יצירות של לידור

בס"ד רועי בדיוק חזר מהבריכה, כשהפלאפון צלצל. על הצג, הופיע שמו של בן דודו של אבא, בן השמונה עשרה, דוד. "הלו" קרא רועי לתוך המכשיר. "הלו, רועי? מקורה? זה דוד" "כן, מנשמע?" "הכל סבב"ה, היום אני חוזר לירושלים" "אהה.. באמת?" "כן.. בעסה, מה?" צחק דוד דוד בא לביקור בנתניה אצל סבתו של רועי, הרי היא דודתו של דוד, ואת רוב החופשה בילה רועי עם דוד. "כן.. שתיהיה אחלה של נסיעה!! ותודה שבאת איתי לים כל כ הרבה פעמים.. ושנסחבת איתי לקולנוע.. וכל זה" "חחח.. הכל היה מרצון, חביבי..." "חח.. תודה.." "יאללה, שיהיה המשך חופש- מה שנשאר- ממש נעים!!" "תודה, אחי, גם לך!! בה-בי" "בה-בי" רועי היה שקוע במסך המחשב. השעה הייתה עשר בלילה. הטלפון צלצל. רועי שנא לענות לטלפונים, מאחר וחדרו היה ממוקם בעליית הגג, לא הייתה קליטה טובה. בצלצול השביעי רועי הרים. "הלו?" "רועי חמוד, זו סבתא. תן לי את אבא בבקשה" הוא שמע את קולה של סבתא רועד. בטנו התהפכה. סבתא חולת סכרת. אולי יש החמרה במחלתה? "אבאא" צעק רועי "טלפוןןן" רועי ידע שמשהו לא טוב עומד לקרות. אולי הוא סתם מתנהג כמו בת, וקופץ מכל פיפס, אבל סבתא בדרך כלל חזקה וצחקנית. הוא החליט להיכנס למיטה, כדי לא לשמוע כלום. אבל הוא שמע. הוא שמע את אבא אומר משהו, לא ברור היה לו מה, ואז הוא שמע את אמא צועקת "מהה???". ואז נשמעה טריקת דלת, ולאחר מספר שניות נשמע המנוע של הרכב של אבא מופעל. רועי מיהר לכסות את ראשו בכרית, ולנסות לישון. "לישון, ד', תן לי לישון, לא רוצה לדעת דברים רעים, אנא תן לי שינה.." התחנן רועי. אך השינה סירבה לבא, והמחשבות התחילו להציק. "אולי החמירה הסכרת?" "אולי היא צריכה אשפוז?" "אולי משהו קרה לדוד שמואל?" והמחשבות איימו לבלוע אותו... לאחר כשעה הוא נרדם, אך גם זו לא הייתה שינה. היו לו חלומות נוראיים, וסיוטים מפחידים כל הלילה. שמש קרן חדרה מבעד לחלון וליטפה את ראשו של רועי. רועי פקח לאט את עיניו. השעה הייתה רק שש, ורועי, שעוד לא הגיע לגיל מצוות, לא היה רגיל לקום בשעה כזו מוקדמת בחופש. הוא מיהר לומר 'מודה אני'.' רועי הציץ מבעד לחלונו. היה זה בוקר יפה, מלא שמש. ואז רועי נזכר בליל אמש. 'ביום יפה שכזה, לא יכול לקרות דבר רע' הוא חשב. רועי ניגש לחדר של הורי. הוא קיווה שיסבירו לו בלי שיצטרך לשאול. אבא היה כבר לבוש, מוכן לצאת לתפילה, ואמא ישבה במיטה. העיניים של אמא היו אדומות. "רועי, בוקר" אמר אבא. "בוקר טוב", אמר רועי בחשש. "יש לנו חדשות לא ממש טובות לספר לך" אמר אבא, שהחליט לפעול בשיטה המהירה. "אתמול בלילה אח של סבתא, דוד אברהם נפטר" "מה?" שאל רועי, וצחק במבוכה. "כן, אבא הלך בלילה להלוויה" לחשה אמא. "דוד אברהם? אבא של דוד?.." הוא שאל בחצי חיוך "כן רועי" אמר אבא רועי חייך חצי חיוך נבוך "מה?" הוא שאל שוב. "לא רציתי לספר לך אתמול בלילה, כדי שלא יהיה לך קשה להירדם" אמרה אמא 'כאילו ישנתי נפלא' חשב רועי במרירות. "אני.. הולך להתלבש.." מילמל רועי והלך לחדרו. הוא חש סחרחורת קלה בראשו. מיהר להתיישב על מיטתו. ושוב שאל, ספק את עצמו, ספק