יצירות של הביצה שהתחפשה

לְכִי, יָלְדָה, לְכִי לִישׁוֹן הִסּתַכְּלִי מֵרָחוֹק עַל הָהָר. לְכִי יָלְדָה, זֶה הַלֵּיל הָרִאשׁוֹן הֵן הַבַּיִת הָפַך לָך לַזָּר. בְּשֵׁם הַמּוּסָר- הנְחִיל הַשָּׁחוֹר מִתְהַלֵּך בַּשְּׁבִילִים שֶׁאָהַבְתְּ. רֹמֵס בְּרַגְלָיו כַּלַנִיוֹת שֶׁפָּרְחוּ וְאֶת הַחַיִּים הַיָפִים תַּחְתָּיו. לְכִי יָלְדָה לְכִי לְשָׁלוֹם נַגְּבִי הַדְּמָעוֹת מֶהַכַּר. כִּי כָּל זֶה נִרְאה רַק חֲלוֹם אֲבָל שׁוּב יִקְרֶה פֹּה מָחָר.

שׁוּרַת אֲנָשִׁים שׁוּב לוֹבֶשֶׁת מַדִּים יְרֻקִּים דְהוּים מְקֻמָּטִים חִבּוּק נְשִׁיקָה חִיּוּךְ לַתְּמוּנָה מִלּוֹת פְּרִידָה וְהַרְבֵּה אָהֲבָה שׁוּרַת הָאֲנָשִׁים שׁוּב לוֹבֶשֶׁת מַדִּים בְּגַאֲוָה לְהַשְׁמִיד הָאוֹיֵב לְהִלָּחֵם חָזַק בְּכָל הַכֹּחַ לְהִלָּחֵם בְּעֹז וְלֹא לִבְרֹחַ אֲבָל שׁוּרַת הָאֲנָשִׁים שׁוּב לוֹבֶשֶׁת מַדִּים מְקֻמָּטִים מְיוּזָעֶים רְטֻבִּים מִדְּמָעוֹת מַלְוִים עוֹד חָבֵר לִמְנוּחַת עוֹלָמִים וְהַלֵּב הו הַלֵּב כּוֹאֵב מִתְפַּלֵּל שֶׁאֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים לזכרם של קדושי צוק איתן תשע"ד, ובינהם רס"ן צפריר בר אור וסא"ל דולב קידר, ה' יקום דמם וינחמנו עם שאר אבלי ציון וירושלים.

בס"ד סבתי בת המאה עם ביתי, נינתה. שרשרת הדורות.

פרטים: NIKON D90 ISO 320 F 8.0 1\250 עריכה מינימאלית- חיתוך וצבעי שחור לבן.

בס"ד הַיֶלֶד נוֹהֵג בָּמֶרְכָּבָה. פניו מְפֻויָּחוֹת מְעַט מִזֶּה יָמִים שֶׁלֹּא רָאוּ מַיִם וּמֶרְכֵּבת הַאֵשׁ לּוֹהֶטֶת צוֹבַעַת אֶת הָרַּקִיעַ בְּצִבְעֵי חֲאקִי עֲמוּמִים וְהֵם שְׁנֵיהֶם נִשְׁזַרִים בְּאַחַת אֶל תּוֹךְ מַסֶּכֶת דָּם עֲמוּסָה. צִינָת חוֹרֶף מְלַטֶּפֶת את הָגּוּף הָמְּיוּזע לֹא מַרְפָּה. יוֹנָה צְחוֹרָה פּוֹרֶסֶת כְּנַפָיִים מֵעֵבֶר לִטְוָוח הַשְׁחִיטָה. נִקְּמִי נִקְּמַתֵּנוּ, אֲהוּבָה הָשִׁיבִי מִלְחָמָה אָנוּ אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים- - - ~~~ לדביר הי"ד. עופרת יצוקה, תשס"ט.

