יצירות של צביקה

אופסיכומטרי- פרק 2

האמת שרציתי לכתוב סיפור שמח, ממש ממש רציתי. אבל כשאני חושב על גוש קטיף, אני מרגיש רק אבן עצומה של מועקה ששוכבת לי בלב ודמעות רוצות להתפרץ, אבל אין אף אחד שיבוא ויכה בסלע. יום לפני שהגיעו החיילים, עמדתי על שפת הים והסתכלתי בשקיעה. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי שקיעה, שקיעה אמיתית, כזאת שמרגישים גם בתוך הנשמה. אתה מביט בכל הצבעים שמקיפים את השמש, בכל החיים המאושרים, היפים, השמחים... ויודע שלאט לאט השחור ישתלט ויגיע לילה ארוך. אומרים שלקב"ה, אי שם למעלה, יש ים של דמעות, וכשהים יעלה על גדותיו והגלים ישטפו את הכול -אז תבוא הגאולה. אבל אני ידעתי שהים הזה לא נמצא למעלה, הוא היה מולי, ולתוכו שקעה השמש. החול היה חם, וגם אני התפוררתי, חלק מהנשמה שלי נשאר שם. מנגינות של תקווה אחרונה, שמחה ואמונה תמימה , טמונות בחול והריסות שבעצם היו פעם גן משחקים. * * * טרקטור צהוב הזדחל על חורבות נווה דקלים. היה זה יום חם והעבודה הייתה בשיאה. מיכאל, שהיה לבוש בסרבל עבודה וחבש כובע מצחייה אדום, ניגב את מצחו המיוזע, "בוא'נה, כשזימנו אותנו לכאן לא ידעתי שהעבודה תהיה כל כך קשה" גברי גיחך, "אחי, אפילו חצי מהעבודה לא סיימנו...אני לא חושב שאי פעם נגמור את זה". הטרקטור הצהוב התקרב בטרטור, פועל שזוף הוציא את ראשו מהחלון, "חבר'ה", הוא צעק, "מספיק עם הריטונים, אנחנו עוסקים בעבודת קודש! אין לכם מושג כמה כבר התקדם רפאל עם הטנקים!!". "שקט, שקט, אני מריח משהו",מיכאל קימט את מצחו, והסתכל לצדדים, "יש פה באיזור מאגר גדול של כוחות". ציפצוף צורמני של ביפר חתך את הדממה, "היי, קיבלתי הודעה", קרא גברי,"אלי מוסר שיש מחצב כוחות גדול באיזור 567, אממ... זה יוצא בערך 30 מטר מכאן". "אמרתי לכם", אמר מיכאל, "אני עף לבדוק שם ת'ענינים". מיכאל הלך לאיטו אל המקום, מותיר מאחוריו עקבות גדולים בחול, הוא ניגש לשברי גן המשחקים שנשארו שם, עדות דוממת לחיים שגורשו, התכופף והצמיד את אוזנו לחול והרגיש, הרגיש שאי שם, קבורות עמוק בחול, שכבו להן מנגינות של תקווה אחרונה, שמחה ואמונה תמימה שעדין פועמות, מצפות לגאולה. כן, הייתה הרבה עבודה קשה, אבל מיכאל ידע שההשקעה שווה את המאמץ, סוף הטוב לבוא, רוח אוריאל, שכבר ירד מן הטרקטור, וגברי עמדו שם, נושאים את עיניהם לשמיים, כדור של אש עופף בשמיים והתקרב אליהם. "והמה עמדו עמוד והתבונן, והנה רכב אש יורד מן השמיים ויעצור בחריקת בלמים לפניהם, ויפתח אליהו את דלת הרכב ויאמר " "אז מה קורה בחורים? איך מתקדמת העבודה?" "יש מלאא עבודה, תודה לאל", ענה אוריאל. אליהו העביר עליהם מבט חודר "אין יותר מדי זמן", אליהו הרכין לשניה את ראשו והסתכל בשעון הכסף שענד, "אין זמן, הגאולה עומדת בפתח וכבר צריכה להיכנס, חייבים לפעול במרץ". "איך מתקדם רפאל?", שאל גברי. "אוהו, תודה לשואל, בפעם האחרונה שביקרתי בבסיס הבניה כבר היו לו שלושה טנקים מדגם עוז ואחד מדגם תפארת", אליהו חייך, "אין ספק, אתם מפיקים פה חומרים טובים. אדמת ארץ ישראל אדמת קודש ברוכה, עם ישראל בתנופה, עם ישראל באורות", את סוף המשפט אליהו אמר תוך כדי הליכה לכיוון רכב האש, הוא עלה חזרה לרכב בזריזות, והסוסים החלו לדהור. "אליהו, אליהו", רפאל צעק ונופף בכנפיו, "חכה שניה!" ממרחק הם שמעו את קולו של אליהו הנביא מהדהד,"הכל יהיה טוב מלאכים שלי, בן דוד בדרך, והעיקר, להיות בשמחה תמיד!!...". * * * השנה שנת תשס"ט,מבצע "תפארת יצוקה" בעיצומו. שורה של טנקים ניצבים על גבול עזה-ישראל. הכוונות לעבר לישראל. טילים של קירוב לבבות כבר נפלו בתל אביב, רימון של מצוות מתגלגל בירושלים, כבר כמה חודשים כל יישובי הארץ סופגים ניצוצות של אור. יהיה טוב. אנחנו ננצח. (נכתב לפני שנה)

צויר ביד ונצבע במחשב. הראשון הוא עיבוד במחשב של השני.

עבר עריכה ע"פ ההצעה של בצי. תודה רבה!

