יצירות של פלפלתי

תיק- תק תיק-תק תיק- תק השעון מתקתק בעצלתיים, כאילו דבר לא זז, כאילו לא מתקדם כאן הזמן לעולם. צום. ימים של חורבן עוברים עלינו, כמו לא למדנו ולא נדע לעולם איך לתקן את הדרוש, איך לא לחזור על טעות לעולם. ושוב גירוש. ושוב שריפה. והיכל בית ה' עולה בלהבות. חיים שלמים היו ואינם. זעקות של שבר, דמעות של חורבן, תפילה נאמרת – שיפתח כאולם..! שערי דמעה הן לא ננעלו, ולא ינעלו לעולם.. ואולי נותרה עוד תקוה, אולי יפתח לנו שער.. ופנה היום. וזעקות סביב ואותיות פורחות באויר. שועלים מהלכים בו, ומושל- ואין פורק מידם. אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי ... נערים צעירים, בחורים וזקנים, דמעה בעיניהם עומדים בעוז ומכריזים: "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" ציפיה דרוכה. מתח עומד באויר. כוחות רבים עומדים סביב, ממתינים לרגע הפריצה. זיעה ניגרת, חם, צפוף. מחזקים עמדות, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לבטח לא יעזוב.. כוחות רבים פורצים. משיכות, זעקות, "אתם לא יכולים! זה לא מוסרי! יהודים לא מגרשים יהודים.." חולצה נוספת נקרעת. "ברוך אתה ה' אלוקנו מלך העולם דיין האמת!" סערת רגשות. הרי כאן חיינו, כאן נולדנו, צחקנו, בכינו.. ועכשיו בכיות וגם שתיקות. כי נגמרו המילים. אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו, כך מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. ובוכים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ודמעותיהם מתערבות בדמעותינו. שבורים, כואבים ורצוצים, קמים שוב באומץ, בנחישות ובונים. כי עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורבי עקיבא מצחק.

בֵּין קִפְלֵי חוֹמוֹתַיִךְ דִּמְעָתֶךְ עוֹד עוֹמֶדֶת. לְמַרְגְּלוֹת אֳבָנַיִךְ תְּלוּיה כִּמְרָקֶדֶת. מְחוֹל הַשֵּׁדִים שֶׁאָסַף הוּא הַזְּמַן, סוֹחֵף הוּא אִתּוֹ כֹּל רֶמֶשׂ, עַלְעָל. עוֹלָה מִתְרַגֶּשֶׁת עַד כְּלוֹת נְשִׁימָה, עוֹצֶרֶת צוֹלֶלֶת מִתּוֹךְ הֲרִיסָה. עוֹד אֶבְנֵיך וְנִבְנֵית מַבְטִיחֵךְ נִשְׁמָתִי. אֲשִׁיבֶךְ בְּשָׁלוֹם לְכּוּר מַחְצָבְתִי.

הוא עוזב את הקיבוץ, המזוודה עוד משתרכת, מלאה פשעי שיבוץ, ההצקה עוד מתמשכת. לגלבוע הוא עובר, לא, זה רק שנתיים, לקיבוץ הוא שם חובר, כמובן!- רק בינתיים! בריא הוא כמו שור, המחלה היא רק שמועה, את מעשיו הן לא נקשור, הרי הבטחנו בשבועה. הן פשע מתגלגל בהר ובמורד, לאן שלא ילך – ילכו גם אחריו, גלבוע, מטולה אילת וגם ערד, לאן שלא ילך, מעשיו הם מתחריו.

זה מה שקורה כשמתווכחים בשירשורים..:-) לעצום עיניים, לחלום חלומות, לרחף בינתיים, לבנות עולמות. עולמות של שקר וכזב התעלמות מציבור מאוכזב. אותם "צדיקים" מעשה עשו- וברע לא מאסו. התגייס הוא לשמור- ויצא מגרש, לא חשב הוא לגמור, לא הודיע "פורש!"...

לתהומות יורדת, צינה נושבת, כעלה נידף רועדת, ואני - חושבת. לצעוד זקוף ללא מורא כך הדרך לי מורה, תוהה, בוהה, אובדת, ובקיפאון - עודי עומדת. מעפר באתי, ואל עפר אשוב, יש לעבור עוד צומת חשוב, איך ולאן, לעיתים מנצנץ, ופעמים חודר,נועץ בי כנץ. חותך, קורע, צורב, לרגע חולשה אורב, אוחז בי בדש,מחר יום חדש...

