יצירות של ~אורית~

אני יודעת שיש איזה חמישים תמונות של שקיעה, אבל בכלזאת החלטתי לעלות... אם למישהו יהיה איזה שם יותר מקורי לתת לי אני אשמח...

אני יודעת שכברי יש ספר בשם של הסיפור שלי אבל זה השם שהכי התחברתי אליו, אני מקווה שתהנו... היער החליט שאין לו כח לקישורים :-), הנה הסיפור בסעייתא דשמייא פרק א' אותו בוקר היה בוקר מיוחד לגברת גולדמן. היום נולדו לה במזל"ט תאומות קטנות ומתוקות. היא ערסלה בידה את ילדתה הראשונה שנולדה לה, את השנייה לקחו לרגע והבטיחו לה שיחזירו לה אותה מייד. היא נזכרה לרגע בלידתן. באותו לילה אמרה לבעלה שהיא מרגישה צירים והיא חושבת שהם צריכים לצאת לבית חולים. חיש מהר התארגנו שניהם ליציאה, תוך התרגשות גדולה, אדון גולדמן טלפן במהירות לגברת יצחקי השכנה ממול שהודיעה שבכל עת שיגיע זמנה של גברת גולדמן ללדת היא תבוא לעזור להם ולשמור על הילדים. גברת יצחקי הגיעה תוך דקות ספורות לבושה בחלוק לילה משובץ, נעלי בית שחורות לרגליה ומטפחת ראש קשורה בחופזה, אדון וגברת גולדמן הודלו לה בכל לב ויצאו את הבית. כמעט מייד נולדה להם בת קטנה ומתוקה ושניהם היו מאושרים, לאחר מספר דקות נוספות היא הרגישה שוב צירים, האחות קבעה שכנראה יש לה תאומים. הפעם הייתה הלידה ארוכה יותר, כמעט ארבע שעות חלפו כשגם הבת השנייה נולדה. גברת גולדמן שמחה בתאומות שלה, אמנם היא ידעה שתאומות זה תמיד קשה, אבל לאחר ארבעה בנים שובבים במיוחד, חשבה גברת גולדמן שתוכל להתמודד כמעט עם כל דבר, חוץ- מזה שגם יש בזה יתרון- שבעתיד יהיה לה הרבה עזרה מבנותיה הגדולות, היא לא ידעה שבעתיד היא תצטרך הרבה עזרה לבנותיה הגדולות, או יותר נכון לביתה השנייה... היא ישבה עם בעלה ליד התינוקת הגדולה יותר ושניהם חשבו על שם מתאים. "אני תמיד אהבתי את השם ברכה." אמר בעלה. "כן גם אני," אמרה יהודית גולדמן. "ברכה זה כזה שם יפה ומשמועתי, אני כבר רואה על התינוקת הקטנטונת הזו שהיא תביא הרבה ברכה, לנו ולכל עמ"י..." הפעוטה חייכה חיוך מתוק ושובה לב, כאילו לאשר את דבריה של אמה. "טוב, אז אני חושב שלפחות על שם אחד החלטנו," השיב לה בעלה. "להתראות לבנתיים אני צריך ללכת, הבנים מחכים בבית גברת גולדמן לא יכולה לשמור עליהם כל הזמן שבעולם, גם לה יש ילדים משלה." הוא נשק לתינוקת החדשה ויצא מהחדר. בדרכו לכיוון היציאה מבית החולים, עצרה אותה אחות בלבוש לבן. "אתה אביהן של התאומות שנולדו