יצירות של לשון אש

אולי יום אחד, כשהשמש תזרח אעלה אל הגג ולמטה אצרח לשונות של אש שישרפו את כל כולי מבפנים מתאכלת ונותנת את קולי עומדת כאן לבד מוצפת אור גדול דממת אלוהים עכשיו מתחיל הכל ואני פה לבד. עוד עומדת קולי אינו נשבר, ידי אינה רועדת ונגמר זה עבר זה היה כל כך קצר נשימה חרישית, מבט מנצח זה עבר ונגמר, עד מחר.

-שנת 2034 לספירת הנוצרים- נהר תלמידים נשפך משער בית הספר התיכון, ממלא את המדרכה. צעקות, קריאות וקולות צחוק ריחפו באוויר, והמתבגרים הרבים התפזרו לבתיהם. ביניהם היה נער אחד, בגובה ממוצע ובעל מראה פשוט לחלוטין, שפסע לאיטו, משחק בנעליו באבן שנחה בצד הכביש. הוא הרהר בעבודה שקיבל בשיעור אזרחות האחרון, לראיין אדם- עדיף קרוב משפחה- שלקח חלק בפעילות צבאית מיוחדת בעבר. אביו השתתף במשהו- ב2005, אם הוא לא טועה- אבל הוא לא אהב לדבר על כך. אולי ינסה בכל זאת. הוא הגיע לביתו ונכנס פנימה, שמח להימלט מהשמש הקופחת בחוץ. פנים הבית היה קריר, והוא מיהר אל חדרו, מתעלם מאימו שקראה לעברו. "רותם?" הוא שמע את קולה מאחורי הדלת הנעולה. "רותם, אתה לא רוצה לאכול?" "לא, לכי מפה," אמר לה בחוסר תשומת- לב, בוחן את בבואתו במראה הגדולה. הוא לבש חולצת טי שחורה עם שם הלהקה האהובה עליו, ג'ינס קרועים ונעלי "אולסטאר" שחורות. שערו החום, הארוך, היה אסוף, ובאוזנו הימנית נצנץ עגיל. הוא זרק את עצמו אל המיטה וכיוון שעון מעורר לשמונה בערב, אז אמור היה אביו להגיע הביתה מן העבודה. השינה ריחפה מעליו והוא עצם עיניים ונרדם. הצלצול הטורדני העיר אותו משנתו העמוקה, והוא הרים את ראשו והביט מחוץ לחלון. חושך שרר בחוץ וכוכבים נצנצו מבעד לחלון, ורותם קם על רגליו וניער את חולצתו, מנסה לשמוע האם אביו כבר בבית. המים במטבח זרמו והטלוויזיה הרעישה, משמע- אמא שוטפת כלים ואבא רואה צופה בחדשות. הוא דילג במדרגות שתיים- שתיים, מעביר יד בשערו הפרוע. הוא נכנס למטבח, ובהתעלמות גמורה מאימו פתח את המקרר ושלף בקבוק שתיה. אחר פנה אל הסלון, העיף מבט באביו ואז נשכב והשתרע על הספה הרחבה. אביו פזל אליו לרגע ושב אל המסך, ורותם תהה כיצד לפתוח בשיחה. הוא לא נהג לשוחח עם אביו, לא על בית הספר ולא בכלל, וידע שאביו יגיב בניכור. "אבא?" שאל. אביו המהם, כביכול מסמן שהוא מקשיב. "יש לי עבודה לבית- ספר," אמר, ואביו הביט בו. "הממ?" שאל. "אני צריך לראיין מישהו על איזו פעולה צבאית שהוא השתתף בה," הסביר. אביו גיחך. "לשם מה?" "אין לי מושג. לגרום לנו להתגאות בקרובים שלנו או משהו," רותם רטן. "אוקיי," אביו הנהן, "ואיך זה קשור אליי?" "אתה היית בפעילות כזאת, לא? ליד עזה שם?" "אה, כן, בקיץ 2005 נראה לי. זה היה סיוט, חום אימים." "תוכל לספר