אמא, אני רוצה להיות טוב, באמת! אבל.. לא תמיד זה יוצא, זה לא ממש הולך לי..! אני יודע, תמיד צועקים עלי תתאמץ! תשקיע! תלמד! תפסיק להתעצל..! אבל אמא, אני מנסה! זה לא מצליח! סיום כיתה ח'. חגיגות, שמחה וציפיה לשנה הבאה. אתמול קיבלתי תשובה. כן, כמו תמיד, דבר לא השתנה. נכון, אותה התשובה. כמובן! אי אפשר אחרת.. אתמול חזרתי שוב ממבחני כניסה לישיבה. באמת שרציתי להתקבל כמו כולם. אבל לא. כמו תמיד- אני לא מתאים. אני לא ברמה, "אתה באמת ילד טוב, אבל.. אולי במקום אחר.." הלכתי גם לישיבה השניה, זו שדיברנו עליה, אולי שם יהיה יותר סיכוי..? ולא. "תראה יש קצת בעיות.. תנסה ב...." כך גם שאר הרשימה. אמא, אני עד כדי כך גרוע? באמת אין לי סיכוי? לאן אני אלך? לאן? הרב אמר לנו שהעיקר זה המידות. מידות טובות ישארו איתנו לנצח, הן עושות את הבנאדם. ולאורך שנים הן ישארו איתנו כשכל שאר הדברים חולפים ומשתנים. בכל התעודות לאורך השנים כתבו לי תמיד: "ירא שמיים.. בעל מידות תרומיות.. חיילך לאורייתא.." אבל אני לא מבין אמא, איך הם מסוגלים לדבר על מידות כשהם מקבלים אך ורק את המצוינים? איפה הילדים האחרים? אין מקום גם לשונים? ואת יודעת מה אמא, אני לא מדבר על בעיות קשות, קצת ציונים נמוכים, משהו נורא קרה? אין לזה תקנה? הרי אם הם אנשי חינוך והם מבינים, הם יוכלו לעזור לי! הם יוכלו למצוא את הבעיה שמפריעה לי ללמוד, להתגבר עליה ובאמת לעלות במעלות התורה והיראה! אז למה אמא הם רק מדברים? למה לא מגיעים למעשים?

מוקדש לכם יוצרים יקרים- לראות, לא לגעת לחזות, לא לדעת כי היום, שלשום ומחר שונים, לאחר- צאן מבולבל תוהה ובוהה אמש הובל- והלך הרועה נשקיף, נצפה נסמן מטרה לא נרפה! אין ברירה! בידכם כח רב עצמה, נצלו – ובצעו משימה!

כתפילת עוברי דרכים, פוסעים אנו בין המבוכים. לפעמים קשה, לפעמים קל, עם הצטברות מעשים, נכנסים להיכל. ממעמקים קראתיך, אני הרש, כתפילת כהן גדול בכניסתו למקדש.

יש כאן בעיה בצל של האף (בין היתר..) מי שיכול לרוץ והביא את הלוח שנה של מרכז (האחרון) ויעלה על הבעיה- אשריו.

