יצירות של [מעין חתום]

בזכוכית שביננו הושם הכסף ועתה אני כבר מאחוריך.   קשר התכלת הותר ועתה ישנם רק רסיסים וחוטים פרומים כוס היין היא כוס תרעלה [גם אם הוא סך הכול מהול במים להוריד את אחוז האלכוהול]

[בעקבות השיר 'נקודות של כיסופים' / עדי רן.]   נְקֻדּוֹת שֶׁל כִּסּוּפִים מְאִירוֹת לִי אֶת הַדְּרָכִים מַעֲמִידוֹת אוֹתִי בְּעֵת מִפַּחִים. מַעֲמִידוֹת אוֹתִי מוּל אְ-לוֹקִים  

בעזרת ד' יתברך. (לא נראלי שאמשיך את הסיפור הזה פעם הוא יותר מדי דומה למשהו שכתבתי בעבר הנתונים פה מבוססים על השערות, דמיונות ופרטים שהם עובדה מוצקה או כזו שאינה כזוו. כיוון שאני צעיר מרוח התקופה, אבקש שלא לתפסוני על קטנות. כמו כן- זה פורסם כקטע כי אין לזה (ואולי גם לא יהא) המשך. ועוד אבקש: שלא לקבל תגובות באישי אודות היצור המוזר המוגש לפניכם אני עצמי ואנוכי בערבון מוגבל.) החול האינסופי עוטף את כל מציאותי ובגן העדן מתהלכים אדם וחוה ערומים. זה התחושה הראשונה שעוברת לי פה, על החוף. קצת עצים יש כאן, בתים יפים נשקפים מכאן, ומגדל גבוה 25 מטר, כוחו ועוצמתו של האדם - נגד אדם אחר. אז נכון, שזה רצונו יתברך - אבל עדיין. זה מלחמה. 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'? תהיתי לעצמי. המשכתי ללכת על החוף, מהרהר. הבקבוק, שהגיע למחציתו רמז לי שאני צריך לחזור חזרה הביתה.עד כמה שאפשר לקרוא בית למקום שאתה גר בו ארבעה וחצי ימים בדיוק. אחרים גרים בו שמונה כמה חבל שאסור לי להסתכל לחוף. כאן לא תל-אביב. המרחבים, והחול, והזהב. שלי. לבד. וואו. המרחבים פה זה מדהים. בכל שלוש שעות הנסיעה מירושלים, התבוננתי בנוף. המשאית שנשאה את תכולת הבית שלנו נסעה אחרינו, ואנחנו נסענו בסובארו שלנו, למרחבים האין-סופיים כמעט. מחר אנחנו צריכים לעשות הכרת השטח, ולדעת מה בכלל יש כאן ומה אין. אבל בכלל בכלל שכחתי לספר. התאריך היום הוא ג' בתמוז תשמ"א, יום ראשון בצהרים. אני כאן לבד כרגע, אמא בבית עם כל שאר האחים. אנחנו אחת משלוש-עשרה המשפחות שירדו לימית. שמי אברהם יצחק (נחשתם נכון, אבא שלי מרכזניק) מירושלים. אנחנו ירדנו לכאן לחזק את התורה בעיר ימית. הממשלה הכריזה שבכוונתה לתת את העיר הזו, ואת כל היישובים שפה, למצרים. את רוב חצי-האי סיני הממשלה כבר נתנה. אבא שלי, בעצתו של יוסי אנטמן, תושב קדומים, כעקרון, אנחנו צריכים לעבור למורג. בפועל - זו רק תחפושת על מנת להתיישב בימית, במתחם שנקרא 'המוטל' - בתים של משרד השיכון שבלעדינו לא ייושבו לעולם. אבא מדי ערב מעביר חוגי בית, גם ל'פיצויימניקים'- אנשים שכבר במשא ומתן עם הממשלה על הפיצויים שהם מקבלים על מנת לעזוב את ימית. אבל אני לא מבין אותם בכלל: יש להם כאן הכל - בנק, מכולת, גני ילדים, בית ספר, בית כנסת. נוף, חוף. מה צריך יותר מזה? ויותר מזה. הם לא גרים עין רואה, ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין. אבא אמר לי לארגן אסיפת נוער. יש אולי יותר סיכוי מאשר המבוגרים לעודד אותם להאבק - הם נולדו פה, פיתחו את קשריהם החברתיים למדו פה בבית הספר, חיו. כאן החברים והמשפחה ו'אין מקום אחר'. כמו שכבר הזכרתי, יש גם חוף. הלכתי למכולת לקנות 'כיבוד קל' לאורחים, בדרך פיזרתי ברחבי העיר שאצלנו מתקיימת אסיפה למאבק. אבא הכין משהו להגיד. אבא אמר לי שהקב"ה רואה מה אנחנו רוצים, ומה אנחנו עושים בפועל ולפי זה דן אותנו. כשהייתי קטן, הוא אמר לי שהוא נותן לי גלידה. הוא אמר לי לברך, נתן לי לטעום והחזיר אותה למאחורי הגב. נתן לי עוד 'לק'. אח"כ הוא נתן לי את כל הגלידה, ושאל אותי מה יותר טעים. ה'לק' הראשון והשני -שחיכיתי להם, או הבאים אחריהם. עניתי לו, שברור לי שהכי טעים זה הראשון והשני. ככה גם הקב"ה עושה איתנו. בשביל שאנחנו נעריך את מה שהוא נותן לנו - הוא לפעמים לוקח. בערב, התכנסנו כמה עשרות בני נוער, בני-תושבי ימית. אבא דיבר על חשיבות המקום - חיץ בין הבדואים בסיני לערביי עזה, היותו ארץ ישראל לכל הדעות - מה שאין כן בדי-זהב ואופירה, שיש כאן חשיבות לאומית מדרגה ראשונה, מחצבים שחשובים לקיומנו באזור (ביניהם נפט). אבל הוא בעיקר הדגיש שזה ארץ ישראל, ושאם מנחם בגין יתחיל עם 'שטחים תמורת שלום', אז גם הירדנים, הסורים והלבנונים ידרשו שזה סוף המדינה היהודית - כי אם ויתרנו במהלך כל השיחה, היתה מישהי שהעיזה להפריע לאבא שלי, חולית. בת ותיקה פה בימית, אבא שלה ממש מהמיסדים שלא מוכנים לוותר על המקום. היא בכלל לא דיברה על דת, על ארץ ישראל המובטחת או לא. 'פה זה הבית שלנו, וזהו. אין זכות לאף ירושלמי או תל אביבי להזיז אותנו מפה בשביל הנוחות הפרטית. המצרים הם בעיה של כולנו, וצריכים לסלק אותם מפה וזהו'. בסוף האסיפה, הוחלט על שיתוף פעולה עם התנועה לעצירת הנסיגה - התל"ן. הוחלט שיהיו

