יצירות של עיניים כחולות

  בעזהי"ת. עֵת הַסּוֹף הִגִּיעָה לוֹ צִפִּיתִי. וְהִנֵּה, רַק עָבַרְתִּי קַו הַגְּבוּל, וּמָטָר הַשְּׁאֵלוֹת נִתַּח מִכָּל עֶבֶר. אַךְ בְּהַגִיעַ הָרֶגַע שֶׁלִּי, נוֹכַחְתִּי לָדַעַת כִּי אֵינִי מוּכָנָה לוֹ. נִצֶּבֶתְּ בְּעֶמְדַּת מִגְנָנָה, הֵשַׁבְתִּי לֹא לְכֻּלָּם. וְכָּעֵת, מוּל תִּקְוָה [אוֹ אוּלַי אַשְׁלָיָה] מְנוּפֶּצֵת, מְבַקֶּשֶׁת אֲנִי כִּי תַּרְפּוּ. תְּנוּ לִי לִבְנוֹת אֶת אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי כִּי כְּבָר בָּנוּי הוּא.  

בעזהי"ת. בשלט רחוק, מביט רחוק, את שוב לובשת לך שמלת כלה, ואני תקוע בחליפת חיינו. בשלט רחוק מביט רחוק, לא אני לא אניח לך, עד שהאהבה תחזור אלינו. מֵרָחוֹק מִסְתַּכֵּל אֵיךְ אַט אַט תּוֹפֶרֶת אַתְּ אֶת שִׂמְלַת הַכַּלָּה שֶׁלָּךְ וַאֲנִי נִשְׁאָר פֹּה מֵאָחוֹר מְנַסֶּה לֶאֱסֹף שְׁאֵרִיּוֹת. וּבְלֵילוֹת נטוּלי יָרֵחַ אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ הִבְטַחְתִּי שֶׁיּוֹם יָבוֹא וְלַיְלָה אֶחָד יִהְיֶה לָנוּ לְשֶׁמֶשׁ. אֲבָל עַכְשָׁיו, יַלְדָּה, אֲנִי צוֹפֶה בָּךְ נֶעֱלֶמֶת. וְאֵינִי מֵבִין אִם מְבַקֶּשֶׁת אַתְּ שֶׁאֶרְדֹּף אַחַרייך---

בעזהי"ת. אֲנִי זוֹכֶרֶת יֶלֶד שֶׁהֵבֵאתָ לִי פִּתְגָּם פָּשׁוּט. חָשַׁבְתָּ שֶׁכָּךְ סְתָם אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לְפָשֶׁט מְצִיאוּת חַיָּיו. אֵיךְ לֹא הֵבַנְתָּ שֶׁיֶּשְׁנָן פְּעָמִים שֶׁהַנֵּר עַצְמוֹ הוּא הַדּוֹעֵך [וּלְתַקֵּן אֶת הַנֵּר אָיִּן. אוּלַי כְּדַאי לְכַבּוֹת אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת].

בעזהי"ת. וּלְאַחַר זְמַן אַל תִּתְפַּלֵּא כַּאֲשֶׁר תַּרְגִּישׁ אוֹתִי שׁוּב מְרֻחֶקֶת. הֵן תָּבִין שֶׁלֹּא לָנֶצַח אוּכַל לְהַסְגִּיר אֶת רִגְשוֹתָי. וְעַתָּה עֵת הָלוֹךְ וְסָגוֹר עַד תִּפְתַּח אַתָּה אֶת סוֹגָרֵי לִבִּי.

בעזהי"ת. לְעִתִּים אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת מְבֻלְבֶּלֶת בְּמִטָּתִי. וְלֹא יוֹדַעַת אִם חֲלוֹם הָיָה זֶה, אוֹ שֶׁמָּא מְצִיאוּת. בְּחֲלוֹמִי יָשַׁבְנוּ יַחַד מְחַיְּכִים. וְעַכְשָׁיו אַף אֲנִי בּוֹדְדָה יוֹשֶׁבֶת עַל מִטָּתִי וּמְחַיֶּכֶת.

"בערה בי אש, יצאתי לבקש. ימים סערתי כסופה. שבתי אל ביתי, למצוא שאת איתי עד בא הדרך אל סופה." א- ואש ה' אשר החלטת להבעיר בתוכך שר[י]פה אותי בלי רחמים. אתה יצאת לך. לחפש ולא מצאת דבר. ב- סובבת סביב עצמך ימים רבים, ולא מצאת לך מקום בעולם הזה שאני לא שותפה לו. [הרהרתי. בדבר הנעשה בלעדי האמת הפנימית שלך לא יחזיק מעמד זמן רב] ג- ואולי אף אתה חשבת כך. אם לא- הכיצד אסביר את שובך אלי? כי אם באת לבדוק אם אני עודני רוצה להמשיך איתך במסעך. אז חזרנו כדי שתצא שוב לדרך. זאת הפעם, מלווה בברכתי.

