יצירות של ~~~~~~~~

אדם קטן, מעבר למושגי הזמן, לכתחילה, מחייך או אז, לומד להלך, וגם כשקשה, לא מוותר וכשצריך, מתחיל לדבר, אדם קטן-מתוק, אדם קטן-תינוק. אדם גדול, יש אומרים, כל יכול, לכתחילה, מדבר שום דבר, לא בוער ורק לאחר זמן, מתחיל, להלך משם לכאן ורק, כשהוא מכוון, מתחיל לחייך, מעט, חצי חיוך, לאט, נזהר, לא לשמוח מידי, כי: "מה יגידו ידידיי" (ידידיי?) אדם גדול-נזהר, אדם גדול-מבוגר. אדם גדול? אדם קטן? מי יודע? לא מובן, רק יודע כל, יודע מחשבות, מבין- מי גדול, מי פעוט.

כל מה ששמרתי עכשיו התפרצתי שנים של שקר מתגלות בהיסח דעתי ואני מה חטאי? אינני יודעת, אינני שומעת, מה יהיה איתי? כל מה שהסתרתי בקנאות החבאתי בלי כל תקר ועכשיו גדולה בושתי וכולם כבר יודעים כולם כבר שומעים ורק אני בהתעלמותי מה יהיה איתי? כל מה שרציתי ואיך שקיוויתי לעולם טוב יותר הסתרתי הכול לרעתי

'ההורים' חשב לעצמו צור באירוניה...אם מחשבים את מעיין, אשתו של אבא כאמא... אז באמת יש לי הורים ולא הורה...'הוא לא הבין את עצמו, בחיים הוא לא היה מסכים ללכת עם אדם זר הביתה שלו, הוא גם היה בחור ביישן הוא בחיים אפילו לא דיבר עם אנשים שהוא לא הכיר, 'מאז שאמא נפטרה נהייתי ילד סגור מאוד,' חשב צור... 'מופנם מאוד, רציני קצת... למרות שבתמונות רואים שלא תמיד הייתי ככה... יש תמונה אחת אני מדבר עם איזה זקנה ברכבת... ##### שחר מהרה להכניס את הקופסה של הסיגריות לכיסה... מעניין מה אבא היה אומר אם הוא היה יודע מה עבר עלי אחרי שהוא נפטר... נהייתי עבריינית צעירה והוא כ"כ דאג תמיד שזה לא יקרה... גם כשכל החבר'ה מהשכונה התחילו להידרדר... הוא תמיד כ"כ דאג לי, אבל לא העיק... הוא הסביר למה הוא דואג וכשהסברתי לו ת'צד שלי הוא לא דאג יותר ולא הציק לי לעשות מה שאני חושבת שטוב... אבא... איך אני מתגעגעת אליו... שתי הדמויות כבר היו ממש ##### "יש לך איזושהי השערה מי המישהו הזה?" שאל מתניה בחיוך, "לא התכוונתי להגיד את זה בקול..." הסמיק צור, "לא משנה אם התכוונת או לא, כבר אמרת..." חייך שוב מתניה, צור חייך גם הוא, 'אני מתחיל להבין למה אני הולך עם הבנאדם הזה, שאני לא מכיר, הביתה שלו...יש לו כזה קסם אישי כזה הוא כזה מאיר כזה, לא יודע איך להסביר אבל כשהוא מחייך אני לא יכול שלא לחייך גם כן... יש לו חיוך משמח כזה... אמיתי... אני לא מכיר הרבה בני

מה לעשות אני לא יודע, קולות לידי ואני לא שומע, האם אני צריך לעבוד? או אולי בשביל העתיד ללמוד? האם לעבור למקום אחר? או במצב הזה להשאר... לילה, מאוחר, הכל שקט, זמן למחשבות, לדף ועט, האם מישהו לי מקשיב??? אני אבוד! מעציב... הי אתם! מדוע יש לי יד והיא לא מושטת לאף אחד? תנו לי הזדמנות זמן להשתפרות בבקשה, גלו סלחנות!

