יצירות של תודעה

אמא לי אמרה לא לפחד כאשר החלה הצפירה להדהד. עמדנו שותקים וכך גם כולם. כבר לא עסוקים- כמו עצר העולם. רק חלפה לה דקה ושוב כולם רצים, הצפירה פסקה והחיים ממשיכים. שאלתי את אמא "למה עוצרים?" "איך ומדוע אחר כך ממשיכים?" ואמא הסבירה: "כשעוצרים אז זוכרים אפילו לרגע את כל הנופלים". "וממשיכים בחיינו גם את חייהם, כי עצם קיומנו בזכותם, וגם להם".

בכל פעם שאני שואל שאלה של גדולים אבא ואמא לי עונים: "שאלות תשאל בפסח". כך כששאלתי למה יש רוע בעולם וגם כששאלתי מי הוא בורא העולם- אבא ואמא לי ענו: "שאלות תשאל בפסח". וכשאבא נהרג על הכביש בגלל שיכור רציתי לשאול מה הוא הרגיש? ומתי הוא יחזור? האם גם כואב שם בשמים? האם אותי הוא עדיין אוהב? והאם גם שם זולגות דמעות מהעיניים? ואת כל השאלות שמרתי עמוק בתוך ליבי כי בפסח אקבל תשובות לכל השאלות שלי. אבל למה בפסח כששאלתי ארבע קושיות אמא לא ענתה רק המשיכה לבכות?

פרק ג'- יום הולדת ברכה נמנמה על כיסא הנדנדה שבמרפסת. שעת צהריים זו שעה של מנוחה ולמרות שהשינה ממנה והלאה היא אינה יכולה להתעלם מהרגל של שנים. לאחר שהתהפכה במיטה, לקחה ספר עב כרס והתיישבה בכיסא, מרימה רגליה. גם הלילה קשתה עליה השינה.המחשבות והזיכרונות באים בדקות השקטות של הלילה, כשאין דבר שיסיח את הדעת מהם. קראה שני דפים והתמכרה לקרני השמש של לאחר הצהרים שריצדו על פניה. 'מה את עושה, ברכה? את לא יודעת שזה מסוכן? שהשמש 'מעניין מה עושה שיינה כעת', הירהרה. מאז ארוחת הבוקר לא ראתה אותה. את ארוחת הצהריים סעדה לבדה לאחר ששיינה אמרה שאינה מסוגלת לאכול והיא תאכל משהו מאוחר יותר. 'חבל,' חשבה אז, 'צריך לשמור על סדרים והרגלים נכונים. זה לא בריא. לא לנפש ולא לגוף'. עכשיו החליטה לברר האם קרה משהו לשיינה. כמה נקשרה אליה בשלושת החודשים בהם היא בביתה. פחדה מהרגע בו תעזוב אך ידעה שיום זה יבוא. ויום זה יהיה מר עבורה אך עבור שיינה הוא יסמל תחילתו של מרפא. צעדה באיטיות לחדרה של שיינה. 'את מזדקנת, ברכה'. שיפשפה את גבה שכאב. הדלת היתה פתוחה קמעה. ברכה הציצה וראתה את שיינה. שוכבת על המיטה כשמחצית מגופה בחוץ. נראה שלא מזמן נרדמה. שנתה היתה עמוקה אך לא רגועה, כתמיד. ברכה נכנסה לחדר. רגשות של חום אמהיים מציפים את ליבה. הנה, היא רק תיישר אותה ותכסה אותה בהרבה רוך ואהבה. כך הייתה נוהגת לעשות ל... 'די! די, ברכה. מה קורה לך? כבר שנים שלא חשבת מחשבות אלו. ומאז ששיינה הצטרפה אינך מוצאת מרגוע לנפשך. שלטי בעצמך!'. שוב דמעות בעיינה של שיינה. 'מה הכאיב הפעם לילדה? ואולי זאת אני?'. יישרה אותה וקיבלה מענה לשאלתה. תחת זרועה של שיינה היה מונח יומן שנתי מקומט מדמע. התאריך היה מוקף באדום ותחתיו, באותיות חרוטות ועקומות מעט נכתב: "מזל טוב??? יש לי יום הולדת" ליבה של ברכה נחמץ. 'אוי, למה הילדה לא אמרה לה? היתה עושה משהו. בטח, ומה חשבת, ברכה, שהיא גם תזמין מתנה? לא הספקת להכיר את שיינה? סגורה אך גם אצילת נפש'. היא כבר תחשוב על משהו... * * * שיינה התעוררה. ביטנה גירגרה מרעב.קמה ממיטתה, ההיפה מבט במראה ויישרה בתנועות מהירות את שיערה הסתור, אוספת אותו ברישול. צעדה לעבר המטבח וקיוותה בכל מאודה שגם ברכה תהיה שם. אולי... אולי תספר לה שזה יום הולדתה. אולי תספר לה שכבר עשר שנים שלא חגגה אותו. אולי גם תספר על אותו יום עגום לפני אחד עשר שנים, כשאבא ניסה לחגוג לה יום הולדת. זה היה ממש אחרי... אחרי שאמא נטשה אותה. * * * "היום יומולדת, היוומיומהוולדת, היום יום הולההדהת..." זייף אבא בקולו הצרוד ממאמץ. פניו היו אדומות מריצה. לפני שעה סיים את עבודתו השנייה, רץ לחנות וקנה עוגת יום-הולדת ובובת פלסטיק בשמלה ורודה. רצה לשמח את ילדתו המסכנה שחייה התהפכו עליה לפתע. והיא, ילדה קטנה כבת חמש, פרצה בבכי מר. "רוצה את אמא. אני לא רוצה בובה וגם לא עוגה. רק את אמא". הטיחה את הבובה בריצפה והשליכה את העוגה מהשולחן בהיסטריה. אולי היתה משליכה עוד דברים לולא שמעה את דלת חדרו של אביה (ואמה) נטרקת ולאחריה קול בכי סוער כשלאחריו שמעה את אביה צועק: "מה אתה רוצה ממני? מה?? אני לא מסוגל יותר!" היא זוכרת עד היום את הבהלה והבילבול שחשה. אף פעם לא שמעה את אביה בוכה. אפילו לא כשאמא עזבה. גם בתור ילדה בת חמש הבינה שפגעה באביה ועשתה מעשה שלא יעשה בכך שהשחיתה את העוגה. היא ניגשה לעיסה שהיתה רק לפני כמה דקות עוגה יפה, גירדה אותה מהרצפה, הרימה בידיה הקטנות ויצרה על המגש משהו שהיה אמור להראות כמו עוגה אך היה נראה גם לה כמו ההר שהיתה יוצרת בארגז החול שבגן.ניגשה בשקט לחדרו של אבא ופתחה את הדלת. אביה קפץ בבהלה וניסה להסתיר את דמעותיו. כשראה את המגש שבידיה, פרצו שוב הדמעות מעיניו ובכי חנוק נמלט מבין שפתיו החשוקות. הוא חיבק אותה בעוז והיא טמנה את ראשה בכתפיו. בלילה היא ישנה לצידו, מחבקת את הבובה שהביא לה. * * * ברכה לא במטבח. בדרכה ראתה שהיא מתנדנדת בכיסא שבמרפסת ובידה ספר. חשה דקירה של עצב בליבה. לפתע קלטה כמה הפכה להיות תלותית בברכה וכמה היא נעשתה עבורה דמות משמעותית. היא לא רצתה בזה. רצתה להילחם בזה. היא ידעה שזה מזמין כאב ועוגמת נפש. חוותה כבר אינספור פעמים בגידה ולא רצתה לחזור למעגל הזה בו היא נבגדת על ידי מישהו קרוב. העדיפה את הבדידות אך לא יכלה להתנתק מהצורך הנואש והממכר של האכפתיות והאהבה שהורעפה נכנסה קודרת למטבח וקפאה על מקומה, המומה. על השולחן היתה מונחת עוגה קטנה, מלאה קרם ושוקולד ולצידה מתנה עטופה ועליה מעטפה לבנה. "סלחי לי, שיינה. אילו ידעתי לפני אולי הייתי מתארגנת יותר אך מכל ליבי קבלי עוגה זו שאולי תמתיק לך את יומך. ומתנה סמלית שתהיה לך לעוד חבר. דעי שהדף הוא החבר הטוב ביותר. שלך באהבה רבה, ברכה". קרעה את עטיפת המתנה וגילתה בו יומן כשעל כריכתו מתנוססת תמונת ילדה חייכנית ופרח בידיה. כשדמעות מציפות את פניה. רצה אל ברכה המופתעת וחיבקה אותה בחוזקה. * * * גם באותו לילה ברכה לא ישנה. היא ישבה ובכתה יחד עם שיינה. שומעת ומשתתפת בחווית יום ההולדת האחרונה שחגגה כילדה. * * * עמוק, עמוק בתוך ליבה ידעה שהיא בוכה על עוד ילדה קטנה...

ציירתי נר גדול כמו שאמרה הגננת. באדום, ירוק וכחול ולהבה צהובה מרקדת. הוספתי עיניים גדולות בתוך השלהבת ודמעות שזולגות בצבע תכלת. רציתי לצייר נר שמח אבל הנר שלי בכה. בדמעות גדולות גדולות את הדף כיסה. את הציור שלי קיפלתי, קימטתי בין אצבעותיי וכששוב פתחתי הבחנתי שהיו הן דמעותיי. 