ציירתי ביד וצבעתי במחשב בפוטודרו. הציור ביד:

פרק ג', היריב לפרק ב' איוון שטוסון ישב לאור עששית במשרדו הצנוע, כסא פלסטיק ושולחן עץ פשוט. שם הוא ניהל את כל עסקיו, ולא מצנעה מרובה. בעולם התככים של הממלכה, לא יכולת לדעת האם המאוורר החשמלי שמכרו לך הוא מאוורר, או שהוא בעצם שלושה סכינים מסתובבים. ובכל זאת, מילה הייתה כאן מילה, וממילה למילה יכולת לדלג, עד שהתקרבת מספיק בשביל להתמודד על הבחירות. לפעמים איוון עצמו לא הבין איך התגלגל לבחירות, הוא, שהיה איש הלה"ב, (=לשכת העלמת בעיות), ידע יותר מכל אחד אחר על הבלון המנופח שאותו הממשלה לא הפסיקה לנפח מעולם. אולי היה זה הכבוד, אולי הייתה זאת הרגשת השליטה, ואולי הייתה זאת סתם הרפתקנות, אבל עכשיו, כל קלף שנפל לקלפי, גרם לאיוון להתקרב עוד צעד בדרך העקומה למשרד ראש הממשלה. "אין ברירה..." הוא מלמל, "נהיה חייבים להילחם...חייבים", איוון יצא מהמשרד ופסע בנמרצות במסדרון הצר שהוביל לחדרו לעבר הדלת השלישית משמאל, הדלת הייתה עשויה משכבות של ברזל ובטון, איוון הניח את ידו על לוחית הזיהוי. הדלת נפתחה ואיוון מצא את עצמו מול אדם רזה ומבוגר, שלבש חולצת טריקו אדומה מאווררת, ומכנסי ניילון קצרים, פניו הקמוטים העידו על תבונה רבה.היה זה ראש הלה"ב. "חיכיתי לך", הוא אמר. "ניחשתי" ענה איוון, והתיישב למולו. "כראש הלה"ב לשעבר, לעולם לא תוכל להתנהג כאילו אין איומים על חיינו, אתה מרגיש צורך להילחם, ועכשיו, זה קרוב מתמיד להיות בידך" איוון הניד בראשו, ולרגע תהה מה יעשה אדוארד אם יבחר, איך אדוארד שורד כבר חמש קדנציות, האם מעולם לא עמד בפני מצבים כאלו? האם אדוארד לא ימצא דרך לטאטא את הצרות מתחת לשולחן? איוון חזר לעצמו, והנהן, "מה מאזן הכוחות?" הוא שאל. איש הלה"ב הרצין, "המצב חמור, יש לברברים בערך 3000 לוחמים, לעומת זאת כל אנשי הלה"ב היודעים ללחום הם 700" "ומלאי התחמושת?" "הרמה של כלי הנשק שלהם היא כשלנו, תוך חודש נוכל לשפר את הרמה כך שיהיה לנו סיכוי עליהם, יש לנו תוכניות מוכנות, זה דורש הרבה כסף" "על מה נצטרך לוותר?" "על כל החוקים שלך, ועל כל המותרות השטותיות שאנו מספקים לאזרחים" איוון התרומם ורכן לעבר ראש הלה"ב, "אתה צוחק עלי?", הוא אמר בכאב. "לא", חייך בעצב ראה הלה"ב, "בנוסף, נצטרך לצרף אלינו פראים שיודעים להילחם, זה מוסיף לנו 550 לוחמים". "הם מסכימים להילחם?", שאל איוון. "הם רוצים תמורה, הם רוצים שנגלה את האמת" "לא!" "אין לך ברירה, כשתבטל את החוקים תצטרך גם ככה לעשות את זה" "תמצא תוכנית חלופית, מהר!" "כשאתה היית ראש הלה"ב, זו הייתה ההצעה המומלצת שלך לאדוארד, היא לא השתנתה, ומה אדוארד חושב אני לא יכול לומר לך, ואני מציע לך לא לנסות לדעת, זה לא ילך לך" איוון שטוסון הרהר, "צור קשר עם ראשי הפראים, בדוק האם הם יסכימו לעסקה שהעלית, חוץ מזה ולא פחות חשוב, תכנן לי איך להציג את אדוארד כפושע וכמעלים מידע מהציבור, בלי להכניס אותי לאותה הביצה, בהצלחה" "בסדר גמור", השיב ראש הלה"ב, "נתראה אחרי הזכייה, אם בכלל". איוון הנהן, הם לחצו ידיים ואיוון יצא מהחדר. זה הגרוע בתחרות: אתה מתכנן ומתכנן, ולבסוף, הגרוע יותר, מי שמולך, נבחר. וזה בדיוק מה שקרה.

