יצירות של מיטל!

תמהני אם זה לא אלא חלום. דק, מתוק, מתמשך וטהור. אם היקיצה אינה תכאב בקומי למציאות ערפילית וקודרת התלויה בכל מלבדי. תמהני אם זה לא אלא הזיות. מן קול עמוק ופנימי הקורא לדרור [המחשבות והמעשים] עמום ככל שיהיה כאשר השחר יאיר ויגלה אמת רדומה על חבל התליה, מחכה לגזר דין מוות על היקום [בלעדיה]. תמהני אם כאשר בכוחי לדעת את הניגוד בין חלום למציאות, איני עושה דבר בכדי שאוכל לצאת מן עולמות אלו אשר גוף ונפש, מחשבה ומעשה ממאנים ללכת בְשביל האבנים המשקפות את הוויתנו ולשרוף את גזר דינה של האמת באש קודש. באמונה שכאשר אבין זאת [ובבוא היום גם אתה] יהיה החלום בן המוות והאמת בת אלמוות.

שיש לבן, כטוהר ליבך בחייך. מכסים עפר, אבנים את גופך אך נשמתך בשמי מרום. שנה מאז שהלכת וכל אור שהופץ משלמותך הלך איתך. וישבת בשעותיך האחרונות, וסביבך פמליה של מלאכים מבכים את גזר דינך, נוגה של אלוקים זהרת. ואת, רק מבעד ערפל שקוף - - נגלת. שנה. וכל יום מתמעטים הזכרונות הקולות והצלילים כבר כמעט ואינם. ראי, הנה אני עומדת כאן. חבויה בינות העצים המגנים על קברך. לא מוחה בכיי, כי אם את דמעותייך המבכות על עמך, משפחתך. שנה. ואת אינך. יהי זכרה ברוך

"עלה למעלה עלה, כי כוח עז יש לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם פן יכחשו לך, דרוש אותם- וימצא לך מיד" (אורות הקודש) עלי יפתי, הנשאי מעלי בכוחך הנאדר, טמיר. עלי בכנפי רוחך שדמיון עיניים בהם. קומי הנה האור שבך מגרש העלטה שבי. קחי נפלאותייך הכתובות בין עלווה של אש. קומי- והקימי אותי.

גלעד של זיכרון מונח למרגלות ליבי. אבנים, סלעים נעוצים בחוזקה בבד הסדין הרך, הלבן. אינם נותנים מנוח לנפשי היגעה ממלחמת אחים. גלעד של עורקים וּורידים תלוי בחוזקה על ליבי, "נא השאירו דלת פתוחה" מבקש הוא להימלט מסבך קרניים של אור חיוור, חודר, מבעד למסך עשן המסמא את עיניו השקולות של המוח. אך אינם יודעים הם שכאיש אחד עליהם לחיות--- שלמות.

בדמו אהבת המולדת בנפשו רק רוח ועם בליבו לא חס על בוגדת ביומו רק טובת כולם. יבוא ראש, יביעו תקווה אשרי עם שאלו מפקדיו. ישימו עצמם למען כולם- ראשונים בקרב להרים נשקם. שאולים הם כוח, טעונים הם גבורה, רתומים בַכוח, נחושים במשימה. קידש לעצמו הארץ בשבועת דמים ועל אדמתה נורה מאש מרצחים. לעד תחיי מולדת עקובה מדם על שורשיך אבנך הן עם כלביא קם. **** **** **** **** **** למי שלא הבין, לפי כל הרעיון של השיר ולפי האכרוסטיכון שבו- זה יאיר שטרן המדובר...

כאשר תפילה וסליחה מופיעות בבמת יחיד, אינן אלא ככלי שבור, כציץ נובל, כענן כלה. אך כאשר יתבקש לו לאדם לנפשו, ויעמוד בכל ליבו על רצונו הבוער בגופו, כגופו. אזי תתברר במה זו כבמת הרבים, אשר עליה הנחמה והתחינה מועלות כקורבן ציבור.

אזמינה לסעודתי אושפיזין עילאין את חווה, שנבראה לאדם עזר כנגדו. ביקשה עשות המחווה ועברה על דבר כבודו. את שרה, שבצחוקה הביאה המשכיות. המעלימה כל מדון ושררה ומשיבה קול נצחיות. את רבקה, שכל ראותה היא כמים. כואבת איתנו כל בכי ונאקה ומתפללת על גורלינו [ל]חיים. את רחל, המלאת כבוד וענווה. בכיה לאלוקים מחלחל גם לאחר שנרה כבה. את לאה, הבונה את בית ישראל. אישה צדקת ונאה כוחה נושק, פוגע אל. את מרים, אשר בתוף ומחול יצאה. מגנה על עמה במרחבי ים ובראשית רוח הקודש ניבאה. את דבורה, אשת חיל ולפידות. לסיסרא לא השאירה ברירה במלואה גדלות רוחנית ומידות. *** השיר נכתב אחרי ויכוח על הדמויות המרכיבות את האושפיזין.... [מובן שאני טענתי והגנתי על שמנו הטוב ומחיתי על אי הכנסת דמות נשית לסדרה... כי הרי שלושה אבות וארבע אמהות זה שבעה.. לא?!]

ורד שנקטף טרם זמנו, קמל. עם לב אדום בוער כשפתיה. וכחול עיניה מספר את סיפור חייה מבעד למסך הזכוכית הטבוע במזוודה. ורד שנקטף באכזריות, כאב. עם לחיים כעלי כותרת בשעת שקיעה. רז. סודה יישמר ויעלה לגנזי מרומים ומשמיים רק תוכל להתוות לנו דרך במשעוליו הסבוכים של החיים. רוז. כשמה כן היא. פרח.

