יצירות של עם הנצח

בס"ד אני שיבולת זהב, נוצצת כלפי השמש עומדת זקופה תמיד, היום כמו אמש. העין צורבת כשלשדה צופה אך תמיד אעמוד במקומי, זקופה. כל השיבולים ברוח מתנודדות לכל כיוון הם מתודות ורק אני בזקיפותי עומדת במרכז נלחמת ברוח הנושבת אני שיבולת זהב, נוצצת אל האור רואה איך לידי הקימו השיבולים עוד דור ורק אני לנצח אעמוד שנה, ועוד שניה, ודקה עוד. כל שיבולת תחת משאה כורעת מפילה את קשייה ובליבה חום בוראת ורק אני, ממעל כולם כמעט נופלת בעמדתי מעל כל העולם אני שיבולת זהב, נוצצת אל ירח כל דקה בשבילי סוגרת כרך כולם נופלים, קמים בשמחה אחרי שהלכו לנוח ומפילים משאם עם בוא הרוח כל השיבולים כנועות גרגיריהם מתמלאים לפי ענות רק אני, שיבולת הזהב עומדת, יכאב הלב כמה שיכאב. אני שיבולת עם לב שבור, אך מתנשאת בקומה מביטה מלמעלה בשדרה ההומה אני שיבולת הזהב, עקשנית בשבילי אין כיוון ותבנית שיבולת אחר שיבולת נופלת מן הרוח אך אני העזה לא אשן או אנוח שיבולת זהב בין אלפי רגילות ממנה הכוחות כמעט כלות אני שיבולת הזהב, בי אוצר גלום אך לעולם שמי יהיה עלום אני שיבולת עם כאב עצור כמו קנה אקדח נצור שאר השיבולים, חברותיי, נותנות השתפכות ואני, שיבולת הזהב תוהה אם לא עדיפה ההתחדשות אמשיך לעמוד במרכז השדה, שיביטו בי השיבולים כבר השלמתי עם היותי נדמית לכולם כניצבת ומבריקה לשמש לעולמים. אני שיבולת הזהב. אבל לא- זאת לא באמת אני.

בס"ד בזמנים... אוקי. זה לא מקובל אולי- אבל הקדמה לשיר. הוא נכתב על דפי מחברת חשבון [אלגברה לכיתה ז', לרוצה לדעת], כי הוא נכתב כששרתי אותו לאחותי שאיבדה כדור [השיר מוקדש לה, בתוצאה ברורה]! שתבינו את ערכו... בזמנים יפים יותר היית פורצת בשמחה לשמע הבשורה היית כף אל כף מוחה בזמנים טובים יותר היית מחייכת בצחוק היית מבקשת שאספר לך חוק בזמנים טובים היית נשארת לצידי עם חיוך על הפנים בזמנים המחייכים היית שבה אלי אחורה, אל פני אך כעת את עצובה כולך בוכה, ואני איתך את עצובה וליבי מרגיש עכשיו כאיש הנוסע ולא שב בזמנים גדולים היית נשארת לצידי הלב שלך אז פועם ביחד איתי בזמנים יפים היית שמחה בזמנים טובים לא היית בוכה כל הזמן עכשיו אני ממש מוחה האין כמוך יודעת מה כוחה?