את הקירות, "מה???? מה? מה? מההה? מההה????" דוד אברהם מת. דוד יתום. ריקי הקטנה יתומה. אהרן היקר יתום. תמר יתומה. שלומי יתום. גם הילדים של שלומי יתומים מסבא. הוא הרגיש בחילה. "יתומים, יתומים, יתומים" צעקו קולות בראשו. ועדינה אלמנה. אלמנה, אלמנה, אלמנה, א-ל-מ-נ-ה. וסבתא. הוא היה אח שלה. אם חס וחלילה זה יקרה לאח שלו?.. זו הייתה הפעם הראשונה שרועי חוה מוות של מישהו שהכיר. לפתע החלו פחדים מכרסמים את ליבו. ואם זה יקרה לאמא? או לאבא? או לאיתן, אחיו הקטן? או לסבתא? או ל... לעוד מישהו שהוא מכיר? הוא הרגיש מבולבל. הוא חש צורך לחלוק עם מישהו. רועי ניגש אל המחשב והפעיל את האייסיקיו. 'שלא ינג'סו' חשב, ושינה את הסטטוס ל'לא להפריע'. הוא פתח את חלון ההודעות של חברו הטוב, רפאל. "היי" הוא כתב "אהלן! מקורה גבר?" "ממש נאחס." "מקרה??" "נכון דוד, הבן דוד שלי?" "אחלה בחור, מקרה?" "אתמול הוא חזר לירושלים" "וואו, איזו סיבה מוצדקת להיות מצוברח P:" "נו.. תקשיב עד הסוף.. והוא התקשר להגיד כמה כיפ היה לו" "נשמע סבבה.. מה העניין?" "וכמה שעות אחר כך אבא שלו נפטר" "מהה??" "בדיוק מה שאני אמרתי" "אני ממש מצטער. ברוך דיין האמת" "):" "הלכת לניחום אבלים?" "לא, אין מקום באוטו. מחר אני הולך" "אהה" "אוף" "תראה, הכל לטובה. ב"ה שזה לא אבא, או אח שלך" "כן, איזה מעודד" "ווקשע. טוב, אתה רוצה להקשיב ברצינות?" "דבר. ז"א, כתוב" "תראה, עכשיו אתה חייב להביע אופטימיות. לסבתא שלך יש סכרת, אתה חייב לנחם אותה, איך שנגמרת השבעה אתה מ-ש-מ-ח אותה. אתה דואג שלדוד והאחים שלו יהיה טוב. יש לך שבוע שלם, עד סוף השבעה לעבוד על עצמך" "השתגעת?? עוד לא עיכלתי מה קרה, אתה רוצה שאני אשמח??" "אתה חייב לשמוח. פשוט חייב. אני חייב לזוז, ב"הצלחה במשימה שלך" "תודה באמת. להת'" רועי סגר את האייסיקיו. 'שטויות במיץ סלרי' חשב רועי. 'לשמוח?? לשמח.?? אני?...'הוא חשב. אבל פתאום האתגר נראה לו טוב. לאברהם ז"ל טוב שם למעלה. הוא חייב לשמח אותם. לפתע הוא נעצר. הוא לא היה רוצה שישמחו כשהוא ימות. כשהוא ימות הבחילה התחזקה. הוא נכנס למיטתו. הוא ידע שהוא ישמח אותם מיד אחרי השבעה. אבל דוד אברהם מת. זהו, יותר הוא לא יראה אותו. אין. אין דוד אברהם. רועי נכנס בצעדים קטנים. הוא ניגש אל סבתא ונשק לה בלחי. רועי רצה לשבת לידה על הרצפה, אך סבתא עצרה אותו. "אסור לך לשבת על הרצפה. שב על כסא" היא אמרה. עיניה של סבתא היו אדומות. הוא רצה לגשת ולחבק אותה, אבל הכסא הפנוי היחיד היה בקצה החדר. "איפה דוד ואהרן?" שאל רועי את לילך, בת דודתו. "בחדרים שלהם" לחשה. רועי נכנס בחשש לחדרו של אהרן. אהרן קם לקראתו וחיבקו. "שלום!" אמר אהרן בחיוך. רועי חייך אליו. הוא לא ממש היה בטוח אם מותר לא לשאול את אהרן לשלומו. לאחר התלבטות קצרה, שאל "ממצב?" "ב"ה! ואתה?" "ב"ה" חייך רועי. לא היה שום זכר להקאות שתיאר אבא. אהרן היה שמח, ומישהו מבחוץ היה עלול לחשוב שזה בכלל לא אביו של אהרן נפטר. אבל רועי, שהכירו, ידע כי אהרן פשוט 'משחק אותה', ובלילה הוא בוכה כמו תינוק. "איפה דוד?" שאל