יצירות של *תהילה*

מילותייך אכתוב לבין הגיגי מחשבות ושמך אשים על כנפי שירתי. בין הגבול לניצבים אטענו, יחד עם אהבתנו המתפזמת בניגונים את טוהר דמותך אתלה בזיכרוני הלאה וטובותייך אשא על ליבי. משגב לי היית בעת מכאוב ליבי ומנוס היית, עת נפשי רדפתני. כי היית לי לְרֵעַ בעת צרה, לאחות עת סרבו שבריי להתאחות. "כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי" (תהילים נ"ט, י"ז) לאח(ו)ת מיוחדת..

אָנוּ מַחֲשִׁים בְּלֵב כָּבֵד וְהַדְּמָמָה כְּזוֹעֶקֵת לְשְׁתִּיקָתֵנוּ בִּכְאֵב: "הַגִידוּ, הַגִידוּ אֶת אֲשֶׁר הִנְּכֵם שׁוֹמְרִים בְּלֵב דוֹאֵב". אַךְ אָנוּ עוֹדֵנוּ שׁוֹקְטִים בְּתָדִירוּת וּבְלֵב אוֹבֵד. בָּעָצַלְתָּיִים אָנוּ פּוֹרְמִים חִיבָּתֵנוּ הַנּוּגָה זְעַקוֹתֵינוּ כְּקִינוֹת כְּאוּבוֹת הַמַּסְפִּידוֹת מִלּוֹתֵינוּ הָאָהוּבוֹת. וְקוֹלִי אֵלֶיךָ קוֹרֵא בְּחֲרָטָה, בְּעֶרְגָה. בְּלִבְּךָ מַאֲכֶלֶת שְׁגוּרָה וּמֵעֵינְךָ יוֹקֶדֶת אֵשׁ הַשִּׂנְאָה. עֵת לִבִּי אוֹהֵב- מַאֲכַלְתְּךָ בִּי מָכָּה, הָאֲרוּרָה תְּהִלַּת הָאַהֲבָה- כָּךְ חָלְפָה, וְתוּגָתִי, אֵת חִבָּתִי אֵלֶיךָ שָׂרְפָה. תודה רבה לאדרת ו-ט' *לאה גולדברג קראה לשיר מסוג זה שירי אהב"ה, אהב"ה בגימטרייה= 13(כמספר שורות השיר) שירים אלו הם מעין סונטות פגומות העוסקות באהבה נכזבת. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%94_(%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94) (אשמח לתגובות בונות:))

אֲהוּבָתִי, אוּלַי עוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת אֵיךְ בַּשְּׂדֵרָה הַפּוֹרַחַת צָעַדְנוּ, שׂוֹחֲקִים אֶל תוֹךְ הַלַּיְלָה. שָׁם הִצְהַרְנוּ אַהֲבָתֵנוּ לָרִאשׁוֹנָה בִּלְבָבוֹת הוֹלְמִים חָשַׁשְנוּ לַגַּעַת בִּרְגָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדַעְנוּ קֹדֶם. אֲהוּבָתִי, הֲעוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת אֶת מַר לִבִּי כַּאֲשֶׁר אָמַרְתְּ שֶׁהִנֵךְ פּוֹסַעַת הָלְאָה- בִּלְעֲדַי? הָאִם בִּכְיִי הִכָּה לִבֵּךְ וּמַר נַפְשִׁי הִצְמִיחַ בָּךְ עַלְעַלִים שֶׁל רִגְשֵׁי מַצְפּוּן? אֲהוּבָתִי, כָּעֵת לֹא אֶכְאָב עוֹד. דַּי זָעַקְתִּי אֵלָיִךְ בַּחֲלוֹמוֹתַי, [שָׁם הֵעָזְתִּי לִשְׁפֹּךְ עִצְבִּי מִבְּלִי לַחֲשׁוֹשׁ שֶׁאֶת דַּלְתֵּךְ תִּטְרְקִי.] אֲהוּבָה, אַל נָא תַּחְשְׁשִי, בָּאתִי בְּגַפִּי, רַק עִם מִלַּת פְּרֵידָה. וְאֶת תֵּיבַת הַדְּמָעוֹת הַיַּמָהּ אֶזְרֹק. תודה רבה לאדרת

בחלומי ראיתי עצמי רודפת אחריך, אצה אצה, אצה ומועדת. בידי האחת מָקֵבֶת ובשנייה- שושנה צחורה המגואלת בדמי. הן במה תבחר אהובי? אל מה תשווע? ובחלומי האחר צפיתי בנו הולכים אל הלא נודע, צועדים בנחת בעקבות השקיעה שטרם נעלמה. כנוגעים-לא נוגעים אנו מוצפים במשאלות לב שמרחפים סבבינו כאלפי פרפרים בשלל צבעים. במה אבחר אהובי, במציאות חודרת וכאובה או באשליה מרוממת?!