בעזהי"ת. לֹא אֲחוֹלֵל בַּכְּרָמים [הֵן פָּסַק זֶה הַמָּחוֹל לִפְנֵי אֵלּוּ שָׁנִים], גַּם לֹא אֵפְגוֹשְׁךָ. לֹא תְּחִלָּה לֹא סוֹף לוֹ. כֻּלּוֹ סוֹבֵב אוֹתָנוּ מַעְגָּלִים. מִתְנַתְקים וּמִתְחַבְּרִים בַּסּוֹף לְמָחוֹל אֶחָד מְשֻׁתָּף.

בעזהי"ת. בשמואל ב', פרק י"א מסופר על חטא דוד ובת שבע דוד רואה אישה מתקדשת מטומאתה. הוא שואל את משרתיו לשמה, ונודע לו שזאת בת שבע אשת אוריה החיתי. דוד מבקש שישלחו אותה אליו, ולאחר זמן מה בת שבע מודיעה לו שהיא הרה. דוד חושש מתוצאות מעשהו ומבקש שישלחו אליו את אוריה החיתי מהמלחמה. יואב -שר הצבא- אכן שולח את אוריה לדוד ודוד מנסה לשכנעו שילך לביתו (על מנת שיחשוב שבת שבע בהיריון ממנו). אוריה מסרב ללכת לביתו ודוד שולח אותו חזרה למלחמה יחד עם מכתב ליואב שבו דוד מצווה עליו לגרום למות אוריה. סיפור זה נראה לנו תמוה. הכיצד יתכן שמלך ישראל יחטא בגילוי עריות כאדם פשוט מהעם? ננסה להסביר "חטא" זה שלב-שלב על פי דברי הרב נבנצל. ראשית- דוד לא חטא בגילוי עריות כיוון שבתקופתו הגברים שיצאו למלחמה כתבו לנשותיהם גט לפני היציאה למלחמה למקרה שלא ישובו ולא ידעו מה גורלם. שנית- אל לנו לחשוב שדוד עשה מעשה זה מתוך תאווה, כאילו היה אדם פשוט מן העם. דוד ראה ברוח הקודש שהבן שיירש אותו יצא מבת שבע. לכאורה, גם אם כל הנ"ל אכן נכון עדיין אין דברים אלו מסבירים מדוע שלח דוד את אוריה חזרה למלחמה בכוונה ברורה להורגו. הרי דבר זה כל כך לא מוסרי! אך אם נסתכל בעיון בפסוקים נשים לב שאוריה היה מורד במלכות. אוריה מסרב לדרישת דוד לרדת אל ביתו, ומכנה את יואב אדונו. (כמו שכתוב: "ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים..." [שמואל ב', י"א, י"א]) לכן אוריה החיתי אכן היה צריך למות. אם כן, נשאלת השאלה: מדוע בכל זאת אנו קוראים לזה "חטא דוד ובת שבע"? התשובה היא: כיוון שמעשה זה של דוד נעשה בצורה לא מוסרית. דוד היה צריך לשלוח את אוריה לבית הדין שישפטו אותו למיתה ולא לעשות לו משפט בעצמו ולגרום למותו. אך חס וחלילה אל לנו לחשוב שדוד חטא בעריות! חטאו של דוד היה כלפי הקב"ה בלבד [עד כאן דבריו]. (כמו שניתן לראות בתהילים נ"א: "למנצח מזמור לדוד... כאשר בא אל בת שבע... לך לבדך חטאתי") פן נוסף ממנו ניתן ללמוד על חטא זה של דוד הוא מבנה העיר בתקופתו. כידוע, עיר דוד מסודרת כך שארמון המלך במרכז העיר וסביבו בתי האנשים המקורבים למלך ולאחר מכן פשוטי העם. מכך שכתוב שדוד רואה את בת שבע מחלון ארמונו, פשוט לנו שמשפחתה מקורבת באיזשהו אופן למלכות כיוון שביתם נמצא בשכנות לארמון. מהדברים הנ"ל מתבארים לנו שני עניינים: א. דוד הכיר את בת שבע לפני המעשה. דבר זה מחזק לנו את דברי הרב שאומר שאין זאת תאווה, אלא מעשה עם מחשבה בעקבות הדברים שראה ברוח הקודש. ב. מדוע כל כך הקפידו עם אוריה כשאמר "אדוני יואב". כיוון שאם היה זה סתם אדם פשוט מן העם, אז אכן יואב הוא אדונו הוא שר הצבא, איתו הוא נמצא כל הזמן וממנו הוא מקבל פקודות. אבל עם אוריה, שכבר ראינו שהוא מקורב למלכות (ואכן ניתן לראות גם מפשט הפסוקים שדוד מכיר את אוריה, ולא סביר שדוד יכיר סתם אדם פשוט מהעם) - היה צורך כל כך גדול להקפיד, כיוון שזה מראה שהוא לא רואה בדוד את מלך ישראל ומסרב לקבל את מלכותו.

