יצירות של מיטל!

ביום שהפכתי גדולה, השתנה מעמדי לאשת עולם. לפתע הכנרת נראתה כשלולית ומורדות החרמון לתל מידרדר. תל אביב הפכה לעיר רפאים כאשר ניו יורק ניצבת מולה, שולחת לפידה אל על. ביום שהפכתי לאשת עולם, הונח מסך מול עיני הארז הארצי שהיה בעיני מהות כל, הושלך למרגלות יערות גשם עתיקים וביום חזרתי כמו עשן התפוגג, מתיר להתאהב שוב, להבין את השגרה ואת החוסר את ההתעלמות ואת השקר העצמי. ביום שגדלתי והפכתי אדם גיליתי את ילדותי מחדש.

--נמחק--

פעם, עוד לפני שהייתה אינתיפאדה, למדתי חלילית, ופתאום התחיל להיות פה 'מפחיד', אז המורה נטשה. ונשארתי רק עם התקווה. [אומנות הכתיבה הקצרה]

לכל איש יש לב ועיניים וגוף ובית ועת ואלוהה אך לו אין אם לה אין אב לאביו אין אח לאמו אין אחות ולי אין סבתא ולעמי, עוד רגע קט אין שם. -יום השואה תשע"ב-

יש שם שבר. את לא רואה אותו. או לא רוצה לראות. בהתחלה הוא היה קטן, אי אפשר היה להבחין בו. הוא נח שם, בנקודה נידחת בקצה הלב, מתחת לכל הכדורים, החמצן והרגשות. אבל עם הזמן הוא התעצם. הזמן עושה את שלו, כרגיל. אחר כך, נהיה לו קצת בודד, אז הוא לקח צעד אחד קדימה ועבר לשכון בחדר השמאלי, אבל גם שם לא היה מספיק אור. הוא ניסה לפרוץ דרך בטוחה החוצה. לחופש. והוא עשה את זה נהדר. דרך הריאות, הצלעות, הבשר והעור. עכשיו הוא כבר עצום. איימתני.עם חור ב לב קשה לי קצת לישון בלילות, את יודעת איך זה, הרפלקסים איטיים יותר... המוח מרגיש אבוד. והכל צף בחזרה. יוצא עם הדם. מחרחר. זמן זה זמן. שנה. שנה של כאבים המופיעים בעיקר בבית הכנסת. כשהלב דופק פתאום יותר חזק. כשאני חושבת על זה, הייתה גם פעם או פעמיים בטרמפיאדה, והכל ללא מילים. כמו שאני רוא, או מתארת לעצמי- גם לך יש שבר. אולי עמוק משלי. אבל מי אני שאשפוט?! בטח שלך פרץ מכמה מקומות, ולא רק מהלב, כמו אצלי. אבל עכשיו הצלחת. הצלחת לרפא לפחות את חלקו (או את כולו, תלוי בבחירתך). אשרייך ומזל טוב לך! באמת ששמחתי בשמחתך. האם תאפשרי לי לרפא גם את השבר שלי ולבוא לשמוח איתך? לא אחייה לנצח עם שבר כזה. הוא מעמיק, בסוף יחצה את הלב לשניים. לא אכפה את עצמי, בסופו של דבר זו בחירה שלך. רק רציתי שתדעי שזה כואב. לא רק לך.

כמו לקחת שורת פתיחה משיר ישן ולהופכה למהות שירך. כמו לעמוד בשדרת ורדים ולהתאמץ להתהלך על החוחים. כמו לטפס במעלה עקרבים ולרדת למטה בקפיצה. כמעט כמו להאשים את הדמעות שמסתירות את הנתיב הימני.

בלילה ההוא כאשר ישבתי לבדי בחצר הדוממת והתבוננתי אל הכוכבים- החלטתי בליבי, כמעט נדרתי נדר- להמשיך הלאה בדרכי שלי, לדעת להתגבר ולהתבגר. והעצות לשביל החדש- רק מלמעלה. מדוע? הלא גיליתי כבר שמחשבתי נושאת אל ארמוניה, את אותן הדרכים שסלולות בחציין מביאות אבני אספלט שחורות לעצור את רצונותי. מדוע לא קיימתי את שבועתי לי? הן האמנתי שאם אביט רגע קט ויחיד אל העתיד, אראה אותו שקוף וזוהר, עומד וקיים. מדוע לא קיימתי את שבועתי לי? כלום שכחתי מה מקנאה הייתי בשביל אחר, ששמי כתוב בצדדיו?! בכיתי תמיד שכלואה הינני בעולם המחשבות, אך כשנותנת לדרור הרגשות לברוח מן הסורג אפשר לקלקל את המצב הקיים. בלילה ההוא כשישבתי לבדי בחצר הדוממת גיליתי פתאום שטוב לי כך. כל הזכויות שמורות בעיקר לזלדה

צונח אל מסך ערפל צעד שגוי בשרשרת טעויות מהן רציתי להתחמק. --- שפתיים לוחשות את שהשכל ממאן לקבל, עזיבה צפויה - - מפתיעה. ולו ידעתי שגם אחרי שתעזוב תישאר כאן ברוחך בקירות האלה. ספוגים בדמך. נשמתך. לו ידעתי שאחרי שתמשיך הלאה, בדרכך שלא אתה קבעת, תמשיך להובילני להנוחתני בין גבעות המישור. בין סלעי החיים. הרי אתה ידעת. לכן הלכת --- נאחז בפתיל הלהבה הנכבית. פתיל מארבע כנפות. יודע שתוציאני

...] צולם בפלמחים [קורס צניחה של אח שלי] ובגלל שזה כ"כ מרשים- העלתי...

"חמול על מעשיך ותשמח במעשיך... והייתם שם, בחולצות לבנות. במה. תאורה. מסכים ואתם כמרחפים, לא קשורים למקום שעליו אתם עומדים. נעלים וטהורים. רחוקים מכולם, ממני. ויאמרו לך חוסיך בצדקתך עמוסיך... עוצמת עיניי. מנסה לחוש, להרגיש, לטעום עוד מן הקדושה האופפת אתכם. והכינור בוכה, זועק- ואני איתו. עיניי אדומות, מתעקשות להמשיך ולהביט בכם. אני מסתנוורת. [איננו באותה המדרגה]. תוקדש אדון על כל מעשיך... ואיתכם על הבמה לא עשרה בלבד, כי אם כל נופליכם, נופלינו, והבולטים שבהם- שמונה, במעגל הקדמי, מניחים ידיהם על כתפיכם, שרים איתכם. כי מקדישך כקדושתך קידשת... צמרמורת עוטפתני. מנסה לאחוז במילים, להתקרב אליכם כמושכת חבל הצלה אל האמת. נאה לקדוש פאר מקדושים" ואתם יושבים סביב שולחן, אבירי השולחן העגול. האבירים שלא מפסיקים לכאוב אך בד בבד לצמוח מתוך הכאב, להפיץ את שלהבת הנרות שעל השולחן כלפי חוץ, להקרין מעט מן האור, הטוהר והחיות העוטפת אתכם- קדושים.