אז זהו, החופש הגדול כבר הגיע למחציתו ואני לא הגעתי למחצית הדברים שהצבתי לעצמי. למרות שהסתיימה השנה עדיין לא הורדתי את טבלת הייאוש, למה? כי קשה לי להתנתק. הקשיים קשרו את ליבי ללב תלמידותי וכעת אני מסרבת להתירם. אני בחופש ועדיין עובדת- משוחחת עם תלמידותי בטלפון ואפילו מסרתי להם שיעור- כמובן, בביתי. לא, לא שיעור ספרות אלא שיעור חינוך, מפגש כיתתי שנוצל גם הוא להשפעה ולחינוך. אני אוהבת להסתכל על המשבצות. מאחורי רבות מהן מסתתרת חוויה, סיפור או מקרה. לפעמים, אני מוצאת את עצמי נזכרת, משחזרת שיחה, מבט. כן, אני אוהבת את תלמידותי! ואני חשה שהן אוהבות אותי. במפגש שערכנו בביתי, הן הקריאו לי שיר כל כך מרגש בו הן מודות לי על מה שעשיתי עבורן ובו כמיהתן שאמשיך לחנך אותן בשנה הבאה. רציתי לבכות ועצרתי בכוח את דמעותיי (ראיתם פעם מורה בוכה?...) - כי התרגשתי כל כך ולא יכלתי להכיל את הרגשות שסערו בתוכי. - כי ידעתי שאני הולכת לאכזב אותן. לא, אני לא יכולה להיות המחנכת שלהן בשנה הקרובה- אני עוזבת את בית הספר למקום אחר, מאילוצים שונים. ועם הכאב האישי שלי (כפשוטו, כי כל כך התחברתי אליהן) שגם איתו אני צריכה להתמודד, אצטרך לחשוב כיצד להתמודד עם רגשותיהן. כשנפרדנו בסוף השנה, הכנתי מצגת על השנה שחלפה עלינו ועם כל ההתרגשות חשבנו כולנו שזו פרידה זמנית אבל להפרד ממש זה כבר משהו אחר... איך אני הולכת לספר להן שאני עוזבת?

הבעש"ט: "כאשר נושבת הרוח, והופכת עלה קטן מצד אחד לצד שני - הרי זה בהשגחה פרטית. כוונה יש בדבר". מסופר, שאחד מתלמידיו לא יכול לעכל תפיסה זו של השגחה פרטית. הבעש"ט ציווה עליו ללכת ליער, לעמוד ליד עץ כלשהו ולהתחיל לעקוב אחר גלגוליו של העלה הראשון שינשור ממנו. עשה כן התלמיד והחל לצעוד אחר העלה. שעה ארוכה שמר את עקבותיו של העלה. הוא ראה כי העלה התגלגל על-פני השדה עד שנתקע בין שתי אבנים. התקרב התלמיד וראה כי מבין האבנים יוצאת תולעת ומתחילה לכרסם בתיאבון את העלה. כששב אל רבו, עוד בטרם פצה את פיו לספר --------------------------- שלוש שעות וחצי חיכיתי בחדר המיון. נפילה לא מוצלחת גרמה לזרועי להתנפח ולכאוב וחשש לנקע או אפילו שבר הריצו אותי לבית החולים. נכנסתי עם צילום הרנטגן לחדרה של הרופאה. היא הביטה מרוכזת בצילום, חייכה אליי ואמרה: "יופי, למזלך הרב אין כאן שבר ואפילו ניצלת מנקע". היא מיששה את זרועי, נאנקתי. היא הביטה בי, מתפלאת למראה פניי החמוצות. וודאי חשבה שאני מאוכזבת שלא יהיה לי גבס ואצטרך להכין שיעורי בית וללכת לבית הספר. אבל זה ממש לא היה הסיבה. שלוש שעות וחצי! שלוש שעות וחצי חיכיתי לכלום!!! מילא אם היתה סיבה מוצדקת, אבל זה באמת מעצבן לחכות שלוש שעות וחצי בשביל כלום, הייתי עצבנית. "אני מתנצלת שהכאבתי לך. יש לך מכה יבשה. גם מכות יבשות כואבות מאוד. אני אקבע לך את היד כדי למנוע תזוזה של הזרוע, כך יכאב לך פחות. תניחי על הזרוע רטיות לחות וקרות, זה יוריד את הנפיחות ויקל על הכאב". הדלת נפתחה ולחדר נכנסה אישה קשישה ומקל הליכה בידיה. בגדיה בהירים ואלגנטיים ועל פניה איפור עדין. "אוי, סליחה...לא ידעתי שיש כאן מישהי, להכנס אחר כך?" תקווה נשמעה בקולה ששאלתה תענה בשלילה. "זה בסדר, גב' שרה. הנה אנחנו כבר מסיימים כאן" חייכה אליי, לאישור. "את יודעת שאני שמחה תמיד לראות אותך גב' שרה" המשיכה בחיוך חם אל הקשישה, "וכמו תמיד את נראית נפלא". פניה של הקשישה סמקו מאושר ובעינייה נוסף ברק מיוחד. לפתע היא נראתה צעירה יותר. "שוב משחררים אותי, דוקטור. אמרתי להם שצריך לאשפז אותי כי אני לא מרגישה טוב. אבל הרופא אמר לי שהלוואי עליו להיות בריא כמוני כשיגיע לגילי", היא ציחקקה והמשיכה בקול רציני יותר: "את יודעת, כשאני מגיעה לכאן אני מרגישה מיד יותר טוב וברגע שאני הולכת, שוב לא טוב לי. אני חושבת שזה בית החולים הכי טוב וכל הרופאים כאן ממש מצויינים, במיוחד את יקירתי", היא נשקה ללחייה של הרופאה (שהאדימו לפתע). היא התנצלה שוב על ההפרעה ויצאה מהחדר. קול נקישות מקלה נשמע קליל יותר. "זהו, חמודה. סיימנו". חייכה לעברי, "אני מתנצלת שהרשתי לה להכנס. פשוט לא יכולתי לראות אותה מתאכזבת. האישה הזו כל כך חביבה ומיוחדת, רק קצת בודדה. כל יומיים, שלושה היא מגיעה לכאן כדי להתאשפז. כל הרופאים מכירים אותה, מחייכים ומקשיבים לה ומשמחים אותה. את יודעת, היא ממש כמו חלק מהמשפחה שלנו. בינינו לבין עצמנו אנחנו אפילו קוראים לה הסבתא. " את סוף דבריה אמרה בקול שקט יותר, כאילו חוששת שדבריה יגיעו לאזני הקשישה. יצאתי מבית החולים. בשער, עוד ראיתי את הקשישה משוחחת עם השומר. היא נפרדה ממנו לשלום וכשראתה אותי חייכה לעברי: "או, זו את חביבתי. אני מצטערת שהפרעתי לך. שתהיי בריאה. ראית איזה רופאים נהדרים, איזה דוקטור נפלאה?" פניה שוב בהקו באור מיוחד. "אני אגלה לך סוד..." התקרבה אליי, מנמיכה קולה. מבטה שובב ומרוגש משהו. "האמת היא שאני לא כל כך חולה. פשוט שקט לי בבית וכאן תמיד מלא ושוקק חיים" (איזה ניסוח פרדוקסלי, הרהרתי) "את יודעת שאני ממש מרגישה צעירה יותר כשאני באה לכאן? אני מחפשת איזה בגד ללבוש ואפילו מתאפרת. כי יש לי בשביל מה. וכולם כאן כל כך נפלאים ונותנים לי הרבה אהבה כאילו שאני סבתא שלהם", היא צחקה כשהמשיכה: "הדוקטור לא מוכנה לקרוא לי סבתא, רק הגב' שרה. היא אומרת שאני נראית כל כך טוב וצעירה לגילי והיא לא מסוגלת לקרוא לי סבתא". היא ניפרדה ממני וחיוך רחב על שפתיה, לא לפני שאמרה כמה נחמד היה לה לשוחח איתי. אכן, לפעמים השתיקה היא ההקשבה הטובה ביותר, חייכתי לעצמי. --------------------------- אומרים, שבכל דבר יש השגחה עליונה. וכשיהודי רואה או שומע משהו, הוא צריך לחשוב מה הדבר בא ללמד אותו. כנראה שהשלוש שעות וחצי של המתנה לא היו לשווא.

א- טבלת ייאוש על הקיר שבחדרי, ממש מול עיניי, תלויה לה טבלה גדולה הפורסת את כל ימות השנה- טבלת ייאוש. אין כמעט מישהו שלא מילא פעם בחייו טבלת ייאוש מסומנת באיקסים, קווים או סימני ווי על הימים החולפים ומקרבים לתאריך מסויים. הטבלה שלי מתחילה בכל שנה ושנה מיום תחילת הלימודים ומסתיימת ביום האחרון ללימודים. גם אני מצטרפת לאלפי התלמידים שמיום הראשון ללימודים מחכים ליומו האחרון. למי יש כוח לקום מוקדם בבוקר, להתארגן, לצאת ולבלות חצי מהיום ולפעמים יותר, בבית הספר. למי יש כוח להכין שיעורים ולבזבז שעות על גבי שעות בבית. זה לא שאני לא נהנת מזה, אבל העומס, הלחץ, והרצון לחופשיות חזק יותר. לפעמים אני חושבת לעצמי שזהו. בשנה הבאה אני נשארת בבית. אבל תמיד, לאחר חופש של כמה שבועות, אני מתגעגעת ומחכה כבר ליום הראשון ללימודים. משעמום? ממש לא! פשוט הגעתי למסקנה שלהיות בבית מכביד לפעמים וקשה יותר מלהיות בבית הספר. מצאתי שהעבודה בבית לעיתים קשה היא משל בית הספר. אז למה טבלת ייאוש? כי למרות הכל, דרכו של האדם להסתפק במה שאין לו. להנות מהרגע שעבר, לחכות לרגע שיבוא. ולצפות...ליום האחרון של הלימודים. ואני בטוחה שכמוני, עוד אלפי מורות מצפות ליום האחרון ללימודים יחד עם תלמידיהם.

יד קטנה לופתת את אצבעי, לוטפת נימי ליבי. עיניים נפקחות אל האור, מציפות ברגש טהור. כל צליל ורחש יוצרים מנגינה, בלחש מציפים כל פינה. קשר, אהבה שלא תלויה בדבר. עתיד נטווה מהווה ועבר. רגעים שונים מתחברים, רוקמים חיים חדשים.