בס"ד "ארונותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב הושבו לישראל" כך פורסם בכותרות מרעישות באתרי האינטרנט היום בבוקר. "רב המרצחים, סמיר קונטאר, ישוחרר אף הוא במסגרת עסקת חילופי השבויים"-נכתב בכותרת המשנה. קונטאר, אשר לפני 29 שנים רצח את השוטר אליהו שחר ובני משפחת הרן- דני ובנותיו עינת ויעל הי"ד, ישוחרר. ~~~ שני חיילים טובים, יהודים כשרים, שנפלו אל תוך לוע הארי בהגינם על העם והארץ, חוזרים הביתה בארונות של הצלב האדום. האומנם "ושבו שנים לגבולם"? ~~~ קטע מתוך בלוג שכתבתי באתר הרשת "תפוז", ביום השנה ללקיחת גלעד שליט לשבי. "היודע אתה, במלחמה, מלחמת לבנון השניה, ניפחתי בלון. הבטחתי לעצמי, שברגע שישתחררו החיילים שלנו, אפוצץ את הבלון. והבלון הזה עדיין מחכה. מחכה שאוציא ממנו את האוויר. מחכה שתחזרו אלינו. מחכה לרגע בו הוא ידע שגם לך יש זמן לשבת על הכורסא בסלון, להסתכל בכל המכתבים האלו ולהפריח בלון שמיים. מחכה לשחרורך. לרגע בו תגיע הביתה, תלטף את אמא הבוכה, תשים יד מרגיעה על אבא שמדבר עם העיתונאים עלייך, ותגיד להם "די... די לדמעות... הכל נגמר... חזרתי... חזרתי הביתה..." מחכה לרגע בו תפסיק להיות "הרב"ט החטוף גלעד שליט". אלא פשוט.. גלעד." ועכשיו אפשר לפוצץ את הבלון. חזרתם. אודי ואלדד חזרו. אבל אתם כבר לא ישבו על הכורסא בסלון, לא תנופפו לעם הישראלי ותריעו לו, לא תפריחו בלון לשמיים, לא תשכבו שוב במיטה בחדר האהוב והמוכר שלכם. מצאתם מיטה אחרת. צוננת. אודי ואלדד ישנים מנוחת עולמים. שום סמיר קונטאר לא יפר את שלוותם עוד. הבנים חזרו הביתה. בארון.

בס"ד כּוֹכָב צְהַבְהַב בַּעַל עֵינַיִם כְּחוּלוֹת נֶחְשָׁב רַק כְּמֵת בעקבות "יעקב השקרן"\יורק בקר

בס"ד. וַאֲנִי שׁוּב מְהַלֶּכֶת לְבַד בֵּין הָעֵצִים בְּחֶבְרַת הַנֵּר הַקָּטָן וּבְּשַׁלְהֶבֶת מרצדת תְּמוּנַת פָּנֶיךָ עִם הַחִיּוּךְ הַטָּבוּעַ בָּהּ. אַתָּה רוֹאֶה אָח אֵינֶנִּי בּוֹרַחַת. הִנֵּה אֲיַשֵּׁר שְׂמִיכָתְךָ וָאַקְשִׁיב לְקוֹל נְשִׁימָתְךָ הַקְצוּבָה הָעוֹלָה מִן הַשֶּׁקֶט הַמֶצַעֶקֶת בֵּין הַקְּבָרִים. הֲיָדַעְתָּ אָח, אֶתְמוֹל חגגתי אֶת יוֹם הֻלָדֶתִּי הַשְּׁמוֹנָה עָשָׂר וַאֲנִי מְבֻלְבֶּלֶת. הֵן עַכְשָׁיו אֲנִי גְדוֹלָה יוֹתֵר מֵאָחִי הַבְּכוֹר. יום הזיכרון, תשס"ח.

בס"ד בְּיַד אַחַת לָקַחְתִּי שִׂמְחָה בְּיַד שְׁנִיָּה תִּקְוָה וּבְעֶזְרַת שְׁתֵּיהֶן צִחְצַחְתִּי אֶת קִירוֹת לִבִּי הַמְּטֻנָּפִים (הוֹ, כַּמָּה אָבָק!) וְעַכְשָׁו אֲנִי קְלִּילָה

בס"ד עמדתי על צוק גבוה והתבוננתי על העולם שמסביבי. מבטי חלף על רכסי ההרים המרשימים היובלים הזורמים בנחת אל הים הגדול כרי הדשא הגדולים המכסים שטח רב כל כך הפרחים ועצים הפורחים בעדינות מתנשאת והצמח הקטן שעמד מבוייש בפינה. התכופפתי לקראתו. והוא כמו הצטמק מפני הרעה הרוחשת לבוא. הסטטתי את הקוצים שהיו מסביבו (ונדמו לי כאויביו) וראיתי את הפרח הלבנבן הזעיר מבצבץ לעברי. טמנתי את ראשי בין הקוצים וידעתי אלה אינם הקוצים הדוקרים בעורי. לא. אלו זכונות של עבר מנופץ אולי של פלאים. ____________________ לדקלה.