בעזרת השי"ת. חָשַׁבְתְּ לִרְאוֹתְנִי וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ הֵיכָן הִיא, הַיְּצִיאָה. רַק אֶרֶצֶּה בְּקִרְבָתְך. בִּקדוֹשָתְך. [מִתּוֹךְ אֱמֶת וְטָהֳרָה] זֶה הַתִּקּוּן. *דעת - חיבור בין האישה (בינה) לבעל (בינה). שניהם ביחד זו דעת. וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ (בראשית, ד' א')

בעזרת השי"ת גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם... לִבַּבְתִּנִי, אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי באחד (בְּאַחַת) מֵעֵינַיִךְ (שיר השירים ד') מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ (שיר השירים ז') כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ (ירמיהו ב', ב') אֲנִי נָעַלְתִּי גנך, בִּגְלַל שלִבַּבְתִּנִי. הַמַּפְתֵּחַ לֹא יחליד, נְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּ. קוֹל דּוֹדֵךְ יָבוֹא, הוּא מֵאֲחוֹרֵי הַקִּיר. [שְלֹא בָּנִיתִי] נִפְתַח הַדֶּלֶת, וְנִכָּנֵס לַגַּן. הוּא יִפְרַח. [אֵת הָדְּמָעוֹת שִמֵרִי. זָכַרְתִּי לָךְ.]