ועיניך מבעד למסך ניבטות אלי. כואבת את כאבך. מתאבלת את לכתך. ופניך כלהבה מתוך האפלה מאירות את חלומי לראותך. וידיך שתמיד אחזו בחוזקה את הספר הנכסף בכמיהה. וגופך הרכון מעל מחברת מצהיבה עד יומך האחרון. ויומך המלא עד אין סוף בקדושה שבתרומה לכלל וחיוך אינו מרפה מזוויות שפתיך הממלמלות תחינה. ושירך הסוחף אחריו בדמעה כגלי הנחל הסוער. וליבך שישאר בי לנצח גם אחרי לקיחתך. ויודעת אני- שגם בלי שאבקש ואתפלל תשמור עלינו שם למעלה ליד אותו כיסא של הוד קדושה. [לזכר שמונה]

הַיָם הַזּוֹהֵר בְּלוֹבְנוֹ כְּקֶצֶף הָנִשְׁטַף מְנִשְׁמָתֵנוּ, הוּא שְהֶחְשִׁיךְ אֶת מָאוֹר לִיבֵּנוּ. בּוֹהָק הָטוּרְקִיז הַנּוֹגֵעַ בִּכְחוֹלוֹ שֶׁל יוֹם הַנֶּעְלָם בּמִצְמוּץ הָעַפְעַף. מֶלַח הָמֶצִיף רִגְשׁוֹתֵנוּ אֶל מַעְלָה מִּשֶׁנּוּכַל שֵׂאתָם. וּבַמָקוֹם הַנָּמוּךְ בָּעוֹלָם, בְּעַרְבוֹ שֶׁל יוֹם בָּהִיר. בְּקֶצֶף הָרוֹחֵץ מִפִּצְעֵינוּ הֲמָגְלִידִים אֶת מִינֵרָל הַכְּאֵב. מַשְׁאִיר הוּא רֵיקָנוּת הַמֵּצִיקָה לְעֵינֵנוּ הדּוֹמְעוֹת. לֹא פֶּלֶא שֶׁנִּקְרַא הוּא יָם הָמַוות.

כשנולדת, מילאת באור את הבית הכל זרח מאושר, שמחה פרחים לא הפסיקו לפרוח ולפתוח חריץ אל נשמתך. וגם כאשר נתבשרנו פתאום שהנך מעט שונה, לא אבדה תקוותנו הנושנה לבן שמקודש לעבודת ה' בכהונה. עם תמיכה מסביב ועם הכוח להאמין ולצמוח מתוך הקשיים ועדיין בתוך תהליך אחד כמשפחה אחת התגברנו על משוכות גבוהות ממנו, מהתקווה שהקרנת בבואך. וכשנמשיך הלאה ונסתכל אחור נבין את הדרך המפותלת שעברנו. וכשנביט קדימה ומבטינו מתמזג בזריחת החמה, הנשמה, נראה רק דרך אחת שצריך לסלול הדרך אל לבך. ובאספלט לבן אעשה זאת כטהרת נשמתך, משכנך. נכתב בלהט המאורעות... בתקווה לטוב!

כשראיתי אותך לראשונה ריחפתי. נגעתי לא נגעתי בקסם מלא באור, צלילים. בדיבור אחד גרמת לאושר, תמידי סוחף. ובמחלתך נאבקת עד כלות אותה תמימות. ואותו זיכרון ישן, מימי הילדות הראשונים, זיכרון של אז אוהבים לא יתמוגג לעולם וכשיתפוגג יוסר הקסם מעלינו ונחזור להיות שקועים במלחמה בבדידות וגם כשידמה לי פתאום, שהינך כבר לא איתי אשיר לך את שירם של הפרחים. שירם של האוהבים עד כלות אותה דממה כובשת שנכנסה ויצאה במשב רוח אחד. נדם. וכשאותו זיכרון ישן, מימי הילדות הראשונים, יתפוגג, יוסר גם הקסם מעלי וכשימות. גם אני איתו.

מבט אל הֹר ההר. העליה למקום המסורת של קבר אהרון לוקחת כ-4 שעות בהליכה מאומצת, עליה במדרון תלול. ירדן, הדרך לפטרה, הארץ המובטחת חנוכה תשס"ח ממשלת ירדן מוכנה פחות ופחות לתת לישראלים לעלות לקבר אהרון כי ישראלים חיללו את המקום. לכן אם באפשרותכם לסוע- נצלו את ההזדמנות!