"אתה משוחרר" הודיע חייל צעיר ונחמד ליחזקאל בבוקר. "למה?" שאל בפחד ושמחה משולבים. שמח על שיחרורו, אך ירא כי שוחרר כי אין בו צורך, כי נתפס אחיו. "לא יודע, החוקר אמר שאין לך מושג מהחיים. תנצל את זה- אתה האסיר הרביעי שמצליח להשתחרר ממנו בלי מעצר או מוות, ואתה היחיד שלקח לו פחות משבוע" אמר בחביבות. ולחש באוזנו "יהודי אני, אולם שוחררת באמת בטרם הספקתי לשחררך, לך!" לחש לו ופתח את אזיקיו. "תברח בטרם המשוגע יחליט אחרת" אמר בלחש וליווה אותו ליציאה. "להתראות" אמר לו יחזקאל בחיוך. הוא תפס טרמפ עם משאית שעברה באזור. הבית נראה לו יפה מתמיד, כה שליו ונעים. "אמא, חזרתי" הודיע. אמו נבהלה מעט לראותו. "מה קרה?" שאלה בחרדה גלויה. די היה לה בילד אחד מבוקש, אשר פניו ניבטות אליו מכל קיר וקיר. הוא סיפר לה בקצרה והתקלח, אחר יצא לחורש, למפקדה. "וואלה, ניקאל- חשבנו שמתת" שמח לקראתו דוד. "יש בשבילך חדשות- אבל לא מרשים לי לקרוא אותם, זה "רק למפקד" אמר בתלונה וליווה אותו פנימה. "ניקאל, יצאת בקלות" אמרו לו. הוא חייך חיוך קלוש, ומנשה שאל על הנושא שהעיק לו מכל- "מה קורה עם אביאל?" הוא התעלם ונכנס לחדר שלו, של המפקד. כלום לא השתנה מאז עזב את החדר, למעט דפים צפופים שהונחו על השולחן הישן. נדמה היה לו שחלפו יובלות מאז היה בו לאחרונה, וצייר את הסמל היטב, מחדש. הוא קרא את הדפים- תכנית פעולה של האצ"ל, לרציחת שלוש קצינים נפרסה לפניו. האיש האלמוני הוסיף למה חייבים לסכל את התוכנית, משהו על יחסיים בגבול עדין. "בשבילם, האצ"ל, ההגנה והלח"י הם כמעט אותו דבר. אותה קטגוריה- יהודים. זה יפגום ביחסים" הוא הבין היטב את הצורך למנוע פעולה זוט. הוא שיער כי מלבד לשלוש קצינים הם יהרגו מספר חיילים ויכולה לפרוץ מלחמה. הוא ערך רשימה של 11 אנשים, והוא כמובן יבוא. אין בררה, גם אם זו תיהיה מלחמת אחים, יהודי מול יהודי. אין בררה, הם חייבים להילחם. @@@ האוויר היה קריר, ירחמיאל ניסה להתעלם מההרגשה שיש באזור מישהו חוץ מהם. הוא הרגיש כאילו ניתן לחתוך את המתח עם סכין. הם פשוט עמדו שם, בקרחת יער קטנה דרוכים, והמתינו. הם הביטו בחילים החמושים שהתקדמו לקראתם. עד מהרה קשרו את כולם, ורק אחד מה'כלניות' נפצע קל. הם היו אמורים להסיע אותם למפקדה, לחקור ואז להרוג. ואז- קול דיבור נשמע, אולם לתדהמתם המילים היו בעברית. @@@ יחזקאל הביט על הפנים שניבטו אליו מהשביל. אנשי האצ"ל. הוא חש כי הם מקיפים אותם. ואז הוא פתח את פיו. "מי אתם" אמר הוא ואחד המקיפים אותם יחדיו. קולם היה זהה, וקול האלמוני היה מוכר. יחזקאל היה בטוח כי שמע אותו לא פעם אחת. גם ירחמיאל חש זאת. "מי אתם?" ענה לשאלת האיש. האיש דיבר איתו בו זמנית. הם לא הגיבו.