יצירות של אלעד

בוער בתשוקה ליבי משתלהב גחלים לוחשות בי שורפות בכאב. לקדושה מתאווה באין סוף לאחוז משתומם משתאה היש בי העוז? ועונה לעצמי- חובתך בן אנוש, לחתור למרומים להרים את הראש. בעיניים צלולות מוכות סנוורים בלהבות בוהקות מטפס לגבהים. נצרף ושותק בנחישות מתנקה כוסף משתוקק מתבטל מתעלה. מתחבר ליקום מתרפה ומוקסם נמוג ללא-כלום הִנבא, בן אדם. *נכתב ברוח ודם

מתוך שורות של דיו שחור סמיך עמוק מבין החרכים בוקע קו ירוק מתוך שורות של דיו סדורות ויבשות מתגחלת אש שולחת ניצוצות מתוך שורות של דיו שזורות בפתרון מוצגת התשובה לשנים מוכות יגון מתוך שורות של דיו ספוגות בצבע מר זורחת התקווה שהנה זה נגמר מתוך שורות של דיו נשמעת מנגינה זה המזבח שר מוריד דמעות שמחה

"מויישי קום הילד רעב." "..." "מויישי! מהר לפני שכל השכנים יתעוררו! אתה לא שומע שהוא צורח?! אוי הגברים האלה.." גברים? צורח? שכנים? אלף פטישים מתפוצצים לי בראש. כמה שניות של הכרעה קשה ואני מקלף מעלי את השמיכה ומשתלשל מהמיטה הרכה. מועד ונתקל בכל פינה אפשרית אני מנסה לגשש דרכי לחדר הילדים על פי הצווחות קורעות הלב של הפשוש שלי. אשכרה מרגיש כמו זומבי. מתקרב ללול שלו, מפהק, מסיר את השמיכה החמה ומתוך ערפול חושים ואפלה אני רואה אותן פתאום. את העיניים הגדולות האלה, התמימות והחומות. כמו ים גדול הן בולעות אותי לרגע וממקדות אותי במשימה אליה שולחתי. אני אבא. מתבונן מאוהב ביצור המתוק..כזה חסר אונים, תולה בי את עיניו הגדולות, ידיו מפרפרות ופיו זועק לחלב-אם. נושא אותו בזרועותיי, את הילד שממש שלי, מגישו כמנחה ליקירתי הנזעמת, ומניח לתרדמה הכבדה ליפול עלי באחת. __ "מויישי.." "אאה..?" "תוכל בבקשה להחזיר אותו ללול?

ילדה קטנה עם לב קטן, מלא. אוהב ושונא. לב זעיר פועם בחוזקה פתאום. ונמתח, וגדל. ילדה קטנה שלומדת עכשיו לאהוב את עצמה. _________ *לאחת והיחידה, שצריכה לדעת לקבל

[שמן על בד, וכיתוב בעזרת טוליפ, 20*29]

שתיתי לאט את כוס התרעלה גמעתיה עד תומה, מתעקש להרגיש ולמצות כל צריבה וכל כאב. בפחות מזה לא אסתפק. ______ בנוהג שבעולם, לכל אדם יש צרות ובעיות משלו, ואין הוא מוכן לחלוק אותם עם אחרים ואף לקבל ולו מעט משלהם. כפי שאומרים אחינו האשכנזים: "כל אחד והפקאלך שלו". אך פעמים שהצרות כאילו התמקדו להן כולן באדם בודד אחד, והוא סובל עוון כולם, "עלי היו כולנה" מחלה מוזרה זו מצויה היא אצל זקני הדור. יכול אתה לגשת אליהם ולשמוע על כל מחלות ונגעי תבל, כפליים ממכות מצריים המנויים בהגדה של פסח- ואיך כולן נמצאו בו, ודווקא בו. ולפלא הוא שבעודך נזעק ויושב מולו נדהם בפה פעור הוא מתמוגג לו בהנאה ומוזג לעצמו כוס תה חמה בנחת, כאילו מספר היה על מי משכניו שלקה במחלה זו וזו, ולא בו היא מקננת וממארת. מין תחביב מוזר היה לי. בצעירותי ואני עודני נער, נוהג הייתי לסור ולקרב כיסא אל הזקנים המשחקים שש-בש ודמקה בחוצות העיר. בטלנים מפורסמים היו אלה, אשר בילו את כל יומם בהבלי העולם הזה. דומה כאילו אמרו: מה לנו פה ומי לנו פה שנמשיך ונאחז בעולם הזה בכל כוחנו. נבלה שארית ימינו הדאובים תוך כדי משחק ואחוות רעים ונסיימם כך מתוך קלות מחשבה וחברה טובה. עם השנים משכתי ידיי מנוהג מגונה זה יען כי לא ראיתי עצמי יושב עולם כמנהגו נוהג גם בכבישים. כולם נוהגים ונוהגים. ולאן? קדימה. בלי לחשוב מה המטרה ומה התכלית. ואני בניהם מנסה להשתלב בתנועה ולא לעורר מהומות. תשאלו מדוע שאעורר מהומות? שנים רבות גם אני שאלתי שאלה זו ולא באתי על סיפוקי. העובדה שלכל מקום שאליו אני מגיע ובכל מקום שבו אני עובר אנשים נעמדים במקומם ומשתאים נוכח פני. בסופו של דבר השלמתי עם המציאות הזו ויותר אינני נחרד ואף לא מביט לאחורי כל אימת שפוערים מולי עיני-עגל גדולות או נמנעים