יצירות של מאמין בן מאמין

זאב ישב על יד מיטת אשתו הפצועה. הוא סקר את פניה. הם היו נפוחות ושרוטות. עיניה היו עצומות. פנס סגול עיטר את אח השמאלית שבהן. פיה נמתח לרוחב פניה במין חיוך כזה, שתמיד היו קבוע אצל חנה. זאב הרהר בדאגה. צפויים לו ימים קשים. הוא לא ידע איך יתמודד עם פציעתה של אשתו, אך הוא בטח בה' שייתן לו את כל הכלים שיסתדר עם הניסיון ששלח אליו. בתוך החדר הייתה עוד מיטה שעליה שכב חולה שמצבו נראה יותר אנוש משל חנה. זאב לא ממש התנחם בזה. החולה היה נתון למכשירים רפואיים שהיו מחוברים כמעט לכל חלקי גופו. המראה היה די מזעזע. רופא בחלוק לבן רכן אליו וטיפל בו ביסודיות ומקצועיות. הוא נתן לו זריקה בידו הימנית שהייתה כולה נפוחה מפצעים. זאב העדיף לא להסתכל על המראה הזה. הוא חיכה שהרופא יגמור את הטיפול ויפנה אליו. כעבור כמה דקות הרופא ניגש אליו, הציג את עצמו ולחץ את ידו. "שלום, אני ד"ר דוד רוזנבלום." היה לו מבטא אמריקאי מתגלגל. "זאב, שמי זאב ליבוביץ'." אמר ולחץ את ידו של הרופא, הוא חש שידו שלו רועדת. ד"ר רוזנבלום הסביר לו את מצבה של אשתו. "תראה, אשתך כרגע פצועה במצב בינוני באזור האגן והירך, והראש. היא כרגע לא בהכרה אך אנחנו מקווים שבעז"ה בימים הקרובים היא תחזור לאיתנה." זאב הקשיב לדבריו בדממה. "אנחנו חשבנו שנצטרך חלילה לנתח אותה, מכיוון שכל הנראה יש לה סדק בגולגולת, אך זה לא כל כך חמור כמו שחשבנו בהתחלה." "הבעיה העיקרית היא באזור הרגליים, היא לא תוכל ללכת רגיל גם אחרי שתבריא בע"ה, היא תצטרך לעבור תהליך שיקומי ארוך, היא תזדקק לעבור טיפולים פיזותרפים, וגם אחרי זה היא לא תתפקד רגיל, יהיה לה צורך בהליכון, ובנוסף לכל אתם תצטרכו לשכור עובדת זרה שתעזור לה לתפקד, היא תעשה בשבילה את עבודות הבית, בישולים וכדו', והיא תצטרך פעמיים בשבוע לצאת איתה לטיול בחוץ של כ- 20 דקות." "זה לא יהיה לכם קל, להכניס עובדת זרה לתוך ביתכם, אני יודע את זה, אתם תצטרכו לתת לה חדר משלה ותנאי מחייה סבירים. אתה תצטרך כבר מעכשיו להתחיל לחפש עובדות, פיליפיניות הם בדרך כלל המיועדת לכך, אני מקווה שתסדרו עם ההוצאות שכרוכות בדבר, זה די מעמסה, אך בסוף עוברים את זה, מניסיון." הרופא סיים את דבריו. לזאב לקח קצת זמן לעכל את הדברים. הוא רצה לשאול עוד שאלות. קודם כל בדבר הפציעה עצמה, איך בדיוק קרה הדבר, איך היא נפלה, היכן זה היה בדיוק. הרופא ענה על שאלותיו במתינות. "חנה אשתך, כשהסתובבה בין הדוכנים בשוק מחנה יהודה, הרגישה פתאום שמישהו התנגש בה בעוצמה, לא יודעים בדיוק אם זה היה בטעות או בכוונה, אנשים שראו את המקרה מספרים שהבחינו באדם שנמלט מייד אחרי המעשה, המשטרה בינתיים חוקרת את העניין, ייתכן שבאמת מישהו התנגש בה בזדון, אך לא יודעים בבירור וגם זה לא כ"כ משנה לעצם הפציעה, מה שקרה אח"כ היא התמוטטה על הרצפה, נפלה ראשה, רגל ימין שלה התעקמה כתוצאה מהנפילה, וגם שברה זאב הרגיש שראשו סחרחר עליו. העובדות ששמע גרמו לו כמעט לאובדן חושים. מה שהכי הטריד אותו, שייתכן שמישהו ירצה להרע לאשתו בכוונה תחילה. 'מדוע שמישהו ירצה בכך?' חשב בהגיון. 'איזו סיבה תהיה לאיש להתנגש סתם ככה באדם כדי לגרום לו להיפצע?' משהו בליבו אמר לו שזה קשור בסיפור שסיפר לה יום לפני על מות הוריו ועל מעלליו בתקופת השואה. 'לא יכול להיות.' הוא ניסה להוציא את המחשבה מראשו. 'לא ייתכן שמישהו ידע על השיחה הזאת בינם.' ייתכן שהוא נתון למעקב? 'לא, לא זה לא הגיוני! למה אני כזה פרנואיד וחששן. בסה"כ דיברנו על זה בינינו ויום למחרת מישהו התנגש בחנה בטעות וכתוצאה מכך, נפלה ופצעה, זה בכלל לא חייב קשור שני המקרים, אני יותר מדי הוזה, הפציעה של חנה השפיעה עליי כנראה יותר מדי.' "הכל בסדר?!" הרופא הפסיק אותו מהרהוריו. זאב הניח יד על מצחו. "כן, אני בסדר, אה.. לא קרה כלום." הוא גמגם. "אני מציע שתשב לנוח, קח כיסא ושב עליו, אני יביא לך משהו לשתות." הרופא הלך רגע, ואחר חזר עם כוס מים קרים והגיש אותה לזאב, שישב על הכיסא סמוך למיטת אשתו. "תודה." הוא מלמל ולקח מידו את הכוס, בירך ולגם ממנה בלגימות קטנות. זאב גמר חצי כוס והניח אותה על השידה הסמוכה. הוא רכן אל אשתו השוכבת במיטתה ללא הכרה. הוא הניח את ידה של חנה בתוך שתי כפות ידיו, ואז זה קרה. חנה החלה לפקוח עין אחת. זאב זעק זעקה. "היא מתעוררת!" הרופא רץ לעברו והביט בחנה שהחלה פוקחת שתי עיניה באיטיות. היא חזרה להכרה. היא הביטה בסובבים אותה, היא סקרה את דמותו של הרופא ולאחר מכן גילתה את זאב בעלה שישב לצידו. "זאב." היא לחשה, זאב הביט בה בשמחה. סופסוף אשתו התעוררה וחזרה להכרה מלאה. "חנה, איך את מרגישה?" הוא שאל אותה. "אני בסדר, חשה קצת כאבים, אבל זה כל כך נורא." היא אמרה בקול מעט צרוד. הרופא רכן אליה והזריק לה זריקת הרגעה. "חנה, את זוכרת איך נפצעת?" זאב שאל אותה. "אני זוכרת ממש במעורפל." היא ענתה. "עמדתי לבחור ירקות בשוק, ופתאום אני רואה מישהו רץ לעברי במהירות והתנגש בי בעצמה אדירה, חשתי חבטה בכתף, הרגשתי סחרחורת חזקה, ולאחר מכן התמוטטתי בכאב על הרצפה, יותר אני לא זוכר כלום." הדיבור עלה לה במאמץ רב. היא נשמה בכבדות. "אני מציע שתשכבי לנוח עכשיו ולא תדברי יותר מדי, אסור לך להתאמץ יתר על המידה." אמר ד"ר דוד רוזנבלום. הוא הלך לטפל בחולה השני ששהה בחדר. חנה ניסתה לשנות תנוחה במיטתה. "זאב, רציתי לשאול אותך משהו." היא אמרה בשקט. זאב היסה אותה, הוא אמר שאסור לדבר הרבה עכשיו. אך היא התעקשה. "זה דבר שמאד הפריע לי, ואני מרגישה שאני חייבת לשאול אותך." זאב הקשיב לה בשתיקה. "הרהרתי בסיפור המפליא שסיפרתי לי אתמול על מות הוריך בשואה, ועל רצונך לנקום את מותם, ותהיתי לעצמי, מדוע לא סיפרתי לי קודם, אנחנו נשואים כבר כמעט חמישים שנה ורק עכשיו אני שומעת ממך את הסיפור הזה, מה היה עד עכשיו, מדוע הרצון לנקום את מותם של הוריך בער בך רק עכשיו לעת זקנה. זה מאד לא מובן לי." זאב נאנח. הוא לא רצה לספר לה. במיוחד לא עכשיו, במצבה. אך מבטה הנחוש גרם לו לספר את מה שהוא לא כל כך ידע והבין. הוא ווידא שהרופא עסוק בחולה השני בחדר ולא שם ליבו אליהם. "אני יענה לך, אבל גם אחרי שתקבלי תשובה הדברים לא יהיו לגמרי ברורים לך." הוא אמר והחל לספר. "אחרי מותו של אבא ז"ל הי"ד, גילנו במגירה בחדרו את צוואתו. ניכר היה כשכתב אותה ידע שהוא הולך למות בקרוב. זה נוסח הצוואה." 'בסייעתא דשמייא י"ד באייר תש"ד. הנאצים יגיעו לעיירתנו בקרוב. השמועות אומרות שכבכר כבשו שליש מאדמת פולין. זה רק עניין של זמן עד שיגיעו גם לדז'יקוב סטארי ויכבשו גם אותה. נקווה בעזר ה' שלא כך תהיה המציאות, אך אם לצערנו כך יקרה הדבר, בטוחני שהנאצים יימח שמם, יפשטו קודם על ביתם של חשובי העיירה ויוציאום להורג, ואני אחד ביניהם. אני נבחרתי לכהן כרב העיירה לפני עשור שנים, והנאצים יימח שמם, ירצו להרוג בעיקר אותי עם כל השאר. כשחס וחלילה יקרה ועכשיו אשתי וילדי היקרים מכל, לאחר שאפטר מהעולם הזה, אבקש מכם מספר דברים: אני יודע שיצר השנאה והנקמה לגרמנים הארורים יחלחל בכם לאחר מותי, אבקש בכל לשון של בקשה, במגירה התחתונה בשולחן שעליו נהגתי ללמוד בחדרי, נמצאים מסמכים סודיים, שיהודי אמיץ שהכרתי במחנה עבודה, עקב אחרי הנאצים הארורים, וגילה את מקום מפקדתם הראשית של הגרמנים, במסמכים מצוינים כל המקומות שהגרמנים יימח שמם תכננו שם את הרג היהודים. אנא אביכם האוהב: שמואל יהודה ליבוביץ', רב עיירת דז'יקוב סטארי. זאב המשיך בסיפורו. "כשסיפרתי לך שהתגייסתי לפרטיזנים, והייתי חודר למפקדות נאציות. את מיקומן ידעתי רק ע"פ אותם מסמכים שאבא החביא במגירתו.הללו עזרו לנו מאד בגילוי הבונקרים של הגרמנים מתחת לאדמה." "חברי שאלו אותי היכן מצאתי את אותם מסמכים ואני סיפרתי להם שיהודי גיבור, עלום שם, עקב אחרי הנאצים כשהמלחמה בעיצומה וגילה את מקום פעילות של הגרמנים, והביא את המסמכים לאבא שלי, שהיה רב העיירה." "אחרי שמצאתי את אותן מסמכים מרשיעים, על בריחתם של הגרמנים לאחר המלחמה, רציתי ולפרסם אותם בכל רחבי בעולם, יצר הנקמה בער בי בכל מאדי, אך אז נזכרתי בצוואתו של אבא, בציווי שנראה לנו מאד מוזר, שאת הנקמה נממש רק אחרי מספר שנות יובל אחרי סוף השואה, וידעתי שאני לא יכול להפר את רצונו של אבא, גם אם לי זה לא נראה, ולכן אתמול זה היה היום שבו עברו חמישים שנה מסוף השואה הנוראה והגיע הזמן לממש את הנקמה." זאב הביט בפני אשתו, שהקשיבה לכל מה שהוציא מפיו. הדברים התבהרו לה יותר. החלק המשלים של סיפורו הראשון של בעלה התגלה לה. אך היא עדיין לא הבינה כמו זאב, את פשר הציווי המוזר שאבא שלו כתב בצוואתו. "למה שאביך לא ירצה שמי רצח מאות ואולי אפילו אלפים של יהודים, ימות מייד, בתום המלחמה, למה לחכות 50 שנה אחרי המלחמה, מי יודע מה קרה עד עכשיו..." היא שאלה בתמיהה. זאב ענה לה בשקט. "אמרתי לך שהדברים לא יהיו ברורים עד הסוף, אני בעצמי לא מבין את הציווי של אבי ז"ל, יש צורך לברר את הפרשה, בכל אופן, עכשיו הגיע לממש את רצונו של אבא ולנקום את נקמתו ואת נקמת מאות יהודים, ואני צריך לבצע את המשימה," זאב הבחין בד"ר רוזנבלום שגמר לטפל בחולה השני וניגש למיטתה של אשתו חנה. הוא היה חייב לסיים לדבר. ד"ר רוזנבלום ניגש אל חנה והעניק לה זריקת הרדמה. חנה נרדמה מייד והרופא אמר לזאב. "זהו להיום, דיברתם מספיק, עכשיו היא צריכה לנוח, היא תעבור בקרוב עוד סדרה של טיפולים, היא צריכה כוחות בשביל זה." זאב הודה לרופא, שלח מבט אחרון באשתו ויצא מהחדר. הוא יצא בית החולים ונכנס לרכבו. הוא חייב לנסוע לביתו לארגן את מחשבותיו.