בעזהי"ת. וְאִם תֹּאמְרוּ שֶׁזֶּה כְּבָר לֹא עוֹשֶׂה אֶת זֶה, אָשִׁיב לָכֶם כִּי לֹא הַזְּמַן וְהַמֶּרְחָק הֵם שֶׁקּוֹבְעִים אֶת הַכִּסּוּפִים שֶׁבְּלִבִּי. וְאִם תֹּאמְרוּ כִּי לֹא מְצִיאוּתִי זֶה הַדָּבָר, לֹא אָשִׁיב לָכֶם. עֻבְדָּה הִיא הַנִרְקֶמֵת לְעֵינֵנוּ בִּמְהִירוּת. וְהַיּוֹם, דּוֹמַעַת אֲנִי מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת. כִּי עַם שׁוּב חוֹזֵר לְאַרְצוֹ וַאֲנִי-לְבֵיתִי.

בעזהי"ת. אתה מסתכל מעלה. כלפי השמים. ואז אתה שם לב שאתה עובר בינות צוקים מחודדים, בתוך גיא. ומול כל ההוד הזה, אתה מרגיש כל כך קטן. אולי לזה התכוונו כולם כשאמרו שיש כל כך הרבה מה ללמוד מהמדבר. תמיד הקשבת להם והנהנת. [לשם נימוס, כן? לא מעבר] הרי אף פעם לא הבנת אותם. תמיד שנאת את המדבר. חם שם. ענווה. כך כולם קוראים לזה. לא, לא ליכולת להקטין את עצמך. אלא היכולת לראות אותך כפי שאתה. בפרופורציות. [אתה ביחס לסביבה, זוכר?] ואולי, רק אולי, זאת ההתבטלות הזאת כלפי בורא עולם? אתה מסתכל מעלה. כלפי שמיא. [אילת התשס"ט]

בעזהי"ת. צליל הזכוכיות הנשברות עוד מרעיש באוזניי כמו עדיין נמצאת אני שוכבת במיטתי, מסתתרת בשמיכה מפני עשרות צלבים המתרוצצים בעיירתי ומנפצים את חיי [המשתקפים בחלונותיה]. ילדה קטנה ומבוהלת חובקת בידה בובה ובידה השניה עוד נשארה התחושה של אביה האוחז בה טרם נחטף גם הוא. ומבעד לדלת, הסתנן לו ריח העשן העולה מספר התורה השרוף אותיותיו פורחות באוויר ומרכיבות את צמד המילים: ליל הבדולח.

בעזהי"ת. 'ככה זה' מָה שֶׁרָצִיתֶם יוֹתֵר מֵהַכֹּל, [אֲפִלּוּ יוֹתֵר מֵהָרָצוֹן הֲכִי גָּדוֹל שֶׁלָּכֶם כָּךְ חֲשַׁבְתֶּם] קָרָה לֹא כְּפִי שֶׁרָצִית. וְאַתְּ נִשְׁבֶּרֶת לִי מוּל הָעֵינַיִם וַאֲנִי, מָה אֲנִי אֲמוּרָה לַעֲשׂוֹת? וְאוּלַי תּוֹרִי לְהִשָּׁבֵר כִּי רוֹאָה אֲנִי אֶת תְּמִימוּתֵךְ נָמוֹגַה וְלֹא בְּאַשְׁמָתֵךְ. וְאוּלַי כִּי רוֹאָה אֲנִי אֶת אֵמוּנֵךְ מִתְנַפֵּץ אֶל תּוֹךְ הַסְּלָעִים שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם אֵלָיו הוּא קָפַץ. [והשאיר אותך מאחור]