מלפגוש את עיניי. היה זה בבוקרו של יום חמישי, אם אינני טועה. השכמתי כדרכי עם הנץ החמה והלכתי כהרגלי לתפילת שחרית כשעל כתפי מונחת טליתי הגדולה ובליבי תקוה שהנה היום נכונה לי הפתעה נעימה. בתי הקטנה עומדת להתארס בשעה טובה ומוצלחת, ואנו, ההורים הנרגשים, מחכים להודעה הרשמית. הרהרתי בדבר כל הדרך לבית הכנסת תוך שאני משער בנפשי שזה זמן רב שלא חיכיתי לבשורה מרנינת לב. הדרך לבית הכנסת אורכת זמן רב לא כי בית הכנסת רחוק, להפך! בגילי כבר לא בושה לנוח בשעות הצהרים. אך הציפיה. אוהו הציפיה..כבר שנים שאנו ממתינים שהיא תבוא בקשרי הנישואין, הלוא זה זמן רב שהגיעה לפרקה, וכבר חששנו שפרקה יעזבה ח"ו. הלב פועם לו בחוזקה והעיניים ממאנות להעצם. פעמים שהציפיה מטריפה דעתו של אדם, כאילו אין נחת בעולם. והנה צלצול הטלפון הגואל. האשה מרימה את השפופרת ומצמידה אל אוזנה בדריכות, ואני מתהפך במיטתי כדי לקום ולשמוע מכלי ראשון את הבשורה המשמחת. בראשי חולפות תמונות מתוך דמיוני הפרוע. הנני חוזה במסיבת האירוסין, בחתונתה העליזה, בשמחת 7 הברכות, בילדיה המתוקים- נכדיי, "מה? אני לא מבינה. זה מה שמפריע לו?!" זועקת אשתי, וחשש כבד מתגנב לליבי "חצוף!" היא מסננת מבין שיניה. וטורקת את השפופרת בקול נכאים. יושבת לה המסכנה על הכסא ודמעות בעיניה. מליטה את ראשה בידיה "מה לך יקירתי? מה ארע?" אני שואל ודאגה בקולי, למרות שאת התשובה אני כבר מנחש "אתה, יקירי. בך אין הוא חפץ" "וכי עימי הוא הולך להתחתן? וכי אני אכנס איתו יחד לחופה?" אני שואל, והשאלה נותרה באויר. שלושה חודשים נותרה השאלה בחלל ביתנו. סופגת אל קירבה שאלות נוספות וזכרונות מחתנים שכמעט---ואינם. המרירות והרגשת החידלון קנו להן אחיזה בביתנו ומיאנו לצאת. האוירה נעשתה טפלה וחדגונית והכל כאילו נצבע באפור ודהה לאיטו. אשתי דעכה לנגד עיניי, ואני לא יכולתי להכיל ולרפא את יגונה. "וכי לעולם לא תתחתן, הילדה?" נזרקה לא אחת השאלה באויר, ולא מצאה בו מנוח. בעיניה הדהויות מרוב בכי השתקף המוות. עצב שלא מעלמא הדין נח על פניה וספר התהילים העבה שלה נטשתש מרוב דמעות, שכבר פסק מקורן. לזכותה יאמר, שלא תלתה בי ולו מבט מאשים אחד, למרות שהיטב ידעתי את אשר על ליבה. שלא כיתר הנשים לא פרצה בצעקות ולא יללה. לא תלתה בי את האשמה ולא חירחרה ריבים ומדנים כדי לא להפר את שלוות הבית הרעוע גם כך. על מצבתה חרטנו את כל "אשת חיל מי ימצא", כדי לפאר ולרומם את זכרה. הסבתי את עיני מהקבר הטרי. מסרב לקבל ולהשלים עם פטירתה בטרם עת. "הבטחת לי שנזדקן יחד" התייפחתי, כשאחיי אוחזים בי שלא אתמוטט ואפול. היא היתה נחמתי בעוניי. משענתי מימי חלדי ועד עתה. אנה אפנה? אנה אלך? כמעט שאלתי נפשי למות שקט בבית. דומיה. אין שואל ואין עונה. אין צוחק ואין בוכה. צלצול הטלפון מאחד הילדים קורע את הדממה "מה קורה אבא?" הם שואלים בחצי היסוס חצי תעוזה, ואני מגמגם להם תשובות מהירות וסוגר. התחברתי לשקט. נא לא להפריע אודה ולא אבוש: מעודי לא חייכתי. מזוני היה העצב ומשקי היגון, והשמחה מעולם היתה זרה לי. לפחות כעת מצאתי לי תירוץ. הזמן חלף עבר, ובתי כבר התחתנה וגרה בשכנות עימי, אך גם כשהבית נמלא נכדים עליזים הוא שמר על כבודו ולא נתן למצהלותם להפר את הדממה. כשרק נחה כף רגלו של אחד השובבים על מפתן ביתי מייד נמלא רטט לא מוסבר ודמם. בביתי הקודר כבר לא נשמע קול הצחוק. לא ולא! היה זה ביתי שלי, והוא הכיל אך את רגשותיי ושמר אנשים נרתעו והתרחקו ממני בשאט נפש. פחדו ממני עוד יותר מאשר בעבר. "וכי חייב אני לשמוח?" תהיתי לעצמי "הלוא כזה אני. כזה הייתי וכזה גם אשאר". שתיתי לאט את כוס התרעלה גמעתיה עד תומה, מתעקש להרגיש ולמצות כל צריבה וכל כאב. בפחות מזה לא אסתפק. כה מענג הוא העצב, ממלא ומחיה את כל הגוף. זר לא יבין.

