה על המקדש?" "יחרבו!" "לא! אל תדבר כך אינני מוכנה לשמוע זאת, די לנו כי נחרבו פעם אחת." קראתי "ברוריה, מה ערכם של ירושלים והמקדש כאשר קונים כהונה גדולה בכסף?יהודים לא מכבדים זה את זה, הנה לך: סיקרים פרושים, קנאים ,מתונים כל אחד רוצה להיות ראש לירושלים ומה קורה? אפילו להלחם יחד על ירושלים שחשובה כל כך לכולם הם לא מצליחים והרומאים יודעים ומנצלים זאת לטובתם." הוא נאנח. פניו הרזות הביעו צער רב. נראה היה יותר מכפי גילו. נזכרתי בחגיגות החתונה של אחיו שמעיה ואשתו ציפורה כמה שמחה הייתה שם. נזכרתי בפניו של יהודה כמה היו מאירות וקורנות משמחה. כשעוד היה המזון בנמצא לפני ששרפו את מחסני המזון. כמה טוב היה ובין לילה הכל השתנה. לילה אחר ליל החתונה התעוררנו אמי ואני מקולות זעקה ששמענו מהרחוב. יצאתי לרחוב וראיתי להבות מתנשאות לשמים. ראיתי את עירי היפה והמיוחדת עולה בלהבות, חשבתי שהרומאים הגיעו והם צרים עלינו ומשליכים לפידים בוערים. "מה קרה?" שאלתי בבהלה את יהודית אשתו של שלמה הקצב שיצאה כמוני. " רואים יהודים? רק כך נוכל להלחם!כשהרעב יציק בביתכם תבינו כי צריך לצאת ולהלחם. לא ניתן לאספסיאנוס לשלוט בירושלים ובמקדש. לגאולת ירושלים הקדושה!" קרא שמעון בנו של הסנדלר. "שריפה, יהודים שריפה! שרפו את מחסני המזון! מה יהא עלינו?" זעקת השבר של צפניה האורג נשמעה בשוק. "שמעון! בריון אתה!" קראתי "ראו למה גרמתם! שרפתם את כל מחסני המזון של עשירי ירושלים, מה יהיה עלינו?" "צאי והלחמי למען עירך!" השיב לי, האש בערה בעיניו. -"לא כך! יהודים רבים ימותו מרעב בגללכם!" קראתי בייאוש. "רק כך הם יצאו וילחמו! " ענה לי ועיניו אטומות. "משוגעים אתם! תמיטו חורבן על העיר הזאת!" צעקה יהודית שכנתי וברחה לביתה בדמעות. "מה יהיה עלינו עכשיו?" לחשה אמי "ברוריה-" קטע אותי יהודה ממחשבותיי. "יהודה" הפסקתי את דבריו "אם כך, מדוע נלחם אתה על המקדש אם סופנו להפסיד בקרב?" יהודה שתק ונעץ את עיניו בכד החרס שהיה ריק ממים. נראה היה שהוא מהרהר בשאלתי. לבסוף שבר את השתיקה ואמר: " הגאווה היהודית.דעי לך ברוריה ותספרי זאת לילדיך בבוא הזמן שתינשאי לראוי לך. ירושלים לא מחרישה ולא מקבלת בברכה שלטון אלילי שכופר באל אחד. לבסוף ישלוט בירושלים רק מי שאוהב אותה ונכסף לה בכל ליבו" שבוע עבר, מאז שיהודה ביקש ממני למסור את המכתב לרבן יוחנן בן זכאי. מאז ייחלתי למען לחם ומים דלוחים אך אלו כמעט ולא היו בנמצא.מגפות החלו פוקדות את העיר. תהיתי עד מתי נשרוד ונוכל להחזיק מעמד ברעב הכבד.הרגשתי כיצד בטני וגבי אחד הם. הרעב כבד כל כך עד כי יהודים ליקטו גרעינים יבשים מגללי בהמות. מהלו תבן עם מעט מים אך עד מהרה גם אלו אזלו. כעת כל אוצרי הסתכם בשתי כל אוצרי הסתכם בשתי "ברוריה מגישה עזרה לנפגעים" אמר יהודה בגאווה לא מוסתרת. "ישמרך אלוקים" ברכתי את יוחנן וחיבקתיו. "ברוריה, שמרי על עצמך. אולי נפגש עוד" נפרד ממני לשלום ומיהר לדרכו . הרגשתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. מחיתי את דמעותיי, יהודה התבונן בפני. "ברוריה" אמר לבסוף "אחרי המלחמה אם נשאר לבסוף בחיים, רצוני הוא כי נבנה יחד את ביתנו כאן בירושלים" "יהודה-" קראתי בתדהמה "ברוריה, התנישאי לי?" יהודה דיבר במהירות כאילו חשש שלא יספיק לומר את אשר על ליבו, נראה שהמעמד הזה קשה לו "יודע אני כי אין זו העת המתאימה, אך מחשבה זו מקוננת בראשי זה זמן רב מי יודע מה ילד יום. לא ידעתי מתי יוכל אני לומר לך זאת..." "יהודה,עת מלחמה-" התחלתי לומר. "אל תשכחי כי המלחמה היא על החיים, עלינו לחיות ולספר את הסיפור לאלה שיבואו אחרינו, חשוב שיהודים ידעו על המלחמה על ירושלים והמקדש" שתקתי ולבסוף אמרתי ברכות "רצונך כרצוני, בבוא הזמן נבנה את חיינו כאן בין חומות העיר" יהודה היה נראה נרגש הוא חייך לעברי ולפתע נראה צעיר יותר מכפי גילו. "מזל טוב, ברוריה." בירך אותי ובעיניו שמחה גדולה. "מזל טוב,יהודה" ברכתי אותו גם אני. ברגע הזה הייתי המאושרת בבנות ירושלים. "לוחמים" קרא יוחנן מגוש חלב אחד ממנהיגי המרד. "לכל אחינו שעוד כוחם במתנם. זכרו כי זאת המערכה האחרונה.גם אם יכניעו אותנו הרומאים וישרפו את מקדשנו זכרו כי עם ישראל חי קיים וינצח וסופנו לנצח בקרב. לגאולת ירושלים הקדושה" "בום!" איל ברזל ניגח את החומה "לגאולת ירושלים הקדושה" קרא שמעון בנו של הסנדלר "בום!" אבנים הושלכו פנימה "לגאולת ירושלים הקדושה" קרא יהודה והשליך אבן אל הרומאים. "בום!"איל הברזל הכניע את החומה "למען ירושלים והמקדש קדימה למלחמה!"

בס"ד מרדכי היהודי במהלך הדורות עם ישראל נשלט בידי ארבע אומות רשעות שונות: בבל, פרס מדי,יון ואדום. בסיפור שלפנינו אנו נפגשים עם פרס ומדי. מסכת קידושין (עב,ע"א) מאפיינת כל מלכות בתכונה אחרת. כל תכונה קשורה לאחת החיות שראה דניאל הנביא בחלומו. בבל משולים לאריה מלכות מדי (להלן- הפרסים) משולה לדב. "דמיה לדב- תני רב יוסף: אלו פרסיים שאוכלין ושותים כדב,ומסורבלין כדב,ומגדלים שיער כדב,ואין להם מנוחה כדב." המהר"ל מפראג מסביר שתכונת הפרסים היא למלא את תאוותם. כך גם אחשוורוש חיפש למלא את נפשו בתאוותו הגופנית. הוא מסמל את עולם החומר וכל רצונו היה לבטל את הקדושה של עם ישראל ולהפוך את שלטונו ל'תחליף' לבית המקדש. במדרש 'אסתר רבה' (פתיחתא ה) מסופר על עלייתן ונפילתן של אומות העולם. " "כאשר ינוס איש מפני ארי, ופגעו הדב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש"(עמוס,ה,יט) בבל משולים לאריה. בלשצאר הוציא את כלי המקדש והשתמש בהם ואז נפל ממלכותו. אחריו עלו לשלטון מדי ופרס שנמשלו לדב. בתחילת ימי בית שני הייתה תחושה שהגאולה קרבה ובאה. הצהרת כורש נתנה תחושה שבקרוב עם ישראל יעלה לארץ ישראל ויבנה את בית המקדש. באותו שיא, בא המן- מזרעו של עמלק , ממשיכו של 'הנחש הקדמוני'. מטרתם היא להשליט את הרע והטומאה בעולם. המאבק בין קודש לחול ובין טומאה לטהרה מתחיל עוד מראשית ימי הבריאה. הנחש מבטא את הטומאה הוא "העמלק הראשון". הנחש פגם בכל החושים של אדם וחווה חוץ מחוש הריח. מרדכי מבטא את אותה נקודה פנימית טהורה שלא נפגעה. אותה נקודה שמכניעה בסופו של דבר את כוחו של המן. שמו של מרדכי לא מוזכר בתורה אך הוא רמוז באחד מסממני שמן המשחה: "מר דרור" (שמות ל') אונקלוס מתרגם: "מירא דכיא "מה המור ראש לכל הבשמים אף מרדכי ראש לכל "מור דרור" מופיע בתורה כאחד הבשמים של שמן המשחה, בו משחו את כלי המשכן ואת הכהנים ואת מלכי בית דוד. קדושה שאותה לא ניתן לפגום כי הכהנים ומלכי בית דוד נבחרים על ידי הקב"ה. יהי רצון שנזכה לבנות את בית המקדש ולמשוח בשמן המשחה את הכהנים ומלך מבית דוד. ( על פי אורו של מקדש, הרב מנחם מקובר)

בס"ד י"א אב תשס"ה נווה דקלים, גוש קטיף חולצה כתומה, "גוש קטיף זה הבית שלי", השתלבה להפליא בחולות הים הזהובים. רציתי לשבת ליד אמיתי אחי ולשכוח מהכל. להאמין ששום דבר לא קורה ואנחנו בעוד טיול קטן כדי להירגע מעוד בגרות מתישה במתמטיקה. לשכוח מהכל ולהתמכר.להתמכר למגע הרך של החול הקר. כמו פעם שיצאנו יחד ורצנו בחולות וקפצנו למים וחזרנו רטובים הביתה ואמא כעסה עלינו. אבל למי אכפת? אנחנו מאושרים! אני רואה מול עיני את החיילים נכנסים בגלים לנווה דקלים. משקפי שמש מכסים על עיניהם כדי לטשטש את פנינו, כדי לא להסתכל על העיניים שלנו ולבצע את הפקודה בלי ייסורי מצפון ואני רואה את דגל המדינה רקום על מדיהם. הם באים לגרש בשם מדינת ישראל. הגרוש קורה החלומות היפים מתנפצים מול עיני. אמיתי בכה כמו תינוק וקרע את חולצתו. אני נשברתי וקרעתי את החולצה הכתומה "גוש קטיף זה הבית שלי". באותו הזמן שלי הלב שלי נחתך ודימם ודימם... עד שלא יכולתי יותר לשאת יותר את הכאב וברחתי מהבית. התחבאתי בפינה שלי שמיועדת לרגעים הכי קשים. אמיתי הצטרף אלי שבור מאוחר יותר ושנינו ראינו משם איך גוררים את השב"חים מהבית שלנו ויחד איתם את כל הזיכרונות היפים שהיו לנו. נצרתי אבל הים שותק ומבליג ובולע לתוכו את המראות,את החורבן וההרס הנורא מכל. הלב שלי, אוי הלב, כואב כל כך. איך? איך זה קורה? איפה כל עם ישראל? למה הוא לא כאן? התרוצצו המחשבות בראשי. פתאום נופלת בי ההבנה שגוש קטיף על כל מרחביו העצומים, דיונות, חולות ושטחי החממות, מיושב בסך הכל על ידי מספר מועט של אנשים מתוך עם גדול מאיתנו והם באמת מאמינים שזה יקרב את השלום או יביא כמה שנות שקט לשדרות. כרגע לא ממש אכפת לעם ישראל אני זוכרת את ההפגנה בשדרות ושם שרנו באמונה "זה לא יהיה זה לא יקרה, זה יביא אסון עלינו, זה לא יהיה,זה לא יקרה,זה לא מה שהעם רוצה, זה יביא אסון עלינו" אני זוכרת את הקריאה הנחרצת של הרב אליהו "היו לא תהיה!" אז איפה הקב"ה? למה אין צונאמי על כל עזה? למה לא עוצרים את הטרוף הזה? למה כל זה קורה? שמרנו מצוות, נאחזנו במקום שנים חטפנו פצמ"רים וראינו ניסים, נאחזנו במקום כנגד כל הסיכויים מתוך אמונה שכאן מקומנו אולי עוד יקרה נס? התקרבנו לשכונה ההולנדית ושמענו את שירת השב"חים תחנון אחרון לבורא עולם שירחם. אבל הוא לא ריחם על גוש קטיף. אני רואה אותם במדים ירוקים ושחורים מוציאים את השב"חים אחד אחד בבכי ובדמעות. ראיתי אותם מתחבקים עם החיילים, לא יכולתי לשאת את המראה הזה. אמיתי ואני חזרנו הביתה. הוא היה שומם. רק על הדלת היה מודבק פתק: "משפחת כהן, בצו בית המשפט ובצו הממשלה עליכם לרוקן את בתיכם לא יאוחר מה-25.10.2005. אי לכך ובהתאם תודה באמת! א' אלול תשס"ה אנחנו כאן בנצרת עילית, במלון חמישה כוכבים. נשמע חלום? אז זה הוא שלא. אני שונאת את המלון הזה, את המלצרים הערבים שנועצים בי מבטים, כמעט ואי אפשר לזהות פה אנשים. צפוף בחדר, צפוף מאוד למרות כל הפאר אני מתגעגעת לבית בגוש, נמאס לי מהוויכוחים על הדברים הכי מינימלים. אני בוכה כל לילה מגעגועים לעולם שהיה,אני משחזרת את הבית בראש שלא אשכח אותו לעולם וכשנחזור אני אבנה בדיוק את אותו בית. אמיתי שקט וכל היום, הוא כותב ובוהה בחלון. אני כועסת על עצמי שלא נלחמתי יותר, שלא נאבקתי, שעזבתי את הבית שלי מבלי להילחם! איך וויתרתי עליו ככה? איך? לפעמים אני צובטת את עצמי ומקווה לגלות שזה רק חלום, ואז אני מתבדה ומתאכזבת כל כך... אני מצטערת שלא נלחמתי על הבית שלי, המחשבה שמחבל מהחמאס יבנה על הבית שלי את הבית שלו מטריפה את דעתי! למה? למה זה קרה? למה לא נלחמתי? ד' שבט תשס"ו החלטתי ללבוש חולצה כתומה שכתוב עליה: "עוד אבניך ונבנית". אני נזכרת בגרוש מהגוש אבל זה לא דומה בכלל...כאן תהיה מלחמה! אמיתי ואני מסתובבים בין הבתים.יש אווירה של מלחמה באוויר. אני רואה נערים מבצרים בתים חוסמים בבלוקים את החלונות והמרפסות. אספנו את כל שאריות המזון מארוחת הערב וערבבנו הכל בתוך דלי ישן עם הרבה אבנים כדי שנוכל לזרוק את התערובת הזו על הכוחות המגרשים, היס"מ. ראיתי נערים תולים שלט "כל בית שנהרס ניצחון לחמאס" זה כל כך נכון. עם ישראל לא לומד מטעויות! אני הולכת עם חברה שלי לבית של הבנות ואמיתי הולך לבית של בבוקר, בערך בשמונה וחצי בבוקר שמענו אותם רצים לעבר עמונה אני מתחילה לשמוע אותם מכים, אני שומעת זעקות, הם פורצים לבית שלנו! המרפסת נפרצת הם רצים פנימה עם אלות מונפות ומנחיתים מכות על ימין ועל שמאל. בנות צורחות, צועקות, מכות. יס"מניק אחד תופס אותי ומסובב את היד שלי. ניסתי לא לצעוק. אני לא אתן לו את התענוג הזה! הכיתי אותו, נשכתי אותו, שרטתי אותו בכל מכה השתדלתי להכאיב לו כמה שאפשר אבל הוא רק צחק! "שבי התעוררתי במרפאה מאולתרת, שכבתי על מיטה צבאית, הראש שלי כאב כל כך, הרמתי את ידי אל ראשי וחשתי בתחבושת. ראיתי נער רץ לכיווני זה היה אמיתי. הוא היה חבול, הציצית הלבנה שלו הייתה כבר אדומה מדם. הוא התישב לידי ודאגה בעיניו. "מיכל אני גאה בך! לפחות השבנו להם על השתיקה בגוש" 'החזרנו להם? הם כיסחו לנו את הצורה!' "אמיתי, תסתכל סביבך כולם פצועים כמעט מתים.זה היה שווה את זה?" "כן זה היה שווה" הוא ענה לי בשלווה. השתוממתי איך הוא יכול להיות רגוע כל כך שהכל קורס מול העיניים? "האדמה שתקה כמו אז וגם-" טענתי בכעס ומחיתי את דמעותי שזלגו בחופשיות על פני. "אלו חבלי משיח,מיכל, חבלי משיח" הוא ענה לי בסבלנות "אף אחד לא הבטיח שהגאולה תבוא על מגש של כסף" "אבל למה? למה זה קורה? אני לא מבינה" הקשתי. "אנחנו בדור שאור וחושך משמשים בערבוביה. עם ישראל מבולבל, מה נכון ומה לא נכון, השקר יודע שזמנו קצר אז הוא מנסה עוד קצת להיאחז במקומו. מיכל תסתכלי הלאה אל תראי את הרגע, שם בקצה המנהרה,יש אור גדול, אורו של משיח!" עצמתי את עיני שחזרתי את מראה הבית בגוש קטיף, את נווה דקלים פורחת, את עמונה נבנית מחדש. פתאום הכל היה נראה לי כל כך מציאותי. פקחתי את עיני והבטתי על החולצה הכתומה שלי "עוד אבניך ונבנית" שמוכתמת בדם,הסתכלתי על אמיתי שחבול כולו מכף רגל ועד ראש ופתאום הבנתי. "עוד אבניך ונבנית! בדמייך חיי" נשבעתי לעצמי "עוד אבניך! את גוש קטיף, את עמונה, את סיני החרבה כבר 23 שנים, את בית המקדש שחרב כבר 2000 שנה. "הנה ימים באים נאום ה' וכל הגבעות תתמוגגנה ושבתי את שבות עמי ,ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ונטעתים על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם".