הבוקר, נכון?" הוא הנהן בראשו. "בוא רגע בבקשה." הוא הלך אחרי האחות לא ידע למה לצפות. האחות הוליכה אותו לחדר צדדי בירכתי בית- החולים. "היכנס לשם בבקשה," היא הצביעה על החדר. "יש לנו משהו לספר לך..." ישראל גולדמן נכנס לחדר כשליבו דופק, הוא לא ידע למה, אבל הייתה לו תחושה מוזרה שמשהו לא כל- כך טוב עומד לקרות... בחד ישבו בנחת על כיסאות עץ מרופדים בכחול שלושה רופאים ועד אחד גבוה וקרח שישראל כמעט מייד הבין שהוא פסיכולוג. הזה הגבוה והקרח הזמין אותו לשבת, ישראל נענה לבקשתו והתיישב באיטיות ובכבדות על הכיסא. "נולדו לך הבוקר שתי בנות," פתח הפסיכולוג. "האחת בריאה, שלימה וחמודה והשנייה..." "לשנייה יש טריזומיה 21!" התפרץ פתאום אחד הרופאים. "לשנייה יש מה?" לא הבין ישראל, למרות שהייתה לו תחושה חזקה שדווקא כן הבין על מה מדובר... הפסיכולוג שלח מבט כועס לעבר הרופא והמשיך בדבריו. "הבת השנייה נולדה עם מחלה קטנה שקוראים לה-" "תסמונת דאון..." השלים ישראל בשקט. "נכון, הבת השנייה נולדה עם תסמונת דאון, לפי התסמנים ולפי הבדיקות גילו שזה מה שיש לה." אמר הפסיכולוג. "תסמונת דאון גורמת לרפיון השרירים והעצמות, עקב כך אתם תצטרכו לעשות לה תרגילי פיזיותרפיה שונים, אשתך ואתה תקבלו דיווח מדויק על הכל כשהתינוקת תצא מבית- החולים ולא בטוח שזה יקרה ממש בקרוב, כי התינוקת צריכה לעבור כל מיני בדיקות וטיפולים שונים לפני צאתה מכאן." הרצה אחד הרופאים שנראה לישראל כמו אחד הרופאים הבכירים. ישראל נשאר עוד מספר דקות יושב על הכיסא, מנסה לעכל את הדברים ששמע... "להתראות אדון גולדמן." אמר הפסיכולוג בחיוך מזויף. ישראל קם מהכיסא ויצא בכבדות מהחדר. ככה... כרעם ביום בהיר מנחיתים עליו ידיעה כזו בלי שום רגישות... הוא שקל לרגע ללכת לאשתו ולספר לה את מה ששמע, אך חזר בו מייד. אשתו עדיין חלשה מהלידה, אסור לו להטריד אותה בדברים כאלה... גברת יצחקי צלצלה לנייד שלו כדי לברר איך אשתו מרגישה וכמובן מה נולד. "נולדו לנו תאומות." סיפר לה אדון גולדמן בפה יבש. "אוהו מזל- טוב, מזל טוב, תאומות זה תמיד דבר מרגש במיוחד!" "כן, כן מזל- טוב." השיב לה ישראל באותו קול רפה. "הכל בסדר אדון גולדמן? אתה נשמע קצת חלוש." ישראל גולדמן נעור לפתע מהחולשה שתקפה אותו פתאום, הוא צריך להישאר חזק, הקב"ה העמידו בניסיון ויש לו עוד ילדים לטפל בהם, אסור לו להישבר! "כן הכל בסדר... ברוך ה'..."