בעז"ה. זאב ישב במרפסת עם קפה ועיתון בוקר. חנה אשתו יצאה לפני כמה זמן לעשות קניות לכבוד שבת. היא כבר אמורה לחזור. אחרי רבע שעה שלא חזרה הוא כבר החל לדאוג. 'מדוע היא מתעכבת?' חשב לעצמו. זאב היה יקה אמיתי. ליבו ניבא לו רעות. הייתה לו תחושה שמשהו לא טוב קרה. התחושה הזאת גברה כאשר עברה כמעת חצי שעה והיא לא הופיעה. חששו התאמת כאשר צלצול הטלפון קרע את הדממה. הוא ניגש בכבדות אל הטלפון. "זאב ליבוביץ'?" "כן." "אתה בעלה של חנה?" "אכן." הוא ענה. "אני מצטערת לבשר לך, אבל אשתך נפצעה בשוק מחנה- יהודה, היא שוכבת כעת בבית- חולים הדסה עין- כרם." אמר הדובר מעבר לקו. ידעתי. הוא חש שביטנו מתהפכת. לחץ הדם שלו עלה במהירות. הוא לחש בקושי לשפופרת: "איך זה קרה? היא בסדר?" "היא תהיה בסדר, בינתיים היא שוכבת כמעט ללא הכרה. אנחנו מקווים שהיא תחזור להכרה מלאה בזמן הקרוב.ככל הנראה מישהו בא ממולה התנגש בה, כתוצאה מכך היא איבדה את שיווי משקלה ונפלה על הרצפה, היא שברה את הירך והאגן, היא גם קיבלה מכה קשה בראש. אני מציעה שתגיע אליה עכשיו ותשמע מה יש לרופאים לומר. היא נמצאת בקומה 3, במחלקת טיפול נמרץ, חדר 17." הלב שלו פעם בחזקה. "אוקי תודה רבה לך, אני מיד מגיע." הוא ניתק. הוא יצא מהבית, נכנס למכוניתו וטס לכיוון הדסה עין- כרם. * * * האנס החנה את הרכב סמוך לבית החולים. לא לפני שהראה לשומר בכניסה תעודת זהות כחולה והלה נתן לו להיכנס ללא בעיות. האנס הוציא מתיקו כיפה וציצית שאותם קנה לפניכן בחנות לתשמישי קדושה. הוא לבש את הציצית והניח את הכיפה הסרוגה על ראשו, ניסה ליישר אותה כדי שתתאים על ראשו שצריך, היא נפלה לו כמה פעמים, אבל אחרי כמה נסיונות כושלים היא הייתה מסודרת על ראשו להפליא. הוא הביט בראי שברכב ונראה שבע רצון. עכשיו הוא נראה דתי אמיתי. הוא יצא מרכבו והתקדם לכיוון הכניסה. הוא נכנס פנימה. המאבטח שישב בכניסה העביר על גופו את מכשיר גלאי מתכות. המכשיר לא צפצף. הוא אכן היה ללא נשק. את האקדח ברטה M9 שלו הוא החביא היטב בתא מוסתר ברכב שלו שלאיש אין סיכוי לגלותו. הוא קיווה שבבית חולים הוא לא יזדקק לנשק. האנס ניגש לפקידות שישבו בקבלה ורכנו על המחשבים. "שלום." הוא אמר. "אני רוצה לברר פרטים על החולה חנה ליבוביץ' לדעת מה מצבה." אחת הפקידות דיברה איתו. "אתה קרוב שלה?" היא שאלה. "כן." האנס אמר. "איפה היא שוכבת בדיוק?" "היא נמצאת בקומה 3, במחלקת טיפול נמרץ, חדר 17. כרגע היא לא בהכרה אך בימים הקרובים נקווה שהיא תחזור לעצמה. אתה יכול לשאול בעצמך את הרופא שמטפל בה על חוות דעתו הוא יפרט לך יותר." האנס הודה לה ושאל אותה היכן הרופאים נמצאים, היא ענתה לו שכנראה הוא מטפל בה בחדרה ואם לא, אז שייגש למשרדו שנמצא בקומה הראשונה. האנס הזמין מעלית לקומה השלישית ונכנס לתוכה בתחושה טובה. 'זה טוב.' הוא חשב. 'הזקנה לא בהכרה, אוכל להיכנס חופשי לחדרה ולעשות כרצוני.' הוא יצא לקומה השלישית והתקדם לאורך המסדרון הארוך ותר בעניו אחר חדר 17. משהו גרם לו לעצור בפתאומיות. הוא ראה ממולו אדם ישיש כבן 70 מתקדם באיטיות לחדר מספר 17. האנס הסתכל בפניו של האיש. מבטיהם נפגשו. כן. זה ליבוביץ'. הזקן שגורם לכל הבעיות. האיש מסבך את כל העסק ועלול לחשוף את זהותו האמיתית של הבוס. כן זה בטוח הוא. הוא נזכר בתמונה שהבוס הראה לו לפני שיצא לישראל. בדיוק אותו פנים. האנס חשב. עכשיו בטח הזקן ייכנס לחדר ויבקר את אשתו הפצועה. הוא היה צריך לקחת את זה בחשבון. האנס החליט לסוב על עקביו ולחכות שהזקן יגמור את הביקור ויצא ואז הוא יוכל להיכנס ולדבר עם הרופא. אך במחשבה שנייה הוא חשב שלא כדי להיכנס מייד אח"כ. זה עלול לעורר חשדות. ואז הבזיק במוחו רעיון. דווקא זה טוב שהזקן נכנס עכשיו. הוא החליט לשים מכשיר ציתות קטן שיקלוט את כל השיחה שתתרחש בחדר. זאב דפק בדלת קלות ונכנס פנימה. זהו. עכשיו האנס הוציא מתיקו השחור מכשיר זעיר. לא עולה על בגודלו מחצי קופסת גפרורים, והצמיד אותו בקצה העליון של המשקוף השמאלי כך שלא היה נראה לעין. המכשיר הזה הוא בעל עוצמה חזקה ביותר, הוא קולט תדר של קול שמגיע למרחק של כמעט קילומטר. עכשיו נותר להאנס להמתין בסבלנות עד שהזקן יצא מהחדר ואז ישמע את כל מה שיתרחש בפנים.

בהפסקה ישב נריה עם חבריו על הדשא הרך מתחת לעץ חרוב גדול שהיה בחצר הישיבה. כולם קראו לו 'החרוב העלוב' משום שהוא היה נטוע בדיוק באמצע החצר של הישיבה ודי הפריע לאנשים לעבור. ולא די בכך, שהחמשושים היו נוהגים לטפס על העץ ולהשליך חרובים על כל מי שהיה עובר מתחתיו. דוד, הגבוה מבין שלושת החברים אמר: "אז מה?.., היה לך תקל עם המורה, אה?" "כן." אמר נריה. "די פדיחות.." שמשון, שבמקרה גם היה אחיין של ראש הישיבה הוסיף "ת'אמת, גם אני לא מת עליו, אבל מה לעשות צריך ללמוד, כי אחר כך זה ידפוק לך את המגן בבגרות." נריה היה די מהורהר. דוד אמר לו: "מה קרה לך בימים האחרונים? בזמן האחרון אתה די 'מרחף'. " נריה התפרץ. "אני לא מבין איך אתם יכולים להיות רגועים ושלווים, כשחבר שלכם, שלמד איתכם אכל איתכם, ישן איתכם, ואני לא יודע מה עוד, היה איתנו ביחד ועכשיו הוא איננו, הוא לא נמצא כאן, ובקושי מתייחסים לכך." נריה נשם עמוקות. "אני מבין אותך." אמר דוד. "שלא תחשוב שאנחנו לא מצטערים על זה שמתן עזב אותנו ככה בפתאומיות." הוא עצר לרגע. "אני רק אומר, שהוא עוד יחזור מתישהו, אתה יודע, זה קורה להרבה חבר'ה, שבגיל ההתבגרות מחליטים למרוד, לעזוב הכל, ומתחילים לחפש את עצמם, ונוסעים למזרח הרחוק כי הם חושבים ששם הם ימצאו אפיק טוב יותר לחיים. באיזשהו שלב הם מגלים שהם טעו, ויחזרו לארץ, למסגרת שהיו בה. יהיה להם קשה לחזור לתלם, אך בסוף הכל יעבור בשלום." הוא המשיך. "ככה זה גם עם מתן, היה לו קצת קשה בישיבה, ואולי גם מריבות עם ההורים, היו לו בטח בעיות באמונה, הוא לא שיתף אף אחד בזה, כנראה חשב לא יוכל לעזור לו לפתור את בעיותיו, ולכן נסע להודו, להתאוורר קצת, לטייל בעולם, והוא אולי מנסה למצוא לו דרך חדשה בחיים. אבל בסופו של דבר הוא יבין שהוא לא שלם עם מה שהוא עושה ויחזור למשפחתו, ואולי נקווה גם לישיבה." הוא לקח הפסקה קצרה מדבריו ואמר: "אני אומר לך מניסיון, יש לי אח, גדול ממני בארבע שנים בערך, עכשיו הוא בצבא, היה לו גם את הסיפור הזה, בגיל 18 הוא הרגיש שלא טוב לו עם עצמו, היה לו קשה מאד בתקופה ההיא, הוא החליט לטוס להודו, ושם הוא חשב שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אך אחרי תקופה די ארוכה הוא הבין שהכתות שהיה בהם, והוא אפילו היה אצל ה'דלאי למה' הכל הבל, מדיטציות, יוגה, נזירות וכו' הכל דברים שלא ראה בהם שום "אחרי חודש הוא באמת חזר לביתנו, כשהגיע בקושי זיהינו אותו, הוא היה עם שיער ארוך ועגילים באוזניים, צמידים ברגל וכו'. אבל מהר מאד הוא חזר לעצמו ועכשיו הוא כבר בצבא, למד שנה במכינה לפניכן, ואח"כ התגייס לגולני, ועכשיו הוא משרת למען המולדת." נריה שמע את ההרצאה המאלפת של דוד חברו, ולאחר כמה רגעים של מחשבה אמר: "זה לא כ"כ פשוט." הוא קבע. "מתן התחבר לאיזה טיפוס מפוקפק שאין לי מושג מאיפה הוא הכיר אותו, וכנראה האדם הזה הסיט אותו, ומשך אותו לדרך הרעה." נריה החליט לספר להם את כל מה שראה אז, בשבת, כשמתן התחבא בשיחים, עישן סיגרייה, והוציא את הפלאפון שלו, לבדוק את ההודעה שקיבל. הוא גם סיפר להם את תוכן ההודעה, ואח"כ שעקב אחריו בשתיים לפנות בוקר וניסה לעצור אותו, אך לא הצליח, ומאותו יום, מתן נעלם. חבריו שמעו את הסיפור בתדהמה גדולה. הם לא ידעו את זה. הם הבינו שהמקרה בהרבה יותר מסובך ממה שהם חשבו. שמשון היה הראשון שהגיב. "זה באמת מקרה רציני, אתה חייב לספר את זה למישהו, לראש הישיבה, לרב, למישהו מהצוות, חייבים לשתף מישהו מבוגר בסיפור הזה, אי אפשר לשבת ככה בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר." נריה אמר:" אבל אתם לפחות מבינים שצריך לעשות משהו, ולא לתת לדברים לזרום, חייבים לפעול מייד, לך תדע איפה מתן מסתובב עכשיו..." רק דוד נשאר בדעה שלו. אני מבין שזה לא פשוט." הוא אמר. "אך לדעתי לא צריך לעשות מזה עניין כל כך גדול, כלומר, ברור שחייבים לעשות משהו ולא לשבת בחיבוק ידיים כמו ששמשון אמר, צריך לנסות לברר איפה הוא נמצא עכשיו או משו כזה, אך לתת לזמן לעשות את שלו, ולחכות אולי פתאום הוא יחליט לחזור, אני כמעט בטוח שזה מה שיקרה לבסוף." די חרה לו לנריה, שכך דוד מתייחס לעניין. הוא כנראה חושב שהמקרה של אח שלו כמו כל המקרים, וכך גם צריך להיות אצל מתן. נריה הביט מהורהר בכיתה שממולו. עוד מעט נגמרת ההפסקה. הוא הסתכל בתלמידים שהוציאו קצת מרץ בהפסקה. הוא ראה שביעיסט תופס חמשוש ומרביץ לו. הוא התפתל מבין זרועותיו של התלמיד מכיתה יא' שגבוה ממנו בשתי ראשים, וחזק ממנו פי כמה. לבסוף הוא שיחרר אותו והחמשוש ברח לשאר חבריו לכיתה. הייתה שם חבורה של שישיסטים שעשתה ספורט, הם נתלו על עמודי מתח שהיו קבועים ליד הכיתות, והתגאו לעיני כולם בשרירים שלהם. נריה חשב. איזה כיף להיות שמיניסט, שאתה מרגיש גדול ושולט, שכל החמשושים חייבים להיות לך עבדים נרצעים, ולהיות סרים לפקודותיך, כי אחר כך הם יטעמו את נחת זרועך ותראה להם שלא היה כדאי להתעסק איתך. בדיוק באותו זמן הוא הרגיש שמשהו פוגע בו בראש. הוא ראה לידו חרוב שהרגע צנח מלמעלה ופגע בראשו. הוא נשא עיניו למרומי העץ וגילה חמשוש יושב על ענף ובידו כמה חרובים מוכנים לזריקה. הוא נישא להתכווץ, אך נריה קרא אליו. "דני, אם עוד פעם אתה תזרוק חרובים וזה יפגע בי, אתה תצטער על הרגע הזה." דני די פחד. "אני אומר לך, נשבע לך (באימא'שלי....) שזה לא אני!" נריה צעק עליו. "אל ת'שחק אותה' אני יודע טוב מאד שזה אתה, ותיזהר ממני, אני חושב שאתה כבר עברת טיפול אצלי וזה לא היה לא לך נעים. אני רואה שאתה רוצה לחווות שוב פעם את סדרת העינויים מחדש." החמשוש ניסה להתגרות בו. נריה חזר אל חבריו שנשענו על העץ והביט בדני המניס את רגליו ובורח. דני הסתובב אחורה וראה שנריה לא רודף אחריו והפסיק לרוץ. הוא הוציא לו לשון, ולנריה היה חשק לרוץ אחריו, לתפוס אותו ולפרק אותו מכות. אך משהו עצר אותו מלעשות את זה. המורה להיסטוריה חלף על פניהם, כשספר היסטוריה בידו האחת, וספל קפה כמעט גמור ביד השנייה. להפתעתו המורה ניגש אליו ואמר לו שהוא היה שמח לדבר איתו כמה דקות. 'אתה היית שמח, השאלה אם אני הייתי שמח..' חשב במרירות. הוא עדיין לא שכח את התקרית שהייתה לו איתו בשיעור. הוא חשב שהמורה רוצה להסביר לו את החומר ולהגיד לו שפעם הבאה יקשיב בשיעורים. אך לא בדיוק כך היה. "אם תואיל, אולי נשב בחדר- מורים על כוס קפה ונדבר." נריה הביט בספל הריק שבידו השמאלית של המורה להיסטוריה. 'כמה כוסות קפה מורים יכולים לשתות ביום.' הוא חשב. אך הוא עצמו לא התנגד לאיזה קפה מפנק. אפילו אם אתה שותה אותו בחברתו של המורה להיסטוריה. הצלצול לתחילת השיעור נשמע. חבריו נפרדו ממנו והלכו לכיוון הכיתה. (רק לכיוון...) לא לפני שדוד לחש לו באוזן. "בהצלחה...." וחייך חיוך משמועתי. נריה והמורה נכנסו לחדר- מורים. המורה הניח את הספר היסטוריה על השולחן. הוא סימן לנריה לשבת. הוא לקח את כוס קפה הריקה והלך למטבחון שנועד למורים, הוא הדיח את הכוס ואח"כ חזר עם שתי כוסות קפה מהביל בשתי ידיו לא לפני שהוא שאל את נריה כמה סוכר. המורה התיישב והניח את שתי הכוסות על השולחן והגיש לנריה אחת. נריה מלמל תודה וקירב אליו את הכוס. הוא חיכה שהמורה יתחיל לשתות ואחר גם הוא ילגום קצת. בכל זאת יש לו קצת נימוסים גם כלפי המורה להיסטוריה. אך לא היה נראה שהמורה מתכוון להתחיל לשתות בזמן הקרוב. ונריה די התאכזב, הרי רק בשביל הקפה הוא מדבר איתו. "הבחנתי שמשהו מטריד אותך." פתח המורה. 'כל הכבוד על ההבחנה.' חשב נריה. 'אך במה אתה תוכל לעזור לי.' הרהר במרירות. "בזמן האחרון בשיעורים שלי וגם בכלל הרגשתי שאתה לא נמצא איתנו, המחשבות היו שלך במקום אחר." אמר המורה. 'כן אתה צודק.' נריה המשיך לשתוק. 'אך כנראה שאתה הוא הגורם לכך. או יותר נכון השיעורים המשעממים שלך.' חשב נריה, אך כמובן לא ביטא את זה בקול בפני המורה. הוא הביט בפניו של המורה. פתאום המורה נראה לו אדם חכם, אחד שמבין, לא רק איזה מורה להיסטוריה שמרצה על תאריכים ושמות לפני הספירה, אלא בן אדם שאפשר לדבר איתו, והוא גם יקשיב לך. המורה אמר בשקט. "רק אם אתה רוצה אתה יכול לספר לי מה מעיק עליך." ונריה החליט לספר לו. הוא שפך בפניו את כל מה שחש בתקופה האחרונה. את כל המחשבות על חסרונו של מתן, ועל זה שהוא היה חברו הטוב ביותר כמעט. הוא סיפר לו את כל הסיפור על היעלמותו של מתן ועל בריחתו. והמורה הקשיב. וגמע כל מילה שנריה אמר. הוא הרהר רגעים ארוכים ואחר כך דיבר. הוא שקל כל מילה שהוא הוציא מפיו. "אתה צריך להבין." הוא פתח. "למתן היה מאד קשה בתקופה האחרונה בישיבה." "אני שמתי עליו עין המון זמן." הוא אמר. "שמתי לב שבשיעורים הוא לא משתתף, הוא היה בעולמות משלו, כאילו שום דבר לא מעניין אותו. ובאמת הלימודים כבר לא עניינו אותו." "אני דיברתי עם הרב צבי והוא אמר לי שהוא דיבר עם מתן, ומתן סיפר לו שכבר אין לא עניין בלימודים, הוא טוען שאפשר להסתדר בחיים גם בלעדיהם. הוא הביא לו דוגמא מכל מיני כתות במזרח התיכון שנמצאות במנזרים ושומרים על שתיקה שנים ארוכות ורק תרגילי יוגה ומדיטציה הם עושים וככה הם מגיעים לשלמות. אלוקים יודע מי הכניס לו את הרעיונות "יצא לי לדבר גם אבא שלו, אבא שלו תלמיד חכם גדול, רק לפעמים הבנים לא הולכים בדרכי האב, כמו שאומרים 'התפוח נופל רחוק מהעץ'. הוא סיפר לי שלמתן קשה גם בבית. הוא טוען שההורים לוחצים עליו ולא נותנים לא לחיות. ושיתנו לו קצת חופש ולא יקפידו איתו על כל צעד ושעל. לא צריך לקיים את כל המצוות, צריך להתפשר לפעמים. כמובן שההורים שלו ניסו לדבר איתו ואפילו שלחו אותו לייעוץ עם רב גדול, אך כל זה לו הואיל. מתן לא רצה לשמוע, הוא רצה לחיות את החיים שלו ושאף אחד לא יגיד לו מה לעשות." המורה עצר ונתן לנריה לעכל את הדברים. "הוא היו לו משברים קשים באמונה, הוא כבר לא האמין שיש אלוקים בשמים שרואה הכל ויודע כל מחשבות אדם." "בשלב הזה החל גם השינוי החיצוני אצל מתן. הוא הקטין את הכיפה, וגם את הפאות הקצרות שהיו לו מאחורי האוזן נעלמו ובמקומם צמחה לה בלורית קטנה מזדקרת מהמצח. הוא החל להתלבש אחרת, בצורה שלא הייתה מקובלת על הוריו ולרוח הישיבה. הוא היה מסתובב בלילות במקומות לא ראויים. ההורים שלו היו מדברים איתו על זה וניסו להניא אותו, אך המשיך להידרדר יותר ויותר." "עד שהחליט לעזוב הכל ולברוח למקום אחר ששם יהיה לו טוב, ובינתיים הוא בטח מסתובב לו סביב העולם וחושב שהגיע אל החופש, ועכשיו הוא ברשות עצמו ועושה מה שהוא רוצה, אך אנחנו מקווים ומתפללים שה' ייתן לו דעה ובינה ושיחזור למוטב בעז"ה. המורה גמר לדבר והביט בנריה שישב מולו כמעט מהופנט. נריה הופתע. המורה שפך לו אור על דמותו של מתן. הוא לא ידע שהמורה כל כך מעורה בעניינים. "אני מציע שתדבר על כך עם ראש הישיבה, הוא בוודאי מבין יותר ממני בנושא." אמר המורה. נריה יצא מחדר המורים בתחושה מרוממת. הוא אפילו שכח שהם לא שתו את הקפה שבוודאי התקרר במהלך השיחה. אחרי השיעור הוא ילך לדבר עם ראש הישיבה וילבן איתו את הסוגיה בקשר למתן. הוא קיווה שיהיה רק טוב.