לי?" אביו הפנה אליו את ראשו, ורותם קיבל לראשונה את מלוא תשומת ליבו. "ובכן, אני מניח שכן," אמר לאיטו. רותם פרש על השולחן דף שורות, ונטל לידו את העיפרון. "מה אתה עושה עם זה? זו רק עבודה?" שאל אביו. "לא יודע. המורה אמרה משהו על להזמין את המרואיין לשיחה עם הכיתה או משהו," אמר מבלי להרים את ראשו. "אוה, בסדר, אין לי בעיה להגיע לכיתה." "כן, טוב," רותם מלמל. לא מצא חן בעיניו שאביו יבוא לבית הספר שלו. מצד שני- למה לא? זה יכול להיות די מגניב. אם אביו באמת היה איזה גיבור צה"ל, זה יהיה מעניין. "נראה מה תספר," אמר לבסוף. "בסדר. אז איפה מתחילים?" רותם בחן את הדף. "שם?" אביו נעץ בו מבט, ורותם רכן ומילא את המקום המיועד. ליאור שטר. "אממ... שנה?" 2005, הוא לא חיכה לתשובה. "טוב. דבר." "מה?" "דבר. ספר לי את הסיפור שלך. מה היה, מה היה החלק שלך, מי השתתף, זכרונות מיוחדים. בכבוד." רותם התרווח לאחור, וליאור שילב את רגליו והחל לדבר. רותם נעץ בו מבט מרותק, שוקע במילים היוצאות מפיו של אביו. "זה היה בקיץ של שנת 2005," פתח אביו. "הייתי בנח"ל- אתה יודע מה זה, נכון? זה בצבא." הוא גיחך. "בתקופה הזאת עוד היה ליד עזה חבל בשם 'גוש קטיף', והוא היה מופגז מכיוון עזה בלי הפסק. הממשלה דאז- אריאל שרון היה ראש הממשלה, אם אתה יודע מי זה- החליטה להוציא את האנשים משם, גם בגלל שבוזבז כוח צבאי בהגנה עליהם וגם מפני שהאמינו שכך יהיה שקט בינינו לבין הערבים, אם ניתן להם את חבל עזה. כמובן שהאנשים שגרו שם סירבו בתוקף. למרות כל ההפגזות עליהם, הם סירבו להודות שפשוט מסוכן שם. הם האמינו שעזיבה של גוש קטיף רותם שרבט על הדף מולו, מאזין ברוב קשב. "ובכן, הצבא והמשטרה נערכו לפינוי בכוח, בהנחה שהמתנחלים הפנאטים האלו יסרבו לצאת מן הבתים. אנחנו הגענו לשם עם שכפ"צים, קסדות, אלות... מה לא היה לנו? נערכנו כמו לפני מבצעים בעזה עצמה. כמויות של נשק חולקו בין החיילים. בינינו היו גם אלה שסירבו לפנות. הם נשפטו והושלכו לכלא, ואני לעגתי להם. מה הבעיה שלהם? אני לא רואה סיבה לכך. בטח לא סיבה מספיק טובה שכדאי להיכנס לכלא בגללה. בני נוער רבים התבצרו על הגג של בית הכנסת ביישוב שנקרא 'כפר דרום'. התפקיד שלי היה להוריד אותם משם. הם זרקו עלינו ביצים וירקות, שפכו עלינו מים ובקיצור- הציקו. התחלנו להזרים מים מהזרנוקים, והם התרחקו משפת הגג כדי שלא נוכל להשפריץ עליהם. והכל כמובן תוך כדי צעקות וזריקת מילות גנאי מצידם. חבורות חבורות של ברבריים הם התאספו סביבנו וניסו לגרום לנו להפסיק." רותם חייך. "ברבריים?" "כך זה היה נראה. הכניסה לגוש נאסרה חודשים קודם לכן, והנוער הסתנן פנימה. שהו שם אלפי נערים ונערות בלתי- חוקיים, וכולם לבושים באותן