בס"ד והיו הקוצים אשר מרגלותייך עומדים כפופים. הם מעלייך. והיו הדשאים אשר עליהם הילכת ספוגים בדמך הטהור. והיה האוויר מלא אהבתך כעת יתום הוא. מתגעגע. והייתה האדמה טבועה בעקבות רגלייך. כעת אתה טבוע בתוכה.

הִנֵּה בָּא הָרֶגַע הַשִּׁיקִי כְּנָפַיִךְ וְעוּפִי לְעֵבֶר זֵרֵי הַדַּפְנָה. הַשְׁקִי נָא בַּטּוֹב עָדַיִךְ -בָּנַיִךְ הֵן הֵם יְלַוּוּךְ בְּמַסַּע גְּאֻלָּה. שָׂם, בְּשָׂדֶה, נוֹשֵׁב לוֹ הָרוּחַ שֶׁמֶשׁ חָדָשׁ מִמִּזְרָח עוֹלֶה. יָרֹק עַד פָּשַׁטְנוּ, פֶּרַח פּוֹרֵחַ עֵת נְזַמֵּר בְּקוֹל שִׁיר תּוֹדָה וְהַלֵּל.

בס"ד חִיבֻּרָן שֶׁל נְשָׁמוֹת אֵינוֹ פָּשׁוּט כְּלָל וְאֵינוֹ דָּבָר שֶׁל מָה בְּכָךְ. אֵין הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמָתֵמָטִיקָה אוֹ לְמִשְׂחָק הַפָּאזֶל שָׁם הַכְּלָלִים בְּרוּרִים וְהַכֹּל מִתְנַהֲלִים עַל פִּי חֻקֵּי הַמִּשְׂחָק. כַּאֲשֶׁר נִגָּשִׁים לַעֲסֹק בִּמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל חִבּוּר נְשָׁמוֹת יֵשׁ לִיגַע בָּהֶן בִּזְהִירוּת עֲדִינָה בְּאוֹתָהּ יָד רַכָּה בָּהּ צֹּרֶף בַּעַל הַמְּלָאכָה אֶת הָאֶבֶן לַתִּלְיוֹן וְיוֹצֵר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב לאיש שלי, האחד והיחיד.