זאב וחנה ליבוביץ', זוג זקנים בשנות ה-70 לחייהם, ישבו בחצר ביתם על כיסאות עץ מחוטבים, שניהם מחזיקים בכוסות תה מהביל, לוגמים בנחת, ומביטים בהנאה בגינתם המטופחת פרי מעשה עמלם. זאב הביט מהורהר בעץ תפוחים שגדל כבר לגובה די מרשים. "חנה, אני רוצה לספר לך משהו." הוא אמר לאשתו. חנה הרימה את ראשה לאות שהיא מקשיבה. "היום זה היארצייט של הורי." הוא אמר. "שניהם נהרגו בשואה, את יודעת." חנה הנהנה ולקחה עוד לגימה מתה הצמחים שלה. כן היא יודעת. גם היא חוותה את השואה הנוראה. גם לה נהרגו שם קרובי משפחה. זאב העביר ידו על גבחתו ואמר: "אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול." הוא לקח נשימה ארוכה והמשיך: "זה היה כשהייתי כמעט בן 13. יום לפני הבר מצווה שלי. יום אחד הנאצים פשטו לעיירה 'דז'יקוב סטארי'. העיירה שבה גרנו. הם באו לקחת את כל מי שקשור בניהול הקהילה ולהוציא אותם להורג בכיכר העיירה מול עשרות אנשים. אבא שלי היה רב הקהילה. בשעות הצהריים דלת ביתנו נפרצה כרוח סערה. יוסל'ה החלבן נכנס לביתנו טרוף רוחות ובפיו בשורה מרעישה. "הנאצים הגיעו לעיירה!" הוא זעק. "הם לוקחים את כל חשובי הקהילה ומוציאים אותם להורג בכיכר המרכזית מול כולם. ראיתי איך הם גוררים בכח את נחמן הגבאי ומובילים אותו בכח לכיכר. שם כבר התליין מחכה כבר לעשות את עבודתו." הוא עצר לרגע, כל כולו מתנשף. "עליך להסתתר." הוא אמר לאבא שישב ולמד בנחת גמרא על שולחן עץ שקצותיו כבר דהויות ומקולפות. "הנאצים יגיעו לכאן בכל רגע. עד שהם יגיעו אתה חייב למצוא לעצמך מקום מסתור, אולי עוד יש לך סיכוי להינצל, אסור לנו לאבד אף רגע." הוא גמר את דבריו והסתכל בעיניים מלאות פחד באבא שהמשיך לעיין בגמרא כאילו הדבר אינו נוגע לו. יוסל'ה יצא מהבית כולו נסער. אמא, שכל העת הייתה במטבח ניסתה לשכנע את האבא שיקום ויברח, אך אבא בשלו. הוא המשיך ללמוד כאילו לא קרה כלום. "ר' עקיבא היה מתפלל מתי תבוא לידי ואקיימנה, עכשיו יש לי הזדמנות לקיים את 'בכל נפשך- אפילו נוטל את נפשך'. אני מוכן למות על קידוש ה'." הוא אמר. שלוש דפיקות חזקות נשמעו על דלת ביתנו הרעועה. אמא ניגשה אל הדלת וסובבה את המפתח פעמיים. הנאצים המשיכו לדפוק והפעם יותר בחזקה. הם משכו בידית, אך זאת לא נענתה להם. כשהם ראו שאף אחד לא פותח בפניהם את הדלת הם פרצו אותה בבעיטה והדלת עפה קדימה מעוצמת הבעיטה. שני חיילי אס.אס. נראו בפתח. מגפיהם השחורות נראות מאיימות כמעט כמו הרובים שהיו תלויים על כתפם. הם ניגשו אל אבא, תפסו אותו בכתפיו משני צידיו כשני צבתות ברזל. הבית כולו התמלא איימה. אחיי הקטנים בכו וצרחו בראותם את אבא מוחזק בידיי החיילים הנאצים. אני עמדתי בפינה, הבטתי במחזה בבעתה, משותק מרוב הלם. אמא ניסתה להגן על אבא, אך החיילים דחפו והכו אותה. הם הובילו את אבא כשהגמרא בידו אל מחוץ לבית. אמא התנפלה על החיילים וניסתה לקרוע אותו מידיהם. אחד החיילים הכה אותה בראשה עם הכת של הרובה והיא נפלה על הרצפה מחוסרת הכרה. שני החיילים הוציאו את אבא לרחוב, שם התרוצצו אנשים מפוחדים, לא יודעים מה לעשות. כל אותה העת, אני ואחיי הקטנים הלכנו בפחד אחרי אבא שהובל ע"י שני החיילים הגרמנים. ראינו את הכיכר המרכזית שמסביבה התקהלו המון אנשים. גברים נשים וטף. במרכז הכיכר הועמדו שבעה אנשים מחשובי הקהילה בשורה אחת, ניצבים דוממים, מודעים לגורל שלהם. סמוך להם ניצב עמוד התלייה כשחבל שבקצהו לולאה משתלשל ממנו, והתליין מחזיק בו ומוכן כל רגע לבצע את גזר הדין. החיילים הביאו את אבא למרכז הכיכר והציבו אותו בקצה השורה ליד האחרים. כולם בכו כשראו את אבא שלי, רב הקהילה, מובל בכח ע"י החיילים שני הנאצים למרכז הכיכר. חייל נאצי לקח את נחמן הגבאי שעמד בראשון בשורה והכניס על ראשו את טבעת החנק. התליין החל לבצע את גזר דין המוות. נחמן אמר שמע ישראל בכל כוחו והחזיר את נשמתו לבוראו. אחד אחד ביצעו בו את המוות הנורא. אי אפשר היה לתאר את הבכיות הנוראות של הקהל. בסוף הגיעו לאבא שלי. כל הקהל היה במתח. החייל הכניס על ראשו את טבעת החנק והתליין החל למשוך בחבל. אבא לקח את הגמרא שאותה לקח יחד איתו ואימץ אותה בכח אל ליבו. כל הקהל געה בבכי. אף אחד לא היה יכול לעמוד אל מול החזה הנורא הזה. אבא זעק בכל כוחו. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!!" את הצעקה הזאת אני לא אשכח כל החיים. אבא החזיר את נשמתו הטהורה לבורא עולם. לעולם שכולו טוב. הוא מת על קידוש ה' בדיוק כמו שרצה. כשחזרתי כולי ממרר בבכי הביתה, מצאתי את אימי שוכבת על מפתן הבית ללא רוח חיים. שני הורי מתו באותו יום. יום למחרת הם היו אמורים לשמוח איתי על הגעתי לגיל מצוות, אך הגורל רצה אחרת. מאותו יום החלטתי לנקום את נקמת מות הורי. רציתי לעשות הכל כדי להרוג את החייל הגרמני שמשך בטבעת החנק ובגללו אבי נהרג. אך אלו היו רק דיבורים של ילד בן שתים עשרה. לאחר כמה שנים התגייסתי לשורות הפרטיזנים, הייתי משתתף בפעולות חבלה נגד הגרמנים, פיצוץ מסילות רכבת וכדו'. חדרתי למפקדות נאציות והוצאתי משם מסמכים סודיים כגון שמות של חיילים שאחראים על מחנות השמדה, תאי גזים וכו'. יום אחד מצאתי מסמך שנקרא 'תוכנית מילוט'. המסמך תיאר תוכנית בריחה של הנאצים אחרי המלחמה. היו שם מסמכים שעליהם רשומים שמות של עשרות חיילים נאצים, שיברחו לארצות שונות תחת שמות בדויים ויתחילו חיים חדשים כאנשים אחרים בלי שאף אחד יידע על עברם. הנאצים גילו שלקחתי את המסמכים שהיו יקרים וחשובים להם מכל, הם רדפו אחרי ולא שקטו עד אשר יתפסו אותי. אך אני הצלחתי להימלט עם המסמכים עד שנגמרה המלחמה, והגעתי בסופו של דבר לארץ. ידעתי שאני מחזיק בידי אוצר גדול שיכול לעורר מהומות. המסמכים שמורים עד היום בתוך הכספת. הגיע הזמן שנפתח אותם ונגלה את הטמון בתוכם. נוציא את האמת אל האור. אולי עוד אזכה לנקום את מות שני הורי." זאב סיים את סיפורו המרעיש. הוא נאנח ונשם נשימות ארוכות כאילו הרגע גמע ריצה של קילומטרים.