חושך. קר,קר מאוד. רותם הידקה את הסוודר השחור לגופה. איציק פזל לכיוונה. "רוצה את הפליז שלי?" "לא, תודה." "אני מתעקש!" "אתה נורא אבירי" היא חייכה חצי חיוך איציק חייך גם. "בן כמה אתה?" שאלה לפתע. -"אני בן 28 ואת?" "15" "כמעט כפול ממך!" "עוד כמה זמן נגיע?" "עוד 5 דקות" "אני במתח! אני רוצה שזה כבר יעבור!" "גם אני. אבל יהיה בסדר" "איך אתה יודע?" "יש לי הרגשה" "מהפה שלך לאוזן של אלוקים" * * * אור קטן ומהבהב הבליח את האפלה. למי שנואש אולי האור הזה היה מסמל תקווה אבל האור הזה סימל את ההפך! העשן שהתפזר והריח הנורא היו מבריחים כל אדם מיואש או מפילים אותו לזרועות היאוש. -"קר וחשוך!" רטן חמי בעצבנות והלך בעצבנות הלוך וחזור -"אז מה!" אמר אלברט ולא הביט לכיוונו -"יש סוודר?" -"יש אחד במכונית של ג'קו" -"מי שומר על הבחורה והילד?" -"יוסי ובנדיטו" חמי היה מתוח.הוא בעט בפחית קולה שהבריחה להקה של חתולי רחוב ביללות בהלה. "שתקו!" סינן בעצבנות "כאילו שזה יעזור" ציין אלברט בחייכו הציני, המפורסם. חמי התעלם ממנו ."מה השעה?" שאל לפתע -"00:55" -"זזנו?" -"זזנו!" * * * שלוש צלליות נראו ברחוב הן הלכו אחת לקראת השניה באיטיות. הן נעצרו במרחק לא רב אחת מהשניה והתקרבו לאט לאט מבלי שקשר העין בניהן יתנתק. " שלום רותם, גדלת!" "בשביל זה הבאת אותי עד לפה? רק כדי לומר לי שגדלתי?!" "אל תדאגי, לא רק בשביל זה" הודיע אלברט "אה, באמת?" זקפה רותם את גבותיה והסתכלה על אלברט בשנאה "באמת" הוא החזיר לה מבט דומה "את הכסף!" קטע חמי את מלחמת העיניים. "כבר אמרתי לך שתדרוש אותו מאבא שלי!" סיננה בכעס " את עושה ממני צחוק?" "אולי" היא חייכהחיוך מלא "לא באתי עד לפה כדי לשמוע את זה. אולי לא הייתי ברור מספיק. או שאת מביאה את הכסף או שאת עובדת אצלנו או שאת מעדיפה לחזור לפנימיה שלך בחתיכות." "כן? אבל אני בחרתי באפשרות אחרת" הכל קרה במהירות מפתיעה הבעיטה המדויקת של רותם שקיפלה את חמי לשניים. איציק שקפץ מבין השיחים על אלברט והם התחילו להכות אחד את השני. רותם שנלחמה בג'קו ויוסי וחבר של איציק נלחם באחד מחברי המאפיה. קול נפץ הידהד ברחוב... יוסי נורה. "אני אראה לך מה זה!" שאג חמי "רותם, בואי עכשיו!" איציק תפס את ידה ושניהם רצו לתוך הסימטה הראשונה שנקרתה בדרכם. "מה יהיה עם יוסי?" שאלה את איציק תוך כדי ריצה "לא יודע" "חמי ישלוף M16! זה מסוכן מדי! תזמינו משטרה!" "היא כבר שם. כל הרחוב מוצף בשוטרים סמויים את לא ראית אותם." הם הגיעו לרחוב יפו מתנשפים. "מה יהיה עם הדס ועידו?" שאלה את השאלה הראשונה שקפצה לראשה. "לא יודע.הלכו לחלץ אותם, אולי כשנגיע לתחנת משטרה יהיו יותר פרטים" * * * "רותם!" "אני לא מאמינה! אתם בחיים!" היא רצה במהירות וחיבקה את שניהם, הדס ועידו , האנשים היקרים ביותר לה. "היי! את חונקת אותי!"קרא עידו רותם עזבה אותו מחייכת. ספרו לי הכל. מה קרה לכם ואיך הצלחתם להשתחרר?" שניהם ספרו לה איך הם נחטפו ומה היה "בכלא" שלהם:" ואז את לא תאמיני, הדס הצליחה למצוא דרך להשתחרר מהחולצה המצחינה של חמי .את יודעת שהוא לא מתקלח?" רותם והדס חייכו. עידו, עם כל ההתרגשות ,המתח עדיין הוא ישים לב לפרטים כ"כ קטנים. "בכל אופן" הדס התערבה " יכלנו לפחות לדבר. מצאנו חתיכה של מתכת חדה שאיתה יכלנו לחתוך את החבלים שקשרו אותנו. מזל שלא היו לנו אזיקים אמיתיים! " "תודה לאל!" אמרה רותם בשקט. "אחרי שהיינו משוחררים הצלחנו להרים את החלון בזמן שה"שומר" הלך לעצמו להכין קפה. הרמנו את החלון וירדנו דרך המרזב. מזל שהיינו בקומה ראשונה! הם מאוד זילזלו בנו והם שילמו את המחיר על זה!" "איפה כלאו אתכם?" שאלה רותם הדס ועידו החליפו מבטים בניהם. "בבית" אמר עידו לבסוף. רותם היתה בהלם 'בבית! הם שמו אותם בבית! היא רתחה בתוכה. ממש "הרצחת וגם ירשת!" חשבה אירוניה הדס ועידו שמו לב למתרחש בתוך רותם. "רותם אל תדאגי אנחנו עוד נחזור הביתה..." "אנחנו לא! אין לנו מה לחפש שם יותר! נמכור אותו וזהו!" "רוצה לשמוע את הסוף?" שאל עידו "ברור!" רצנו מהר דרך החצרות של הבניינים לתחנת אוטובוס הקרובה. למזלנו היה לנו אוטובוס מיד ולא חיכינו בתחנה. ירדנו בתחנה שהכי קרובה לתחנת משטרה,את הדרך שבין התחנת אוטובוס לתחנת משטרה רצנו כמובן סיפרנו להם מה קרה. גילנו שלפני שהגענו כבר שאלו עלינו, מסרנו עדות והביאו אותנו לירושלים בסביבות 23:30 לכאן, מסרנו עוד פעם עדות ואמרו לנו שגם את צריכה להגיע לכאן." רותם עצמה את עיניה.דמעות זלגו על פניה. "אני מצטערת ומבקשת מכם סליחה שהכנסתי אתכם לכל הבלאגן הזה. אני יודעת שלא הייתי בסדר וסיכנתי אתכם סתם והכל היה יכול להיגמר אחרת" הדס נגשה לרותם "רותם הכל בסדר עכשיו. זה נגמר." "רותם אל תבכי!" אבל המשפט הזה גרם לרותם לבכות יותר ולחבק חזק את עידו. "עידו תבטיח לי שלא תעזוב אותי יותר!" "אני מבטיח!" הם הביטו אחד בשני וחייכו. הדס שעמדה בצד מחתה דמעה בצד מבלי שיראו אותה. הדלת נפתחה בחבטה "באתי להתנצל ולבקש סליחה!" רותם עידו והדס הסתובבו לעבר הקול.שלמה אהרונוביץ' עמד בפתחה בוש ונכלם. רותם בהתה בו "אני יודע שלא הייתי בסדר וזילזלתי בך.אני מצטער". "הסליחה האמיתית תהיה רק אחרי שתתייחסו ברצינות לכל מה שקורה מתחת לאף שלכם" "רותם אל תהיי קשה כ"כ! אחרי הכל גם את לא היית בסדר" אמרה הדס רותם הביטה בה. עיניה של הדס הפצירו בה להתרכך "צודקת!" אמרה רותם לבסוף היא הביטה בשוטר וחייכה . 'אחרי הכל אף אחד לא מושלם ולכל אחד יש מה ללמוד כל הזמן... החיים עוד לפניה. מעניין מה הם יצפנו בחובם.'הירהרה אין ספק המקרה הזה לימד אותה שלעולם לא תסמוך על חשיבתה ויכולתיה בלבד!' רותם התבוננה בשמים זרועי הכוכבים.הבוקר יעלה עוד כמה שעות ואיתו יום חדש,עתיד חדש, טוב יותר. -סוף-

בס"ד 'מה עושים?'שאלה רותם את עצמה. אף פעם לא הייתה צריכה להתמודד עם החלטות כ"כ גורליות. היא פרשה שנית את הדף המקומט מול עיניה. 'רותם! כנראה שאזהרות לא עוזרות לך להחליט מה טוב בשבילך. אם עד 1:00 לא תביאי את הסכום המבוקש או שתחליטי לעבוד איתנו (וכך ימחק החוב של אביך),גורלם של עידו ושל המדריכה שלך יהיו בסכנה! נקודת המפגש תהיה במקום שבו איציק פגש אותך בפעם הראשונה. ראי הוזהרת!!! אנחנו.' גל של זעם שטף אותה. 'אני שונאת אתכם! אני שונאת אתכם! אני שונאת אתכם!'חשבה בכעס . היא הרגישה שאם חמי או אלברט היו מולה היא הייתה יכולה לקרוע אותם לשניים. 'אני לא נכנעת לסחטנות הזאת!' החליטה. רותם העיפה מבט בשעונה השעה הייתה 17:05 עוד כמעט תשע שעות למפגש. 'מה יהיה עם עידו והדס?' קול אחר לחש לה 'ומה יהיה איתם באמת? ' היא הרגישה כאילו מישהו פוצץ בלון בתוכה וכל אוויר בורח ממנו.היא הרגישה את החולשה והחוסר אונים מתפשט בגופה מאצבעות רגליה עד לראשה. היא עיסתה את רקותיה, ראשה התפוצץ מרב מחשבות שרצו. 'איך הם יודעים על הדס?' 'הם עקבו אחרי!' חלפה המחשבה הקשה.'אני פשוט במלכודת.אני לא יכולה לצאת מהפנימיה ברגע שאני אצא הם יתפסו אותי ולמי זה יועיל?' 'עידו... הדס... הם בידיים שלהם! הם בידיים של המנוולים האלו!' רותם רצה לטלפון הציבורי שבפנימייה. היא שלפה את הטלכרט מכיסה וחייגה במהירות את המספר טלפון של כפר הנוער של עידו. "כפר הנוער אביב, שלום!" ענה לה קולה של המזכירה. "שלום.אני חייבת לדבר דחוף עם אחי, עידו קדם!" דיברה רותם במהירות. -"בן כמה הוא?" -"שבע" -"אני אשלח מישהו לקרוא לו." -"תודה" -"תתקשרי בעוד כעשר דקות" רותם חיכתה בעצבנות ליד הטלפון . היא התחילה לכסוס את ציפורניה בעצבנות. היא נזכרה באמה שתמיד כעסה עליה כשהיא עשתה זאת. הדקות חלפו להן כמו צב ורותם הרגישה שהיא יכולה לשבור את הטלפון מרב מתח 'רק שלא יחטפו אותו! בבקשה! רק לא זה!' התפללה בתוכה. העשר דקות ההן חלפו להן במתח בסיומן רותם התנפלה על הטלפון וחייגה שנית לכפר נוער. -"כפר נוער א-" -"כן, כן אני יודעת. מה עם אחי?" -"את!" קראה מזכירה. -"כן אני. מה עם אחי?" -"הוא לא נמצא בחוגים ככה האם בית אמרה לי. אני-" -"תקשיבי לי טוב. " קטעה אותה רותם " תבדקו אצל השומר , אולי הוא יצא עם מישהו מהשער" "אנחנו נבדוק גם שם. אל תדאגי אבל אולי הוא-" "תבדקו קודם כל בשער. זה מאד חשוב לי אחזור אליך עוד חמש דקות" רותם הרגשה רע. היא נשענה על הקיר ולאט לאט צנחה לרצפה. 'הדס!' הכתה המחשבה בראשה. היא קמה במהירות וחייגה להדס. "שלום הגעתם ללקוח ברשת סלקום הלקוח..." "לא נכון" היא קראה. 'הדס אצל סבתא שלה, אז היא נסעה לשם' חלף קולה של ליטל בראשה. היא הייתה בטוחה שהם אילצו אותה להתקשר לליטל... חלפו החמש דקות. בשלישית התקשרה לכפר הנוער. "אחות של עידו?" ניחשה המזכירה "צדקת, השומר ראה אותו יוצא עם בחור מהשער, עידו אמר שבן דוד שלו לוקח אותו לפיצה ביחד..." "תודה על המידע הזה." "רגע-" "מה?" "למה זה חשוב לך?" "אני אגיד לך אח"כ , להת' " היא ניתקה את הטלפון וצנחה לרצפה "רותם?" שמעה קול מעליה. רותם הרימה את עיניה והופתעה למראה הדמות שהסתכלה עליה בעניין.

בס"ד פרק ה' במקלט הנטוש בשכונה ד' התנהלה שיחה לילית סוערת ביותר. המקלט הואר באור קלוש היו שם שלושה צלליות כהות וצללים נמוכים של רהיטים שבורים, ריח צחנה נדף מהמקלט. כבר שנים לא ניקו אותו. אבל לאנשים שגרו בתוכו לא היה אכפת. לפתע נשמעה צעקה של כאב. "מה אתה דפוק?! לא הייתי מספיק ברור?" צרח הצל הנמוך על הצל הגבוה שהתקפל מכאב על הרצפה . כשחמי עצבני 'שומר נפשו ירחק' וזה מה שעשה הבחור המפוחד. הוא זחל על הרצפה המטונפת לכיוון הקיר. "זה מה שהיא אמרה." אמר לו הבחור בהכנעה "תדרוש את הכסף ממנו." "היא יודעת שאני לא יכול להגיע אליו." סינן חמי בכעס ושתה עוד קצת מהבקבוק בירה שנח על השולחן הסדוק. זה הדבר שיחיד שיכול להרשות לעצמו כדי להירגע כרגע. הוא התחיל ללכת במעגלים סביב השולחן כמו ציפור שמשחרת לטרף. "אתה יכול אם אתה רוצה." אמר אלברט ופיהק. הוא התיישב בכורסה הישנה. "נכון אבל אני לא רוצה" ענה חמי ותפס בחוזקה את הבקבוק . הבקבוק התחיל להשמיע קול סדיקה מאיים. חמי התבונן בו . "למה אתה רוצה אותה בכלל?" הוא שאל אלברט והניח את רגליו על השרפרף הקטן. "כי היא יפה" אמר חמי וחייך ברשעות. " אתה רוצה אותה לעצמך?" שאל אלברט בגבה מורמת. "אולי." ענה חמי בפנים חתומות "נוכל לכופף אותה אלינו ולהשתמש בה בתור סוכנת." חמי שתה עוד קצת מהבירה. "היא לא תסכים!" קבע אלברט "מי אמר לך?" השתנק חמי וירק את הבירה לרצפה. "ראית איך היא גמרה עליו." אמר רמז באצבעו על הבחור הפוחד שעמד עכשיו בפינת החדר. " הוא?" נשף חמי בבוז " כל נקבה יכולה לגמור אותו! תפסה אומץ,הילדה" ובתוך תוכו הרגיש מעט הערכה כלפיה. -"אם היא כ"כ חשובה לך, אז נתפוס אותה ונאיים עליה." -"היא בפנימייה הארורה שלה" -"לא כל הזמן. נעקוב אחריה" חמי היה מרוגז הוא לא אהב שדברים לא יתנהלו כפי שהוא רצה. -"נגיד לה שככה נמחק את החוב של אביה. את הסם הכי משובח הבאתי לו" -"אביה לא מזיז לה" ציין אלברט -" אתה שפוי? ברור שכן! זה אבא שלה!!!" צרח עליו חמי וניפץ את הבקבוק על הרצפה, הבירה נשפכה על הרצפה בקול תסיסה. -"לא אחרי שרצח את אמא שלה" ענה אלברט, הוא נהנה לראות את חמי יוצא מהכלים. -"כל ילד אוהב את ההורים שלו" אמר הבחור שעמד בצד. -"אתה שתוק!" צרח חמי "טוב, נעשה מה שאמרת, נתכנן מעקב ונתפוס אותה בשעת כושר" התרצה " לקרוא לג'קו ויוסי?" שאל אלברט . כרגיל חמי תמיד מקבל את רעיונותיו החכמים. "כן, אבל כשנתפוס אותה זה יהיה רק אתה ואני" "איך שאתה רוצה" ענה אלברט באדישות. "ככה אני אוהב אותך אלברט!" חמי חייך 'חמי הזה כמו בובת מריונטה' חשב אלברט בלגלוג והשיב לו חיוך. ' חכי ,חכי ילדה. עכשיו תלמדי מי זה חמי אם עוד לא הבנת' הוא צחק. הרבה זמן הוא לא היה כ"כ מרוצה מעצמו הוא התהלך כשיכור בחדר עד שהחליק על רצפה. הוא קילל בגסות. אלברט צחק עליו בהתנשאות והבחור שעמד בצד התפלל לצאת ממאורת העקרבים הזו כמה שיותר מהר...