מוטל בספק שוכב ללא נוע בין טוב ובין רוע נאבק משתנק, ודומם.   שואף ויורק לא אתן בי לפגוע לא מרשה בי לנגוע עת רחוק מחבק, ושומם.   כורע זועק לא אוכל עוד למנוע רק רוצה שוב לשמוע אני שב ושותק, מאיים.

שמן על בד, 25*29

מאז ומעולם אהבתי את הלילה, ואת קולותיו המיוחדים. עת העולם מדומם את מנועיו ומתיר ללילה להרגיע ולרפות את השירירים המתוחים ð קר בחוץ. השעון מתנגן לו בשריקותיו הקצובות, ועיניי נפקחות באפילה. נחלץ מן השמיכה העבה אני מניח את כפות רגלי על הרצפה, נאנק מהקרירות המטפסת מרגלי כלפי מעלה וחודרת עד לשד עצמותי, כאילו היתה מים. קמתי לשרוק לינשופים. אני מביט החוצה מבעד לחלון ובדיוק אל מול הירח הלבן המעוקל המסנוור אני רואה אותו. ינשוף גדול ומרשים. נאחז בקורה המרכזית שבמחסן, ומחכה. יצאתי החוצה בצעדים מדודים והקפתי את החצר מסביב, נזהר לא להשמיע רעשים מיותרים. איני רוצה להפריע לדממת הליל ורחשיו. מנסה להתמזג בטבע עד כמה שניתן ולהשתלב בתוכו. הגעתי. חונק את זעקת החדווה אני מביט בינשוף ההדור מתבונן לו בריכוז רב. מחכה גם הוא לעיתוי הנכון. לרגע הסחתי את דעתי, מחמם את כפות ידיי שנתקררו בצינת הליל, ואז השקט הזה. המקפיא. שש שקט. כל החצר שקטה פתאום, כנכונה לפצוח בוולס הנהדר הזה, ואני עוצר את נשימתי ממתין לבאות בקוצר רוח. שריקה שקטה וארוכה פותחת פתח לשריקה הבאה אחריה,עכשיו תורו של הגרגור הקבוע, והנה זה מתחיל... אני מאזין לו. מנסה להבין ולסדר מתוך בליל השריקות והגרגורים ההימהומים והקריאות תבנית מסודרת. מתחיל להבחין בין הצלילים, מזהה צלילים, ומנגינה. כל כולי במנגינה הקסומה, שתוך כדי מצטרפים אליה יתר הינשופים שבמחסן. לאחר כמה דקות מתוחות אני מחליט להצטרף עוד היסוס קצרצר- ואני איתם. משרקרק לי בנעימה, ולשמחתי משתלב היטב במקהלה הקסומה. ð במשך היום הייתי עסוק ולא נתתי את ליבי לחוויה שעברתי בחצות הליל. העבודה הקשה בשדה תבעה ממני את מלוא כוחותיי ולא היה לי פנאי להרהר בכך, וכשהגיעה שעת השינה כבר הספקתי לשכוח מכל העניין. אך בשעה היעודה, דקות בודדות טרם חצות, חשתי כאילו משהו דוחק בי לקום, ועכשיו! פקחתי את עיניי בבהלה וניערתי מעלי את השמיכה. "כן", נזכרתי, "עוד מעט חצות". גלשתי בדממה ממיטתי ורכנתי על אדן החלון, נעלתי את נעליי וגיששתי את דרכי החוצה בנסיון נואש להרגיל את עיניי לאפלה הכובשת שבחוץ, קודם שאעיר את כל בני הבית. פתחתי את הדלת וחמקתי החוצה בזהירות. אור הלבנה הדקיקה כה חלש בתחילת החודש, ונהרת הכוכבים הקלושה כמעט ואינה מורגשת. לכן לא סמכתי עליהם והתנהלתי בזהירות בדרכי החוצה. הקפתי את החצר סביב סביב, כמתוך הרגל, מקוה שגם הפעם אצליח להשתלב יפה בתוך קהילת עופות הלילה. עמדתי מולו, כשאני חבוי בצל המחסן. עלטה כבדה מילאה את האויר ועיניו הזוהרות חדרו בה כברק כסוף הפולח ובוקע את השמים השחורים. הוא ניצב שם, על הקורה המרכזית, כאילו שם נולד ושם גדל, ומשם לא זז מעולם. לפתע, בלי כל אזהרה מוקדמת, הסב הינשוף הגדול את ראשו הגדול ופנה אלי, הוא לא היה מופתע לראותיני, כאילו צפה בי כל העת. צמרמורת אחזה בגבי עת התמקדו בי עיניו היוקדות, כאילו אומר "מה לך פה בן אדם?". במבע חמור סבר בחן אותי, ואני נכלם, לא מעז להישיר מבטי אל מול פניו, עומד נטוע במקומי כתלמיד שסרח ונתפס. עקשן אני מטבעי, עקשן ומתנשא. אך