בעזהשי"ת. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוֹנָתָן, הִנֵּה-חֹדֶשׁ מָחָר, וְאָנֹכִי יָשֹׁב-אֵשֵׁב עִם-הַמֶּלֶךְ, לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה, עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית. (שמואל א', כ') הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי (שיר השירים ב') מָחָר חֹדֶשׁ, ואָנֹכִי לֹא אֵשֵׁב עִם הַמַּלְכָּה. [וְעֵינֶיהָ הַתְּכוּלוֹת לֹא יֵרָאוּ] שֶׁמָּא שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי --- אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה [שַׁעֲרִי קְדוֹשה] עוֹד נוֹתְרוּ. [וְהַנּוֹתָר אָסוּר] שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה.

[שנזכה לקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום] קוֹל דּוֹדִי, הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג, עַל-הֶהָרִים--מְקַפֵּץ, עַל-הַגְּבָעוֹת (שיר השירים ב') הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ (שיר השירים ג') דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם... יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם... הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי. (שיר השירים ו') שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים (שיר השירים, ז') יָצָאנוּ לַשָּׂדֶה, וְהִלַכְנוּ בִּשְׁתִיקָה. רָעִיתִי [רָאִיתִי] בִּשְׂדוֹת [זָרִים?] שׁחָכַתִי. קִּפַּצְנוּ, נָסְנוֹ. נִיסִינו, הִתָנַסִינוֹ. כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם קִנֵּאת בִי. [וַאֲנִי חִיכִּיתִי שֶׁיָּדַיִךְ יִטְּפוּ מוֹר. וְהְן לֹא] וּבְמַבָּטֵךְ יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, [הֶחָרֵבָה וְהַשּׁוֹמֶמֶת, לְמַעֵט דַּרְכֵי יָ-ה] וכִירוּשָׁלָיִם [אַף שֶׁאֵינָהּ בְּנוּיָה] מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ [שֶׁלֹּא נִרְאַתָה] הָדָרִי [-צָעַרִי]. שְתִיקָתִי. רַעְיָתִי, לֹא נִבְנֵתָה ירוּשָׁלָיִם. נְזַכֶּה לִבְנוֹתָה מְחֹרְבְֹתַיָה? ------------------------------- חלק מהניקוד שגוי. אני יודע. אשמח לקבל תיקונים שונים.

[בעזהי"ת נקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום.] "מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים... לִבַּבְתִּנִי באחד מֵעֵינַיִךְ... גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם.שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים" (שיר-השירים ד') "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ: כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה... שֻׁעָלִים קְטַנִּים, מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ, סְמָדַר" (שיר-השירים ב') גַּם אִם אְינִי זוֹכְר, אַךְ עָדִין מְהָדהְד בִּי קוֹל. כֹּל זִכָּרוֹן, וְכֹל תְּחוּשָׁה. עֵת שֶׁיָּשַׁבְנוּ. סוֹף דָּבָר, קוֹלִי לֹא נִשְׁמָע אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שׁוֹמְר. וְאְת מְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת שֶׁשָּׁכְנוּ בְּזִכְרוֹנֵךְ, לֹא אֲנִי צדתי. הֵם נָפְלוּ שָׁם לְבַד. וּבְגָנֶנוֹ הנָעוּל סְמָדַר ומְגָדִים [שֶׁהֵם גַּם יִסּוּרִים] וְעֵינֵנוּ מָעַיִן [חתום בְּגַל אֱנוֹשִׁי] וּשֶנינוֹ שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים. אֲחוֹתִי, כלה?

- בעזרת ד' יתברך פקסלים מתחלפים, בערכי אדום-ירוק-כחול. לא מבינים, שהם סתם צבועים. אבל כשהם שורפים, אני מבין שגם אני. _ לכל מי שיש לו איתי יותר משישים ריבוא הוד'.

אֶחֱזוּ-לָנוּ, שֻׁעָלִים--שֻׁעָלִים קְטַנִּים, מְחַבְּלִים כְּרָמִים (שיר השירים ב'-ט"ו) אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה (משלי לא) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל ואומר (משלי לא) תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה וכן הוא אומר (שיר (תענית כ"ו:) שׁוּעָלִים קְטַנִּים, חיבלו בַּכְּרָמִים. [אוּלַי כְּעֵת הֵם יַפְסִיקוּ] נִזְכָּרִים בְּעָבְרָם עֵת הִבְטִיחוּ - שֶׁלֹּא יִתְּנוּ עינהם רַק לַיֹּפִי. אֶלָּא גַּם מְעַט לַחָכְמָה. עַתָּה, הָאַשְׁלָיוֹת נִגְמָרוּ. שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים, שְׁנֵינוּ רוֹצִים. בֵּינֵנוּ יֵשׁ יֵצֶר. שֶׁקֶר מְעֻרְבָּב בֶּאֱמֶת. לָמָּה?