מה קורה כשמצנח נקרע לו משאירך תלוי בין מים בין שמיים? מה קורה כשכדור מפלח מחשבות משכיח חלומות מעביר דמיונות? וכאשר אתה נופל, מתחכך באוויר המלא מפיח הנשק צונח, ותמיכה אינה משגת, ידי אינה מגעת כשבלב מתרוצצות עדיין נורות קטנות של אושר וחום, מנסות לעקור מלבך את הגרוע מכל, נתון אתה לחסדיהם של אחרים- יושבי מרומים. מה קורה כשמצנח נקרע לו? ספר לי אחי, כשאגיע אליך בחיבוק ולחישה, ענני *לפני כארבעה חודשים, מלחמת עזה, מבצע עופקת יצוקה*

נמצאת בין עליה לירידה, רגע מחליקה רגל ורגע שנייה תופסת, מטפסת. איני יודעת אם בכוחי להרימן, לגרור את כובד ליבי מעלה לאהבת האלוקה בלבד. ואותו נס, מדגדג בכוחו את נימי נפשי המשוועים לישועה. מילה שנכתבת, בדמע ויזע בדם ואש קודש נעלמה. - נס מחוּדש. -- חוסר וודאות. אי ידיעה כובלת כובשת מזמן לזמן מצפה לישועה

ושוב, כמבקשת לפקוח עיני ולגלות מציאות אחרת, הבטתי מבעד לחלון האוטובוס. הוא היה מלוכלך באבק. מלוכלך רק מעצם התפקיד אותו הוא מבצע. מבחוץ נראו אורות רבים, והמוני אנשים עם חולצות כתומות קרועות, שובלי דמעות על לחייהם ותפילה בפיהם, נישאים לעבר החניה. ככה סיימתי את חיי הראשונים. חיים מאושרים שהתקיימו במשפחה אוהבת ותומכת שש- עשרה שנה, בגוש קטיף. התנתקתי מהחלון, לא יכולתי להביט באבי המועלה בכוח לאוטובוס כשאחי הגדול בעקבותיו. לאחר מספר דקות אבי התיישב בכבדות לידי. עצמתי עיניים ובכיתי על כתפו. היה לו ריח של כוסברה. רק היום בבוקר עוד עבד בחממות המשפחתיות ועכשיו, רק הריח נשאר, גורם לי לבכות ביתר עוצמה. הוא ליטף אותי ולחש לי חרש שזו היא גזירת האלוקים ואנו צריכים לקבל אותה, גם אחרי המאבק הממושך שלנו. זה גרם לי להפסיק לבכות. אבל נשימותיי המהירות עדיין התעוררתי כשכבר היינו בירושלים והורידו אותנו ליד מלון כלשהו. כל שרציתי באותה השעה היה לחזור לישון, להתעלם מן המציאות העגומה. לדחות אותה, לעולם. המיטה הייתה קרה, לא מזמינה. הנחתי את התיק עם הדברים האחרונים שהבאתי משם, וקשרתי סרט כתום על הדלת שידעו שפה, בחדר הרגיל הזה, גרים אנשים שאין להם לאן ללכת, אך כל רצונם הוא לעזוב את המקום המנוכר הזה ולחזור לנחלתם. בימים הראשונים אחרי הגירוש רק בכיתי, בלי דמעות, כי הן כבר נגמרו. בכיתי מבפנים, כאילו במקום דמעות שבור ליבי ודמי נשפך. ככה התחלתי את חיי החדשים, חיים לא חיים, משהו בי מת. הלכתי לכותל להתפלל, ניסיתי להתגבר על כל התסכול כלפי הקב"ה. אבל גם ירושלים כולה לא הייתה מזמינה עבורי. היא הייתה קרה כביום סגריר. זו לא ירושלים שהכרתי, היא השתנתה, האנשים שבה השתנו, או שמא- אני השתנתי. הרגשתי בודדה. השארתי מאחור זיכרונות אין ספור. ים תכול, טהור ונוצץ, לשוליו חוף זהב, קורן בחום, דקלים מתנשאים בגובהם, חברות אין ספור ובית, שאין לו תחליף וגם לא יהיה. התפרקנו. המשפחה כולה לא הייתה אותו הדבר. כל אחד מסוגר בתוך עצמו, כואב מבפנים, נשרף. לא היה בכוחנו לקום ולנסות להתגבר ולמרות המילים שנשמעו כל הזמן על הכוחות שעוד יש בנו, הרגשנו שזה לא אמיתי, שזה דבר המועד לכישלון. חמישה שבועות אנחנו פה. התיישבתי על המיטה הוצאתי מתחתיה את התיק שלי. עד היום מיאנתי לפתוח אותו, הרגשתי כאילו יהיה זה להעלות זיכרונות באוב. הרוכסן נתקע, כמבקש לאצור בתוכו את אוצרותיו לעולם. שפכתי את תוכנו של התיק על המיטה. הייתה שם קופסא שקופה, צויר עליה בית, דקל, ים וחוף. פתחתי אותה ומתוכה נשפכו גרגרי חול לבנים, חול מגוש קטיף. אספתי אותו דקות לפני שהתפננו מהבית. רצתי עליו פעם אחרונה, יחפה, חול עובר, הנחתי את הפרח בצד. מסתבר, שלמרות שהאמנו בכוחנו, הפסדנו. גורשנו. אחרי הפרח באו האבן מן הגינה, המזוזה מהחדר שלי ויומן השירה שלי. הרמתי את היומן ומתוכו נשר לחיכי עמוד תלוש, כאילו זה לא מקומו. פתחתי את הכפלים וראיתי שכתוב שם שיר, שיר שכתבתי ערב הגעתנו למלון: "עקבות בחול, בהם מוטבעים זיכרונות אין קץ, כאורכו. עקבות בחול, נמחקו בגאות גלי הים, בגאות הרגשות. עקבותיה של הרוח נשארו ללא מענה ורק סרט אחד. כתום. נותר לו זרוק על חופו של ים. משאיר עקבות בחול." ממש כך. השארנו שם סרט כתום. חלק ממנו. חלק ממני. סגרתי את היומן, מרגישה איך הדמעות עולות בי מבפנים. במקומו הרמתי תמונה, קרבתי אותה אל פני... סוף שנה. מסיימים ללמוד היום. כולן נעמדות לתמונה משותפת, מצלמה אחרי מצלמה. הבזק הגלים ברקע ושוב הבזק הצילום. כל אחת מבקשת להיות זו שתשמור על קשר עם כולן במהלך החופש. לא ידענו שזו תהיה התמונה האחרונה שלנו יחד... ניסיתי לזהות פרצופים של בנות. לא הרגשתי, אבל הדמעות כבר התחילו, שוב. קמתי מהמיטה, כיכולה לשאת את הדברים רק בהליכה, חושבת איפה הייתי ללא הקיץ השחור הזה. בערב עשינו פורום משפחתי. אבא הודיע שכנראה יש לנו קראווילה בניצן. אמא לא נראתה מופתעת, כנראה כבר ידעה. אחי נאלם דום ואחיותיי הקטנות צהלו בשמחה. ואני, רגשותיי מעורבים. נכון שאני שמחה לעזוב את כלוב הזהב הזה, אבל עד עכשיו חייתי באופוריה שכשנצא מהמלון נחזור ישר לגוש קטיף, ועכשיו, יש תחנה נוספת בדרך. ושוב, לארוז את כל הדברים, לעזוב מקום, אך הפעם זה הרבה יותר פשוט... אחרי ארבעה שבועות מאז הודיע אבא על המעבר, מימשנו את הודעתו. נכנסנו לקראווילה המשופצת ולא יכולנו שלא להשוות אותה לבית על הים. יותר קטנה, פחות חמה, נוף חדגוני ובכלל- אין גינה. התמקמנו ארעית, יודעים שבתוך זמן קצר נצטרך לארוז פעם נוספת, לחזור לבית שלנו. חזרתי ללימודים, לסדר היום הצפוף ולהדרכה בסניף החדש. את המקום המתחנן להיקרא בית הפכנו לקצת יותר חמים. תלינו תמונות על הקירות, חזרנו לשיר בערבי שבת, לטייל ולשתול פרחים בגינה, להפיח חיים בשממה הנוכחית. לרגע לא שכחנו את מה שעברנו, התפללנו בכמיהה על עתידנו שם, ממש כמו גולי בבל בתפילתם על ירושלים. * * * שנתיים מאוחר יותר אחי התחתן. חופה. הכלה מסתובבת שבע פעמים סביבו. מעליהם טלית, הטלית האחרונה שהוצאה מהגוש שנקטף. ומעל הטלית, בשמיים, כדור של אש, שמש זוהרת בכתום בוהק. לא כמקובל אחי ביקש לשאת דברים תחת החופה "אני עומד עכשיו פה, בירושלים עיר הקודש. וכמו שהאמנו כל הדורות, כל השנים שנשוב אליה ונבנה אותה, ועכשיו אנו זוכים להתחיל ולקיים זאת. כך אנו מאמינים, שבקרוב ממש. ישובו הגולים לנחלתם, נשוב אל האדמות שהשארנו מאחור בעל כורחנו, נגור בגוש קטיף, מול הים. שוב." ______________________________________________________ השיר המופיע ביצירה נכתב במקור לזכר בנות משפחת חטואל הי"ד.