בס"ד כאן, בשדה הפתוח. שדה המלא שיבולים ירוקות. כאן, בשדה הצופה למרחבי ארץ ישראל, מתחת שמיים נגועים בעננים. כאן, איבדתי את אחי. אז, במלחמה עקובה מדם, הרגשתי גאווה. גאווה על כך שהנה, אחי הבכור, הגדול, שרק לפני שבעה חודשים חזר הביתה ומדי חאקי על גופו, לוחם על ארצנו מתוקף תפקידו. הרגשתי גאווה שהנה, הוא מייצג אותנו, בין אם את משפחתו הקטנה ובין אם את כל העם היהודי הנלחם על ארצו ועל קיומו כבר אלפי שנים. היום אני חשה תבוסה. איני יודעת להסביר מאיפה באה הרגשה זו. אך היא מקננת בי כבר זמן רב. נכון. אני יודעת. אני אמורה להמשיך ולהתגאות באחי, בצה"ל, בגיבורים שלנו. אבל אחרי כל כך הרבה שנים, אני רואה משפחות ממשיכות להתפרק, ממשיכות לשכול עוד ועוד קרובים וליבי נחמץ. עד מתי? איני מאשימה אף לא חייל אחד. הנכם אמיצים, עומדים ושומרים עלינו בכל שעה ושעה. עובדים בפרך על מנת שאוכל לישון בשקט. הלוואי והיה לי האומץ לקום ולהצטרף. אך מה יהא על הורי? מה יהיה אם חס וחלילה יקרה לי משהו? לא מספיק אם איבדו בן אחד? אני זוכרת כל שיחת טלפון איתו. איך הרמתי את השפופרת ובבת אחת, כמתוך ספר ישן, עלו בי געגועים עזים שמסופקני אם אדם חווה אותם פעם. הוא סיפר ואני שתקתי. הוא דיבר ואני נהנית לשמוע את קולו. וכמתוך הרגל, לאחר שיחתי עימו, נשאוני רגלי לחדרו אל מול התמונה מטקס סיום קורס צניחה. עומד. גאה. גו זקוף, כומתה אדומה, נשק בצד ומביט היישר למצלמה. ואז היו געגועי שוקטים. עד השיחה הבאה. עד הפגישה הבאה. זוכרת אני היטב את פגישתנו האחרונה. הוא חזר ל'רגילה', למרות המצב המתוח בארץ. ידעתי שיחזור ולכן הכנתי את הדברים האהובים עליו. כיבסתי את מצעיו וניקיתי את חדרו. ואז הוא חזר. מאובק כולו. עייף אבל עם חיוכו הקבוע ועיניו הירוקות, הבורקות. נכנסה שבת. ישבנו כולנו סביב השולחן. באמצע נשמע צלצול. זמירות השבת נדמו. אחי ניגש לענות ופניו החווירו ואני, כבר ליבי דפק, כיודעת מה יקרה. הוא סגר ופלט משפט אחד "הסורים עלו. הזעיקו את כולם". הוא הלך לחדרו. עלה על מדי ב'. אמר שבת שלום ויצא במהירות כדי שלא נראה את עיניו הבורקות והפעם מדמעות. אבל אני ראיתי. באותה שבת כבר לא דיברנו כמנהגינו אחר הצהריים. אותה שבת ישבתי לבדי על הספה הגדולה בסלון, קוראת תהילים ומתפללת בלי קול לאבא שבשמיים שישמור על חבריו ועליו, על אחי. דמעות מציפות את עיני, אך הזיכרון לא מרפה. איך במוצאי אותה שבת ישבנו צמודים לרדיו והתפללנו שאחי אינו בין החללים הרבים. נשארנו באי וודאות ובתפילה גדולה. עד יום שני בצהרים. נשמעה דפיקה בדלת. אבא ניגש ובפתח עמדה פמליה בירוק זית. אמא נשברה אבל אני לא. מעכשיו, אחי לא חזק. אני החזקה. אבל גם המקל החזק בעולם נשחק. ואני בוכה. בוכה בלי קול ורק דמעותיי הן אלה שמציפות את מעיינו של אלוקים. כך הוא רצה למות, אמר לי פעם, כלוחם. כגיבור. כמקדש שם שמיים. אבל הוא בכלל לא רצה למות! הוא רצה לחיות, להקים משפחה, להמשיך את שושלת העם היהודי. וכיום, תמיד אני מחכה לרגע, לרגע בו יורידו את הדגל לחצי התורן. ברגע זה אבקש שזו תהיה הפעם האחרונה, אבקש שערב אחר כך, ערב יום העצמאות, יעלה הדגל התכול לבן, הטהור, למעלה ויישאר שם לעד. * * * ועכשיו, כבר שקיעה. פתח אל יום חדש. ובשדה הפתוח, המלא שיבולים ירוקות, אשאיר את הדמעות, את העצבות ואת השכול. אקח עימי שיבולת אחת ירוקה לשים על קברו הצחור של אחי. שיבולת שתסמן את הצמיחה. צמיחת עם ישראל ושלמות ארצו. לקראת יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות... ובתקווה לגאולה...

מזמור שיר לאלוקים, עושה ימים ואגמים. אקדמה פניו בשירה, אנגן לכבודו בתודה. יהלולך גויים וישבחו נחלתך, אל שולט במלכויות. יתברך שמך ויתעלה כבודך כי לך כל משכיות -- אלוקי למה עזבתני לבדי? מכשולי אשר בדרכי, מאטים את צעדי. ואולי, נסתר אתה מפני ומלווני בכל משעולי? כפרפר לבן עף במעלה הנחל, לשמור עלי ולכוון את אוזני, לשמוע קול ציוץ הציפור ופעיית הטלה, למצוא נקודת אור בתוך חושך שכזה. אדוני ארץ ושומר מפתחות רקיע- אם כעפר אני לרגליך, עשה עימי עוד חסד אחד. השב מעלי כל הרוגי ארץ קודשיך ושוב מהרה להיכלך. וכשיגיע יום בקרוב ממש, יפציע העולם בשחר חדש. ידעו כולם מי יושב על כיסא הכבוד והגדולה ואזי נדע שהגיעה הגאולה.

הפנים לבנות, מת מבושה. אכול מבפנים, מלא דאגה. דיו נעלם, כבר אומר הכל. דיו נעלם, כבר מוחק הכל. נותן לי לשכוח, גורם לי לברוח, דיו חיוור. הזיכרון אוכל, הזיכרון משתק. כותב ביומן, הגיע הזמן. כמו סיד, על הדף הלבן. כמו סיד, מוחק את כולם. מביא לי ת'כוח, גורם לי לברוח, דיו חיוור. אבל פתאום, כשאני פה איתך. מפנה לך ת'גב, זורק תיומן. נותן לך לקרוא, אבל את לא מצליחה. מנסה לשתף, אבל את לא מבינה. כי זה כתוב-- בדיו חיוור הרעיון של השיר נלקח מספר בשם דיו חיוור של הרלן קובן. השיר לא נלקח מתוך הספר!