אילולי אותו מבט שכאילו מאיים להופכיני לגל של עצמות הייתי נס על נפשי בלי להסס לרגע. כה מביך היה המעמד! לאחר כמה דקות ארוכות ומעיקות, שמעתי לרווחתי את השריקות הפותחות של ינשופנו המכובד, ולאחריהן את כל אחיו ורעיו, שכניו ומכריו, שמיהרו להצטרף לניגונו, והביאו את הקולות הבודדים לכדי סימפוניה מורכבת. העזתי להרים את עיני בחשש מה, ולשמחתי נוכחתי לדעת שאיני מפריע להם כלל. אדרבה, משהתחלתי לשרוק עמהם, לא רק שלא היסו וגערו בי בעיניהם החדות, אלא אף הגבירו את קולם וכאילו צרפוני כחבר מן המניין. השמש זרחה לה השכם בבוקרו של יום המחרת ומצאה אותי נשען ישן על דלת המחסן. קמתי והבטתי למעלה, הוא היה שם, עם חיוכו הקפוא והדרת כבודו, אך עיניו היו עצומות - הוא את שלו כבר עשה. חרש התגנבתי לחדרי, מקוה שאיש לא ראה אותי. ð לא התכוונתי לוותר על החוויה המרוממת, באמת שלא. אין לי הסבר מדוע, אך מעולם לא חשתי התרוממות רוח כמו זו. היציאה מהמיטה המפתה והגישוש בחצר בדומיית הלילה כדי לשרוק לינשופים לעולם תשאר חרותה בליבי.. קמתי בבוקרו הבהיר של יום המחרת, מופתע מהעובדה שלא קמתי בחצות. מסתבר ששני הלילות האחרונים הכריעוני וישנתי ממש כמו בול עץ. מה הפלא? ובכן, אין לי אפשרות לוותר על שעות שינה וכדי להמשיך בנוהג הזה אאלץ להקדיש שעות עבודה יקרות ולישון אחר הצהרים. "תגיד, השתגעת? פטפטן שכמוך. די לדבר שטויות." זו היתה תגובתה הראשונית של אשתי למשמע החדשות, שפתחה רצף של משפטים עלי ועל משפחתי ועל מנהגיי המשונים וכו', מה שגרם לי לסתום את פי ולהנהן במרץ, בתקווה שכל זה יגמר מהר. הבנתי שממנה לא תבוא הישועה. הגיע הלילה. שוב הכוכבים, שוב הלבנה, ושוב המחסן. והינשוף- איננו. מצמצתי בעיניי, לרגע חשבתי שאני מדמיין. מרוב שהורגלתי לנוכחותו לא האמנתי ועצמתי ופקחתי שנית את עיניי בנסיון נואל ליצור אותו בעיניי רוחי. כלום. גורנישט. הוא לא שם. הסתובבתי סביבי במבוכה גוברת והולכת, מנסה לסלק את ערפילי השינה ולחשוב בבהירות. "איפה הוא לעזאזל? מה אני עושה כאן בלעדיו?" לראשונה התחוור לי שהוא לא יצוק לקורה הזאת משחר היוולדו, ויש לו חיים מעבר לה ומעבר ללילות השירה בציבור שלו עם חבריו הינשו--. רגע! גם שאר הינשופים לא היו. בזאת הבחנתי כמה דקות מאוחר יותר. רשרושי העלים והרמשים שבחצר כמו התגברו כנגד הדומיה שנשבה מהמחסן החשוך, והתריסו מולה בלעג גובר והולך. משק כנפיים ניער אותי ממחשבותיי הנודדות והחזירו אותי לחצר החשוכה. הנה הוא מגיע..אמנם מתוקף העלטה לא ראיתיהו אך לא העליתי על דעתי מי יכול לנופף כך בכנפיו חוץ מינשופי הגדול. לרגע חשתי אימה לא מובנת מזדחלת במורד גופי. אימה של מסתורין וחוסר אונים מול הבלתי-נראה. תחושת בטן הזהירה אותי מפני היצור המתנועע כלפי ובעודי מסב את מבטי נרתעתי אחור. חבטה כהה באחורי ראשי הממה והפילה אותי לתוך המחסן. בעודי נופל שדוד, בשארית הבינה שנתערפלה עלי פתאום, הבנתי שלא יתכן שהיה זה הינשוף שהכה בי בעצמה כזו. ð קילפתי את עצמי מהרצפה הטחובה כשבראשי נותר אותו הד עמום לחבטה ההיא, המצמיתה. קמתי והתנערתי משאריות הרפש שדבקו לבגדיי ונשאתי את עיניי לבחון האם יום זה אם לילה. משב רוח קריר וצלול הרעיד אותי לרגע אך הבהיר את מחשבותיי. דחפתי את הדלת הכבדה וישנה שסדקי אור חיוור בקעו מצידיה, בעודי מרשה להרהור מפוחד של "למחסן מעולם