שיר אהבה לא גמור, הם חיינו. עבר. הווה. עתיד פְנִים מתגמד לאיתו נחשף אל מול מילים ומנגינה. תווים סולמות ומפתח פותח לבבות- שושנים צחורות. שיר לא גמור הם חיינו לא ייחתם לעולם

צורה לא מוגדרת לחברוּת ישנה. בשכונה עתיקה כבר מיותרת-- בגלגול כדורים וחריקת נדנדות. בשריקת אלונים בירידת הדורות. ובמצמוץ עובר ושב זיכרון ליל קיץ. את ואני--- אני.

שורות נרגשות בצעד עייף, מלאות כאב המהול באור. ברכיים כושלות, פנים מפויחות עת זרי פרחים, אדומים, לבנים ושחורים. וכל אהובה מגישה פרח בודד, ומבט שאומר הכל ביד רועדת מקבל, הוא- יכול ואני. לא פרח בודד. אלא זר. זר יגון וחושך מהול בשכול. נועצת מבט, נושמת דמעות. ביד רועדת מניחה- על קברך. [לך, שכולך מלאה שחר.בעזרתו ונראה אותם שוב... תהיי חזקה. בשבילך, בשבילו ובשבילי.]

אח יקר, חייל חזית שלי. לעולם לא חשבתי שאשב ואכתוב לך מכתב זה. מלא געגועים ודאגה. אבל עכשיו, לא יכולתי לחכות. אצלנו הכל שקט, לפחות בנתיים. קיוויתי שגם אצלך, בבסיס, אך במוצאי שבת הבנתי שזה לא כך, למרות הבטחותיך, ולמרות שלא יצאת לחתונה בשבוע שעבר המצב החמיר. נכנסתם למבצע צבאי בעזה, "עופרת יצוקה", ממש כמו הסביבונים המסורתיים של סבתא, שעוד הספקנו לסובבם ב48 שעות שקיבלת שחרור, אחרי עשרים וחמישה ימים בגזרה. זוכר איך ביציאה האחרונה שלך מהבית, חפוזה, מיד אחרי הדלקת נרות החנוכה, הנחת את התיק על הרצפה ליד דלת הכניסה ועלית למעלה, לומר משהו אחרון לאמא? פתחתי את התיק שלך, והטמנתי לך פחית קולה, מזכרת משבת האחרונה- "שבת שבע ברכות" שלא השתחררת על אף כמיהתך. על הפחית כתבתי 'תשמור על העולם גבר, ובדרך גם על עצמך', ולא ידעתי כמה המשפט הזה ילווה אותך, וגם אותי בימים הבאים. כיבו לכם את החשמל. כך שגם את ההודעות ה"בלי לחץ" שלי אתה לא מקבל מחוסר בטרייה בפלאפון. כל- כך רציתי לדבר איתך. אבל כשלקחת פלאפון מחבר בשביל לדבר עם ההורים, לא רצית להדאיג יותר מידי, ולי, לי לא היה נעים לגזול את זמנכם באמצע עבודת הקודש, איי- שם, בדרום. איני יודעת מאיפה להתחיל. מסע הכומתה? הישיבה? חזרותיך הביתה? או סתם המסעדה ההיא שיצאנו שנינו, לבד? המחשבות רצות כבר הלאה. ואני? אני עוד תקועה בטקס סיום טירונות, כשבאמת נכנסת לצבא האמיתי, אז בכותל, זרחתי ואתה זרחת איתי. כל כך התרגשתי לראות אותך אחרי כל הסיפורים שאיתם חזרה הביתה, סיפורים של לוחם חדש, "ולא סתם, אלא 890" כך אמרת בחיוך. נכנסתי לחדר שלך, על הכיסא הירוק מונחים עוד מכנסי השבת שלך... זוכר איך בטקס לקחתי כיסא כדי שאוכל לצלם אותך, החייל הגבוה עם הנעליים האדומות? החלקתי קדימה על אחד המפקדים שלך, זוכר? ואיך נקרעת מצחוק בפנים שלו... אני עדיין לא מבינה איך הוא לא 'נתן' לך שבת... שבתות... מתי בפעם האחרונה היית שבת בבית? רוב השבתות שקיבלת שחרור מהצבא העדפת לטעום עוד קצת מטעמה המתוק של הישיבה, לנסוע קצת לחברים שלך מהתיכון, שאיתם לא התראת כבר שנים... זוכר את מוצאי שבת ההוא, שחזרת, אז באמצע אב, כולך נרגש מכך שכל החברה', ולא משנה מה הם, שמאלנים או ימניים, חילונים או דתיים, פשוט כולם שותפים בתפילות, בסעודות [איך לא?!] ובשירה? סיפרת ששרתם שירי שבת לצד שירים עבריים, אהוד מנור לצד אייל גולן, היית בהתרוממות רוח כזו... על המדף שלך מונח הD.V.D הנייד שלך, כשהיית בבסיס קבוע לקחת אותו, ישבת ראית עם החברה סרטים, רציתם לחזור קצת לימים בהם לא הייתם מחויבים לאף אחד, איך צחקתי עליך כשסיפרת שראיתם 'מלך האריות'... זה לא היה בכוונה, כי הרי זה היה דיי מפתיע לשמוע על חיילים שמתחת לשמיכה בוכים על סימבה שנותר בלי אבא... זוכר איך, דקות ספורות אחרי שנחתת בבית, אחרי שזרקת את התיק שלך בחדר על הרצפה, התיישבת מול מסך המחשב כדי לראות נמלטים, כאילו אין לך אחות. איך התעצבנתי עליך, אמרתי לך שהתמכרת.. ואתה השבת לי ואמרת שזו לא התמכרות... היום אני כבר מבינה. צריך את ההתנתקות הזו כדי לחזור לשגרה מפוקס. אז נכון שלא הגבת להודעות שלי [וגם את זה, אני מודה, לקח לי זמן לקבל] ונכון שלא ראיתי אותך הרבה, אבל תמיד היית פה- בחדר עם מליון הארגזים מלאי תחמושת משומשת לצד ספרים של קודש שהחזרת מהישיבה... ואני יושבת בחדר, כמו אמא דאגנית, ובוהה בערמות הדיסקים שלך, שכבר התמלאו באבק מאז ביקורך האחרון, ומולי על הקיר תלוי דף. התקרבתי, הדף היה נראה מוכר... כשבאתי אליך, למחשב, לראות את הסרט של המסע כומתה היה לידך איזה דף, זוכר? שאלתי אותך מהו ואז ראיתי שזה מכתב. מכתב מילדה בכיתה ד', מסוג המכתבים שאני הייתי שולחת לחיילים