כשחשבתי הבוקר מחייה המתים חשבתי עליכם- גיבורי התהילה כשהתפללתי הבוקר שמע קולינו התפללתי בשבילכם- שבויי העלומים כשמלמלתי הבוקר המחזיר נשמות מלמלתי בזכותך- ה' אלוקים כשהודתי הבוקר אתה קדוש הודתי על הכל- הטוב והרע כשבכיתי הבוקר שומע תפילה בכיתי עלינו- עם החיים כשביקשתי הבוקר שמע ישראל ביקשתי במקומך- ארץ ישראל כשצעקתי הבוקר ברך עלינו צעקתי עליהם- ילדינו הכמהים כשהתפללתי הלילה, כבר לא היה למי להתפלל. נכתב בשעת משבר רציני כששכנה שלי נפטרה.

ועיר האורות כיבתה את נרה, שוב לא ידליקו אותו בחזרה. שמונה להבות שורפות באש קודש, כקורבן הוקרבו בראש החודש. ומחודש טוב הפך לאבל, ומשמחה נותר רק הנבל. שינגן בדמעותיו את בכיו של האל, כרחל המבכה על עם ישראל. ואם זה מה שההוא שם למעלה בחר, אלך לישון ואתבדה כשאקום מחר. טיפות נוצצות ומבט אוהב ורך, ועל התמונה- יהי שם ה' מבורך.

לזכר נעם מאירסון ז"ל ועכשיו נשארתי לבד, עזבת אותי בעולם אכזר. איך אמשיך הלאה, והבית כבר מנוכר וזר. פזמון: לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך קדימה. זה מה שהיית רוצה, לו היית יודע. זה זיכרון לא שלם, כשביקשת באופק לגעת, לדעת. ואתה ברגע עלום, עלם נשארת לבטח, לנצח. פזמון... וכשרציתי שלום, קיבלתי מלחמה. וכשרציתי אותך, איתי בחזרה. לא כל חלום מתגשם, רק נותר לקוות. שיגיע הגשם, כמו הדמעות.

הטחתי את דברי. שיסיתי את מילותי. הכאבתי בכל מכתבי ואתה- שתקת. ביקשתי את תשובתך. ייפיתי את רגשותיך. ביכיתי את מילותיך ואתה שתקת. ביקשת להבין מילותי. ניסית לקבל דברי. דיברת, התחננת, התנצלת רצית לדעת שזו אהבה. ואני- שתקתי.

אין כמו הים כדי להקשיב לנשמה. להתאים את קצב הנשימה לקצב גלי הים- להרגע. אין כמו אותם כוכבים קטנים, הנראים בעלטת הלילה, על מנת לראות מהם כל ניצוץ של נחמה. אין כמו הרוח לטעת בך את התווים הנכונים למנגינה הטבעית של הלב. - - - להמשיך ולהאמין, לחלום ולבטוח, לשוב ולברוח ובפסיעות מהוססות, צעד אחר צעד, טובע בחול החודר בין הסדקים, ממלא אותם, לשוב ולחזור, לחזור אל עצמך- פנימה.

לאן נעלמו הנדנדות הצהובות שהיו מעלות אותנו, שמות אותנו בין ארץ לשמיים, בין רגש או שניים. לאן נעלמו המנורות עומדות, יציבות, חזקות, שלקחו איתן כל משב רוח של תקווה, לאור האמת. או אולי לאורךָ לאן נעלמה הלבנה עגולה, שלמה, עם אונומטופיאה מושלמת של אושר. לאן נעלמת אתה? לא הותרת סימן, ולי לא נותר לתהות, אם לא היה זה אלא אוקסימורון

זכר קדושים: טלי, רוני, מירב, הדר והילה חטואל. עקבות בחול, בהן מוטבעים זכרונות אין קץ. כאורכו. עקבות בחול, נמחקו בגאות גלי הים, בגאות הרגשות. עקבותיה של הרוח נשארו ללא מענה ורק סרט אחד. כתום. נותר לו, זרוק על חופו של ים. משאיר עקבות בחול.

ברגע אחד של מרגוע נתבקשתי להפר את שלוות נפשי ההומה לקול גליו של הים. ברגע אחד של קושי נאלצתי לקיים את הבטחתי משכבר הימים שאינה עומדת בעינה. ברגע אחד של שכול איבדתי אדם. נפש קרובה ועם זאת רחוקה. ברגע קטן של אושר עשיתני למאושרת על פני כל האדמה. ברגע אחד של בכי קרעת לשברים את כל תקוותַי המעפילות אל הר ההר. רגעים שעוברים, מגלים כוחות נסתרים. מעלים בנו תחושות, מעוררים בנו רגשות הנסתרים מעין בוחנת מקום בו נפתולי חיי הם המובילים אותי הלאה.

כציפורים נודדות ברוח נושבת על צמרות העצים. כפרחי הרקפת המבליחים, אחרי יום הסופה הראשון, נוצצים מטיפות של אהבה. כשדה שיבולים ירוקות המתנועעות, לעת ערב בשמש נושקת לאדמת המדבר. לעמוד. לנשום. לראות. לחוש. לשיר. לשיר

כשמחפשים את ההתאמה המושלמת. את אותו החרוז שירעיד לבבות, שינתוץ עולמות, שיגשים משאלות הדרך ארוכה, מפותלת. הסיבוב שבאופק מסתיר את נקודת הסיום סרט אדום- לבן שבמרוצת החיים חייב אדם לקורעו. לפדותו. כשמחפשים את ההתאמה המושלמת, את אותו החרוז שיפתח לבבות, שיחבר עולמות, שיפריח משאלות ויגשימן כדאי לו לאדם שימצא את עצמו בראשונה.