הגברים נכנסו לבית, והוקמה במהירות מחיצה. הרב מוצפי פתח בדברים. רועי רצה להכנס, אך לפתע הרגיש יד קטנה מושכת בידו. היתה זו תמר בת השש. "לכולם אמרת שלום, רק לי לא" היא אמרה ברוגז. "לא נכון" חייך רועי, "גם לריקי, שלומי ודוד לא אמרתי שלום". תמר החמיצה את פניה. "זו לא חכמה. שלומי בכלל כל היום מדבר עם כל האנשים האלו שאני לא מכירה עם הזקן הארוך שבאים אלינו כל יום, ודוד כל היום בחדר שלו, ולא עוזר לי ולברכי "אברהם היה בן אדם מדהים. כשהכרתי אותו לראשונה, לא האמנתי שחזר בתשובה. ועוד היה אחד הפושעים הגדולים. אברהם? מעצר? חה חה... אבל אברהם חזר, ובגדול. הוא היה האיש שעשה הכי הרבה חסדים שאני מכיר. מדהים ממש. ולפעמים הקב"ה מטייל בגנו, וקוטף את פרחיו היפים" נאנח הרב מוצפי. לפתע נשמעה יללה. רועי הביט לכיוון ממנו היא נשמעה. סבתא החלה לבכות כחיה פצועה. סבתא החזקה, והצחקנית בכתה. עדינה טמנה ראשה בין ברכיה, וכתפיה "תבכה רועי, תבכה!! דוד שלך מת, ואתה לא בוכה!!" היה זה כחודש לאחר פטירתו של דוד אברהם. רועי הרגיש רגשות אשמה עזים על כך שלא הזיל ולו דמעה אחת על דוד אברהם. "רועי, תבכה!!" הוא ניסה, מיואש. אך לא קרה דבר. רועי שכב על מיטתו וקרא ספר מרתק. איתן נכנס לחדר, וסיפר לו משהו מצחיק. רועי החל לצחוק, ואז נזכר 'אברהם היה צוחק הרבה'. כל דבר שעשה, נקשר בסוף איכשהו לאברהם. אך לאט לאט החלה דמותו של אברהם להיטשטש בזיכרונו של רועי. הלימודים התחילו, והיו לו עיסוקים אחרים... "אמא" אמר רועי, והתיישב על מיטתה של אמו, שבדיוק גיהצה כמה בגדים. "את חושבת שזה בסדר לשכוח את אברהם?" הוא שאל. "רועי יקירי, זה עצוב, אך זהו גורלו של המת, שהוא משתכח מהלב." היא אמרה בעצב. "אבל.. אני לא הייתי רוצה שישכחו אותי אחרי שאני ימות" הוא אמר. "אני חושבת שאברהם כן היה רוצה שנשכח ממנו. לא לגמרי, שנשאיר לו פינה מלאת געגועים בלב, אבל שנחזור לחיים הרגילים שלנו. איך אומרים? 'החיים דומים לרכבת. ההבדל היה זה כשלשה חודשים לאחר פטירתו של אברהם. רועי ישב עם איתן ושניהם צפו בטקס הברית המוסרט של איתן. לפתע ראו את דוד אברהם מחייך מאחת מפינות האולם. רועי חש בחילה. הוא ניגש אל האמבטיה, והקיא. "רועי הכל בסדר?" שאלה אמא בחרדה. "אני לא מרגיש טוב" מלמל רועי ויצא. הוא מהר לתחנה, ועלה על האוטובוס. הוא ירד ליד החוף. כשהגיע התיישב על האבנים שמתחת למדרגות המובילות אל החוף. הוא התבונן בצורת הגלים. ישרים, עולים, מתנפצים, ואז זה קרה. דמעה אחת גדולה, ועוד אחת, ועוד. וזהו. ואז הוא חייך. הוא הרגיש הקלה עצומה. הוא מיהר לחזור הביתה, מאחר וחש בעייפות. עייף, אבל שמח. האורחים עמדו נרגשים. היו כמה שמחו דמעה מהעיניים. הברית התקיימה בבית הכנסת, מאחר ועדיין לא נסתיימה שנת האבל.דנה ושלומי זרחו. בן ראשון. רועי היה נרגש מאוד. דוד עמד לימינו, וחייך אליו. מאז המקרה, חיוך היה דבר נדיר אצל דוד, הוא היה מסוגר בעצמו. אבל עכשיו הוא חייך. עדינה בכתה. המוהל סיים את הטקס. "ויקרא שמו בישראל.." הוא אמר, פונה אל שלומי. "אברהם" אמר שלומי "ויקרא שמו בישראל, אברהם".