בס"ד. מסכה. הנה עוד אחת. רק תבחרי והיא שלך. מחכה רק לך. הן עומדות שם בשורות, בטורים ממלאות את כל המדפים שבאולם . מחכות לך. מחכות לך שתבואי ותיקחי אחת מהן ותעטי אותן על פניך היפות והמיוסרות. קל . קל לך לברוח אליהן. הן מפתות, מחייכות, שמחות, מאושרות. אבל כ"כ לא אמיתיות. במי תבחרי?אם איזו מהן את רוצה להזדהות? ? איזו אחת תאמצי אליך ותלבשי אותה עד שתהפוך לחלק ממך? חומות. חומות שמסביבך גדולות וגבוהות. בנית אותן במו ידייך כדי למנוע ממני לחדור אלייך, אל תוך נשמתך הפצועה והמדממת. את פוחדת. אני רוצה לעזור לך , אני מנסה להפיל עוד חומה ועוד ולהסיר עוד מסכה. את נלחמת בי ולא מוותרת. ואני? משתדלת שלא להרים ידיים. שלא להיכנע לך. את חזקה. אבל אני חזקה יותר.

בס"ד פרק א' רותם הלכה ברחוב, בשכונה הכי לא סימפטית בכל באר שבע, שכונה ד' הידועה לשמצה . 'בשעה מאוחרת של הלילה זאת ממש התאבדות!' לחש לה קול בתוכה. 'מה יש לי כבר להפסיד?' חשבה. היא לא ידעה בעצמה לאן היא רוצה ללכת.' רק ללכת, לא לחשוב, לברוח!' רצתה 'לברוח ממה? מהעבר? אז למה את כאן?!' טען הקול בהגיון רב. רותם הרגישה שראשה מתפוצץ ממחשבות 'די!!! שתוק!' צעקה בתוכה על הקול המעצבן. אורות עמומים האירו את השכונה שזעקה עוני וחוסר טיפוח לעומת השכונות היפות והיוקרתיות שראתה כשהלכה לקניון העיר. מרחוק היא קלטה איזו חבורת רחוב שלא כדאי להתעסק איתה הם ישבו על החומה והעבירו בניהם סיגריות או אולי זה סמים? הם צחקו בקול רם. 'החבורה של חמי ואלברט!' היא זיהתה. הם היו לבושים ברישול, גופיות, מכנסי ג'ינס קרועים וקעקועים, הרבה קעקועים, עגילים קישטו את אוזניהם. היא ידעה שלכל אחד מבני החבורה היו 'הם שיכורים!' קבעה רותם. היא עקפה מכולת אשפה ירוקה שמזמן עלתה על גדותיה וריח הצחנה היה כ"כ חזק עד שהיא סתמה את אפה והלכה במהירות. היא הגיעה לרחוב ראשי של השכונה. 'כאן יותר טוב' חשבה. האור החזק שהאיר את הרחוב הרגיע אותה מעט ונסך בה איזו תחושת בטחון . מיכל לאיסוף בקבוקים היה שבור והבקבוקים התפזרולכל עבר אבל למי אכפת? חתול קפץ מתוך המכולה לכיוונה היא צרחה בבהלה , החתול שנבהל מצעקתה ילל בפחד וברח. רותם נעמדה ליד המכולה מנסה להרגיע את עצמה. השעה מאוחרת ואין לה לאן לחזור. היא סתם משוטטת באפס מעשה, לו רק ידעה מה לעשות? לאן לחזור? היא הרגישה בדידות נוראה. דמעות עלו תפילתה לא נענתה. הבחור החליט שהוא כן רוצה לבדוק את הכוך. הוא התקרב אליו . לבה של רותם דפק במהירות, היא הצליחה לזהות את העיניים האדומות, המתות, המזוגגות שמעידות על שימוש רב בסמים.זיק של שמחה פילח את עיניו כשזיהה אותה. 'הוא מצא אותי. אני גמורה!' היא חשבה בייאוש. הוא התקרב בביטחון לעבר מחבואה. עכשיו הוא מצא אותה! זיק נוסף של עניין נדלק בעיניו הוא הושיט את ידו כדי לתפוס אותה, לגעת בה, להרגיש אותה... 'לעולם לא אתן למסומם הזה לגעת בי!' היא החליטה בשנייה של אומץ . היא הריחה מקרוב את ריח הוודקה שנדף ממנו. היא צרחה כשהרגישה את מגע ידו על ידה . מגעו היה ככוויה על זרועה. "רד ממני! תסלק את היד המטונפת שלך ממני!" רותם צעקה בעיניים עצומות "רותם קומי! זה רק חלום רע!!!" קראה הדס המדריכה. "לך מכאן, נבלה!" צעקה רותם בעודה ישנה ובעטה בשמיכה בפראות. "רותם! תרגעי! זאת אני." קראה הדס היא פקחה את עיניה, מולה התחברו כתמים צבעוניים ויצרו פרצוף מודאג. "רותם, הכול בסדר?" שאלה הדס המדריכה "את רואה שלא" היא ענתה ומחתה את הדמעות שהרטיבו את פניה. הן היו הסיבה לכך שלא ראתה טוב את החדר. " רותם, בואי, יש ארוחת בוקר עוד מעט. את האחרונה שנשאר לי להעיר כבר כולן הלכו לחדר אוכל" " אני לא רוצה לאכול ולא לקום מהמיטה!" "גם לא בשביל הגיטרה?" שאלה הדס בחשש. "לא!" וכדי להדגיש את דבריה היא שוב התכסתה בשמיכה והפנתה את פניה לקיר. הדס לא ידעה מה לעשות. היא באה לעשות שנת שירות בפנימייה שאליה באו בנות מכל הארץ ממשפחות מצוקה. רותם הייתה אחת מחניכותיה, דווקא היא משכה את תשומת ליבה לבושה השחור הקודר ,האיפור הכהה בעיניה ושרשרת המגן דוד הכסופה שנחה קבוע על לוח לבה. בטעות כששאלה אותה למה היא עונדת את השרשרת היא קיבלה תשובה צוננת: "זה לא עניינך!" רותם הייתה נערה מוזרה, שתקנית, צינית ובעיקר עצובה. המבט בעיניה היה מת. היא הייתה מסתגרת בחדרה שעות ומנגנת בגיטרה עד שיום אחד היא החליטה להפסיק וזה קרה בבוקר הזה בשעת ההשכמה הקבועה. הדס פחדה מזה שאם היא לא תנגן בגיטרה היא עוד תזיק לעצמה. סמים, עינויים עצמים, אנורקסיה ודיכאון היו מילים שבשגרה בפנימייה לבנות. רותם בהתה בקיר שמולה לא רוצה לקום ,לא רוצה לחיות. הדס ניסתה לדבר על ליבה כמה פעמים אבל רותם לא ענתה לה. הדס ידעה לכולן היו משקעים, חוויות שלא רוצים לזכור רק לשכוח... 'לשכוח! אילו רק יכולתי לשכוח את החלום הזה' חשבה רותם ובכתה לתוך הכרית שלה כשהדס יצאה. כשנרגעה מעט ישבה על מיטתה מתבוננת בשמיים הכחולים והצלולים שנשקפו מבעד לחלון. ניגוד מוחלט למצב רוחה הקודר. 'איזה יופי ככה להתחיל את הבוקר!' חשבה. היא שמעה את צחוקן של הבנות מלמטה. 'מה מצחיק בכלל?' שאלה בכעס בתוכה. 'למה לצחוק? איזו סיבה יש לצחוק בעולם הנוראי הזה?' היא נאנחה. היא נזכרה בחלום והצטמררה מגע היד עוד נשאר בה...שכונה ד' בבאר שבע. 'למה חלמתי עליה? עד שהצלחתי להשתחרר מחלק מהסיוטים... מי רוצה בכלל לחזור לשכונה הזאת? רק רע יצא ממנה! אבל למי אכפת? למי אכפת בכלל שיש שם עוני, דלות, סמים, פשיעה אפילו המשטרה פוחדת להיכנס לשם!' חשבה בזעם. הדלת נפתחה הדס ותרצה אם הבית נכנסו עם ארוחת בוקר. רותם תקעה מבט נזעם בהדס. "למה קראת לה?" שאלה בכעס עצור. "רותם,מה יש לך ? הדס דואגת לך! אנחנו רוצים שתאכלי, שתרגישי טוב, הרופא אמר לך שחסרים לך ויטמינים." אמרה תרצה והיבטה בה במבט רך. המבט הזה לא נגע לליבה של רותם בכלל. "אני לא רוצה!" ענתה "למה? תראי מה טובה הכינה הבוקר. את אוהבת פשטידת ירקות, נכון?" "לא! אני לא רוצה לאכול!" היא צעקה עליהן " חוץ מזה אני אוכלת רק את הפשטידת ירקות של אמא שלי .אבל היא כבר לא בחיים מאז שהוא רצח אותה" תרצה והדס החליפו מבטים, עבר הרבה זמן מאז ההתקף האחרון שלה. רותם פרצה שוב בבכי וקברה את ראשה בתוך הכרית, הגעגועים לאמה היו חזקים, היא התגעגעה ליד המלטפת והאוהבת, למבט הרך בעיניים. ' למה עזבת אותי? למה? למה אני כאן ולא בבית איתך?' שאלה בתוכה .אבל השאלות נותרו ללא מענה. עיניה נעצמו והיא נרדמה בעוד הדמעות על לחייה . הפעם השינה הייתה נטולת חלומות.

בס"ד פרק ח' "תודה רבה על הטרמפ!" אמר יאיר "איזו סיעתא דשמייא!" אמר אריאל בהקלה טרמפ בגולן לשלושה זה לא דבר כ"כ מצוי, זאת יגידו כל מומחי הטרמפים למיניהם ובוודאי מומחים שכמותם שחיים מטרמפ לטרמפ. השלישיה נכנסה לתחנת מד"א. היו שם שני תורנים שפתרו תשבץ ואחד שנראה ברסלבר ולמד מתוך ספר קטן. 'עוף מוזר' חשב דביר כשהבחין בו. "שלום" הוא קרא בקול. "שלום גם לך!" ענה הברסלבר."רגע, אני לא מכיר אותך מאיפה שהוא?" הוא שאל כשפנה להסתכל בנכנסים. "אני מכיר אותך?!" תמה דביר. "איך קוראים לך?" שאל הברסלבר. "דביר כהנא" דביר ענה "דביר כהנא... דביר כהנא מוכר לי ... דביר כהנא! הוא קרא ונתן לעצמו מכה במצח, והקפיץ את שני התורנים שפתרו תשבץ. "איך שכחתי? תאי המוח שלי מתחלים להזדקן!" "רק רגע אחי הברסלב , לפני שאתה מתלהב, אתה מוכן לומר לי איך קוראים לך?" שאל דביר. "אני? ישראל שם טוב! " "שם טוב! בחיי שלא זיהיתי אותך!!! " קרא דביר בתדהמה. "אתם פשוט לא מכירים אותו!" שם טוב אמר לאריאל ויאיר שעמדו והקשיבו בבלבול לכל השיחה שהתנהלה בין דביר לברסלבר הקרוי שם טוב ולחברם הטוב והמוזר דביר. "ומה עשו ממך" שרק דביר בהתפעלות. "מה אתה עכשיו? איזו חסידות?" "אני? ברסלב! רואה את הניצוצות שר' נחמן מדבר עליהם! ליקוטי מוהר"ן כל העצות לחיים טובים, קחו..." הוא פנה להוציא כמה ספרים קטנים ועבים מתיקו. "לא תודה." ענה יאיר אוטומטית בהסתייגות. "ואל תשכחו לשם מה באנו." הוסיף אריאל בגניחה. "אוי, נכון, אתה צודק!" קרא שם טוב בצער "אז מה יש לנו פה?" "נקע ברגל" אמר אריאל "כבר נטפל בזה" אמר שם טוב, הטיפול לא לקח הרבה זמן, אריאל נשאר שם עוד שעה כדי לנוח. "אחי, אני חייב לשמור איתך על קשר. 10 שנים נעלמת לי מהחיים!" אמר דביר. -"נשמה, אתה לא יודע מה עבר עלי ב10 שנים האלו, לא להאמין איך אבא שלנו בשמיים מסדר הכל!" -"מאמין גם מאמין, נו ספר , מת לשמוע!" יאיר ודביר שדיברו בניהם עצרו והקשיבו. "טוב דביר, כמו שאתה יודע עד כיתה ו' הייתי עם כל החבר'ה בשכונה ניסים, איציק, רפי ..." "מה איתו באמת?" "גם הוא חזר בתשובה בישיבה של שחורים, לא תכיר אותו" -"אתה לא רציני" חייך דביר -"ועוד איך!" -"קיצור, אתה זוכר אותנו, סיגריות,בנות,שש-בש וקצת שיעורי תורה לילדים שאבא שלך ניסה להכניס לנו... האמת עד שלא באתם לשכונה לא הייתי באמת מכיר את היהדות באופן אמיתי, אתה יודע, קצת ככה ביסודי , נרות שבת של אמא. תפילה? לא נכנסנו לבית כנסת. רק הזקנים באים לשם ואתה ישר משתעמם... הכדורגל יותר מדבר אליך..." נאנח שם טוב. "אנחנו היינו הגרעין התורני הראשון ברמת גן. באנו מהיישוב שלנו נווה צוף ועברנו לעיר, היה לי ממש קשה המעבר הזה, זה אומר שצריך לעזוב את החברים הכי טובים שלי, השבט שלי בבנ"ע כו'. המזל שלי כשהגעתי לישיבה וגרתי בפנמיות כל השבוע, אבל כל שבת חזרתי הביתה או שנסעתי ליישוב . זוכר את השבת שחזרתי הביתה ופגשתי אותך בפעם הראשונה עם סיגריה מוקף ב"עדת מעריצים..." "שלא נדע" מלמל שם טוב. " ממש סקרנת אותי, אז התחלנו לדבר, עלי, עליך ובכלל על יהדות, כל החבר'ה שלו השתעממו וברחו ואנחנו נשארנו לדבר... ככה זה נמשך כל שבת דיברנו על אקטואליה, יהדות וקצת על עצמנו. " "הייתם אולי שנתיים ואז חזרתם לישוב. השיחות האלו חסרו לי מאד! " שם טוב אמר. "נכון, יחסית לא היינו הרבה, אמא לא הסתדרה כ"כ ברמת גן, היה לה ממש קשה והיא התגעגעה לשומרון. אבא דווקא התלהב וממש ראה במעבר הזה שליחות. הוא עשה הרבה בשכונה." "אני זוכר משפט חזק שאמרת לי באחת מהשיחות האחרונות שלנו, 'שם טוב, קח את עצמך בידיים ותעשה עם החיים שלך משהו. אף אחד לא יעשה את זה בשבילך!' המשפט הזה ליווה אותי הרבה זמן. חשבתי עליו הרבה והחלטתי שאני רוצה ללמוד בתיכון דתי בכיתה ט'. התקבלתי לשם וראיתי שהרמה הדתית לא רצינית בכלל! אבל הייתה שם הרבה עזרה בשביל תלמידים מתקשים כמוני. התחלתי ללמוד הכל מחדש: מתמט', אנגלית, ספרות, תנ"ך וכד'. הוצאתי תעודת בגרות טובה שיכולתי להתקבל איתה לעתודה בצבא. במקביל התלתי ללכת " הנשמה צועקת אלינו כל הזמן 'תקשיבו לקול הפנימי שלכם,תקשיבו אלי, עזבו אתכם מהבלי העולם הזה! הכל עובר, הכל חולף...' הנשמה היא נצחית, היא המפתח שלנו לעבודת ה'." אמר שם טוב " אני לא אגיד שזה היה קל העיסוק הזה באני הפנימי, זה סוחט ממך כוחות, היו ימים שהייתי יכול לטפס על הקירות כי לא יכולתי לעשות את הדברים שרציתי. ידעתי שזה יזיק לי ואני אתחרט על זה, אז חיפשתי אלטרנטיבות במוזיקה, בילויים. היום אני מוציא את האנרגיות שלי במסלולים בצפון, אני אוהב להתבודד ,אני מרגיש שדרך הטבע הקב"ה מדבר אלי, אני רואה את יופי הבריאה ואני רוצה לצעוק 'אבא אני אוהב אותך! תודה שגרמת לי להתפכח!' דביר, דביר התרגש .הוא תפס את שם טוב בכתפיים ונתן לו חיבוק גדול."אחי!" הוא קרא "אשרייך שזכית! יש לך נשמה גדולה... שום דבר בחיים לא קל, לא רק אתה אמרת את זה .תדע לך ישראל יקירי, אין דבר שלם יותר מלב שבור, תראה לאן הגעת ,אם לא בזכות זה?"

סוף סוף בחרתי שם לסיפור כמו שאתם רואים. אז קבלו את פרק ה' חלק ב' עם השם החדש... פרק ה' שרית חזרה לביתה עם הקלה בלב וחיוך קל על הפנים. "שלום לכל מי שנמצא ולא נמצא בבית, חזרתי" קראה שרית כשפתחה את הדלת. "מי שבא ברוך הבא ומי שלא ב"ה" קרא יובל אחיה של שרית. "אה, זאת את, כדי לך לא להיות עכשיו בבית!" הוסיף כשראה את שרית. "למה?" היא שאלה. "כי שיר מסוגלת להרוג עכשיו פיל" הוא הסביר. " מה מרתיח אותה ,עכשיו?" היא הייתה רגילה לקריזות של אחותה... -"קומוקום!" הוא ענה בחיוך "נו, באמת יובל אל תעצבן אותי עכשיו. אם אתה ממשיך ככה, לא תראה מחר את אור השמש " התעצבנה עליו שרית. "הו, עוד סיבה לאחותי היקרה להזיל דמעות ולברוח לשום מקום." אמר לפתע יובל. "מה את חושבת לעצמך? שרק את חיה בבית הזה? כל הזמן אמא אומרת להיות בשקט לא להרגיז את שרית היא הייתה בפיגוע! שרית המסכנה! אסו ר לעצבן את לא מבינה שהחיים ממשיכים? כדי לך לחזור לעצמך ומהר כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילך!!! כל הזמן אני מנסה לקחת בקלות את הערות העוקצניות שלך ואת הקריזות שלך ושל שיר . נמאס לי כבר! איפה אחותי שפעם הייתי צוחק איתה ועושה יחד איתה שטיות?" שאל יובל בכעס וכאב. שרית הייתה המוממה ,מההתפרצות, בדחף הראשון שלה היא רצתה לברוח לים אבל היא עצרה את עצמה.' די, מספיק הייתי היום בחוץ!' היא חשבה.היא החליטה ללכת לחדרה. היא הלכה ,עקפה את יובל ונכנסה לחדרה. היא צנחה לתוך הפוף השעינה את הראשה עליו עצמה עיניים ונרדמה... היא חלמה שהיא נמצאת בתוך אולם גדול, ענק, בקצה האולם נמצא כיסא גדול ומשהו ישב עליו, היא רצתה להגיע אליו! היא ידעה, יש לו תשובה למשהו שהיא מחפשת כבר המון זמן. היא ניסתה להגיע אליו אבל בדרך נפלו כל מיני בלטות ,היא הרגישה שהיא שוקעת לתוך הריצפה ,לא! אסור לה לשקוע!! היא מיהרה לקפוץ לבלטה הבאה ,היא דילגה במהירות בין בלטה לבלטה,אסור לה לשהות שניה אחת מיותרת על בלטה כי אחרת היא תשקע... היא הייתה קרובה מאד לאדם הזה ו.... "שרית,קומי, תעברי למיטה" "מה? מה איפה אני?" היא התעוררה 'אני לא באו-' המחשבה הראשונה שקפצה לראשה "שרית זאת אמא, קומי תעברי למיטה,מותק!" האיצה בה אביבה. שרית קמה בכבדות הלכה לכיוון מיטתה וצנחה לתוכה, נרדמת. אביבה כיסתה אותה בשמיכה מביטה בה בעצב. "אנא ממך אלוקים, הילדה הזאת עברה מספיק תן לה שמחת חיים ,אושר ושקט נפשי" ביקשה בשקט מהקב"ה. היא נאנחה ויצאה מהחדר. בבוקר ששרית קמה היא ניסתה להיזכר במה היא חלמה אך לא הצליחה להיזכר...