האמיצים שלנו. אולי בהתחלה חשבתי שזה מגניב לשלוח כאלו מכתבים, אח"כ התהפכה מחשבתי ואמרתי 'זה סתם לא אמיתי, כאילו שבית הספר בכלל שולח את המכתבים האלו...' היום אני חייבת להודות שהתבדתי. ראיתי את אותו המכתב, מושקע, מלב תמים של ילדה בת 10 והתרגשתי. אתה יודע, מכל השירות הצבאי שלך עד כה, אני הכי זוכרת את טקס סיום מסע כומתה. זה סימל בשבילי מה חייל מוכן לעשות למען הצבא. היית פצוע עוד לפני תחילת המסע. ידעת שבשבילך היציאה עומדת בסכנה. החלטת לא לוותר על אף אזהרות הרופא הצבאי, הפציעה ברגל לא הרתיעה אותך, אבל הלכת, כמעט הכל. ברגל... זוכר את הטיול ההוא, כשיצאנו שנינו ל'עין לבן'? היו שם איזה חבורת ערבים, אני פחדתי, ואתה אמרת לי שאני לא אדאג. וסמכתי עליך. עד עכשיו אני לא מבינה איך שני חברה' יהודים, גרמו לעזיבתם של חבורת ערבים מכובדת ממעיין כזה קטן... כשהגעת כולך תשוש לגבעת התחמושת, אחרי המסע, מלא באבק עם התיק העצום שלך, שהיה יותר גבוה ממני. התנדבתי [עד היום אני לא מבינה למה] לסחוב אותו לרכב של אבא, זה עם המספר האדום, ממש כמו הכומתה החדשה שלך... זוכר איך התיישבת לי על המיטה בחדר עם מצית וסכין ביד אחת והכומתה ביד השניה? אני תהיתי בקול מה לכל הרוחות אתה עושה ואתה אמרת כבדרך אגב שחייל שמכבד את עצמו 'משפץ' את הכומתה שלו...ואני גלגלתי עיניים והלכתי ללמוד למבחן בתנ"ך, ולשם שינוי אתה צחקת עלי [או שמא איתי] שאתה כבר סיימת עם הבגרויות... אתה בחופש. ואני רק הוספתי 'כביכול' קטן שבקושי נשמע מבעד לשיריו של יונתן רזאל... וזהו, מאז בקושי שומעים ממך, גיחה פה, שבת שם, אבל בקושי נפגשים... לפעמים אבא זורק איזה משפט עליך, שדיברת איתו היום ואני רק תוהה לעצמי למה אני לא זוכה לקבל שיחות ידידותיות שכאלו... על המקרר במטבח יש תמונה של כולנו יחד, באיזה טיול משפחתי, בין האחרונים שעשינו איתך... זוכר איך עמדת לידי וחייכת חיוך זדוני שרק היה יכול לסמל את מה שיקרה דקות ספורות אחר- כך, שתדחוף אותי לתוך הבריכה בבניאס... והתמונה שתלויה לידה על המקרר, שלך עם שירה ואור, האחייניות שלנו... בפעם האחרונה שהגעת הביתה הספקת כל- כך הרבה דברים... זוכר שנכנסת הביתה ובידך כומתה נוספת. "מצאתי" ענית לשאלתי ואני כמובן הנהנתי בראשי ושוב, גלגלתי עיניים, כאילו לאיזו תשובה חיכיתי לקבל מאחד שכמוך... ואז הצטלמנו. שנינו. לבד. כל אחד בעולמו שלו עם הכומתה שלו, שלא תוכל לחבר ביניהם... הערב, כשאמא התקשרה אליך, נצמדתי אל הטלפון שבחדר הסמוך, לקלוט כל בדל ידיעה ממך. איפה אתה. האם כבר נכנסתם לאש? מה קורה בהמשך? איך אתם מסתדרים שם, בלי חשמל? אבל אתה רק התקשרת כדי להרגיע את אמא, לא באמת יכולת לגלות לה הכל ומחשבותיי כבר רצות... והיום, לאור חנוכייה מלאה באור שמונת ימים של ניסים ואף מעבר לזה, חשבתי עליך, שתחזור הביתה בשלום, ואיתך, כל המשרתים בצבא שמגן עלינו פה, ב"שטחים". וההדלקה, שאבא כיוון גם עליך, כי ביקשת שידליק כיוון שלא ידעת אם תוכל להדליק שם בשטח ולקיים את המצווה. ואני, אוכל לסיים רק בברכת הצלחה. לך, לחבריך ולתושבים, אחינו בדרום. הלוואי והדלקה זו תדליק את האור הטמון בכל יהודי, בכל נשמה אמיתית המצפה לישועת ה', ולוואי ואור זה יזמין לנו את נס החנוכה שלנו, ניצחון היהודים על הערבים, המעטים על הרבים ואז באמת נתכוון לכל מילה שיוצאת מפינו בתפילה- "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה". מתגעגעת לראות את אור עינייך פה, בבית. אחותך התומכת מהעורף.

הכריעתני אותה עייפות סוררת כמו ליל שני בשבת. עיני נעצמו מאליהן בכדי שלא אוכל לראות מעלליך [או אולי מעללי] הכוזבים בי ימים כשנים. ידי ורגלי גם הם התעייפו מלהרים את משא חיי. איני צריכה שמש וגם לא אויר לנשימה. אם יינתן לי מעט מן האור השבוי בתפילה שלא נאמרה, הנתון בתוך תיבה, אזי אמיר אנחתי לברכה הנישאת מאליה לחלל חדרי הלב.

לבכות מחורבן הבית. לבכות מחורבן משפחה. לבכות מן המעבר העדין, החד – מזקוף לשפוף, מאב מסור להורה שבור. לבכות בתפילה. להתפלל מבכי. להרכין ראש מול אותם שחורים. להיות חלק מקהל דומעים. לדעת שהשאלה לא תקבל מענה – שבנתינה ולקיחה רב הדומה על השונה. לנסות לראות שוב נוי הלוא פעם הנביא אמר שחורבן הבית הוא אישי.

תשעה ימים של שאלות. עצבות של רגע מתכנסת לעצבות של שנים. מתגנבת ללב ונשארת מן כמיהה, ציפייה והכלה יום של עצב יום של הזדהות יום של תקווה ובפריצה של רגע אחד, בניצוץ של התחברות לעם אחד לעבר אחד ולעתיד מזהיר. תשעה ימים של תשובות יום של זיכרון יום העצמאות.