מ ירחמיאל פנה אליהם. "הסתלקו מהשטח, ולא ניגע בכם" קרא. יחזקאל סירב. "הסתלקו אתם מהשטח, ולא ניגע בכם" אמר יחזקאל בקול יציב. הם היו 12 לוחמים מנוסים של ה'הגנה', מול שמונה אנשי אצ"ל, ובטח כי ינצחו. אולם כאב לו להילחם באחים, ביהודים. "חבל להילחם" אמר. "המצב לטובתנו. לכו". הוא הבין מהפרצוף של הצעיר שזה לא הולך ככה. האצ"ל לא יכנעו לו- הם בטוחים שינצחו. בטוחים. ואז, נשמעה יריה, בודדת, ששלח אחד הלוחמים מהאצ"ל לאוויר. יריה אחת- ואז אש. הם החלו לירות אחד על השני, משתדלים רק להפחיד, או לפצוע קל. ואז- דוד, שניצב מימינו של יחזקאל ירה כדור לעבר החושך, לא מודע לכך שניצב שם חיל מהאצ"ל. ואז הבחור מהאצ"ל, שדיבר בו זמנית עם יחזקאל, קלט את זה. היה מאוחר מלזעוק לבחור לברוך. בחלקיק השניה הוא קפץ לכדור, מקריב עצמו. מבעד לאורות הקרב הספיק להביט בפני העלם האלמוני שבאמצע קפיצה. וזעקה נמלטה מפיו, כאשר זיהה את אחיו ירחמיאל. "ירחמיאל" החל זועק. ירחמיאל הביט בפניו באמצע הצעקה, בפעם האחרונה, באלפית השניה- ונדום. הכדור יחזקאל רץ, לא היה אכפת לו מהיריות, מהכדורים ששרקו סביבו, מצעקות החברים, מרעש צעדים לא מזוהה. המרחק כמה צעדים נדמה היה לו כנצח. החיל שניצל בזכות ירחמיאל החזיק אותו, אולם נסוג מפניו. הוא החזיק באחיו השותת דם, והרגיש כי מישהו נוסף נושא את אחיו. ירחמיאל הביט בעיני הבחור הזר, ובעיני יחזקאל, ואז נדם. @@@ המצבה הטריה הבזיקה לעברם בשמש. האם הבוכיה עמדה בצד, מתיפחת. יחזקאל ואביאל הביטו זה בעיניו של זה. אביאל הוציא בהיסוס את הסמל האדום מדמו של אביאל, סמל האצ"ל שהוציא מכיסו, ואת הסמל של הלח"י, שצויר בסגנון זהה. יחזקאל הוציא מכיסו שלו את הסמל היפהפה של ה'הגנה' שצייר, והניח על קברו של ירחמיאל. סמלים בכתב זהה, אותו סיגנון, אותו דף בדיוק, אותו העיפרון. הוא הביט בפניו של אביאל, כשדמעה זולגת על פניו. יחזקאל העיף מבט אחרון בקברו של ירחמיאל ואז נשא מבטו לשמים הבהירים, רואה את השמש למעלה, חושב על אחיו המוטל בקבר. הוא הביט שוב בסמלים, שלושת הסמלים. שלושה סמלים, שלושה דעות, שלושה אחים...

הוא אסף את הניירות הכתובים בכתב יד מבולגן, ונאנח. אין בררה, הוא חייב לכתוב אותם מחדש בכתב ידו המסודר, הקטן והצפוף. השעה היתה שבע כשיצא מהביקתה והלך לביתו, אחרי ארבע שעות עבודה. הוא ראה את מנשה מדבר עם ירחמיאל כשעמד סמוך אל ביתו. מנשה יצא מרוגז מעט מחצר הבית. "מה קורה" שאל יחזקאל את מנשה. "אל תשאל, ניקא-ל, גם ירחמיאל וגם אביאל מסרבים" סיכם מנשה את השעות האחרונות. "מסרבים???" הידהד קול בראשו של יחזקאל "טוב, אה... נדבר אחר כך... להתראות" אמר למנשה ורץ הביתה. כעבור מספר שניות הגיע, וכמעט התנגש באביאל... @@@ אביאל נשם לרווחה. מנשה הפתיע אותו- להצטרף אל ה'הגנה'?! הוא בלח"י!, טוב, הם לא יודעים את זה...... הוא החל לרוץ, הגיע ל"תחנת אוטובוס" ועמד, נשען עליה. "הכל בגלל המנשה הזה" רטן בכעס "יכול להיות שאיחרתי את האוטובוס, בגללו ובגלל ה'הגנה' הזאת שלו.אה... אם כי ייתכן שזה האוטובוס זה שמאחר" העיר לעצמו. הוא קיווה להגיע שעה לפני הפעולה לתל-אביב, לאכול גלידה באזור, ולשבת מול חוף הים, לכתוב עוד שיר או קטע קצר... הוא חש את טלטלות הדרך. ה"אוטובוס" היה מלא עד כדי מחציתו, והוא תפס שתי כיסאות והתרווח. הוא העביר בראשו את התגלית החדשה. אמו התבלבלה והחזירה לירחמיאל את מכנסיו שלו, של אביאל. כשאביאל מצא את מכנסיו במדף של ירחמיאל מצא את סמל האצ":ל בכיסו. הוא החליט להתעלם, אבל נהנה לדמיין מה היה קורה לו אחייו היו בלח"י... אולי היו נוסעים עכשיו יחד לפעולה, מגינים אחד על השני. בראשו הצטיירה תמונת קרב של שלושתם, ואחריה סירטון מלחמה. הוא נרדם, וראשו התגלגל על כתפו... "ילד, הגענו" נשמע קול רך של אישה מבוגרת. אביאל שכב על הספסל והתעורר בבהלה "מה? כן?! אההה" פלט פיהוק ארוך והתמתח " תודה...