בס"ד הייתי באמצע לימוד למתכונת כשמני נכנס לחדר שלי. המשכתי לעבוד כאילו לא שמתי לב. חשבתי שהוא יבין את הרמז, אבל לא. הוא התיישב על המיטה. "הי, תגיד, שמעת?" "מה אני אמור לשמוע?" (בין האינטגרלים לסינוסים, אני מלמל לעצמי) "יש עליה המונית להר הבית עכשיו" "אה, וואלה? אז אם זו הפונקציה הנתונה, אז.." "אויש, נו, ישראל, למה אתה צוחק עלי?" "מי צוחק? אני?" "אז תקשיב שניה. לא שמעת ש---" "עוד פעם? אין לי עצבים לשטיות האלה. הבנת? יש לי מחר מתכונת, 006, לא בא לי להיכשל שוב." [וגם 85 זה נכשל, חשבתי לעצמי] מני מנסה פעם אחרונה. "היום הוא הגיע, ממש עכשיו. זה טרי.." "מני, די, עוף לי מהחדר, אין לי עצבים לעצרות תפילה עכשיו. אני מתפלל לרפואת הרב אליהו מכאן. סבבה? יאללה, ביי." מני מושך בכתפיו. בעודו יוצא מהחדר אמר משהו, בחצי קול. "אמרת משהו?" "לא, לא, זה בסדר. בהצלחה. אני רק לא בטוח שתהיה מחר מתכונת". כן, בטח לא בטוח. ככה זה כשהממוצע השנתי 65. מקווים שהמורה לא יגיע ביום של המתכונת שיהיה עוד יום ללמוד. פתחתי את הספר העבה של בני גורן. "נתונה הפונקציה הנ"ל. חשב את הנגזרת, נקודות הקיצון ושרטט סקיצה של גרף הפונקציה." בזזזזזזזז... קבלתי הודעתSMS חדשה. אנשים לא יבינו שאני באמצע מתכונת? לא יבינו?? "קבלת הודעה חדשה", מודיע לי הסמיילי החמוד שעל הנייד שלי. "ישראל, תתקשר אלי דחוף. אלישיב." אח שלי. מה הוא רוצה עכשיו? זה כל כך דחוף? לא יקרה שום דבר אם אני אתקשר אחרי שאגמור ללמוד את הפרק הזה. כיביתי את הפלאפון, נעלתי את הדלת. לשם ביטחון ניתקתי את הטלפון. ככה אני בטוח מפני הפרעות. "עם קדוש! הרינו מודיעים בזאת על..." איך לא חשבתי לסגור את החלון! אוף. כל הדוסים עם התרומות שלהם. כבר תיארתי לעצמי מה תהיה ההודעה. "ילדה בת 4 זקוקה להשתלת מח עצם בדחיפות. לתרומות חייגו לוועד העולמי..." אבל בכל זאת. קלטתי משהו. נעמדתי ליד החלון והקשבתי. "עם קדוש! אוטובוסים יוצאים לכיוון ירושלים מהכיכר המרכזית. אני חוזר, כל העת יוצאים אוטובוסים, אנא הצטיידו במים ואוכל לילדים הקטנים. טאטע זיסא מיילך!" וזהו. מה? ירושלים? איך כל השביעיסטים והשמיניסטים יוצאים שבוע לפני הבגרות במתמטיקה? יש להם ראש לזה?! לירושלים? עכשיו?!!? העפתי מבט בשעון. השעה 15:25. נלך לכיכר, אמרתי לעצמי. נראה מה הרוחות, אולי בכל זאת שווה להישאר. למראה הגשם התעטפתי במעיל החדש שקניתי בקסטרו. זה שאימא שלי שילמה עליו 380 שקל. יצאתי. את הרחובות מלאו המוני בני אדם. המונים. מעולם לא ראיתי את השכונה עמוסה כל כך. ים צבעוני ויפה. "בודאי כולם רוצים לדעת למה נוסעים לירושלים," אמרתי לעצמי. "הנה אתה! ישראל! איפה היית? התקשרתי כל כך הרבה פעמים ולא ענית!!" זה היה אחי הגדול. אלישיב. "אלישיב, מה קרה?" צעקתי לו לתוך האוזן. אני חושב שהוא לא שמע בגלל הרעש העצום שהיה שם. "בוא, בוא" משך לי את היד. הלכתי. הייתה לי ברירה? הבנתי שלמתכונת הזו לא אהיה מוכן כמו שצריך. מילא, יש עוד אחת. עלינו על האוטובוס. "אז אתה שומע ישראל?" אלישיב דיבר במהירות, בלי נשימה כמעט. "המשיח כאן. הוא ממש כאן. הרב אליהו שוחרר מבית החולים, גוש קטיף בידינו, דודה חנה רואה! תאר לעצמך! היא ראתה אותי!!! פעם ראשונה!!! ו----" "רגע רגע רגע..." אני אומר לו. "אני לא מבין. מה המשיח פה? מה אני אמור לעשות? לשיר 'משיח משיח'?" אלישיב לא ענה לי. הוא הביט בכביש ירושלים תל אביב כשעיניו זורחות. מבטו היה חולמני. "אלישיב! ענה לי! אלישיב! א-ל-י-שיב..." פתע קלט את את פנייתי. "כן? נו, ישראליק, אתה מאמין?? יש בית מקדש! עבודת כוהנים! קרבנות! ירושלים שלימה! והלווים מזמרים!". לא. אני לא מאמין. רגע, מה עם המתכונת במתמטיקה? יו, אני חולם? משיח פה? אני צועד עם אלישיב בירושלים. חולם. את פניי מקדם ה"ים הלבן"- מאות כבשים מובלות לבית הקודש... קרבן הודיה לה' יתברך. ואני הולך עם הגיטרה. האצבעות אינן פורטות על המיתרים, הן פורטות על הלב. והגיטרה מזמרת מעצמה- "מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו..."