יום בא יום הולך הזמן חולף לאיתו. איני יכול לישון. איני יכול לפחוד. שבועות עוברים חודשים עונות מתחלפות ועדיין לא פסעת במפתן דלתי בערפל אני סופר את כל אותם הימים השקטים. לו רק יכולתי לשמוע שירתך לפעמים בשעת לילה מאוחרת אני חולם שאת כאן איתי אבל אין כאן דבר, ואני צונח לאיטי. שנה באה שנה חולפת הזמן אינו מתקדם עדיין כואב אותך. נשמתי השסועה אינה יכולה להשלים לו רק יכולתי לשמוע שירתך רק עוד פעם אחת. והקול, שירתך מתגרה באוזני. מתמלא, מסתובב מתבדה - תקוות באות חלומות מגיעים ואני נותן להם לחלוף, מה הם שווים בלעדייך? ולפעמים אני מרגיש שאוכל למצוא שוב את הדרך לו רק הייתי שומע שירתך רק עוד פעם אחת ...Andrew- Thank you for the experience, All rights for you

שופר עולה, בוקע שמיים רסיסי כוכבים רסיסי אנשים בטליתות תכלת עטופים גשם באייר- דמעות האלוקים.

בראותי את עלי השלכת, לא בעונתם. בראותי את ביצת המים, באלם והעלם. בראותי את מאורות הלילה, מהבהבים ונודמים. בראותי את השמיים, כהים ועמוקים. הרגשתי. הן אז הרגשתי את ליבך מוטל לפני. במבט חודר. בנשימה רכה. אך היה זה רק ליבך ועכשיו גם הוא איננו.

בחדר נעורי בובות מיותמות. מדפים מלאי אבק תורשת השנים. בין ערביים מביא עמו צללים על קירות, ציורים ישנים צורות משתנות בחדר נעורי האורות דולקים. המיטות נושקות. ענף משתרג בחרכי התריס, מצמיח אשכול אדמדם בחדר נעורי צבעים בורקים, רכבות שורקות ואנשים קטנים עולים ויורדים ובכיבוי האורות לאחר שהושב למקומו כל פריט ואדם, וחושך דממה, עוטפת סביב מכוכב בתקרה, רגע קט ונופל, אבקש משאלה- לעצור את הזמן, את חילופי העונות, להצמיח מחדש כלניות נובלות, להשאיר מאחור דאגות ולצלול לסיפור חדש-ישן. --פיטרפנית--

נתק ארוך מן העבר. שרשרת קרועה בחציה בהווה שקשר דם בודד עוד מחזקה -- -- אובדן רגשות רדומים, ישנים, אשר תפורים בתוך אלבומיו הישנים של אלוקים מצליחים להעיר את מצְפּוּני. באלבומי שלי- עדיין כתוב רק ההווה. חיה את העתיד, בתקווה לגילוי, לנבואה אך זו לא באה בעבר, ומה הוא הסיכוי שתבוא בעתיד שלי? ואז חולמת. תוהה. נשברת. נכלמת. מבינה את צעדי העבר ושוב חולמת. מתאהבת. מתנפצת.

שוב, יושבת בשתי המדרגות ההן, הפעם- לומדת את ספרות הלב. בשינוי- מנסה לקרוא את ליבי שלי ולא את ליבך לפחות הפעם. מעבירה נפשי באותם הצעדים והפעם- בלעדיך. גשר של מיתרים נפרש בתוכי ובידי הבחירה איזה מיתר לקרוע ואיזה להשאיר אך איני רוצה לנתק את המיתר שנשאר, שהתחכך בסלעי הרגשות, נשען על חוט רקמה בודד, רקמה שעדיין מחברת ביני ובינך. [בסוף- קורעת עצמי מן המקום ומשתדלת להשאיר שם את ליבי] עדיין משפחה

ילד רץ את פסיעות חייו ברציף אספלט לבן. עולה על רכבת עם משאו: זוית חיוך, לב דואב. שמיים שחורים, שחורות ריאותיו. כוכבים נדלקים להאיר את עיניו בתוכו. הצצה תוך פנימית מבשרת שעוד קיים ניצוץ של שינוי רציף מתקרב, הרכבת עוצרת, אך הילד- ממשיך לשבת.

השיר הזה אינו כשאר שירי. השיר הזה ניצב על ערש דוואי. השיר הזה ידע פצעים ונחמות, השיר הזה -- על כאב ומלחמות. השיר הזה מנגן בתוכו תו נוגה, השיר הזה- זיכרון שמתנגן השיר הזה פורט על מיתרי אהבתי לדבר שאיננו עוד וגם לא יהיה השיר הזה מעמידני בנשימה עצורה. קטועה. סדוקה. השיר הזה אינו כשאר שירי - - -

סמטאות אושר צרוף בכסף, מלוטש בזהב. טפטוף זוהר ההשתקפות של ליבך בטל של שחרית -- בקצה מצוק התקווה מדרדרת ברגלך אבנים, סלעים של יאוש וקושי שומעת את ניתוץ הכאב. פורשת ידייך, עוצמת עינייך, נוגעת, לא נוגעת ביופיה של זריחתך יודעת, מודעת ויריעות של חיות ואור נפרשות תחת רגלייך. ויריעות של טוהר ותקווה נפרשות תחת שמייך. רק במזל

"עצבות- נועלת שערי שמיים. תפילה- פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות" חולף העט על פני דף לבן אינו משאיר סימן. מנסה לכתוב את חלוף הזמן להותיר שביל, יומן. במאורעות הימים במרוצת הקץ נעטפת אין ספור יריעות של אושר ואותן איני מצליחה לייצב בכלונסאות, אנדרטאות-- נכסיי, זכרונותיי ואולי כי גיל וטוב חותם דלתות עיניי, ומנגד עצבות הנועלת שערי שמיים- פותחת שערי ליבי

יבשו דמעותי ואיתן גם המילים שבכל עת פרצו להן דרך מליבי אל קלף העיוורון. אוטם קסת הדיו משאיר ריקנות, כאב חד, צורב. פועם. נופלת על ברכיי, רועדת, נשברת. כל מגילותי עליך נשרפות למגע ידי הופכות לאפר ואני איתן- נעלמת. ושוב דמעותי הן אלו המרימות גופה משלוותה.

כמו עשן תלוי, זוהר מתמוסס שמש, כדור שעובר בוער במרכז [שמיים] ליבי, משאיר שביל מנצנץ, קרני אור. וכל כולי עוד נתונה בידך, מסתובבת על ציר דמיונות וחלומות [שעוד עת וזמן להם]. ומחשבותיי- לרוח המה מתפזרות לאלפי קרניים לשביל נוצץ, בדרכי אליך.

מוקדש לכל מי שנפגעה מממסד השירות הלאומי חוט שנפרם, נערם על מצע של תקנים ונקודות על המפה. מנסה לסרוג מחדש דרך, לקבוע נתיב מואר. בובה על חוטים וכל חוט נשזר בתשובה שלילית או בהמתנה לנצח. - - - - ומשען יסוד ייתגלה, כשאהיה במקום הנכסף- - בית. [ומה כבר רציתי? לתת, לתרום ולקבל...]

והכל הודות לאלעד פרפור הצפייה מרגיש את שאהבה נפשי. בקודש נוגע מרעיד וטומן כוחות מחודשים שאין איש [מלבדך] יכול שאתם בעת זו מחכה אני לדודי שישפוך טיפין מאהבתו הנסוכה על מור ודבש כמים שאין ביכולתם לעצור, נוזלים מבין שפתותי המבקשות שירה, המבקשות שובך.

צולם במוזיאון לוחמי הגטאות

מן מילה קטועה ברצף של הקלה. חוט מתנתק ומתחבר על מצע מכתבים וגעגועים. וצליל קולך- שובר חומות ימים כשנים. גִזרה של אש ותהום, תפירה של אור ותום. עליה שבסופה זר כלניות כצבע נעליך, יציבוּת. כצבע הכומתה--- שלהבות.