לא היתה דלת. איך הגיעה לכאן הדלת הזאת?" לחלחל אל הכרתי. מעדתי בדרכי החוצה, חוצה בדממה את החורשה הלו מוכרת. "מוזר", הרהרתי לעצמי. "הרי אני מכיר היטב את כל הסביבה.." רטט של התרגשות מהולה בחשש מילאה אותי בעודי פוסע חרש בחורשה, מנסה לנחש את הכיוון אליו אמור אני ללכת. כעת כבר הבנתי שלא קמתי במחסן המוכר, אלא במקום דומה לו להפליא, באיזור שונה לחלוטין. את עצי הצפצפה והאורן המוכרים החליפו עצים אחרים לגמרי, שאפילו את שמם לא ידעתי, והחוויה כולה מלאה אותי התרגשות לא מובנת. למען האמת, מה מרגש בכך? הלוא רוב מכריי ילעגו לי ולא יחפצו כלל בהרפתקאותיי. אבל אני, כזה אני. מחפש חוויות טוב. למען האמת- ציפיתי לחוש איזה קסם באויר, או לפחות עיניים חורשות רע הננעצות בגבי. כאלה שמופיעים בכל הסיפורים הטובים. אך דווקא הריקנות מלאה את כל כולי, ואני כבר חישבתי להתפוצץ. תחושת הריגוש שבחידוש המפתיע התפוגגה לה עם צעדי הרבים באותה דרך הארוכה וחדגונית, והספק החל לנקר בליבי, שמא אין זה כי אם חזיון חולף, ובבוקרו של יום המחרת ימצאוני שרוע בתוך אותו מחסן מוכר שבחצר ביתי. לאחר כמה שעות הליכה מעיקות כאלו, ביער הקריר והריקן, לאחר שחשבתי את כל שהיה עלי לחשוב ולתכנן את כל הצעדים שהיו עלי לצעוד- לא נותר בי דבר. כאילו אין בעולם כולו אלא עצים, אותה שמש התלויה במקומה ואני. מהלך, לשום מקום. באין מטרה ותכלית. אז עצרתי. נשאתי עיניי השמימה. תודה לאל, השמש אותה שמש. (כך לפחות נדמה). לא פגשתי שום יצור חי. לא רמש. לא חרק. לא עוף השמים וודאי שלא חיות בר. כשכבר אמרתי נואש שמעתי שריקה..כל כך מוכרת ומשיבת נפש היתה השריקה הזאת! שריקה ועוד שריקה שפולחות יחד את האויר הדומם, והחלל המשמים כמו התמלא בחיים משלו. אכן, לא טעיתי. כל המועקה והמתח התפוגגו באחת. בחדווה לא מסותרת קידמתי את פניו, תוך שאני מקפצץ לי מרגל לרגל בחיוך רחב, מצפה למשהו מעניין שחייב לקרות כעת. התיישב לו הינשוף בנינוחות על ענף סמוך תוך שהוא מבדר את נוצותיו ההדורות, וכאילו לא ארע דבר פנה אלי חדות. "נעים מאוד, שמי איגור" "?" טוב. אני מודה. לזה לא ציפיתי. הוא לא שעה לתדהמתי הגלויה, וכשנוכח לדעת שהשיחה עלולה להסתיים ברגע זה, חזר והצהיר: "שמי איגור. א-י-ג-ו-ר. אתה בוודאי שואל את עצמך מדוע בחרתי לעצמי שם רוסי" אילולי נאלמתי דום הייתי עונה שיש לי אלף ואחת שאלות לשאול לפני השאלה הזאת, אך למזלי הפעם הוא לא חיכה לתשובה ממני והמשיך ברצף שריקתו השוטפת ("ובכן, כשנולדתי, והיה זה לפני זמן רב כפי שאתה בוודאי מתאר לעצמך, דווקא השם שאלתיאל היה באופנה..") כך שלאחר דקה איומה היה לי הכח לפלוט בקושי- "היכן אני??" הינשוף פסק מנאומו, גחן לעברי ובאותו מבט חמור סבר בחן אותי מכף רגל ועד ראש והרעים עלי בקולו: "אתה בתוך יער." אכן, תשובה ניצחת. הרגשתי כ"כ מטופש באותו רגע.. ניצב אווילי נרגש ומתוח מול ינשוף מכובד, שמוצא לנכון לחשוף בפניי את העובדה המדהימה שאני.. בתוך יער. הנחתי לו ללהג בפניי, בעודי מתנסח ביני לבין עצמי בהסברים מלומדים ומניחי-דעת, מנסה לשווא להבין מה בעצם קורה פה, והאם ישנה אפשרות שבינתי נסתרה ואין בי היכולת להבחין בין דמיון למציאות. נרתע לאחור פתחתי שנית את פי ושאלתי בנימוס "מר איגור הנכבד. התוכל לומר לי בבקשה באיזה כיוון נמצא המחסן המוכר שבחצר ביתי?" הפעם נראה שנתרצה, ואף חיוך קטן העיז לבצבץ ולהסתמן בשיפולי מקורו הקטן. לרגע חשבתי שהנה מבוכתי הגדולה באה לסיומה, וכבר הרשתי לעצמי להניח לאותה תקווה כמוסה למלא את חלל ליבי, אך מסתבר שטעיתי בפירושי לחיוכו, כי מייד הוא ענה לי "לא" ð את זמני בליתי בין אכילת צמחים מרירים שמצאתי בסביבה לבין שיחה עם איגור, שנתגלה כינשוף פטפטן להחריד, ולא פעם כמעט הוציא אותי מדעתי. כמה חבל שאין לילה..