שבעת אלפים ושלושת אלפים. חמש מאות וחמש מאות שבעה ושלוש. ויצא השטן מעם אלוקים ויך, ויקח, מן האתונות והבקר אשר רועות באחו מוריק הצופן בחובו סודות וצללים. ורק אחד לבדו נותר. ועוד זה מדבר וזה בא. וימשך השטן ויך, ויקח, מן הצאן אשר ביקש הימלטה מאש שמיים. ורק אחד לבדו נותר. ועוד זה מדבר וזה בא. ויבוא השטן ויך, ויקח, מן הגמלים אשר פוזרו לבזוזם. ורק אחד לבדו נותר. ויצא השטן מעם אלוקים ויך, ויקח, ובשורה רודפת בשורה והרוח משנה את כיוונה וידפוק השטן בדלתות המוות ויך, ויקח, מן בניו ובנותיו עשרה במספר ברוח המשנה כיוונה לעת שקיעה. ורק אחד מלבדו נותר. ויפול ויקרא "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך" ויחזור השטן אל מול פני השכינה וינח במקומו. שבעת אלפים ושלושת אלפים חמש מאות וחמש מאות שבעה ושלוש וצאן וגמלים וצמדי בקר ואתונות ובנים ובנות.

והגאווה הלוחצת בקרבה את אושרו של הלב ואת כאבו של האדם מעבירה את האדם מן העולם. והשנאה הכובשת ביִצרה כל באיי היקום ומרתיחה את מי הים הרוגעים מעבירה את האדם מן העולם. והעקשנות הטומנת בחובה רובד הנסתר בעומק שכבות הרגשנות מעבירה את האדם מן העולם. וצדקה במטבעות של ארד ותפילה בדפים מצהיבים מדמעות ותשובה מעבירין את רוע הגזירה. _____________ שנזכה כולנו לבנות ולהיבנות!

מלאי עצמך כמים הגועשים, סוערים לא נותנים מנוח לאמונה הנכספת מלאי עצמך בכוח המרים למרחקים את עצמותייך החלולות ואת גופך הרפוי מלאי עצמך ברוח הסוחפת נוגעת לא נוגעת בין צמרות עצים של אקליפטוס מלאי עצמך כמים טהורים שישקפו בשעת זריחה את יופייך המחודש. קסם.

בקוביות מבצר הכומתות האדומות, ילד משחק במשחק החיים קורא בעוז "אחרי לצנחנים". על דשא בשער כאריות בין תלוליות כמנהיג, כמוביל נושא תחינתו "אחרי לניצחון". בתמונה עומדים שלושה זית על גבי קיר ישן. אות לעתיד, מופת לגבורה, סימן. מסומן. עם סמל הלחימה על דף לבן. נושק בגאווה לוחש בכמיהה "אחרי". בשדה משחיר מפיח הלילה דמעות של קצין כארזים הובילם בשדה מוקשים. כגיבורים נפלו בשבועתם והוא ממלמל עוד שבועה בקשה אחרונה "אחרי לצנחנים אחרי".

בס"ד "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לראות בגנים וללקוט שושנים אלוקי למה עזבתני?!" חודש עבר. השאלות נשארו. שאלות האמונה הקשות המלוות אותי מיום שנרצח. באותו ראש חודש. מאדר לניסן. מגלות לגאולה- התבדנו. שמונה הם היו. אבל בשבילי הוא לבדו היה עולם ומלואו. עולם מלא בטוב, גדולה, התחשבות ואהבה. הוא היה אחי הגדול, ולא רק הגדול. הוא היה כידיד, כחבר, כנשמה טהורה. הוא היה. ורק עכשיו אני מעכלת. אותו הלילה, יום חמישי. חזרתי משיעור של חבריה ב' על מהי השמחה האמיתי וכשאני חושבת על זה, שמחה כבר לא הייתה באותו החודש. כל המשפחה, גם אבא שאמור בשעה כזו להיות בשיעור הדף היומי הקבוע, ישבו מסביב למרקע. התמונות הקשות התחלפו במהירות לשדרנית ועוד לפני שקלטתי על מה המהומה חזרו שוב על עיקרי הדברים. שמעתי רק קטעי משפטים "פיגוע בישיבת מרכז הרב... מחבל חמוש... ספריה.." ואז נאטמתי. ידעתי. צנחתי על הכיסא במטבח עם ספר תהילים שהוא נתן לי ליום הולדת שש עשרה. הוא כתב לי בכריכה "לשעת הצורך, לדבר עם הבורא, להקשיב לנשמה" באותו הרגע רק הקשבתי לנשמה, להרגשה פנימית שאמרה לי שהערב הזה לא ייגמר טוב. היום שאחר כך. היה מלא בדמעות וגם שבת והשבוע שאחר-כך. אלו היו הימים הכי קשים שלי, ימים של זיכרון. וכשאני חושבת על מילות השיר אני יודעת. אלוקים לקח את הפרחים הכי יפים בגנו. הפרחים הכי ריחניים וצבעוניים. פרחים הגודלים במעלות התורה. אולי באותו רגע שאלנו את אלוקים 'למה עזבתנו' אבל הוא לא עזב. רק לקח חופשה. לעילוי נשמת דורון מהרטה הי"ד יונדב חיים הירשפלד הי"ד רועי אהרן רוט הי"ד שגב פניאל אביחיל הי"ד יונתן יצחק אלדר הי"ד נריה כהן הי"ד אברהם דוד מוזס הי"ד יוחאי ליפשיץ הי"ד תודה ליהונתן שנתן לי את הרעיון לכתוב את זה מ'עולת ראש חודש'