רק כשאוכל לראותך לשמוע קולך. אז יגמרו מעיין דמעותיי הנובע, יידום קולו של הצובע באדום נגבה אבין. אבקש שתנגב דמעותיי בידך המפויחת ותצבע לי פסים של שלום מצבע פניך. ותלחש בקולך את שספגו עיניך, דומעות. [למלכה שלי- תודה על עידוד תמידי]

שבוי בתוך תוכי. מבוך סתום בלי פתח מילוט לנפש עייפה. קשר דם הוא הכובל, בלי יכולת להתיר. אין מנוס מהסתבכות גוף בגוף סדק בשברי מלחמה אשר נובטים מבין עצמות שיבשו בחוסר מעש. מתערבב דמע בקמצוץ של אכזבה וכבר אין מנוס מלמחות את אותם הימים מעל גבי לוח חיים [ומוות] לאחות שברים בירוק רענן וטהור, להביא להבשלה של פרי חדש. לב חדש.

לפגוש אותם שוב בעולם מקביל קודמני ועתידני. לפגוש אותם שוב ילדים, נערי שוחקים ועולזים חולמים חלומות ומספיקים להגשימם. לפגוש אותם שוב מפליגים בנהרות הדמיון של ימים באים -נעלמים- לפגוש אותם שוב בעולם מקביל ללא נהימת גלגלים ושקשוק קרונות בלי עשן בשמיים ועיניים באדמה. לפגוש אותם שוב בעיניים בורקות לראותם מחייכים מעלים זכרונות של אושר ותום. לפגוש אותם שוב אחרי, כפי שהיו בעבר. לזכרה של סבתא ז"ל.

דרישה לטוהר הנפש מן גדלות עליונה ונשגבת. ביכורים של הבנה או ניסיון התמדה לדבר שהשינוי אינו ניכר בו עכשיו טוב הוא מושג יחסי שלמות היא מושג אלוקי ואני? באה רק בבקשה בדרישה

הצעות לשם יתקבלו בברכה.

בנקודת האל חזור יש פנס מפנה הוא אורו לכל הנכנס. חוץ ממך. בתהיות שעוברות זמנים, מרחבים ברקיעים נפרדים הרגשה דחויה ומציאותית מכובשת לכובלת. התעייפתי מלשבור בכל חורף זמני את שכבת הקרח שעטפה את אישיותך. ולמרות הקסם- נעלמו הגחליליות איני יודעת להסביר ובוודאי שאתה תוכל, הכל. מילים אין ספור נשטפו במי הזוויתן ועל ירושלים המטירו גשם, דמעות של פרידה, או שמא אכזבה.

שוב יש ריח של פרידה ריח חזק מקודמיו. אולי הידיעה שזה הסוף האמיתי והמוחלט היא המדירה כל רגש אחר מקרבי. אולי שנים של קשרים הנרקמים אט אט בין גלגלי הכיסאות והמכשור המעניק את יכולת החיים, הם הגורמים לכל תחושותיי להתגמד לרגע מלבד לגעגוע, לרגע אחרי החיבוק האחרון שהרי "כל ההתחלות קשות" זוהי רק אקסיומה המתבטלת בפני כל פרידה מדבר מוכר צעדים שנתבעו בתוככי נפשי הם המובילים [אותנו] ללמוד מן החיים את מהותו של כל קו דק, קו של תקווה קו של החיים קו ששייך לנשמה קו לחיים.

נפרץ מחסום האש הופר חוזה דמים. תוגה של לב בוער הפכה לאד עולה, מתמוסס ואני שוב צועדת במעלה שביל הזיכרון משחזרת תנודות של פעם, ציפייה למימוש חלום מתפוגג כמו ספינה שוקעת במצולות עכורה מאצת המחשבות נוסעת בעמקי הזמן אך הפעם- לעתיד

"מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ" ושמעתי את קולך, החזירני אחורה ליום בו שמעתיו לראשונה לחוש שוב באויר את האור שנגה בזוהר הערפילים כשראיתיך לראשונה. לפגוש שוב בידייך, חמות, נרעדות ברוח שסתרה שיערך כשראיתיך לראשונה. לרעוד, שוב, בצבע עינייך שפני היקום כולו השתקף בהם כשראיתיך לראשונה. להסתנוור משלוותך, המביאה מנגינה חדשה לעולם לעצום עיני. להריח, לטעום, להבין

ניסיתי לעלות מעלה, לראות מבין הכוכבים את דמותך. לקוות שאצליח להסביר, להוציא. שבעתי מכל דרך אחרת, דרכי כאב ודאגה עכשיו זו הדרך, הזדמנותי אחרונה להוציא מליבי את שהשתולל חודשים סערות, סופות והרס [עצמי], לקוות לחבל לחיים חדשים. ובהבנה מיוסרת, מאוחרת מידי נפרדות דרכנו בשביל מתארך, ודמעותיי, דמעותי[י]ך מרטיבות את ליבך- שבות אל מסך ערפל.

ׂשִיחַ בַּטֶּבַע נִכְלָא, בִּצְבָעָיו. נִשְׁבָּה בְגֹבְהוֹ בִּתְכֵלֶת שָמַיו. הִשְׁבִּיחַ עַלְעָל וְרֵיחַ פְּרַחָיו- שָׁבַנִי בֵּין כְּתַּלָיו. עֲזֹר נָא לִי בְּצָרָתִי. פֶּרַח נִקְלַע בְּצַמָּה מְעֻטֶּרֶת לְכֶּתֶּר, לְבּוֹרֵא עוֹלָם מְשֹּׁרֶרֶת. נִּתְּלֵית עָל אִילָן בּשָמָש סוֹרֶרֶת בּתפִילָה תְּחִנָּה וְעָתֶרֶת. שְׁעֵה נָא לְבַקָּשָׁתִי. יֵעוּדִי בְּיָדְךָ, לִצְמֹחַ לִפְרֹחַ, גּוֹרָלִי גַּם הוּא מִמְּךָ לָקוּחַ- - תִּקְוָה מחלחלת, לִבִּי פָּתוּחַ אָנָא אֵלִי, תֶן בִּי הכֹּחַ! - - שָוְועָתִי. [אשמח לעזרה בניקוד]

השיר נכתב לאולפיזמון תשס"ט ע"י חברתי ועל ידי. הולחן ע"י כל בנות הכיתה והיה שיר הסיום בהכתרה. את הביצוע המצורף מבצעות 13 בנות ביחד, לכל מי שלא שומע- שישים לב! כְּמוֹ עַם, שֶקָם מִתּוֹךְ עָפָר וּכְּבָלִים דִמְיוֹנִיִים שֶל עַבְדוּת מְנַתֵּק. נִלְחַם וְעוֹזֵב, קָם וְנוֹפֶל אַךְ תָמִיד עוֹד מִתְפַּלֵּל. וְלַמְרוֹת שׁיַבְשוּ עַצְמוֹתַיו, הָרוּחַ נוֹפַחַת בְּאָפָּיו וּכֵבְּרִיַה מִתּוֹךְ הָאֵש, הוּא פּוֹרֵץ וּמִתְחַדֵש וְהוֹלֵךְ. כָּךְ גַּם אֲנִי מְקַוֶה. אֲנִי מַאֲמִין בְאֱמוּנָה שְלֵמָה שֶיָבוֹא וְאַף עַל פִּי שְיִתְמַהָמֶהַ אֲחַכֶה לוֹ בְּבִיאָת הַמָּשִׁיחַ אֲנִי מַאֲמִין. [הניקוד לא על אחריותי.. אם יש טעויות- מוזמנים לתקן!]