פרק ד'- טלי 'מה יהיה?' הרהרה ברכה בליבה, מביטה על שיינה שהסתובבה חסרת מנוחה כארי בסורג. 'נו, ברכה, מה הפלא? אם את היית נעולה בתוך הבית ארבעה חודשים מבלי לשאוף אוויר לא היית מתנהגת כמוה?!' ברכה ספקה כפיה ושפשפה אותן זו בזו. 'ומה אני יכולה לעשות? ברור שהיא לא רוצה להוציא את אפה מעבר למפתן הדלת הרי יכולתי לכתוב ספר מכמות תירוציה השונים לאי הסכמתה לזרוק את הזבל' היא חייכה כשנזכרה בכמה דוגמאות. 'מה כבר אפשר לעשות? "שיינה, יקירתי, התואילי לגשת לכאן?" שיינה קפצה ממקומה וברכה לא יכלה להתעלם מהשמחה והחיוניות שהתלוו לתנועותיה. 'מסכנה, היא ממש משועממת' כעת היתה ברכה בטוחה שהרעיון שעלה במוחה הוא מבריק. "תקשיבי, שיינהל'ה. אני צריכה את עזרתך. האם את מוכנה לעזור לי ביותר?" "בטח. כל דבר", ענתה שיינה סקרנית. היא נסתה להזכר מתי בקשה ממנה ברכה עזרה כלשהי מאז שהגיעה לביתה ולא הצליחה להזכר באף לא פעם אחת. "אני צריכה שתצאי לקנות כמה דברים. הקרסול שלי נפוח במקצת ואני קצת חלושה. המקרר מתחיל להתרוקן. הנה, רשמתי כמה דברים" היא דחפה לידה את הרשימה הקצרה ושטר כסף. "אהה...אני.." שיינה עצרה. מה היא יכולה לומר? איך היא יכולה לסרב עכשיו? היא ידעה שאין לה ברירה ללא הסבר משכנע למדי. איך היא יכולה לספר לברכה שהיא פשוט... מפחדת לצאת. מפחדת להתמודד עם חייה הקודמים. היא לעגה לעצמה. 'מה את מפחדת? את נמצאת רחוק מאיזור מגורייך ומאותם המקומות מהם את בורחת'. ברכה ניצלה את השתיקה ודחפה אותה באלגנטיות אך בנחישות את הדלת. "וחוץ מזה, האוויר יעשה לך טוב". היא סגרה אחריה את הדלת. ברכה נעמדה מחוץ לדלת הסגורה. היא התחילה ללכת בהיסוס ובחשש. לאט לאט הרפתה מאת את גופה ונהנתה ממשב הרוח הקרירה והסתוית. היא הרימה את ראשה ושאפה עמוקות לקרבה את האוויר. 'רגע, לאן אני הולכת? אין לי מושג היכן המכולת', נבהלה לרגע ואז צחקה קצרות. 'מה קרה? תלכי לאיבוד? בכל כמה מטרים יש מכולת שכונתית. ככה זה באיזור מגורים'. היא עצרה והתבוננה סביבה ואכן הבחינ הבמכולת קטנה לא הרחק ממנה. היא נכנסה. "חלב, 5% גבינה, לחם, ביצים" מלמלה בקול שקט בעודה מכניסה לשקית ניילון דקה את המוצרים. היא ניגשה לקופה ונעמדה בתור. לפניה עמדו שתי נשים והקופאית הציגה את רשימת המבצעים לאישה הראשונה. 'אוף, עכשיו זה יקח שעות', רטנה שיינה בתוכה. עיניה שוטטו סביב ונעצרו על העיתון היומי. היא ריפרפה על הידיעות מחוסר מעש ואז החווירה. "לא, לא יכול להיות!" "תגידו, מה קורה פה? קודם הגברת ההיא משוחחת רבע שעה עם המוכרת ועכשיו הבחורה הזו מחליטה לקרוא את העיתון במקום להתקדם", רגז אחד הגברים מאחוריה. היא מילמלה מילות התנצלות וללא מחשבה נוספת דחפה את העיתון לרשימת הקניות. היא לא ידעה איך הצליחה להגיע לביתה של ברכה. דעתה היתה מפוזרת לגמרי וכל הדרך היא חשבה על הידיעה שבעיתון. למזלה הרב, היא ראתה את דלת חדרה של ברכה סגורה. היא הלכה לנוח את מנוחת הצהריים הקבועה. שיינה הניחה את המצרכים במקומם ומיהרה להסתגר בחדרה עם העיתון. היא נכנסה לתוך המיטה והתכרבלה עמוק בתוך השמיכה. הכותרת הראשית זעקה למול עינייה: "בחורה נמצאה ללא רוח חיים בסמטה". היא דיפדפה בפראות לידיעה והתבוננה בשתי התמונות. אחת מהן היתה זו שראתה בדף הראשי. טלי שהיא הכירה. והשניה היתה נראית מישהי אחרת לגמרי. מתחת לתמונה נכתב השם האמיתי שלה, תמי. דמעות רותחות זלגו מעינייה כשנזכרה בה, בטלי כמו שהיא הכירה. המראות חלפו בראשה במהירות והיא נזכרה בקטעי חוויות המשותפים להן. היא זכרה את הפעם הראשונה בה פגשה בה. זה היה באחד מהלילות הראשונים לבריחתה מאחת המשפחות, כאשר הסתובבה באחת מהסמטאות החשוכות, מחפשת אוכל. לפתע איבדה את הדרך. וכמו להגשים את פחדיה, היא הבחינה בכמה דמויות מעוררות אימה המתקרבות לכיוונה. היא הריחה את הדי האלכוהול ופחדה זינק לגבהים שלא הכירה. הצחוק העמוק והגס שנמלט מפיותיהם הרתיע אותה והיא צעדה לאחור כשלפתע היא צצה משום מקום- טלי, כך היא הציגה את עצמה. "את, בואי איתי!", ציוותה בקול סמכותי. "ואתם, תתעופפו מפה! אתם שומעים?!" פסקה בקול חד ומקפיא. הם רטנו בזעם והמנהיג שבהם אמר:"בטח, בטח טלי. סתם עברנו פה. את יודעת שאנחנו איתך. ואת יודעת שיש לך אותי". היא הסתובבה ומשכה אותה איתה. "בואי". הן הלכו במהירות והטלי הכניסה אותה לסמטה נוספת, שם דפקה על דלת עץ עבה דפיקות מדודות בעלות מקצב מסויים, הן נכנסו פנימה. לשיינה לקח זמן מה כדי להתרגל לעוצמת האור הדלה. "מה את עושה פה? השתגעת?" נופפה טלי את אצבעה לכיוונה. היא סקרה את בגדיה של שיינה וכנראה שחשבה שהיא בת תפנוקים שהחליטה להפחיד מעט את הוריה ולהעלם לכמה שעות כדי לקבל את מבוקשה. "תחזרי לבית שלך". אמרה לה, והסתובבה ממנה. שיינה הביטה בה. היא נראתה כבת 18 ולא יותר. 'מי היא שהיא תגיד לי מה לעשות?' חשבה ואמרה: "תראי, אני לא צריכה את הטובות שלך ואני אסתובב איפה שאני רוצה. אם את לא רוצה שאני אהיה במקום שלך אז לא צריך טובות". היא הסתובבה בכעס וצעדה לכיוון דלת העץ העבה כשלפתע שמעה את צחוקה המתגלגל והלועג של טלי. "ואת חושבת שתסתדרי שם בחוץ, כן? יאכלו אותך בלי מלח שם". היא שתקה ובחנה את שיינה מכף רגל ועד ראש ואז פניה הנוקשות התרככו. היא סמנה לה לבוא וכמו כוח ממגנט היא התקרבה אל טלי. שוכחת את רוח העקשנות והפגיעה שחשה. שיינה הביטה בדמותה של טלי כפי שהיתה בילדותה כתמי. בעיתון נכתב שהיא ברחה מביתה וחיה ברחובות. הם הביאו את דבריו של אביה שהתנער ממנה. שיינה קראה את דבריו בזעם ונזכרה כיצד טלי שנאה אותו. כעת צף בזכרונה הפעם ההיא בה נפתחה טלי בפניה וספרה לה את סיפורה. הן ישבו על המזרון הקרוע של טלי. טלי עשנה סיגריה עם חומרים שונים. שיינה ידעה שאלה סמים אך טלי לא הסכימה לה לגעת בזה. בכלל, בשבועיים בהם היתה שם פרסה עליה חסות ולא נתנה לאף אחד לפגוע בה או "לקלקל" אותה. "מי שיעיז לתת לה סמים ולמכר אותה, יש לו עסק איתי, שמעתם!" איימה, ואף אחד לא אעז להפר את ציוויה. לעיתים, טלי נמשכה לזה כדי להמלט מהמחשבות והזכרונות אך מבטה החד של טלי מנע זאת ממנה. "את מזכירה לי את אחותי, נטע. אך... כמה אני מתגעגעת אליה" , נאנחה ונשכה את שפתייה. פניה הקשוחות התעדנו כששדיברה על אחותה וכעת הזכירו לה את תמי שבתמונה בעיתון. "אמא שלי מתה מסרטן. ומאז אבא שלי נהיה אלכוהוליסט. כשהוא לא היה יכול לשלוט בעצמו הוא היה מכה אותי" טלי שיחקה בעצבעותייה הארוכות והלבנות בסיגריה הארוכה. שיינה התבוננה בה ולא יכלה שלא לחשוב כמה יפה ומרשימה היא. לולא הקשיחות והתנועות הגבריות, החיתיות שסיגלה לעצמה כדי לשרוד ברחוב. "תאמיני לי שעל זה הבלגתי אך בלילה ההוא שהוא היכה את נטע לא יכולתי עוד לעצור. ברגע שהוא נרדם, זרקתי לו את שלושת ארגזי הבירה דרך החלון. אין לך מושג איזה בום היה. השכנים חשבו שזה פיגוע" היא צחקה בקולי קולות ושיינה לא הצליחה להצטרף, היא חשה רק בכאב אותו ניסתה טלי להסוות. "לקחתי את הכסף שלו מהמגירה והשארתי לו מכתב שאם יעז להרים אצבע על נטע זה הסוף שלו ושיש לי מספיק הוכחות כדי להשים אותו בכלא להרבה שנים על כל הפריצות והגניבות שלו בשביל האלכוהול" היא הביטה במבט נחוש בשיינה והוסיפה: "אני עוקבת אחריו ואחרי אחותי ומדי פעם שולחת לו תזכורות נחמדות, אל תדאגי, הוא לא מעז להרים עליה אצבע". שיינה תלשה את הידיעה ואת הדף הראשי של העיתון, קיפלה והטמינה בתוך הכיס. המשטרה אמרה שסיבת המוות היא ככל הנראה ממנת יתר. היא מיררה לתוך הכרית, נזכרת בפעם האחרונה בה התראו. "את שומעת אותי??" צעקה טלי וניערה אותה. "את עפה מפה חזרה לעובדת הסוציאלית ונתקעת מצידי אצל המשפחה הכי מגעילה שקיימת עלי אדמות, מבינה? הכל יותר טוב מפה. את שומעת? אני לא מוכנה שיפגעו בך. את יותר מדי יקרה לי. את כמו... כמו...". זו היתה הפעם הראשונה ששיינה ראתה אותה נחנקת מדמעות. "אני מזכירה לך את אחותך" קבעה שיינה בקול וחשבה שתרגיש נפגעת אך התפלאה כששמה לב שזה לא מפריע לה. "גם ולא רק. את כמו אחות וגם כמו חברה אמיתית שאף פעם לא היתה לי. את מבינה," היא הראתה בתנועה גדולה סביב, לאף אחד כאן לא אכפת באמת ממני. זה רק עניין של אינטרסים ושליטה. היום אני כאן ומחר אני יכולה למות בלי שמישהו יזיל עליי דמעה. אבל לא את, את לא כזו ובגלל שאת כל כך חשובה לי את עפה מפה הרגע". שיינה ניסתה לדבר על ליבה אך טלי התעלמה. "לא. הרגע שראיתי שכבר לא אכפת להם והם מנסים לתת לך את הסמים הארורים האלה "בואי איתי!" ציוותה כמו בפעם הראשונה שנפגשו. והיא צייתה ללא מילים. היא לקחה אותה לבניין המוכר של העירייה ולפני שנפרדו אמרה לה: "חסר לך שאראה אותך משוטטת ברחובות! אם את באמת נאמנה לי את תעשי את זה!" היא חיכתה עד ששיינה נעלמה בתוך הבניין... ונעלמה, לתמיד...