פרק א', הבחירות ג'ון עמד בתור לעמדת בחירות, היום יתקיימו הבחירות הגורליות בין אדוארד בלומפביץ' לבין איוון שטוסון. ג'ון היה עייף ועצבני, העמידה בתור הארוך מתחה את סבלנותו, אך ככל אזרח הגון, הוא עמד וחכה, ממתין באורך רוח להצביע. על הבחירות הפעם לא ניתן היה לוותר, הפעם היה זה קרב מותח במיוחד. אדוארד בלומפביץ', שכיהן כבר שלוש שנים בתור ראש הממשלה, ומילא את תפקידו בנאמנות וביושר, הבטיח לבוחרים שהוא יהיה זה שיחליף בפעם הראשונה מאז תולדות המולדת, את צנרת המים החלודה והמיושנת, בחדשה, ולא רק שיחליף, אזרחיו יהיו הראשונים בעולם שייהנו משוקו בלתי מוגבל הנובע הישר מברזיהם. לאדוארד כבר היה חוק מרשים שחוקק בפעם הראשונה שנבחר, על מסטיק לכל-אחד כל-יום, היה זה נראה ממש עוול שלא להצביע עבורו. לעומתו איוון שטוסון, שיריביו לבחירות כינוהו בתואר "איוון האיום", האיץ בבוחרים לא לשעות למאוויהם החומריים-גשמיים. הוא יהיה זה שיזום את החלפת תוכניות הטלוויזיה לאיכותיות יותר, מעניינות יותר, חינוכיות יותר, מותחות יותר. איוון טען שאין דבר טיפשי יותר מאשר צפייה ב "טבמלוויזיה", כהגדרתו, על אנשים אלמונים המתקוטטים על כדור, במשחק הקדמון "כדורסל", שיצא כבר מזמן מהאופנה, מה עוד שהם עשו זאת ללא כל מטרה. מעתה המכרזים הממשלתיים על הטיפול בצורכי החברה, המסחר והחינוך, ייקבעו על ידי משחקי "כדורעל" מודרניים, והכדור יסמל את המשרה הנכספת. זוהי כמובן, רק דוגמא אחת מני רבות, לשינוי שיחולל איוון. ג'ון החליט, שהוא יבחר באדוארד, ההחלטה עלתה במוחו במפתיע, כאשר הוציא מהדואר את מעטפת המסטיק היומי. הפעם גם צירפו למעטפה, ברכת בחירה נבונה בבחירות , הייתה זאת מחווה נאה מצד הממשלה. כעת עמד ג'ון המיוזע עם הפתק, ממתין לתורו. כשסרק משעמום את סביבתו, הבחין בפרא שישב לו מול תור הבוחרים ובחן אותם, לפרא היה זקן שחור ובגדים כחולים-דהויים, בידו החזיק מקל. אף שלא ניתנה לפראים זכות התספורת והתגלחת, ניתנה להם זכות הבחירה, הפראים אף פעם לא מִמשו את זכות הבחירה שניתנה להם, ג'ון חשב שזה מוכיח שבצדק הוחלט על איסור התספורת. ג'ון ידע שאי-הצבעה העיד על הרבה יותר ממה שנראה: על חוסר אכפתיות למדינה ולאזרחים, הבדלות מכלל החברה, ותימהוניות, יותר מכל. אבל לא בגלל זה הם הוכרזו כפראים, פראים היו בדרך כלל אנשים שפגעו בסדר הציבורי והאזרחי, בשלוות החיים ברחבי הממלכה. הם היו אנשים שעצמם חשוב להם מספיק כדי שיהרסו לאחרים את החיים. ולכן ג'ון עיווה כעת את פרצופו כשהסתכל על הפרא. ואז הגיע תורו לבחור.

המחשבות לא רוצות לעבור מתערבלות, מסתחררות, מתבלבלות בתוכי. מתאמצות להישאר,לא למהר,להתגבר לחזור למוחי. בטל העט, הן מתגשמות. מעת לעת, מטפטפות. לציפור הנשמה, נוח בכילאה. בתוך המאורה, מצאה לה מנוחה. אך שם תישאר, על דף ריקני. הצעד לחופש, נקטע, בגללי. הסתבכתי קצת עם הפיסוק, אשמח להערות.

המעופף משמאל מקרוב

מכתש רמון,צולם מהר ארדון. מוקדש לאיש זאב ,תן לזאב שבך לשוטט בדרך שלו. (משלוח מנות באיחור )

הפגישה השחר הפציע ,גבעת האורנים המבודדת נראתה למתבונן מהצד כרגיל, עין צופה יכלה להבחין בקרחת היער החדשה שצמחה בן לילה על ראשה, אך לעיתים נדירות עברו כאן אנשים, הגבעה הייתה מרוחקת מרחק הליכה של שלוש שעות מהעיר הסמוכה, ושביל לא הוביל אליה. החללית החומה עמדה על ראש הגבעה, וארבעת החתולים יצאו ממנה. החתולים רחרחו בחשדנות את הריחות הלא מוכרים באוויר, ונסו לקשר בין מה שלמדו באימונים לבין מה שהם רואים. צבעיה של אזמֹרד התחלפו מסגול עם פסי תכלת לחום מפוספס בכתום, היא הייתה מחליפת צבעים, תכונה לא-נדירה אצל החתולים מַיָּאָהוּ כוכב האם של החתולים מכל הגלקסיות. "צריכים להתפצל", העיר רבשחור."המשימה עומדת לפנינו, עין הסערה ו.... איפה דריז?!". "אממ...נראה לי שראיתי אותו במעבדה בחללית,עסוק " ענתה אזמרד. "בסדר,עין הסערה ודריז יישארו לשמור כאן על החללית, אנחנו נלך למשימה,שכל אחד יבדוק את המשדר שלו,אין זמן לעיכובים" *********** פיצי בהה בשלושת החתולים שקרבו אליו,הם צעדו במהירות בינות הבתים החדשים,קְרבים בהדרגה לבית העתיק,הם נראו רגילים אבל ריח מוזר אפף אותם,'הם באו',הרהר ברעד,הוא נאנח ובהחלטה של רגע קפץ לקופסת המזגן, משם לגג המחסן ואז בזינוק אמיץ הוא כבר היה למעלה,על הגג. "זה המנהיג?",תמה רבשחור. "אכן",לחש להבאש,"זהו זה,אבל עם הצליעה שלי אני לא יכול להגיע אליו". "אני ואזמרד נעלה, חכה כאן",שתי קפיצות וזינוק ורבשחור היה למעלה. "שלום,המנהיג" ,רבשחור התקרב עם זנב מושפל לפיצי. "מה אתה רוצה ממני?",השיב פיצי. "שנים לא קיבלנו מסר מארץ,הסקנו שאתם בסכנה,או שנכשלתם בהשתלטות". "השתלטות?!,מה אתם רוצים?",התרגז פיצי. רבשחור הצליף בזנבו,עינו האפורה מבהיקה ומזרה אימה,סולם הצלילים בו ילל עלה בפתאומיות,"מה אתם רוצים?!,לפני 5000 שני חתול הגיעה לכדור חתוללית ענקית שהכילה חתולים שנשלחו להשתכן...יותר נכון להשתלט על הארץ אחרי שנוכחנו שהוא הקרוב ביותר בסביבתו הטבעית לכוכב האם מַיָּאָהוּ,היצורים בו גם לא היו חכמים במיוחד, הפרימיטיבי הכי מפותח היה האדם שעבד למעשה ידיו,בארץ התקבלתם כאלים,בעיקר במצרים הקדומה,אך התמכרתם לתענוגות רבשחור השתתק והפסיק את נאום הזעם,רחש של חתולים שטיפסו קטע אותו,הוא הסתובב לעברם,זו לא הייתה רק אזמרד, שהייתה משום מה כתומה,היה שם גם חתול אחר, כתום, גמיש,שרירי,אוזנו האחת הייתה חתוכה באלכסון,בדייקנות,וזנבו קוּצר במספר סנטימטרים. פיצי ניצל את ההזדמנות וחמק מהגג, הוא נחת בחבטה על הקרקע וחזר לסינרה של בעלת הבית, מילל רכות. לפרק הקודם לפרק הבא