ניסיתי לעלות גם את התמונה המקורית אבל זה לא הלך לי... תודה לאחי על העיבודים של התמונה במחשב.

ב"ה בסעייתא דשמייא פרק ב' ישראל חזר לביתו בכוחות מחודשים. על הדלת הוא ראה ציורים ועבודות שהילדים הכינו. כן כמו בכל לידה... לכאורה לידה רגילה לכל הדעות... הוא חזר לבית יפה ומסודר. הילדים קיבלו אותו בזרועות פתוחות ובשמחה גדולה. גברת יצחקי שלחה מבטים קצת דאוגים לעברו של ישראל. 'הוא קצת חיוור, או שזה סתם נדמה לי?' חשבה בליבה. 'לא! אני סתם דאגנית! אני סתם עושה עסק מכל דבר קטן...' "תודה רבה, גברת יצחקי!" אמר ישראל וניסה לשגר אליה חיוך. "עזרת לנו מאד." "אין בעד מה," השיבה לו. "אל תשכחו שאם צריך משהו, אני כאן תמיד לעזרתכם!" היא שלחה מבט אחרון על ישראל ויצאה מהבית. * בשבת עלה ישראל לתורה ונתן לבנותיו את השמות- "ברכה שמחה" ו-... "תחיה אמונה." 'כן' הוא חשב. 'שהאמונה תמיד תחיה אצלנו, למרות הכל...' * "אמא," שאל יהונתן בן ה-3 את אמו. "איך זה הגיוני שברכה כבר מתהפכת מהגב אל הבטן ומהבטן לגב ותחיה עדיין אפילו בקושי מרימה את הראש?" אמא ליטפה את ראשו של הקטן וחשבה על תשובה מתאימה שתסבר את אוזניו של בן 3. "תחיה היא ילדה מיוחדת." ענתה לבסוף. "ילדה מיוחדת?" תמה הקטן. "אם היא ילדה מיוחדת אז איך זה שהיא לא מצליחה לעשות כמעט שום דבר? ובכלל נראה-לי שברכה היא זאת שמיוחדת, ברכה כל הזמן מחייכת והיא מצליחה לעשות דברים שתחיה בכלל לא מצליחה..." "בוא אני יספר לך סיפור!" החליטה לבסוף אמו. הקטן קפץ על המציאה והתיישב על ברכיה של אמו. "הסיפור שלנו התרחש במקום רחוק, שם למעלה בשמיים,' היא הצביעה בידה. 'איפה שכל המלאכים נמצאים..." התחילה אמא לספר. "ואיפה שה' גם?" שאל הקטן. "כן ואיפה שה', ואיפה שנמצאות כל הנשמות, כל האנשים לפני שהם נולדים." "גם אני הייתי שם?" שאל יהונתן בתמימות. "כן גם אתה!" השיבה אמו וליטפה את שערותיו. "אז בקיצור, לפני כמה זמן הייתה בשמיים נשמה אחת מאד מיוחדת, מאד!, וה' חשב למי להוריד אותה, מי יוכל לטפל בנשמה כל- כך מיוחדת? מי יזכה לטפל בנשמה כל כך מיוחדת?, הוא חשב וחשב עד שהמלאכים אמרו לו: 'תוריד אותה למשפחת גולדמן! הם המתאימים!' ה' שמע לעצתם והוריד אותה למשפחת גולדמן!" סיימה אמא. "ואז," היא הוסיפה פתאום. "וה' החליט לתת להם עוד תינוקת. בגלל שהתינוקת המיוחדת "משפחת גולדמן האלה זה אנחנו, נכון?" שמעה לפתע קול שונה מזה של יהונתן. היא הרימה רגע את ראשה, וראתה שכל שלושת בניה הנוספים התאספו סביבה וגמעו בשקיקה כל מילה שיצאה מפיה. "כן." השיבה ליעקב בן ה-6. "והנשמה המיוחדת הזו, זאת תחיה שלנו נכון?" שאל יצחק בנה השני. "כן." אמרה שוב. "והתינוקת השנייה שבאה לשמח אותנו ולתת לנו ברכה ושמחה, זאת ברכה שלנו, נכון?" שאל יהונתן. "כן." חזרה בפעם השלישית. 'נראה- לי,' חשבה בליבה גברת גולדמן. 'שהסיפור הזה עזר יותר לי להבין מה קורה מאשר לבנים...' 20070110124457.doc גם הפעם הצלחתי לעלות את הסיפור רק בקישור אני מקווה שמי שיסתכל על זה, לא יראה זאת כקישור...

העוגיות באדיבות מאפית יסקופר.