כן, זה אני. לא האמנתם, זה לא נשמע הגיוני, בלתי נתפס - אבל זה קרה. זו מציאות. אתם קוברים אותי עכשיו. המונים מגיעים, זורמים לרחבה, אני שוכב במרכזה, עטוף בטלית. מקום כה מוכר, רחבה מרכזית. פה רקדנו בשמחת תורה וסתם שוחחנו על מה שארע. אוטובוסים מגיעים, פורקים מתוכם חברים, מכרים, משפחה. המומים מצטופפים, מפנים מקום לאנשים נוספים. בתמהון מביטים ובלחש שואלים: "איך ועל מה? הוא היה ילד כל כך שמח.." אשה קורסת. אנשים זזים במהירות. מפנים את הדרך לצוות מד"א שמפלס דרכו למקום. חום. עייפות. מבוכה. "איך קרה? ילד נפלא..." ואני לא מבין, ועדיין זועק: איפה הייתם בזמן צרה? איפה הייתם כשנזקקתי לעזרה? איפה הייתם אותם נשמות טובות שפתאום קמות עם פתרונות יצירתיים, אחרים, לפתע פתאום נעשו גמישים.. איפה הייתם כשהזלתי דמעה? איפה הייתם כשנאנקתי בדממה? שאלתם "מה שלומך" והמשכתם הלאה. אף אחד לא אוהב לשמוע צרות של אחרים, אתם לא מקבלים תשלום על סבלים... אז באמת איך ועל מה... ? תעצרו כאן לרגע, קחו נשימה, תרגישו טיפה. נכון. זה כאב. זה לא היה בתכנון, זה דרש הקשבה, ויותר מזה – אהבה. כי כשאדם אוהב באמת- הוא יתאמץ, הוא ישקיע, יחשוב ויפעל על איך להשפיע. על איך לעזור לסחוב, להשתתף, איך להקל על בנאדם עייף. אבל אתם בחרתם בדרך אחרת, בדרך שונה. אתם בחרתם במסלול שכחה. אמרתם: "נכון, ואז מה? החיים קשים – ועל מה נגרום למציאות אחרת? אדם צריך ללמוד להתמודד, להסתדר, אדם לא יכול להתחלף באחר!" אז נכון, אתם צודקים. אבל להקל על החיים – כולם יכולים. אם הייתם מתבוננים, מקשיבים, מנסים, אילו רק באמת הייתם רוצים. אילו בזמן הייתם מושיטים – לא הייתם בי מלמעלה מביטים. מציאות כזו ביומיום זועקת, מעשה נעשה כי הדלת נטרקת, אם רק באמת נפקח עיניים, נטה את הראש נחדד אוזניים, אם רק באמת נרצה, נתקן, אם גם בגמישות נמצא את ה"כן" נביט לאותה נשמה בעיניים, נאמץ את הראש, נושיט ידיים, ישאר המקרה בגדר דמיון ואזהרה, ולהיפך- למציאות נוראה.

לכל מעיין ישנו בורא לו חיים נותן, קורא, חיים של טוב, חיים של טעם, אפילו אם ייבשת אותו פעם. כי מים ממשיכים לזרום גם אם אבנים עליו נערום. כי יש לו דרך, יש מסלול, יעבור הוא לאט גם הר תלול, ימינה, שמאלה וקצת בסיבוב, יזרום הוא, ימשיך, נחל אהוב. אולי נראה הוא, אולי נסתר, אך נותן לו בורא חיים לאלתר! והנ"ל תגובה ל.. זה: /Mosaic/Read/2920

שומרים במחסומים, עוצרים גם יהודים, תפקידם הוא רק לשמור, שיהודי לא יעבור. כשנראה מרחוק ירוק המדים ילדון מרחוק מיד מאדים, רועד הוא מפחד, מתמלא הוא חימה, זוכר הוא עודו את אותה מלחמה. מלחמה על הבית,הגינה ועץ התות, זוכר אותם הולכים באותה נחישות, נחישות של הרס וחורבן, רגישות שהפכה אותי קורבן. חייל אצלי אינו תמים, עברו שלו מלא דמים. בעבר חייל היה גיבור, מושיע, היום הוא ברובו פושע! תגובה לזה: תרום למען צה"ל/ראה אלוקים כמה יפים הם בנייך תורמים ותורמים למען צה"ל / מתנדיבים לחיילים /על כסף לא חושבים/ תורמים ותורמים /איזה ילדים טהורים / ה"אלה הם ילדייך/בזכות החסד של לחייליך /זו השעה שתראה/ את עמך ישראל / הם ערבים זה לזה /ודואגים לחייליך צה"ל /צבא ה"/שמור על חיילינו /שלא יהיה להם חסר/ויהיו חזקים/ ותהיה להם אור בחושך ה"אוהבים אותך

שנלמד את פיצלושנו ומעלתם. :-) תודה תפארת! יום אחד את מגלה פיצלוש מזל שיש לך חוש בילוש, מה עושים? ממש נורא! איך נכנסתי לזאת הצרה? יצור מוזר ולא מוכר, ואפילו בשבילי קצת מנוכר, צועקת, סוערת, באדמה עודרת, איך אגרש את זה הפיצלוש? תראו! הוא מפריע לי ללוש! אך זה הפיצלוש - אוצר יקר אל תגרשהו בלב כה קר מיוחד הוא! יצירתי! שמרי עליו! הוא נכס אמיתי!

ממשפט ברח, משטרה מרח, אחריו מחפשים, גם חוקרים מנוסים. תקלה מבישה, קטלנית! בימנו רואים- משטרה רצינית! ועדת חקירה, יו"ר מבחוץ, כבוד ותדמית בימנו נחוץ. אולי בצפון, אולי במרכז, מישהו ראה אותו מאז? אסיר מסוכן! אין להתקרב! אלא אם כן אתה אזרח מתנדב..