זה בלי דבק או משהו כזה...

צויר עם עט גרפי בפוטושופ.

[מי שהכתב לא ברור לו- תקווה מוזרה ניבטה מעיניו, כאילו ארב אז לטרף. מין תקווה מהולה ביאוש, כחיה העורגת דם חרב. והייתה עדינות, והייתה בו גבורה, והוא היה האחד היחיד. והאדמה לו קראה, והבריק האוויר, והכל רק היה אז בשקט. וסערת רגשות מתפרצת ערבבה את קרביו, והוא רק יבב בתוכי תוככו. כי כבר מה הוא ביקש, ואת מי הוא רצה- רק טיפה מחממת של צדק.]

מתיישב יוסף אל מול המחשב ומחל לתקתק ולהריץ אצבעותיו אילך ואילך על פני המקלדת, לא לחינם בוהה הוא כך שעות במסך, לא היה הוא כאלה שזמנם הוא כזרא להם ובוררים להם שעה יפה מול המחשב כדי להיפטר ממנה. בישן היה, פוחד מלומר את דברו בקרב בני אדם מחשש שיבלעוהו כשהם שבלע אותו לוויתן את יונה, וגם אם לא יבלעו, הרי לשון זו כחץ שנון היא. מורא גדול נפל עליו להיפגע ממנה תוך לגלוגי בני אדם. איווה יוסף להיעשות שר ומושל אי לכך שם את משכנו בין יושבי פורום שנקרה בדרכו בשיטוטיו ברחבי הרשת. יש כאלו שנדמית להם הרשת כרשתו של עכביש, הטומנת פח לכל באיה, ורק צר ומצוק ימצאוך בהיכנסך בה. אך ליוסף נדמתה היא כיער ושבילי נפתולים בו, ואדם אינו יודע אם יערת דבש תהיה חלקו אם ליש משחר לטרף, על כן על האדם לתור את דרכיו ולבור לו דרך נאה, דרך המלך,שמפאת שרוב בני אדם מהלכים בה, מתוקנת היא. בתחילה בוש היה אותו יוסף ממעשיו וחשוב היה בעיניו כחגב בין ענקים. באחד הימים פתח ברעדה בשרשור "אני חדש כאן" , וכשהשגיח בין הברכות באותו טיקבוק של אחד מבעלי השם, "חבר, תגיב וכבר נכיר אותך, זה כבר מעייף שכל יום בא איזה אורח פורח לרגע וממלא את האתר בשירשורי סרק, אם יש לך משהו חדש לומר, תאמר, אבל אל תציף את האתר בדברים חסרי תוכן, תודה", מיד נכלם במעלליו ואף שסוף סוף גם ברכוהו, משול היה בפני עצמו כאותו אדם כיוון שכך עבר לו למקום אחר, שכוח אל, שדייריו אינם מרוצים בחלקם ובמרוצת החודשים חשים הם שנמלאו אבק ורק אם יבוא עתה איזה בר נש ויגלה את מסכו תהיה להם תקומה. נתקיים בו ביוסף "משנה מקום משנה מזל", הלך יוסף מחיל אל חיל וסופו שנתמנה כמנהל אותו פורום, ושקמו ויפהו ועתה מן הידועים אשר בארץ הוא. ואף שלראש הפסגה הגיע, לא נמנע יוסף כבימי ענותו להושיט אצבע ויד לאותם טירונים קשי גורל שפינה לא מצאו בינות בני אנוש ויהי היום, יום מר ונמהר, ננער יוסף בבוקרו משנתו, כדרכו הציץ לראות את השעה באותה פינה שמאלית של המחשב. והנה דג! לא היה זה שומר מסך אלא דג שריר וקיים שניבט אליו מעבר לזכוכית. אקווריון ניצב שאנן, תפס את מקום המסך ובתוכו מתרוצצים דגים: דג שחור, דג ירוק, דג זהב, ואין לא אתר ולא כינוי, לא בעל שם ולא פורום. "אמי, אמי", זעק יוסף, "היכן המחשב על רכיביו?". "לאט לך בני, די לך משבת בטל, מהוגיע את זמנך לריק, בחור אתה וחסון, צא נא שב בין אנשים, לך ועשה חיל במשנתך". בתחילה היה יוסף כעוס ונטרד, וסופו שהסכין לעצת אמו, והכיר שנעשה כאותם מכלי עולמם לריק ושנשתכחה ממנו סיבה זו שסובבתו לאותו אתר, מיד הלך ונתיישב בין אנשים ועשה חיל בלימודיו. כעת כבר בטוח היה בצעדיו ושקול במעשיו. כי לא אדם פשוט הוא יוסף, מנהל היה, ואיש בעל ניק חשוב היה, ולא אדם מן השורה שיד ורגל אין לו בנבוכות הרשת יפחידהו. ואתם, אם את יוסף חיפשתם, לריק יגעתם, לא תמצאוהו כי כעת בתוך עמו הוא יושב ובתוך עדת עם משכנו.