בעזרת ד' יתברך חָצִי-חָסַר אוֹנִים מְאַבֵּד אֶת חְצִיי לָדַּעַת. [וְאוּלַי טוֹב שֶׁכָּךְ.] הוֹפֵךְ עַצְמִי לְשֶׁבֶר כְּלִי. בִּין רֶגָע. רוֹצֶה שׁוּב בָךְ, בְּטַהֲרתֵךְ. כְּשֶׁאַתְּ כֹּל-כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי... אֲנִי.

בע"ה שָׁבַרְנוּ אֵת קֶשֶׁר הַשְּׁתִיקָה. מַעָיָנִי זוֹרֵם, גּוֹנֵב אֵת כּוֹחָל עֵינָיְיךְ. וְאַתְּ מַרשָה לִי.

[שנזכה לעובדו באמת, בכל לבבך ובכל נפשך] וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. רש"י: ואהבת - עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה... בכל לבבך - בשני יצריך. (דברים ו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוֹנָתָן, הִנֵּה-חֹדֶשׁ מָחָר, וְאָנֹכִי יָשֹׁב-אֵשֵׁב עִם-הַמֶּלֶךְ, לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה, עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית. (שמואל א', כ') לִבַּבְתִּנִי באחד מֵעֵינַיִךְ רש"י: לבבתני - משכת את לבי אליך. (שיר השירים ד') עֵת לִבַּבְתִּנִי בְּעֵינַיִךְ וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהִסְתַּכֵּל בָּךְ, מֵחֲשָׁשׁ שיראוני. עֵת חָשַׁקְתִּי. עֵת כִיסָפתִי. בִּגְלַל צְנִיעוֹתְך, שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּאֲחֵרוֹת בָּעֵת הָזו לֹא הִגַּעְנוּ לַמַּלְכוּת.

[שנזכה לקדש את שמך בעולם. אפילו לא כמו שמקדישים אותו בשמי מרום. אפילו רק לקדש. לא חשוב איפה ואיך.או שרק נזכה? גם זה טוב? לא יודע.] מַעְיָנִי חָתוּם מִיָּמָיו דְלוֹחִים [לְעִתִּים] והוא נִשְׁפָּך לְיָמֶיךָ. [מִדֵּי פַּעַם]. וְכָעֵת, מִיָּמָיו כְּאֵלֶּה. [עוֹד לֹא סָפְחוּ מִינֵרָלִים]

[נקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום.] "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ד' דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים" (ישעיהו כ"ה, ח') תֹּם לִבֵּךְ וְטֹהַר פַּנייךְ [וְאֶצְבַּעוֹתַיִךְ.] מִשְׁתַּקְּפִים בְּעֵינַיךְ הַזכוֹת, מְלֵאוֹת הַדְּמָעוֹת. [וְגַם אֵצֶל הַמֶּלֶךְ] וְאוֹרֵךְ מִשְׁתַּקֵּף, מְסָרֵב לְעוֹזבְני. יֵשׁ שָׂכָר לְפוֹעֳלֵךְ, וְהָאוֹר שֶׁבְּחֹשֶׁךְ, בְּעִרְבּוּבְיָה, יָאִיר בִּזְמַנּוֹ. בְּעִיתוֹ. וְכֹל הַכְּאֵב יַחֲלֹף. וְתָבוֹאִי. כַּלָּה. כּלִילָה. _______________________

נקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום. הרגע יצאת מהישיבה. שמת את האוזניות והתנתקת כמעט לחלוטין מהעולם שבחוץ. יצאת את הרחוב שליד הישיבה, מלא ביסורי מצפון אחרי תפילה ארוכה כל כך כלפי ריבונו-של עולם, אחרי שיעור החסידות. העץ הכרות בכניסה לישיבה, זה שנכרת בגלל החורף, מזכיר לך שלא כל צמח אחריתו טוב, והוא עלול לקרוס ברוח, ולעשות עוד נזקים אחר כך. וככה כל דבר. האוזניות עוד מעט מתחילות את השיר. אתה יוצא, רוצה לאמר שלום לשומר שהלך לו כבר. הוא לא מקבל כסף על שעות נוספות. אתה נזכר שוב, שלכל דבר יש שימוש חיובי ושלילי. לדוגמא הנגן שלך, שאליו מחוברות האוזניות. אפשר לשמש אותו לרע ולטמא את האוזניים. ואפשר להשתמש בו לחיוב. לחיזוק בעבודת ד'. אתה עובר על המדרכה. אסור לך להרים את המבט. אתה לא רוצה שאנשים יראו אותך ככה, ואתה לא רוצה לראות את האנשים, את החים. הם לא טהורים בשבילך. אתה יודע את זה ומנסה לשמור על העינים הקדושות שלך ככאלה, כמה שיותר, כמה שאפשר. אתה עובר ליד בית כנסת הגדול. הוא כבר סגור. נעול על מנעול ובריח. כמו כל דבר קדוש בעולם הזה. הכבש לנכים מזכיר לך שיש גם אנשים אחרים ממך, שלא יכולים לעלות בלי זה. אתה צריך להודות לקב"ה על זה. השיר שמתנגן ברקע הוא -תחשוב טוב, י'הי'ה טוב. אבל אתה לא מסוגל. אתה יודע שהקב"ה אוהב אותך, ורוצה אותך, ומאמין בך. אבל אתה לא מבין איך אחרי כל מה שעשית הוא יקבל אותך. אחרי התפילה שבה כמעט בכית, לא רוצה לחשוף את עיניך לכולם. לא רוצה להעלות את ידיך מהלב למעלה לנגב את הדמעות. את הרצונות. את כל מה שאתה מנסה אבל כל מילה בשיר חודרת לך. צועקת לך. כמה טוב הקב"ה שופע עלי, וכמה אני רע.. וכמה אני לא שומר על כל המתנות שהוא נתן לי. אני מגיע לרמזור. אני רואה אדום, ירוק, צהוב. הוא עומד שם בקופסתו עד שיתקלקל, עד שיחליפו אותו. עושה את עבודתו דוממת. וכל בוקר, כולם רודפים אחריו. לעיתים גם מסכנים את חיהם בשביל הדקה הזו. לא אחת ראית אבות או אמהות ממהרות למעון, וחוצות בריצה את הירוק הקצר עם עגלה. פעם אחת זה היה אבא עם אתה יוצא מהמרדף. מגיע לרחוב די שקט. אספלט מכסה את המדרכה. אתה מביט בסדקים. חלקם ממים. אתה נזכר בכמה דמעות שפכת. בלב שלך ששבור עכשיו. בזה שאולי לא הי'ית צריך לכתוב. שאתה צריך חיזוק עכשיו ואין לך. אבל אתה לא יכול לעשות את זה עכשיו. וגם לא רוצה. וגם זה לא רצונו יתברך... אתה מתקדם. רגליך הכושלות הולכות. אחרי הכל אתה צריך כבר להיות בבית שלך. יש מי שמחכה לך, ואתה לא רוצה עכשיו בעיר להיות. זה לא טוב לך רוחנית. אבל אתה חי'יב. "כמו במכחול את העולם אתה צובע, וקול פנימי לך קורא, אתה יודע הכל תלוי בך מצב הרוח מסביבך, המציאות היא כמו המציאות בדמיונך" אתה יודע שאם אתה צובע משהו עכשיו, זה בשחור. מכסה עכשיו על פשעיך, על מה שרצית ולא הצלחת. אולי כי לא מספיק נסית, אולי כי התיאשת. אולי כי אבדת את הכוחות הנפשי'ים על נסיונות אחרים שלך. הקול הפנימי כעת לא אומר לך משהו אחר - הקב"ה הפקיד אצלך משהו. לא עמדת בזה. לא פעם ראשונה. אתה כבר מכיר אתה כבר יודע. אבל אין לך מה לעשות נגד זה. חלק בגלל שאי-אפשר יותר, וחלק בגלל שאתה לא רוצה. וגם לא מסוגל. זה נותן לך תענוג, נותן לך עוד כוחות, ואחרי שיש