אמ... את... את יודעת מה השעה?" שאל. "כן, כמובן. השעה היא שלוש דקות לשמונה" ליבו פסק מלפעום. הוא יוכל להגיע בזמן ואפילו יספיק לשבת על חוף הים. הוא הודה לה שוב ופנה ללכת. למזלו התחנה היתה באזור הפגישה, הרי הוא הים. אביאל התיישב על החול הרך, הנעים. הוא הוציא פינקס קטן, שדפיו מצהיבים, והחל כותב שיר. מילה רדפה מילה, צליל רדף צליל... הוא סיים את השיר ישר שנשמע קולות הליכה שקטים מאחוריו. הוא העריך כי הוא שני מטר אחריו, וידע איך לפעול. אביאל נעץ מבט מהורהר כביול אל הים, והכניס את הפנקס והעיפרון לכיסו בשקט. האלמוני התקרב, ואביאל הבחין מבעד לזוויות עיניו ב'דניאל', שאמור לצאת איתו ועם עוד שלושה אנשים למשימה. 'דניאל' התכופף ובא לתפוס אותו בעמידת אזיקים, אלא שאביאל היה מהיר ממנו. בקלילות תפס אותו כצבט והשכיבו על החוף. "אוף" התלונן 'דניאל' :"אתה כל פעם מצליח מחדש!" אמר. שתיקה השתררה. "מה זה מה שכתבת?" אביאל הסמיק, כמי שנתפס בקלקלתו. "זה, זה...לא משנה" חתם את העניין במהירות. "רפאל, אתה יודע שלא בטוח שנשאר חיים?! או שנהיה נודדים ומבוקשים?!" רפאל לא היסס. "אני יודע, ולוקח זאת על עצמי" אמר בחוזק. שתיקה. דממה. "רפאל, עוד דקה תשע!" אמר 'דניאל' בבהלה. "כן, נכון" אמר רפאל והתנער במהירות. עיניו עברו בדממה על עיניהם של הוריו, של האחים, שביקשו שלא ילך. וליבו נקפו על שהוא מסרב לבקשתם, בקשה של אהבה. הם צעדו במהירות לגילדריה, שהיתה שיייכת לאבא של מישהו 'שלהם'. הם ביקשו את המסטיק המסוכם- הכי גדול. ומשנקב המוכר במחיר של פרוטה, שילמו והחלו לועסים את המסטיק במרץ. שני בחורים הגיעו וקנו את המסטיק. אחד היה גבוה ושרירי, השני רזה וממוצע בגובהו. הם סקרו אחד את השני במבט מסוקרן. השעה היתה תשע, ולפתע, כמו אות, הוציאו ארבעתם והמוכר את סמל הלח"י המוכר. הם נשמו לרווחה והתארגנו ליציאה. המוכר הקיף את בנו במבט אוהב, ולחש לאשתו הבוכייה "הוא יביא את הגאולה, עוד תיראי"...

בס"ד היית רצה לשדה... בזמנים טובים יותר היית רצה לשדה בזמנים טובים יותר היית פורשת שערך לרוח, מסביבך אי שם בין שדות פרחים ולצד מיליון חיטים היית רצה לשדה בזמנים הכי שווים עיניך כמו כוכבים נוצצים ובוקעים כל לב בימים היפים בלי שדה קוצים היית שרה עד בלי די וקולך מתמזג במזמור הציפורים נישא ברוח אל המעיין היית רצה לשדה בזמנים הכי יפים היית רצה לשדה ופניך כה ענוגות ושירך, עם קולך עף ברוח כך מסביבך והמעיין, מלווה אותך בזרימת מים זכים ורק כך היית רצה לשדה בימים כה עליזים היית רצה לשדה ושואלת שאלה ההד לך עונה מבין צוקים ומערות מבין הרים וגבעות כי את האלמונית האלמונית בת הגבעות וכך רק אז שוב היית רצה לשדה, היית רצה לשדה, היית רצה לשדה... מוקדש לאמא שלי...בתוספת נשיקה...