צבעי פנדה

מוקדש ליומולדת של דור ולכל הקריית אתאים שביננו...

כשהצדיקים עושים תשובה, מאירים הם את אור הקדושה בכל דרכי הערפילים והפגמים שהם מוצאים בנפשם, והעצות שהם מחדשים לעצמם, לעלות מתוך הנפילה והיאוש שבלבבם לתוך האור הבהיר של הקדושה והיושר העליון, הן עצמן נעשות אורות גדולים להאיר לעולם. ...וכל המרגיש בעצמו עומק נוחַם התשובה והתמרמרות המחשבה לתיקון פגמיו... יכלול את עצמו בזה בכלל הצדיקים, שממחשבות התשובה שלהם העולם כולו מתחדש באור חדש. (אורות התשובה, פרק ח', ו')

הצבעים היותר בהירים נמחקו בסריקה....

20070808183715.jpg

המשרד הסודי החדר היה אפל,אור לא הודלק בו, קורי עכביש גדשו את פינותיו, על הרצפה היו פה ושם לשלשות ציפורים , עטלף קטן נתלה על צינור שבלט מהתקרה,בחדר היו שלושה חלונות קטנים ללא זכוכית נפתחו החוצה,לוואדי שגבל בבנין שבו נמצא החדר ועוד שני חלונות קטנים היו צמודים לרצפה,ומולם בצדו השני של החדר ניצבה הדלת. שני אנשים חסונים ישבו על כסאות עץ רעועים מסביב לשולחן קטן בחדר,אחד היה מעונב ומסודר בקפידה בסגנון אירופאי,היו לו עיניים שחורות,קרות, ושיער קצר,הוא ישב רחוק מהדלת, בצידו הפנימי של השולחן,הוא היה עצם-זר בחדר זה. השני לבש עם חולצת טריקו קצרה,דהויה , מכנסי שלושת רבעי,היו לו עיניים חומות,בורקות ושיער חום מתולתל וסבוך הוא היה חזק ושזוף וכמה שריטות עדינות כיסו את זרועותיו המשורגות בשרירים. "דוד,יש חדש?",שאל המעונב את השני. "אממ,שום דבר חוץ ממרד שועלים במצפה חיטים,שאול". "אהה,בסדר אני אדווח, אנחנו צריכים ידיעות יותר חשובות,אחרת ראש השב"כ יסגור לנו את המשרד" "לא נראלי" השיב דוד. שאול נאנח,ברור שלא נראה לו,הוא יודע שהם לא יעשו את זה,אנחנו השער היחידי שלהם לבע"ח,אבל אני יודע שדוד יודע יותר ממה שהוא מספר,הרבה יותר,אבל כמובן שהוא לא יגלה,הוא מספר רק מה שטוב לבעלי חיים,שטוב לו,הוא לעולם לא יפלוט מידע שיזיק להם. "סלע---רקיע---גבעה---גבעה",קרא עורב שחור שעבר דרך החלון הקטן האמצעי, ונחת ברעש על השולחן. "מה קרה?"שאל שאול. "סלע---סלע---רקיע---גבעה---רע---רע",קרא שוב העורב. דוד הסביר "הוא מתכוון שנפלה אבן מהשמים על הגבעה והרסה משהו,בטח זה פגע במשהו שקשור אליו אישית,אחרת הוא לא היה טורח לבוא,שווה לבדוק את העניין" שאול הנהן,הוא פנה שוב לעורב "איפה?" "גבעה---גבעה" ענה העורב. "הוא לא יאמר יותר",אמר שאול,"נצטרך לעקוב אחריו". "אני אלך" התנדב דוד,וקם, כשהוא מעיף את כיסא העץ לאחוריו. "אין בעיה" ענה שאול,הוא אהב להישאר במשרד,ודוד אהב לטייל ביערות,זאת הייתה החלוקה הקבועה. דוד הניח את העורב על כתפו ויצא מהחדר לחצר שגבלה ביער,בשטח מבורא בפאתי היער עמד מסוק, דוד תיאם עם העורב, שילח את העורב לפניו, ויצא בעקבותיו לגבעה הלא נודעת. לפרק הקודם