אי-אפשר בלי זה. המציאות בדמיון נהית שחורה. אי ההצלחה בלימוד, זה שדחית את המבחן ואתה יודע שאתה לא תצליח בו. מבחן על מה שהית צריך ללמוד בחודשים האחרונים, ואתה לא. היו לך דברים אחרים לעשות. להתמודד. "תחשוב טוב - יהיה טוב! תאמין בעצמך תחשוב טוב - יהיה טוב אלוקים אוהב אותך!" תחשוב טוב? על מה? על מה לחשוב טוב? על מה שאני עושה? הרי לכאורה זה רק רע.. מה אני עושה בימים? להאמין בעצמי? על מה ולמה? על זה שהקב"ה נותן לי כ"כ הרבה, ומה אני נותן לו? אלוקים אוהב אותי... אבל מה אני נותן לו? מה אני מחזיר? מה? מה אני שווה? אז אני בן של מלך. אבל דווקא בגלל זה אני יכול יותר להזיק מכל אזרח אחר בממלכה... "היום אתה רואה במשקפים רק אפור מחר אפשר לראות דרכם שוב את האור הכל תלוי בקול שלך אומר בפנים תחשוב טוב, יהיה טוב! תאמין!" אני יודע שגם היום אני לא רואה רק אפור. לא צריך לספר לי. אני רואה דרכם רק שחור. וגם היום אפשר לראות את האור. אבל אני לא רואה! לא יודע. לא שומע. לא מבין... הקול שלי אומר בפנים - שאני לא יכול לחשוב על טוב שמגיע מעצמי. טוב שהוא רק שלי. רק פנימי. הטוב שיש לי כרגע רחוק ממני. אני לא יכול לתקשר איתו. הוא עמוק עמוק, רחוק רחוק בפנים, ורחוק גם בחוץ. רק הרע צמוד. אני מנסה להיפטר ממנו. היהיה טוב לא עושה ראשם של בעתיד הקרוב. בעתיד הרחוק אולי. אבל מה עושים עד אז? "יש לך מלאך שאומר לך "גדל" ויש מלאך אחר שאומר לך "חדל" תקשיב רק לאמת שזועקת מהלב תדע שאלוקים אותך אוהב!" אבל אתה יודע שהמלאך שאומר לך גדל, אומר גם דל. גדילה מודדים לפעמים באחוזים. אם המאה הוא אחד, גם אם גדלת במאה אחוזים - אתה שנים. וזה לא הרבה. ההקשבה לאמת היא דבר קשה. אתה לא רוצה להכיר בה. אתה לא רוצה. אתה לא מוכן גם. אתה מרגיש שאתה לא יכול. קשה לי מדי. יש יותר מדי נסיונות אחרים. יש יותר מזה. הרבה יותר... הזעקה מהלב היא רק הפוכה. העינים רואות, והלב חומד. והידים מקלידות. עד שתים, שלוש. ההזדמנות לא תחזור בחודש הקרוב. בקצת יותר מזה אולי. וזה שהקב"ה אוהב, לא אומר שהחטאים לא חוצצים. לא כואבים. לא עומדים לנגד עינך, מסתירים, מכסים. מרחיקים. אתה הולך מחתיכה לחתיכה. אתה לא דורך על החורים שבין החתיכות, שאי-פעם היו חמות, כשבנו את הרחוב הזה. אתה מפחד ליפול מהם. חלקם נוצרו מעצים. אתה נזכר שלא כל מה שנשתל יש בו תועלת, ולפעמים הוא מזיק. ממש ממש כמו כמה דברים שאתה עושה. החיבור, ה'דעת' צריך להגיע אחרי החכמה והבינה. ואלה רק בדרך, ואתה לא יודע מתי הם יגיעו. אתה יודע, אבל לא יכול להכיל תקופת זמן כזו את הכל. אתה נזכר בלימוד, ברצון להתקדם. לאהוב. אבל אין לך שום חשק מאז שאתה חוטא. הנסיונות הורגים אותך. הרצון ללחוץ או ללחוץ. כל רגע שאתה רואה את הקב"ה, ואת עצמך, אבל בעיקר את המרחק. את חוסר ההתקדמות. כל הריקנות הזו. העצבות. ואיך שאף אחד לא יודע עליהם כמעט. אתה מסתיר פשוט, מכפה. אין סיבה שהם ידעו. ילעגו. וגם אם ידעו- זה עלול לקלקל את הכל. ואתה לא רוצה! אתה רוצה שלא... אתה רוצה שיחשבו איך שאתה, כמו שאתה נראה. עם הפאות, עם הציצית בחוץ. עם הכיפה. עם הכל. השיר הסתים. השיר הבא נישא על הרוח. בטרם הוא מתחיל, אתה מתבונן בעצמך. אתה סוחב את התיק, את התפילין. וחוץ מזה טישו והנגן. שניהם