המכונית קיפצה בדרך העקלקלה. יחזקאל ישב שם, עם אזיקים, בין שתי שוטרים משופמים. לעצמו כמעט ולא דאג- הרי הם חייבים לשחרר אותו תוך שבוע ימים, או יותר ( "אם לא ימות במהלך החקירה" הירהר באירוניה). לאביאל דאג. הפחד כירסם את ליבו כמו תולעת ומחשבות איומות עלו בראשו. הוא סילק אותם וצייר תמונת מצב. "אני אהיה בכלא, אסביאל מבוקש, וכנראה מתחבא באיזה מקום. ירחמיאל נשאר עם הוריו. הוא יודיע למישהו שהוא נעצר. אנשי ההגנה הם הגיעו לבניין קודר. "בית המעצר- בת ים" היה כתוב בשלט. הוא נדחף מהמכונית לבניין. תוך זמן קצר הגיע לתא קטן, מבודד. סורגים שחורים הקיפו אותו. הוא היה באמצע המזדרון, ונראה כמיועד להעמיד את העצירים במצב מבייש הדומה לקוף בכלוב, שכולם מביטים בו. הוא נדחף לתא השחור. האזיקים הוסרו ממנו וחייל נותר לעמוד ליד התא הנעול. "הם מתייחסים אלי כמו לרוצח" הירהר. הוא חשב על אימו, שלא צעירה, ובוודאי דואגת לו, ולאביאל. הוא נאנח ונשכב על הדרגש בצד. מחר יעבור חקירה, ועינויים מהחיות אדם האלו. הוא חייב להתכונן למחר. חייב. הוא שמע צעדים, המון צעדים. לפניו עמדו כמה חילים בריונים שסימנו לו בידיים לבוא איתם. שוב אזיקים על הידיים והרגליים, והוא בחוץ. מלווה במשמר קפדני. חדר החקירות היה קטן. בריטי משופם ישב שם, כולו נודף ערמומיות. "או, הנה אתה. פרחח צעיר שלי" אמר וחיכך ידיו זו בזו. החיילים יצאו והוא סימן לו להתיישב. "אני חייב להגיד לך שאיתי אין חוכמות. או שתזמר, או שתמות מעינויים" איים עליו. הוא התיישב ושאף אוויר סיגריה גדולה. "היכן אביאל" שאל. ניכר היה שלמד עיברית היטב. זה לא שימח אותו. "איני יודע" אמר. "היכן אביאל" הרעים שוב קולו. יחזקאל ענה את אותה תשובה, בשקט. החוקר השתולל מזעם. "אתה לא תצא מפה חי" איים עליו. יחזקאל הלך מותש. החקירה, העינויים והשעה- שתיים בלילה, הסבירו היטב את תשישותו. אילו ידע היכן אחיו- לא היה מספר. והוא הרי לא יודע! הוא נכנס לחדר וחיכה שיורידו לו את האזיקים. גופו היה כאוב ומלא סימנים כחולים, וזוהי רק ההתחלה. לפניהם הפגין אומץ, אולם ליבו זעק מכאב. "וזה" אמר החוקר המשוגע בסוף העינויים המכאיבים "זה החלק הכי פחות כואב" אמר ושן הזהב נצצה בפיו. החשש שלא יחזיק מעמד התגנב לליבו. חשד לא מופרך. @@@ ירחמיאל חיכה עד שמכונית המשטרה תעבור. אחר הרגיע את אמו ורץ למפקד במהירות מוכפלת מקצבו הרגיל. "עצרו את אחי, את יחזקאל..." הצליח להתנשף כשהגיע לראובן. ליבו פעם במהירות. "מה?" זינק ראובן מהספה, מפיל את כוס המים מברכיו המים נשפכו על הריצפה. ירחמיאל ייצב את נשימתו. "היום, עשו אצלנו חיפוש. לא מצאו כלום- אבל חושדים ביחזקאל במשהו, כנראה חושבים שהוא יודע משהו שיעניין אותם. הוא כנראה נלקח לבת-ים" הוסיף. "אל תדאג לי, גם לו ידע לא היה מספר דבר עלי" הוןסיף בבטחה. הוא הביט בפניו של ראובן, שהחוירו. "אני הייתי שם" אמר ראובן בשקט. "ויש שם חוקר אחד, משוגע. אני בטוח שהמצב רע. תקווה שהוא יחזור מהר, ושיחזור". השתררה שתיקה בחדר. שתיקה אותה הפר ראובן. "יש לי משימה בשבילך. רוצה, או שתעדיף שמישהו אחר יעשה זאת במקומך, הרי אחיך מבוקש והשני במעצר. אני אבין אם תסרב" אמר בלאט. הסקרנות ניצתה בו. "ומה היא?" שאל. "התנקשות" פלט ראובן במהירות והביט בעיני הצעיר. הם שידרו נחישות. "לקחתי" ענה. שוב השתררה דממה. ראובן הושיט לו דפים בהם כתובים הפרטים. "בעוד שלושה ימים. כתוב לך מי בא איתך ולאיפה" אמר והביט בפני העלם שהביטו בדפים בעיון. "תקרא את זה פה ואז תארגן הכל. אתה יכול לקחת נשק מהסליק, אך היזהר עליו. תיקח אנשים שהסיסמא שלהם היא סודיות, סודיות וסודיות. זה חייב להיות סודי". הוא קרא את הדפים במהירות. שלוש קצינים. מכובד בהחלט. לא שונאי ישראל מאד בולטים, אבל בהחלט מזיקים ליהודים. הוא ערך רשימה של בחורים- שבעה במספר שיתאימו. הם חייבים להילחם.