איני רוצה לעזוב את העולם כפתאים, אך זיכרון חדירתך אלי, הותיר בי ספקות לחיים. איני רוצה לעזוב את העולם כקץ ימיי, אך זלזולך בי- כגלים המתנפצים בכוח אל האבנים. האופן בו יצאת מחיי הכה בי כמאכלת, נברה היא בתוכי ובלעה את הריקבון שבחיי. * איני רוצה למות ככלב המושלך אל הבור אבל כל חברי עזבוני, בודדה אני, וכואבת ואין מי שיקברני בכבוד. כנבלה סרוחה אני שוכבת על אם הדרך. האולי אנשים טובים ירחמו עלי ויקברוני בלית ברירה?! חסרת כבוד אני, גופי מחולל ברחובות עפר ונשמתי רודפת כחית טרף את אישי השפל. כי עפר ואפר אני. נבזית.

בלילה הוא קם בשקט. מחזיר סיוטים לארון. פותח הצוהר אל הדיכאון. ומתחיל בטקס המסורתי, טקס האבדון. בלילה, מרשה לעצמו להיות אלים. חובט בכר, מטיח זיכרונות כאב עמוקים אחר משחרר הדמיונות, נותן להם לפרוח באוויר. רק אז- בלילה חושף עצמו לעולם- התכות, אשמות, מחיקת בגידות, והרבה הרבה דמעות. רק אז מתגלה אל העולם ילד מזויף שנחשף בטעויותיו.

קיץ נאסף בנתיבי הדרך. החורף עדיין מפזם לו ניגון [טיפה אחר טיפה]. והסתיו, עוד מעט ישיל אבק על הדרכים. דרכים שֶאוּלוֹת של אנשי החיים דרכים שֶאוּלוֹת של יצורי האהבה דרכים שֶאוּלוֹת של תמימות. התהומיות רמסה את דרכי. מוליכה בהד את התמימות, מבריחה בצרחות את אנשי החיים ושמה במקומם את המוות. אדי המשרפות מרתיחות גופי. מתרפקת על מחוות החמימות. נמשכת אל שבילי החיים שאינם. בור אפל של כאב. מאכלת מתגוררת באפלולית, אוכלת את האהבה שנשלחה לבור אמש. דרכים שאולות של מוות.

לא, לא על המלנכוליות שבי רציתי לכתוב. ולא על מר ליבי לספר יכולתי. כי שפתי חתומות וליבי לדבר אינו יודע. לא, לא את תוגתי ברצוני לשפוך, ועל כבלי נפשי לא רציתי ליידע. אך כל רזי הַפְּנִים נגלים לעיני כל המסתכל בעיניי. לא, לא על המלנכוליות, וגם לא על תוגת נפשי לרחם יכולתי. כי רחמיי העצמיים נשרפו עת ליבי ירד מנכסיו.

אנו נפגש בתום הימים האפלים, בתום ימים נוראים אלה. עוד נחזור אל הימים בהם רבות צחקנו, קולך חודר עמוק לתוכי וצחוקי עוד בזיכרונך. אנו עוד נפגש בתום לילות של תופת, בסוף לילות של הזנחה. ועוד נחזור אל הלילות בהם רבות שוחחנו, לוחשים חרש חיבתנו. וכשיגמר חלום בלהות זה, נחזור למנהגים של פעם- בשעת הערביים אל מול השקיעה יושבים ולוגמים תה מנחה. בינתיים אנו יושבים באפיסת כוחות- חסרי כל, אך עדיין נמצאים ביחד, ידיים לפותות בחזקה ושפתינו ממלמלות תפילה חרישית. בינתיים...