בס"ד מהגיגיה של בת השירות. מוקדש לכל בנות [ובני] השירות הלאומי באשר הם. שוב התעוררתי בבוקר עם קרקורו המעצבן של השעון. שוב התעוררתי בבוקר אחרי לילה בו לא הצלחתי לישון. ואחרי שהתעוררתי וקמתי מהמיטה שטפתי פנים [עם הסבון של הדירה!] ואז לקחתי ת'סידור והתפללתי בדבקות- ככה זה כש"תורת החיים" משפיעים מן החוץ... וכשגמרתי להתפלל בשיא הכוונה רציתי לאכול- וגיליתי שאין מה... אז הלכתי לביה"ס קצת מורעבת עם הכוס תה ביד- מזל שבלי סינר ומגבת... כשעברתי את שער בית-הספר ואמרתי יפה "בוקר טוב" לשומרת נכנסתי לכיתה ב' ועזרתי להם להוציא מהילקוט את המחברת... בכיתה ד' המצב טיפה יותר מסובך- ממש לשבת עם תלמידים, וללמד אותם. כך: "כמה זה חצי של שתיים?" "אחד!" "ואיך ידעת?" "את גילית לי, לפני רגע קט בלבד"... ובכיתה ו'- המצב אנוש. נתנו לי ללמד אנגלית! ייתכן? אבל אל דאגה- אין יאוש! אבל הסיפור היה קליל- ואפילו מעניין... ו-הופ, בלי להרגיש, עברתי עוד יום אבל בדירה המזגן לא פועל- אני מתה מחום ושוב מחממים בורקסים לארוחת צהריים ואי אפשר לחתוך סלט- הירקות אזלו בנתיים... אלה החיים של בנות השירות. קשים מעיקים, אבל צריך לזכור שזו ז-כ-ו-ת!!! ושיהיה בהצלחה!

בעזרת ה' יתברך! רוּחַ נוֹשֶׁבֶת מְפַזֶּרֶת אֶת הָעֲנָנִים הָמַאֲפִילִים עַל הָאוֹר הָאֱלֹהִי חֲזוֹר וְשָׁנֹה. רוּחַ נוֹשֶׁבֶת מָחְזִירָה בִּי פְּעִימוֹת לֵּב מַצִּיתָה בּוֹ אֶת אֵשׁ הַתָּמִיד וְשָׁבָה אֶל מְקוֹמָהּ. ------ מדבר יהודה. אור ראשון של שחר.

עֲנָנִים שְׁחוֹרִים מַתִּיזִים גֶּשֶׁם אָדוֹם נִסְפַּג בָּאָרֶץ. עַל פַּסֵּי שָׁחוֹר לָבָן שׁוֹכֵב יֶלֶד צִבְעוֹנִי -------- נכתב בהשראת הספר "אל תיגע בזמיר"\הרפר לי

גַּנִּי נָעוּל, יָלְדִי. נָעוּל. הַמַּפְתֵּחַ אָבַד בִּמְצוּלוֹת מַכְאוֹבַי וְהוּא קָבוּר אֵי שָׁם רָחוֹק בְּקַרְקַעִית יָם הַדְּמָעוֹת. נִסִּיתִי לִמְשׁוֹתוֹ זָעַקְתִּי לְעֶזְרָה אַךְ הַמַּצִּיל הָלַךְ לִשְׁתּוֹת קָפֶה. אֱלֹהִים, כַּמָּה פְּרָחִים!

בס"ד לִפְעָמִים אִמָּא אוֹמֶרֶת לִי שֶׁאֲנִי שָׁט עַל כַּנְפֵי הַדִּמְיוֹן. כְּלוֹמַר אֲנִי רוֹאֶה בַּחוֹשֶׁך אֲנִי שׁוֹמֵעַ בֵּשֶׁקֶט אֲנִי מִמַּשֵּׁשׁ אֲוִיר אֲנִי מֵרִיחַ עִם אַף סָתוּם. לֹא פַּעַם שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי, הַאִם לֹא הִתְעַרְבֵּלֶה הַמְּצִיאוּת עִם הַדִּמְיוֹן וְיַחַד הָפְכוּ אוֹתִי לִהְיוֹת הַסּוּס שֶׁל עֶגְלַתָם?