בעזהי"ת. הַשָּׁעוֹן לֹא מְצַלְצֵל שְׁעַת חֲצוֹת כְּמוֹ בַּסְּרָטִים, וּבְכָל זֹאת הַשָּׁעָה שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה וּשְׁנֵינוּ חַיִּים בְּסֶרֶט. [תָּמוּהַּ,לֹא?] וּבְאֶמְצָעוּת מִלָּה אַחַת קְטַנָּה, לָחַצְתָּ עַל כַּפְתּוֹר ה'עֲצֹר 'בַּשָּׁלָט, וַאֲנִי הִתְרַסַּקְתִּי אֶל תּוֹךְ מְצִיאוּת שְׁחוֹרָה מִשְּׁחוֹר. מוּזָר איך פִּתְאוֹם אָדָם מַרְגִּישׁ בְּכָל איבריו. פָּנִים מִתְעַוותוֹת מִבְּכִי. לֵב נִקְרַע מֵעָצְמַת הַכְּאֵב. רַגְלַיִם כִּמְעַט וְנוֹפְלוֹת מִמַּחֲשָׁבָה עַל הִתְמוֹדְדוּת. וּכשאֲנִי אוֹזרת עוֹז לְהִתְחַבֵּר, מִסְתַּבֵּר שֶׁהוּא בִּכְלָל הִתְחָרֵט וּמִבְּחִינָתוֹ הַכֹּל שָׁב כְּקֶדֶם. וַאֲנִי עוֹד קְרוּעָה,רוֹצָה פֶּסֶק זְמַן [מַר מֵהַמָּתוֹק הַמֻּכָּר] מִמֶּנּוֹ.

בעזהי"ת. ספינתי שטה רגועה על גלי ים חיי. כמו בלי דעת שמסביבה הגלים שוצפים וקוצפים. ולפתע יד נעלמת מפילה אותי מטה. אל תוך הסערה. אני כמעט ונבלעת בתוכה, עד ששמת לב אתה. וזרקת לעברי גלגל הצלה. על סף קריסה אחזתי בו מחכה שתמשה אותי מהמים. וכשעליתי בחזרה לספינתי מאוששת, מיהרת לשחרר החבל מידך פן יסתבך החבל ויקשר בחוזקה בלי יכולת להשתחרר. ואני, הרי קשורה אני למישהו אחר... [ובכל זאת- תודה לך]

בעזהי"ת. "אל תבכי אחות קטנה, זה לא פשוט את מבינה..." יפתי, לא אוכל לסבול את מראה פנייך המיוסרות. שמא בגללי ושמא בגלל אחר. היכן פנייך המאירות. ההפכו והיו לזיכרון. יפתי, עינייך הבוכיות לא מיטיבות איתך. לא דמעות של טהרה הן. גם לא של פורקן. רק של כאב. שאם לא תעזרי לעצמך- לא יחלוף. כן, גם לא זה שגרם לכאב. יפתי, העלי נא חיוך על שפתייך. הפכי נא את היאוש לתקווה. את הנפילה לצמיחה. כי לא אוכל לסבול את מראה פנייך המיוסרות.

בעזהי"ת. שלום, ילד. אתה אולי לא שומע ממני, אבל זה לא אומר דבר. אני פה. איתך. לא הלכתי. תקשיב לדממה. לא מביכה היא, כי אם מבורכת. לא כי נגמרו המילים, אלא כי אין עוד מה להוסיף. יקר, אין זה משנה שאין ביכולתך להביע את אשר בליבך. הרי אני יודעת. נשמה אחת לנו, הלא כן? דום והקשב לה. לדממה. היא אומרת משהו. דום ותתמלא. אחר כן* תדבר. לכל זמן ועת. כן, גם לזה. ואל תדאג. הכל יהיה בסדר. אני מבטיחה. רק תידום. כשתרגיש מוכן- תדבר. הרי אני פה. לא עזבתי. להתראות, ילד.

בעזהי"ת. תֹּם לִבֵּךְ וְטֹהַר פנייך מִשְׁתַּקְּפִים בְּעֵינַי הַזכוֹת, מְלֵאוֹת הַדְּמָעוֹת. וְאוֹרֵךְ גַּם הוּא מִשְׁתַּקֵּף בְּשֹׁבָל פוּרְקני, בּוֹ כְּאֵב וְעֶרְגָּה מְשַׁמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָה. בּוֹאִי כַּלָּה.

בעזהי"ת.   חָשַׁבְתְּ שֶׁאֲנִי מְאֻפֶּקֶת, לֹא חוֹשֶׂפֶת רְגָשׁוֹת. אוּלַי פָּשׁוּט הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁמִּלְּבַדֶּךְ, אֵין מִי שֶׁיִּתְמֹך. אֲבָל אוֹתַךְ, כְּמוֹ סֶלַע, לְאַט לְאַט שָׂחֲקוּ דִמְעוֹתָיי. אָז בָּכִיתִי בְּשֶׁקֶט לְבַד בַּלֵּילוֹת, וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי שֶׁיְּלָלוֹת הַבֶּכִי לֹא יִפְרְצוּ אֶת גְּבוּלוֹת מִטָּתִי. אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע דָּבַר הַשֶּׁבַח לָאֵל. מָחָר אֶפְשָׁר לָקוּם וּלְהַתְחִיל יוֹם חָדָשׁ. בּוֹ הַכֹּל יִשָּׁאֵר כְּשֶׁהָיָה וְאַתֶּם יוֹתֵר מִתָמִיד.