"רוצי ילדתי, רוצי!", זועקת לילדה שבתוכי. מה שנשאר מנעוריי קבור בתוכי, אותו משוועת אני להעיר מתרדמתו, את הקבור לבין אלפי סודות ומועקות. "סורי מין הגלוי, היחבאי!!", זועקת בקולי המזדקן לאיטו. עיניי כבר קהו ומתחתם נוצרו קמטי זִקנה. הילדה שבתוכי אט אט תובעת, ואילו זִקנתי ממשיכה לצמוח בקצב מסחרר. "מהר ילדה, ברחי! כי באו במרצחים לכלותינו! שמרי נפשך מין התהום, רוצי כל עוד רוחך בך, נוסי על נפשך!", מנסה להעיר עצמי אך כוחי אזל, אני מדדה וכאביי גוברים. "רוצי כבר, פתיה! הן איש לא יחוס עליך, אין טיפת רחמים בליבם הסורר, הן לא יעזבוך עד שדמך ישוטט ברחובות כנהר צלול." אך לזקנה נהפכתי, חולה ורועדת. איני יכולה לצעוד במהירות כה רבה כמו מרצחיי. עוד מעט ישיגוני המרצחים. הו! מה יישאר ממני אז?! אפילו אפר לא יותירו ממני, רק דם אדום כיין וחריף כמותו. "הינה הם מגיעים! רוצי כבר! היחבאי!", עוד שידול עצמי, אך גופתי כבר שוכבת נטולת חיים ודמי נסחף ברחובות כאילו היה זה יין הנשפך על ריצפת בית המרזח.

ועוד רָז מתחבא מפני הרֵעָ. "ובעת רחמים בין השמשות שחי ואגל לך סוד יסורי.." סודות אשר לא גיליתי לאיש [הכניסיני תחת כנפך\חיים נחמן ביאליק] בליבי יחתמו לנצח. אל תתאמצי, אל נא שֶחִי כי לא אגל לך סוד כאבי. איני מעוניינת בחשיפת הלב, איני רוצה רחמים כובשים נַפֵש. אל תתעקשי לחדור אל נסתרות הלב כי לא לך אֵתֶנָה יגוני. אל תתאמצי לפתוח הפצע, כי ליבי לא יוכל לך.

.

משחק מטופש. היא צועקת- הוא בוהה באוויר. היא מתחננת- הוא שותק. היא בוכה והוא מנסה לתקן את עולמו אך רק לא אותה, את הקטנה. משחק מטופש. היא מתפללת והוא לא שומע. שקרים יפים נמים שנתם בליבה והוא מעירם, נהנה מהמשחק הסוחף מהמשחק הממכר עד כלות. הוא מכה והיא כבר לא כואבת. למדה להתעלם, לשתוק, לחיות את המשחקים המטופשים עד הסוף, עד התום. טיפשה מטופשת שקרית משחקים קטנים של אמונה בוערת.

מלחמה שקטה יש אי שם עמוק בליבנו. אתה מכה חרישית, שובר זיכרונות נעימים. יורָה חץ של כאב, משיבה לחימה. ילדותי מדממת בידיך. עוד ירייה אחת וכבר לא אהיה ילדה תמימה. שולחת גל עצב עמוק. אתה נכנס לתוכו שנייה וכבר מבצבץ בין מי הדמעות. תוקע בי חרב של אהבה תמידית. כבולה אליך.

שדי קמל. עליותיי נסללו זה מכבר ונהר הילדות יבש מזמן. היו ימים ללא מכאוב, היו ימים של הטחה בכל היקר. היו לילות של צמיחה מלבבת, היו לילות של כבישה בכר. מטעי נגדעו עם בוא הכעס. שתילים של אושר עפו לכל עבר, פרחים ססגוניים ריחפו עם הרוח. יום וליל עוד מבכה על ההרס העצמי. יום וליל משקה את נהר הילדות בדמעותיי. המים הגיעו עד גדותיהם. טובעת בתוך ילדותי שכבר איננה. טובעת בתוך הרטיבות המלוחה שבצערי. טובעת בתוך ים של כאב מהול באושר.

האופק שחור ומזוהם. עטלפי הדמעות הכו את ליבי. טורפי האושר השליכו צרור של אבדן על המקומות השמחים בליבי. לרגע- ערפל של תיקווה אופף את כאבי, שוטרי החיוך מאיימים לאסור את עצבי אך גנבי האנושות גונבים את הצער- מבריחים אותו אל צוקים ללא ישות. צוקים המוכתמים בדמיי גופי אשר חיללוהו טורפי. דם רב מציף את הצוקים, גופות אופפות מכל כיוון. דם מטוהר של חיים שלא עשו מאום. ציפורים המנקרות עיניים תהומיות, לוקחות את כבודן האבוד של הגופות. תולעי ריקבון החיות אוכלות השלדים, אינן מותירות זכר לחיים שנלקחו בין רגע מלבד לקמצוץ עפר שלא ניתן לקבורה. המצבות מחכות לשוא לגופות שכבר לא קיימות. קברני הרוע מאיימים לקחת אותי אל אוסף קבריהם הדמומים. עדיף אחד מכלום.