בס"ד אולם הכינוסים היה מלא מפה לפה. כל המורים התיישבו בכיסאותיהם והמתינו לתחילת ההרצאה של הרב לוין מטובי המרצים והמחנכים בחינוך הדתי. הרב לוין נכנס בצעדים נמרצים לאולם ועלה על דוכן המרצים. "ברצוני לספר לכם סיפור" פתח המרצה הדגול את הרצאתו "סיפור שנתן לי שיעור לחיים..." ידידיה נשם לרווחה. 'הוא עדיין לא כאן' חשב בהקלה,הוא נכנס במהירות לכיתה והתיישב במקומו. בדרך כלל היה מהמבריזים,מאלו שבאים יום כן יום לא לישיבה, אבל בימים שהרב טוביה מעביר שיעורים אי אפשר להבריז.יש לו עין חדה ויכולת מרשימה לקלוט כל תלמיד שחורג בסנטימטר מהדרך ואיתו ידע ידידיה ,לא כדאי להסתבך. "ידידיה מה נשמע? טוב לראותך במחוזותינו" טפח לו יאיר על השכם. -"שלום יאיר, מה חדש?" -"אין חדש אבל-" "שלום לכולם! יאיר לשבת! דביר תמחק בבקשה את הלוח" "אחר כך" לחש לו יאיר וידידיה הנהן בראשו. "לקראת חג הפסח הקרב ובא" פתח הרב טוביה את השיעור. ידידיה הרגיש שהוא מתחיל לרחף הוא הניח את ראשו על השולחן ועצם את עיניו 'העיקר להעביר את התשעים דקות הבאות בצורה מועילה' הוא היה עייף בטח, אתמול הוא היה ער עד שעות מאוחרות כדי לערוך תמונות מהטיול האחרון למצגת סוף שנה. בכלל אין לו חשק ומצב רוח לשיעור הזה ובכלל כל הלימוד תורה הזה פשוט דבר מעיק. עד לא מזמן הוא דווקא אהב ללמוד, כל דף גמרא היה אתגר בשבילו, "בום!" נחת מקל על השולחן,ידידיה קפץ ממקומו וכיתה יא3 פרצה בצחוק. הוא הרים את ראשו ועיניו נתקלו במבטו חמור הסבר של הרב טוביה. "גש אלי בסוף השיעור". אמר הרב. 'זה מה שחסר לי עכשיו להסתבך איתו' חשב ידידיה בייאוש. הוא תלה את עיניו ברב והמשיך לרחף אבל לא העיז להניח את ראשו שוב על השולחן. "דע לך אחי שאין ייאוש בעולם..." הצלצול התנגן וידידיה קם באיטיות ממקומו והלך לכיוונו של הרב טוביה שעמד וסידר את הניירות. -אה, הרב-" הוא התחיל לדבר -" ידידיה" קטע אותו הרב "יש לי הצעה מעניינת בשבילך." "בשבילי?" "השמועה מספרת שאתה מרבה לטייל" ידידיה שתק "כן, זה נכון." הוא הודה לבסוף "אם כך מחר תהיה מוכן עם תיק, אתה יוצא איתי למסלול הליכה" ידידיה בהה בו -"מה?" -"מה ששמעת? למה אתה כל כך מופתע?" -"לא,לא מופתע" הוא מלמל הרב טוביה חייך לעצמו "מחר בשעה 8:00 תחכה לי בשער הישיבה". יום למחרת התייצב ידידיה בשער עם התיק כמו שנתבקש. הם נסעו במכוניתו של הרב ושתקו רוב הדרך,ידידיה הרהר בטיול ותהה 'למה הוא רוצה לצאת איתי לטיול? לאן הוא חותר?' ידידיה לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו והמחשבות התרוצצו במוחו בלי הרף. לפתע קטע הרב טוביה את השקט. "אני רוצה להשלים לך את מה שהפסדת אתמול בשיעור כשישנת" ידידיה היה נבוך והרב טוביה חייך מתחת לשפמו. " חג הפסח מתקרב וישנו קורבן מיוחד שלא זוכה כל כך להתייחסות, קורבן העומר והמיוחד בו שהוא עשוי משעורים. השעורה היא מאכל בהמה,כשעם ישראל יצא ממצרים הוא היה במט' שערי טומאה המצב הרוחני שלו לא אפשר לו לקבל את התורה.ימי הספירה אפשרו לו להתכונן לקראת מתן תורה וכל יום הם עלו והשתחררו מעוד שער טומאה, כך שבמתן תורה הם היו ברמה רוחנית גבוהה שאפשרה להם לקבל את התורה. בשבועות אנחנו מקריבים את קורבן "שתי הלחם" שעשוי -"אבל אחרי מתן תורה חטא עם ישראל בחטא בעגל" הקשה ידידיה -"נכון" -"אז מה זה שווה?" -"אני יענה לך בהמשך, כרגע הגענו למסלול" הנוף המדברי זעק מכל פינה: הרים צחיחים, צמחיה מעטה שפזורה פה ושם . אבל היה משהו כל כך אמיתי ,כל כך כנה, המדבר פשוט אמר: "זה אני" בלי לנסות ליפות את המציאות. 'לא סתם ברחו למדבר משה רבינו דוד המלך ואליהו הנביא... השקט הזה שווה את הכל.' חשב ידידיה כן, הוא היה צריך את השקט הזה זה חסר לו כל כך בתקופה האחרונה. כל הדרך, במסלול, הוא ניסה להבין מה הרב רוצה ממנו? 'ממתי תלמיד עושה מסלול הליכה עם רב?' למזלו הוא חובב טבע מושבע ומסלולי הליכה הם די דבר שבשגרה. מגיל קטן הטבע היה דבר שנגיש אליו. הוא מרגיש שדרכו הוא יכול ללמוד הרבה לחיים האישים שלו, כל הבריאה אומרת הקב"ה. 'הקב"ה' חשב, 'נושא כאוב'. הם צעדו בדממה מדי פעם עצר ידידיה לצלם יעלים, עצי שיטה, או הרים. באיזה שהוא שלב הם הגיעו לסולם שהיה צריך לעלות כדי להמשיך הלאה במסלול. ידידיה ניגש לסולם בביטחון והתחיל לעלות שלב אחר שלב, בשלב החמישי החליק ו...נפל. המכה היתה כואבת אבל הוא לא הוציא הגה מפיו. -"אתה בסדר?" שאל הרב טוביה בדאגה. -"אני חושב שכן" -" אתה בטוח? רוצה מים?" -"לא,זה בסדר אני עולה" הוא עלה עכשיו בזהירות רבה והרב טוביה טיפס אחריו. הם עלו הרים וירדו מדרונות. הדרך היתה קשה והשמש קפחה על ראשם כשסוף המסלול נראה ידידיה היה מותש אבל שמח. כשסיימו את המסלול עצרו לשתות. ידידיה היה עסוק במצלמה שלו ובחן את התמונות שצילם. "ידידיה" "כן?" ידידיה נשא את עיניו "אני מניח שכל היום הזה חשבת למה הבאתי אותך לכאן." "נכון" " שאלת אותי בבוקר, בשביל מה עם ישראל עבר כל התהליך הארוך, יציאת מצרים ימי התכוננות לקראת מתן תורה ואחרי כל האירוע המרשים שבו עם ישראל אמר: "נעשה ונשמע" עם ישראל חטא בחטא העגל" "נכון" " עם ישראל קיבל שתי מתנות מיוחדות שבת ומשכן, המשכן הוא בית מקדש שנישא ממקום למקום. מאוחר יותר כשעם ישראל הגיע לארץ ישראל ,המשכן ומאוחר יותר המקדש היו מקומות שעם ישראל עלה אליהם להתפלל, להקריב קורבנות. אדם שהיה מגיע למקדש הוא יה עובר תהליך פנימי של חזרה בתשובה וזיכוך הלב לעבודת הבורא. תחשוב על זה איזו מתנה אדירה הקב"ה נתן לנו ובמיוחד בימים האלו של ספירת העומר,עם ישראל עובר מממצב של "שעורה" ל"חיטה", הוא עולה בדרגה, הוא מתקדם ובכלל כל החיים שלנו הם התקדמות. ידידיה, זוכר שכשעלית על הסולם ונפלת ושוב עלית?"ידידיה הנהן בראשו. " ההצלחה שלך היא לא סולם שאתה עולה נופל ושוב ומתחיל מההתחלה.ההצלחה שלך בחיים ובעיקר בעבודת המידות היא כמו ההרים שעלינו וירדנו. גם אם אתה יורד, אתה יורד לשם עליה, אתה מתקרב למטרה, לסוף המסלול! לא סתם הבאתי אותך לכאן,אני מרגיש שאתה עזבת קצת את לימוד התורה, אני יודע שאתה מבריז מדי פעם מהישיבה, אני קורא בעיניים שלך שאתה לא שלם עם זה, אבל אל תניח לזה לייאש אותך! תזכור שאתה יורד אבל יש לך אחר כך עליה,אתה את השיעור הזה ידידיה לא שכח אף פעם וכשעמד היום מול קהל המחנכים והחזיק בידו שיבולי חיטה והשעורה הרגיש שהקב"ה מסתכל עליו ומחייך.

בס"ד " תאמין שאפשר לתקן" מוריה יוסף, מכון המקדש האדם הראשון נוצר מהאדמה. מהרגע שבו נוצר מתחילה זיקה הדדית בינו לבין האדמה. הנחש הקדמוני מצליח לפתות את האדם הראשון וחוה לחטוא, הוא פוגם להם בכל החושים חוץ מחוש אחד, חוש הריח. הקב"ה קילל את האדם הראשון "ארורה האדמה בעבורך בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג,יז-יח).האדמה קוללה. האדם ניסה לגדל מיני גידולים והאדמה השיבה לו קוץ ודרדר. עם התקדמות הקטורת בבית המקדש הייתה חלק מתיקון חטא אדם הראשון. הקטורת שייכת לחוש הריח שלא נפגע והסממנים מקורם מהצומח. חלק מסממניה של הקטורת מתוך קליפות עצים וזה תיקון לעצים בגן עדן שטעם הקליפה היה כטעם הפרי שגדל על העץ. כל אדם שהיה מריח את הקטורת,היה ליבו מטהר והיה רוצה לעבוד את ה' בלב שלם.הקטורת הייתה מעבירה ממנו את זוהמת היצר הרע, כוחה של הקטורת לשבר את היצר הרע. בתפילה אנחנו מבקשים "תיכון תפילתי קטורת לפניך" אנחנו מבקשים מהקב"ה שתפילתנו תהיה רצויה לפני ה' יתברך כמו שהקטורת היתה חביבה לפני הקב"ה .( זוהר חלק ב דף ריח,עפ"י פרוש 'המתוק מדבש':) קטורת בארמית זה קשר. הקטורת הייתה מקשרת את האדם לאביו שבשמים וגם מאחדת את חלקי עם ישראל. ( רעיא מהימנא ספר במדבר פרשת פנחס דף רכד/א) ישנו סממן נקרא "חלבנה" וריחה לא טוב. גם בעם ישראל יש אנשים שהם רשעים אבל גם הם נכללים בציבור. ראשי תיבות של ציבור הם: צדיקים, בינוניים ורשעים. כשכולנו מאוחדים כאגודה אחת אין דבר שישבור אותנו,כמו שהקטורת נשרפת ועשנה עולה בקו ישר כך תפילותינו עולות מעלה ומתקבלות לפני ה' ברצון. כשאנחנו מאוחדים אין דבר שישבור אותנו! יהי רצון שיתקבלו תפילתנו ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימנו.

בס"ד בנה ביתך\ מוריה יוסף,מכון המקדש. יום אחד בכפר קטן נולד ילד עם יד אחת! מיד התאספו כל השכנים לחזות בתינוק המוזר "איזו בושה!" "איזו פאדיחה!" לחשו התושבים המזועזעים. מועצת הכפר דנה בפרשייה המסעירה ופסקה:"חייבים מיד להגלות את התינוק כשיגדל לאי בודד" ואכן כשגדל התינוק והגיע לגיל 18 נשלח על גבי סירה לאי מרוחק, שם בנה לו בית שהותאם לצרכיו המיוחדים. לבנתיים הצטרפה לאי גם נערה שנולדה עם יד אחת והם התחתנו ברב אושר ואושר ונולדו להם ילדים. לאט כמובן שהסיפור הזה משל. ככה בעצם נראים החיים שלנו בלי בית המקדש, הדבר הלא נורמאלי הפך לנורמאלי . התרגלנו לחיות בלעדיו ובעצם מי צריך אותו? למה צריך אותו? זה כל כך פגאני! עבודת קורבנות, לשחוט בהמות... אני מרגישה ששכחנו מה המטרה העיקרית בחיים, מה התכלית. זה לא נורמאלי שהתרגלנו למציאות בלי מקדש, בלי עבודת התמיד, בלי עליה לרגל ובלי עבודת כהן גדול ביום הכיפורים. התפילה היא לא תחליף מושלם לקורבנות. איזו ההרגשה הייתה לאדם שחטא והקריב קורבן וזה התכפר, החטא נמחק, נעלם! האדם חי במציאות רוחנית אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים. כל החיים של עם ישראל התנהלו סביב המקדש.היה קשר ישיר עם הקב"ה כל בעיה ושאלה יש תשובה מידית וברורה. כמה הסתר פנים יש בדור שלנו, כמה תשובות לשאלות רבות היינו רוצים ויש הרבה עיכובים בדרך,הרבה ייסורים כי ככה זה שאין בית מקדש... המדרש אומר "מיום שחרב המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, ונטל טעם הפרות" (משנה , סוטה ט,יב) אפשר עוד להמשיך ולומר שניטל אור החמה ויש עוני מרובה בעולם ומלחמות וכו'. כל שנה בט' באב המצב חוזר על עצמו. תמונת מצב של צום ט' באב תשס"ח: כולם יושבים על הרצפה באותן נעלי בד שמוכרות לנו כל כך.יש כאלו שבוכים וזה עוד המצב הטוב ,יש כאלו שיסתפקו בלספור את הדקות עד לצאת הצום ויש כאלו שמתכננים מה לאכול בתקופת שלמה הייתה אחדות ,היה שפע וברכה, היה קשר ישיר עם הקב"ה אורים ותומים ונביאים. מציאות מושלמת. ממלכת שלמה למרחקים: סוריה, ירדן , מצרים . פנטזיה,אה? אבל זה לא רחוק מהמציאות שלנו! זה בידיים שלנו! ברמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א,א. כתוב:" מצוות עשה לבנות בית לה'!" אנחנו מצווים לבנות. הרמב"ם ממשיך ואומר שמצווה הזו לדורות, כמו שאנחנו רואים בבית שני שהגולים שחזרו עם עזרא ונחמיה עלו לא"י לבנות את בית המקדש. ממה? מכלום! הם פשוט בנו . נכון, היו עיכובים בדרך, אף אחד לא הבטיח לנו שהכל ילך חלק כמו שאנחנו רוצים. אבל זה לא צריך למנוע מאיתנו לרצות ,לבנות ולהעלות את זה למודעות. ב"ה זכינו בדורנו לשחזר את הכלים: *מדריכים ,מדריכות, רכזי ורכזות חב"ב יכולים להעביר פעולות על הנושא המקדש. *ללכת לסיבובי שערים. * עליה להר הבית- במידה והרב שלך מתיר. *תרומות למכון המקדש\ אל הר המור ולהצטרף למערך המתרים. *לדבר על הנושא הזה כל הזמן ולהעלות את זה למודעות בכל אמצעי שעומד לרשותנו:מאמרים, סרטים, ספרים , מחקרים שאפשר לעשות בנושא וכמובן להרבות זכיות בלימוד תורה, תפילה ותשובה. בחנוכה יערך כנס נוער מספר 2 פרטים יפורסמו פרטים בעלונים של שבת ממש בקרוב. בניין בית המקדש השלישי אינו תלוי רק בהתקדמות רוחנית אלא גם בהתקדמות ועבודה מעשית. דבר זה תלוי בנו ובכוחנו לשנות את המציאות. בצפייה לבניין אריאל במהרה בימינו אמן.

