יצירות של שרעפים

שָׁם, הַכֹּל נָשַּׁם. הַכֹּל נָדַם. וּמְרַצְּחִים פִּרְאֵי אָדָם רוֹקְדִים בְּלַהַט עַל הַדָּם, שָׁם. וְדוֹמְמִים הַמֶּרְחָבִים, ועוֹמְמִים הַכּוֹכָבִים, וְרַק הוֹמִים הַכְּאֵבִים אֶת יֵאוּשָׁם - שָׁם. כָּפַּת תְּמָרִים אַחַת בּוֹדֶדֶת שֶׁעוֹד בַּרוּחַ מִתנוֹדֶדֵת, חָזְתָה - כָּךְ מְסַפְּרִים - בַּכֹּל: בַּנְחִישׁוּת לִמְעֹל בִּבְרוֹחַ מִן הָעוֹל, בַּהַשְׁלָכָה לַשְׁאוֹל שֶׁל לְמוּדֵי הַשְּׁכוֹל שֶׁחֶרֶף זֹאת עָמְלוּ לִגְאוֹל כָּל רֶגֶב אֲדָמָה - שֶׁשָׁם. וְכָאן? אַךְ מַהוּ כָּאן בְּעֶצֶם? כְּלוּם בָּאנוּ עַד עַתָּה אֵל מְנוּחָה אוֹ נֲחָלָה אוֹ נֶחָמָה? אוֹ אֲדָמָה? נִמְצָא מָזוֹר לַנְשָׁמָה? שְׂאוּ עֵינַיִם אֲנָשִׁים, חוֹזֵי מַשְּׂאוֹת הַשָּׁוְא. הֲיְישִירוּ הַמַּבָּט! חוֹמְסֵי חַיִּים, חֵרְשִׁים לְזַעֲקָתּ הַאֵם וּלְדִמְעַת הַבַּת: הַנִתְקַיְימַה וְלוּ מִלָּה מִכָּל כִּזְבוֹת פִּיכֶם? הַיֵּשׁ עֶדְנָה בִּתְחוּם אֶשְׁכֹּול? שְׂדֵרוֹת - הוּקַל עוּלְכֵם? וְרָבּוּ, עֲבָדִים הַיּוֹם הַמִּתְפָּרְצִים בְּצָדְקָנוּת: אֱמֶת, נוֹרָא פִּי שֵׁבַע וְאֲיּוֹם כָּעֵת אָכֵן הָיְתָה טָעוּת. טָעוּת. וְעוֹד טָעוּת. וְעוֹד אַחַת. וּמִסְפָּרַן, כְּשֶׁל אַבְנֵי הַמַּצֵּבוֹת שֶׁיָּד יָמִין עֲקְרָה, וּשְׂמֹאל עוֹד מוֹסִיפָה לִכְרוֹת. וְאֵין יוֹדֵעַ אֵי מֶהֵן רַבּוֹת - הַלָּלוּ שֶׁל הַגּוּף, לִפְנֵי, אוֹ שֶׁאַחֲרֵי - פִּגְרֵי הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל מִי שֶׁנְּשִׁימַת אֱמֶת נָשַׁם רַק שָׁם.

בס"ד יתומים היינו ואין אב, אדוננו נלקח מעלינו*. וחדר אל הקודש רוצח נתעב וקטע את תלמוד עוללינו. וזדים בכסא השלטון אוחזים, לא נושאים עיניהם למרום. כי הכביד אלוקים לב אותם פוחזים- התעוורו משררה ורום. כי נמכרנו – אני ועמי וארצי, ילדיי הופקרו לחרב בחדוה למולי הצורר מעצים ואנחנו הושלכנו לו טרף. הן משפט בימינו היה למשפח וצדקה נהפכה צעקה1 – דם בנינו מנגד כנחל נשפך ונוקם נענש בשקיקה. אלוקים צבאו-ת, א-ל זועם בכל יום2 עד מתי רשעים יעלוזו? עד מתי, פועל צדק נורא ואיום – עריצים לבניך יבוזו? "עלה רש!" ציוויתנו אי-אז בימים והיום – את ארצי חילֵקו3 נמכרה ארץ צבי צבאו-ת עולמים4, אש כיבוש שוב אינה דולקת. עם יושב בציון, עורה, למה תישן? עלבונך קום ותבע מצריך! לבש עוז וגבורה, התנער מאשם, קרא תיגר, חרב על צורריך! צא וכבוש, התנחל, אש כיבוש שוב הצֵּת, התקומם, זעק "חמס" ונקום! מגלות מחשבתית שפלה עת לצאת – לכונן ממלכתו של מקום. מקורות: 1. ישעיהו ה' ז'. 2. רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מזמור י"ט למדינת ישראל. הגיית המילה "חילקו" היא במלעיל. 3. מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אגרות הראי"ה ב' עמוד ר"צ. * נכתב בהתייחסות להילקחו לישיבה של מעלה של מרן הגר"א שפירא זצוק"ל.