מצטער על ההפסקה הארוכה. עשכיו אחרי שתקופת הבגרויות הסתיימה אשתדל לחזור לכתוב. קולה של הדיילת הכריז ברמקול: "נוסעים יקרים, נא להדק חגורות בטיחות. בעוד כ- 5 דקות אנו נוחתים." מתן הביט בג'ק היושב מימינו. הוא היה שעון על כיסאו כשראשו שעון בין ידיו. עיניו היו עצומות ועל אוזניו היו צמודות אזניות גדולות. מתן נגע קלות בכתפו. "עוד מעט אנחנו נוחתים, תתעורר." ג'ק פקח את עיניו, מתח ידיו לצדדים ופיהק פיהוק רחב. ג'ק היה בחור גבוה וצר. הוא לבש חולצת טי קצרה ומכנסי ג'ינס קצרות שהיו קצת קרועות. הדבר שהכי בלט בו היה שפע של שער ארוך שירד משיפולי מצחו עד לכתפיו. משקפי שמש גדולות היו מונחות על ראשו. הוא קם והרים את תרמילו על גבו ועמד ליד דלת המטוס. מתן עשה כמוהו. דלת המטוס נפתחה וכבש המדרגות ניגלה לעיניהם. נוסעים רבים נדחקו ביציאה עם מזוודותיהם. מתן וג'ק ירדו מהמטוס ולעיניהם ניגלה שדה התעופה של העיר מומבאי שבהודו. הם חיפשו בתוך ים האנשים מישהו שיקבל את פניהם. ג'ק הצביע על אדם נמוך קומה בעל חזות הודית שעמד ליד מכונית והחזיק בידו שלט באנגלית שעליו היה כתוב את שמם. ג'ק התקרב אליו. הוא ברך לשלומו ולחץ את ידו. ההודי דיבר אנגלית רצוצה: "ברוכים הבאים, בואו תיכנסו אני יביא אתכם ליעדכם." הם שמו את התיקים בתא מטען ונכנסו פנימה אל הרכב. ג'ק אמר לנהג את הכתובת המדויקת: "מלון לודן, רחוב אינדיאן 18." "אין בעיות." אמר הנהג והמונית זינקה. תוך 20 דקות הם הגיעו למקום. מולם ניגלה המלון מרשים ביופיו. חזית המלון הייתה מפוארת ביותר. מזרקת אבן ניצבה בכניסה. נחשולים אדירים של מים פרצו ממנה לגבהים. מצידו השמאלי של המלון היה אגם ברבורים קטן. שלושה ברבורים צחורים שטו בו באלגנטיות. מדרגות שיש גדולות ומסותתות להפליא הובילו לפתח המלון. ג'ק ומתן נכנסו. הם התרשמו מגודלו ויופיו של המלון. ג'ק החליף כמה מילים עם הפקיד והלה מסר לו מפתח. "חדר 417 קומה 5. אם ישנן בעיות כלשהן, תמיד תוכלו להתקשר לקבלה." ג'ק לקח מידו את המפתח ואמר למתן: "קדימה בוא." הוא הזמין מעלית והיא לא איחרה לבוא. הם עלו חמש קומות והגיעו לחדרם. החדר היה נאה ומרווח. בפתח החדר ניצב אגרטל זכוכית גדול עם פרחי בר ריחניים. שתי מיטות רחבות מוצעות היו צמודות אחת לשנייה. מול המיטות היה מדף עץ שעליו ניצבה דוממת טלוויזיה ענקית. בפינת החדר עמדה כורסה גדולה ומרווחת שלתחתיה הדום לרגליים. אפילו בר משקאות היה שם. המון סוגי שתייה היו בו מתה צמחים ועד בירה לבנה. היה גם מקרר קטן לאחסון שניפתח אוטומטית בלחיצת כפתור. מנורת קריסטל האירה את החדר באור עמום בוהק. "אני מציע שנפרוק את הדברים ונלך לישון." אמר ג'ק. "מחר מצפה לנו יום עמוס." * * * הכפר הערבי 'דיר אל קאסם' נם את שנתו. ציפורה יצאה בלאט מהבית לאחר שוידאה שבעלה ישן. השמים היו זרועים כוכבים. הרחוב היה ריק. רק קול הצרצרים הפר דממת הלילה. היא ניגשה אל הטלפון הציבורי שעמד בקצה הרחוב, הסתכלה בחשש לצדדים לוודא שאף אחד לא מסתכל, ובידיים רועדות חייגה לאביה. היא קיוותה בכל ליבה שהוא יענה. * * * צלצול הטלפון ניסר את הדממה. פינחס הרים את ראשו מהגמרא. 'מי מתקשר בשעה כזאת?!' הוא התלבט אם לעצור את הלימוד וללכת לענות. 'נו, בשביל שיחת טלפון לא צריך להפסיק מלימוד תורה.' חשב. אך משהו בליבו אמר לו שהוא חייב לענות. הוא סגר את הגמרא, יצא מהחדר והרים את שפופרת הטלפון. "הלו." הוא אמר. דיבור מקוטע נשמע מהעבר השני של הקו. ניכר היה שהדובר לחוץ במיוחד. הקול היה מוכר לו."שלום אבא זו ציפורה אני לא יכולה לדבר הרבה, אני מדברת מטלפון ציבורי, מצותתים לי לשיחות. אני נמצאת בצרות, בעלי כל הזמן מכה אותי, תבואו לחלץ אותי כמה שיותר מהר. אני חייבת לנתק אז ביי, נשיקות לכולם." השיחה נטרקה. נדמה היה לו שהוא שמע מיד אח"כ קול של סטירת לחי. הוא קיווה מאד שלא קרה לה כלום. * * * ציפורה עדיין החזיקה את שפופרת הטלפון בידה. נדמה היה לה שהיא שומעת מרחוק קול נהמת מכונית. חששה התאמת. מכונית ב.מ.וו שחורה הגיחה מקצה הרחוב. היא נעצרה בחריקת בלמים לידה. דלת המכונית נפתחה וממנה יצא גבר ערבי לבוש שחור, הוא התקרב אליה תלש את שפופרת הטלפון מיידה וסטר לה על לחייה. "הזהרנו אותך פטמה, לא לעשות שיחות עם אנשים זרים, אני רואה שלא למדת לקח." אמר לה בכעס. "כנסי למכונית." הוא ציווה. היא צייתה לפקודותיו ונכנסה מפוחדת למכונית. המכונית עצרה סמוך לביתה,היא יצאה והערבי נעמד מולה. "אם עוד פעם אחת אנחנו נתפוס אותך עושה את זה שוב רע ומר יהיה גורלך." הוא איים. היא הנהנה בראשה ועלתה לביתה שמחה שלפחות הצליחה לדבר עם אביה. * * * מתן התעורר משנתו. לרגע תעה היכן הוא אך מיד נזכר. ג'ק כבר היה ער ולבוש, יושב רגל על רגל על הכורסה עם כוס קפה וקורא עיתון. "אוהו, טוב שהתעוררת. קדימה תתלבש, נאכל ארוחת בוקר ונתארגן ליציאה. מצפה לנו יום גדוש טיולים." מתן קם בעצלתיים, התלבש בזריזות, והוציא את תיק התפילין מתרמילו. ג'ק הרים את ראשו מהעיתון. "אני רואה שעדיין לא זנחת לגמרי את מנהגיך הישנים." הוא אמר בחיוך. מתן לא ענה לו. אמנם הוא באמת נטש כמעט לגמרי את הדת, אך תפילין הוא תמיד ימשיך להניח. ג'ק הביט בו בשעה שכרך את רצועות העור על ידו ומלמל את הברכות. ג'ק ראה שכל הניסויים וההפצרות שלו להניא אותו מהדת עדיין לא עוזרים ממש. הוא חייב לעצור את זה מתישהו. "תעשה טובה אין לנו זמן עכשיו לשטויות האלה, אנחנו ממש ממהרים." דחק בו. מתן לא התייחס והמשיך בתפילה. הוא גמר להתפלל בזריזות, ללא כוונה ממש בשעת התפילה. הוא חלץ את התפילין וקיפל אותן במהירות והכניס אותם בחזרה לתרמיל וירד עם ג'ק לחדר האוכל שהיה בקומה התחתונה. התפריט היה עשיר ומגוון. חביתות מכל הסוגים, מבחר סלטים משובחים, שלל סוגים של ממרחים, דגני בוקר מזינים וגם קינוח שכלל עוגת פאי שוקולד עם ניחוח מגרה, קערת ג'לי אדום מתוק ופלחי אבטיח מסודרים למופת בצלחת חרסינה גדולה. הם מצאו לעצמם שולחן זוגי והתיישבו לאכול. ג'ק הסביר למתן תוך כדי שהוא נוגס בלחמנייה שמנה עמוסה כל טוב, מה הם הולכים לעשות היום. "היום נצא לטייל בהרי הימלאיה שבהודו, נחצה את הנהר גנגס ונגיע לעיר אגרה ששוכנת לגדותיו. ביער נמצא אחד משבעת פלאי תבל, הארמון המפורסם הנקרא 'טאג' מהאל' שבנה הקיסר מוגולי שאה ג'האן כדי להנציח את אשתו. זהו סיפור מיוחד בפני עצמו.אח"כ נעשה פיקניק ביער מאניפור ונחזור למלון. בקיצור הולך להיות לנו יום מטורף." לאחר שגמרו את הקינוח וניגבו את שאריות האוכל מפיהם, הם עלו לחדר והתכוננו ליציאה. הם ירדו לחניון ויצאו לטיול עם רכב שג'ק סחר במיוחד. מתן חשב על היום המהנה שהולך להיות לו.

במוצאי שבת ישבו יוסי ובועז ובדקו את המסמכים שהם חילצו מהבית. יוסי עיין באחד מן הדפים וקרא: "הנה כאן הפתרון לתעלומה." יוסי הקריא מתוך המסמך: 20/5/2009, ליל שבת: מתן מגיע לבית של ג'ק, החלפת רכבים. מתן מצטרף לרכב של ג'ק ומשם לתל- אביב רח' דיזנגוף 43 שם ישנים אצל פאולוס. 22/5/2009, יום שני: יציאה לשדה התעופה בן- גוריון. הטיסה להודו יוצאת ב-3:45 בצהריים. "יופי." אמר בועז. "עכשיו אולי נוכל לעצור אותו." "לדעתי נצא כבר מחר על הבוקר לתל- אביב לפני שיברח לנו מהארץ." אמר יוסי. "אני מציע שאבא של מתן יבוא איתנו, אולי לו מתן יקשיב." אמר בועז. * * * ר' פנחס קרא שוב ושוב את הפקס שהמכשיר הרגע פלט. לאבא ואמא ה(י)קרים אני מבקש שלא תנסו לחפש אותי. אתם לא תמצאו אותי. בבקשה אל תדאגו לי.(אם אי פעם דאגתם לי באמת.) הגעתי למסקנה שאני לא רצוי בשום מקום. מהישיבה כבר זרקו אותי. ואפילו שהחליטו להחזיר אותי, אין לי שום עניין לחזור לשם. בבית אני גם לא רצוי. אתם אף פעם לא מבינים אותי. תמיד תמצאו תירוץ להגן על הרב או על רה"י. ואפילו שהם לא תמיד צודקים. לכן החלטתי להיעלם לפרק זמן ארוך, לטייל ברחבי העולם כדי לתת פורקן נפשי לכל הסבל שעברתי עד עכשיו. נ.ב. אבא, מכיוון שעדיין נשאר לי רגש של אהבה כלפיך, הרכב נמצא ברמת-גן ברח' רמת שלמה 55. המפתחות נמצאים מאחורי העציץ הגדול שבכניסה לבית. מתן. ידיו האוחזות בפקס, לא נעו. נדמה היה לו שגם הדם בעורקי גופו הפסיק לזרום. הוא קיפל באיטיות את הפקס, קיפול אחר קיפול, והכניס אותו לכיס מכנסיו. פנחס תפס את ראשו בין שתי ידיו וזעק לבורא עולם. 'ריבונו של עולם. כמה צרות אדם יכול לסבול. בהתחלה עם ציפורה עכשיו מתן. אני לא רוצה לבוא אליך חלילה בטרוניה. אני יודע שאם אתה מביא עלי נסיונות אז אני מסוגל לעמוד בהם. אנא רחום וחנון, החזר אלי את שני ילדי היקרים.' אחרי שגמר את תפילתו הוא ניגש לכיור שטף פניו והתארגן ליציאה. יוסי לוי ובועז גרנות אמורים לאסוף אותו. 'מי יודע אולי הוא יזכה לראות את מתן.' הוא קיווה בליבו. הם הגיעו לתל- אביב לרח' דיזינגוף 43 לבית מפואר ששער ברזל היה בכניסתו. על השער היה שלט 'זהירות, כלב נושך.' הם פתחו את השער ונכנסו. כלב גדול ואימתני קידם את פניהם. הוא נבח בפראות וניסה להתנפל עליהם. הם עברו את הכלב בזהירות ודפקו בדלת. בהתחלה לא היה מענה. אחרי דקה או שתיים הם שמעו צעדים מתקרבים לכיוון הדלת. הדלת נפתחה ואדם זקן בשנות ה-70 לחייו עמד מולם. בועז נטל את רשות הדיבור. "אתה פאולוס?" "כן." הוא ענה. "מה רצונכם?" "האם התארחו אצלך אתמול בלילה שני אנשים, אחד מהם ילד בן 18 ושמו מתן ולשני כנראה קוראים ג'ק?" "אכן כן." ענה האיש. "אבל הם יצאו מפה לפני מספר שעות." "התדע להיכן?" שאל פנחס, אביו של מתן. "אין לי שום מושג." ענה פאולוס. "הם רק אמרו לי שהם נוסעים ולא אמרו לי לאן." הם הודו לו, וחזרו מאוכזבים לרכב של בועז. במשך הנסיעה אף אחד לא דיבר. אחרי כמה זמן אמר יוסי: "במסמך היה כתוב שבשבת הם מגיעים לבית של הזקן הזה, וביום שני הם טסים. לא כתוב מהם עשו ביום ראשון. יכול שהם עברו לתחנה אחרת. מה שעוד נותר לעשות זה לבוא ביום שני לשדה התעופה בשעה המיועדת ושם לחפש אותו." פנחס הציע שהם יעצרו לו ברמת- גן בבית של ג'ק ושם הוא ייקח את הרכב שלו. הם הגיעו לרמת- גן ליד הבית של ג'ק. והורידו את פנחס. פנחס ראה את רכבו והתקדם לכיוונו, אך משהו עצר אותו מלהמשיך. שני ערבים התקדמו לכיוון הבית. פנחס תפס לו מחסה מאחורי עץ ברוש גדול. הערבים הקישו על הדלת 3 דפיקות בקצב אחיד אמרו משהו כמו סיסמה, והדלת נפתחה בפניהם. פנחס צילם אותם במצלמה של הפלאפון שלו. הוא יצא ממחבואו, אך לפתע ראה עוד זוג ערבים מגיע לבית. הוא מיהר להסתתר שוב. הערבים עשו את מה שקודמיהם עשו ונכנסו פנימה. 'מה קורה פה?!' הוא חיכה כמה דקות, להיות בטוח שאף ערבי לא מגיע, ואז רץ במהירות, לקח את המפתח מאחורי העציץ, נכנס בזריזות למכוניתו ונסע משם בחזרה לביתו. (מקווה שהפרק לא קצר מידי.)