בית אבנים עתיק ניצב בקצה הרחוב ת כחוח בין הבתים החדשים ואדומי-הגג שהובילו אליו,ריח ספרים ישנים עמד בבית,ורהיטי עץ מימי הביניים כיסו את קירותיו. אישה רחבה ושחורת-שיער עמדה במרכז הסלון, ''פיצי, בוא לאכול'' קראה לחתול ענק שהתכרבל רועד בפינת החדר ''מה קרה לך היום?!'' החתול גרר את רגליו לצלחת האוכל 'הם באים' מלמל-ילל ''הם באים!!''. היא לא הבינה, כמובן שלא. ******************** עין-הסערה, חתול כחלחל בעל עיניים ירוקות בוהקות עמד במרכז אולמה הגדול והעגול של החללית, הוא הצמיד את זנבו מול מסך שטוח, שבו נראה כוכב עטוף עננים, על ידי לחיצה עם הזנב על נקודה אדומה קטנטנהת שתיארה את החללית על המסך, האיץ את החלליתת קדימה. "אנו נכנסים לתחום הארץ'', הכריז ,''משימת ההצלה מתחילה!!''. חתול שחור שעינו האחת הייתה שחורה והשנייה אפורה, נכנס לאולם,"עוד כמה זמן מגיעים?"שאל. "רבע נמנום חתול בדיוק, תפעיל את מפזר העננים,רַבשְחוּר, למזלנו נפלנו ליום מעונן, בכל אופן לא כדאי שיראו אותנו הפרימיטיביים הטיפשים,הולכי שתיים" "האויב הגדול ביותר הוא זה שממנו אתה לא פוחד,עין סער". המראה שנחשף לעיניהם מהמרקע קטע את שיחתם, כוכב ירוק-חום-כחול חשוך, עין סער הטה את החללית לאזור הירוק, שם סומן x במקום הנחיתה ,הכוכב התקרב במהירות. חתולה סגולה, מפוספסת בתכלת ברגליה וזנבה הקרויה אִזמֹרָד התקרבה יחד עם חתול אפור חלק פרווה שצלע במעט, שהיה החתול הזקן בחבורה-לָהָבאֶש שמו. "כבר חמישים שנה אבד לנו הקשר עם החתולים הארציים'',העיר,"הכונו לכול". גבעה חומה עטורה בעצים נראתה על המסך. רחש הנחיתה לא נשמע מתוך החללית. לפרק הבא

ההנ

ציירתי בעיפרון ביד סרקתי למחשב וצבעתי בphotodraw

"העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהיתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים, בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החירות של התשובה להאיר בעוצם חילה. כי התשובה -היא שואפת לחופש מקורי אמיתי שהוא החופש האלוהי שאין עמו שום עבדות".(אורות התשובה)

מהציור לצ'ופר... למה לישון סתם, אם אפשר לישון ולהרוויח מצוות? יהי רצון שהשינה תעזור לי לעבוד את ה' בשמחה ...

פרק ב', הפרא לפרק א' מייק סגר בעצבנות את הטלוויזיה, אילו זה היה תלוי בו, היה זורק אותה לכל הרוחות, אבל בגלל "חוק הרווחה והמותרות", הוא היה חייב, לעזאזל, לשים את המכשיר בתור ביתו, בסלון. הפעם היה זה תשדיר בחירות מיוחד, תשדיר ממלכתי, שהסביר מפורטות למה מי שלא מצביע הוא אויב המולדת, הורס תשתיות, אגואיסטי לחלוטין. "שטויות", הפטיר מייק, קם בניחוחות מספת הבד הירוקה והדהויה, והתקדם לכיוון מראה עם מסגרת עץ עתיקה שניצבה ליד הדלת, מייק ישר בעדינות את זקנו השחור, וחייך כשהסתכל על השתקפותו, הוא תיאר לעצמו שהוא יהיה היחיד שילך עם בגדים תכולים ורקומים ברחוב,זוהי צורה שלא-יאה לאדם הגון ללכת בה. אבל זה לא ממש היה אכפת לו, אדם הנושא עמו זקן, אין זה משנה אם ילבש חליפת עסקים מכובסת ומכופתרת, או ילך בתחתונים וגופיה, כזה או כזה יישאר פרא -- מושא למבטים תמוהים, ולהטיית אף. מנודה. ולכן מייק הלך כמו שהתחשק לו, נהנה מהצדדים הטובים בהיותו פרא. היום, ביום הבחירות לממשלה היה חופש מעבודה, ודווקא בגלל זה היה היום למייק עבודה, הוא לקח צרור דפים שהודפסו במכונת הדפסה פיראטית, פתח את הדלת וירד במדרגות. מייק התיישב באנחה על הרצפה מול עמדת בחירות, היום לא האירה לו ההצלחה, ומייק תמה על עצמו כיצד חשב בכלל שהצליח לחלק היום איזשהו דף, אחרי חודש של שטיפות מוח אינטנסיביות בכל אמצעי, אי אפשר היה למצוא כמעט אדם שחשב שהבחירות הם לא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות. הוא הביט בבוז על האנשים שעמדו בתור, לדידו הם היו חסרי אישיות, פודלים קטנים של מגדל אלמוני שהשתגע, והאכיל את כלביו בסמי אושר. איך בני אדם מסוגלים לחשוב שמה שמשנה להם את החיים הוא שוקו בברזים, מסטיק יומי, חולצה מכופתרת, עיתון מדבר או זקן על הסנטר. וכל זה כשעומדת סכנת השתלטות של הברברים על המולדת, החלושה מתמיד, חסרת ההגנה. כשהמדינה בסכנה של התמוטטות כלכלית משימוש לא נכון בתקציבים. כשהממלכה מנוהלת על ידי אוסף האנשים הטיפשים והמתוחכמים בממלכה. מייק קם ממקומו וניער את בגדיו. בדרך לביתו, הוא לא התעכב לא שום חנות, חוץ מהסופר שבו קנה אוכל, ואגם זה היה בגלל שזאת הייתה כמעט החנות היחידה בדרך שהותר לבעלי זקנים להיכנס לתוכה. מייק גם ידע שאם יתפסו אותו עם תעמולה נגד השלטון ביד, הוא יזכה בהוספת עשר שנים לאיסור התספורת, ולשנה מאסר. מייק קפץ את המדרגות בדילוגים של שניים, כשהגיע לדלת הברזל של ביתו בקומה השלישית, הוא רק הניח את ידו על לוח הזיהוי ונכנס, פתיחת הבית על ידי טביעת האצבעות היה אחד החוקים היותר יעילים שנחקקו אי פעם, אבל הוא חוקק לפני שבעים שנה, כשעוד היה איזשהו טעם בחוקים. " שלום, ליבי", הוא בירך בלבביות את אישתו, שצפתה בסיכום ביניים של תוצאות הבחירות, היה לה שיער שטני גולש, עיניים שחורות וחודרות, מבנה פנים מחודד, והיא לבשה שמלה בצבע טורקיז, פריט לא אופנתי במיוחד, אך לא יוצא דופן. "הלכת לבחור?" הוא שאל כשהתיישב לצידה. "כן, באדוארד", היא ענתה. "במקומך, הייתי בוחר באיוון, לפחות היה אז נדמה לי שאני עושה איזה משהו למען האידיאלים, למען תוכניות טלוויזיה טובות יותר", הוא גיחך. " אני מעדיפה שוקו בברזים" "אני מתערב איתך שאף אחד לא חשב על הבעיות בצנרת כתוצאה מהזרמת שוקו" "זה בכלל לא משנה לי, העיקר לא במה בחרת, אלא שבחרת, הבחירה עצמה היא חסרת משמעות" "אז את מצטרפת לפראים?", בחן אותה מייק. "אולי כשיגדל לי זקן", היא ציחקקה. "אז אני מברך אותך שיגדל לך זקן" "ואז מה אני אעשה? אני אעסוק בניפוץ חלומות? תראה , האנשים בממלכה כל כך שלווים, למה צריך שידעו על כל מה שקורה מסביב? , אני מודאגת באמת ממה שקורה בחוץ, מהמלחמה , אבל יש אלפי אנשים שלא יודעים שם דבר, למה סתם להרוס להם את החיים בדאגות?, לא מספיק הרסת לעצמך? אתה משחק במשחקי המחתרת שלך, וממש לא אכפת לך מה אתה עושה מסביב" "את יודעת מה אכלת היום בצהריים? זה היה עוף, שפעם עופף וחי, זה לא מזון סינטטי, גם את זה חסכו ממך לדעת, את העוף הזה האכילו, והאכילו, עד שהוא היה מספיק שמן כדי שיוכל להשביע אדם כמוך, זה מה שעושים לנו כבר כמה עשורים, מלעיטים אותנו באשליות, אנחנו לא יודעים שום דבר על האמת, ובסוף, כשהברברים ישתלטו על הממלכה, או שכולנו נהיה עניים, אז תצטערי שאף פעם לא היו לך דאגות, אבל אז יהיה מאוחר מדי" "נניח שאתה צודק בעניין העוף, אבל ממש לא איכפת לי במה מרמים אותי, טוב לי, וכמו שהממלכה עמדה מאות שנים כך היא תמשיך לעמוד" "רוב האנשים, אחרי שידעו שמצבנו באמת נואש, יודו לי על זה שהצלתי אותם, הם לא יודעים את האמת וחיים בשקר, הם פשוט לא יודעים את האמת. אילו ידעו, הם היו אוהבים אותי יותר מכל שר בממשלה שמשבחים אותו השכם והערב בטלוויזיה" "תהנה לך, אבל תדע שגם מה שאתה אומר עכשיו אלו דמיונות פרטיים שלך" "אני עומד בדעתי" ליבי חייכה אליו, ומייק חייך חזרה ונשען לאחור בספה. "אם את שואלת אותי", הוא סיים, "רק לפראים ולנשותיהם יש חיים בממלכה הזאת" "יכול להיות שאתה צודק" היא ענתה. ויחד הם צפו בתוצאות הבחירות.