יריה, עוד כמה אחריה, ודממה. הם ברחו כל עוד רוחם בם. כולם היו כבר ידועים בפעילות האצ"ל. ובמקרה נזדמן למוקד ההתנקשות עיתונאי עם מצלמה. הוא ימצא את שמם, והם יהפכו ל"וונטד", מבוקשים. הם רצו ליער אפל ונבלעו בו. הכל, רק שלא יתפסו... @@@ קול שריקה העיר אותו. הוא פקח עינים, וחשב כי חלם. הוא ניגש רק לפתוח את החלון וחזר לישון, אולם... שריקה, ועוד אחת, ואבן נזרקה לחדרו. "ירחמיאל, צא למקום המפגש, מיד!" היה משורבטות מספר מילים על האבן. הוא הביט מהחלון לרחוב, אך לא ראה מאום מלבד האפלה הגדולה. "מי יעיר אותו בשתיים" שאל את עצמו. "בטח זה משהו חשוב!" החליט. הוא התלבש וקפץ מהחלון עם סדין מטה. להפתעתו לא מצא איש למטה. הוא רץ לבית של 'עזרא' וקרא "לוחמי חרות ישראל". הדלת נפתחה. חבריו עמדו שם, מאושרים. "היום יצא עיתון, ובו נכתב כי הסמל הבריטי מיקאלין ממשטרת יפו נרצח אתמול בתל אביב על ידי מחתרת יהודית קיצונית. יש תמונות, קולות ותמונות של המבוקשים. לפי הנמסר לכתב, הלח"י אחראי לזה" אמר 'ראובן', המפקד של הלח"י בקיבוץ. "הלח"י פעלו היטב, אולם רק כמעט- יש כאן את שמות המתנקשים- חמישה במספר, ותמונות. "המבוקשים הם...?" שאל אחד הבחורים, 'ראובן' שתק ונעץ בירחמיאל מבט חודר. "בוא איתי" אמר לו. "השאר משוחררים לפנות לעיסוקיהם". ירחמיאל נתקף פיק ברכיים ונכנס לחדר. ליבו לא ניבא לו טוב. ראובן החל לדבר. "בעודי קורא את העיתון ראיתי שם מוכר, והנה, מה ראיתי? אביאל, אחיך, מבוקש!" זרק את הפצצה והמשיך לצלוף בשבט לשונו בנער החיוור. "מעולם לא אמרת זאת! התעלמת! אני שוקל אם לא כבר עכשיו להעיף אותך מהתנועה!" אמר אל ירחמיאל המגמגם את ההודעה בכעס. "ל...לא י... ידעתי..." גימגם חלושות ירחמיאל. הבשורה נפלה אליו כרעם ביום בהיר. אחיו? לח"י? מה ראובן התרכך. "רציתי לבחון את תגובתך. אני מבין כי לא ידעת זאת וסולח לך. אתה משוחרר." ירחמיאל נשם ופנה ללכת. "רגע" אמר ראובן. "את הסמל!" אמר ראובן והצביע על הכיס, בו שכן סמל האצ"ל (ציור שצייר ירחמיאל, המוכשר בציור, כמו שאר אחיו, באופן מושלם). "למה?" שאל ירחמיאל בחרדה גלויה. "ומה חשבת?" צחק ראובן צחוק מר "נראה לך שלא יעשו אצלכם חיפוש? הם יחטטו גם יחטטו בכל מקום" אמר. ירחמיאל הוציא את הסמל ונתן למפקדו, @@@ "פתחו, משטרה" נשמע קול חזק מבעד לדלת החלשה. הדלת נפתחה בחוזקה ונחבטה בקיר. "איחן הביעאל" אמר חייל אחד בעברית משובשת. "אביאל... אני חושבת שבחדרו, למה, מה קרה?" שאלה האם הדאוגה את החייל בחרדה. "מאר" צעק עליה החייל באותה עיברית משובשת. היא נחפזה לרוץ לחדר של בנה ומעדה. ירחמיאל התמתח וקפץ ממקומו. יחזקאל עמד שם, לבוש. "חכה פה" פקד על אחיו. "יש לי עניין לסדר" אמר ורץ לכיוןון