בס"ד י"ט סיוון, מוצש"ק "שלח לך" יום חמישי בבוקר, יצהר. שורות שורות של יס"מ מלווים את הרכבים הכבדים חזרה מחוות שקד, לאחר שהרסו כליל את הקרוואן של הזוג המאורס הצעיר שהיה אמור להיכנס אליו בעוד ימים מספר. זאת כמובן לא לפני שהפליאו מכותיהם הן בחתן והן בכלה, ואף ברב המקום שחש לעזרתה. צעקות, אלות, בעיקר בהמיות. ורצח בעיניים. בעודי מעכל את הרס הקרוואן, נזכר בעמונה, בגוש, בכל אותם המקומות שחרף ההתנגדות העזה והגיבורה לבסוף הקרב הופסד, חשבתי: כחו של נער מול כחה של פלדה ידו של נער מול עוצמת האלה שורת נערות מול שורת פרשים אבן קטנה מול שריון וקסדה דמעת נערה מול סילון המכת"ז פנים אל פנים בהן אף שריר לא זז פנים אטומות, מלאות בשנאה יהרגו הפנים – לא יזילו דמעה אני אמשיך לבוא לגירושים. על כל גרגיר ומכולה בארה"ק אמסור את נפשי. אבל משהו באמונה הנערית שיש בכוחנו, בשעת מעשה, למנוע כליל כל הרס כשניתנה הפקודה והכוחות כבר בשטח, נסדק. לעכב - כן. לגרום להם להסתובב ולחזור ביום אחר - כן. לפצוע בהם - כן. אבל בסופו של יום, גם בעמונה - מופת לעמידתנו בגבורה - נהרסו הבתים. ובעצם, משהו נורא הרבה יותר עולה מכל הגירושים האלה, מהמפגש עם אותם ה"כוחות", כוחות ההרס והחורבן. קראתי את הכותרת ונשנקתי. "חרב איש באחיו"??? אחיו של מי? הם, אחים?! שלי?! התשובה הכואבת, המפלחת את הלב יותר מכל הרס וחורבן היא שכן, חלקם יהודים. רובם. ואצל אלו ששלחו אותם אחוזי היהדות עוד גבוהים בהרבה. אז מה הבעיה? "הרף ממני ואשמידם!" הם סטרא אחרא, בוגדים, לא חלק מעמ"י, שימותו כולם! אבל עם ישראל לא עובד ככה. משה רבנו לא הסכים לפיתרון הזה, "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ואנחנו, גדולים ממשה רבנו? אז מה זה אומר בעצם? שיש לנו אחריות עליהם, על מעשיהם? שהערבות ההדדית מכסה על פשעיהם? חלילה וחס! "קללת ה' אלוקי ישראל, נצח ישראל ועם ישראל, תחול על הזוממים לגזול מאתנו חלקי ארצנו אלה. מחשבתם הרעה תיבטל ועצת ה' לעולם תעמוד!" (רבנו הרצי"ה זצ"ל, ט"ו באב התשל"ד) זה אומר, שעמ"י במצב כואב. שרבים מבניו ובנותיו ששים לפסוע על ראשי עם קודש, לרכוב כקלגסים לעבר נערות צעירות ולהכות ילדים כפורעים קוזקים. ולא, לא תצא אש מהשמיים ותאכל אותם, כי הם מייצגים חצי מהעם. ואם לא הם, אז אלו ששלחו אותם. ואם לקרוא את המפה כך, זה ממלא ביאוש שאין כמוהו. אבל לא אלמן ישראל. "אין בן-דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה", וכן "אין בן-דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, וי"א בדור שכולו חייב". קבלה בידינו מן הגר"א שכתב על גמרתו "בוודאי באופן השני", כלומר בדור שכולו חייב. אך בזוה"ק כתוב "טב מלגו וביש מלבר" - טוב מבפנים ורע מבחוץ. עמ"י איננו עם ככל העמים, וחיצוניותו איננה מעידה על פנימיותו. תעצומות נפשו הכבירה גנוזות במעמקי יישותו, עטופות בקליפות רבות, בהן אנו נלחמים כל אבל בד-בבד עם האמונה היוקדת בנצחו וטיבו של עמ"י, המרחפת מעל ושזורה בתוך כל צעד ושעל מדרכנו - משקל עצום יש לנגלה, לכוחות הרעים שמבוטאים כרגע בידי חלקים מעמנו. ואסור להזניח חזית זו. קטונתי מלחלוק על גדולים ממני הכותבים כי יש להרבות אור ולהגדיל תורה ודי בכך, אך לענ"ד הנפש לא תסבול מתן רגב או הרס מבנה באדמתנו הקדושה ללא מאבק, ללא מסירות הנפש עליה מורה תורתנו הקדושה, ואותה הנחיל רבנו הרצי"ה: "כתבתי למשה דיין: דע, שעל יהודה ושומרון תהיה מלחמה. מלחמת אחים?! מלחמת אחים אינני רוצה!!! אך אין זה משנה: האמירה הזאת, האיום הזה, שיכול להיות על מנת כן, היא העמדה שלנו, בתוקף ועוז וקידוש השם..." "...דבר זה לא יקום ולא יהיה, ולא ינשלו אותנו מחלקים של ארצנו! מחויבים אנו במסירות נפש! (רבנו הרצי"ה זצ"ל, מתוך "שיחות הרב צבי יהודה") אך שומה עלינו לזכור שבעוד פעולות אלו הינן ביטוי נקודתי לדרכנו הנצחית, על עם ישראל כולו להתעורר בטרם נוכל באמת לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות, ולשכון שקט ושאנן לבטח בכל מרחבי ארצנו הקדושה, בלי גירושים, ללא הגבלות, בלי מעצרים וצוים מנהליים. ואני מאמין, בכל נימי נפשי, שעם מסירות נפשנו על ארץ ישראל, בפועל ממש כציווי רבנו - עם ישראל יתעורר. פשוט כי הוא חייב. "על חומת-הפלדה וסלע-האיתנים של כולנו, בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, של גופותינו ונפשותינו, יתפוצצו ויתנדפו כל קורי-העכביש הטפשיים והדמיוניים של גזלני-עולם, אל מול עצת מלכו של עולם ועולמים וקורא הדורות, האומר לירושלים תוּשב, ולערי יהודה ושומרון, יריחו, סיני וגולן ולכל מרחביהן תיבננה..." (רבנו הרצי"ה זצ"ל, ב' חנוכה התשל"ה) אנוכי הקטן, קורא בזאת את קריאתו של רבנו זצ"ל, בכל כוחות הנפש העומדים לי: עם ישראל קום וחיה!