ומה שנשאר בסוף, מה שנותר אחרי הכל- שתיקה. היא הביטה בו כמסתכלת למרחקים. עיניה נוצצות מדמעות צורבות וליבה כמו עצר מפעום. לובן השיש בים של עפר ערום הביאו אותה להבנה. לא עוד. היא לא תביט בעיניו התכולות, הטובות. היא לא תשמע מילת עידוד חמה או סתם ברכת הדרך. היא לא תבוא יותר לשבות עם ניגונים בריח של פעם. היא לא תדע יותר את סיפורה של החנוכיה על השידה הכבדה. לא עוד. האור שינצנץ בין חרכי בתריס יהיה אור מנוכר. זר. ועל דלת הכניסה כבר יופיע שם אחר. כדרך העולם. היא הסתובבה לאיטה בין הקברים כממאנת לעזוב, שמה בעזיבתה תנטוש אותו לנצח. לא עוד. היא חשבה בכאב. לא שוב. הבטיחה בעודה צופה בשריד אריאל. היא האיצה את צעדיה המהדהדים בין החלקות ויצאה מבעד לשערים הגבוהים. השחורים. ואחרי הכל- דממה.

דמם עולה בלהבות הנשמה, כאש בשדה הקמה. קדושים וטהורים מיום היוולדם, את ה' קידשו גם במותם. במותם ציוו לנו החיים. דפים קרועים ספוגים בדמעה, אך הגאולה באה קמעה קמעה. לקח לו כשה כפרה לעמו, המיוחדים ביקש בין צבאו. וצבא הארץ לך ישתחוו . כיונתו של נוח עם עלה הזית, על אדמה יבנו עוד בית. בית של תקווה רון וניר, משכנו הוא דביר. דביר קודשך יבוא ויגאלנו .

רוח סוערת באויר, נעלמו ציפורי השיר. ירוק התחלף באפור ודממה עמדה ככפור. הים נסוג אחור ואנו כיוסף בבור. מפוחדים מהמחר, כשיהיה כבר מאוחר. השלטון לעם מנוכר, מסתכל במבט כה קר. כפוף תמידית למעצמה, שקוע בלהט המלחמה. וריח של אבלות, בכי, תאונות ומחלות. מאבק של שני עמים, על אדמה כבדת שנים. ואם נרצה הכל יוכל להשתנות, אם נדליק את השמש מחדש. הרוח תלטף והזמיר ישיר- שיר של המחר. אז נעלה להר הבית, ונשוב אל ימית. השפן יגור עם עייט, והסרטן שוב לא ימית. מלחמה התחלפה בשלום, והשלטון כבר עצמאי. שבויים ישובו מלבנון, והירוק יהפוך פראי. ואם נרצה באמת ובתמים, נהפוך לנבדלים שבעמים. עם דורות של בני בנים- שישים נכפיל בשנים.

עד אין סוף / נכתב על החטופים.. כשנתת לי את הזמן, להתמודד עם המצב. קיבלתי זאת בהבנה, שאולי תשוב בחזרה. כשנתת לי את הזמן, לצאת אל העולם. ולהודיע בקול גדול, שה' מחליט הכל. כשנתת לי את הזמן, לפנות אל המנהיג. שיפעל ללא הפסק, שיחזיר אותך כעת. וכשנגמר לי כל הזמן, הרגש להאמין. הרמת אותי אל על, להשלים עם הגורל. אחרי שעשיתי הכל, ולא שבת משם, לא הפסקתי לרגע להאמין, עד אחרי מחר.

"שוב יום אחד לפני מיתתך" הלב פועם מנסה בדפיקה אחרונה ללגום עוד קצת מטעם החיים. בנשימה מאומצת מרגיש כל חלקיק של טוהר חודר לנשמתו מנסה להחיותה. בנשימה מאומצת, מנסה לתפוס עוד רגע אחד לפני מיתה. בין עולם של מעלה ובין עולם של מטה שבעה רקיעים באחד תפילה קורעים לביטול הגזרה ובשביעי דיונים מתנהלים על רקע הוד, כבוד וגבורה. וכאשר על כף המאזניים עומד הוא האדם ועוברים לפניו כל מעשיו מבין הוא פתאום משמעות החיים שלפני רגעים מספר נראו כה טבעיים. חיל ורעדה. עוז וענווה. לחיים ולמיתה. אויר לנשימה, אין מענה חצי שעה לפני מיתה נגזר- יחיה.

כקצב פעימות ליבם של האוהבים, יורד, מגן על אהבתם. כנגינת כינור המשלים את קונצרט הדמים, משקה את אדמתם. כדיו הנמרח לסופר הכותב מהירהורי ליבו, מביא לרוגע, שקט, דממה של העולם הגומע בשקיקה, המברך בדמעה, גשם.

ומן הבית הבא תצא השמחה והרינה, וכל באי המפתן יזכו לטעום מעט מן האור הטמון באיחודן של הלבבות המתרגשים לקיים את מעמד הברית הנקבע ארבעים יום קודם היוולדם. ובאותו היום, טהורים הם, כשעה בה קיבלו מתנת חיים. *** [שיהיה פתיחה לבאות, אוהבת אותך ומחכה איתך ובשבילך...]

ובאו כולם לחזות במחזה העולה על במת כדור אש ומים. והנה מבעד לוילון הקלוע נצרים, נפתח צוהר, מבט אל העבר- - - ופתאום איש בודד מחפש מנוחה בליווי של מלכים ועמים. פתע בקע של ים נפער במסך של ערפל עכור. והיה נשמע קול רעש של גלות וגאולה וגלות וגאולה, וירושלים נצפת שם באופק. אדמת סדקים מחכה לאלו שבאו בראשונה ובשניה ברביעית ובחמישית גילו את ערכה ביהלומים ואבני הנחל לא החליפוה. ואחר כך בשעת בקשה ותחינה נפתחו ידיים שחומות מאבק נשק שניצת במאורעות של עם [אכ]זר ועוין. שולחן ארוך עמד, ומגילה נפתחה, ונחתמה, ושמחה שמלווה בימים של בכי ושכול. וילון הנצרים שנסגר והאורות שעימעמו את פניהם המבויישים של צופי המדינה, כל אלו שבמחי יד דמו לאיוושת הרוח על פני אגמון שהוצע למכירה. ואמרו לי עכשיו אם בדירת ארעי נגור כל חיינו, מי יספר את קורותינו?!