לא. בדרך כלל אני לא מרגיש בודד. בדרך כלל אני ילד חייכן, שמח, עליז. אבל בזמן האחרון אני מרגיש נטוש ועזוב. אני לא אוהב לומר את זה, אבל אני כבר לא יכול! מאז שהוא הלך אני מנסה להתמודד, מנסה לשמוח, מנסה לצחוק, מנסה לעשות דברים פשוטים ורגילים כמו כל אחד אחר, לעבור הלאה, לא לשקוע בדיכאון ובעצמי, לא לשקוע בעבר, להביט קדימה – אל העתיד! אבל לא. זה לא קורה. הגעגוע, הצער, היאוש והפחד מהלא נודע מתגנבים ללב מבלי לבקש רשות ותמיד מגיעות המחשבות: "הרי אם הוא היה כאן הכל היה שונה! הכל היה אחרת!" אני זוכר את מבטי הרחמים והבילבול שננעצו בי ובגבי שעברתי בין הספסלים, בהסעה בדרך לבית הספר – ביום שאחרי. את הדממה שניתן היה למשש, את המבוכה, את השאלות, את המבטים שאומרים: "מסכן, הוא שונה, הוא אחר, הוא כבר לא ילד רגיל", את הדיון השקט אם לכבות את הרדיו או רק להעביר תחנה כשנשמע שיר ברקע, אני זוכר שהרגשתי כאילו תוית מודבקת על גבי. "יתום" כתוב עליה באותיות קידוש לבנה. את המבטים, את המשפטים השקטים שנשמעו אני זוכר את אותם רגעי יאוש בהם היית בטוח שלא אעבור את המבחן בחשבון, והוא הבטיח: "אל תדאג, אנחנו נעבור, אני אעזור! אני אהיה כאן!" והוא לא. ואני נותרתי לבד מאחור. נטוש. מושפל. בודד. למבחן – לא ניגשתי. לא היה סיכוי. הבטחות לא ממומשות. כאילו זה היה תלוי בו.. הרי אם הוא היה – הוא היה עוזר בשמחה, אז על מה אני כועס? אולי על האטימות מסביב? על אותם נשמות טובות שלוקחות אותך לשיחות והטפות אך ברגע שצריך אותם הן נעלמות? אולי על העזרה שלא ניתנה? אולי על הצער, עגמת הנפש, הכישלונות שניתן היה למנוע אילו רק היו באים לקראת? אולי על הציפיות שאיכזבו? או אולי על אותו אדם שדפק היום בדלת וביקש את אבא או אמא? אמא היתה עסוקה, ואבא... או על אותם מצבים מביכים ששואלים אותך :"ומה עושים ההורים?" או אולי על עצמי בכלל? (אני לא אוהב להסתכל על העבר, באמת שלא, אבל..) היום חשבתי לעצמי: עוד מעט יחול יום הולדתי. בשנים קודמות זה היה אירוע משמח. כזה שמצפים לו, מציינים אותו ובמעמקי ליבך אתה מחכה למזל טוב קטן, להפתעה, ליום שונה. השנה- כבר לא. אני כבר לא מחכה לו. יותר נכון - מייחל שלא יגיע. שלא אצטרך להתמודד גם איתו. שלא אצטרך להתמודד עם עתיד ועבר,לא עם חשבון נפש, ולא עם סיכומי ביניים. אני מרגיש שנגמרים לי הכוחות. שכבר אין לי חמצן. שהדרך ארוכה, מסלול צריך לבחור ואיני יודע איזה, שהכוונה צריך- והיא איננה. אני מנסה – ולא מצליח. אני לא יודע מה לעשות אבא, אני מרגיש שאיכזבתי. שלא עמדתי בציפיות. שלא עשיתי את המוטל עלי, שהתאמצתי – אבל לא מספיק, שאם היית כאן – הכל היה שונה! וככל שעובר הזמן זה צורב, מחלחל, זה לא נעלם בין החיוכים והיומיום. אני כבר לא מצליח להדחיק את זה. אני רוצה להיות שמח! שמחה שלימה ואמיתית, בלי עצבות והירהורים, פורצת גבולות ובלי תהיות, אז אבא – מה לעשות?