בס"ד הסיפור יתפרסם בע"ה בעיתון הכיתה שלנו. מורכב מ3 פרקים. לקחתי את שם משפחת זיומיץ.. חחחח... קריאה מהנה!! זריחה של חורף פרק א' רוני הביטה לעבר הגלים המתנפצים על הסלעים. עצמה את עיניה, וניסתה להקשיב לקולות הים. רוח קרירה ליטפה את פניה. צמרמורת חלפה בגווה. היא מיהרה לסגור את הסוודר שלה. גל קטן הרטיב את רגליה היחפות. לפתע היא הרגישה טיפה. גשם התחיל לרדת, אבל זה לא הזיז לה. רוני התיישבה על החול, קרבה את רגליה אל בטנה, וחבקה אותן. רוני הרגישה כיצד דמעותיה מתערבבות בגשם. *** שרון התיישבה בכסא שליד רננה. רננה הרימה את עיניה מהמחברת, וחייכה אל שרון. "רננה... אני..." השפילה שרון את עיניה. רננה הסתכלה אליה במבט שואל. "שמת לב שרוני מתנהגת מוזר בזמן האחרון?" שא-לה שרון. רננה הרהרה קצת. לא סתם פנתה שרון א-ל רננה. זו היתה בעלת חשיבה חריפה ומעמיקה, ולא הייתה נחפזת לענות, אלא מתעמקת ובוחנת כל דבר. "כן" ענתה רננה לבסוף,"ניסית לדבר איתה?" היא שאלה. "לא" ענתה שרון. "רוני לא אוהבת שמחטטים" *** יד ניערה אותו. "עוד חמש דקות אמא.." הוא מלמל. לפתע שמע פרץ אדיר של צחוק. הוא פרח את עיניו. לחרדתו הוא גילה שהוא בכלל לא במיטה, אלא בכיתה. אלי הרגיש איך הדם עולה לראשו. הרב מלמד הביט אליו בכעס, והילדים בכיתה צחקו עליו. הוא הרגיש את העלבון צורב. "מר זיומיץ, שנביא לך גם דובי?!" שאל הרב מלמד. אלי התכווץ במקומו ושתק. הם לעולם לא יבינו. לא הילדים, לא הרב, לא ההנהלה, לא אף אחד אחר בעולם... להם לא נגרם שום *** הצלצול הגואל. רוני מיהרה לצאת מהכיתה. לפתע הרגישה יד מושכת בכתפיית תיקה. היא הסתובבה בהפתעה מהולה בכעס. "רננה!" היא קראה בהפתעה. היא הייתה בטוחה שזו שרון. "הי מקורה?" שא-לה רננה. "אממ.. הכל סבב"ה.. מה איתך?" שאלה רוני. "ב"ה. אפשר ללוות אותך?" שא-לה רננה באומץ. האמת היא, שלא היה לה מושג בגרושים איפה גרה רוני. "בשמחה.." אמרה רוני, אך לפי הבעת פניה אפשר היה לראות שהיא לא באמת ממש שמחה.. רננה הרגישה באי *** רבקה זיומיץ ישרה את המטפחת שלראשה. אמונה הקטנטנה ישנה במנוחה בעריסתה. הספיק לרבקה מבט אחד באמונה כדי לפרוץ בבכי סוער. היא לא הבינה איך העיניים שלה, שבוכות ללא הפסק בזמן האחרון, עוד מצליחות לראות משהו. רבקה הרגישה את ראשה סחרחר. היא התהלכה בכבדות אל מיטתה. לפתע התעוררה אמונה ופרצה בבכי. רבקה, שלא הספיקה אפילו להניח את ראשה, מיהרה להרים את הקטנה. היא אספה אותה אל זרועותיה באהבה. שרה לה שיר עצוב. ליטוף, *** אלי נכנס בשקט לביתו. 'אמא בוודאי ישנה עכשיו' הוא חשב. הוא הניח בשקט את תיקו בחדרו. לאחר מכן הוא פנה למטבח, ופתח את המקרר. המקרר היה ריק. זאת אומרת, לא ממש ממש ריק, היו בו כמה מעדנים, כמה פירות, וכדומה, אך אוכל ממש לא היה. 'אמא ישנה יותר מדי בזמן האחרון' הוא הרהר. כשנזכר בסיבה, הוא הרגיש את עיניו צורבות. 'לא לבכות! גברים לא בוכים!' הוא נזף בעצמו. אבל בכל זאת הרגיש לפתע אלי את לחיו רטובה....