פרק ב'- שברים "לא, לא, לא, את יושבת ואני שוטפת את הכלים", אמרה שיינה וכבר היתה במטבח מול ערימת הכלים שהצטברה עוד מהארוחה הקודמת. ברכה לא אוהבת להשאיר כלים לא שטופים בכיור. חונכה לכך שיש לבצע מטלות מיד כי אם לא, הן מצטברות ונערמות והקושי גדל. אבל יש דברים שדוחים גם עקרונות מקודשים. הגמישות והרגישות שאפיינו את ברכה יצרו שילוב מאוזן ונתנו לה את היכולת לבחון כל דבר לפי רמת הדחיפות והנחיצות. כעת, התרווחה על כסא הנדנדה שבמרפסת ובידיה סלילי הצמר והמסרגות. חיוך התפשט על שפתיה. היא היתה גאה בשיינה שלה שלחייה החיוורות קיבלו מעט סומק במשך חודש הימים שחלפו מאז אספה אותה לביתה. ברכה ידעה שעוד נכונה לשתיהן דרך ארוכה אך לא חששה מכך. חייה היו אוסף גדול של דרכים ארוכות. 'נו ברכה, ואת כולן צלחת? האם כל דרך הגיעה אל סיומה?" ברכה גרשה מחשבה זו ממוחה, יודעת לאן היא תוביל. לא, היא לא מוכנה לפשפש ולשקוע עכשיו הביטה במעשה ידיה והבינה שהיא צריכה לפרום את השורה האחרונה, 'יש פעמים שחייבים לפרום כדי ליצור משהו יותר טוב. כדי לצמוח. כן, כן ברכה, גם ממשבר אפשר לצמוח. גם משהו רע בעינייך יכול להתברר כדבר הטוב ביותר', הביטה בשורה החדשה והיפה שיצרה. 'אין רע יורד מלמעלה' סיכמה לעצמה. שוב שקעה במחשבות. 'שיינה פורחת לאט לאט אך עדיין סגורה מאוד וכל דבר מרתיע אותה וגורם לה להתכנס בתוך מנגנוני ההגנה שסיגלה לעצמה. איך אני יכולה לעזור לה יותר?' ברכה לא היתה מודאגת מזה ששיינה לא משתפת אותה בצרותיה. עדיין לא ידעה עליה דבר, אפילו לא את שמה האמיתי אבל היא לא היתה מוטרדת. הזמן יעשה את שלו עם הרבה אהבה, חום וקבלה ללא תנאי. שורה נוספת רקמה לה עור וגידים וגם הזכרון הטרי שבשלו נדחתה מלאכת שטיפת הכלים לאחר ארוחת הצהריים. הן סיימו לאכול וברכה לקחה בידיה ברכון וברכה "ברכת המזון", חשה במבטה הבוחן של שיינה. הדבר חזר על עצמו בכל פעם שברכה. היא מברכת ושיינה מביטה בה בדממה. סיימה לברך והתחילה לפנות כלים כששיינה מצטרפת אליה. שיינה לקחה את המטלית ורצתה לשטוף את הכלים אך ברכה אמרה לה שאין צורך, היא כבר רגילה. אך למול זוג העיניים הכחולות כים שהפצירו בה, לא יכלה לסרב. שיינה לקחה צלחת, סיבנה אותה במרץ כשלפתע נשמע קול נפץ, הצלחת החליקה ונשמטה מידיה. שיינה קפאה על מקומה וברכה קפצה כשצווחת בהלה נמלטת מפיה. הצליל הרם הבהיל אותה. לרגע פגשו עיניה את עיניה המבוהלות של שיינה. מבט רדוף ברכה נותרה מהרהרת בדברים שאמרה, מתפללת שהם היו הדבר הנכון ברגע הנכון ולא יכלה להתעלם מהמסר שניסתה להעביר: 'אם לא שוטפים לא שוברים- את באמת מאמינה בזה? באמת?? אז למה כל רגשות האשם שיש לך?' ברכה נאנחה, 'כמה קשה ליישם אפילו דבר שמאמינים בו'. * * * שיינה נמלטה לחדרה. מחפשת מסתור בין קפלי השמיכה העבה והחמה. 'ממה את מסתתרת שיינה? השמיכה לא תעזור לך, זה בפנים. את לא יכולה לברוח מעצמך'. 'אז שברת צלחת, מזה בוכים? דברים כואבים יותר קרו לך ולא בכית, מה עובר עלייך?' 'כאן את לא באומנה! תזכרי את זה טוב טוב. כאן לא יעשו לך שום דבר רע'. שיינה נרעדה. תמונות שונות מחייה חלפו בראשה. נזכרה במשפחת מושונוביץ' ונרעדה רק לזכרון השם. בפעם ההיא ששברה את קנקן הפורצלן שקיבלו מהסבתא שמזמן הלכה לעולמה. זעקות השבר והחימה של גב' מושונוביץ' זעקו כעת באוזניה והיא ניסתה לאטום אותם בחוזקה. 'שיינה, לא תוכלי לברוח לעולם. זה חלק ממך'. לחש לה שוב הקול הפנימי. והיא חשה שוב ושוב בחבטות שהנחיתה עליה גב' מושונוביץ'. המכות שמזמן הגלידו, נפתחו וכאבו לה שוב והיא שיפשפה אותם באופן לא מודע, מנסה להקל על כאבם. אז היתה עוד קטנה, בת 9 בערך, ולא חשבה על אפשרות של בריחה. שנה שלמה נותרה שם, סופגת מכות וחושבת שאולי זה באמת מגיע לה כי הרי המבוגרים תמיד צודקים. שנה לאחר מכן נמלטה כשבדימיונה מראה ההרס הרב שזרעה בבית המקודש של הזוג מושונוביץ', אך זה היה רק בדמיונה. בשעת לילה מאוחרת, נמלטה על נפשה ואפילו בשטרות הכסף שהיו מונחים במגירה שבמטבח, לא נגעה. 'וגב' מושונוביץ' עוד חשבה ששם תחביא אותם מהילדה הגנבת והמושחתת הזו', 'די, די!!! שיינה, את יודעת שברכה היא לא כזו והיא תמיד תאהב אותך ותגן עלייך'. עיניה נעצמו בכאב. 'לא, לא, היום היא כבר לא תמימה. במבוגרים אי אפשר לסמוך!' התמכרה לשחור שעטף אותה ונרדמה. * * * שיינה התיישבה לצידה של ברכה על כסא הנדנדה. ' לא אופייני לה ', הרהרה ברכה, מאושרת מהקרבה. היא חייכה אל שיינה באהבה. ולחייה של שיינה סמקו לפתע. 'גם זה לא אופייני', מחאה ברכה לעצמה כפיים. הן ישבו דוממות ובשתיקתן כמו שוחחו אחת עם השניה. יש מילים הנאמרות בדממה.