ניסיון ראשון שלי בגירי פחם צבעוניים מוקדש לשלו לכבוד היומולדת (=

הציור צויר בסגול...אבל כיוון שבסריקה צבעונית נמחקים הצבעים הבהירים, העליתי בגווני אפור.

אצבעותיו תקתקו במהירות על המקלדת, מנסה לפענח דמות חדשה שחדרה לממלכתו, הוא קימט את מצחו, דבר שלא גרם לו להפסיק מהקלדתו, ואז חייך את חיוכו הבלתי נראה. בכל נקישה על הכפתורים, הרגיש בחמימות הקרירה הזורמת מהמחשב אליו, חייו החיצוניים היו צל מעורפל של החיים האמיתיים, הוירטואליים. החיים בחוץ- היו אפרוריים, כל יום רדף את קודמו, התנועה הייתה מוגבלת, האנשים לא התחלפו. כאן- לא היה סדר, כל שעה הייתה שעת יום, המסך המאיר חִכה כל הזמן, ואתו כל יום צצו דברים לא ידועים, חדשים, מוזרים, חדשניים. כאן הוא היה המלך. הוא היה מלך הרשת, וחש לכל תנודה של הקורים. הוא היה אב הגולשים, והעפיל לכל פסגות הגלים. איש הדממה, יחיאל786, החתול המרקד, צוענייה, העטלף, כולם היו חבריו, ושבחו אותו מעל ומתחת לכל במה. כי הוא אהב את כולם, וכולם-היו הוא עצמו.