שְׁנֵי יְרָחִים צִיַּרְתִּי לִי אֶבֶן בַּיִת וְגִינָּה ְוגָדֵר. מִשְׁכַּן שָׁלוֹם בּוֹ אָנִיחַ רָאשִׁי וִיְהִי לִי לְאַרְמוֹן וְגַם אִם דַּל יִהְיֶה אֲדַמְיֵּן בַּחֲלוֹמוֹתַי יֵין אַרְגָּמָן בִּגְבִיעַ קְרִיסְטָל הַמְּרַצֵּד עַל הַקִּירוֹת הַלְּבָנִים מִטֹּהַר הֵמִשְאָלָה וָאֶחְלוֹם בְּדִמְיוֹנִי, עַל תְּמוּנָה נוֹשָׁנָה שֶׁל טַלִּית מְתוּחָה וּפַסִּים שֶׁל שָמַיִים כְּיָם רָגוּעַ בִּשְׁעַת זְרִיחָה וּמִתַּחְתֶּיהָ שְׁנֵי יְרָחִים אֶחָד מָלֵא וְהַשֵּׁנִי מְג'נֵטָה צִבְעוֹ וּכְשֶיַעַמְדוּ בְּזָוִית הַמְּבִיאָה אֹפֶק לְאֹפֶק, אֹפֶק בְּאֹפֶק, אוּלַי צִיּוּרִי, מִשְאָלְתִי יְקַבֵּל מַשְׁמָעוּת ולוּ עוֹד כּוֹכָב בַּשָׁמַיִּם. כִּי אָז אָבוֹא עַל סִיפּוּקִי הַנִּצְרָךְ מִכֹּבֶד הַמַּעֲמָד.

מול אותה חומה בצורה תחת שמיים עם ירח אדום נופל. נעלם. טהור. מול אורות מנצנצים בפינות העתיקות מעל עיר של קברים. כשעמדת. צמודה לגדר ושערך השחור כפחם מתנפנף ברוח, הסתכלת באוויר. אבל ליבך היה שם באותו קבר מבודד מכולם. טרי מכולם. קצר מכולם. וכשירדת במדרגות ועברת מחלקת נופלי תש"ח לחלקת נופלי תשס"ח. אדר תשס"ח. נעצר האוויר. רק קולות התפילה מן הקיר הישן מחיות את נפשך. בערב אותו צום על אש החורבן בער ליבך, אך לא העלה עשן. וכמו הירח, האדמת. נפלת ממני ואז עלית. רחוקה מאיי פעם, שקועה באהבתך הישנה- חדשה. רק בקשה קטנה לי אלייך- כשליבך יהיה אי שם, קבור בתוך שפתיו הלוחשות לך, אנא- זכרי שגם אני הייתי איתך בין קוצי הוורדים.

יונה דרור קראה. בדמעה נרגשת חיכתה בשורה של אור ושל זוהר תמונה של יופי של טוהר. חיוך שמפציע למרחק לשחר של יום חדש בלעדיך. יונה מזכוכית הייתה. התנפצה לה ברוח של הבל ובכי של יגון נשמע למרחק ללב ליבו. למעיינו של אלוקים. באותה הדרך אבן שביל עפר. באותה השמש אש עשן. באותה אמונה שבאת. כך הלכת. רות.סוף. מות.סוף. יהי זכרם ברוך.

הַלֵב דּוֹפֵק. הַנְּשָׁמָה זוֹעֶקֶת. בּוֹכָה. רוֹאֶה אוֹתָהּ בְּחוּרְבּנַהּ. חוֹמוֹת הָעִיר נֶהְפְּכוּ עַל יוֹשְׁבֶיהָ. שׁוּעָלִים הִלְכוּ בֵּין הֲרִיסוֹתֶיהּ. שֶׁקֶט. רַק רַחַשׁ הָרוּחַ החָמִימָה לְעֵת עֶרֶב עוֹד נִשְׁמַע כְּאִילּוּ לֹא שָׁמָּה לֵב לָמַרְאוֹת שְמתַּחְתֶּיהָ. הַלֵּב קוֹרֵא. הַנְּשָׁמָה רוֹצָה. כָּמְהָה הֵם חָזְרוּ לִבְנוֹתָהּ. כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחוּ. בַּפֶּרֶץ אֱמוּנָה שצָבְרָה בִּשְׁנוֹתָם. אֶבֶן עַל אֶבֶן. כִּבְנִיָת הַנְּשָׁמָה. בְּקוֹל גָּדוֹל, בִּתְרוּעָה שְׂמֵחָה, בָּאוּ מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה. הַלֵּב צוֹעֵק. הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת. תָּמְהָה. וּבְנָיהָ אֲהוּבֵיהָ כְּאַחַת נְטָשׁוּהָ. הִשְׁאִירוּהָ שׁוֹמֵמָה לְלֹא זַיִת וְיוֹנָה. כָּל רוֹדְפֵיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בְּהָרֵיהָ שְׁהָפְכוּ לְעֲמָקִים. נְחָלִים יָבָשׁוּ וְאֵשׁ כִּילְתָה בֵּין הַמְּצָרִים. וְהֵם עֲדַיין תּוֹהִים לְעַצְמָם אֵיךְ יַעֲלוּ אֶל אֲבִיהֶם. בְּבִגְדֵי הָאֵבֶל עַל חוּרְבָּנַה שֶׁל בִּירַתוֹ אֲשֶׁר מִבְּעוֹד מוֹעֵד הִזְהִירַם עָלֶיהָ. רָאֲתָה צְבָעִים רַבִּים וּמַלְכוּיוּת מִתְחַלְּפוֹת. וְלִמְנוּחַת אַדְמָתָהּ עֲדַיין מְחַכָּה מְחַכָּה לְיוֹם בּוֹא יוּכְלוּ לְנַשֵּׁק אֶת עָפְרָה וְלִלְחוֹש לָהּ בְּלַהַט- שֶהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ לַזְּמָן הַזֶּה. הַלֵּב דּוֹפֵק, הַנְּשָׁמָה שְׁקֵטָה. שְׁלֵמָה. [אם יש טעויות בניקוד אשמח לשמוע!]