בס"ד הָרֶם רֹאשׁךָ, יַלְדִּי. הָרֶם רֹאשׁךָ וּרְאֵה מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן. וְהִנֵּה הֵם צוֹעֲדִים בְּשׁוּרָה נֶחְבְּאִים גְמָרוֹת פְּתוּחוֹת בִּזְרוֹעוֹתֶיהֶם כְּמִתְנַצְלִים סִלְחוּ לָנוּ. לֹא הספקנו לִגְמוֹר. ומניחים הַסְּפָרִים וּמַתְחִילִים לְרַקֵּד נִגּוּן שָׂמֵחַ. וְיָקָר. וּמֵאִיר. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה מִתְבּוֹנֵן רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּמַעֲשֵׂה אוֹתוֹ עֲמָלֵקִי וְאוֹמֵר נִצְּחוּהוּ בָּנַי. נִצְּחוּהוּ בָּנַי. הַבֵּט יַלְדִּי וּרְאֵה מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן בְּלָבָן. [נכתב לאורם ולזכרם של דורון, יהונדב, רועי, יהונתן, אברהם, נריה, שגב ויוחאי הי"ד, שנתבקשו לישיבה של מעלה בער"ח אדר ב' תשס"ח, בעודם רכונים על גמרותיהם בישיבת "מרכז הרב".]

בס"ד בַּלַיְלָה הַהוּא אִמָּא שָׁתְקָה כְּאִלֶּמֶת וְהִרְטִיבָה הַכַּר בְּדִּמְעָתּה בַּלַיְלָה הַהוּא אַבָּא סוֹבֶב חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ אֶת שְעוֹן הַחוֹל בַּלַיְלָה הַהוּא זִמְּרָה הַדְרוֹרִית הַקְּטַנָּה שִׁיר פְּרֵדָה בַּלַיְלָה הַהוּא יָצָאתִי לַיָּם לֶאֱסֹף צְדָפִים לְמַזְכֶּרֶת וּבַלַיְלָה הַהוּא שָׁקְעָה הַשֶׁמֶשׁ בַּפַעַם הַאַחֲרוֹנָה אֶל תּוֹךְ לִבִּי הֶהָרוּס ___ 4 שנים לחורבן גוש קטיף. מגורשי נוה דקלים ביד בנימין. תשס"ט 2009.

מְשִׂיחָה לִי הָאֶבֶן בִּשְׁתִיקָה אֶת הֲגִיגַי. מַבִּיטָה עָמוֹק אֶל תּוֹךְ עִוְּרוֹנִי. דּוֹרֶכֶת הֵיטֵב מַחְשְׁבוֹת פְּתַלְתַּלוֹת. קְנוֹקֶנֶת קְטַנָּה חוֹבָקְתָּה בְּגַסּוּת אוֹהֶבֶת. הֵן זְחוּחַ הַלֵּב לֹא יָבִין וַיַּחְשְׁבוֹ לְצֶמַח חֲטוֹטֶרֶת אֲשֶׁר עַל גַּבּוֹ לָהוּט הַעֶרְגָּה יִשְׁזֹר אַט אַט נַחְשׁוֹל מַכְאוֹבָיו. וַאֲנִי עָיַפְתִּי מֵרְאוֹת. ~~~ נִקְרְעוּ הַשָּׁמַיִם בְּקוֹל שָׁאוֹן. הִבַּטְתִּי מַעְלָה. הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל צְחוֹקוֹ שֶׁל הַבָּז הַמְפַלֵחַ עוֹלָם אֲשֶׁר לוֹ שַׁיָּךְ-

וַיָּבוֹא אֵלַיִךְ מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַתֹּאמְרִי אֵלָיו הָבָה לִי מְנוּחָה וְאִם אֵין מֵתָה אָנִֹכי וַיַּעַן מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל תִּירְאִי מְנוּחָתֵךְ שְׁלֵמָה וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיךְ וְתִרְאִי צֶאֱצָאֶיךְ בָּנִים וּבָנוֹת אֲשֶׁר יָלַדְתְּ מִתּוֹךְ הָעֲקֵדָה זַרְעֵךְ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן וַיָּבוֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַיֵאָסְּפְךְ וָיִסְפֹּד וַיֵבְךְּ ------- לסבתא. זו שלא תשוב עוד. לעולם. ולהבדיל, תודה לאפרת. אין כמוך.