מילים: הראי"ה קוק לחן ונגינה: אני שירה: אח שלי קולות(באמצע ובסוף): אני מצטער על הרעשים באמצע

מילים: הרב קוק לחן: אני עיבוד: אני שירה: האף שלי... מיצטער אבל לא היה מי שישיר ונאלצתי אני לשיר...מצטער על האי תיאום בין הנגינה לשירה. 20080828231408.mp3 יש קובץ שהוא רק המנגינה. 20080828232251.mp3

לזכר אמונה חיה ז"ל השמים רעשו צריכה נשמה לרדת לא סתם נשמה נשמה מיוחדת למי תבוא? למי תתאים? נשמה כזו לא בכל מקום מגדלים. הנשמה לבשה גוף קצת מוזר שונה משונה מעט זר היא מוכנה לרדת רוצה לרדת רוצה לגדול בעולם. בתוך עריסה יש תינוקת ובתינוקת- נשמה כל-כך גבוהה כל-כך קדושה היא נולדה לנו באהבה. ושוב השמים רעשו הנשמה גמרה את תפקידה נשמה קדושה נשמה טהורה בליל שבת היא עלתה. אמונה נתנה כוחות חיזקה ה', עשה שתישאר האמונה! בחמלה רבה אמונתך אמונתנו אמונה מודים אנו על נשמתך נשמתנו נשמה רק לשאוב אמונה מלמעלה למטה לשאוב, לשאוב אמונה… אמונה…

20071207003101 יצירה שאני חיברתי..mp320071207003814.mid20071207003938.gif20071207004048.jpg20071207104125.jpg

הפעם יותר ברור.20070626141903.mid

פורים שמח לכולם!

20070211142024.mp3

תהנו!קדאצ'אה רומנית.mp3

20061221130052.wma 20061221130222.wmaj נאלצתי לפצל את הקובץ לשנים ביגלל גודלו הרב... אחותי הלחינה את השיר הזה לכבוד יום חתונתה אני על הפסנתר ואחי ואבי היקר שרים.. מילים: יהי החודש הזה כנבואת אבי חוזה וישמע בבית זה קול ששון וקול שמחה פזמון: קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים מנגינתם

..

אחרי שיעור תנ"ך יצא נריה עם שני חבריו מחוץ לכיתה ועדכן אותם בחדשות. "אתה רואה?" שמשון אמר לנריה. "אמרתי לך שאתה צריך לדבר עם מישהו מהצוות שיודע ומבין בעניינים האלה." "עכשיו אתה צריך להתייעץ עם ראש הישיבה וללבן איתו את הנושא. הוא בטח יודע יותר פרטים על מתן ויוכל יותר לעזור, הוא גם איש חינוך דגול שבטח מבין בנוער." שמשון הסתכל בחבריו. "למה, בגלל שבמקרה הוא גם דוד שלך?!" הקניט אותו דוד. שמשון חנן אותו במבט משפד. ניכר היה שדי נעלב. "לא קשור בכלל!" הוא אמר בכעס. "זה שאני גם אחיין שלו, זה אומר שאני מכיר את ראש הישיבה ומכיר בגדלותו." "זה שלך אין כבוד מינימאלי לראש הישיבה שלך שהוא בעצם אחראי לכל מה שקורה בישיבה וגם לעצם היותך פה, זה אומר שהמצב איתך גרוע מאד." הוא קבע. דוד בחן אותו במבט משעשע. "בואנה תירגע קצת." הוא אמר. "לא התכוונתי ברצינות ממש, כל פעם שמזכירים את העובדה שרה"י הוא גם דוד שלך אתה נרעש." "מה קרה זה נקודה רגישה אצלך? אני מכיר ומעריך את ראש הישיבה שלי, ויודע שהוא אדם גדול וזה, אבל עדיין הוא רק ראש ישיבה ולא יותר מזה, כלומר יש לו פה סמכות ומרות וצריך לשמוע לו אבל לא צריך להתייעץ איתו בכל דבר כאילו הוא רב גדול שמבין בדברים האלה." נריה די הזדעזע מהדברים. ככה הוא מדבר על הרב גליצמן, ראש הישיבה? הרב גליצמן הוא יהודי תלמיד חכם וירא שמים, גדלותו ניכרת בחינוכו המשריש שהוא מעניק בישיבה. כמעט כולם מעריצים אותו בישיבה, הוא מנהיג את הישיבה ביד רמה, וכולם מרוצים ממנו. לשמשון עוד חרה לו מהדברים שדוד אמר. "ת'אמת, לי כבר נמאס שכולם מזכירים לי שאני אחיין של רה"י, אני יודע את זה טוב מאד ב"ה שהוא דוד שלי ויש בייננו קשר דם. לא אתם גיליתם לי את העובדה החשובה הזאת. תפסיקו כבר לטעון שהתקבלתי לפה בגלל פרוטקציות וכאלה, אני פה כמו רבים האחרים והעובדה שאני במקרה גם אחיין של רה"י לא מוסיפה דבר." הוא סיים את דבריו והביט בדוד בכעס. דוד אמר לו בנימה של התנצלות. "טוב סליחה אני מצטער, לא ידעתי שאתה כדי כך קשור לדודך האהוב, אני אשתדל לא לפגוע בו וברגשותיך." "תפסיק כבר להיות ציני." אמר לו נריה. "אני לא מבין איך אתה ככה מזלזל ברב גליצמן שהוא הראש ישיבה שלך, ובנוסף תלמיד חכם גדול שיש לו ידע בחינוך. איתו אנחנו חייבים להתייעץ בקשר למתן. והוא ידריך אותנו מה לעשות." דוד התגונן. "אני אמרתי שלא נדבר איתו? אני התכוונתי שלא צריך איתו על כל צעד ושעל כאילו או רבך המובהק. זה הכל. נריה אמר: "אנחנו צריכים עכשיו ללכת להתייעץ עם הרב גליצמן ולשאול אותו מה לעשות." שמשון הסכים לרעיון. דוד לא התלהב. אבל הוא נגרר אחרי חבריו למשרדו של ראש הישיבה, הרב גליצמן. הם הגיעו לדלת משרדו של רה"י. נריה דפק 'בחרדת קודש' וציפה לבאות. * * * הדלת נפתחה. וראש הישיבה הרב גליצמן נראה בפתח. "או שלום." הוא אמר. "במה זכיתי ששלושה מתלמידי יבוא לבקרני." הרב בנימין גליצמן בשנות ה-50 לחייו, הוא היה אדם די גבוה ורחב גרם, בעל חזות די מרשימה אבל ידידותית, זקנו החום כהה והמסודר בקפידה שפה ושם נראו בו קווצות שיער לבנות, הוא שגרם למראה המרשים והנכבד הזה. מצחו הרחב והגבוה התחיל מקרחת מבריקה שאת חצי ממנה כיסתה כיפה סרוגה לבנה גדולה. שעיטרה את ראשו. עיניו החכמות והטובות הביטו דרך משקפיים אלגנטיות בעלות חצי מסגרת מזהב בשלושת התלמידים שבאו לפתחו. נריה דיבר. הוא קצת גמגם. "אה.. רצינו לדבר עם הרב, אם יש לו זמן בשבילנו.." התלמידים נהגולדבר עם ראש הישיבה בגוף שלישי כדי לכבדו. הרב גליצמן ענה: "בדיוק עכשיו התפנו לי כמה דקות, שאוכל בשמחה לדבר איתכם." הם נכנסו פנימה בחשש והתיישבו על שלושה כיסאות. הרב גליצמן התיישב גם הוא מולם, ושאל על מה רצו לדבר איתו. נריה פתח. הוא סיפר על מתן ועל כל מה שידע על פרשת בריחתו. הוא סיפר את מה שהמורה להיסטוריה אמר לו על מתן ועל סיבת היעלמותו. "מאז שמתן עזב אותנו אני מרגיש חסרון, שיגרת הלימודים שלי נפגמה, אני הייתי מאד קשור אליו, אל מתן, אני יודע שהיה קשה לו, הוא לא הצליח להתמודד עם הבעיות שלו ובגלל זה כנראה רצה לברוח מהכל, אני מרגיש שאני חייב לעשות משהו לגביו, אי אפשר להמשיך ככה בשגרה כשחבר טוב שלך לא נמצא איתך, קרוב אליך, רחוק ממך כרחוק מזרח ממערב תרתי משמע, אני רוצה לעשות את כל המאמצים כדי שיחזור אלינו, לישיבה." נריה הביט בפניו של ראש הישיבה וניסה לקרוא את מבטו. הרב גליצמן נאנח. הוא הביט בתלמידיו באהבה. ככה זה חברים, שמוכנים לעשות הכל למען חבר. 'איך חז"ל אומרים?' הוא חשב. 'תורה נקנית בדיבוק חברים.' הוא פתח בדברים. "הפרשייה של מתן ממש לא פשוטה, אנחנו עוסקים בה הרבה בישיבות צוות, כל המורים מעודכנים פחות או יותר במה שקורה, קשה לנו מאד עם העובדה תלמיד שלנו ברח מהישיבה, זה מוציא שם רע לישיבה, אך צריך לדעת קודם את כל הפרטים." הוא עצר לרגע, נותן לבחון את הדברים. "אתם צריכים להבין, הסיפור של מתן לא התחיל מהישיבה, אפשר להגיד שזה התחיל מבעיה בהרבה יותר עמוקה, במעשה שקרה בביתם לפני שנתיים בערך.", ראש הישיבה עצר, ניכר שהוא עומד להם דברים חשובים שהם לא ידעו. "אני שוקל היטב עם לספר לכם את הדברים." הוא אמר בשקט. "את הסיפור אפילו חלק מהצוות אפילו לא יודע, אבל לכם אני יספר כי אתם חברים שלו וחשוב מאד שתדעו את זה." נריה שמשון ודוד, שמעו בפליאה את דבריו של רה"י התגלה להם פרט חשוב ביותר במעשה של מתן שלא ידעו עליו קודם. אפילו דוד התייחס לעניין ברצינות. הרב גליצמן המשיך בדבריו. "משפחת גורן, המשפחה של מתן, מונה חמישה אחים, מתן הוא לפני אחותו הבכורה, ציפורה, שהיא כבר בת 22, לפני שנתיים בשלהי החורף ציפורה נעלמה, היא ברחה מהבית, גילו שהיא יצאה עם ערבי, את הערבי הזה היא כנראה הכירה בחנות שעבדה בה, הוא נמשך אליה והתאהב בה, ופיתה אותה לבוא איתו לכפר שלו, ומאז היא נעלמה ולא חזרה יותר." הוא הפסיק לרגע, נריה וחבריו עיכלו בתדהמה את הדברים. "הסיפור שבר את מתן ביותר, הוא כנראה היה קשור מאד אל אחותו הגדולה, והיעלמותה גרם לו צער ושבר, עכשיו כל על הבית היה מוטל עליו, אחותו הבכורה שעד ניהלה את רוב עבודות הבית, עזבה את הבית, ומתן עכשיו נהיה הבן הגדול, והיה צריך לעשות את רוב העבודות בבית ולשמור על אחיו הקטנים כשהוריו לא בבית וכיוצא בזה הוא היה רגיל לגדול כילד מפונק, והיה לו מאד קשה עם זה, אפשר לומר שזה ממש שבר אותו, ואז התחילו הבעיות בבית, הוא משהו גרם לראש הישיבה להפסיק בדיבורו. הנייד שלו צלצל. "סליחה רגע." הוא אמר לשלושת תלמידיו וענה לשיחה. "ר' בנימין גליצמן." אמר הדובר מהעבר השני של הקו. "כן." ענה ראש הישיבה. "ר' בנימין, יש עוד חצי שעה ישיבת צוות דחופה ביותר במשרד של יד- לאחים, חשוב שתגיע, תודיע גם לר' צבי כהן, אני רוצה לראות את שניכם שם." "בסדר גמור." אמר הרב גליצמן. אני אשתדל בעז"ה להגיע. אודיע גם לר' צבי, תודה והתראות." ראש הישיבה החזיר את הנייד לכיסו ואמר לשלושה. "אני מצטער אבל אני חייב לעזוב אתכם כרגע, תחשבו על מה שסיפרתי לכם אנחנו נדבר בהמשך אי"ה, להתראות." הוא השאיר אותם במשרדו, אחוזי הלם גם מהסיפור שהרגע שמעו ועוד לא עיכלו אותו. הם יצאו מהחדר בשתיקה והלכו לשיעור הבא שלהם, מהרהרים בסיפור המפליא שראש הישיבה סיפר להם. שלושתם הבינו היטב את נפשו מתן, ורצו בכל מאודם שיחזור אליהם לישיבה.