טוב, השאלה בסוף הפרק היא אמיתית... ואני אשמח אם תוכלו לענות עליה... (גם כדי שיהיה לי איך להמשיך ת'סיפור וגם בשביל החיים...) ##### "אז מה? מאיפה אתם מכירים?" שאלה חרות אשתו של מתניה תוך כדי שהיא מתעסקת עם השניצל ומנסה בכוח להפריד את הפתיתים, מתניה היה עם אוכל בפה אז צור ענה: "אמממ... מתניה פגש אותי באוטובוס... אז אה... הוא הזמין אותי..." "וואלה?! כמנהגו בקודש..." חייכה חרות, צור הסתכל על מתניה באי הבנה, מתניה חייך "סתם... כבר היו כמה חברה שבאו אלינו כי פגשתי אותם באוטובוס..." "או בתחנה" הוסיפה חרות "או בטרמפים או סתם באיזושהי ##### שחר פקחה את עיניה, לשנייה היא לא הבינה היכן היא אך מייד נזכרה והרימה את ידה למשש את התחבושת... "שחר!" היא שמעה את אחותה, "התעוררת! את יכולה כבר לדבר? או שעדיין קשה לך?" שחר ניסתה להתרכז במה שאומרים לה אבל לא הצליחה משהו ניקר לה בראש, היא ניסתה להיזכר על מה חשבה כשהתעוררה, לפני שאחותה התחילה לדבר... "שחר, את שומעת אותי?" "שחרושקה, את מרגישה טוב? מתוקה שלי" "שחרל'ה, זאת סבתא דינה, את מקשיבה לי?" "שחשח! ##### "אבל... איך אתה מצליח להיות כזה איש טוב ושמח? גם אז היית ככה? איך התייחסת לזה? ז'תומרת, גם אני שמח והכול... כאילו לפעמים... אבל מאיפה יש לך ת'ביטחון הזה? אני לא יכול לדמיין אותך בדיכאון..." גמגם צור בשקט כשהתיישבו על הספות... "לא יכול לדמיין אותי בדיכאון, הא?!" אמר מתניה במבט נוסטלגי "וואי, וואי אם היית מכיר אותי אז... לאיזה דיכאון נפלתי... לאן הדיכאון הזה הוביל אותי... ואתה יודע מה הוציא אותי? אנשים

אחותי הקטנה כתבה את תחילת הפרק... תודו שהיא מוכשרת! שחר ניסתה במאמץ לפקוח את עיניה, היא לא הצליחה היא ראתה רק שחור, כשסוף סוף הצליחה לא ראתה כלום תחבושת גדולה כיסתה את עיניה היא חשבה שהיא מדמיינת היא סגרה ופתחה את עיניה אבל לא... התחבושת נשארה שום דבר לא זז איזה פחד, היא לא הספיקה לעשות כלום ליפני ששמעה קול לא ברור היא נבהלה מה קורא כאן איפה היא לכל הרוחות והשדים? למה היא עדיין מרגישה רעד וטשטוש? הנערים האלו מה הם עשו? הם נגעו בה? לא ניראה לה אולי היא ##### צור הסתכל על האמבולנס המתרחק, 'אני מכיר אותה בטוח' חשב לעצמו ושיחזר שוב במוחו את הרגעים האחרונים... הנערה שהתעלפה לפתע, ונראתה כאילו היא עומדת למות, ואז מתניה שרץ פתאום ואשתו שהגיעה משום מקום, והאמבולנס שבא במהירות, והפרמדיקים... ובתוך כל זה כל הזמן הייתה לו הרגשה מוזרה... הוא מכיר אותה, את הנערה הזאת, הוא בטוח מכיר... הפנים שלה נראות לו כ"כ מוכרות... אבל הוא לא הצליח להיזכר מאיפה הוא מכיר... מתניה ##### "שחר התעוררה! שחר התעוררה! ראיתי אותה מרימה את האצבע! שחר זה אני! ארז! תעשי טובה תזיזי שוב ת'אצבע..." ארז! הבינה שחר באכזבה עמוקה מהולה בשמחה... ארז אח של אבא! התגעגעתי אליו... אבל אבא... טוב נו, זה היה ברור שזה לא אבא מה חשבתי לעצמי? שהוא קם לתחייה?... הייתה לי פטה מורגנה, חשבה שחר בגיחוך ציני... והזיזה את האצבע שוב פעם, וארז! כמה זמן לא ראיתי אותו! בעצם מאז שאבא נפטר... כמעט ישר אחרי שאבא נפטר ארז מה אני עושה עסק מיומן מסריח? מה שהיה, היה! אני צריכה למחוק את העבר שלי... העיניים של שחר נעצמו והיא נרדמה...