השמש, למרבה הצער, התגלתה כמסורבלת וגמלונית, ומעולם לא הצליחה לחצות ולרדת אל מתחת קו האופק. הכל התנהל בעצלתיים, ואני מצאתי בי רצון מוזר ולא מוכר לשוב לביתי למשפחתי ולחבריי, למוכר ולשגרתי, לחיי היום יום של אדם רגיל מן השורה. בעל כרחי עברתי מן תהליך פנימי איטי ועמוק. מדוע בעל כרחי? כי איגור שלי סרב לשמוע את אנקותיי והפצרותיי בדבר חזרה לאותו מחסן אהוב, עליו הייתי מתרפק בחלומותיי. בעצם הייתי כלוא. ללא מוצא וללא פתח להתחמקות מניתוח פולשני וחודרני, שהינשוף כאילו לא נטל בו חלק. במשך הזמן למדתי להשתיק אותו, את איגור הינשוף (שבעצם כלא את עצמו יחד איתי), ולהפנות את תשומת ליבו לעצמים אחרים באזור. לא רק לעצמו. אני התקדמתי יפה, ובעקבותיי גם הוא החל להשתנות. לפלא היה בעיניי אך גם איגור, שקודם חשבתיו ליצור עקשן נזעם ומתנשא, נעשה קשוב ומודע לסביבה. שקט ואוהב. במשך הזמן למדנו יחד להזדהות עם כאביו ומצוקותיו של האחר ולנסות להכיל אותם. ð כשהגיעה העת, חזרתי למחסן ההוא. לא אספר לכם מה עברתי, ולא אשתף כמה זמן לקח לי לבנות את עצמי מחדש, שם בשממה. רק שיר קטן חיברתי וחרטתי על אחד מקירות אותו מחסן, ובו עד היום כתוב לאמר: בכל אחד מאיתנו שוכן לו ינשוף איגור, פיוטר, אחמד, יואב או צ'אנג. תנו לו לפרוח תנו לו לשרוק תנו לו הזדמנות להכיר את עמכם מחדש. אני בטוח שתגלו דברים נפלאים.

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן. לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט בִּשְׁבִילֵי הַגָּן. יֶלֶד. קָטָן. (רחל, תרפ"ח) "...ברוך אתה השם שומע תפילה", סיים ירון את תפילת הדרך, והשחיל לכיס מכנסיו את הסידור הקטן, שחולק כמזכרת מברית המילה של אחיינו איתמר. היום איתמר כבר בן ארבע, שובב קטן וחביב, אוהב לשחק תופסת עם החתולה של השכן ממול כמו עם חבריו מגן הילדים, והסידור לעומתו נחשב כבר זקן. בלה וקמוט למראה, רווי בדמעות. עשרה חודשים בלבד חלפו מאז נשא אחיו של ירון את בחירת לבו לאשה, וכבר נולד איתמר. שמחה גדולה הביא הקטן לאביו ולאימו, וכמובן לכל המשפחה. רק זוג אחד, שמחתו לא היתה שלמה. ירון והדר. כן, הדוד של איתמר ורעייתו ששלוש שנים קודם לכן נישאו וטרם זכו להיפקד בזרע של קיימא. מסכת שלמה של יסורים עברנו. בתחילה השאלות, ההיסוסים והדמעות. לאחר שנה ומשהו כבר ראינו את הרופאים בקופת חולים, שהפנו אותנו לבית החולים, ולדמעות נוספות. אחר כך נסיעות לקברות צדיקים, ביקורים אצל צדיקים חיים, ותפילות ותפילות ותפילות. כמובן, שככל שעובר הזמן מתחילות להשמע הערות מחוכמות ומעודדות מכל מיני כיוונים. פתאום השכנה מתחילה להתעניין, והחמות מרימה גבות ומנסה לרמוז בעדינות (פיל יותר עדין ממנה) שאולי כדאי..להזדרז. כמה מביש. ואז מגיעות ההצעות ללכת לד"ר פלוני, ולאדמו"ר אלמוני ש"פועל ישועות ממש!" וכתפינו משתוחחות עם כל הערה ועצה טובה, ועיניה של הדר בוכיות, ואני אין לאל ידי לעזור לה, המסכנה. עומד מולה חסר אונים ומביט נכלם ב...