הם המשיכו בדרכם לאורך הנהר. הנוף נעשה פראי יותר ויותר. הם הגיעו לאזור מיוער. עצים ענקים שהתנשאו לגובה רב כיסו את רב שטח היער. צמחייה סבוכה השתרעה לכל אורך גדות הנהר. ג'ק ומתן במהירות במרץ כאילו לא חשו את התרמילים הכבדים שעל גביהם. אחרי כמה דקות של הליכה ממושכת, ג'ק אמר: "הנה נראה לי שזה פה." הוא סטה ימינה אל תוך הצמחייה ופילס לו דרך בין שיחי הפטל דוקרניים. מתן ראה אותו נעלם לכמה שניות. "מה, איפה? אין פה דרך." הוא קרא. "כנס פה ימינה אל תוך השיחים ותמשיך ללכת ישר." קרא לו ג'ק מתוך השיחים. מתן עשה כמוהו ונכנס אל תוך הצמחייה הסבוכה, הוא נדקר ונשרט לא מעט אך אחרי כמה מטרים הם הגיעו לשטח רחב ידיים סמוך לגדת הנהר. סירות משוטים מעץ עגנו בשורה ליד שפת הנהר. איש הודי נמוך קומה ומשופם חבוש בכובע משולש העשוי מקש פיקד עליהם. ג'ק ניגש אליו וניהל איתו משא ומתן באנגלית, הוא שלשל לידו כמה שטרות וההודי התיר את החבל של הסירה שהייתה סמוכה אליו והורה לג'ק לעלות עליה. ג'ק הודה לו וסימן למתן להיכנס לסירה. מתן עלה לסירה והתיישב סמוך לג'ק. ג'ק נתן לו את המשוטים ואמר לו: "תתחיל לחתור עוד כמה זמן אני יחליף אותך." מתן לקח ממנו את המשוטים והחל לחתור. החתירה במים הייתה קשה, אך המאמץ היה כדאי. סך הכל הוא נהנה. ג'ק מצא לו תנוחה נוחה לשכיבה, שם את התרמיל מתחת לראשו והניח את רגליו על חרטום הסירה. הוא הצית לעצמו סיגריה וקרא עיתון. מתן חש קצת פרייאר. ג'ק מסתלבט לו, שוכב לו בשאנטי מעשן סיגריה בנחת, קורא עיתון, ואני מתאמץ וחותר ללא הפסקה. אחרי כמה דקות הוא ניסה לרמוז לו, הוא חתר יותר לאט בכוונה והסירה בקושי נעה. אך ג'ק בכלל לא שם לב. הוא נשאר באותו מצב. רק שהעיתון היה מונח על ביטנו ואי אפשר היה לדעת אם הוא נרדם או לא, כי את עיניו כיסו משקפי שמש הענקיות שלו. מתן כבר החל להתעייף. הוא החליט לומר לו בפירוש שמתחיל להימאס לו ושואלי יואיל בטובו כבר להחליף אותו. ג'ק קפץ. "מה? הא.. כן... קצת התנמנמתי. מצער לא שמתי לב. בא אני יחליף אותך." הוא התרומם משכיבתו, התיישב, ולקח ממתן את המשוטים. ג'ק חתר במהירות. ניכר היה שהוא מיומן במלאכה. מתן נח אחרי חתירה ממושכת. הוא התמתח ושחרר את שריריו התפוסים מרוב המאמץ בידיים. הוא נשכב על דפנות הסירה, והביט למעלה בשמים התכולים. מתן הרגיש את תחושת החופש שזורמת בעורקיו. הנה הוא כאן, שט בנהר קסום בארץ נכר, רחוק מהישיבה, מהבית, אין עליו עול של לימודים, שממש לא מעניינים אתו, ההורים לא לוחצים עליו. הוא תעה מה הוא היה עושה אילו היה עכשיו בישיבה. הוא בטח היה יושב מול הגמרא, מנסה להבין איזה טקסט לא ברור, מה אומר הרב הזה ומה אומר הרב השני. מה לעזאזל מעניין אותי דברים של רבנים מלפני אלפיים שנה שבכלל לא אקטואליים להיום. מתן נהנה כל רגע מהשיט כשהוא לא חותר. ג'ק קרא בקול. "נשאר לנו עוד בערך קילומטר עד שנגיע לקצה השני של הנהר." "כמה זמן אתה משער שזה ייקח?" שאל מתן. "אני מניח לפחות 20 דקות משו כזה פלוס מינוס לא יותר." ענה ג'ק. הפלאפון של הג'ק צלצל. ג'ק קרא למתן: "קח ממני את המשוטים לרגע, יש לי פלאפון." מתן קם בעצלות ממרבצו. הוא נאלץ לחתור שוב. ג'ק הוציא את הפלאפון מכיסו והציץ בצג. 'אוהו שיחה מראש הארגון בכבודו ובעצמו.' חשב לעצמו. הוא ענה. הוא שמע את קולו של ראש הארגון מוחמד אל עזאת מדבר אליו: "האלן מחמוד, ג'ק, מה נשמע? איך הולך עם הילד?" ג'ק נבהל. הוא הביט במתן החותר במרץ. הוא לא יכול לדבר עם הבוס כשהוא נמצא בקרבתו ושומע הכל. הוא ענה: "סבבה הולך מצוין, אני ממש לא יכול לדבר כרגע, אני אתקשר אליך עוד שעה בערך." מוחמד אל עזאת התעצבן: "מה לא יכול לדבר, אני צריך אותך דחוף עכשיו, יש שינוי בתכנית!" ג'ק ניסה לרמוז שמתן לידו ועלול לשמוע הכל. הוא לחש לפומית כשידו מכסה את פיו: "אזניים לכותל, אתה מבין?!" "אהה." אמר ראש הארגון. "תחזור אלי כשהוא לא יהיה בטווח שמיעה, יש שינוי משמועתי בתכנית. זה דחוף ביותר." "אוקי בסדר, אחזור אליך מיד כשאוכל." אמר ג'ק וניתק. ג'ק לקח בחזרה את המשוטים מידיו של מתן. מתן שאל: "מי זה היה? למה לא יכולת לדבר?" לא שהוא התלונן. הוא העדיף שהשיחה תהיה קצרה וג'ק ייקח ממנו בחזרה את המשוטים, רק סתם סיקרן אותו. "עזוב." אמר ג'ק. "זה סתם מישהו שכבר משגע אותי המון זמן שאני אמכור לו איזה מוצר, ועכשיו אין לי מצברוח להתעמת איתו כשאני בחופשה." זה לא היה נראה לו, למתן. אך הוא העדיף לא לחקור יותר מדי.

חנה הייתה בדרכה לעשות קניות בשוק הקרוב לביתה. כבר מזה שנים שהיא עושה את הדרך כל יום חמישי, מביתה הנאה והמטופח שבקריית- משה, לשוק מחנה- יהודה הצפוף והעמוס, לעשות קניות לכבוד שבת קודש. ההליכה הייתה קשה ומאומצת, במיוחד לגילה המתקדם, אך בשביל לכבד את השבת עושים הכל. כל הדרך היא הרהרה בסיפור המפתיע שבעלה סיפר לה. היא מעולם לא שמעה ממנו את הסיפור המפליא הזה. היא אמנם ידעה על מות הוריו בשואה, אך מעולם לא ידע את פרטי המעשה. היא תהתה מדוע לא סיפר לה בעלה את זה כל השנים, מיד אחרי שיתחתנו, מה היה עד עכשיו, מדוע נזכר לנבור במסמכים האפלים מתקופת השואה, רק עכשיו לעת זקנה. היא תשאל אותו בהזדמנות. חנה הייתה שקועה במחשבות. היא לא הבחינה בדמות העוקבת אחריה ושומרת על כל צעד וצעד שהיא עושה. היא פנתה ימינה לרח' יפו לכיוון השוק. העוקב פנה גם הוא, שומר על מרחק של כמה מטרים מחנה, כדי לא לעורר תשומת לב. חנה כבר שמעה מרחוק את הרעש וההמולה של השוק ההומה והגועש. צעקות הרוכלים המכריזים על סחורותיהם המשובחות כבר הגיעו היטב לאזנה. חנה הגיע לשוק הרועש. האיש העוקב אחריה ניסה לשמור על קשר עם עין חנה כדי שלא תיעלם לו בין ים האנשים שמילא את השוק. יש לו משימה, והוא חייב למלא אותה על הצד הטוב ביותר. חנה הגיעה לבסטה של הירקות. היא מילאה את סל הקניות שבידה במלפפונים טריים ומשובחים. אח"כ עברה לדוכן העגבניות. היא מילאה שקית שלמה בעגבניות אדומות ויפות. היא ניגשה אל הפלפלים. היא בחנה אחד אחד לפני שהכניסה לשקית שבידה. יש לה טביעת עין מיוחדת בבחירת ירקות. היא ידעה לבחור את הירקות הכי טובים וטריים שיש. כבר שנים על גבי שנים שהיא קונה ירקות לכבוד שבת קודש. לפתע בלי שום התראה, מישהו התנגש בה בעוצמה אדירה, היא הרגישה חבטה חזקה באזור הכתף. היא שמעה מישהו ממלמל: "סליחה אני ממש מצטער." חנה הרגישה סחרחורת חזקה, היא צעקת כאב ונפלה לאחוריה על רצפת השוק המלוכלכת מחוסרת הכרה. העוקב סיים את מלאכתו והסתלק מהמקום במהירות. אנשים רבים התקהלו סביב חנה. צרחות וצעקות נשמעו מכל עבר. תוך דקות הגיע אמבולנס. ממנו ירדו שני אנשי מד"א וניגשו לטפל בחנה. "כולם לפנות את האזור, תנו לנו לטפל בפצוע." הם צעקו. הם רכנו אל חנה ובדקו את מצבה. "היא שברה את עצם הירך ואת האגן." אמר אחד מהם לשני. "אני גם מזהה פגיעה חמורה בראש, בעצם הגולגולת. ככל הנראה זעזוע מח." אמר השני. "צריך לעלות אותה על האלונקה ולשלוח אותה לבית חולים בדחיפות." הם הוציאו את האלונקה והשכיבו את חנה עליה. הם קשרו את הרצועות והעלו אותה לאמבולנס. האמבולנס דהר משם במהירות להדסה עין- כרם. * * * פרופסור ג'ורג' קליין ישב במשרדו המרווח שבאחד מגורדי השחקים בניו- יורק. הטלפון שבקצה שולחנו צלצל. הוא הרים את השפופרת וקרא: "הלו?" "בוס, יש תקלה קטנה בתוכנית." אמר הדובר השני מעבר לקו. "מה קרה?" שאל הפרופסור. בליבו קונן הספק. הוא ידע שהיה אסור לו לשלוח דווקא אותו לישראל לבצע את המשימה הזאת. "הזקנה נמצאת ברגע זה בבית- חולים, רחרחתי שם קצת. היא אמנם שברה את האגן, אך בנוסף לזה היא גם חטפה מכה קשה ראש, וסדקה את הגולגולת, היא קיבלה זעזוע מח. הרופאים אמרו לי שייקח זמן עד שהיא תשתחרר ויכול להיות שאף יצטרכו לנתח אותה." אמר האיש. הפרופסור הסתובב בעצבנות בכיסאו. "לא טוב, לא טוב." הוא אמר. "הטעות הקטנה הזאת יכולה לשבש לנו את כל התכנית! הזקנה צריכה להשתחרר מבית החולים כמה שיותר מהר. העוזרת הפיליפינית צריכה להיכנס כבר לפעולה בזמן הקרוב. הזקן עלול לעשות בעיות כל עוד אנחנו לא משגיחים עליו." הפרופסור נשף בעצבנות לתוך השפופרת. "האנס, אני סומך עליך שתדע מה לעשות, נסה לרחרח עוד קצת בבית החולים ולנסות לדלות עוד מידע מהרופאים, תגיד להם שיעשו הכל כדי לשחרר אותה. לא לחינם שלחתי אותך דווקא, אני יודע שתצליח לבצע את המשימה למרות כל התקלות." הוא טרק את השפופרת ברוגז. 'אוף למה אי אפשר לשלוח אותו לבצע משימה כל כך פשוטה, למה הכל חייב להסתבך.' חשב הפרופסור. * * * בישראל האנס ניתק את השיחה. 'הבוס כועס.' הוא חשב. הוא הרגיש את זה. 'אני חייב להוכיח לו שאני יכול לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר.' הוא התניע את רכבו, ונסע לבית החולים הדסה עין- כרם.