אקרא ארץ לפיסת אדמה לעמקים לסלעים לגאיות לנחלים.   ארצות רבות ישנן. אך המולדת אחת היא.   ומולדת אקרא לאותה ארץ בה הילכו אבות קדושי אומה ממנה יצאו בנים לגלות כאשר שפתותיהם לא פוסקות למלמל לשנה הבאה בירושלים. לארץ שם ניחם נביא אוהב עמו והעם מלא סבל ומכאוב אך תפילתו- תחיית המולדת.   לארץ עליה נשפך דם טהורים בהגינם על רגבי אדמתה וממנה צמחו ירוקי עד. לארץ בה כל אבן צובטת, כואבת, מזכירה.   ארץ שנחליה מלאים בדמעות של צער, של שמחה.   ארץ בה ילדים וילדות רצים על חולותיה משתובבים ומשחקיהם מלאי תקווה.   ארץ אשר נשיקות בצבעי כחול לבן מכסים את שמיה.   ובארץ מולדתי אתקע יתד. אניף דגל. אשא נור

בס"ד הֶחָלִיל שׁוֹכֵב דּוּמָם בְּנָרְתִּיקוֹ, כְּמוֹ מְחַכֶּה לַיָּד שֶׁתָּבוֹא וּתְנַגֵּן, תָּסִיר אֶת פֵּרוּרֵי הָאָבָק. הִבַּטְתִּי לְעֶבְרוֹ וְנִדְמֶה הָיָה לִי כִּי חִיּוּךְ שָזוּר בֵּין חוֹרָיו הַקְּטַנִּים. הִקְשַׁבְתִּי בְּשֶׁקֶט לִצְלִילִים המִתְנַגְּנִים מֵעַצְמָם וְתָהִיתִי לְעַצְמִי- מַדּוּעַ צָרִיךְ לְחַלֵּל כַּאֲשֶׁר עַל הַכִּנּוֹר, הַנִּמְצָא בִּמְבוֹאוֹת הַלֵּב, פּוֹרְטִים לְלֹא הַפְסָקָה? "מחנך, הרי הוא כמנגן על כינור. צריך הוא לדעת מתי ללחוץ חזק ומתי להרפות" (יאנוש קורצ'אק) למחנכים באשר הם.

בס"ד עברתי שם לרגע אחד. ניסיתי לתפוס את הבלון המרחף מעל ראשי אך הוא המשיך להתחרות בעבי שחקים הנמצאים ברומו של עולם מצחק לניסיונותיי. נכשלתי. פתע הרגשתי ניתוק מהקרקע תחושה דומה לזו של ציפורים כאשר הן תלויות בין ארץ לשמיים. ראיתי את היקום כולו מונח לפני כתשורה וצחקתי בקול. אך בעודי מתבוננת על הבלון הנושא אותי הזזתי את אצבעותיי הקטנות בעדינות ונגעתי בו. אוושת הרוח מנעה ממני שמיעת קול הניפוץ. גיליתי שאני אוחזת בידי שני אנשים ולב אחד, אוהב. עברתי רק לרגע. האומנם כל זה ארע?

הֵם אוֹמְרִים- בָּקוֹר אֵין חוֹם. בָּחוֹשֵךְ אֵין אוֹר. לַדְמַמַה אֵין קוֹלוֹת. הֵם אוֹמְרִים- "מָה קַר הוּא הַמָקוֹם הַזֶה." כַּאַשֶר הַחוֹם וְהַאָהַבָה רַבִּים בּוֹ עַד אֵין סְפוֹר. הֶם אוֹמְרִים- "הַדְלִיקוּ נוּרָה וָיַאֶר הַמָקוֹם הַזֶה". וְהָטוֹהַר וְהָתְמִימוּת מְפִיצִים מְאוֹרַם לָעוֹלָם. הֵם אוֹמְרִים- "הַסוּ לָכֶם! שִתְקוּ!" כַּאָשֶר קוֹלוֹת אָחֵרִים (קוֹלוֹת שֶל דְמָמָה) מְמָלְאִים אֶת חַלַל הֵאַווִיר בִּשְתִיקָה.