חולצות כתומות לא מכובסות. זה היה נורא." רותם הנהן בהבנה. "בסדר, תמשיך." "בשלב מסוים הגיע מישהו ואמר לי ששלחו אותו להחליף אותי. נשלחתי לפנות משפחות שסירבו לצאת מהבית. אחרי כמה קריאות אל האנשים בפנים, פרצנו את הדלת. הם ישבו על הרצפה, בחולצות קרועות- אתה זוכר שקרעתי את החולצה אחרי שסבא נפטר? אז ככה. כאילו הם באבל. הם שרו כל מיני פסוקים, אמרו תהילים, התפללו. כאילו שזה עזר להם במשהו." הוא גיחך, ורותם הצטמרר. אחד מחבריו הטובים ביותר חזר בתשובה, ורותם כיבד אותו ומעולם לא צחק על אמונתו. זה צרם לו, הגזענות הזאת וצרות ההשקפה של החילונים סביבו. "התחלנו לגרור אותם אל הכניסה, ארבעה חיילים על כל אחד. שתי ידיים, שתי רגליים, זרקנו אותם החוצה." הוא ספק את כפיו, נזכר ביום ההוא. "זרקתם אותם החוצה?" "כן. השלכנו אותם על האדמה, לא היינו נחמדים במיוחד אליהם." "למה?" "הם היו פושעים. החוק היה שהם חייבים להתפנות. למי היה אכפת מהם? לא לנו." "בסדר. תמשיך." " אחד מהנערים קם וניסה לברוח משם. רצתי אחריו, תפסתי אותו. התחלנו להרביץ לו... הוא הכה בחזרה, עד שבסוף הצלחנו להרגיע אותו." "להרגיע אותו?" "אחד מהחיילים שבר לו את היד, לא היתה למתנחל ברירה. הוא נכנע." ליאור צחק צחוק פרוע, מצפה שרותם יצטרף אליו, אבל רותם נותר רציני ומהורהר. "נתתם לו עזרה ראשונה?" שאל. "לא אנחנו. לקחנו אותו אל האמבולנסים שהיו שם." הוא שלח מבט אל רותם. "למה שאלת?" "סתם, סתם." רותם שיחק בעיפרון בידיו. הוא באמת נהנה מזה, חשב. הוא מדבר על הגירוש האלים ההוא ב... געגועים. זה החליא אותו. "רותם, הכל טוב? מה יש? אתה לא מרגיש טוב? אתה רוצה שאני אפסיק?" ליאור הביט בו בדאגה. "לא, תמשיך. תמשיך." "מה עוד לספר?" רותם בלע רוק, מתקשה לדבר. "משהו שזכור לך במיוחד?" ליאור חשב. "אני זוכר," אמר לאיטו, "את ההנאה שהיתה לי כשראיתי את הטרקטורים נוגסים בבתים." רותם נרתע לאחור, וליאור הניח יד על כתפו. רותם ניער את היד, מביט באביו במבט אטום. "זה נשמע כל כך אכזרי, נכון?" ליאור אמר. "כאילו אני איזו חיה... אבל זה מה שהיה, רותם. ואני לא מתבייש בזה, אתה יודע. הייתי בחור צעיר, בקושי בן עשרים ושתיים, והלהט, האלימות, זרמו לי בדם אז..." רותם הנהן. "אני מבין," הוא לחש. הוא לא. הוא לא הבין. ולעולם לא יבין. למה זה היה? למה ככה? "אז מה," ליאור אמר, "אתה רוצה שאני אבוא לבית הספר שלך? זה סיפור מעניין, אתה לא חושב? החברים שלך יאהבו אותו, נכון?" כן, הם יאהבו אותו. רותם ידע שיאהבו. הם יחשבו שאביו הוא מין איזה גיבור... "לא, אבא," לראשונה מאז היה בן עשר, דמעות עמדו בעיניו של רותם. "אני לא רוצה שתבוא." הוא הביט באביו בחוסר אמונה. הבושה בערה מעיניו.