נריה הביט בחולמניות במורה להיסטוריה שהרצה על משהו שנשמע לו כמו 'האמנציפציה ליהודים בארצות אירופה'. הוא ניסה להקשיב, אך הריכוז היה ממנו והלאה. הוא בהה בנקודה לא ממוקדת באזור התקרה. מחשבותיו מרחפות לו אי שם. הוא הסתכל על הכיסא הריק שלצידו. עד לא לפני כמה זמן ישב עליו חברו הטוב. עכשיו הכיסא נשאר בודד, מחכה שמישהו יועיל בטובו לשבת עליו. נריה הרגיש בכל נימי ליבו את חסרונו של מתן, שברח מהכל והשאיר אחריו חלל ריק בנשמתו. הוא ניזכר בבדיחות שהריצו בשיעורים, את כל הצחוקים והדחקות שעשו ביחד. עכשיו הכל היה חסר לו. לא היה מי שייתן קצת חיות בשיעורו המשעמם של המורה להיסטוריה . הוא ראה לרגע למול עיניו את פרצופו המחייך של מתן. 'איפה הוא נמצא?! מהוא עושה עכשיו?' המחשבות האלה לא הרפו ממנו. הוא בקושי שמע את קולו של המורה להיסטוריה קורא אליו. "נריה, אתה איתנו?" נריה התנער. "מה? כן... הא..." "האם תוכל לומר לנו כיצד בא לידי ביטוי שיפור מעמדם של היהודים בעקבות האמנציפציה?" שאל קולו הנוקב של המורה. נריה התפתל. מתן בטח היה מוצא דרך להציל ממצבים כאלו. שוב הוא תעה היכן הוא יכול להיות ומה הוא עושה ברגעים אלו. * * * מתן באותו זמן היה צועד עם ג'ק לאורך נהר ננגס. שניהם עם תרמילים ענקיים על הגב צועדים ביחד צופים בנוף הקסום של הודו. "נו מתן מה אתה אומר?!" אמר ג'ק למתן וטפח על שכמו. "נהנה כל רגע." אמר מתן בחיוך. "שתדע לך שהודו היא אחת הארצות היפות בעולם." אמר ג'ק. "היא השביעית בגודלה בעולם והשנייה בעולם בגודל אוכלוסייתה אחרי סין כמובן. הרבה תיירים נמשכים אליה. גם בגלל יופייה וגם ישנם כאלה שבאים לחפש להם דרך חדשה בחיים ומוצאים אותה בהודו." "אני באתי לכאן בגלל שני הדברים." אמר מתן. "אני באמת מנסה למצוא לעצמי דרך חדשה בחיים. הדרך שבה חייתי עד עכשיו מגלה לי את פרצופה האמיתי. היחס שאני מקבל מהם, מהאנשים שכאילו רוצים בטובתי, ממש מחפיר. כולם דוחים אותי ולא מוכנים לשמוע אותי. לכן אני רוצה להתנתק מהמציאות שבה הייתי ולחפש לעצמי משהו אחר בחיים." ג'ק בפניו של מתן. צער ויגון נשקף מהם. "כאן בהודו אני חושב שתמצא את מה שאתה מחפש." הוא אמר לו. "ישנם הרבה סוגי דתות בהודו, אבל הדת המרכזית שאליה כמעט יותר משמונים האחוזים של האוכלסייה היא דת ההינדואיזם." "את ההינדואיזם מאפיינת אמונה באלים שונים. כל האלים נתפסים על עובדי הדת כהתגלמיות שונות של האל האחד 'הברהמן'. שהוא כמו מקביל לאלוקים שלך או אני מקווה לאלוקים שהיה שלך." ג'ק הפסקה קצרה והמשיך:"עובדי דת ההינדית מאמינים בגלגול נשמות. הם טוענים שנשמתו של האדם עוברת גלגולים שנים ולא מוצאת מנוח עד שהיא מתמזגת עם האל, ואז היא כבר לא צריכה לעבור גלגולים נוספים. הסיבה לגלגול נשמות היא הצורך לתקן ליקויים מחיים קודמים במבנה האישיות של האדם אחרי שכבר צבר את כל המעשים שכבר עשה. על פי אמונה זו, הנשמה שבה ומתגלגלת כל פעם מחדש בגוף לפי רצונה, ובוחרת את המקום, הזמן וההורים שלהם תיוולד, מתן זכר שפעם הרב שלהם הסביר להם קצת על גלגול נשמות. הוא אמר שעל פי הקבלה אדם מתגלה בנשמה מסוימת כדי לכפר על עברות שהוא עשה. היה אחד ששאל על גלגול נשמות בדתות אחרות. הרב ניסה קצת להתחמק אבל לחצו עליו אז הוא הסביר קצת על גלגול נשמות בדתות המזרח אבל הוא אמר שזה שטויות ולא צריך לייחס לזה חשיבות. עכשיו איך שג'ק הסביר לו זה נשמע בהרבה יותר הגיוני. "גם ביהדות יש את המושג גלגול נשמות,רק ששם זה קצת אחרת. על פי היהדות הנשמה נכפית ללא רצונו על האדם. אפילו אם הוא צדיק גמור הוא צריך למות כדי לכפר על עוונות שאדם אחר עשה. אני דווקא מתחבר יותר לדברים שאתה אומר, שהאדם מתגלגל בנשמה אחרת כדי לכפר על העוונות שלו, והוא בוחר באיזה דמות להתגלות." ג'ק זרח מבפנים. הנה הוא מצליח לאט לאט להשפיע אליו ולהרעיל את נשמתו. כך הוא יהיה מוכן להיות בשרותנו ולעשות את המשימה שנטיל עליו. הבוס בוודאי ישמח.

לחן והביצוע שלי.

פרק א' מתוקן.doc נריה כבר המתין מאחורי שני פחים מול הבית של מתן. בשתיים ודקה הוא ראה אותו יוצא מהבית עם תיק גדול על הגב. 'זה נראה כאילו הוא הולך לברוח לתקופה ארוכה.' חשב נריה. הוא ראה אותו מוציא צרור מפתחות ופותח את דלת הרכב ונכנס לתוכו. נריה אמר לעצמו: 'אני חייב לעשות משהו, אני צריך לעצור אותו.' הוא זינק ממקום מחבואו ורץ לכיוון הרכב, פתח הדלת וירה בצרורות לעבר מתן. "חכה רגע, אל תעשה את זה. אל תברח. אתה נוהג בפזיזות. תחשוב טוב לפני מה שאתה עושה." "עזוב אותי, אני יעשה מה שאני רוצה. נמאס לי כבר מהכל, כולם נגדי. אני עוזב הכל ." ענה מתן לעומתו. "אתה עושה טעות גדולה, מתן." אמר נריה. "תחזור מחר לישיבה תדבר עם ראש הישיבה ותגיד לו את כל מה שבליבך. אני בטוח שהוא יבין אותך." אך מתן לא שעה אליו. הוא התניע את הרכב ונעלם מהמקום. נריה נשאר עומד נטוע במקומו. מרב הלם לא יכול לזוז. הוא הרגיש שחברו הטוב נעלם מחייו. אך הוא מיד התעשת וחשב מה לעשות. 'צריך להודיע מישהו.' הוא חשב אולי להעיר את הוריו של מתן ולומר להם. אך מייד ביטל את הרעיון. 'הבית בטח נעול, וגם חבל להעיר אותם אם מילא כבר אין מה לעשות.' לבסוף החליט שאין ברירה והוא חייב להתקשר לרבש"ץ של הישוב ולהודיע לו שינסה לעצור אותו בכניסה לישוב. * * * הטלפון חרום של אבי הרבש"ץ צלצל. הוא התהפך על משכבו. 'מי זה מצלצל בשעה כזאת ועוד בשבת.' אחרי ששמע מה יש לדובר מהעבר השני של הקו לומר הוא הזעיק את שני השומרים שאמורים לשמור הלילה לש.ג. * * * מתן הגיע ליציאה מהישוב. הוא הגביר את המהירות, הוא רצה לצאת מפה כמה שיותר מהר. עוד עשר דקות הוא אמור להיות להיות ברמת- גן אצל ג'ק. הוא יודע שג'ק לא אוהב איחורים. הוא לא רצה עיכובים נוספים. הוא חלף על השער של הישוב אף לפתע הבחין שג'יפ צבאי דולק אחריו. מתן נבהל. 'כבר הגיעה השמירה?!' הוא לחץ על הדוושה בכל כוחו. 'אני חייב להיפטר מהם.' הג'יפ המשיך להיצמד אחריו. הוא ניסה לנער אותם מעליו אך ללא הועיל. בינתיים בתוך הג'יפ ישבו שני השומרים יוסי ובועז וניסו להשיג את הרכב שמולם. "אני חייבים לעצור אותו." אמר יוסי לבועז. "רק שלא יעלם לנו." גשם החל לטפטף. הראות נעשתה יותר ויותר קשה. הם לא הצליחו לראות את הרכב. "הוא נעלם!" קרא בועז. "אני לא מאמין, הוא הצליח לחמוק לנו מהידיים!" הם הגיעו לעיר רמת- גן. הם המשיכו בנסיעה ברחובות השקטים של רמת- גן הנמה את שנתה, מנסים נואשות למצוא את מתן. הם כמעט התייאשו עד שלפתע צעק יוסי: "הנה הרכב!" הם מצאו את הרכב חונה ליד וילה מפוארת. הם יצאו מהג'יפ וסקרו את הבית. "הוא כנראה נמצא פה." אמר בועז ליוסי. "אנחנו צריכים לנסות לחדור לבית." הם הוציאו את ציוד הפריצה מהג'יפ וחיפשו דרך איך להיכנס לבית. יוסי הצביע על חלון בקומה השנייה שממנו נראה לו אפשר להיכנס. בועז לקח חבל וקשר אותו סביב הסורג של החלון. הוא החל לטפס עד שהגיע לחלון. הוא טיפל בברגים של הסורג עד שהלה נפל, נחבט בקיר עד שנחת בקרקע בכל רעש גדול. "תזהר לא לעשות רעש." אמר לו יוסי. "אני מקווה שאף אחד מדרי הבית לא התעורר". בועז כבר היה בפנים. הוא סקר את החדר שהיה בו. על הקירות היו תלויות תמונות של אמנים. מדפי ספרים היו בצד אחד של החדר ומולם הייתה מיטה גדולה מוצעת. אגרטל גדול היה מונח בכניסה לחדר. לא היה איש בחדר. הוא המשיך לסרוק את שאר הבית. הבית היה ריק מאדם. 'הוא חייב להיות פה איפשהו.' לבסוף הגיע לאיזשהו חדר בקצה המסדרון. בחדר הייתה מיטה שמצעיה מבולגנים. "נראה שמישהו ישן פה." הרהר לעצמו. מול המיטה הייתה מכתבה גדולה ועלייה הרבה מסמכים מפוזרים. הוא אסף את המסמכים ויצא מהבית. יוסי חיכה לו בקוצר רוח, שעון על הג'יפ, כוסס את ציפורניו בעצבנות. "לא מצאתי אותו." אמר בועז. "אבל מצאתי מסמכים שאולי על פיהם נוכל לגלות משהו." הם נכנסו בחזרה מאוכזבים לג'יפ. "יכול להיות שהוא נסע עם עוד מישהו והם החליפו רכב." אמר יוסי. "טכסיס מוכר." הם המשיכו בנסיעה שקטה בחזרה לישוב 'חרב דוד'. * * * הרב פנחס התעורר לקול ציוץ הציפורים. השעה 7:45. הוא צריך להעיר את ילדיו לתפילת שחרית. הוא עלה לחדרו של מתן ראשון. הוא ידע שזוהי משימה קשה להעיר את המתן. כל פעם שהוא מנסה לעשות זאת, מתן אומר לו עם עין אחת פקוחה: 'אבא עזוב אותי, תן לי עוד קצת לישון. נו אבא אין לי כח,עוד כמה דקות אני קם.' הוא פתח את דלת החדר ונדהם לגלות שהחדר ריק. הוא שעשע את עצמו במחשבה שאולי הוא כבר הלך לתפילה.'מי יודע אולי היום הוא החליט שהוא מגיע בזמן לתפילה.' הוא הלך להעיר את שאר ילדיו. כשיצא מהבית הוא גילה שהרכב לא שם. בזמן האחרון היו הרבה פריצות בישוב. הוא תהה אם יש קשר בין הדברים. הוא הגיע לבית הכנסת והתאכזב לגלות שמתן לא שם. 'היכן הוא יכול להיות?!' כל התפילה מחשבותיו היו מרוכזות במתן. הוא התפלל בכל ליבו שלא קרה למתן כלום. אחרי התפילה ניגש אליו יוסי לוי. "הו שבת שלום ר' פנחס, מה שלומך?" פנחס לא היה יכול לענות 'בסדר, אצלי הכל טוב ב"ה.' יוסי סיפר לו הכל. הבשורה נחתה עליו כרעם ביום בהיר.

כעס ורוגע..mp3

קצת פיקשושים אבל זנ עדיף מ-20 ההקלטות הקודמות...

לזכר אמונה חיה ז"ל השמים רעשו צריכה נשמה לרדת לא סתם נשמה נשמה מיוחדת למי תבוא? למי תתאים? נשמה כזו לא בכל מקום מגדלים. הנשמה לבשה גוף קצת מוזר שונה משונה מעט זר היא מוכנה לרדת רוצה לרדת רוצה לגדול בעולם.

https://a7.org/?file=

למרות שהנושא הזה כבר נדוש החלטתי לנסות תמונה ראשונה שלי בשקיעות שצילמתי בטיול שנתי. התמונה ללא שום עיבוד במחשב.(הקישור כן.)20070622093644.jpg

מצטער הפאשלות שהיו לי באמצע פשוט זה ההקלטה העשירית ונגמרה לי הבטריה באמפי ולא היה כח להקליט עוד..

פורים שמח!

קצת מהר אבל לא נורא..

ב"ה שבת שלום!! (עריכה : התאמה לRegExp של משה... צחקן) לשמיעה. או פה : https://a7.org/?file=

עם קצת פאשלות.. אבל זה מה יש.. קול ברמה נשמע.wma

בס"ד עם קצת פאשלות אבל זה מה יש... אבל בכול אופן תהנו..(או שלא..) ושבת שלום לכולם! (נ.ב למי שלא מצליח לשמוע ישמור את הקובץ וישמע משם..)

זאת גירסה ראשונה בקרוב אני יעלה באיכות טובה.. מוקדש ליצחק!