בכיס. שניהם בגלל צורך. האחד גשמי והשני רוחני. הוא לא שוקל יותר ממאה גרם. אבל אתה מתאר לעצמך, סכין במשקל הזה. אם הוא מסתובב מה הוא עושה. וככה אתה מרגיש... "הבוקר שיאיר יהיה אחר בגלל העוז, בגלל התקוה. המחר שיבוא יהיה טוב יותר בגלל ההתמדה, בגלל הענווה." אתה יודע שהמחר לא ישתנה. אתה תקום עם אותה תחושה. עם אותם חים. התקוה כלפי חוץ אותו דבר. הפנימיות לא. המחר שיבוא ,אולי עדיף שלא יבוא. שישאר שם, בלוח. או שכן. הוא מקרב לחודש וחצי שיש לך. ההתמדה? התמדה במה? את המצב הזה הרי אתה לא רוצה. הכל אולי טוב גשמית, אבל בפנים.. "היד שתלטף תהיה רכה יותר כי הותרת בה עדנה והחיוך שיחייך יבקיע כל חומה וימלא את המחר באמונה" איזה חיוך ? איך אפשר בכלל? הרי אתה כ"כ עמוק בבוץ הזה. אתה לא רוצה. אתה מרגיש כאילו אתה לא מתקדם בכלל רוחנית. ויש לך גם קבלות. איך אפשר? אמונה יש.לא חסר. שהכל לטובה, שהכל אמיתי. אבל מה זה עוזר עכשיו? אתה מדבר עם הקב"ה. מתפלל. מתחנן. עושה את ההשתדלות. את מה שאתה יכול. את מה שאתה גם לא אולי. אבל אין כוח. כוח נפשי. כוח רוחני להמשיך הלאה. אתה לא יכול. "וקולך נישא על הרוח וצועק אלי כמקדם עדינות, זה עניינו של גן עדן." אתה יודע שיש קול. אבל מה שנישא על הרוח זה רק עצבות. רק מרירות. לדעת שאתה לא עומד במה שהקב"ה מצפה ממך. רוצה, לא יכול. לא מסוגל. נפשית. רגשית. זה חזק ממך. העדינות מזכירה לך דברים שאתה מעדיף לשכוח. את השעות הקטנות, את הכל. ואתה לא רוצה. רוצה את זה, אבל לא אז. יודע שטעית. יודע ש... ולא מסוגל להכיל. "אני צועד לבד בתוך הכפר חש את ידך בתוך ידי, כמו בעבר. אני מביט אל -על נושם אותך את ישותך שממלאת את המדבר." אתה לא צועד בכפר. אתה צועד בעיר. כאן אין מגע אישי, אין כלום. רק אתה. השאר הם אנשים, אבל אין בינכם כלום. הדבר היחיד שאתה נושם זה אוויר מלוכלך. נזכר בפעם האחרונה שהית במדבר. ודיברת עם הקב"ה. עוד כמה זמן יש לך להמתין. שטחת את הבעיות. את הכל... ואתה לא מרגיש שהשתנה מאז משהו. "וקולך נישא על הרוח וצועק אלי כמקדם עדינות, זה עניינו של גן עדן" הקול נישא על הרוח, אבל אתה לא מרגיש שיש רוח. שיש רצון. "אני הולך ברחוב, רואה אותם את הילדים שנשמתך בנשמתם שומע את קולך בתוך קולם כשהם מוחים את דמעתם אני שר איתם" אתה הולך ברחוב. האבנים המשתלבות של המדרכה, מזכירות לך שאתה חלק מהעולם הזה. לא פרט יחידי. דורכים עליך מדי פעם. אתה חלק ממערכת שיש לה מתכנן. שיש לה יעוד. את קולות הילדים אתה לא שומע. אתה קצת יותר מבוגר. לאחים הקטנים אין זמן. הם ישנים, או במקומות אחרים. את קולם אתה לא שומע. אתה שומע את קולות הילדים הקטנים. אתה מתעודד קצת. אבל ממשיך להיות עצוב. הבטריה נגמרת בסוף השיר, אתה כבר ברחוב. בבית. שוב אתה חוזר להצגה של השמח. של הרציני. של הצדיק. עוד מעט אתה שוב תעמוד בנסיון. אתה יודע שאתה תעמוד בו כי הוא לא חד צדדי, ושיש עוד זמן. רק שבזמן הזה אתה לא יודע אם תעמוד. אתה יודע שמחר תקום. אתה יודע שמי שאין תוכו כברו בל יכנס לבית המדרש. ואתה תכנס. ותחשוב. ותתפלל. ושוב תחטא. תמשיך. תתמיד. בזכירה סוד הגאולה. אם תרצה, תצליח. תחשוב טוב. יהיה טוב. תאמין! (השירים: נישא על הרוח, תחשוב טוב יהיה טוב, אודי דווידי - לכל זמן).