בין המלכת ארץ ושמים, עשרה ימים מפרידים בין מים למים. בראשית שנה מקדישים וממליכים, וביום הנורא מבקשים על גשמים. האזינו השמים ותשמע הארץ, שפלות מעשה ובצידה רוממות, זוהי הדרך לשלימות.

יעקב בסוכות, עשיו בשעיר, כביום כיפור בו שולח מעיר, השתחרר מהשפעה חומרית, הלך ובנה קומה רוחנית. נקרא יעקב בשם עקב, בהתחכמות יצא ממצב נוקב, ישר-אל שרית ותוכל, ובתוך מאבק יושר הוכל. עם ישראל בצרות ומכות, פסע תמיד בדרכי אבות. תוך כדי גזירה קשה, ליושר ואמת דרכו עשה. וכך בימינו ביום אקטואלי, פוסעים אנו בין ריאלי ואידיאלי, התקשורת לגווניה- בעיה לבניה, ניקח את הטוב, נשליך את הרע, נחזק סוכתנו לא תהא רעועה.

הנה ימים באים, ימים של גאולה, לארצנו נקבצים, אחים מהגולה. ניתן לנו תפקיד, אינו רק רעיון, לנו אותו הפקיד המלבישך עדי, ציון! אין לנו קץ מגולה, זוכים אנו ורואים, מכרמינו בא, עולה, חזון הנביאים.

חלום חלם הנער, חלום של גאולה, ויאמרו לו זה הבער, עוד יעלה עולה. במצות אביו הלך, קפץ אמר "הנני" ידו בכל שלח, ובליבו תפילה - "ענני" אמת גדולה, נוקבת, במקומם רוצה לשבת, ממנו כה חושש - ומגבעות מקושש. עזרה דחוף - לא מסתדר לי הסוף, ולא ממש אהבתי. אם יש הצעות, הערות, ביקורת וכו'... בשמחה!

זעקה גדולה, זעקה כואבת, משושן ועשיו, אליך נושבת. זעקה, חרדה, על ברכה שאבדה, באה בסבל, הפכה לו לאבל משמחה קטנה..

מה שלומך? "ברוך השם" טוב או רע? הוא אשם. חיוך ומשפט – ואתה נמלט פותר בעיות, מכסה על צרות, תשובה נפלאה, למציאות נוראה. הביטו לעיניים, מבט, אפילו שניים! אמת שם שוכנת לעולם אינה נטמנת אולי צריך עזרה, עידוד אולי הלך הוא לאיבוד? נסה! אל תוותר! הוא לא יחכה לאחר...

גלו שבטים מארץ בחירה פרקו מעליהם עול תורה וישליכם אל ארץ אחרת עינייך יונים משגרת וחוזרת אף ערשנו רעננה עתיד יהודה להביאו הנה יזכו עמהם לימות משיח כל זאת הנביא משיח למען ציון לא אחשה שומרים הפקדת על חומות הבטחות מיודע תעלומות לי גלעד ולי מנשה

נורה מהבהבת, זועקת, מתרה, נשאבת את למציאות מרה, זעקנו והתרנו: הסימנים ידועים! אל תחזרי על טעות של אחרים! כעיוורת, כמסונוורת, חימה בך בוערת, לא רואה, לא שומעת, בסכנה כמעט נוגעת. לבדך הלכת ללא קרוב ומכר לעולם אחר זר ומנוכר התשובי?

ניסוי כלים, אחד או שניים, ואנחנו בצומת בירושלים. והצומת גדולה, הומה, סואנת, אנחנו אליה צריכים לרדת. לא הרבה, שניה עוברת, וכבר חבר'ה בניידת, איך נרד ואנחנו מעט? תוהים לרגע, משפילים מבט. נלך הלוך חזור על כביש, שמאל ימין צעדים נחיש, המון רב מהמדרכה מסתכל, רגע מרגיז, מייאש, מתסכל. אנו צועקים במר ליבנו, לא תבואו לעזרת אחינו?! והם עונים: "כן, אבל.." אני זועק: ציבור מבולבל! ואנו זועקים, בוכים, מעירים, והנה באים הצעירים, מה קורה כאן? מה חדש? במורד הרחוב שועט פרש. כולם יורדים מהבתים, את הכעס מציתים, ואני אומר לעצמי: "זהו. סיימתי תפקידי." וברדיו מודיעים, "הפגנה סוערת! המשטרה זועקת, אפילו אבן עליהם נזרקת!" חסימה של חרדים...