מתניה הסתכל סביבו ותר אחר מקום ישיבה פנוי, האוטובוס היה מלא באנשים, הוא הבחין בקצה של האוטובוס במושב שבו ישב בחור אחד, לבד, הוא התיישב וציין לעצמו באכזבה שהבחור ישן, מתניה אהב לדבר עם אנשים,... כ"כ הרבה אנשים יש בעולם לכל אחד סיפור חיים שונה ומעניין, אז למה לא לדבר עם אנשים? לעזור להם, להכיר עוד סיפורים, להיפגש עם עוד עולמות קצת שונים... לעזור לאנשים להגיע לדרך התורה, לדרך האמיתית והנכונה. ככה נהג ##### "אח, זה כואב" שחר סיננה לעצמה בשקט, איזה נפילה, סתם ככה באמצע הרחוב בירושלים, הרגל ממש כאבה לה, היא התיישבה על גדר אבנים נמוכה בצד המדרכה, חבילת סיגריות שהייתה לידה בצד השני של הגדר מתחת לשיח משכה את תשומת לבה, החבילה הייתה כמעט מלאה, וגם מצית הייתה בתוכה, שחר הסתכלה מסביב לראות אם זה שייך למישהו אף אחד לא נראה בסביבה, כבר שנתיים שהיא לא נוגעת בסיגריות, אבל עכשיו ממש בא לה, החבילה הייתה קצת מוזרה, ##### צור קצת הופתע מהשאלה, איש לא התעניין בו בד"כ, הוא לא היה רגיל שאנשים פונים אליו בשאלות סתם כך.. "צור" הוא ענה לבסוף "צור מרום, אתה מכיר?" הבחור משך בכתפיו וענה "לא.רק חשבתי.. אתה דומה מאוד למישהו שאני מכיר. קוראים לו ארז כץ, לי קוראים מתניה שטרית, אני גר בירושלים. אתה גם גר בירושלים?" "לא", ענה צור, "אני גר באחד המושבים בצפון". מוזר, חשב מתניה בליבו, הוא לא נראה בן מושב, הוא נראה ילד תפנוקים. "אתה ##### היא הייתה מסוחררת, נעמדה על שתי רגליה וצנחה מיד חזרה אחורה על גדר האבנים הנמוכה, התיישבה והסתכלה סביבה בתימהון, היא הייתה מטושטשת. איפה אני? מה אני עושה פה? ומה זה הסחרחורת הזאת? הרגע הרגשתי כ"כ טוב עם עצמי, היה לי כיף, לא שמתי על אף אחד, לא היה אכפת לי מכלום... אז מה קרה פתאום שאני כ"כ מיואשת? ועוד כזה ייאוש עמוק? מה עובר עלי? מבטה נפל על קופסת הסיגריות שהייתה לידה על הרצפה וכל הסיגריות מפוזרות מסביבה,

הוא רץ מהר, לא מסתכל לאחור, נדמה היה לו שקוראים לו אבל הוא לא הסתובב, זה היה יותר מידי! הוא צריך לחשוב, להתאוורר, להירגע, המשיך לרוץ מתמכר לרוח המכה בו מלפנים... למה? למה הוא עשה לו את זה? מאז שהוא היה קטן זה היה המצב, הוא היה ילד ממוצע, לא מהמקובלים ולא מהדחויים, תמיד היו לו חברים ותמיד היה אותו... את יוני, מאז שהם היו קטנים יוני היה משפיל אותו, פעם הוא עוד היה תוהה אולי העלבתי אותו? אולי פגעתי בו ***** שחר התלבטה אם לעלות את חמשת הקומות בחזרה ולקחת סוודר, כשיצאה מהבית לא חשבה שיהיה קריר כ"כ, המחשבות התרוצצו במוחה במהירות והיא לא הצליחה לעקוב אחריהם, בחיים לא הייתה עצבנית כ"כ היא הייתה ילדה רגועה מטבעה ונראה היה שכל העצבים שאגרה בתוכה במשך חייה התפרצו עכשיו, אווירה הקר של ירושלים צמרר אותה, לא! היא לא תחזור עכשיו הביתה, אפילו בשביל לקחת סוודר! היא קפצה את אגרופיה, והחלה ללכת במורד הרחוב בועטת בחוזקה ***** הוא מולל בידו עלים שנשרו מעץ הלימון שעל גזעו נשען, המחשבות הכו בו הוא רצה לשבת רגע לנוח לא לחשוב על כלום אך ללא הצלחה, הסתכל בשעונו, השעה תשע ועשרים, עוד עשר דקות יש אוטובוס לירושלים, הרהר לעצמו, מבלי משים קם והלך לכיוון התחנה, עד לא מזמן היה נוסע בקו הזה כל יום שני, הוא מכיר את הנהג, זוכר את הנוסעים הקבועים, ואוהב את הנוף שנשקף מחלון האוטובוס בדרך, הוא הגיע לתחנה ביחד עם האוטובוס, עלה עליו מהורהר, ***** נמאס לי, חשבה שחר, נמאס שעוקבים אחרי, למה תמיד הם מסתכלים לי בכל הדברים, חוקרים אותי על כל צעד ושעל, אני רוצה לחיות את החיים שלי בעצמי, בלי לשמוע עצות מאמא על דברים שהיא בכלל לא אמורה לדעת, על דברים שלי! של עצמי! מה פתאום אמא אומרת לי שהיא לא ידעה שאני לא רוצה שתסתכל לי ביומן! אם הייתי רוצה הייתי מראה לה! למה היא בכלל מסתכלת לי במגירות? הופכת לי את הדפים, קוראת לי את המכתבים, אני מרגישה כמו חיה נרדפת!