בס"ד במשרד של תרצה התנהל ויכוח סוער ביותר "אתה נורמלי? תראה למה גרמת!" האשימה אותו. "תגידי לי, מי חינך את הילדה הזאת?" שלמה קם מכסאו בכעס "מה זה משנה. הנוקדה היא שאתה גרמת עכשיו נזק יותר ממה שהיא שעשתה עד עכשיו!" "תרצה-" "שלמה, אתה תתנצל בפניה עכשיו!" "על מה את מדברת? להתנצל?! עוד מעט הם ישחטו אותם!" "לא יעשו להם כלום, העניין מטופל" "אני לא מתנצל על כלום! בטח לא לפני ילדה בת 15..." תרצה הביטה בו בבוז ופתחה את הדלת. "האגו שלך יותר חשוב מחיים של בני אדם. אתה אדם עלוב ומסכן שלמה. אני מרחמת עליך!" וטרקה את הדלת. * * * "איציק!" "רותם, בואי לכאן שלא יראו אותנו" לחש לה במהירות. היא הלכה אליו. 'מה הוא עושה פה?' תהתה. 'זאת מלכודת! את צריכה להיות דרוכה!' עיניה בלשו סביב לחפש תנועה חשודה. היא הלכה אליו לאט. המסדרון היה ריק רק הפרצופים המחיוכים של תמונות המחזור ניבטו אליה מבעד למסגרות. "מה נראה לך שאתה עושה כאן? אתה לא אמור להיות... איתם?"שאלה אותו בחדות. "תראי" אמר לה והוציא מכיסו תעודה של שוטר מתעלם מקולה העויין. "אתה?" שאלה ומרב תדהמה היא הגביהה את קולה. "תשתקי! שומעים אותנו" הזהיר אותה. "אז למה באת לכאן?" דרשה לדעת " כי אני יודע שאת זקוקה לעזרה". רותם פתחה זוג עיניים מופתעות לזה היא לא ציפתה. "ואיך אתה יודע את זה?" שאלה כעבור כמה שניות. "צפיתי בך!" הוא אמר לה בפשטות רותם כיווצה את גבותיה בכעס ואיציק מיהר להסביר:" יום אחד ישבת בחצר הפנימיה והיית נראית מיואשת לגמרי... מן ילדה אבודה. ביררתי עליך קצת ועל המשפחה שלך ונודע לי מה קרה. לכן אני רוצה לעזור לך" הוא הישיר מבט לתוך עיניה "מבינה?!" ובמצבך לא הייתי בורר אנשים! "חוץ מזה" קרץ לה " אני אוהב בנות פאיטריות" רותם חייכה וחשבה על דבריו. הכל קרה כ"כ מהר. היא עצמה את עיניה, ראשה כאב מהמאורעות האחרונים.' תחילה תרצה, אח"כ השוטר השמן,שלמה ועכשיו איציק שוטר סמוי. עוד מעט יבוא חמי עם זר פרחים... רותם בחנה את האפשריות שעומדות לפניה. השעה 1:00 מתקרבת, השוטר לא מוכן לעזור לה כ"כ... היא די לבד... מצד שני לתת אמון באדם שעד לפני 10 דקות חשבת אותו לאויב שלך... אבל המצב לא פשוט...' היא העבירה את משקלה מרגל לרגל, מתלבטת... "אם כך" היא ענתה לו כעבור כמה דקות "לא נותר לי אלא לקבל את עזרתך" איציק חייך חיוך גדול. "טוב, אז מה אתה רוצה ממני?" שאלה אותו עניינית "רוצה ממך, מה?" הוא לא הבין "תמורה כלשהי?!" תמהה "תמורה?!" הוא חזר אחריה בהשתוממות "כן..." היא ענתה לו, נבוכה מעט. איציק פרץ בצחוק. רותם חייכה ליו, נבוכה מעט. "רותם! מחובתי לעזור לך! גם בתור בן אדם וגם במיוחד כשוטר" "אם אתה אומר..." משכה את כתפיה והסיטה את תלתליה אל גבה. "נכנסת חזק מדי לעולם הפשע" הוא חייך. "אולי..." היא מלמלה. "טוב אז קדימה לעבודה!" * * * * קולות גניחה נשמעו מהחדר האפל והחשוך.אם אדם היה נכנס אליו הוא לא היה מאמין שלפני חצי שנה הבית הזה היה בית רגיל לכל דבר. שתי דמיות שעונות על הקיר נראו מבעד לצללים. "עידו?" לחשה הדס. "ממממ" ענה לה קול. "תנסה להוריד את זה כמוני, עם השינים ותסובב ימינה ושמאלה את הצוואר." עידו נאבק עם החולצה המלכולכת שכיסתה את חצי פניו כעבור כמה דקות הצליח גם הוא. "איזה סירחון, מזמן לא ניקו פה..." הוא ציין והשתעל. ,איפה אנחנו?" שאלה אותו הדס. "בבית שלי, בחדר של רותם, אני חושב" "בית שלכם?" חזרה אחריו בהשתוממות. "הוא ננטש מאז שאבא הרג את אמא" סיפר לה עידו. היא הרגישה את הכאב בקולו. היא שתקה ומוחה קודח מחשבות איך להיחלץ מכאן. "איך נצא מפה כשאנחנו קשורים?" עידו העלה את השאלה שהטרידה אותם מאז נכנסו לכלא הזה... הם התבוננו סביבם, החדר היה אפלולי, מעט אור חדר מהחריצים של הדלת המיטה היתה ללא מזרון התמונה היתה תלויה בצורה עקומה על הקיר וריח חזק של טחב מילא את חלל החדר. "אמאל'ה!" " תהיי בשקט הם עוד ישמעו אותנו!" לחש עידו בכעס. "תמיד היה לי פחד מעכבישים מאז שגילתי אחד בנעל ספורט שלי במחנה, בדיחה עלובה של אחד הבנים!" אמרה וזרקה את העכביש לצד השני של החדר. "רותם לא היתה נותנת לאחד כזה להיות אצלה בחדר!" קבע הם שמעו קולות מבעד לדלת. הדס ועידו קפאו במקומם ועצרו את נשימתם. -" היא תבוא!" -"מי אמר לך?" -" סמוך עלי!" -"כבר ראינו מה יצא מזה..." -" יש לך דבר יותר טוב להציע?" - "אתה לא מוכן להקשיב!" -" נראה את חכמתך" "תשמע לי, תבוא עם תגבורת!" -"למה?" -" חשבת על האפשרות שהיא תערב משטרה?" חמי פלט נחרת בוז "היא שונאת משטרה!" -"ואיך אתה יודע?" שאל אלברט בחצי התעניינות. -שמעתי אותה מתבטאת כמה פעמים נגדם" אלברט זקף את שתי גבותיו "מתי?" דרש לדעת "אני לא עד כדי כך טיפש, אלברט! יש לי מרגלים" "אתה קרבי עליה,מה?" הוא לא ענה "תגיד לי מה אתה רוצה ממנה?" "תפסיק לשאול שאלות, אני מקבל את העצה שלך. לך תעביר את הילד והבחורה למקלט!" -"לא למקלט!" -"למה?" -"כי זה המקום הראשון שהם יחפשו בו." -"אז נשאיר אותם פה!" -"פה?" -"הם לא יעלו על המקום הזה אף פעם..." -"השעה כבר 21:00 צריך לזוז..." "תקרא לג'קו ויוסי שישמרו עליהם ותקרא ל"קומנדו" שיבוא אנחנו נצטרך אותו... "חמי בחיים שלי לא ראיתי אותך כ"כ רציני!" "תתרגל! כי זה באמת רציני" "זזנו?" "זזנו" טריקת דלת נשמעה . הדס ועידו הסתכלו אחד על השני בפחד.. 'מה נעשה עכשיו?'

בס"ד פרק ד' ושוב שיגרה, אבל הפעם יותר טוב. הדס מחייכת אליה כרגיל,רותם חזרה לנגן,קצת ללמוד.אפשר לומר שהיא די התגברה על דיכאון שפקד אותה. אפילו לילך שותפתה לחדר הייתה יותר נסבלת. אם היית מסתכל היטב אפשר היה לראות איזה נצנוץ קטן של שמחה בעיניים. רותם החליטה שהיא רוצה ללכת לעיר לקנות לעצמה בגדים אחרים, קצת שונים וגם ללכת לימין משה לקבל שם השראה, להתמכר לנגינה החיה מול החומות ולשכוח מכל העולם. היא קיבלה את האישור של תרצה ויצאה מהפנימייה. כשהגיעה לרחוב יפו הרגישה שמשהו נועץ בה מבטים. התחושה הייתה לא נעימה, היא ניסתה לאתר את מיקומו של האדם, אבל היה לה קשה הרבה אנשים הסתובבו בין החניות וערכו קניות לקראת שבת. היא החליטה להתעלם מההרגשה המעיקה ולהמשיך לשוטט בין החניות. לפתע ראתה בחור צעיר שנועץ בה את מבטו מעברו השני של הכביש. היא המשיכה ללכת עוד קצת במורד הרחוב ההומה, והיא פנתה ונכנסה לרחוב צדדי כעבור שתי דקות הבחור פנה לשם גם. בום. הגיטרה נחתה על ראשו של הבחור והפילה אותו על הרצפה. הוא היה מבולבל וראשו כאב. מאד כאב... רותם החליטה לנצל את המצב לטובתה.היא הביטה בו במבט קשה וידה נצמדה לגרונו. "מה אתה רוצה?" "עזבי אותי, אישה טיפשה!" צעק. "מי שטיפש פה זה אתה ,בחור צעיר" גיחכה " תגיד כבר מה אתה רוצה! אין לי זמן אליך!" היא הוסיפה בקור "חמי ואלברט שלחו אותי אלייך" "מה קרה אין להם את הכבוד לבוא אלי?" שאלה בלגלוג כלפי חוץ ובתוך תוכה החל הפחד להזדחל אליה. " הוא רוצה את הכסף!" קשיחות. זאת הדרך לדבר עם פושעים כמו חמי ואלברט ושליחיהם. רק ככה יש להם טיפת כבוד אליך. רותם ידעה את זה, לכן היא נקטה בשיטה הזאת. אם היא תראה לו שהיא פוחדת יבוא קיצה עליה. את זה למדה בשכונה. "איזה כסף?" היתממה. "את יודעת!" "דבר ברור! ילד!" איימה עליו הצמידה את ידה לגרונו חזק יותר "את חונקת אותי" חרחר "לא נורא אף אחד לא מת מיד ממעט מחסור בחמצן, אומרים שהמוות יותר איטי" היא חייכה אליו חיוך לא נעים. "משוגעת!" הוא הביט בה באימה. "אז מה אתה אומר בחור צעיר? תנשום כמה נשימות עמוקות, זה יעזור לך לדבר" היא עקצה אותו בלשונה הוא פתח עיניו. פחד ותחנונים ניבטו מהן. "הכסף שאבא שלך חייב להם!" הוא ענה בקול ניחר. "אין לי אבא" "יש לך" "תמסור להם שאת הכסף ידרשו ממנו ולא ממני" אמרה ושחררה את ידה מגרונו "ותמסור להם גם את זה" הוסיפה ובעטה בו בבטנו . הוא התקפל לשתיים מרב כאב. " על זה שהרסו לנו את המשפחה" היא הלכה משם והבחור מתבונן בה מרחוק לא מעז לגשת אליה. רותם ידעה שהנקמה תבוא מהר. חמי לא אוהב שלא מצייתים לו. בטח הוא חשב שהיא תמהר לשלם לו את הכסף. היא פחדה. אבל היא החליטה שלא תראה לו את זה. היא לא לתת לחמי לסחוט אותה!!! 'כוח מול כוח. אין בעיות חמי ואלברט, תקבלו מלחמה אם תרצו...' חשבה. התעוזה שלה היום מצאה חן בעיניה. זאת המלחמה שלה בלבד מולם היא תלחם בכל אמצעי שיעמוד לרשותה. הזעם והנקמה פיעמו בעורקיה, היא נחושה להשיב מלחמה. כדי לה להיערך לסיבוב הבא. כוח. 'כוח מול כוח?' שאל קול הגיוני בתוכה 'ומה כוחך מולם? מלכי המאפיה השכונתית...' 'לא יודעת' ענתה לו נבוכה מעט. 'אולי כדאי תקראי למשטרה?' הציע. 'לא!' היא ענתה לו בהחלטיות. ' את עושה טעות!' הוא טען 'ראיתי את כוחה של המשטרה בשכונה! אפילו להיכנס לשכונה הם פוחדים .עולם הפשע חוגג ולהם לא אכפת. אז למה שהם יתערבו לטובתי כאשר הם מסתובבים חופשי בשכונה כמו מלכים?' טענה. 'הם גדולים עליך. לא תצליחי להתמודד מולם' טען בהגיון 'אולי כן?' שאלה אותו בהתגרות 'זאת המלחמה שלי וזאת ההזדמנות שלי להלחם בהם' 'את ט-י-פ-ש-ה-!!!' צעק עליה 'אולי ,אבל זאת ההזדמנות שלי לנקום בהם על הכול' 'את עושה טעות...' ביקש ממנה לחזור בו 'כבר שמענו אותך. שתוק!'

בס"ד פרק ב' רותם שתקה. לא שהיו ימים שהיא לא שתקה אבל הפעם זה היה צורם במיוחד. היא הפסיקה לנגן בגיטרה שלה , היא מיעטה לאכול, עצב מילא אותה והגעגועים לאמה היו כבדים מנשוא. ימים שלמים היא הייתה חושבת עליה מנסה לצייר את דיוקנה מול עיניה, את עיניה הטובות והחיוך השמח שהיה משוח על פניה. לפעמים עוד הייתה נזכרת בחלום ומצטמררת מהמגע של המסומם. הדס המדריכה פחדה שזה "השקט שלפני הסערה". "רותם?" פנתה אליה הדס בארוחת צהרים היא לא ענתה , היא רק בהתה בצלחת שמולה מבלי לנגוע באוכל. "רותם?" היא קראה לה בשנית ,נוגעת בכתפה. רותם זינקה ממקומה ולטשה עיניים בהדס. "את נגעת בי?" היא שאלה אותה בכעס מהול בבהלה. "כן , אני קראתי לך פעמיים ולא ענית לי. את לא מרוכזת בזמן האחרון."נלחצה הדס. היא דאגה מאוד. 'מה עובר על הבחורה?'. רותם לא ענתה לה והוסיפה לבהות בצלחת. "רציתי לשאול אותך אם את רוצה להצטרף אלי לקניות בעיר?" שאלה אותה הדס בהיסוס. "אני לא יודעת" התחמקה רותם מתשובה. " בואי" הפצירה בה "מזמן לא יצאת מהפנימייה...את יודעת מה? יש לי רעיון! רוצה לבקר את עידו אחיך הקטן?" עיניה של רותם אורו והיא חייכה אחרי הרבה זמן שלא האיר חיוך את פניה , השינוי היה כמעט מבהיל אבל יחד עם זאת משמח, הדס חשה סיפוק למשמע התשובה: "כן, אני רוצה" רותם הייתה מוכנה ב 18:00 ,השעה שקבעו היא והדס. היא אפילו הביאה את הגיטרה. הדס שמחה למראה הגיטרה. 'זה סימן טוב' חשבה... "כמה זמן את מנגנת?" " שלוש שנים" " מתרגשת?" " אני שמחה" "אני שמחה שאת שמחה" רותם חייכה חיוך קטן "תודה" הוסיפה לאחר כמה דקות שהלכו בדממה. " בשבילך הכול" הן הלכו ברגל ברחובות הירושלמים עד לתחנה המרכזית. הן חלפו על פני חניות רבות, רותם נזכרה שהיא וחברותיה מבאר שבע היו אוהבות לחצות את כל העיר כדי לחפש בגדים, ללכת לקולנוע, לקניונים. עכשיו הזיכרון הזה נראה לה כעוד זיכרון רחוק. הן הגיעו לתחנה המרכזית ומשם לקחו אוטובוס עד לכפר הנוער שבו נמצא עידו . 'עידו שלי,' חשבה רותם בצער בנסיעה 'ילד קטן שלי. למה? למה הוא צריך לסבול? במה חטא? איפה הצדק בעולם הנורא הזה???' זעקה בתוכה בזעם וכאב. הנופים המרהיבים לא דיברו אליה , למעשה היא לא שמה לב אליהם. הדס ניסתה לדבר איתה ,אבל רותם לא שיתפה פעולה. הדס חשבה שרותם תפתח אבל היא "אגוז קשה" 'אחרי שפותחים אותו מגלים בפנים פרי טעים ומתוק' עודדה את עצמה.' היא עוד תפתח צריך לזמן לעשות את שלו'. הן ירדו בתחנה ונכנסו לתוך הכפר נוער. הכפר היה מלא דשא ופרחים וילדים שיחקו במגרש כדורגל. הן נכנסו למשרדים ורותם שאלה על עידו. "איזה עידו? דברי ברור ילדה!" אמרה המזכירה בקוצר רוח. " עידו קדם" "בן כמה הוא?" "שבע" היא תקתקה את השם במהירות על המחשב " כן עידו קדם, בניין 1 חדר 5. תקשיבי, כשאת יוצאת קחי ימינה ואח"כ שמאלה לכי ישר בשביל הראשי, הבניין הראשון שאת רואה שם הוא גר עם בני גילו. תשאלי שם ." הכפר היה קטן וכולם מכירים את כולם, הן פגשו בדרך לבניין את האם בית החייכנית שהסבירה להן בחפץ לב שעידו צריך לחזור מחוג לג'ודו ושהיא כבר קוראת לו. הדס ורותם נכנסו לחדר של עידו חדר עליז למראה בניגוד מוחלט לחדרה שבפנימייה. היו בו פוסטרים של שחקני כדורגל וכדורסל מוערצים, הקירות נצבעו בכתום. החדר שידר חיות ושמחה. 'שמחה?' חשבה רותם. "שונה נכון?" קראה הדס את מחשבותיה. "כן" "את יכולה לשנות את המראה של החדר שלך. אם רק תרצי" "אני לא רוצה. אין לי בשביל מה וחוץ מזה צריך לבקש את הרשות של תרצה" "זאת לא בעיה" רותם לא ענתה. הדלת נפתחה בתנופה, עידו עמד פתח עם בגדי הג'ודו וחיפש בעיניו את רותם , כשראה אותה הוא קפץ עליה . הם התחבקו זמן רב ובקושי יכלו להיפרד זה מעל זו. הדס מחתה דמעה בשקט, המראה הזה ריגש אותה וליבה התמלא שמחה לראות את רותם מאושרת להתאחד עם אחיה. "למה לא באת לבקר אותי הרבה זמן?" שאל עידו את רותם "לא יכולתי, תאמין לי שלא יכולתי" מלמלה תוך כדי החיבוק "את לא תעזבי אותי כמו שאמא עזבה אותנו?" שאל אותה כשנפרדו כדי להביט זה בזו. " עידו, אמא לא עזבה אותנו" "היא כן " "למה אתה חושב ככה?" " כי אני כאן ואני שונא את המקום הזה! הילדים פה ילדים רעים הם מציקים לי ומרביצים לי" רותם נאנחה. "לא כולם כאלה" "נכון לא כולם, מאור ,חבר שלי וביחד אנחנו מרביצים למי שמרביץ לנו!" אמר בגאווה לא מוסתרת. "למדת להחזיר, ילד" היא ציינה משועשעת. "עוד מהשכונה. אח של חמי היה מרביץ לי ,את יודעת שהוא בא לפה?" "מי?" "חמי ואלברט החבר שלו" "מה הם רצו ממך?" שאלה אותו בחדות "הם שאלו עלייך" "מה הם שאלו אותך?" "איפה את נמצאת עכשיו?" "אמרת להם?" עידו שתק "עידו תענה לי בבקשה" טלטלה רותם את כתפו. "כן" רותם נאנחה "לא נורא הם היו מגלים אותי בכל מקרה" הם גם הביאו לפה את שפכטל" "שפכטל?" קראה רותם בשמחה ונזכרה בכלב האהוב עליה. "כן הוא פה בחוץ" שמח עידו להשכיח מרותם את הכעס "בואי נצא אליו" שפכטל בדומה לעידו ישר קפץ על רותם וליקק ישר את פניה ואת אוזניה כמו שהוא תמיד אהב. "די , שפכטל מספיק!" צחקה רותם. שפכטל כשכש בזנבו בשמחה גלויה. " עידו, רוצה שאני אנגן לך ? הבאתי את הגיטרה." שאלה אותו "כן, תנגני לי את השיר שאמא הייתה שרה לך שהיית ילדה קטנה." "שיר לשירה? למה לא שיר שאתה אוהב?" שאלה אותו בתמיהה "כי אני מתגעגע לאמא " אמר בשקט. רותם חיבקה את עידו חזק "אני אוהבת אותך" לחשה לו באוזנו. "גם אני אוהב אותך" החזיר לה עידו חיבוק. "עכשיו תנגני לי" ביקש והתיישב על הדשא הרך. שמש עמדה לשקוע והכל היה יפה כ"כ... "שפכטל אתה מסכים?" הוא נבח שתי נביחות ורותם פרשה אותן ככן היא חייכה והסירה את הכיסוי מהגיטרה. גיטרה שקיבלה מהוריה במתנה לפני שנה לפני שהכל קרה... "שיר לשירה" היא אמרה והחלה לנגן. צלילים מתוקים עטפו אותה והיא עצמה עיניים, מתמכרת לשיר, לצלילים, לזיכרונות המתוקים שעטפו אותה, הבית בשיכון ד', הבית הפשוט והחמים הנה אמא לוקחת אותה בידיה מגוננות ושרה לה את השיר הזה לפני השינה. רותם החלה לשיר בקול צלול רווי געגועים "דברי עכשיו ילדה אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך. דברי, מלאך שלי, אני יודעת . שלא תמיד יקשיבו לקולך. דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים, כל עוד חלב נוטף מחיוכך. חבקי עכשיו את כל פחדי בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך. כבר במבט כחול את מגלה, כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה. תהיי קטנה הלילה לא יגע בך. סיכת פרפר קשורה בשערך. תהיי קטנה מאומה לא יגע בך אני אהיה גדולה גם בשבילך. דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים, כל עוד חלב נוטף מחיוכך. חבקי עכשיו את כל פחדי בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך. כבר במבט כחול את מגלה, כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה. עולם חדש וטוב אני אתן לך. כבר במבט כחול את מגלה, כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה." רותם עוד עצמה את עיניה כל חלומותיה וזיכרונותיה נתונים בשיר הזה. "וואו, את מנגנת יפה" התפעלה הדס והחזירה אותה למציאות, למציאות הקשה שאין בית לחזור אליו ואין אמא שתמשיך לשיר שירים יפים מלאים תקווה .היא ועידו נמצאים כל אחד במקום אחר, מנותקים מהבית, מהשורשים. "רותם צריך ללכת." הים אמרה "כבר?" שאלה רותם בצער "כן" אמרה הדס והשתתפה בצערה. רותם חיבקה בפעם האחרונה את עידו וזה החזיר לה חיבוק גדול. "תודה" הוא אמר ועיניו נצצו באור הירח.