במעמקי הנפש הוא שוכן. הרצון העז. המילים השורפות. בכוח המחשבה הוא יוצא. הקטן ביקום. העמוק מכולם. בדיו כחול הוא נמרח. השיר הכואב. בלהט הלב. למעמקי הנשמה הוא מגיע. בפעימה חזקה- משתקע. ורק אלוקים כל יודע, ברגש נוגע. [צונזר...] שיר ארספואטי...

את הטנק השועט במעלה ההר. את השריקה שנשמעה לפני המטר. את האש הבוערת בשיח קוצים, ואת אותם הבנים שנהרגו מאש מרצחים. את המסעדה ההומה בלהט החום. את הפיצוץ המחריד ששבר את התום. את השקט שהשתרר לעת המנחה, ואת הבנות שנותרו ללא משפחה. את בית הספר הגבוה המבוצר בצידו. את הכרוז המודיע 'צבע אדום'. את הסלון ההרוס לאחר נפילה, ואת בית הזיכרון למען אלה. את הדגל המורד לחצי התורן. את אותן הדמעות תחת עץ האורן. את אלה שלעולם לא נשכח, ואת שעליהם נאמר יהיה שם ה' מבורך. הסיפורים שמאחורי השיר: בית א': מלחמת שלום הגליל. הטנק שעליו מדובר הוא הטנק שבו נהרג בנו של פרופ' אומן (שקיבל פרס נובל..) לבנו קראו שלמה ועל שמו קרויה אחותי. בית ב: אמנם מושמטים פרטים רבים וזה גם לא מדויק. מדובר על הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים בו נהרגה כמעט כל משפחת סחוויסכורדר (שגם אותם הכרתי...) בית ג: המצב היומיומי בשדרות. שורה אחרונה בבית- אלה אבוקסיס ז"ל.

היא רצה, הוא רץ אחריה. היא הגבירה מהירות, הוא דלק בעקבותיה. היא יצאה מהעיר, הוא לא התייאש. היא נפלה על שורש בולט והוא אחריה. היא המשיכה לרוץ והוא רץ בעקבותיה. בסיבוב הוא ניצב לפניה, כהה וגבוה. היא הסתובבה. שוב הוא מאחוריה. היא צנחה לארץ עייפה ויגעה. הביטה סביבה לחפשו וקפצה בבהלה. הוא היה ממש מתחתיה. בסוף היא התייאשה. הרימה יד. גם הוא. קצות ידיהם נגעו. הגיעו להסכמה ביניהם. אבל לעולם הוא לא יעזוב אותה. אף לא לרגע אחד. עכשיו תסתכלו שוב בכותרת של זה....

זו אמורה להיות תמונה מהממת אבל לא הצלחתי לחדד אותה...אני לא מומחית בעניין... (ולמרות שנראה כאילו לקחתי את זה מהאינטרנט זה אני צילמתי...!)

אם אתה רוצה להשתנות יש עוד סיכוי אם אתה רוצה לחיות יש עוד תקווה רק תאמין ויהיה טוב השמש תזרח ותפתח את הלב אל תתיאש ואל תעזוב רק תמשיך לצעוד, כי כבר לא כואב אם אתה רוצה לברוח אל תברח מעצמך אם אתה רוצה לפרוח תסתכל על עולם נפלא רק תאמין ויהיה טוב השמש תזרח ותפתח את הלב אל תתיאש ואל תעזוב רק תמשיך לצעוד, כי כבר לא כואב אם אתה רוצה לנסוע אל תשכח לחזור אם אתה רוצה לחיות יש עוד תקווה

והשמיים, נושקים לים. והשמש, אט שוקעת. והעצים, שוב מלבלבים, ברוח הנוגעת. כן, בזמן ההוא, כשהלילות התארכו, והחברה' שם ישבו, על הדשא. והחול, חודר בין הסדקים. והלב, פועם בעצמה. והשמיים, מכחילים מעט, נושקים לאדמה. כן, בזמן ההוא, כשהלילה מתקצר, והם ישבו שם, על הדשא.

שלהבת אחרונה דממה חודרת באויר, שתקו ציפורי השיר, עצר מהילוכו כל העולם, ובבת אחת נדם. ובשורה קשה נישאה, על הרוח הקלילה, ודמעות זולגות כנחלים, ממלאות אגמים, ימים. כי הלכת בלי שוב, ואיתך הלכה גם השמחה, ובחרת בחיים, אבל ההוא לקח אותך. והפרחים עוד מלבלבים, צומחים עולים ומכסים, מכסים זיכרון אחד, ממשי מתוך רבים. ושלהבת אחרונה בוערת, מציתה הכל בחזרה, מרימה את העיניים, לצפות לעוד תקווה.