החיילים. החייל החל שואל אותו בעברית מגומגמת " איחן עב..." וקולו נקטע. המפקד הרים את ידו. "יו ספייק אינגליש? [אתה מדבר אנגלית]" שאל. אביאל השיב לחיוב. הקצין התיישב על הספה הקטנה והתרווח. "סו, יו נו או יס היא?" [אז, אתה יודע מי הוא?] שאל והצביע על עיתון שהיה בידו. מהתמונה ניבטו אליו פניו של אביאל. החיילים הביטו במפקד, שפקד עליהם להתחיל חיפוש. יחזקאל בא ללכת. "לאן אתה חושהב שעתה אולך?" שאל החייל שידע עברית. "אנכנו נסים אותך לכלא, אתה ין [ב] מעצר! תחפשו עליו" תירגם ליחזקאל ההמום את דברי המפקד בחיוך זדוני....

הקדמה: שלושה אחים, שלוש דעות, שלוש מחתרות. הדמויות המרכזיות הם שלוש- אביאל- בכינוי רפאל- 17-לח"י יחזקאל- בכינוי ניקא-ל-19- הגנה ירחמיאל- בכינוי ישראל- בן 16 -אצ"ל הערה: הכותבת היא בת דודתי החמודה, שאין לה מחשב בבית... היא תשמח אם תנחשו בת כמה היא, ואני אגלה לכם בשמה בסוף... ולסיפור... הוא יצא מהבית חרש, הביט לכל הכיוונים, העיף מבט מתגעגע בדלת הבית ורץ כפוף אל האפלה. הוא הגיע לחורשה הקטנה שבקצה הקיבוץ, ודפק שלוש דפיקות, שתיים ושוב שלוש. יחזקאל שמע רחש בבקתה ולחש: "מדינת היהודים". הדלת נפתחה בחריקה ועלם אדמוני פלט "יחזקא-ל?". יחזקאל נאנח. "אתה צריך לבקש ממני להזדהות, ואל לך מלהשתמש בשמי האמיתי! קוראים לי ניקא-ל. ברור? יש מלשינים בכל מקום. חיביים להיזהר, דוד, וגם אני יודע שאתה פלוני אלמוני במקורך, אה... וכן, זה אני, ניקא-ל" אמר בלחש, יאוש ומעט כעס על חוסר הזהירות של חברו. הנה- רק אתמול תפסה הבולשת הבריטית את יוסף כהן, פעיל בגרעין ה'הגנה', ומבוקש מספר 7 אצלם, לפי הבדיקה האחרונה, כי חברו קרא לו בשמו האמיתי בפעולה, ואף כי שוחחו חרש, שמע זאת אחד מה'כלניות' ומסר למפקדיו. יוסף בבית המעצר בעתלית, ובקרוב יועבר כנראה ליפו. כל המחשבות הללו חלפו במוחו. הוא התעשת- "אולי כדאי להכנס?" העיר לחברו שהיה שקוע גם בהירהורים כבדים. הם נכנסו לבקתה, חדר מפקד קטן היה שם וכמוהו כמה בחורים שהיו עסוקים בדברים עמוקים. יחזקאל התקרב מספיק כדי לשמוע אותם: "צריך לגייס עוד כמה חבר'ה אלינו" אמר נער נמוך שכינויו אפרים למנשה, האחראי על הגיוס,"עוד מעט האצ"ל יהיו יותר גדולים ממנו בקיבוץ" רטן 'יעקב'. "אתם מגזימים" העיר יחזקאל בקולו המעמיק, היציב. כולם הסתובבו והביטו בו, אחר נשמו לרווחה. "הבהלת אותנו" התלונן יעקב. יחזקאל חייך והסתובב. הוא נעצר, ועמד דקות ארוכות בתנועת הליכה. "למעשה, יש לי מישהו שאפשר לגייס" אמר למנשה, האחראי על הגיוס. "מי" מנשה התעורר לחיים, יחזקאל רכן אליו ולחש באוזנו "אחי הבכור, אביאל, ואחי הגדול- ירחמיאל" "משפחה של אלים" גיחך מנשה. יחזקאל שתק. "אז מה אתה אומר, ניקא-ל" קרא