פרק א'- ציפורה השמנה שיינה התמתחה על המיטה, פוקחת עיניים עייפות לאחר לילה מסוייט. לתדהמתה הראה השעון שעל הקיר את השעה 12:20 אחר הצהריים. "אוף, אני כל כך רעבה. אין לי מושג מתי היא אוכלת. בטח אצטרך לחכות עד ארוחת צהריים" נאנחה. דמותה של ציפורה השמנה שהיתה אחת מ"אמהות" האומנה שלה, צפה ועלתה בזכרונה וגרמה לגבה להצטמרר. עם היתה מאחרת אפילו בשתי דקות, היתה ציפורה לוקחת את צלחת האוכל שלה ומשאירה אותה לחכות לארוחה הבאה. בעל כורחה * * * "לקום, ילדים. עוד חמש דקות ארוחת בוקר", קולה המצווח של ציפורה חדר את ערפילי השינה שלה. התמתחה בחוסר חשק אך ידעה שאם לא תקום עכשיו ותתלבש בזריזות, לא תאכל עד לארוחה הבאה. כזה היה מנהגה של ציפורה השמנה. ירדה ממיטתה והתלבשה במהירות. סרקה את שערה הארוך והגולש בצבע דבש ואספה אותו ל"קוקס" קופצני. העיפה מבט אחרון במראה ובדקה התשעים התיישבה במקומה הקבוע בשולחן. אצל ציפורה הכל מתוקתק וקבוע, זכרון למורשתה הייקית בה היא כל כך גאה, "ילדים צריכים חינוך, קפידה וסדר", טענה נחרצות, מנהלת ביד רמה את משפחתה. ישבו כולם ליד השולחן והתחילו לאכול כשנועה, בת גילה, הגיעה מתנשפת והתיישבה לצידה. ציפורה הביטה בה בחומרה ושאלה: "נועה, את יודעת שמי שמאחר לא אוכל, נכון? למה אחרת?" כעת קולה התרכך מעט כאילו מתחננת שנועה בת טיפוחה, תתן לה תירוץ טוב לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסה. "אהה.. נזכרתי ששכחתי לעשות שאלה אחת באנגלית ולא רציתי שהמורה תסמן לי ביומן". "והספקת?" שאלה ציפורה בטון גאה, אנגלית היה המקצוע החשוב ביותר לדעתה. "כן, ברור" ענתה נועה בטון גאה כשל אמה. עכשיו היה מובטח לה שארוחת הבוקר לא תגזל ממנה. והיא צדקה. ציפורה קיבלה ממנה הבטחה שהדבר לא ישנה שוב והיא הוסיפה לכולם שאכן זה מקרה חירום. שיינה לא יכלה להבליג יותר. ארוחת הבוקר נמהלה לפתע בטעם מר כשזכרון כל אותם הארוחות שנגזלו ממנה צף בזכרונה. היא הרחיקה בזעם ותיעוב את הצלחת ממנה, כוס החלב ממנו סלדה תמיד, נשפך על השולחן כשצעקה בכעס: "רק כשאני מאחרת אני לא אוכלת, נכון? אבל הילדים הצדיקים שלך תמיד מסכנים ולא אשמים באיחורם. את מתנכלת לי כי את שונאת אותי, כי אני לא באמת הבת שלך. אני לא סובלת אותך, ציפורה השמנה!" פרקה את כל תסכולה ולא הבחינה באותו היום היא לא הלכה לבית הספר. היא התרחקה מהבית ואז עלתה על האוטובוס הראשון וירדה בתחנה האחרונה שלו, הרחק הרחק משם. * * * "שיינהל'ה?", שוב נרעדה למשמע הקול הרך והמגע הענוג על כתפה. רצתה לברוח ולהתכדרר על מיטתה. יגון עמוק עטף  אותה ודמעה גדולה זלגה על לחייה. אך ברכה לא הותירה בידה הזדמנות. היא עטפה אותה בחום והצעידה אותה לשולחן מפזזת ומרקדת סביבה בקול עולץ. "הנה שיינהל'ה, נאכל יחדיו". "מה.. חיכית לי עד עכשיו...אה..לא אכלת?" גמגמה, חשה בושה. "אל תתאגי, מיידהל'ה שלי. שתיתי משהו חם. בדרך כלל אני לא אוכלת בבוקר למרות שהרופא ציווה עליי זאת בביקור האחרון. אבל כשיש לי חברה נכבדה כמוך, וודאי שאוכל. אבל מה אני מפטפטת, את בטח מממש רעבה". שיינה נלחמה שוב עם הדמעות שאיימו לפרוץ. לא היתה מורגלת בחום שכזה. התיישבה במקומה והתחילה לאכול, מכניסה את האוכל במהירות לפיה. פתאום שמה לב שכבר יומיים לא אכלה ארוחה הגונה. 'מי זו ברכה הזו? היא באמת לטובתי? מה האינטרס שלה? לכל מבוגר יש אינטרס, כבר ראיתי', חשבה בעודה בוחנת את צעדיה של ברכה. ראתה אותה נגשת לכיור, ממלאת נטילה במים ושופכת על ידיה שוב ושוב. ברכה מילמלה בקול כמה מילים, התיישבה על הכיסא, שוב ממלמלת משהו לפני שנגסה בלחם המרוח בגבינה 5%.  "אה, זה טקס של דתיים", מלמלה שיינה. "מה אמרת, שיינהל'ה" שאלה ברכה, שוב בקולה הרך. "ללא..כלום, סתם" שוב גמגמה,כועסת על הגמגום הלא רצוני הזה. "איך ישנת? היה חסר לך משהו?" שאלה ברכה בהתעניינות. שיינה הנהנה בראשה ולקחה מנה נוספת וגדושה של סלט ירקות. ברכה חייכה, בוחרת שלא לחלוק עם שיינה את קולות הבכי והאנחות קורעות הלב, להם היתה עדה בלילה. אותן קולות שבשלהן לא עצמה עין.  אז, לקולות הבכי החנוק, גמלה בליבה ההחלטה שהיא לא תעזוב את שיינה עד ליומה האחרון.

היד אוחזת בסידור בדפים הקמוטים, מוכתמים בדם ודמע. בבכי עצור צורר רגעים כואבים של מראות ושמע. אותו הסידור שהתחנן את הדין להמתיק מספיד, מבכה, מנסה להצדיק. במקום בו נגמר השכל מתחילה האמונה במקום בו נותר האבל מתחילה הצוואה השארתם אחריכם אלפי נשמות שטעו, תהו וציוויתם במותכם לקרב לבבות שכהו, נקרעו בחייכם קרבתם במותכם הוקרבתם בשניהם- אחדתם הצוואה בוערת, זועקת בקולו של  רך, בהספדו של אב- ה' נתן, ה' לקח יהי שם ה' מבורך ----------- לזכרם של הקדושים: גבי ורבקי הולצברג- ה' ייקום דמם  

בכל בוקר פוקחת עיניים, בוכה ורוטנת עד לב שמיים. הראש לא נכנס לחולצה ואמא כבר לחוצה. להתלבש, להתארגן ולצאת במרוצה ואני- לא רוצה! ואמא אומרת: "די כבר ילדונת" ומחכה יותר מכל לחופש הגדול. הבוקר פקחתי עיניים, בכיתי ורטנתי עד לב שמיים. החופש הגדול בא ואמא כבר לא ממהרת, אבל אני מאוד רוצה לגן שלי ללכת!

איך נפלו גיבורים על בימת ארצנו? כיצד נגעל מגן הגיבורים ונפלו חיילינו? מדם חללים שותת ליבנו מבכה, אבל על אחינו. מקוננים, מספידים ובחוצות מבשרים ושם- שמחים, עולזים הערלים. קול ברמה נשמע ישראל מבכה על בניה. איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה? מאנים להנחם כי אינם... ושבו בנים לגבולם?! ------------------------------------ מוקדש לעילוי נשמת אלדד רגב ואהוד גולדווסר. יהא זכרם ברוך!

הלילה מתארך לו. עבה, קודרני ומאיים מתמיד. מנסה לעצום את העיניים ולא מצליחה. המחשבות...הפחדים...התסכול...האכזבה...הכאב...הכעס ו...גם האהבה. אלפי מחשבות ורגשות שמציפים אותי מכל עבר- מנסה לדחות אותם. להדחיק... להכחיש... העייפות מאיימת לאבן את גופי, איבריי כבדים כאבן. ואני יודעת- זו לא העייפות התמידית, הרגילה. זו לא עייפות פיזית אלא נפשית- עייפתי! עייפתי ממאבקים, מוויכוחים, מדאגות ללא סוף. יודעת שאלו החיים- הדאגות, הקשיים וחששות הם חלק בלתי נפרד מהם. מבינה שיש לקבלם באהבה (ואם אי אפשר אז לפחות בהשלמה) ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה... הכאב חובר לשמחה, הדאגה חוברת להקלה, הניכור חובר לקירבה, התסכול להקלה, כל רגש שלילי נוגע בחיובי ולפעמים המרחק ביניהם הוא מזערי, כמעט לא נראה. אני חושבת לעצמי, האם יתכן שהם בעצם לא נפרדים? האם יתכן שבנקודה מסויימת הם נפגשים? מתאחדים? האפשרי הדבר שאושר וכאב ישכנו יחד זה לצד זה? הכעס והאכזבה לצד הגאווה והאהבה? האם אפשר לקבל ובו זמנית לא להסכים? היכן נקודת החיבור? האם היא בכלל קיימת? ----------------------------------------------------------- השיחה שניהלנו לא התפתחה כמו שציפיתי. כמו שניסיתי. חשבתי שאוכל להסביר, להניע, לשנות, למנוע... רציתי גם להקשיב, לעזור, להקל... לא הצלחתי. אני יודעת גם למה- ניסיתי להסביר, לשנות ולמנוע. לא הצלחתי להקשיב באמת. רציתי... אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. פחדתי שאם אקשיב זה יהיה סוג של קבלה ונתינת מקום ולזה לא הייתי מוכנה! אני מביטה בשעון למרות שאין לי צורך בו. השנים שחלפו לימדו אותי לפתח לי שעון משל עצמי, לקום כדי להעיר את הילדים לבית הספר דקה לפני שהשעון מצלצל. לגשת אל התינוק ולהאכיל אותו רגע לפני שמשפתיו בוקעת יבבה קטועה. עוד מעט יעלה השחר ויום חדש יתחיל/ ימשיך ליום הקודם... לקום, להכין, לארגן, להלביש, לחבק, לעודד, ללטף, לעטוף באהבה, לחנך ולנתב את דרכם של ילדיי לטוב ולהתפלל ללא הפסקה לעזרתו יתברך, שיסייע בידי. צועדת חרש לחדרה של בתי, בכורתי. רוצה לומר לה כל כך הרבה דברים. את כל מה שניסיתי ולא הצלחתי להגיד רק לפני כמה שעות. מבחינה בשיירי הדמעות שדבקו לריסיי עינייה- אלו שניסתה להחניק בשיחתה איתי, כשניסתה לשדר חוסן, בטחון. הרגש האמהי מתעורר מיד ואני נאבקת בדחף לעטוף אותה בחיבוק עז, ללטף את ראשה וללחוש על אוזנה שלא תדאג ושאני מסכימה לדרכה, לרצונותיה ולבחירתה. ויודעת...שאני לא יכולה! לא מסוגלת! לא רק רגשותיי מונעים ממני לעשות זאת- התסכול, הצער, הכאב על שבחרה לעזוב את הדרך והחינוך שהענקתי לה. החשש והפחד מהדרך בה בחרה- שמנותקת מהאור ומלאה בשרצים ונחשים שעורבים בכל פינה. (כיצד אסביר לה שהפורקן והנוצץ שמצאה בה הם זמניים? שהאור אותו היא חשבה שמצאה אמנם מסנוור, אך גם מעוור את עינייה?) הפחד לתת לזה מקום והסכמה הם שמדירים שינה מעיניי. ההשפעה שעלולה להיות על שאר אחייה והאיום שזה ימוטט את הבית שעליו עמלתי ובניתי במשך השנים. אך מנגד, אינני רוצה לראות בכאבה. לא רוצה שתחוש שהיא מקריבה את עצמה ורצונותיה למען אהבת משפחתה. האם אני יכולה לדרוש ממנה שתוותר ותעשה הקרבה זו? האם אני חושבת שזה הדבר הנכון? אני בטוחה בצדקת הדרך עלייה חינכתי אותה ומנגד,בתהום הפעורה כעת תחת רגלייה- אין לי ספק לאן עלולה הדרך בה בחרה להוביל. ובכל זאת... יודעת שבכוח, בכפייה, בניתוק, בדחייה- אולי אמנע ממנה אך רק באופן זמני... וודאי שאקלקל יותר. ----------------------------------------------------------- מתכופפת, נושקת ברפרוף על הדמעה שעוד לא יבשה על ריס עינה. ----------------------------------------------------------- מחלון החדר נשקפים אליי גווני הזריחה. הלילה פינה מקומו ליום. לרגע נדמה שהלילה והיום מתאחדים, מתמזגים...

פרולוג ישבה על החול הלוהט ולא חשה כי ליבה שרף יותר. הוא צרב את כפות רגליה החשופות, אבל היא חשה את צריבת הדמעות שחנקו את גרונה. ידיה האוחזות במכתב מקומט, רעדו. עיניה ראו לא ראו אך לא היה לה צורך- ידעה את התוכן בעל פה. הוא היה חרוט בליבה השסוע, קורע אותו שוב ושוב. הביטה בים, בגלים. הם היו גבוהים אבל לא מאיימים. היא כמהה אליהם, דמיינה כיצד הם נוגעים בה, מלטפים אותה וגואלים אותה. מביאים אותה אל המנוחה... לא, היא לא מסוגלת. רוצה להרים ידיים. להתנתק מהעולם שהכאיב לה, שבגד בה אבל לא בדרך הזו. לא רצתה במוות איטי ומכאיב. היא כבר התכוננה... לידה היה המכתב שפצע את ליבה. היא חשבה שהוא זה שיביא את המזור לחייה האומללים וכשפתחה אותו התרסקו עימו כל תקוותיה וחלומותיה. רצתה כבר לסיים וזהו. לא לחוש יותר את הכאב. להרגיש כלום. אבל עכשיו פתאום לא מיהרה. עכשיו רצתה לשחזר את הכול, להיפרד מהכאב שהיה מנת חלקה וחברה לחיים. זוכרת את עצמה בגיל קטן. זיכרון מטושטש ולא ברור. בוכה בלילה מסויט ויד רכה מנסה להרגיע אותה- היד של אמא. במשך שנים כמהה לחוש את המגע הזה... אבל אמא לא היתה. אמא הלכה. החיים כבדו עליה והיא נטשה...אותה. בחרה לברוח ולהשאיר ילדה קטנה עם אבא שלא ידע להכיל את כאבו ואת כאב ביתו הקטנה. בגיל 6, שנה לאחר שננטשה, נשלחה לאומנה. מאז, עשר שנים אחרי, עברה משפחות רבות יותר מסך שנות חייה. עם אבא לא רצתה לשמור על קשר. חשה שבגד בה ונטש אותה ביום בו נטשה אותה אימה. דווקא כשהיתה זקוקה לו יותר מכל... חפנה גרגירי חול רותח בכף ידה. מייחלת לחוש בכאב הצריבה והשליכה אותו בזעם על שלא הצליחה לחוש בו. נזכרת בכל אותן פעמים שניסתה להכאיב לעצמה כדי לחוש קיימת- גם בהן נכשלה. השתעשעה בדמיון בו באים לבשר לאבא על מותה. כיצד הוא פורץ בזעקות שבר ו...מתקשר לספר לאמא שלה. אמא חשה בנקיפות מצפון ולא סולחת לעצמה עד יומה האחרון... 'כן, בטח...'- קימטה את המכתב שבידה לכדור קטן. המילים בו הבהירו לה מעל לכל ספק שאם היא תמות, לאמא לא יהיה אכפת. לאמא יש חיים אחרים ולה אין בהם חלק. אף פעם לא היה... למי יהיה אכפת אם כבר לא תהיה? למשפחות שזרקו אותה מבתיהן, מפחדות שתהרוס את חינוך ילדיהם? לכמה נערות שוליים שחברה אליהן וברגע האחרון, כשעוד אפשר היה, ניתקה מהן קשר וברחה? לא, זו לא היתה הדרך שלה. היא כאבה, התמרדה, אבל לא פשעה. עכשיו, כשהדף מונח בכף ידה ובידה השנייה שבר זכוכית חד, עצמה את עיניה. הרימה את ידה, ובתנועה חדה וזועמת חתכה את הווריד. כשחשה את האפלה הסובבת אותה, את קולות הגלים שסערו מתרחקים ומטשטשים, נתנה לשלווה להציף אותה ולהתפשט בתוכה. עכשיו כבר לא חשה בכאב. לא חשה כלום... * * * יד רכה נגעה בכתפה. מבולבלת, מצמצה את עיניה. איפה היא? של מי היד הזו? של אמא? זו חייבת להיות היד של אמא- זה אותו מגע רך וענוג. אבל המגע של אמא מזמן כבר לא ענוג. הזכרון שלו נמוג מזמן. פקחה את עיניה. דמות מבוגרת של אשה הביטה בה בחום: "סוף כל סוף פקחת את עינייך. כבר רציתי להזמין רופא" "איפה אני?" קולה היה צרוד. זכרון של זכוכית שבורה ומכתב מקומט צף ועלה והיא הביטה על זרועה. תחבושת לבנה כיסתה את מקום החתך. האישה עקבה אחר מבטה ואמרה: "הו, אל תדאגי. כנראה שנחתכת מעט משבר של זכוכית. אבל זה לא היה עמוק ואפילו תפרים כנראה שלא תצטרכי. בטח נבהלת מאוד אם התעלפת. לא נורא, עכשיו זה מאחורייך, שיינהל'ה". "לא קוראים לי שיינהל'ה", רק זה חסר לה, לפול על תמהונית חולת אלצהיימר. "או, אני יודעת, שיינה זה יפה ביידיש. ואת ילדה יפה. או, ולי קוראים ברכה. אני אלך להכין לך כוס תה, תנוחי,תנוחי שיינהל'ה. אחר כך יהיה לנו זמן לדבר. ברכה יצאה מהחדר. * * * מאז, היא קראה לעצמה שיינה. המשך יבוא...

חד כתער מלוטש כזכוכית. הכאב הוא אכזר, מרוקן ומשחית את החיות הפנימית, ממלא המהות בתמיהה ספקנית, בכמיהה אובדנית והלב- מתבוסס ברחמים עצמיים, מהסס להכריע בשאלה קיומית להיות או לא- להיות! ---------------- בעקבות הדיון שעלה כאן: /Mosaic/Read/10520#76845

ג- ציונים- וכל מה שביניהם... אני מסתכלת על התעודות המונחות מולי ומתכוננת נפשית לשעות של עבודה. אני מתחילה. חישובים וממוצעים של מבחנים, של הקשבה ושל השקעה, ושל כל מה שביניהם. בעלי עובר ומביט במעשיי. אני משחררת אנחה. עוזבת לרגע את העט ומתמתחת, משחררת את אבריי הנוקשים מישיבה ממושכת. הוא מביט עליי, עיניו מביעות פליאה וחוסר הבנה. חושב לעצמו מה ה"ביג דיל". "אתה חושב שזה פשוט אבל זה ממש לא", השבתי להערה של נאמרה. "מה מסובך?", שואל בעלי השכלתני והמעשי. הוא נעמד מאחורי, מביט מעבר לכתפיי ומעיר: "אני רואה שאת צריכה לעשות ממוצע של הציונים ולכתוב את התוצאה". אני מסתובבת ומביטה בו במבט של: 'אין לך ממש מושג על מה אתה מדבר'. והוא מחזיר לי מבט של: 'כן? אז תסבירי' ואני מסבירה: "אתה מסתכל על המספרים שרשמתי בתעודה. רואה 9, רואה 7/8. זה בסך הכל מספרים, לא? מה קשה לכתוב מספרים, נכון?" הוא מביט בי, עד עכשיו אמרתי בדיוק מה שחשב והוא כבר קולט שאני הולכת לומר לו: 'אז זהו, שאתה טועה' והוא מנסה להבין לאן אני חותרת. "אז זהו..." אמרתי, "...שאתה טועה". "מאחורי ה- 9, ה- 7/8 ואפילו ה- 6 יש כל כך הרבה שיקולים. כל כך הרבה מחשבות, לבטים, התחבטויות. אתה חושב שזה ממוצע של הציונים ואני אומרת לך שזה לא רק ממוצע של ציונים אלא גם של השקעה וחוסר השקעה, של השתתפות ומנגד אדישות וזלזול. זה שקלול של יחס למקצוע, של היישגים ואפילו דברים שאינם כתוצאה ישירה של מעשיי התלמיד אלא שיקולים של מה תהיה התוצאה אם אתן ציון כזה לתלמיד..." הבטתי על בעלי, עכשיו "איבדתי" אותו. "תראה", הסברתי לו כמו מורה בכיתה, מנופפת מולו בתעודה של תמר, "אתה רואה כאן את הציון 8/9?", הוא הנהן. "אתה לא מתאר לעצמך כמה זמן 'שברתי את הראש' איזה ציון לכתוב לה. הממוצע של ציונייה היה ברור מאוד וגם אם הייתי מוסיפה פה ושם כמה נקודות, הייתי מצליחה בקושי לגרד עבורה את הציון של 7/8. אבל לא יכולתי בשום פנים ואופן לתת לה ציון כזה. זה היה שובר אותה. ומה היתה התוצאה של ציון כזה בעבורה? ששנה הבאה היא תקבל בתעודה 6/7 במקרה הטוב" חלקתי איתו תובנות וניסיון של כמה שנות וותק. "אתה מבין? אני צריכה לקפל בתוך הציון גם את הימים והלילות של ההשקעה וההתמסרות של תמר למקצוע. את ההקשבה בפה פעור, מצח מקומט וחשש בעיניים שחלילה וחס לא תפספס מילה ואז כל הקשר והמהלך של השיעור יתפוגג לו. אני צריכה לצרף את מניין הלילות בהם לא עצמה עין לפני מבחן, לפני מתכונת ובגרות". "אני חייבת להיות גמישה, אנושית, אחראית ושקולה. לראות צעד אחד אחרי. אני גם לא יכולה "לפנטז" ציונים. הכל חייב להשקל ולהחשב". עצרתי לרגע והרמתי תעודה נוספת, "תראה את הציונים של התלמידה הזו. רובם טובים מאוד וגבוהים משל הקודמת. והיא משיגה אותם בקלי קלות. אתה מבין? לפעמים היא בכלל לא מקשיבה ופה ושם לעיתים מפריעה, אבל יש לה ראש. בחצי שעה היא משיגה לבדה מה שלאחרת לוקח בשעתיים. אז להוריד לה ציון כי היא מפריעה "וגם להוסיף ולעלות בציון צריך להיות בצורה מדודה והגיונית", הוספתי. "אני לא יכולה לכתוב ציון שממש לא משקף את ידיעות התלמידה, זה יכול לפעמים גם להזיק. תתאר לעצמך שאכתוב לתלמידה ציון של 9 במקצוע שבמאמצים היא תשיג בו 7. בכל פעם שתקבל במבחנים 7, כי זו רמתה, היא תהיה מתוסכלת מאוד. ה7 יהווה כשלון כי היא תחשוב שהיא ברמה של 9". "טוב, טוב..." בעלי מחייך, מרים ידיים כנכנע, "טעיתי, זה באמת קשה ומצריך הרבה מחשבה". הוא עוצר. מרפרף במבטו על התעודות הפזורות ואומר בקול שמח ומלא שביעות רצון: "תתעודדי, כבר סיימת לכתוב כמעט את כל הציונים. נשאר לך רק לכתוב הערה בסוף התעודות". לא רציתי להעמיד את בעלי היקר על טעותו ולגדוע באחת את שביעות רצונו. החלטתי לחסוך ממנו את "ההרצאה חלק ב'- ההערות שבתעודה" אבל לא הצלחתי לכלוא את החיוך שהתפשט על שפתיי, "מה? למה את מחייכת חיוך כזה? " שואל בעלי, קצת מבולבל. "כי אולי אתה בכל זאת צודק..." בעלי מאושר, שמח על הפירגון. אך בכל זאת רוצה לדעת במה הוא (שוב, לטענתו...) צודק. "אולי זה באמת לא כ-ז-ה מסובך לכתוב ציונים" עכשיו החיוך שלי התפשט לגמרי. חזרתי לתעודות, מצחקקת לעצמי. "רגע...רגע... למה את מתכוונת", בעלי מכווץ את מצחו בחשדנות. "אתה כבר תבין לבד..."

ב- איקסים אדומים כדם אני מסתכלת על טבלת הייאוש. רוב משבצות הטבלה כבר מסומנות באיקסים אדומים כדם. מה פשר הדימוי הקשה הזה? למה דווקא הוא צץ בראשי? האמת היא שאין דימוי קולע יותר כדי להמחיש את הימים שעברו. היו ימים שעלו לי בדמעות שאם הייתי בוחרת את צבען הן היו אדומות כדם. לתלמידים קשה לעיתים לדמיין מה יכולה מילה כזו או אחרת, בדיחה, תעלול או לגלוג לחולל בנפש המורה. למרות שבתור מורים אנו משתדלים לא לקחת אישית. לנטרל ולסנן את החיצים ולדון לכף זכות שאולי זה סתם מתוך משובת נעורים. לשנן שוב ושוב ססמאות כדוגמאת: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו" וכו'. בכל זאת, אי אפשר להשאר אדישים לגמרי. הפגיעה תהיה פגיעה ולמרות שנוציא את החץ, ישאר חור קטן (לפעמים גדול...) אני מרפרפת בעיניי על שורות האיקסים האדומים. במבט חד יותר וערני, ניתן להבחין איך האדום הולך ומחוויר. איך איקסים שבתחילה היו חדים ועמוקים הפכו לקלילים יותר ושטוחים. לא, זה לא כי הדיו דהה מרוב שימוש. אלא, שיום מיום הפך צבעו מאדום לוורוד. רק כשאני מסתכלת לאחור ורואה את הצבע האדום כדם וכיצד הוא שינה בהדרגתיות את צבעו, אני יכולה להאמין שהיו ימים קשים. שהיו ימים בהם רצתי בדביקות קנאית לסמן איקס גדול ואדום על עוד יום שחלף. מי היה מאמין שאצטרך להשלים ימים של סימון... עכשיו, אני מסתכלת על טבלת הייאוש. היא מתקרבת לסיומה. ואני חשה... בטח ששמחה. אבל, גם צער. ואפילו... קצת געגועים- למרות שעוד לא נפרדנו.

רונית, את וודאי מופתעת לקבל ממני מכתב. 'ששירה תכתוב מכתב? תכתוב מילים? תתבטא באותיות??' אלו בטח חלק מהתהיות שחולפות כרגע במוחך לצד הסקרנות, 'מה הדבר שאותו שירה לא מסוגלת לומר? קיים דבר כזה?' ואכן, אני לא נוטה להתבטא בכתב. אני מעדיפה לדבר, לשוחח, לקשור קשרים בדיבור ולא בכתב. לא זכור לי שאי פעם כתבתי מכתב למישהו או מישהי וכשקיבלתי, הייתי משיבה בשיחת טלפון. כעת, את כבר חשה שהדבר עליו אני כותבת לך, קשה עבורי. בדרך כלל אין בינינו הקדמות אלא "ישר ולעניין". אין לך מושג עד כמה את צודקת. רק כשתסיימי לקרוא תביני במעט... אני אתחיל למרות שאין לי מושג איך, איך להתחיל... איך לסיים... לפני כמה דקות נפרדנו בדמעות ובחיבוקים עזים. את- דמעות של אושר נשגב ושמחה ללא גבול. אני- דמעות של אושר מהול בכאב צורב, חונק ולב שבור לאלפי רסיסים. את- ברגע המאושר בחייך, רגע בו קיבלת את היקר מכל. אני- ברגע השחור של חיי, בו איבדתי (שוב) מהיקר לי מכל. צלצלת אליי, קולך חנוק מהתרגשות: "שירה, תגיעי אליי עכשיו...זה לא לטלפון" וניתקת. בעשרים הדקות של ההליכה מביתי לביתך, התרוצצו במוחי מחשבות רבות. קטעי שיחות וזכרונות צפו ועלו משם. היה לי קצה של מושג מה את הולכת לומר לי. לא קשה לי "לקרוא" אותך- חברתי היקרה לי מכל, שלי היא כידידת נפש וכאחות. התרגשות כזו יכולה להיות קשורה רק לנושא אחד- שידוכים! שיתפנו האחת את השניה בהצעות שהיו עולות, נופלות ו...יוצאות לדרך. גם בפעם זו, לפני כחודש וחצי, עדכנת אותי: "אני אומרת לך, שירה, הפעם זה באמת משהו אחר... אף פעם לא הרגשתי כך... זה המבט, התנועות, ה....אני לא יודעת מה בדיוק אבל הוא לא כמו כולם". כך שיתפת אותי במשך השבועות שחלפו. חוויתי איתך את החששות לצד ההתרגשות של 'לפני פגישה'. ניתחתי ופרקתי איתך את המחשבות, מסקנות, רגשות של 'לאחר פגישה'. סיפרת לי הכל. למעט פרטים שסיכמנו עוד בתחילת דרכינו במבואות השידוכים, שעליהם לא מדברים אלא אם כן 'שוברים צלחת', וזה מטעמי 'לשון הרע' וחשש פגיעה בפרטיותו של בחור זה או אחר. הרי מה זה מעניין מה שמו של הבחור או כמה נפשות הם במשפחה אם לבסוף זה לא זה? (העיקר שאני אדע את הפרטים האלה ראשונה לכשיגיע הזמן...) גם אני הייתי משתפת אותך בפגישות שהיו ו... שלא היו. אצלי הלך פחות טוב. אין לי תלונות לאף אחד. אני יודעת שהבעיה תלויה רק בי. שעד שלא אסיר את המחסומים, העיכובים, הפחדים...כבר שוחחנו על זה. עד עכשיו לא הייתי מסוגלת לספר לך מה גרם לכך, ואת, ברגישות, הבנת אותי והילכת בין הטיפות. ידעת מעט. חלק בוודאי ניחשת וחיכית לרגע בו אהיה מסוגלת לפתוח את הפצעים ולאפשר לך לחבוש אותם יחד איתי. כעת, הגיע הרגע. לא שזה קל יותר- ההיפך. הוא היה הבחור הראשון שפגשתי (למעט אלה של פעם וחצי...). חייכן, נמרץ, שופע חוש הומור קליל בו שזורים שנינות וחכמה. המבט הכן בעיניו והחיוך האמיתי על שפתיו, כבשו אותי מרגע הראשון. ידעתי שזה אדם ש 'פיו וליבו שווים'. ידעתי שהוא אדם כן, אמין, מתחשב. אחד כזה שלא יכול לפגוע באף אחד... והשיחות זרמו. הפגישות התקדמו. ואני...התאהבתי. לפגישה האחרונה שהיתה בינינו התכוננתי במשך שעות. לא יכולתי להרדם בלילות. הייתי מציעה בשמו נישואין באלף ואחת דרכים, מהבנאלית ועד למקורית ביותר. והייתי משיבה בדרך אחת- כן!!! התיישבתי מולו. (אני יכולה לעצום את העיניים ולראות כל פרט ופרט מהלובי בו ישבנו. מהכיסא הסולידי ועד לנר שהבהב במרכז השולחן שבינינו- אז חשבתי שזה רומנטי,שהלהבה מסמלת את אש האהבה היוקדת, המחממת. כעת היא מסמלת לי רק את הצריבה הלוהטת כאשר אוחזים בשתי אצבעות בפתילה ומכבים את הנר...את האהבה...) התיישבתי מולו ואמרתי בקלילות: "הי, חיכית הרבה זמן?" "לא נורא, יכל להיות יותר גרוע"- כמו תמיד, הומור... (איחרתי יותר מחצי שעה- עד שהחלטתי על הבגד המושלם...) "מצטערת, ממש לא נעים לי שייבשתי אותך" סידרתי באצבעותי את שערי (שלא היה זז גם בסופת הוריקן מכמות ה'נטורל' ששפכתי עליו...) "זה בסדר, באמת אל תדאגי. הזמן עבר מאוד מהר"- כמו שאמרתי, מתחשב... והוא המשיך: "היה על מה לחשוב" הוא עצר. גם ליבי עצר. 'זהו? הרגע אותו דמיינתי אלפי פעמים הגיע? עכשיו הוא יציע לי נישואין?' "על מה חשבת?" שאלתי, כולאת את נשמתי. "חשבתי עלינו...על כך שנפגשנו הרבה והתקדמנו מאוד. ושבעצם אנחנו יודעים פחות או יותר מה כל אחד חושב, רוצה... ושבשלב זה כבר יודעים אם זה זה או לא זה. אין טעם למשוך את זה יותר..." הוא הפסיק לדבר, מחפש אחרי המילים הבאות. עיניו משוטטות אי שם בין חריצי שולחן העץ. 'נו, תציע כבר' צעקו לו מחשבותי, 'לא משנה לי כבר איך...' הוא המשיך לדבר ואני ריחפתי לי, רואה בדימיוני את השמלה הלבנה כשלפתע חדרו מילותיו להכרתי וצנחתי חזרה לעולם, מתרסקת למציאות כואבת. "את מבינה? אני לא רוצה להכאיב לך...לכן עדיף עכשיו לפני שיהיה קשה יותר...זה לא משהו בך, את ממש מיוחדת ולכן זה כל כך קשה לי...בגלל זה לקח לי הרבה זמן להחליט, להפגש שוב ושוב כדי למצוא את מה שאני מחפש, את הרגש המיוחד, הידיעה שזה זה. באמת חבל לי ואני ממש מרגיש צער שזה לא הלך..." הוא המשיך לדבר על כמה שאני מיוחדת ומקסימה וכל מה שבחור היה יכול לבקש (רק לא הוא...) ואיזה מזל יהיה למי שיזכה בי ואני כבר לא שמעתי. אני לא יודעת איך בסוף נפרדנו. זכור לי רק המבט האומלל בעיניו כשהבין כמה כאב הוא הסב לי. כשהבין שהוא פשוט שבר ליבי. אני יכולה עוד לשמוע את קולו, לשחזר את הצורה, האופן והטון בהם אמר: "סליחה" כשנפרד ממני- כמו שאמרתי, לא מסוגל לפגוע באף אחד... אבל אני נפגעתי! ורק את יודעת את עוצמות הכאב והשפעותיו על חיי- כעת את גם יודעת ממה. עכשיו את מבינה מדוע הייתי מהנהנת בראשי כשתיארת לי את אביר חלומותייך. למה נצצו עיני למשמע תיאורייך. את ראית את האביר שלך ואני ראיתי את האביר שלא היה שייך לי. תיארת את המבט והחיוך המיוחד ואני ראיתי את המבט והחיוך שלו. סיפרת על הברקותיו ואני הייתי צוחקת, נזכרת בהברקות שלו. מנית את תכונותיו המיוחדות: כמה הוא אמיתי וכן וכזה שלו יכול לפגוע באף אחד, ואני נזכרתי בו. ובזה שאני יצאתי מהכלל וכן נפגעתי... ייחלתי שאצלך זה יהיה שונה. חשבתי לעצמי שזה מעניין שכולן מתארות את בחיר ליבן באותו אופן. האם באמת יש להם את התכונות האלו? או אולי כשאנו מאוהבות אז אנו רואות בהם את מה שאנחנו רוצות שיהיו? הגעתי. עמדתי מול דלת ביתך ונקשתי עליה, מתארת לעצמי שהגיע הרגע ושבעוד כמה שניות אדע את כל הפרטים. ראיתי בעיני רוחי את שתינו מחובקות, דומעות, חולקות יחד את האושר הנפלא. צדקתי. סיפרת לי את כל הפרטים. היינו מחובקות, דומעות, חולקות יחד את האושר הנפלא?! נכנסתי. את, בשאגות של שמחה ומבט בורק בעינייך, משכת אותי אל חדרך, נעלת את הדלת ובשטף שלא ניתן לעצרו, סיפרת: "שירה, זהו! את מאמינה?! הוא שאל סתם ככה: 'זהו, אני כבר יודע שמצאתי, ואת?' ואני עניתי לו, לא יודעת איך, 'גם אני' וזהו. אחר כך דיברנו על כל מיני שטויות, פרטים ותוכניות ומה ומתי ואיפה. צחקנו המון וכו' וכו'..." המשכת לדבר ולספר ואני השתדלתי לעמוד בקצב ולא להחסיר שום מילה. התחלת לספר על עיסוקיו, משפחתו, החברים שלו, התחביבים שלו ולי זה היה משום מה מוכר... מוכר מידי... את היית שקועה בדיבורך ולא שמת לב כיצד פני הולכות ומחווירות... ואז פתאום אמרת: "יו, איזו מצחיקה, עדיין לא אמרתי לך איך קוראים לו..." ואמרת את שמו. וליבי שקע. ואיתו שקעה התקווה האחרונה שאולי... אולי בכל זאת זה לא הוא...זה לא הבחור שאהבתי... כשסיימת לדבר שאלת אותי מה קרה ולא ידעתי מה לענות. אמרת שאני נראת חיוורת והאם אני מרגישה טוב ונתת לי תירוץ מעולה- אמרתי לך שאני ממש מרגישה רע (זה לפחות לא היה שקר...) אבל הייתי חייבת לבוא. שכעת אני לא מחזיקה מעמד וחייבת לשכב. אמרת שאני ממש מקסימה שבאתי ושאת אוהבת אותי יותר מאחות ושאני היחידה בעולם שבאמת יכולה להרגיש מה שאת חשה ולשמוח איתה כאילו זו השמחה האישית שלי. באמת?? אוי, רונית, אם היית יודעת מה חשתי כשאמרת את המילים האלו... כאב לי עליי...עלייך...על זה שאני לא מסוגלת לשמוח בלב שלם איתך כמו שתמיד חלמתי וחשבתי שיהיה. אל תחשבי לרגע שאני לא שמחה בשמחתך!!! רק אני יודעת באמת במי זכית...ומגיע לך! אני שמחה בשמחתך, אבל...גם כואבת את כאבי! יהיה שקר להתכחש לזה... ואז פרצתי בבכי ואת נסחפת איתי. עמדנו מחובקות בחיבוק עז, בוכות האחת על כתפי השנייה. לפני שנפרדנו לחשת על אוזניי: "שירה, אני מאמינה בכל מאודי ששלך יגיע בקרוב! אני מבטיחה לך שלא אפסיק להתפלל למענך. את יודעת שלתפילתה של כלה יש כוח מיוחד" עייפתי מלכתוב, רונית. את יודעת שכתיבה זה לא התחום שלי. עכשיו את מבינה למה לא היתה לי אפשרות אחרת חוץ מלכתוב. אני לא מסוגלת לדבר איתך על זה. יש משהו מרוחק, מגן, חוצץ במכתב בו הכותב לא נראה לעיניי הקורא. אני לא יודעת מה יקרה בינינו...מה יהיה בימים הבאים...מה יתחולל בנפשך לאחר שתקראי את המכתב הזה... כיצד זה ישפיע על החברות שבינינו... האם זה סופה? חשבתי לא לספר לה אך ידעתי שאי אפשר למנוע את זה. לא אחרי שתציגי אותי בפני החתן המיועד ותאמרי לו שזו החברה הכי טובה שלך, ידידת הנפש שלך... כן, זה הרגע המאושר בחייך וכך זה צריך להיות. ובלב שלם אני מאושרת בשבילך! ובשבילי? אני איבדתי (שוב) מהיקר לי מכל. איבדתי (גם) אותך... באהבה שתמיד תהיה- למרות מה שיהיה, שירה.