בס"ד פרק י' שרית הייתה בהלם כשהיא שמעה את זה. "מה חושב לעצמו? התרח הזקן והסנילי הזה!" היא קראה בכעס מהול הלם. "שרית, את מוכנה להירגע? " קראה אמה בייאוש. "לא! אני לא אירגע! את לא מבינה שהוא גורם פה להתאבדות?" היא השיבה לה. -"שרית, לפני שנתיים לא ידעת מזה גוש קטיף, מה פתאום נהיית אכפתית כ"כ?" "מאז שההורים של ענבל-" היא נעצרה לרגע, הזיכרון של חברתה הטובה עוד היכה בה . תמיד שהוזכר שמה ליבה החסיר פעימה. "מאז שההורים שלה החליטו לגור שם, יצא לי להיפגש שמה עם כמה אנשים שגרמו לי לראות את כל המציאות בצורה אחרת" -"היי, אמא , אני יוצאת הערב" שיר יצאה מהחדר שלה מאופרת ולבושה במיטב בגדי האופנה. 'היא ממש דוגמנית' חשבה שרית 'מעניין בשביל מי הפעם...' חיוך ציני עלה על פניה. "מתי את יוצאת? עם מי את הולכת? את יודעת שאני לא מאושרת מזה שאת חוזרת בשעות מאוחרות." אמרה אביבה. " אמא, למה את תמיד דואגת כ"כ ?אני יוצאת עם אמיר-" "מי זה אמיר?" שאלה שרית התעניינות. "החבר החדש שלי, אחות קטנה" אמרה שיר והביטה בה בהתנשאות. "חבר חדש? " אמרה שרית במתק שפתיים."תגידי, כמה זמן החזקת עם הקודם? את ממש מחליפה אותם כמו גרביים. פלא שמשהו רוצה אותך בכלל" הטיחה בה שרית. "תשתקי!" צעקה עליה שיר "מי בכלל יסתכל עלייך?! פריקית!" התיזה שיר לעברה. "בנות להירגע, אין לי כוח למריבות שלכן עכשיו" ניסתה אביבה לסיים את הויכוח. "היא מעצבנת וילדה מוזרה! מי ירצה אותך בכלל?" אמרה שיר בכעס. " אין צורך לדאוג" ענתה לה שרית בשלווה "אני לא בקטעים של חבר כמוך. את יודעת, בשביל הדאווינים על ניר, מה קרה? כאב לך שהוא זרק אותך? איך זה להרגיש עכשיו בצד השני?" עקצה אותה שרית. "הלכתי!" קראה שיר ויצאה מהבית. "למה אמרת את זה?" "צריך שפעם אחת משהו יאמר את האמת בפנים שלה, גועלית שכמותה!"אמרה שרית ונכנסה לחדרה. "טוב, חברי'ה! צריך לקחת את האוטו שלנו מתחילת המסלול, צריך לחזור." אמר דביר. "אוף! חבל שככה נגמר היום!" קרא יאיר. "לא נורא, בסה"כ דביר נהנה... אה ,דביר?" עכשיו הבחין אריאל בהעלמו. "דביר???" הוא קרא. "לאיפה הוא נעלם עכשיו?" שאל יאיר "דבייייייררררר" הוא צרח "מה אתה צועק? אמא לא לימדה אותך שלא צועקים?" אמר דביר והתקדם לעברם עם שקית. -"לא, מסתבר שפספסתי את השיעור הזה" -"לאן נעלמת?" שאל אריאל -" קניתי לנו גלידות! לא רציתם שיגמר ככה היום כשהרגל של יקרינו מסרבת ללכת." -"תודה תודה" אריאל אמר טוב להודות לה'.... התנגן לו צלצול של פלאפון "של מי זה?" שאל יאיר הם הסתכלו אחד על השני "שלי!!!" ענו שלשתם והתחילו בחיפוש קודח בתיקיהם "זה שלי!" קרא אריאל בניצחון הוא הביט בהפתעה על הצג ... למספר הזה הוא לא ציפה.

בס"ד פרק ז' שרית הגיעה לים, הוא קיבל את פניה בברכה, ים שקט ותכול כמו שהיא אהבה . בפעם הקודמת שהיא באה לפה היא הייתה מבולבלת... היא שחזרה את המחשבות שהתרוצצו במוחה אז. כבר זמן רב שהיא מחפשת שיעורים ביהדות והיא לא יודעת לאן לפנות, הדתיים היחידים שהכירה היו אריאל ובת דודה שלה מיצהר שכמעט לא היה לה קר איתה היא התביישה לפנות אליהם, היא הרגישה שהיא מבזבזת את זמנו של אריאל ועם בת דודה שלה אין לה כמעט קשר אז מה קרה שהיא תנחת עליה פתאום באמצע החיים? 'אריאל היה רוצה שתפני אליו במיוחד בנושא הזה.' אמר קול אחד בקרבה. 'נכון, בכל זאת אני מעדיפה לפנות למשהו אחר אילו ידעתי למי...' ואז זה הבריק במוחה , 'אלוקים כל יכול... אם הוא מסוגל לברוא עולם שלם אז לסדר לי שיעורים ביהדות הוא לא יכול?אבל איך פונים אליו במכתב? לקחת סידור ולהתנדנד? היא הרגישה שזה מטופש להתנדנד במקום... אנשים מסביבך הולכים ולא מבינים מה עובר עליך, סוג של פדיחה .' היא נזכרה איך עידו היה יורד על כל הדתיים שמתפללים... לכולם המצב היה נראה מגוחך. זה יצר סטיגמה על כל הדתיים, אבל לא נראה להם שזה הפריע להם להמשיך ולהתפלל...' שרית וחבריה גדלו על מושגים כמו: "באיש באמונתו יחיה" או "חיה ותן לחיות",כל עוד הדתיים לא כופים עליהם את המצוות והחוקים המשונים שלהם, אין להם בעיות שיתנדנדו עד שיכאב להם הראש... שרית הלכה לאורך החוף מהורהרת. היא התיישבה בפינה מרוחקת והצמידה את ברכיה לגופה והביטה בגלי הים התנפצו על החול הרך. 'ככה זה בחיים, אתה מנסה לשאוף ולגעת באושר וכשאתה מגיע לזה, כוח מיסטי מושך אותך בחזרה למטה' היא חשבה. 'זאת מחשבה פסימית!' אמר בתוכה קול אחר. 'עובדה שיש אנשים מאושרים!' 'אה, באמת? תכיר לי אותם!' היא אמרה לקול בציניות 'מי מאושר אלו שרוקדים בדיסקו עד השעות הקטנות של הלילה וחוזרים שתויים ועושים תאונות בדרך?'. היא נזכרה במסיבה אחרונה לפני שבוע בבית של ערן . ערן בא אליה אחרי שיעור היסטוריה ואמר לה: "שרית, את מוזמנת למסיבה שאני עושה ביום שישי בערב. ההורים שלי לא נמצאים בבית הם נוסעים לדודים שלי ,קיצור, השאירו לנו את הבית. את באה? כולם יהיו..." "אני צריכה לחשוב על זה. אני אחזיר לך תשובה מחר." היא ענתה. "אין בעיות" הוא אמר "אפשר לומר לך משהו?" "דבר" היא ענתה קצרות. "אני מרגיש שבזמן האחרון את ממש מתרחקת מאיתנו, מה קורה לך שרית? אפה השרית האנרגטית שהייתה פעם?" הלב שלה החסיר פעימה, היא הסתכלה לתוך עיניו. "תשמע ערן, אני יודעת שאני קצת סגורה בזמן האחרון, מה לעשות יש דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי, אני מצטערת שאני קצת בוטה אבל אני לא מעוניינת לפתוח את הנושא זה ." "זה בסדר, להתראות" הוא אמר ובתוך תוכה היא ידעה שהוא נפגע ממנה. היא הביטה אחריו בצער. "ערן " היא קראה אחריו. "סליחה, לא התכוונתי לפגוע..." הוא לא ענה והמשיך ללכת. "שרית הרגישה רע עם עצמה. גם ערן וגם יובל. כמה אפשר בשבוע כ"כ קצר?! עם המחשבות האלו היא נותרה. היה ברור לה שהחיים האלו נמאסו עליה, אחרי הפיגוע היא הרגישה שאיזה כוח שומר עליה, היא הבינה שהחיים הם לא מה שהיא חשבה. היא חרדה לחיים,אחרי שראתה את המוות מול העיניים. היא לא הבינה איך אפשר לזלזל בחיים. במסיבה בבית של ערן היא ראתה את אלינור מקיאה ומתלוננת שכואב לה הראש. ' לא פלא, אחרי שתי כוסות ענקיות של וודקה מי מסוגל להישאר שפוי?!' היא חשבה. היא לא הבינה מה היא מצאה בתרבות הזו שבה כולם מתמסטלים ,רוקדים, שותים ועדיין לא מאושרים, להפך עדיין מדוכאים. היא הייתה היחידה שהעדיפה לשתות קוקה- קולה ולא רתבול , ברנדי או וודקה. היא קלטה בזוית עיינה בשעה שהסתובבה בין החוגגים את סהר יושב על אחד הכיסאות ונראה רע. "מה קורה סהר?"היא שאלה "יהיה בסדר! " הוא ענה בקול מת. "ספר לי, אולי אני יכולה לעזור לך?"היא ביקשה "אלינור עזבה אותי!"הוא ענה באדישות מסוימת. "מי החבר שלה עכשיו?" "ערן, אחרי שהוא התייאש ממך ,הוא שם עליה עין והיא חשבה שהוא יותר טוב ממני... "הוא נאנח וניסה לקום .הוא כמעט נפל ,שרית תפסה אותו בזמן והושיבה אותו בחזרה על הכיסא. "סהר שתית הרבה!" היא קראה "אני יודע, חשבתי שהוודקה שתעזור לי לשכוח מהכל ,טעיתי! היום הבנתי סופית שאלינור לא תחזור אלי, ראיתי את שניהם רוקדים הערב." הוא נאנח ובהה בנקודות ברצפה שרית שתקה, היא הבינה שסהר רוצה לדבר ולהוציא,לדבר עכשיו לא היה ממש במקום. "תודה שרית, מזל שתפסת אותי אחרת הייתי נופל על הרצפה ועושה מעצמי צחוק..." הוא אמר. "זה בסדר,אתה רוצה לחזור הביתה?" היא שאלה. "כן" "טוב אני אבקש מדודו מכיתה י"ב שיקפיץ אותנו " עכשיו שרית ציירה בחול ציורים חסרי פשר. 'העולם הזה לא מתאים לי' היא החליטה בתוכה 'אני חייבת לנסות משהו אחר. 'יהדות?'היא שאלה את עצמה. ליבנתים זה העולם שיצא לה להיפגש ,העולם של הדתיים העולם של אריאל ומרים מגוש קטיף. "אלוקים ,אם אתה שומע אותי" היא מלמלה לעצמה "אני מבקשת שתפגיש אותי עם אדם דתי שיעזור לי להכיר אותך יותר ולראות מה זה באמת העולם הדתי,האם זה משהו אמיתי שגורם לאושר ,לסיפוק או סתם אוסף של אנשים מיושנים..." אחרי התפילה הקצרה שלה היא הרגשה טוב על הלב ושוב שלווה פנימית ממלאת אותה. היא לא ידעה עד כמה מהר תתמלא בקשתה... נ.ב. העירו לי שהסיפור שלי אולי קצת "כבד" ושכדאי לחדש בו כמה דמיות אז ככה: אני כותבת מחשבות של אנשים תובנות. זה באמת כבד, אבל תכל'ס הם אלו שמובילים ומקדמים אותנו הלאה, יש פרקים כבדים יותר ופרקים כבדים פחות, אני משתדלת שזה לא יצא כבד מדי. אני רוצה שהסיפור הזה יהיה סיפור עם מסרים ולא סתם סיפור שטחי שלא מלמד כלום. דבר שני- בעז"ה אני אכניס דמיות נוספות לבקשתם של מספר אנשים J יומטוב לכולכם!

שלום שלום, לכל החברים הוותיקים. לא נכנסתי לפה שנים... (נו,טוב לא נסחף יותר מדי...) בקיצור החלטתי להמשיך את הסיפור בהמשכים שסיימתי לא מזמן... (אגב אבדה לי הסיסמא אז אני פה בכינוי אחר...) מחר בעז"ה בלי נדר יתפרסם הפרק הראשון (פרק ה' חלק ב'). לתזכורת מה היה עד עכשיו: אחרי הפיגוע במסעדת לויצ'י בת"א, הפיגוע שבו נפצעה שרית ברגליה וענבל נפצעה אנושות ענבל ולאחר יומיים החזירה את נשמתה לבורא, היה קשה לשרית לחזור לשיגרה ,היא לא למדה ,ניתקה את קשרים שלה עם חבריה וחברותיה ובנוסף היא הייתה צריכה לעבור חווית שיקום, ללמוד ללכת מחדש... רק עם אריאל התורן ממד"א היא שמרה על קשר, אריאל עודד אותה כל הזמן ודירבן אותה לחזור לשיגרה, שרית סירבה, החוויה הקשה הותירה בה סימנים וצלקות נפשיות. אחרי ששרית ביקרה את הוריה של ענבל והיתה בים, המקום הכי אהוב עליה , היא לקחה טרמפ מגוש קטיף עם מתנחלת מעצמונה התפתחה בינהן שיחה שעניינה את שרית ונתנה לה כיווני חשיבה נוספים על החיים ,על ארץ ישראל ובעיקר על התמודדות. שרית ישבה וחשבה עם עצמה מה קורה איתה הלאה היא החליטה שהיא ממשיכה הלאה, ומתעניינת יותר ביהדות. היא החליטה לחזור לשגירה הרגילה של הבית ספר והחברים. היא מבינה שאי אפשר להיות תקועים כל הזמן אריאל שלנו נמצא בטיול בצפון עם החברים שלו יאיר ודביר שהחליטו להפתיע אותו לכבוד יום הולדת שלו. עד כאן מה שהיה.... המשך יומקסים לכולם!