תביט מאחורי כתפך, תעיף מבט אל אחיך, השכובים שבורים. האמונה שנגזלה מהם מפעפעת אל האדמה, והערפל סביב מלא בנשימותיהם. הבט על ידיך המלאות בדמם. זה לא אתה רצחת, לא אתה. זה מבטך.

הפשרת השלגים שהחלה במילה אחת, הופסקה בִּשניה. מעולם לא חשבו בני אדם כמה כואב יכול להיות השימוש בזמנים. [אני מקללת את זה שהחליט, שדברים לא מתקיימים לנצח. והמציא עבר.] כמו גופות, צפים למולי בניינים פעל, פיעל, פועל, התפעל- התאהב. מה הנושא? ומי המושא? ומה אוגד את שניהם יחדיו? כמה שיעורים החסרתי. [לכולם יש לי תירוץ, אך לא אישור.] אסור לי להתפלא כשאכשל במבחן החיים. לא עשיתי שיעורי בית, לא למדתי אותך. לא הקשבתי כשהייתי צריכה. [נכשל]

פרפר אחד לחש לי באוזן דמעה. ורפרף התפרפר ונעלם. ואני מחפש אחריו, להחזיר לו את דמעתו. כי היא שלו. ולי יש מספיק. אולי ראיתם אותו? הוא היה קטן, מכונף בשתי כנפיים קטנות כמוהו אולי קצת יותר גדולות. וכשהוא זז מול האור ראיתי שכנפיו עשויות מדמעות. והוא מחלק אותן, אחת לאחת. וכשיסיים, ימות. זה מדוע פרפרים מתים מהר. כי אנשים תמיד מחפשים דמעות. ואני לא, כי סיימתי לבכות. אם תראו אותו, את הפרפר שאיננו שלי, קראו לו לחזור אליי. אולי פעם אחת יקבל דמעה ויחיה. ואני, אני רוצה כנפי פרפר. כנפי דמעות. כנפי פרפר, לחיות.

הָאֲגַם קָפָא. בָּעֵמֶק הִלְבִּין הַכֹּל. צִפּוֹרִים שׁוֹקְטוֹת.

"שמור לי עליה, אתה שומע, אין לי כלום בלעדיה..." אני יוצא כעת למסע, אחי. אתה שומע? הקשב, הקשב לרוח הנושבת בחוץ בעוצמה. הקשב, הקשב לתן המיילל אל הירח בכיסופים. הקשב היטב. הם קוראים לי לצאת, אחי. קוראים לי לצאת למרחקים. אני יוצא כעת למסע, אחי. אינך יכול לעצור בעדי. אני יוצא למצוא את מקומי בעולם. אני יוצא למצוא את הטוב שעוד נשאר בעולם. לא, אחי, אל תדבר. חבל על המילים. לא מרצון אני הולך, הבן. זו הרוח הקוראת לי לצאת. זה התן המיילל אל הירח. אני יוצא למסע, אחי. מסע ארוך ומלא מכשולים. מים לא אקח איתי למסע. גם לחם לא אקח. לא אצטרך אותם במסעי. שמע לי, אחי. איני יכול לקחת אותה איתי. היא אוצרי הגדול ביותר, ובמסע היא עלולה להיפגע. להישבר מטלטולי הדרך, להתעייף מן האנשים בהם אפגוש. היא עדינה, אתה מבין. והדרך ארוכה. אטפס על הרים, אחצה גאיות. אפליג בימים. היא עדינה, אתה מבין. והאנשים גסים. אפגוש בגברים ובנשים, בצדיקים ובפושעים. והיא, הקטנה כל-כך, השברירית כל-כך, תיבהל מאותם אנשים. תיפגע. תישבר. תתעייף. איני רוצה בכך. שמור לי עליה, אחי. שמור לי עליה רעננה ויפה, כמו שהיא עכשיו. היא פקדוני אשוב לקחת אותה. וכעת היא מופקדת בידיך. הקשב לרוח, הקשב לתן. כשאלך, לא ישמיעו קולם. זכור את קולם, את ריחם. נצור אותם בלבך. כשתשמע אותם שוב, תדע שחזרתי. אני יוצא למסע, אחי. שמור לי עליה, על אמונתי.

היא נסוגה אחורה, מנסה לברוח מאנשים לשבת בצד. איפשהו בתוך החושך, יש גם כאלה שמנסים למשוך אותה בחזרה. לפעמים היא נענית, לפעמים היא שותקת ובוכה. קטעי זכרונות שמונעים ממנה, מונעים ממנה להמשיך הלאה. מושכים אותה אחורה, ליפול. מתבודדת. את הרעש היא משאירה מאחור, את הרעש ואת ההמון. יש לה את הרעש שלה באוזניים, דממה רועמת שנעימה מכל מוסיקה. יש לה את ההמון שלה בראש, המון זכרונות שמארחים לחברה נעימה מכל אדם. לפעמים היא צוחקת, שלא יחשדו. לפעמים היא מגלגלת בין אצבעותיה פיסת זיכרון, כמו סיגריה. נושמת אותה עמוק, מתמכרת. היא יושבת בצד. לפעמים היא שרה, שרה לעצמה כדי להיזכר. זכרונות מטשטשים עם הזמן. רוב הזמן היא בוהה. בוהה ובוכה, שותקת ובוכה. היא לבד.