בהכל, העיקר לא בעיניים הרכות האלה, שכאילו מחשבות לבקוע להן חריצים בחזי. רק א-לוהים יודע כמה סבלנו באותם רגעים. אנחנו מרגישים פשוט מושפלים. אין לתאר את הבושה לעמוד נוכח בני משפחה או שכנים, שכולם יודעים כמובן שהילד העתידי והטיפולים שאמורים להביא אותו לאוויר העולם, הפכו מהר מאוד למרכז חיינו, וכל השאר - עבודה, חברים, משפחה, בילויים - רק חגו סביבו בעצלות, ומטבע הדברים נזנחו. בתחילה עוד היינו מתארחים אצל חברים, מידי פעם היינו מנסים להיראות כאחד האדם, אבל החברה כאילו לא הרשתה לנו, וממילא גם אנחנו התחלנו להתייחס אל עצמנו כעל זוג פגום, כעל אילן סרק שאינו נותן פירות. הטיפולים יקרים, והבריאות גם כן. הכאב איום ונורא, קשה מנשוא. מעודדים איש את רעהו, הצלחנו להחזיק איכשהו מעמד בגיהנום הצרוף הזה, נכנעים למועקה, לרחמים העצמיים ולקנאה האיומה שמלווה את כל התהליך, ומנסים בכל כוחנו להאחז בכל שביב תקווה ואמונה שעוד נותרו בנו. האוטובוס מטלטל ופונה ימינה. מבעד לעיניים המצועפות אני מבחין בשדה. "הזורעים בדמעה.." אוף! למה כל דבר מתקשר לי בלידה? לפני שנה בדיוק היינו אצל האדמו"ר מקמיניץ, הוא הבטיח בן זכר תוך שנה. כרגיל, שנינו גיחכנו מבעד להנהונים המאולצים. אחרי הבטחות וברכות כה רבות, אחרי שנים של ביצוע סגולות ועצות מוזרות, נעשנו סקפטים כמעט לחלוטין ושבענו עד לזרא מכל העניין. למען האמת- רק מכח ההרגל הלכנו אליו. כבר לא באמת האמנו המשוררים גילו לנו שמילים יכולות לחדור עמוק. אנו חשנו זאת על בשרינו. המשפט הזה הדהד במוחינו עד שהגענו הביתה. אז פניתי אליה: "הדר.." "כן ירון, גם אני חשבתי על זה", השיבה הדר בחיוך נוגה. אין ספק. הזוגיות שלנו, למרות ואולי בגלל כל הצרות, היתה יותר ממושלמת. הסבל המשותף חישל אותנו והביא אותנו לכדי תקשורת מעולה, בלי עין הרע. "אז..יש לך רעיון"? שאלתי, וכבר מניתי בראשי כמה אופציות. "כן"! קפצה הדר בשמחה. אני נזכר בתחושה שמילאה אותי לפתע, וחיוך רחב מכסה את פני. כמה זמן לא ראיתי אותה קופצת ככה! רק בשביל זה היה שווה ללכת לאותו אדמו"ר. "נעזור למשפחות ברוכות ילדים, לנו הרי לא חסר כסף, אין לנו את מי.." לרגע נחנקה ודמעות החלו מכסות את עיניה, ואז נאנקה חלושות והמשיכה: "אין לנו ילד לפנק ולגדל.. ננסה, נסייע לאחרים". תמכתי בה לפני שתיפול, אך היא נותרה איתנה. גיליתי בה עוצמות חדשות, שבי כלל לא היו קיימות. יקירתי התנערה, סיכמה וקבעה - "בע"ה נעשה ונצליח"! אמרה ועשתה. כבר בבוקר שלמחרת הלכה הצדיקה לחנות, וקנתה בקבוקי שוקו ולחמניות "שיתפנקו קצת! זו השמחה הכי גדולה לא"? קראה הדר בחדווה ויצאה לעבר דירת השכנים. שמחתי בשבילה, ובליבי קינן ניצוץ של תקווה שאולי..אולי הנה, אולי זה המפתח שיפתח את השערים, ולו בגלל שאת כל שאר המפתחות כבר ניסינו.. נשאבנו לתוך העשיה, הטיפולים התרחשו כאילו מאחורי הגב. התייחסנו אליהם בתור סיוע גשמי ותו לא, ואפילו בבית לא שוחחנו עליהם. מידי פעם, רק כדי לא לפספס תאריך, היינו מעיפים מבט ללוח השנה, זה שבעבר היה נדמה לנו כחור שחור, וכעת איבד מקסמו המצמית וחדל להיות מקור התעניינות לגבינו. והחשוב מכל- הדר שבה לחייך. מאור פניה הפתיע אותי ואת כל המשפחה! שוב קרנה הילדה כאילו ליל הכלולות היה רק אמש. וכשאשתי