בס"ד הדס הלכה במדרחוב. היא הייתה חייבת לקנות לעצמה נעלים! פשוט חייבת! היא הסתכלה על הנעלים הישנות שלה וחייכה. 'אין דבר יותר כיף מלקנות לעצמך משהו חדש שמשמח אותך... במיוחד שיש כסף' היא גיחכה לעצמה. היא הסכימה עם כל הלב עם האמירה שבנות שירות וסטודנטים זה עם עני! במצב רוח טוב היא התבוננה בחלון ראווה שהציגו נעלים במחירים מופקעים. 'לא בשבילי!' החליטה. היא עברה לחנות הבאה שהציגה נעליים במחירים קצת יותר סבירים לפתע ראתה שמישהו מתבונן בה. היא נכנסה לחנות בגדים הראשונה שראתה "שלום, אפשר לעזור?" שאל בעל החנות "לא תודה" היא ענתה בלי להסתכל . היא חטפה חולצה שבכלל לא לטעמה ונכנסה לתא ההלבשה. "חשבת שתתחמקי?" קול ארסי הקפיץ אותה ממקומה. יד סתמה את פיה עוד פני שהיה לה זמן להגיב. . הדס ניסתה להיאבק. 'מי זה?' חשבה בחרדה. היא הרגישה דקירה בזרועה. היא הפנתה את ראשה במהירות ולחרדה ראתה אדם רעול מזריק לה חומר מרדים. לפתע חשה חבטה בראשה , היא קרסה לרצפה מעולפת. -"מצוין" -"שלם לו ונעיף אותה מכאן." -"אין בעיות , תודיע להם שהכול מתבצע לפי התוכנית" -"מתי נגיע לפיצה?" -"איזה פיצה?" -"הבטחת לי פיצה! זה מה שגם אמרנו למיכל אם הבית שלי" יוסי גיחך -"אם עוד לא קלטת, אנחנו לא נוסעים לפיצה!" -"אז לאן אנחנו נוסעים?" -"לא יכול לומר לך!" - " אני רוצה לחזור לכפר שלי!" דרש עידו -" ילד אם אתה לא תהיה בשקט , אני לא אחראי לתוצאות" עידו שתק. הוא רצה לברוח אבל הדלתות היו נעולות . יוסי קלט את תנועות ידיו. "לא תצליח לברוח, ילד!" הוא חייך בחיוך שחשף שניים צהובות מעישון. עידו רצה להקיא. באיזה שהוא שלב המכונית נעצרה ושני גברים נכנסו פנימה וקשרו את עיניו, רגליו וידיו של עידו. עידו צעק "שקט ילד או שתחזור בחתיכות לאחותך הטיפשה! " צרח יוסי ונתן לו בעיטה. עידו התקפל לשניים מרב כאב. הוא לבעוט בו ולהרביץ לו בחזרה אבל הוא הרגיש עייפות ולאות בכל אבריו. הוא הרגיש שמישהו נושא אותו וזורק אותו לבגאז' של מכונית את חבטת הנפילה הוא לא הרגיש. הוא נרדם! -"תרצה? מה את עושה פה?" - "את השאלה הזו אני צריכה לשאול אותך, למה את לא אצל המורה שלך לאנגלית?" -" באמת?" -"כן!" היא קראה בכעס -" אני ממש לא בראש עכשיו לאנגלית!" -"אז מה כן בראש שלך?" רותם הביטה בה בכעס היא הרגישה את הדם שלה זורם במהירות בעורקיה. 'היא באמת רוצה לדעת מה בראש שלי? אין בעיה!' "את באמת רוצה לדעת ?no problem !" " היא התיזה "אח שלי והדס המדריכה נחטפו באשמתי! קולטת? באשמתי! בגלל שאני נתונה לאיומים כבר חודש מצד ראשי המאפיה השכונתית שמכרו סמים לאבא שלי! אם אני עד 1:00 בלילה לא נותנת להם סכום כסף שאבא שלי חייב להם או משתפת איתם פעולה, הדס ואחי היחיד יפגעו,ימותו או לא יודעת מה! אז עכשיו את מבינה למה אין ראש לשיעור פרטי באנגלית???" היא סיימה את נאומה מתנשפת. תרצה הייתה המומה. "ל- למה לא דיברת עד עכשיו?" גמגמה. "ולמה שאני אספר?" שאלה רותם "למי? את חושבת שאני סומכת על המשטרה אחרי כל מה שהיה עם אבא שלי? ועליכם? אני בקושי פה חודשיים! אני בכלל לא יודעת למה סיפרתי לך!" "את נורמאלית?!" צ עקה עליה תרצה "מדובר פה בחיים של בני אדם!" "אני יודעת " אמרה בעייפות כבר לא היה לה כוח לחשוב ולהתווכח. " את באה איתי עכשיו ואנחנו מתקשרים לבן דוד שלי!" "למה לבן דוד שלך?" שאלה רותם בחשד. " הוא רב פקד במשטרת ירושלים" "מדובר על באר שבע! הם בטוח במקלט הנטוש בבאר שבע!" "מי זה הם?" " הדס ועידו" " מי אמר לך? לפושעים יש הרבה דירות שהם יכולים להסתיר בהם את הקורבנות שלהם!" תרצה צעדה במהירות במסדרונות של הפנימייה. רותם קמה מהרצפה והלכה מאחוריה שקועה במחשבות. היא כעסה על תרצה ששפטה אותה מהר מדי מצד שני היא הרגישה הקלה שאדם מבוגר לוקח את העניינים לידיים ושהוא צריך להחליט החלטות גורליות כ"כ. תרצה פתחה בתנופה את דלת משרדה והתנפלה על הטלפון. רותם נכנסה אחריה בשקט וצנחה על הכסא היחיד שהיה בחדר. היא עצמה את עיניה מנסה להרגיע את עצמה. היא הרגישה פקעת עצבים ועייפות. היא הייתה מבולבלת והיא לא ידעה מה לעשות, 'מין חוסר אונים שתוקף אותך' חשבה. "רותם! רותם! קומי!" העירה אות התרצה "מה? מה קרה?" "נרדמת לכמה דקות!" אמרה תרצה בתוכחה. רותם לא ענתה -"הוא יבוא עוד כמה דקות" -"בסדר" -"אכלת משהו היום?" -"לא ממש" -"אני כבר מביאה לך ארוחת ערב" -"אין צורך אני גם ככה לא יאכל!" -"אבל את חייבת-" -"חבל על המאמצים שלך! אני גם ככה לא רוצה לאכול." -"מי לא רוצה לאכול?" קראה דמות שעמדה בפתח הדלת. רב פקד שלמה אהרונוביץ' על כל משמניו נכנס לחדר הקטן בצעד בוטח. רותם בחנה אותו בעיניה 'ממש כמו בסרטים השוטר השמן והגנב הרזה...' חשבה בייאוש היא תהתה עד כמה הוא יכול להביא תועלת. לא הייתה לה ברירה , באמצעים עמדו לרשותה, זמנה דחוק... חייבים לנסות! - "אז אתה הבן דוד של תרצה?" - "אנוכי" - "מה היא סיפרה לך?" הוא אמר לה את כל מה שהוא שמע ממנה. "אבל אני חייב להוסיף גברתי הצעירה, את יותר מדי היית בטוחה בעצמך!" רותם תקעה בו מבט חמור. "למי אתה מספר את זה? לי? ומה אתכם? אתם מתנערים מאחריות!" "אני? אני כאן ברגע הראשון שהרימו אלי טלפון!" "חכמים בלילה! למה אתם מחכים שיתקשרו אליכם? למה מלכתחילה אתם לא מונעים את המציאות הזאת? למה צריך לחכות שיהיה פיצוץ כדי שתתעוררו?" ארז שתק. "טוב ,לא באנו להתווכח וחבל על הזמן של כולנו" אמר לבסוף "יש לי עוד מה לומר לך אבל לא עכשיו" רותם הביטה בו בבוז.לא היה לה יותר מדי כבוד לשוטרים. -"נשארו עוד 7 שעות" אמרה בעודה מסתכלת על השעון שבקיר. -"הזמן פועל לרעתנו" שלמה התקשר למשטרת ירושלים מהטלפון של תרצה ועדכן אותם. קשר אותי "עם באר שבע חייבים לידע אותם! שלח להם את תמונות של הילד והמדריכה שאני שולח לך עכשיו. תוודא שבהם באמת עושים משהו עם עצמם ושהם מחפשים אותם-" "ושיבדקו קודם כל במקלט הנטוש!" לחשה לו רותם " שמעתי אותך , אל תתערבי בבקשה!" אמר לה שלמה "אין בעיות! בתור אחת שגדלה שם אני יודעת-" "ילדה, את יצרת פה יותר נזקים מאשר הבאת תועלת!" רותם רצתה לחנוק את הצוואר השמן הזה ולמחוק את היהירות מעל פניו השמנים. "אין בעיות אדוני, אני פועלת לבד!" "לא תצליחי!" "אל תדאג רב פקד. אני כבר יודעת להסתדר ולהתנהל יותר מהר ממך זה בטוח!" אמרה לו בבוז ויצאה מהדלת בטריקה. היא הייתה מאוכזבת מהשוטר הזה. היא חצתה במהירות את המסדרונות ועלתה קומה לכיוון חדרה. היא שחזרה במוחה את הדו –שיח בחדר של תרצה -' את יותר מדי היית בטוחה בעצמך' -' ילדה, את יצרת פה יותר נזקים מאשר הבאת תועלת' הקול השחצני התגלגל בתוכה. היא רעדה מרב כעס.. 'למה ציפית? שוטרים!' אמר לה קול בתוכה. ומצד שני ייאוש התפשט בתוכה. היא נכנסה למבוי סתום, בלי שום עזרה, הכוונה והזמן ... הזמן בורח... 'את הורסת הכול! פשוט הורסת!' היא האשימה את עצמה. ' את טיפשה פשוט טיפשה' בתוכה כבר הסכימה לכל כינוי שהקול הטיח בה.'כן היא פשוט הרסה לעצמה הזדמנות להציל את הדס ועידו ואם יקרה להם משהו ... זה באחריותה בלבד!' חשבה בכאב. אח ,כמה שזה כואב , כמה הייתה רוצה להחזיר את הגלגל אחורה... ולו בשבילם. 'אבל אני הולכת לפי האגו שלי!' האשימה את עצמה "היי רותם, בואי לכאן!" לחש לה קול. רותם הסתכלה לעבר הקול. תדהמה התפשטה על פניה " מה אתה עושה כאן?"

בס"ד פרק ו' רותם התחילה לפרוח בפנימייה. העולם היה נראה לה טוב יותר. היא שמחה לשמוע שגם עידו מתחיל להתאקלם בכפר נוער שלו, ככה הוא סיפר לה אתמול בטלפון וגם שפכטל מאושר והוא רץ הרבה במרחבי הדשא . רותם אפילו התחילה להשתתף בשיעורים והיא קיבלה כמה ציונים טובים, היא התחילה להתעודד. אבל כמו תמיד טוב לא יכול להישאר לאורך זמן. אולי כי זו יד הגורל, אולי כי ככה התנהלו הדברים והעולם כידוע לא מושלם. קודם נקרע המיתר בגיטרה, רותם חשדה שזו לילך אך זו העמידה פני תם. 'לעולם! אבל לעולם אל תסמוך על אנשים!!! ' חשבה בכעס כשהלכה לעיר לתקן את המיתר. היא החליטה לקצר את הדרך ופנתה לרחוב צדדי. היא הרגישה שמשהו עוקב אחריה היא הסתובבה מיד אך לא ראתה כלום. 'סתם דמיינתי' היא החליטה היא פנתה שוב לרחוב שממנו יש יציאה לרחוב יפו . היא הרגישה שמישהו חולף לידה . היא נעמדה במקום והחליטה לא להסתכל אחורה. אישה בשנות הארבעים עברה לידה. 'איזה מזל!' היא נאנחה בהקלה. 'אני סתם פרנואידית...' היא חידשה את הליכתה במרץ והגיעה לרחוב יפו.היא נכנסה לחנות "כלי זמר" מוכר מבוגר עם סבר פנים נעים קידם את פניה כשנכנסה לחנות. "שלום לך-" "רותם" השלימה את המשפט וחייכה. "מה מביא אותך אלי ,היום?" 'המיתר בגיטרה נקרע' "תראי לי" "הנה" היא הורידה בעדינות את הגיטרה מעל כתפה ,פתחה את הכיסוי ושלפה משם בזהירות את הגיטרה שלה כשמיתר קרוע נשרך אחריה, חסר חיים. המוכר המבוגר התבונן ארוכות בגיטרה. "זה נעשה בכוונה!" הוא קבע "הנה ,תראי, המיתר קרוע כאן בגסות זה יש שריטות על הגיטרה, כנראה מאולר או סכין." "אני יודעת! " היא קראה בכעס "זאת לילך!" התיזה השם בבוז. המוכר בדק את הגיטרה ביסודיות, מתעלם מהערתה האחרונה. לפתע נעצרו עיניו בסוף הגיטרה " יש כאן פתק!" קרא והוציא מבין סלילי המיתרים את הפתק הקטנטן הוא הושיט לה אותו. רותם פתחה אותו בחשש ועיניה קראו בזריזות את הכתוב: 'זאת אזהרה! בפעם הבאה זה יגמר לא טוב! ראי הוזהרת!!! ח.א. רותם קרעה את הפתק לחתיכות קטנות. בראשה התרוצצו אלף מחשבות בעת ובעונה אחת. 'איך הם הצליחו לחדור לחדרה?' ' איך הם ידעו איפה הוא?' 'מי עקב אחריה?' 'ומה פשר הרמז "בפעם הבאה זה יגמר לא טוב"? ' 'הם יפגעו בה? יהרגו אותה? יתעללו בה' הם מסוגלים לכל.. היא ידעה את זה... רותם הרגישה שראשה מסתחרר מרב מחשבות, היא נאחזה בדלפק כדי לא ליפול. "ממי הפתק?" שאל המוכר בסקרנות והושיט לה כוס מים וגרר אחריו כסא. "תודה." אמרה רותם בעייפות וצנחה על הכסא. " ממי הפתק?" שאל המוכר שנית. "סתם. לא משהו רציני, עוד פתק דבילי מהשותפה שלי בחדר." שיקרה לו המוכר הביט בעיניה בריכוז ורותם השפילה את עיניה. "טוב ילדה, אם את אומרת... רק עצה שלי היא : אם מישהו מאיים עלייך אל תהססי לפנות לאדם מבוגר שיסייע לך" רותם הרגישה מעט לא בנוח. אבל היא שתקה. "תדעי לך שמי שמסוגל לחבל בכלי יקר כ"כ , יהיה מסוגל לפגוע בך... בעתיד" "אין צורך להיכנס ללחץ מכל שטות" ביטלה רותם את דבריו. "זאת לא שטות. אבי היה ניצול שואה. הנאצים בתחילת דרכם שרפו ספרים! מבין הספרים היו הספרים של הנרייך היינה! המשורר לאומי של גרמניה, איזה שירים הוא כתב! אבל הוא היה היהודי. ואת יודעת מה הוא עוד כתב?" " שמי ששורף ספרים , סופו לשרוף גם בני אדם!" השלימה רותם את המשפט. " יפה! לפחות למדו אותך משהו בבית הספר" "אז עכשיו את מבינה..." "כן, אני מבינה." ענתה בשקט "תעשי מה שאת חושבת ילדה. אני את שלי אמרתי. אתם הנערים לא אוהבים לקבל עצות מהמבוגרים..." "אני אחשוב על דבריך" הבטיחה לו שתיקה השתררה בחנות. ' טוב... אז כמה זה יעלה לי?' היא שאלה במבוכה לאחר כמה רגעים של שקט. "20 שקלים" ענה המוכר "בבקשה" "תודה רבה לך, יום נעים" "גם לך, תודה על העצה" הוא חייך אליה בנעימות "שמרי על עצמך!" כל הדרך לפנימייה חשבה רותם על דבריו של המוכר. כשהגיעה לחדר לילך קידמה את פניה "אני נשבעת לך! זאת לא אני!" אמרה לה ישר כשפתחה את הדלת. "אני יודעת" רותם עקפה אותה ונשכבה על המיטה. "תרצה כעסה עלי" היא אמרה בטון קשה. "כן?" אמרה בחוסר עניין "הדס חיפשה אותך" "באמת?" רותם הסתובבה אליה "מה היא רצתה?" זיק של עניין נדלק בעיניה. "להביא לך מכתב, אני חושבת. היא הייתה נראית קצת לחוצה..." אמרה לילך והתיישבה על הכסא היחיד בחדר שלהן. "איפה הוא עכשיו?" רותם קמה מהמיטה סופית "מי?" "המכתב!" "אה, הוא כאן במגירה שלך." רותם התנפלה על המגירה ופתחה אותה. היא ראתה מעטפה לבנה פשוטה, תמימה למדי. האומנם? היא קרעה את המעטפה וקראה את הכתוב. פניה החווירו. "זה לא יכול להיות..." היא מלמלה "זה לא יכול להיות.." "מה לא יכול להיות?" שאלה אותה לילך בעניין. רותם לא זיכתה אותה בתשובה ויצאה מהחדר בריצה. היא רצה במסדרונות של הפנימייה, עברה את כיתות הלימוד. חלפה מעל פני החדר מורים והגיעה לדלת של חדר המדריכות ודפקה שם בחזקה. "הדס!" קראה בקול שתיקה "הדס!!!" קראה שנית הדלת נפתחה. "הד-" השם נתקע בגרונה " הדס לא כאן" אמרה לה ביובש ליטל המדריכה של כיתות י"א. "איפה היא?" "סבתא שלה בבית חולים,אז היא נסעה לשם." ליטל עמדה לסגור את הדלת. "חכי שנייה, מה הלחץ שלך?" קראה רותם ודחפה את רגלה בין המשקוף לדלת. "רותם, מה הסיפור שלך? הדס לא כאן וזהו!" "מתי היא תחזור?" "לא יודעת" קראה ליטל ברוגז. "תודה למדריכה העסוקה" אמרה בלגלוג "וסליחה שגזלתי מזמנך היקר" ליטל הביטה בה בכעס וטרקה את הדלת. רותם נשענה על הקיר, מעסה את רקותיה הכואבות , ראשה התפוצץ מרב מחשבות. היא הסתבכה חזק. בזאת לא היה לה ספק... היא עזבה את החדר מדריכות והסתובבה בחצר פנימייה. געגועים לאמא שלה תקפו אותה שנית, היא הרגישה שהיא זקוקה ליד המרגיעה של אמא שלה, לידיעה שהכל בסדר והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. היא התיישבה ביאוש על הדשא,נשענה על הקיר וטמנה את פניה אל תוך ברכיה. בחור צעיר התבונן בה מהעבר השני של הגדר. הוא ידע בדיוק מה עובר עליה. הוא עמד נטוע במקומו כחוכך בדעתו מה לעשות. חיוך נפרש על שפתיו. הוא החליט! הוא זרק מבט אחרון ברותם המכווצת במקומה והלך.