בעזרת השי"ת. בתגובה לשיר של בת שמש - "בקיץ הזה תלבשי לבן"] גם אם בקיץ הזה היא לא לבשה לבן יש בשנה אביבים ופורחים ניצנים. [וקוצים.] בקיץ הזה נהיה יחדיו אם הנשק לא הי'ה על כתפו [השלום נשאר ברכה] ואולי דווקא בגלל התפילות גופו נפצע וזב דם בקיץ הזה היא התפללה [והוא לא] ולכן - היא לא שלו. [וגזרה על המת שמשתכח מהלב.]

בעזרתו יתברך. מֵפֵר אֵת אֶמּוּנִי עֵינַי וְלִבִּי אֵינָם טְהוֹרִים [וְאֵינָם עוֹד מִתְנַקִים מדִּמְעוֹתָי] וְאַתְּ, בַּת-מֶלֶךְ נִשֵּׂאת לְעִירוֹנִי פָּשׁוּט.

[שנזכה לקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום.] יָם, עֵינַיִם כָּחוֹל, [חָשַׁבְתִּי שנגוזו,נגנזו בָּחוֹל.] עֵינַיִם תְּכוּלוֹת [אֲדֻמּוֹת, בְּרִית דָּם.] תְּכֵלֶת חצוי הוּא כֹּל. [אֲנִי יוֹדֵעַ.] תְּכֵלֶת מִשְׁתַּקֵּף מִשָּׁמַיִם [גַּם אוֹתָם גָּזְלוּ.] אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. [לֹא כָּאן] וַאֲנִי, רַק בִּכְדֵי לִרְאוֹת אֶת תכל(י)תך [שְמִשְׁתַּקֵּף מִמֶּנִּי] מִתְרַחֵק.

[נְקדשׁ אֵת שִׁמְך בּעוֹלָם, כְּשֵם שְמָקדִישִים אותו בִּשׁמי מרום.] יָסַד-אֶרֶץ, עַל-מְכוֹנֶיהָ בַּל-תִּמּוֹט, עוֹלָם וָעֶד גְּבוּל-שַׂמְתָּ, בַּל-יַעֲבֹרוּן מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ד' כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ שָׁם, אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ רש"י שם : לשחק בו שלש שעות ביום כך אמרו רבותינו במסכת ע"א וכן מפורש בספר איוב הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר (איוב מ' כ"ט) רד"ק: כלומר בכל נבראי הים הוא משחק, כי כולם באים ברשותו ויאכל מהם אשר ירצה הַמַּבִּיט לָאָרֶץ, וַתִּרְעָד אָשִׁירָה לד' בְּחַיָּי (תהילים ק"ד) הָאֳנִיּוֹת שְבַּיָּם, כּבָר אֵינָן שֶׁלָּנוּ, הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב. יָדָיִם [כּוֹסְפוֹת]. הִבַּטְתָּ לָאָרֶץ וַתִּרְעָד גְּבוּל-שַׂמְתָּ וְאֵין עוֹבֵר. וַאֲנַחְנוּ, מְשַׂחֲקִים בַּלִּוְיָתָן [הַכֹּל יַחֲסִי] וְהוּא נוֹשֵׁך. לִוְיָתָן, זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ?