יצירות של אורון

בס"ד בוקר , עדיין שקט כל כך בחוץ , רק אני השמש והשמיים הכחולים האלה , כשקרני השמש מפציעות על פני , הן חותכות חלקים מעורי זה כואב , , אני אדם פשוט עומדת מול איתני הטבע ובוכה מכאב הדמעות מתחילות לזלוג ושוטפות את הדם מהפצעים , עכשיו מותר לי להוציא את המטפחת ולנגב , אסור שיראו שבכיתי אדם חזק לא בוכה ואני נחשבת לחזקה לפחות בעיניהם . "מה קורה לך בזמן האחרון" - את האמת לי עצמי אין תשובה , רק המחשבות האלו שכולם מפחדים מהם עוברות לי בראש , אני משחקת עם העולם מחבואים , אף אחד לא יודע , לא יכול לדעת . שדווקא אני נועה הילדה השמחה הקופצנית הזאת שכל חיוך שלה גורם לאנשים לחייך ולצחוק רוצה למות , כן ל-מ-ו-ת . בפנים בתוך הלב רובצת לה מעמסה אני רוצה להתחיל לשבור את הכלים כבר עכשיו , לא אכפת לי שילחשו לי חלשלושית , הייתי חזקה מספיק עד היום אמא בטח תבכה מעל לקבר הטרי שלי , ותצעק שתצעק אם היא הייתה יודעת לשתוק זה לא היה יכול לקרות . אבא לא יבכה הוא רק ילחש אבא כמוני רק יודע ללחוש . השמיים בטח יתחילו לבכות , בשמיים הם יודעים יש רק מלאכים או רק כאלה שלא האמינו בהם. וכל החברות אלו שדאגו לצחוק עלי יתחילו להזיל דמעות , אלו דמעות תנין , לכך וודאי התכוון הסופר . אין לי כבר כח לחשוב על אסור או מותר , ברגשות אני יודעת שאין . בעיני יש רק שחור או אני שונאת אותה ש-ו-נ-א-ת את נועה את עצמי , אני לא אוהבת אותה בכלל , לא אכפת לי שיכאב לה כי אומרים שלמות זה כואב . נועה היא צבועה כלפי עצמה כלפי העולם ואני אני שונאת אנשים צבועים , נועה לא יודעת שלפעמים מותר לבכות ולצרוח היא רק שותקת או לוחשת , יש לה חיוך צבוע כזה על הפרצוף אני אדאג להוריד לה אותו ומהר . העולם שלי מוקף באנשים צבועים כאלה שדואגים ללחשש לך מאחורי הגב עד כמה את מתנשאת ולא מתחשבת . ואני אני ממהרת לעבר החורשה הזאת החורשה שלי , זאת שצופה אל הים הכחול , בימים האחרונים אני בורחת לשם לשקט לשלווה . את הסלע ההוא גילתי אתמול הוא גבוה ורחב מספיק בשביל שאוכל לעמוד עליו . הנה רגל ועוד רגל עכשיו נותר לי רק לקפוץ . אני קופצת הרוח מפזרת את שערי , אפילו אני לא צועקת רק לוחשת "הצילו" אף אחד לא שמע אף אחד לא ראה . ואני עכשיו רק רואה חושך שחור ומפחיד כל כך הגופה שנמצאה לקראת הצהריים , טובעת במים הכחולים של הים הייתה שלה . המחלצים הרימו אותה אל תוך האנולנקה וכיסו אותה , היא לא צעקה .

בס"ד "אבא " פנה אלי בני ירון בן הארבע , "כן" עניתי בעודי משפשף במרץ את הצלחת המאוירת שלו משיירי דייסת הבוקר."היום נלך לקנות אוטו?" , השאלה הפתיעה אותי מצאתי את עצמי בוהה בכתמים שנשארו על הדובון הכחול בתהיה למה דווקא היום ולמה דווקא אוטו, שמעתי את עצמי אומר "לא יודע" אבל ירון בקול מתפנק אמר "אבל אבא חיי-בים " הקול המתפנק הזה שלו שאף אחד לא יכל להשאר אדיש כלפיו .החל להמיס ממני חלקים חלקים עד שכמעט נראתה השלולית