היא תופיע, כשמש פולחת עב קר ותגיה את דכי חושכי תגרש בקולה דום עצבות כה מוכר, תפלס מסילה אל תוכי. בנגנה, את יומי היא תשיב להאיר עת תיתן לתוויה דרור יעלצו הצלילים כי זכו להנהיר נשמה ששבעה מרור. עת תקרא היא השיר, שמנפש כתבה, ירצדו הדמעות בעיניי ואזכור, איך בטרם בואה צור אבה בבדידות נמלאו רעיוניי. בלוקחה המכחול וירקוד על הבד, ציורה הנפלא לי יקסם ותצא ממסגר נפש איש נאבד ובגן-עדן מקדם תושם. היא תופיע, חיים חדשים בי תנסך. הן מוכרח הוא היום לבוא! ועדוׁ לבבי עוד עוטה הוא מסךתוגתו יערסל בחובו...

בס"ד ...ואחרי שזה נגמר והטעות איננה עוד כשאין שלם מלב נשבר והדמעות עודן זולגות - נותר חלל, מקום חסר בדידות נוגה ומכאיבה. על חטא ותיקונו יחדיו דואבת נפש מיוסרת ולה מפלט יחיד - כתיבה. אולי לכך התכוון מרן הרב זצ"ל כשכתב: "הצער הפנימי של התשובה הוא חומר גדול למשוררי היגון להעיר את כינורם, ולמציירים טרגיים לגלות בו את כשרונם." (אורות התשובה ח', י') מוקדש לכל אלו שטעו. ולה.