שִׁקּוּף קַל שֶׁנַּעֲשָׂה- אוֹנוֹמַטוֹפֶיאָה קְלִּילָה לְנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר מָצְאָה לָהּ קֶבֶר בְּעָבָר, מֵחַפַה עַל שְׁתִיקוֹת שֶׁנֶּחְתְּמוּ בְּשַׁעֲוָה, עַל קָרְבָּנוֹת עוֹלָה. --- תְּחוּשָׁה שֶׁל הַקַּלָּה מֵעוֹרֶבֵת. מן יְדִיעָה שֶׁצָּפָה עַל גַּבֶּי הַדְּרוֹר, מְבִיאָה מַזוֹר לָאַכְזָבָה וּמְרַפֵּא לַכְּאֵב. רֶגֶשׁ שֶׁנִּשָּׂא [עַל כֹּל גְוַונַיו וְסוּגַיו] מָצָא מָנוֹחַ עַל לִבְּךָ. (בניסיון שזה הרגע לא יהיה רק תחנה קלה בדרכך הלאה...)

בכי, שובל של דמעות. רצף של שאלות. ללא תשובות. יד אוחזת בחוזקה. מלטפת. תומכת. צחוק. מן מרקע מתחלף בצבעים אין ספור שנים ובאמצעו, כמו מגנט את. כאילו בכך היה ניתן להחיותך מחדש. ******* ******* על אם הדרך עברה שנה. שנה באותו הרגע בו עמדנו, אלפי אנשים, בבית הקברות הצעיר. וקברנו אותך. אין מילים לתאר את ההרגשה המציפה, כובשת ברטט עדין את הלב ואחר את כל הגוף. בכי שקט. דמעות כנחלים על לחייהם של כל האנשים באולם. בכי תמרורים. ואת רחל, בוכה איתנו, מבכה על בנייך שהשארת פה, בקהילה מחבקת, תומכת. נאבקת. אך רק בכוח האמונה. הפסוקים ופרקי התהילים שהיו שזורים בפיך תמיד, ידעו להחיות את כולנו. וכשהלכת, לפני שנה בדיוק, הכוח נעלם בנו. נשארנו בתחושת החמצה גדולה ואבל עצום. בשירה ארוכת אבלים צעדנו בשביל כורכר מחבקים ומחובקים. מנסים לתמוך אך באותה האת להיתמך. ובסיום, עמד שם גל- עד, עד לכל אורך הדרך שעברת עד אותה נקודת שיא. מוצאי שבת. שני מוקדים פעלו באותה האת בעולם. וכל השאר- נדמו. באחד היית את, שקועה בכל משפחתך שבאו על- מנת לזכות בחיוכך האחרון. בשני- כולנו, נערים ונערות. מבוגרים וילדים. כולנו מתפללים לנס. אחרון עלי אדמות. בשתיים בלילה נתבשרנו. יום למחרת, באותו המקום בו עמדה חופה חודש לפני, עמד ארונך. מכוסה בטלית לבנה, טהורה. ושוב, נשארנו ללא מילים. נשארנו לשנה קשה של התמודדות. בלעדייך. עברה שנה. האולם דומם. ברקע צחוקך נשמע ממרחקים. על המרקע חיוכך. זכרונות עוברים. מלטפים ברוח קרירה המייבשת דמעות, מחממת לבבות. ואת, עודך עומדת על אם הדרך, מחכה שנחזור להרהר בך, מחכה בדמעות האופייניות לעת בכיינו. בחיוך- בעת צחוקינו. "קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'" - - - לע"נ רחל גבירצמן, א' שבט התשס"ט.

