יצירות של משולבות

בעז"ה. הלבשת מילותייך על פצעי הפעורים, כובלת רגלי בשלשלאות ברזל. יודעת איפה נקודות התורפה שלי- השתמשת בכולן. עד אז סגרת עצמך, כמתביישת. נראת לי כל כך תמימה, טהורה. תמיד דרכת על שביל מרוצף בפרחי לבן, עקב בצד אגודל- כדי שלא לטעות. אבל עכשיו.. הפכת עורך, לפתע. מלתעות פתאום התגלו, בין שפתותייך. פתאום ראיתי את הצד היותר אפל שבך, הצד של חיית האדם. לא ידעתי אז למה להאמין, נכנעתי.

קבוצות של עיגולים, קטנים וגדולים, משקפים את כל מציאות החיים. מסודרים בתוך דממה, שקטה ורגועה, אך אפילו התפרצות קלה וסבירה תקשה על האווירה. אווירה שהיה לנו כ"כ קשה להשיג, אווירה שבירה, שתהרס בשניה. בידנו הכוח ליצור ולהיווצר, לבנות ולהיבנות. בידנו העוצמות לשמור על העיגולים- מאוחדים. לשמור על עצמינו- ולקבץ את כולם תחת דגל המדינה. טלית של תכלת, מגן של דוד. חזון אחרית ימים.

מחפשת הזדמנויות חדשות, הרפתקאות, בכל פינה ופינה בחיים. רוצה מקום, שאליו אתחבר, ולו ארגיש שייכת. מבולבלת, ולא כל כך מבינה, לאן אפסע ולאן אמשיך. העתיד נראה כל כך לא בטוח, העתיד נראה כל כך אפור. ואני הרי רק ילדה קטנה. מנסה למצוא את הטוב שבכל, מנסה למצוא מנוח במקום. מתישהו היום הזה יגיע, מתישהו זה יקרה. אצטרך ללכת, להמשיך אל הלא נודע. כולם אומרים - יהיה טוב, ה' תמיד איתך. אבל איפה? איפה הוא עכשיו?! כולם באים, שואלים, לאן את הולכת? לאן את פונה? והתשובה היא הרי תמיד - כן, לשם... אולי אמצא סוג של תקווה. אולי טוב שם הרבה יותר... מבולבלת, וכל כך לא מבינה. הלוואי. הלוואי. הלוואי שלא אטעה.

צועדת לעברו של השביל, מאזינה לדממה. פריחה מלבלבת מקיפה, מסנוורת. הכול צבעוני, הכול פורח. לבנתיים, כרגע. שביל עפר, מקיף הר בודד, ללא פריחה, ללא כל צבע, ללא כל מאום. לבנתיים, כרגע. סדרת חיי זאת, מתפצלת לשני שבילים באחד טוב ושמח, מלבלב. בשני עצבות משתלטת, קורעת אותי מבפנים. אני נקרעת, בין הרע לטוב, בין האור לחושך, אני תוהה, בין שניהם. וכשאף אחד לא מנצח, קשה לי. לבנתיים, כרגע.