לו בשמו המחתרתי "בני כמה הם?" "תשע עשרה ושש עשרה, והם בכושר טוב לפחות כמוני." לא היה זה דבר של מה בכך להיות בכושר טוב כמו של יחזקאל, ומנשה ידע את זה. "זה נראה טוב, אני יודע את שמך ושם משפחתך. אתה לא תיהיה בבית מחר בארבע, ואני אקרא לירחמיאל ראשון. בעוד שלושה ימים נדבר עם אביאל". מנשה היה מבוגר מכולם- בחור בן 28, שעלה לבדו מהגולה, והקיבוץ היה משפחתו. מכיוון שידע את השמות של כל אחד ואחד במחתרת שבקיבוץ, את שם משפחתו, גילו ומגוריו, "ירד למחתרת" והתחבא בביקתה, שהיוותה את ביתו. הדלת הנוספת, של המפקד המקומי, נפתחה. "ניקאל, קראתי אותך לדבר בעל ערך גבוה ביותר, ואתה מאחר לבוא לחדרי" יחזקאל הסמיק, ונכנס אחריו, ממלמל מילות התנצלות. הוא נעמד והצדיע, אך המפקד הצביע לו על הכסא ופתח את פיו. "אני עוזב את הקיבוץ" ירה המפקד, יאיר בכינויו, את ההודעה בלי הקדמה. יחזקאל לא הצליח לכבוש את תדהמתו. "למה? לאיפה? מה יהיה? מי יהיה? מה תהיה שם?" המטיר מטר שאלות על המפקד. "אחד-אחד" צחק יאיר. "א'- אני הולך לעזור בגוש הפלמ"ח, וב'- אתה תחליף אותי!, אה, אם תרצה כמובן..." הוסיף בנימוס. יחזקאל חש משותק. הוא, מכולם, הוא?! איך? למה?. הוא לה הביע את מחשבותיו בקול, אולם יאיר חש את היסוסיו- "למה?! כי אתה הכי אמיץ, הוא הלך לחלון והביט אל יאיר, דקות ארוכות, עד שזה התמזג עם קו האופק, עם השמים שנצבעו בצבעי אש, מביט אל השמש הנושקת לאדמה...

ים כחול עמוק השתרע מול עיניה ודמעות עקשניות זרמו בלי משגיח על פניה היא ידעה מה היא רוצה. היא רוצה את הפשוט, את האמיתי ביותר. היא לא רוצה את הזוהר. חסר לה משהו אחר. היא רוצה את הצינעה, הפשטות, הרחק מאור זרקור. היא יודעת. היא מחפשת את המקור הפשוט של האור כבר שנים היא חושבת על זה, מחפשת את שהיא רוצה. מחפשת איזו... גדר עם מוצא. אבל הכל שחור, אטום למחאות נמאס לה להיות בעלת המחמאות הכל שחור, למרות שהוא מלא זוהר עם חיי הפקר, בלי וותרנות, חיים עליהם חולם הנוער חיים מלאים, אך חסרי תוכן פנימי. חיים- ללא משהו אמיתי. והיא חוזרת לים, רואה שחף דואה צחור, פשוט- בה הוא בוהה היא מחפשת נחמה, יודעת שיש סיכוי אך במהרה מתברר לה כי זה חלום, או ביטוי היא מסתכלת לים, ומבינה שלכל ים יש חוף היא חושבת על זה שגם לחייה יש סוף היא יודעת שמסתכלים, על הדבר הלא חשוב ואז קולטת שעליה אחורה לשוב. היא מסתובבת כמעה, וחוזרת לים מרגישה שלו יש לב יותר חם היא מרגישה שהגלים מנסים אותה לנחם מחפשים אותה, עליה לרחם היא מתבוננת בו שוב, לקו האופק השקיעה המשתלבת בים נוטעת בה איזה חוזק והיא מסתובבת, מנגבת את הדמעות מביטה פעם נוספת, לראות וחוזרת לחיים הרגילים של זוהר, וליבה נצבט כשהיא מתעלמת מכל הטוהר...