אז לפני הסיפור, יש לי כמה הקדשות חשובות ביותר! לאלעד- שעזר לי מתחילתו ועד סופו. למלכה- שתמיד תומכת ומאירה בלי חשבון. לסהר האיתן- שתמיד אופטימית וחיובית גם בשעות משבר שלי. לבת מלך- שלמרות הכל- תמיד פה! לאדרת- בעלת העין החדה. ואחרונות חביבות- לטומי ולתהילה היקרות! כל אותו היום הייתה צפונה בביתה. יודעת, שהשיחה מהשבוע שעבר לנצח תישאר חרותה על לוח ליבה. עוד כשלמדה בתיכון המקיף אמרו עליה שחדת לשון היא ושאין מתחרה למידת האינטואיציה שלה. עכשיו, כבר איננה בטוחה שהייתה רוצה להחזיק מידות אלו ולו יום אחד נוסף, או אולי, אם אפשר היה לוותר עליהן מלפני כשבועיים, כשיאיר, בעלה, גויס למלחמה. אז כבר ידעה, שנסיעתו לא תיגמר בטוב. לפחות לא בשבילה. מנסה לשחזר, בין דמעה לדמעה, את כל קורותיה מאז פגשה בו לראשונה. אין בה ספק, הוא שינה את חייה. ועכשיו, חובקת היא תינוקת בת חודש. קטנטונת שנותרה ללא אב,יתומה. ולה, אין סיכוי להשלים שנה זו לעולם. צעירה הייתה כשפגשה בו לראשונה. בכיתה י"ב, בתיכון באשקלון. באותה העת עבדה כמלצרית באירועים על- מנת שתוכל לממן את לימודי הנהיגה, משימה שנראתה לה אז כבלתי אפשרית. והוא, כמלאך משמיים, בו נתקלה למרבה המבוכה עם מגש מלא כלים בחתונת אחותו, תמך בה לאורך כל הדרך, כאשר אירוע מצער זה הוזכר רק במסיבות ובשעות בהן היה דיי נוח לגחך על כך. אפשר לומר, שנס קרה לה. אכן מלאך היה. מלאך שנשלח בכדי שיוכל להרימה מן המקום אליו הגיעה ולממש את אושרה הבלתי נדלה. כשהתגייס לצבא, שלושה חודשים לאחר אותה תקרית מביכה, עמדה מאחוריו והוא עודד אותה ללכת לשירות לאומי כדי שלא תכלה את זמנה בצפייה דרוכה לשובו. והיא נשמעה לו, כרגיל. לא היה קץ לאושרה באותה התקופה. היא נעה על ציר של אור ואהבה שסופה להתקיים כמו באגדות ובין ביקוריו בביתה הייתה חולמת על הביקור הבא ומשקיעה בנתיים את כל אהבתה אליו בילדים עימם עבדה במועדונית בשעות אחר- הצהרים. את שירותו הצבאי סיים כסגן מפקד גדוד 13 של גולני, והיא נהנתה להתרברב ולהתגאות בזה. ידידותם הייתה חזקה. חזקה מכל מה שהכירה עד כה בקשרים מסוג אלו. קשרם השתובב בין מכתבים על מהות היקום והאדם, על מהותן של הנתינה והגאווה ועל אהבתם. שאלות רבות נשאלו אז בחיבה גלויה ובאמונה תמימה- אך נותרו ללא מענה. יום אחד, בשעה בה טיילו שניהם בנחלי הגולן, סביב ירוק וטוהר ההתמזגות בין שמיים ומים, פנה אליה ואמר לה את רצונו ללכת ללמוד שנה בישיבה עליה שמע ושם, אולי, יקבל את תשובותיו בחיפוש אחר דרכו. בתחילה לא הבינה מאין מחשבה זו הגיעה. אמת, שניהם גדלו בבתים מסורתיים ובעלי אמונה שורשית, אך מכאן ועד ללכת ללמוד בישיבה הדרך עוד ארוכה! אחרי כברת דרך שהלכו שניהם בשתיקה, שקועים במחשבות, השיבה לו שהיא מאמינה בו ואם זו החלטתו, כנראה שהיא נכונה. פניו קרנו מאושר על תמיכתה ובאותו והיום בישר לה, בעודם עומדים נפעמים מול השקיעה המרהיבה, שבתום השנה רצונו הוא שתינשא לו. קריצתה של השמש נגהה באור יקרות הישר אל תוך עיניו שופעות הטוהר. לא היה גבול לאושרה ושניהם יחד נראו כמו זוג החוזר ממלחמה. עטור זרי ניצחון. מהרגע בו יאיר נכנס לישיבה, ראתה אותו עוד פחות מאותה העת בה שירת בצבא, אך היא התרגלה לכך. שיחותיהם השבועיות ומכתביהם הרבים ספוגי העמקות סייעו לה לצלוח תקופה זו. היא חשה בבירור שיאיר נעשה בוגר ובשל יותר לחיים משותפים. באחד מן הביקורים המעטים שלו, הביע את רצונו על כך שתלך ללמוד גם היא, בחודשים הספורים שנותרו עד לסיום השנה. אם חשבה אז שכניסתו לישיבה יהיה הרעיון המשוגע האחרון שלו, התבדתה. אך באהבתה העיוורת אליו, נענתה לו, ונרשמה ללימודים במדרשה הסמוכה לביתה, למשך שעות ספורות בכל יום. במדרשה גילתה על עצמה דברים חדשים. היא הרגישה ששעות אלו מלאות בהתרוממות, בגילוי אישיותה ובנתינה שלה לכלל. ששעות אלו מחזקות אותה ונותנות בה את הכוח להמשיך ולחכות עד סיום השנה היקרה הזו. כיומיים לפני סיום הלימודים, ביקש ממנה יאיר שתתלווה אליו לפגישה אצל ראש הישיבה שהפך להיות לו מורה דרך ודמות אב נוספת. מרוגשת מן המפגש, הגיעה אליו לישיבה והתפעלה מראות עיניה. עשרות בחורים יושבים ועוסקים בתורה באולם גדול, כאילו זה כל חשקם וייעודם, ולכך נוצרו. היא עמדה נפעמת ולראשונה החלה להבין מה משך את יאיר להיספג ולהיטמע בעולמה של תורה. כשנכנסו לחדרו של ראש הישיבה, לא היה קץ לתדהמתה. ממאות הספרים המקיפים את החדר ומונחים ערמות ערימות על השולחן וממראה פניו של הרב המלאות טוהר והוד, ויראת הכבוד הכנה שחשו כלפיו. בסיומה של הפגישה המרוממת נתן להם הרב את ברכת הדרך לחתונתם וכל שנותר היה ללכת להודיע להורים את הבשורה המשמחת באיחודם של הלבבות. בתקופת חגיגת ארוסיהם ועד יום נישואיהם ברוב פאר והדר, לא היה המאושר ממנה על פני האדמה. הברכות והמתנות שהורעפו עליה מכל עבר היו פרט שולי במימוש אהבתם זה לזו וכל דקה פנויה ישבו ביחד ותכננו בערגה את עתידם המשותף. כדרך חיים, החליטו לנהל את ביתם ברוח המסורת היהודית וחתונתם נעשתה אף היא כדת וכדין, ומשנכנסו לביתם החדש, כל חלומותיהם החלו להתגשם. כחודש בלבד לאחר נישואיהם הרתה. ימים אלו, ימים של עבודה קשה היו, הכנות והחלטות לוו בתקווה ואמונה גדולה. יאיר תמך ועזר בכל מה שהייתה צריכה והיה לה לעזר רב. בחלוף תשעה חודשים נולדה אוראל, וכשמה כך הייתה, מלאת אור וחן. כעבור שבועיים פרצה המלחמה ויאיר נקרא למאמץ המלחמתי עוד בתחילתה, כמפקד קרבי בחזית. היא התחננה שלא יצא, שהיא עוד זקוקה לו עכשיו, דמעות הרבה שפכה ותירוצים שונים ניסתה, אך הוא הסביר לה בְרוֹך שחייליו כמו בניו הם ושלו אין תחליף. והיא- קיבלה זאת בהבנה מהולה בצער ובדאגה. לאחר ארבעה ימי קרבות בדרום הוא שלח לה הודעה "יקירתי- השלום לך? דואג אני ומחשבותיי רק עליך. שלומי בסדר. אלוקים שבשמים שומר עלי ועל חיילי נאמנה ובעזרתו אחזור בקרוב. אוהב אותך!" אך הוא לא חזר. כעבור שלושה ימים עלו חיילים במעלה השביל המוביל לביתם והיא כבר הבינה. אותה אינטואיציה הייתה לה לרעה כל ימיו בשטח ונחרדה היא שמחשבותיה על כך הביאו לגורל שכזה. ההלוויה הייתה שקטה. חייליו עוד לחמו והפצועים המעטים שיכלו להגיע בכוחותיהם האחרונים עשו זאת והעלו את סף הדאגה והחרדה אצל שאר המשתתפים. בהספדים דובר על מפקד עניו הסוחף את כולם בדבקותו במשימה. נערץ היה. ולא רק עליה. היה. מיום בו יאיר הלך כבה האור שבה. היא נשארה מתפקדת חלושות רק למען ביתה. הוריה ניסו לעזור בכל דרך אבל היא דחתה עזרה זו והעדיפה להיוותר בגפה. אסף, חברו הטוב של יאיר, אחד מן המפקדים האחרים שעבר גם הוא את המלחמה, ניסה אף הוא את כוחו. והיא, נתלתה בכל סיפור שסיפר על בעלה בעבר. כל חיוך שלו וכל אמירה שנונה שלו הפיחה בה חיים. אסף עזר לה יותר מחברותיה. הוא לקח את אוראל, הגדלה מיום ליום לטיולים על- מנת לתת לה שעות * * * "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". כעבור שנתיים נישאה בשנית, כאלמנה עם יתומה. אחד היה, שהשתוקק בכל מאודו להחליף את תפקידו של יאיר, ולתת מעצמו בכדי שתוכל לשוב גם היא לחייה. בבחירתה זו ידעה שאין מועמד אחר המתאים לכך יותר ממנו. היא התיישבה בפתח ביתה החדש, קוראת בספר התהילים שיאיר נתן לה ליום הולדתה העשרים, "מזמור לאסף..."

מוות. בתריסים מורמים כשעליהם טיפות הגשם עוד מראות סימן חיים. בתוך גוף, בריחת הנשמה. מן קבר עצמי של אישיות. אפר, עפר ספוג. אפלה עוטפת במסך של אי וודאות גוף נשמה.

מילה בין לא לילה ללא יום. עטופה ערפל סתום, טחב. נשמרה בארון השיחות האבודות שאין בהן הופכין של דיבור נוסף, נשמרה, אטומה לעד. מילה בין מכתב להודעה. עטופה חותם שעווה קפואה בשתיקתה הרועמת. מנסה לפרוץ את מחסום הכאב, הבושה והרגש. - - - טפיפות של געגוע, טיפות של התרגשות, טל של התחדשות רטט [הלב] - - - צלצול