בס"ד הלכתי. מהחדר, מהישיבה, מהפלאפון, מהעולם. חיפשתי את השממה, וב"ה מצאתי אותה. אני יושב על סלע, מכל עבריי תבל ומלואה, ובתוכי חונק הלא-כלום. יפה כאן. ומרגיע. רוח נושבת, ציפורים שרות, ירוק מסביב, פאתי שכם למטה במרחק. "לבי במזרח, ואנכי בסוף מערב". קול המואזין נישא מבית-פוריכ. ממלא אותי במחשבות. השעה כבר אחרי ארבע, צריך לחזור לבית-המדרש. לא יכול. משהו מושך אותי להשאר פה. בע"ה אחזור עוד מעט. רכב הביטחון עבר בשביל האבטחה והפר את שלוותי. כמו מחשבה חמקמקה שמתעקשת לפרוץ את גדרות השכל, גם בשעה שזה מבקש לעצמו אתנחתא קלה מטרדות העולם הזה. לא, גם כאן לא תהיה לי שלוה. רק שם שלו אני. רק אז שלם אהיה. נפשי חפצה בתורה, אך ארכה לה הדרך להסתגל. חציה – רוצה לעוט אל בית-המדרש, לצלול אל בינות מרגליות הספרים! וחציה – מתאווה להישאר כאן, להתבסם מאויר הגבעות, לתת דרור למחשבות, להרחיק נדוד בשרעפיי... לשם. לאז. חציה – מודה על שישנו, ואיתו ועל גביו רוצה להמשיך ולבנות. וחציה – כואבת את החסר, ומאנה להנחם בנקודות האור הקיימות. וכומהת. כל-כך כומהת. אך, כמה מתאווה אני להשאר כאן, ולו עוד מעט קט. לשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו להגיד. אך דומני שחצי-הנפש החפץ בבנין חבר לזה הדוחק בי לשוב אל בית-המדרש, ויחדיו הם עושים עבודה נאמנה. אלכה נא ואסתפח בנחלת ה'.

בס"ד "אני שונא את שלום הנכנעים, הנכרת באונס על קופת חללים יהודים."* אין סליחה. את מקומה תפסה השנאה. אין סליחה לפושעי הגירוש, לטובחי עמונה. אין תשובה למוסרי הסזון, לבוגדי אלטלנה. למתרפסי קמפ-דיוויד, למרצחי אוסלו, למתפשרי טאבה, וואי ומדריד, לעוזבי אופירה וחצר-אדר. למחריבי ימית ונוה-דקלים, לזונחי גנים וכדים. למפקירי שדרות וקרית שמונה, לפחדני לבנון השניה - לכל אלה - לעולם לא אוכל לסלוח. "אין שלום אמר א-לוקיי לרשעים."** לרשעים שקרעו את ארצי, וטמאו את נחלתי. שהכניסו תועבה לציון הקדושה, ושילחו קלגסים בעם-ה'. שהרימו יד כנגד קדוש-ישראל, והכשירו את השרץ בכל הזדמנות. שהחריבו בתים, גירשו גיבורים, וטמאו נערות קדושות ותמות. שחרצו דינים בלא משפט, וגנזו חיים בלא זעקה. שקראו לאוהב "אויב", ופנו עורף לעמם. שבגדו. לא אוכל לעולם לשכוח, שלימדו אותי לשנוא. שלימדו אותי לצעוק: "אני שונא. שונא, שונא!" שגרמו לי לרצות במות בני עמי. שגרמו לי לראות ביהודים - אויבים. שגרמו לי ליידות בשוטרים אבנים - ולרצות לפגוע. שגרמו לי לא להתחרט על כך. שגרמו לי לשמוח על פציעת שוטר מג"ב, ולדמות איש יס"מ לאיש אס.אס. שגרמו לי, קצת, איפהשהו - להיות כמוהם. את מלחמתנו הגדולה ביותר כפו עלינו בני עמנו, ללחום דוקא בהם. אך אם אלה הם הקמים על ארצי הקדושה, על עמי, מולדתי וא-לוקיי - בי נשבעתי כי אלְחם בם עד טיפת דמי האחרונה, עד יבוא גואל לציון - והשיב לב בנים על אבותם. ולנרצחי הלח"י והאצ"ל בחסות ההגנה, לנמסרי הסזון, לנבגדי אלטלנה, למגורשי חבל ימית, לנרצחי מלחמת אוסלו, לחללים שדמם סמוק פחות היה מזה של המחבלים, למוחרבי גוש קטיף וצפון השומרון, למוכי וגיבורי עמונה, לנערות הקדושות שטומאו, למגורשי הגבעות בלא דין ומשפט, לנופלי מלחמת לבנון השניה - מפגן אזלת היד והפחדנות, למופקרי שדרות בשר-התותחים, לירושלים, לסיני, לחבל עזה, לחברון, לצפון השומרון, ליריחו, לשכם ויוסף הצדיק, לבית לחם ולאמנו רחל, לארצי, ארצי שלי - לכולכם אשבע היום: לא אשכח ולא אסלח! לבני עמי שהתעמרו בכם, בגדו בכם, התאכזרו אליכם. לבני עמי - שעוללו לכם כל זאת. "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם" **** "בדם ואש יהודה תקום!"*** ------ * "אני שונא את שלום הנכנעים" / אורי צבי גרינברג ** ישעיהו נ"ז כ"א " ***קמנו, שבנו (שיר הבריונים)" / יעקב כהן **** תהלים ק"ד ל"ה