המכתש הקטן

מוקדם לפנות בוקר,שכבתי במיטה,לא מצליח להירדם,מתהפך מצד לצד,כל רשרוש מקפיץ אותי. רעש,הידית של הבית נלחצת,מישהו מתעסק במנעול,מישהו מהמשפחה? צעדים של אנשים שנכנסים,שניים,אי אפשר לטעות.גנבים. הם לחששו ביניהם, עוברים בפרוזדור,לא זזתי,מפחד. נכנסים לחדר שלי,מתקרבים אלי,נוגעים בי,הרגשתי את המבטים שלהם,אני לא כאן,לא נע,שילכו. שורף בגרון,אני מרגיש שהלב פועם מהתרגשות,הם לא פה,חושך,מה קורה לי?,ניסיתי לצעוק,לא הצלחתי,מנסה שוב, יותר חזק,לא מצליח. ומתעורר. אני מנסה לדבר,ללחוש,הכול בסדר ב"ה,זה רק חלום. אבל למה לעזעזאל יש לי חלומות כאלה,מה עשיתי רע? לא עשיתי?!אולי רוצים להעביר לי מסר,רמז,מה?!... ברור,איך לא חשבתי על זה קודם.שתיקה. אני צריך לשתוק. למה לי לשתוק?מצד אחד זה סתם עוד חלום,שלא מזיז בכלום,מצד שני כשיש חלום ממש רע צריך לעשות תענית חלום,אז במקום תענית,אני אעשה תענית דיבור,אומרים שזה מועיל יותר כיום,בתקופתנו,ננסה. נרדמתי. בוקר,הפעם קמתי מיד כשאמא העירה אותי,נטילת ידיים, סידרתי ילקוט,אמא כבר שמה לי אוכל,נגשתי לצאת מהבית. "מה אומרים כשיוצאים?"שאלה אמא. נופפתי ביד שלום וחייכתי. "ברוך,מה עם מעיל? קר היום". עשיתי סימן של "לא צריך",ויצאתי. עמדתי בתחנת אוטובוס, קו 56 הגיע אחרי 5 דקות,ולא עצר,האוטובוס היה מלא,בשונה מתמיד לא התעצבנתי,זה הרי לא תלוי בי,נכון?!,אז אם האוטובוס לא עצר יש לזה סיבה,או שאני צריך לאחר ברבע שעה,או שיש מישהו בשבילו הייתי צריך להיתקע פה,אוטומטית הסתכלתי מסביב,אף-אחד לא עמד בסביבה,אולי זה מישהו על האוטובוס. אחרי 10 דקות הגיע תלמיד אחד, ע"פ התלבושת שלו ראיתי שהוא מבי"ס חילוני באזור,"עבר כבר האוטובוס?",שאל,קצת לחוץ. "אמממ...",עצרתי את עצמי,והצבעתי על שעון היד שלי,הוא הסתכל עלי ותמה "ת'ה לא יודע עברית?",הצבעתי על הגרון."אהה,צרוד?"אמר,הנהנתי. האוטובוס הגיע,עליתי ומחוסר מקום ניצבתי ליד דלת היציאה,אז זה היה הכול?חשבתי,רק בשביל איזה חילוני הייתי צריך לבזבז רבע שעה ותפילה במניין?אולי בכלל זה בשבילי,שאני אבין שלפעמים רק בשביל לעשות טובה קטנה אנחנו נתקעים בכל מיני מצבים,ואולי גם וגם, וגם בשביל עוד אחד על האוטובוס שמיהר יותר ממני... תפילה.אני לא מדבר בתפילה,תמיד,אבל עכשיו זה אחרת,זה רק אני והוא,רק איתו אני יכול לדבר, אני מתרכז,מתמקד,מתעלה. הלכתי לכיתה,נכנסתי "היי ברוך מנשמע?"שאל אותי רפאל,דברן לא קטן,השתמשתי בטריק מהאוטובוס,סימנתי שאני צרוד,הידיעה המרעישה התפרסמה כברק בכיתה, וחסל סדר מבוכות. שיעור תנ"ך,הרב בודק נוכחות,ראשו שקוע בדף השמות,"ברוך" הוא קורא,"ברוך הלך,הביתה,הרגיש לא טוב,הוא היה ממש צרוד",נידב מישהו,הצבעתי ממקומי בסוף הכיתה,מנופף,מנסה שהרב ישים אלי לב,אבל זה לא עזר,כאילו כלל לא הייתי שם. בסוף השיעור הברזתי,הלכתי לישיבת ההסדר בשכונה,לומד,שקוע. חזרתי בשעה 6 הביתה כמו שאני רגיל לחזור מהישיבה,שקיעה,הסתימה תענית הדיבור. הלכתי בשעה7 לדף יומי, ב8 לערבית,הזמן רץ,חזרתי הביתה,עשיתי שיעורים,והמשכתי לקרוא במיטה ספר פנטזיה שהייתי באמצע לקרוא,נרדמתי באמצע,משהו שבדרך כלל לא קורה לי. מוקדם לפנות בוקר,שכבתי במיטה,לא מצליח להירדם,מתהפך מצד לצד,כל רשרוש מקפיץ אותי. רעש,הידית של הבית נלחצת,קמתי מהמטה,לא,לא היה שם אף אחד,בהחלטה מהירה נגשתי למחשב,כתבתי את מה קרה לי באותו יום,בסייעתא דשמיא הייתה איזו סדנא בדיוק על הנושא הזה,תקתקתי במהירות את קורותיי,בטח אפשר ללמוד מהסיפור שלי משהו אם מחפשים,או אולי זה מיותר?,סיימתי להקליד,לחצתי על 'שלח', לא נותן לעצמי להתחרט. והתעוררתי. -------------------------- הסיפור היה במקור בשביל סדנת 'שתיקה'

ציירתי ביד סרקתי למחשב,שיפצתי,וצבעתי.... קומיקס ראשון שאני מפרסם..אז תגיבו,תבקרו ותפרגנו. (גם לשיר...) והנה השיר שכתבתי: נבראו במחשבה תחילה הוכרחת לישון עם זנב בוקר ראשון והנה נגנב היוצר הוא הלוקח לקיחה היא ליצירה כעת יוכל לפרוח האיש עם האישה האדם מאדמה הורם מהעפר חווה מהחיים וייצר אלוקים.