מחייכת - אין מאושר ממני עלי אדמות.. מביך לחשוב, אבל היא באמת כל כולי. בלעדיה אולי היו לי ילדים אבל גן עדן יש לי כבר עכשיו. "את טובה לי מעשרה בנים", לחשתי באוזניה לא-פעם, והיא, היא היתה מחייכת חיוך מריר, ושותקת. האוטובוס נכנס לעיר, בשעה טובה. את כל הדרך אני עושה בעמידה כי לא נותר מקום פנוי לשבת, וכל המתנות פזורות סביבי גולשות לצידי המעבר עם כל עצירה ופניה. אבל אני לא משגיח בהן. אני עם הזכרונות... "הדר! זוכרת את תגובות השכנים"? אני מדבר לחלל האויר ומחייך, מתעלם באלגנטיות ממבטי הנוסעים. בכל זאת, שנים של אי-פוריות מאמנים אותך להתעלם בקלות. "איך היית מגיעה לביתם, והם היו לוקחים את השקית, ממלמלים תודה חטופה ורק מייחלים שתעופי להם מהעיניים. כאילו את מצורעת! ואת, גיבורה שלי, היית מרגיעה אותי, מתאפקת, ולמחרת מגיעה אליהם עם עוד שקית". שנה ארוכה עברה, שנה של תפילות ותקוות כמוסות, שנה של עליה רוחנית גדולה וזוגיות פורחת האוטובוס נעצר בתחנה היעודה, וירון ירד ממנו, החיש את צעדיו לעבר בית היולדות הסמוך. שם חיכתה לו הדלת הלבנה ההיא, זאת שכבר ראתה את כל הדמעות וספגה את כל התפילות. ירון גחן, ומבעד לחלון העגול שבמרכזה ראה את הדר מתקרבת לעברו, כשהיא חובקת בזרועותיה את בנם הבכור. [*תודה לאדרת על הרעיון ועל כל העזרה, ובעיקר על התמיכה]

‎ "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" מים רבים לא יוכלו לכבות נטיפי להבות מן האש הגדולה, שפורצת פתאום בין עיניים דלוקות בין עיניים גדולות שאומרות אהבה. מים רבים לא יוכלו לעצור לא ירצו לכסות את הלב הפועם, שהולם בכל כוח בין רגשות העבר בין עתיד לא מוסבר בהווה מתלהם. מים רבים לא יוכלו להטביע לא ירצו להשקיע את התקווה הכמוסה, שחותרת בעוז בין אתמול והיום בין משבר וחלום בסופה וסערה. ______ * לשיר הזה (כמו לכל השירים שלי) יש כבר לחן. מי שרוצה לשמוע- שיתקשר :)

בעיניה מהבהבת תשוקה של תאווה כגחלים רוחשת מרצדת בקנאה מתאפרת מתקשטת יופי רב היא מקרינה ומושכת ודוחקת הישר אל לב האפלה מטה מטה מדלגת אין מקום למחשבה לשאול היא מתקדמת בשלווה של מנוסה שיגרתית וגם נסבלת המציאות האפורה לא יפה אך לא שורפת כמו מן נשיקה כהה כה מפתה היא ונחשקת יודעת מה גדול כוחה לב של גבר כך כובשת זה סודו של יצר רע ____ הזכרון ההוא עוד חי בי העבר קורם גידים, בנענוע מתקדמת מסביבי היא מדלגת מתעגלת מתקמרת מרפרפת מלטפת והנה- חלום.

עיניה רכות חלולות ופגיעות, כבר לא מסוגלת לסלוח. בתחינה אילמת מנוחה מבקשות, אך יודעות הן שאין מה לברוח תולה עיני עגל בגבר שתֻּם שכל, וכי אותו בחרה לחתן? הלוא הוא מפלצת קושרה בכבל, נחשבת כשפחת קִנין אוי מה קרה לה! נערה כה יפה- אך עיניה כיום דהויות. רעננה ונמרצת לפתע קמלה, כפרח רמוס בחולות הוא דורס ובועל בְּגופה מתעלל לא נותן למושפלת לצרוח. ללא רחם משפיל, ואחר-כך שואל: (כאילו מה שארע יש לשכוח) "וכי מה לך ילדה? למה את בוכיה? מדוע זולגות דמעותייך? מה תרצי ואין לך- רק תאמרי יקירה אני כאן לתקן את חיָיך" מילים כה יפות מתרפסות..מחניפות.. מדחיקות את האומץ לקום. לקום וללכת, בלי לענות, כי מילים לא יועילו במאום את שפחה או אשה? סמרטוט או מלכה? עמדי ובִּחני את עצמך. ברחי לך ונוסי המלטי יקירה, הפרדי מהזאב- בעלך. [מוקדש לאחת וליחידה. שסוף סוף מתחילה לקום]