בעזהי"ת. עָמַדְתִּי כְּמוֹ מִתְבּוֹנֶנֶת מֵרַחוֹק. רוֹאָה אֵיךְ הַחֲבָלִים הַקּוֹשְׁרִים אוֹתָנוּ מַשְׁמִיעִים קוֹל חֲרִיקָה. וַאֲנִי אֵינִי יוֹדַעַת מָה לַעֲשׂוֹת. וּבֵינְתַיִים מַמְשִׁיכִים הֵם לְהִפָּרֵם אַט אַט מְחַכִּים לְךָ שֶׁתִּגְאַל אוֹתָם מְיִסוּרֶיהֵם [חָתּוֹךְ אוֹ קָשׁוֹר מֵחָדָשׁ].

בעזהי"ת. רְגָעִים שֶׁל שְׁתִיקָה נֶאֱסָפִים אֶחָד וְעוֹד אֶחָד לְשָׁעוֹת שֶׁל שֶׁקֶט אֶחָד אָרֹךְ. וְאֵינִי יוֹדַעַת דָּבָר. אוּלַי יִהְיֶה זֶה הַשֶּׁקֶט הָאַחֲרוֹן. וּלְאַחַריו לֹא יִשָּׁמַע מְאוּם מִלְּבַד קוֹל לִבֵּנוּ הַבּוֹכֶה.

בעזהי"ת. I- לפעמים אני תוהה איך להסביר לך ילד, שגם אם השלם עוד אינו זה לא מבטל את החלקים ממנו הוא הורכב. והיו לנו חלקי רגעים מושלמים. בהם אני נתתי לך ואתה נתת לי ויחד הרכבנו את השלם. II- ונכון, זה קשה לראות כיצד בניין עליו שקדת רבות מתפרק. אבל אתה יודע ילד? לא תמיד זה בגלל שהחלקים לא מתאימים. אולי זה רק סימן שהם לא יציבים מספיק. III- ויתכן, אם רק תרצה מספיק, [כמו ילד קטן שבונה שוב ושוב את הבניין עד אשר עומד הוא יציב] שגם אתה תצליח. רק תרצה מספיק.

בעזהי"ת. דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם--לִרְעוֹת, בַּגַּנִּים, וְלִלְקֹט, שׁוֹשַׁנִּים. [שיר השירים, ו', ב'] שָׁעוֹת סְפוּרוֹת לִפְנֵי שְׁקיעָתַה יָרַד הוּא לְגָנוֹ. יָדוֹ רִפְרְפָה עַל פְּנֵיהֶם נֶעֶצְרָה עַל אֶחָד מֵהֶם. קָטַףוְשָׁקְעָה חַמָּה הַמְּאִירָה.

בעזהי"ת. כַּמָּה רָחַקְתִּי מִמְּךָ. וּבְהוֹלְכִי לְאָחוֹר [לְאַט לְאַט, אֲבָל בָּטוּחַ. בְּלִי לָשִׂים לֵב] שַׂמְתִּי לִבִּי כִּי רָחַקְתִּי גַּם מֵעַצְמִי. הֲרֵי נִשְׁמַתִּי אַחַת הִיא-אַתָּה. וְכַאֲשֶׁר סָבִיב הִתְבּוֹנַנְתִּי וְגִלִּיתִי כִּי שׁוּב אֵינִי אֵלֶיךָ מְחֻבֶּרֶת, חַשְׁתִּי כְּאֵב נוֹקֵב אֵי שָׁם בִּפְנִים. כְּמֵההַ אֲנִי לַחֲזֹר אֵלֶיךָ. קָבְּלֵנִי אָבִי.

בעזהי"ת. שִׁירָתי, אַל נָא תִּבְכִּי עוֹד. מְעַט, עוֹד רֶגַע, חַכִּי. וּלְעֵת עַרְבַּיִם, מְעַט לִפְנֵי אֲשֶׁר תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ, אָבוֹא אֵלַיִךְ וְאראךְ שְׂמֵחָה וּמְאֻשֶּׁרֶת. ומוּארת תְּחַיְּכִי אֵלַי וְאֵדַע. רַק אַתְּ.

בעזהי"ת. כמה גדול היה הכאב בלעדיך. בדד הייתי. אז חיפשתי לפרוק ולא מצאתי אף אחד שישמע, אך ישתוק. וזה כבש את כולי עד שלא יכלתי יותר ולקחתי וכתבתי. נקשרתי אליך, אז קשרתי מילים ומשמעויות זו לזו. נשברתי, אז שברתי שורות.

בעזהי"ת. הקיצוניים שבחבורה היינו. מנודים על ידי אחינו המתנכרים לנו בשל דעותינו השונות. [פעם אמרו לי שאנשים מפחדים מהאמת] נרדפים מכל עבר, אדם ולאום נאלצנו להסתתר מפני המלשינים. [איכה נוכל באין אנשים שיהינו לעזור?] את פסיפס חיינו מסרנו למען המולדת בה לאחר זמן מסרנו את נפשנו ולעיתים, אף הקרבנו ממש. כי משורה משחרר רק המוות. ------------------------------------- 'משורה משחרר רק המוות' - יאיר (אברהם שטרן).

בעזהי"ת. יום דינך הגיע. צאי החוצה, לשדות. למנגינה הטבעית, השקטה. חוצה מכל הרעש והשמחה החיצוניים לך. התחברי למה שבתוכך. מצאי האם ישנן שם שאריות חוט קרוע. אם כן, סימן הוא שהגעת למטרתך ליעד שהצבת לעצמך. המשיכי לפשפש. ודאי תמצאי שם עוד דברים שתוכלי לעבוד עליהם. איתם. זמנך דחוק. ולבינתיים- המשיכי לשיר את שירת חייך... לי [מותר, נכון? :) ]

בעזהי"ת. בֶּכִי זֶה דָּבָר נוֹגֵעַ ללֵב, פּוֹעֵם וְחַי כְּמוֹ לֹא הִקְפִּיאוּ אוֹתוֹ מֵעוֹלָם. שֶׁלִּי נֶעֱצַר בְּמַצָּב צְבִירָה שִׂנְאָה. אַט-אַט הִפְשִׁיר הַקֶּרַח וְהִתְגַּלָּה לֵב נוֹזֵל מְחַפֵּשׂ דֶּרֶךְ הִתְמוֹדֵדוּת [וְלִפְעָמִים גַּם בְּרִיחָה יְכוֹלָה לְהֵחָשֵׁב כְּכָּזוֹ] אָז אַל תִּבְכֶּה. אֲנִי בּוֹכָה בִּשְׁבִילְךָ.

בעזהי"ת. הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת וַאֲנִי יַחַד אִתָּהּ. אוֹמְרִים שֶׁזְּמַן עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ. זֶה נָכוֹן. עָצוּב לִי וְחָשׁוּךְ לִי בְּדִיּוּק כְּמוֹ בָּחוּץ. אוֹמְרִים גַּם שֶׁזֶּה הַזְּמַן שֶׁהַזִּכְרוֹנוֹת וְהַגַּעְגּוּעִים בָּאִים. אָז לָמָּה אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים לַעֲשׂוֹת לְעַצְמֵנוּ אֶת זֶה? נָכוֹן שֶׁיֵּשׁ אַחַר כָּךְ זְרִיחָה. אֲבָל לֹא תָּמִיד אֲנַחְנוּ נִשְׁאָרִים עֵרִים כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתָהּ.

בעזהי"ת. אתה אמרת שהזמן יעשה את שלו. והוא לא. הכאב רק גובר עם כל יום שעובר. ולא ישוב. את אשר נעשה לא נוכל כבר לתקן. [את אשר נעשה לוּ נוכל רק לתקן] ולהתקדם- אַין. נכנסנו למבוך בלי מפה. את היציאה נמצא?

בעזהי"ת. פליטת פה בלתי רצויה גררה אחריה אוסף תגובות בעת שתיקה ביננו. אמון מופר עת מופרת דומיה. ואני שיחררתי הלשון. האם תבטח בי? פליטת פה בלתי רצויה ומאוויך הכמוסים הפכו לצחוק.

בעזהי"ת. ימים של חורף באו עליכם פתאום באמצע האביב. טיפות ירדו לרגליכם, ואתה ידעת שדמעות הן. לא גשמים. [כוכבים מנצנצים בשמים. לילה?] ירדת לתהום והושטת יד. קאט. המסך התחלף. עכשיו השמש זורחת. הפרחים פורחים.

בעזהי"ת. חיוכה הזוהר שכן תדיר על פניה. ופניה- פני חרסינה. עדינות, שבריריות. היא נראתה תמיד כה זוהרת, שמחה. אך רק עיניה העידו כי לא כך הוא הדבר. עצב שכן בעיניה, ועיניה- עיני התכלת תמימות הן, טהורות. וליבה- זך הוא, נקי. אך קרוע לגזרים. מחשב להישבר. זעקי, יפתי! השמיעי את קולך! אך שפתיה חתומות, ורק קול ליבה מהדהד לו עד היום. זועק הוא זעקה אילמת. --------------------------------------------------------------- נכתב ממזמן. ועלה רק היום.

בעזהי"ת. הר געש בעל שנתיים וחצי ימים התפרץ. שנתיים וחצי כלאתי הלבה בתוכי, מדחיקה את הזכרונות. מסרבת להיזכר, לחשוב, להרגיש, לבכות. גפרור ניצת, מדליק אש-להבה, הולכת וגדלה, הולכת וגדלה. והבכי -כמו דלק- מלבה האש. נשרפת מבפנים. יד מבקשת עזרה מושטת. ואתה... לא באת.

בעזהי"ת. לא'. תודה על הכל. אוהבת כל כך. וַאֲנִי כֹּל כָּךְ רָצִיתִי לְסַפֵּר לָךְ יַלְדָּה כַּמָּה זֶה כוֹאֵב רַק לְסַפֵּר אֵיךְ זֶה יַלְדָּה שֶׁלֹּא דִּבַּרְנוּ עַל זֶה. הָעִקָּר שֶׁעַכְשָׁיו כְּבָר אֵין מַשֶּׁהוּ שֶׁחוֹסֵם. אוּלַי בִּגְלַל זֶה הַדְּמָעוֹת לֹא מַפְסִיקוֹת לִזְלוֹג... הערה: השיר בכוונה ללא סימני פיסוק.

בעזהי"ת. אֲנָשִׁים קְרוֹבִים לִי לוֹחֲשִׁים שֶׁאַתָּה כְּבָר לָמַדְתָּ לָלֶכֶת לְבַד. אוֹמְרִים גַּם שֶׁאַתָּה צוֹעֵד אַט אַט. אוּלַי מְפַחֵד לִפֹּל בִּלְעָדַיי. וַאֲנִי, שְׂמֵחָה אֲנִי לִראוֹתְךָ מִתְקַדֵּם אַךְ נֶאֱלֶצֶת לְהִשָּׁאֵר מֵרָחוֹק.

בעזהי"ת. דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה הִנְּךָ כָּעֵת מַתְחִיל. וַאֲנִי כֹּל כָּךְ רָצִיתִי לִהְיוֹת לְצִדְּךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ בָּהּ וְלוּ כְּצוֹפָה מֵהַצַּד. [רָצִיתִי. אַךְ אֵינֶנִּי יְכוֹלָה.] כֹּל שֶׁנּוֹתָר לִי הוּא לְהִתְפַּלֵּל חֶרֶשׁ כִּי תָשְׂכּיל לִבְחֹר בַּנְּתִיבִים הַנְּכוֹנִים, וּלְקַווֹת כִּי בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ אֶמְצָא אוֹתְךָ קָרוֹב לְעַצְמְךָ.

בעזהי"ת. "את עדיין ילדה את ודאי לא יודעת את אשר שתי עינייך מבקשות. את עדיין ילדה את ודאי לא יודעת שידי את ידייך מחפשות." יַלְדָּתִי, הִנָּךְ עוֹד תָּמַהּ וְזָכָּה וְאֵינֵךְ מְבִינָה אֶת גֹּדֶל בַּקָּשָׁתֵךְ אֲשֶׁר אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת מְעימי. לֹא, אֵינֵךְ צְרִיכָה לְהכְבּיר בְּמִלִּים. מַבָּטֵךְ הַכּוֹאֵב לִי אוֹמֵר יוֹתֵר מִכֹּל הַכֹּל. וַאֲנִי, יַלְדָּתִי, הִנְנִי מַבְטִיחַ לָךְ כִּי כַּאֲשֶׁר תִּגְדְּלִי תֵּדְעִי הַכֹּל.

בעזהי"ת. וְזֶה לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה הַזְּמַן עוֹבֵר. כִּי בַּיִת זֶה תָּמִיד בַּיִת. גַּם אַחֲרֵי שֶׁעָבְרוּ לָהֶם שָׁלֹשׁ וּקְצָת שָׁנִים. וְזֶה גַּם לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה שָׁכַחְתָּ. כִּי תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁיָּבוֹא וְיַזְכִּיר. וַהֲכִי זֶה לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה רָחַקְתָּ. כִּי תָמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁיָּבוֹא וְיַחֲזִיר.

בעזהי"ת. שאלתי. ענית. נפלתי. הסכמת. שאלות רטוריות אצלי הן עניין שבשגרה. [מסתבר שעד אתמול] לתומי שאלתי את השאלה. לא ידעתי כי תעורר היא דובים ישנים. כחלום אז היה נדמה לי כי השבת. נפלתי. אך לא ראית. לטפשותי- את עצמי הפלתי לעיניך.

בעזהי"ת. וְהִבְטַחְנוּ אֶחָד לַשֵּׁנִי שיִכְאַב כשהַחוּט יִמָּתַח. אֲבָל עַכְשָׁיו לֹא כוֹאֵב. וְזֶה מוּזָר לִי. אֲנַחְנוּ רְחוֹקִים וְלֹא כוֹאֵב. אוּלַי סְתָם הַחוּט נִקְרַע... לך, בהמון הזדהות ואהבה.

בעזהי"ת. מה אנו ומה חיינו. תשובתנו נחושה. נצח ירושלים. הלא תדעו כשתראו [שישים ואחת שנים אחרי] את שעליו הקזנו דם משך חמש שנים ובעיקר יום אחרון אחד. מנותקים מהכלל ומהפרטים הקרובים לליבנו עמדנו בדד במצור החונק אט-אט באין מי שיכנס. [לא רכב ולא תקווה] שקעה-זרחה השמש ויום אחרון הגיע. נלחמים עד כלה הכל [מלבד כוחות] אך לבסוף נאלצנו הרם-ידיים. כנועים בעוד רוחנו איתנה רוססנו כולנו יחד.

בעזהי"ת. אַתָּה זוֹכֵר אוֹתְךָ יֶלֶד קָטָן, עִם עֵינַיִים פְּשׁוּטוֹת וְּתְּמִימוֹת. מְשַׂחֵק בְּבּוּבּוֹת אֲמִיתִּיוֹת כִּמְעַט כְּמוֹ עוֹלָמֵנוּ. הִתְבַּגַרְתָּ מֵאָז, אַתָּה יוֹדֵעַ? וְעַכְשָׁיו אַתָּה מְשַׂחֵק בָּעוֹלָם הָאֲמִיתִּי. בְּבּוּבָּה שֶׁכְּבָר חָדְלָה לִהְיוֹת כָּזוֹ. וְאוּלַי אַתָּה מְשַׂחֵק בְּלִי כַּוָּנָה, בְּלִי לָדַעַת אֶת חֻקֵּי הַמִּשְׂחָק. הָרֵי הַתְּמִימוּת שֶׁלְּךָ נִשְׁאֲרָה. [אֲבָל בִּי זֶה פּוֹגֵעַ]

בעזהי"ת. אני עומדת מולך שבורה. רק רוצה שתחבק אותי שתגן עלי. אתה עומד מולי תוהה ממי אתה צריך לגונן עלי. יבוא יום ותדע שהאויב הכי גדול שלי הוא אני עצמי.

בעזהי"ת. ואתה עומד לך שם תלוי בין שמיים וארץ. ואתה עומד לך שם דומם. מחכה להזדמנות לשאול. * אני עמדתי שם, מולך, לא מוכנה לתפקיד שהפלת עלי. ואתה פשוט שאלת. מי אני, מה תפקידי. אני עמדתי שם, מולך, ולא ידעתי מה לענות. אמנם לא יכלתי לעזור, אבל כאבתי את כאבך. אני עמדתי שם, מולך.

בעזהי"ת. עֵינֵיךָ הַזּוֹהֲרוֹת עוֹד מִסְתַּכְּלוֹת עָלַי. שְׂפָתֵיךָ עוֹד נִמְתָּחוֹת לְעֵבְרִי בְּחִיּוּךְ מְבוּיָש. [וְזֶה בִּכְלָל לֹא מְשַׁנֶּה שֶׁעַד עַכְשָׁו אֲפִלּוּ לֹא רָאִיתָ אוֹתִי] כָּחֹל שֶׁל יָם וְחוּם שֶׁל אֲדָמָה נִּפְגָּשִׁים יַחַד בְּשָׂדֶה עָשׂוּי דמיונות מְחַכִּים לְהַשְׁלָמָה.

בעזהי"ת. וְאִם כִּי לִפְעָמִים נִדְמֶה לְךָ שֶׁיָּם נשקף לוֹ מֵעֵינַי, אֵין זֶה אוֹמֵר שֶׁלֹּא צְמֵאָה אֲנִי לְטִפַּת מַיִם מִמַּעְיָן הַחַיִּים, מִמַּעְיָן הָאֱמֶת.

בעזהי"ת. "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה" "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ--בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי." וכשתבוא, שׁוּב לֹא אֶפְתַח הַדֶּלֶת לִרְוָחָה. כְּשֶׁפָּתַחְתִּי, משוועת לְעֶזְרָה, הפנת אֶת גבך. וכשתבוא, אֶנְעַל דֶּלֶת לִבִּי בְּשִׁבְעָה מַנְעוּלִים, בַּל תִּפְתַח יָדִי פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ רָצוּי. וכשתבוא... אם תבוא.