בס"ד פרק ג' רותם והדס עלו על האוטובוס חזרה לירושלים, אל הפנימייה. הן התיישבו אחת ליד השנייה , האוטובוס היה יחסית ריק. חושך. כוכבים החלו פה ושם לנצנץ בשמים השוחרים. רותם והדס יחד אבל כל אחת לחוד שקועה במחשבותיה. הדס חשבה על הביקור ומה זה עשה לרותם היא החלה לראות שינוי . רותם חשבה על עידו ועל חמי ואלברט שבטח לא יעזבו אותה עד שישיגו את מבוקשם . האוטובוס נסע, טס על הכביש , דוהר אל הלא נודע או שכן? "הדס?" "כן?" "תודה" "אין על מה." "באמת אכפת לך ממני." היא הסתכלה עליה, אבל הפעם במבט שונה יותר רך. "לכולם אכפת ממך." הביטה בה הדס בחום. שתיקה. "אני רוצה לספר לך מה קרה למשפחה שלי." אמרה רותם לפתע. "אני מקשיבה לך" הדס שמחה על ההזדמנות. " אני אפילו לא יודעת למה אני רוצה לשתף אותך ..." "את לא חייבת לדבר" "אני חושבת שזה חשוב ואולי יעזור לי בעתיד" "אני איתך" לחצה הדס את ידה בעידוד. הלחיצה הזאת נסכה ברותם ביטחון והיא התחילה לספר. "פעם היינו משפחה מושלמת. הכול היה בסדר עד שפיטרו אותו מהעבודה. הוא התחיל עם השתייה והסמים בשכונה שלנו זה ניתן להשגה בקלות אצל חמי ואלברט , ראשי המאפיה השכונתית , מוכרי סמים מתועבים! הם הרסו הרבה משפחות אנחנו אחת מעשרות משפחות שנפגעו מהם. אמא והאיש שקרוי אבא שלי רבו בלי סוף. היא איימה עליו שהיא תעזוב אותו והוא רק צחק לה בפנים. יום אחד רצח אותה כשהיה שתוי. הוא כעס עליה שהיא לקחה לו את הכסף, הוא רצה עוד קצת מהסם כדי להירגע והיא לא הסכימה לתת לו. "צריך שיהיה כסף בבית לאוכל! אתה מבין? אתה גומר את כל הכסף על הסמים והשתייה המזוהמת שלך !מאיפה יהיה לנו כסף לשלם למכולת? תענה לי!" היא צעקה עליו. הוא צעק עליה בחזרה ואמר לה שהיא לא מבינה כלום ומי נותן לאישה להחזיק כסף? ושהיא זאת מבזבזת את הכסף על דברים לא חשובים . "את מבינה?" אמרה רותם בכאב "אבא אף פעם לא היה מרים את הקול שלו על אמא! ובטח שלא היה מרים עליה יד. אבל באותו יום הוא הכה אותה,רותם הצטמררה כשנזכרה בזיכרון הזה אמא שוכבת על הרצפה. ידה מגוננות על ראשה והוא, אבא שלה שאהב אותה כ"כ, מכה אותה ללא רחם. היא צרחה מרב כאבים ולו נמאס לשמוע את הצעקות . רותם עמדה אז נטועה על מקומה מרב הלם בלי יכולת לגונן על אמה שאהבה כ"כ. "הוא הוציא אקדח, שהיה שמור למקרים מיוחדים, להרתעה. וירה בה שתי יריות שהרגו אותה במקום" המשיכה "הוא בכלל לא היה מודע למעשיו רק חמת הזעם בערה בו וסנוורה את ההיגיון. כשקלט מה עשה הוא צעק עלי שאני אתקשר לאמבולנס שיבוא וייקח את אמא ל "סורוקה" אבל היה כבר מאוחר הכדורים פגעו לה בראש וזה גמר אותה במקום ..." רותם שתקה , שקועה במחשבות על אותו לילה נורא. ידה החמה של הדס חיפשה את ידה של רותם. המגע היה נעים לה הפעם, הוא שידר חום,אהבה והזדהות. "עכשיו המשפחה התפרקה לגמרי." חתמה רותם את סיפורה. היא לא בכתה ,היא כבר למדה להפנים רגשות. הדס שתקה וחיבקה אותה, הפעם רותם גם החזירה לה חיבוק.

בס"ד פרק ט' "יובל? מה אתה עושה עכשיו?" שאלה שרית "אני? מתמטיקה!" הוא נאנח "אתה יודע מי המציא את המתמטיקה?" שאלה שרית בשובבות. "המורים!" הוא ענה בציניות. "לא, טיפשון, הערבים." " טיפשים!" "לא הם לא. זאת גאונות." היא ענתה לו. "למי שגאון ויש לו שכל כמוך " הוא קבע. " מתמטיקה זה לא לגאונים. גם אתה יכול! חוץ מזה יש מצב שחיימוביץ' לא מגיש אותי השנה לבגרות, כי התחצפתי אליו." היא אמרה "שרית, לפעמים נדמה לי שאני לא מכיר אותך. איך עשית את זה?" הוא שאל בחיוך. היא סיפרה לו את כל מה שקרה... " לך אני לא דואג. בטח בועז, המנהל שלכם יתערב לטובתך, הוא מכיר אותך. אבל לי יש מבחן עוד 4 ימים ואני לא מצליח שום תרגיל! המורה איים עלי שאם אני לא מצליח במבחן הזה הוא מוריד אותי מהקבצה א' להקבצה ב'" הוא קרא ביאוש. "למה לא דיברת?" שאלה שרית. "כי אולי בכל הבית הזה כל אחד שקוע בעצמו? " הוא ענה בכעס. שרית הרגישה צביטה בלב. 'ככה זנחת את אח שלך?' צעק עליה כל בתוכה. -"יובל בוא לפיצה! " -"אין סיכוי" -" נו ,יאללה קום" -" שרית, עזבי אותי! אין לי מצב רוח היום." -" בנאדם מה יעזור לך לשבת מול התרגיל ולהתעצבן עליו? בוא תאוורר, אני ינסה לעזור לך אחר כך." יובל התלבט "אין לך זמן לחשוב! אתה בא איתי עכשיו. לא אכפת לי! על אחריותי אתה מקבל 90+" "מבטיחה?" "חותמת" פיצה שולה , היא הפיצה השכונתית הכי טעימה שהם הכירו. יובל בחר ללכת לשם למרות ששרית רצתה לקחת אותו לבית קפה איכותי , יובל לא הרגיש בנוח, הוא ידע שהיא עובדת קשה על הכסף שלה לכן בחר דווקא בפיצה הפשוטה והטעימה. "שתי פיצות אחת עם זיתים והשנייה עם פטריות" שרית ביקשה. "תשתו משהו?" שאלה המלצרית "מה אתה רוצה?" היא שאלה את יובל -"קולה." הוא אמר. -"טוב , אז תוסיפי בבקשה שתי פחיות קולה" היא אמרה למלצרית. -"וואו , שרית את לארג'ית היום. מה קרה?" -"סתם רציתי זמן איכות עם אחי הקטן" -"אין עלייך, אחות." -"תודה" היא חייכה " יובל, מה הסיפור שלך והלימודים? מה קרה לך?" היא שאלה אותו כשהתיישבו בשולחן האחרון האהוב עליהם. "אני? לא יודע הביאו לנו מורים שדורשים מאיתנו הרבה. לא הלך לי בלימודים, ובכלל כל המעבר הזה לחטיבה הוא שונה ממה שחשבתי. כל מה שמעניין אותם זה שנוציא את המאה. " "חברים יש לך ?" שאלה " כן , צחי ואמיתי מהיסודי. אבל יש להם עכשיו חברה." יובל היה נבוך "הופה! גדלת , ילד." אמרה שרית בחיוך. " אל תרדי עלי" הוא ביקש "למה שאני ארד עליך?" " כי... אני לא בקטע של חברה. ויש כאלה שחושבים שזה ילדותי." " אני לא חושבת שזה ילדותי . אני בדעה שתעשה מה שנוח לך, מה שטוב לך, אם אתה חושב שחברה עכשיו זה לא מתאים לך ואתה בתקופת לחץ ואתה צריך לקלוט מה קורה סביבך ומי נגד מי, אתה לא צריך בת שתשב לך על הראש" " תודה שרית, זה ממש עזר לי . צחי כל הזמן לוחץ עלי לצאת עם נוי , בת אחת הכיתה" "תגיד לו מה שאמרתי לך עכשיו. אף פעם אל תיתן דין וחשבון לאף אחד על הרצונות שלך. יובל, אתה אדם עצמאי ואת ההחלטות שלך אתה מחליט," שרית דיברה בלהט " תזכור את זה ,יובל! לעולם אל תיתן לאף אדם להחליט בשבילך אחרת אתה תאבד את המהות שלך, את עצמך." "זה אחד המסקנות שהגעת אליהן , נכון?" " נכון" " את חושבת הרבה בזמן האחרון." " יש מציאויות שמכריחות אותך לחשוב." "על מה את חושבת הרבה?" הוא שאל בסקרנות " על החיים" יובל הבין שהיא לא מעוניינת לשתף אותו. הוא כיבד את זה. שרית העריכה אותו על זה. "יובל, התבגרת..." היא ציינה לאחר מחשבה "תודה אחותי הבוגרת" היא חייך והוציא לשון "לא הקשבת לי עד הסוף, עדיין אתה קצת ילד..." הוא צחק. " קטן זה הכי כיף בעולם" שרית חייכה "בוא, השברים מחכים לנו" היא אמרה " השברים יכולים להישבר ואנחנו עדיין נשאר שלמים" הוא אמר בחיוך ומשך אותה לכיוון היציאה, הביתה. _______________________________________________ אני קצת בלחץ של בגרויות אז תבינו אם אני לא כותבת הרבה זמן

בס"ד, בעזרתו יתברך נעשה ונצליח! פרק ו' "שרית ,קומי! כבר 7:30 את תאחרי לבית הספר", קראה אמא של שרית מחוץ לדלת. שרית התהפכה לצד השני . " שרית כבר 7:40 קומי כבר" דפקה אביבה על דלתה. 'לא רוצה', חשבה שרית מתוך שינה. "שרית! כבר 7:45" "אוף, תנו כבר לישון!" היא צעקה "לישון? עוד שנייה צהרים" אמרה אביבה והיא העיפה את השמיכה של שרית גל של קור הכה מיד בשרית. " השתגעת?!" היא זינקה ממיטה. " שיטה מעולה להעיר אותך כל בוקר, אני רואה שמצאתי את הדרך...בוקר טוב מותק!" אמרה אביבה ויצאה מהדלת. ************************************************************* עבר עליה יום שיגרתי לחלוטין כמו כל הימים ,ז"א היא מנסה להשלים את החומר שהחסירה אבל היא לא מבינה כלום לכן מרוב ייאוש היא סתם מקשקשת לעצמה במחברת. שיעור מתמטיקה שמעביר אותו חיים חיימוביץ' המורה למתמטיקה העתיק של התיכון שלה, שרית השתעממה מאד לכן היא שיחקה איקס עיגול עם עידית שישבה לידה. "שרית!" קרא המורה למתמטיקה בזעם. "מה?" הרימה שרית את ראשה מהמחברת שהייתה מקושטת בטבלאות של איקס עיגול ופרחים שאפילו היא התחילה לצבוע אותם. "שרית!" חזר שנית המורה למתמטיקה על שמה. תלמידים אחדים התחילו לצחקק. "שרית!" הוא חזר על שמה בשלישית 'מה הוא רוצה ממני? היא תהתה.' שלוש פעמים הוא חוזר על השם שלי כמו תקליט שבור , תחליף דיסק! עדיף שירי מימון'. היא צחקה בשקט מהבדיחה של עצמה. עכשיו המורה למתמטיקה יצא מכליו וזה היה מפחיד... "את לא מתביישת לצחוק לי בפנים!" כעת נמחק חיוכה של שרית לגמרי וחשש התגנב לליבה, 'מה הוא מתכנן לי עכשיו?' חששה. היא לא רצתה להסתבך איתו , לא כדאי לה, לא במצבה בכל אופן... הוא התקרב אליה ופניו היו קרובים כ"כ לפניה עד שהיא יכלה לראות את השומה שעל האף שלו כ"כ מקרוב ואפילו את השערות הבודדות שצמחו עליה... שרית הרחיקה את הכיסא שלה כדי לשמור מרחק ממנו. "את בריתוק עד סוף היום!" הוא הכריז בקול ונתזי רוק התעופפו לכל עבר, עידית שישבה לידה חטפה כמות נכבדת ועיוותה את פניה בגועל ,המורה למתמטיקה לא שם לב אבל שרית כן שמה לב והיא פרצה בצחוק משוחרר היא שיחררה בצחוק הזה את כל המתחים ,תסכולים והכעסים שעברו עליה בזמן האחרון ,הצחוק הזה סחף את כל הכיתה. היא תשלם על זה את המחיר, היא ידעה. "עופי מהכיתה עכשיו! לא רוצה לראות אותך עד סוף השנה, אני אדאג לכך באופן אישי שאת הבגרות לא תעשי, חצופה!" הוא אמר בזעם קר. השתרר שקט בכיתה. שרית בהתה בו במשך דקה , לפתע חזרה לעצמה,היא דחפה את המחברת והספר לתוך תיקה והתקדמה לכיוון הדלת כשהגיעה לדלת היא עצרה הסתובבה לכיוון המורה שנעץ בה עיניים כועסות ואמרה:"מילא שהייתי יודעת על מה אתה מעניש אותי, אני מודה שלא הייתי בסדר כשצחקתי ,אבל אין שום סיבה שתעניש אותי בצורה כ"כ חמורה" היא הסתובבה ,טרקה את הדלת ויצאה לכיוון שער בית הספר. שרית יצאה מהשער השומר הסתכל עליה במבט משועמם וחזר לפתור את הסודוקו שלו. שרית הלכה במהירות מנסה שלא לחשוב על מה שקרה, 'מאיפה הייתה לי את התעוזה להגיד לחיימוביץ' את מה שאמרתי ועוד לצחוק לו בפנים?' גם עכשיו היא לא יכלה שלא לחייך למראה התדהמה שניכרה בפניו של המורה הדגול למתמטיקה. היא החליטה ללכת לים ,לחזור עכשיו הביתה לא ממש התחשק לה... ************************************************************************** "אחי , תראה איזה נוף! ממש מה רבו מעשיך ה'!!! " צעק יאיר לדביר ואריאל. 'באמת נוף מדהים' חשב אריאל בעודו יורד במדרגות התלולות, הוא לא שם לב לאבן בינונית בגודלה שעמדה שם הוא נתקל באבן והתגלגל במדרגות. "אריאל "שאג דביר ודהר לעברו "אתה בסדר?" " הוא יהיה בסדר עם לא תצעק לו באוזן" העיר יאיר "אני בסדר ,רק הרגל כואבת מאד" מלמל אריאל דביר ויאיר החליפו מבטים מודאגים. "תקשיבו לי !אני אגיד לכם מה לעשות, תחפשו קרש אחרי שתמצאו תקשרו אותו לרגל שלי ונצטרך ללכת לתחנת מד"א קרובה." "אחלה מתנת יומולדת " העיר בציניות יאיר. אריאל חייך ושתק. יאיר ודביר מצאו קרש דביר חתך חולצה ישנה שהייתה לו בתיק וקשר אותה לרגלו של אריאל, שניהם הרימו אותו משני צדדיו הם התחילו לעלות במדרגות התלולות לכיוון התחלת המסלול לחפש תחנת מד"א קרובה. "אחי אתה חייב לרדת במשקל דחוף!" העיר יאיר אריאל חייך בשקט ואמר "יאיר, שלא נדבר עליך ,הבנאדם שבתחרות הפיצות הצליח לגמור מגש פיצה שלם בזמן שכולם נתקעו בפיצה השישית,שביעית" "אשכרה" אמר דביר. ככה ברוח טובה צעדה החבורה המוזרה לכיוון תחנת מד"א. הם לא ידעו את מי עתידים הם לפגוש שם....