קטע מקורי שלי.

צלצול הטלפון נשמע היטב בחלל הבית. פנחס ניגש להרים את השפופרת. "שלום, ר' פנחס? מדבר צבי כהן הר"מ של מתן. " "אה, שלום." ענה פנחס. הוא חשב שהוא מתקשר בקשר למתן. אך לא. "זה בקשר ליד לאחים." אמר ר' צבי. פנחס ידע שר' צבי כהן וגם ראש ישיבה עובדים ב'יד לאחים'. הוא קיווה שיש בפיו רק בשורות טובות. "אני שמח לבשר לך." פתח צבי. "שהשגנו ב"ה רשימה של מבוקשים וביניהם גם הבעל של ביתך, ציפורה. חלק מהאנשים הם אחראים לכמה פיגועים." "יופי ב"ה, אני שמח לשמוע." אמר פנחס. בלי נדר עוד כמה ימים נצא לפעולת חילוץ. נקווה שה' יהיה בעזרנו." אמר ר' צבי. "אני מקווה מאד שהפעולה תצליח." אמר פנחס. * * * שלושתם כבר היו על המכונית בדרכם לשדה התעופה. יוסי שאל את בועז היושב על ההגה: "דיברת כבר עם המשטרה שיוציאו צו איסור יציאה מהארץ למתן ולאיש שכנראה איתו?" "פנחס דיבר איתם." ענה בועז. "שאל אותו." "כן אני דיברתי איתם." אמר פנחס. "היה לי קצת לשכנע אותם. הם בהתחלה טענו שהילד הלך מרצונו ואין להם שום עילה לעצור אותו, אבל אז אמרתי להם שראיתי ערבים נכנסים לבית של ג'ק המסתורי הזה והראיתי להם את התמונות והם אמרו שיכול להיות שהם באו לתקן איזה מזגן או משהו, בהתחלה לא חשבתי על זה אבל אז טענתי שאם כך לא צריך כל כך הרבה ערבים מספיק אחד או שניים ולמה הם דפקו בצורה מיוחדת והם היו צריכים להגיד איזה סיסמה ולמה תוך 40 דקות הם כבר הגיעו לשדה תעופה. הם ירדו מהרכב ונבלעו בתוך ים האנשים ששטף את שדה התעופה. קשה היה למצוא מישהו בתוך כל הבלגן הזה. בועז הציע שהוא ילך למודיעין לברר האם השמות של מתן וג'ק נמצאים ברשימה של היוצאים מהארץ בטיסה של 3:45, ויוסי ופנחס ילכו לחפש את השוטר או את מתן. הם ראו אותו נבלע בתוך ים האנשים ומפלס לו דרך ביניהם. בועז הגיע למרכז שירות הנוסעים, המתין בסבלונות עד שיגיע תורו ואח"כ ניגש אל הפקידה וביקש ממנה לברר האם השמות של מתן וג'ק נמצאים ברשימה. הפקידה עיינה כמה דקות במסך שמולה ואחר כמה זמן אמרה: "לא, אני מצטערת, אבל אני לא רואה את השמות האלה מופיעים ברשימה. בועז התאכזב. "לא?!" הוא חשב אולי הם דחו את הטיסה. "את יכולה לבדוק לי בבקשה ברשימה של הטיסה הבאה?" הוא שאל. היא עיינה שוב ואמרה: "מצטערת, גם ברשימה הזאת הם לא מופיעים." "אולי ברשימה של הטיסה הקודמת?" ניסה בועז. אך גם ברשימה הזאת הם לא הופיעו. הוא ביקש ממנה לחפש בכל הטיסות של אותו יום. "מצטערת, הם לא מופעים בשום מקום." בועז חזר מאוכזב לשאר חבריו. הוא ראה אותם שחים עם שוטר שהחזיק בידו שלט שעליו כתוב: 'מתן גורן' בועז הודיע להם שאין טעם לחפש אותם, הם לא נמצאים ברשימה. "אל תדאג." אמר השוטר, ושפמו התנודד מתי שדיבר. "עדיין יש טעם לחפש אותם." "אך קודם כל אני יציג את עצמי, שמי מוריס בוסקילה ואני נשלחתי מטעם המשטרה לעזור לכם להחזיר את הילד האבוד." בועז לחץ את ידו. "נעים מאד, אני בועז." השוטר ערסל את כרסו. "יכול שיש להם דרכונים מזויפים." הוא אמר. "אנחנו צריכים לחפש מישהו שקצת דומה למתן." ב- 3:40 נשמע קול כרוז נשי: "נוסעים יקרים, הטיסה להודו של מטוס 455 יוצאת בעוד 5 דקות." בועז, יוסי, פנחס והשוטר, תרו בעיניהם אחר מתן או מישהו שמזכיר אותו. אך לא עלה בידיהם כלום. שום אחד שדומה למתן לא נראה באופק. המטוס החל להמריא., והם ידעו שאין להם כבר סיכוי למצוא אותו. הם חזרו בתחושה של כישלון והחמצה. * * * באותו זמן, התכנסה קבוצת ערבים במרתף סודי בבית ברמת- גן, ושחה ביניהם. ראש הקבוצה 'מוחמד אל עזאת' ערבי גבוה וקצת שמן עם שפם עבות וכאפיה שעטפה את ראשו, דיבר: "השלב הראשון במבצע הסתיים. הדג נלכד ברשת, הצלחנו לצוד את הבחור. ג'ק, הלא הוא מחמוד, הצליח לפתות את מתן לצאת איתו לחו"ל באמתלה של טיול ברחבי העולם. הסית אותו נגד הישיבה שלו ובמיוחד נגד הרב שלו ורה"י שהם דמויות מרכזיות במבצע, וגם בכלל נגד הדת. הם אתמול כבר טסו להודו, יטיילו קצת, כדי לגרום למתן להאמין לו, הוא יסביר לו "כן." ערבי צעיר בשנות העשרים לחייו קם ודיבר. הוא היה שחום עם תווי פנים ברורים, לחייו הלא מגולחות השוו לו מראה של אסיר. "אמרת שמתן הגיע לפה, לבית של מחמוד, לפני יומיים ומשם הם החליפו רכבים. המשטרה ומי שמחפש אותו, גילו את הרכב של מתן או של אבא שלו, עובדה שהרכב כבר לא פה, עכשיו הם יעשו חיפוש בבית ויגלו את מקום המפקדה שלנו , ואולי גם ממצאים שיוכלו לסייע להם להוביל אל מתן." הוא התיישב בחזרה ונתן לראש הקבוצה לדבר. "אל תדאג." הוא אמר לו. "אנחנו נמצאים במרתף תת קרקעי עמוק מתחת לאדמה, אין כמעט כל סיכוי שיגלו אותנו." הוא כחכח בגרונו והמשיך: "וחוץ מזה הכנו להם תרגיל קטן." הוא עצר לרגע והתקרב אל הנוכחים כממתיק סוד. "הנחנו כמה מסמכים מזויפים באחד החדרים כדי להטעות אותם. רק הפרט הראשון שמתן יגיע לבית של ג'ק, מחמוד, ומשם יחליפו רכבים, נכון. משם הם באמת המשיכו לדירה של אבו לטיף." אבו לטיף חייך וקד קידה קטנה לעבר הנוכחים. "הם באמת חושבים שהם נסעו לאיזה זקן אחד בתל- אביב ששילמנו לו כסף כדי שיגיד שמתן וג'ק היו אצלו. מתן ומחמוד כבר טסו אתמול להודו והם חשבו שהטיסה היום כמו שהיה כתוב במסמך. ואכן הם בלעו את הפיתיון." אל עזאת גמר לדבר ונתן לנוכחים לשאול שאלות. אחד הנוכחים קם ושאל: "יכול להיות שבזמן שמתן ומחמוד מטיילים להם בהודו, אנשי 'יד לאחים' בינתיים יפרצו לכפר ויבצעו את זממם. אנחנו צריכים כמה שיותר מהר להשיג את הרשימה ולחבל להם בתכניות." מוחמד אל עזאת ענה לו: "הם לא יהיו כל כך הרבה זמן בהודו. הם יחזרו תוך שבוע לפחות. וחוץ מזה אנחנו כמעט בטוחים שיד לאחים לא יתחילו את פעולת החילוץ שלהם בימים הקרובים.הם בטח למדו לקח מהפעולה הקודמת שנכשלה." מוחמד אל עזאת שאל אם יש עוד שאלות, משלא ענו לו, הוא חתם את האספה. "טוב אז זהו להיום. ניפגש בקרוב לדיון נוסף. האספה נסגרה." כל הנוכחים התפזרו איש איש לביתו.

שבת בערב אחרי הסעודה. הרחוב בישוב 'חרב דוד' נראה שוקק חיים כצהרי יום השבת. אנשים מטיילים להם לבד או בקבוצות, חבורה של בנות קטנות ועליזות מקפצות בגומי. זוג צעיר עם עגלה ותינוקת בתוכה הולכים בנחת, וילד חמוד כבן שלוש נגרר אחריהם ומחזיק בחצאית אימו ומילל. חבורה של ילדים בני 8-7 ששיחקו בכדור, חיכו בסבלנות עד שהם יעברו. שני אברכים דיברו בינהם מתחת לפנס רחוב, כנראה התפלפלו באיזו סוגייה הלכתית. בחור ובחורה הלכו יחד יד ביד. היו שלימדו עליהם כף זכות שהם אח ואחות. קבוצה גדולה של בנות פיטפטו בקולניות. אחת מהם סיפרה על איזה שימלה מהממת שהיא קנתה, ומנתה את המעלות אחד מהם נראה קצת 'ערס', מכנסי ג'ינס צמודות, חולצה מכופתרת בצבע תכלת, לחיים מגולחות למשעי, בלורית קטנה מזדקרת מהמצח וכיפה קטנה מאחורה. השני נראה קצת יותר 'צדיק'. "אז מה מתן." אמר ה'צדיק' ל'ערס' "אתה חוזר מחר לישיבה.?" "לצערי כן." ענה מתן. "אחרי איזה כמעט חודש שלא הייתי בה. ותאמין לי אני לא מתגעגע" "אבל אנחנו מתגעגעים אליך." אמר נרייה, הבחור השני. "מה אני אעשה, אני לא צריך להידפק בגללכם" אמר מתן. "בשביל חברים צריך לעשות הכל" אמר נרייה. "וחוץ מזה אפשר לחשוב שאתה עובר שם עינויים." מתן התעצבן. "איך אתה יודע שלא?" הוא צעק. "אמנם לא עינויים פיזיים אבל נפשיים כן! אני מרגיש כאילו הרב שונא אותי. תמיד יש לו משהו נגדי. הוא מחפש בכל היזדמנות לרדת עלי בגלל שאני הכבש השחור בכיתה." הוא עצר לרגע והמשיך: "ואתה קולט." הוא אמר. "על מה סילקו אותי, על זה שברחתי שבוע מהישיבה, על זה שולחים אותי לעוד שבועיים מחוץ לישיבה. אבל תכל'ס מה אכפת לי, אני מעדיף להיות בבית מאשר בישיבה." משהו גרם לו להפסיק מדיבורו. ידו מיששה את הכיס הימני של מכנסיו. היא רעדה. הוא הרגיש שמשהו רוטט בתוך הכיס. "מה קרה?" שאל נרייה. "כלום." הוא השיב. "רק ניזכרתי שההורים שלי ביקשו שאני יהיה בבית בשעה הזו." נרייה הבחין בשקר שאמר חברו, אך הוא לא אמר כלום ורק הביט בו מתרחק לכיוון ביתו. אך במקום לפנות ימינה לכיוון ביתו, הוא סטה מהדרך לאזור לא מיושב. הוא הלך והסתתר מאחורי שיח קוצני ובדק שאף אחד לא מסתכל. נרייה בדיוק באותו זמן לא הסתכל כדי לא לעורר את חשדו. מתן הוציא את הפלאפון הסלולארי מכיסו ובדק את ההודעה שקיבל. 'ב-2:00 לפנות בוקר נעשה את זה. ג'ף.' הוא התרגש מאד. הוא קיווה בכל ליבו שהפעולה תצליח. הלילה הוא עומד להסתלק מפה ולצמיתות. אמנם הוא רצה כמה פחות לחלל את השבת, אבל עצם המחשבה שמערכת הסבל והייסורים עומדים להסתיים דחקה את כל המחשבות הצידה. מתן אמר לעצמו אם כבר אז כבר והצית לעצמו סיגריה. הוא לא הבחין בזוג עיניים העוקב אחר מעשיו. הוא קם והחל ללכת, אך לפתע הייתה לו תחושה שמישהו נועץ בו עיניים. הוא המשיך ללכת עוד קצת ואז הוא הסתובב אחורה בפתאומיות וראה את חברו נריה עומד מולו. אף אחד מהם לא ידע מה להגיד לשני. הם הסתכלו דקה ארוכה אחד על השני מבלי לומר מילה. לבסוף אמר נריה: "אני לא מאמין למראה עיניי! לא ידעתי שעד כדי כך הידרדרת." מתן התקרב אליו, אחז בדש חולצתו וקרא אליו בארסיות (בערסיות): אם אתה תספר למישהו את מה שראית עכשיו, אני לא יהיה חבר שלך לעולמים, ואתה תצטער על כך." מתן התרחק מהמקום והותיר את נריה המום ופגוע. הוא הביט במתן ההולך לביתו עד שנעלם לגמרי מן העין. נריה פנה גם הוא ללכת לביתו. כל הדרך הציפו אותו מחשבות. 'אני חייב לספר על כך למישהו.' הוא לא שם לב שכבר הגיע לפתח ביתו. הוא נכנס הביתה נעל את הדלת ועלה לחדרו. הוא התפשט לבש פיז'מה ונכנס למיטה. 'מעניין מה יקרה ב2:00' חשב לעצמו. 'אני חייב ללכת לבדוק'. הוא הציץ בשעון. השעה הייתה כמעט אחת. 'יש עוד כמעט שעה, בינתיים אקרא תהילים להצלחתי.' * * * מתן התהפך במיטתו מצד לצד. מרוב מחשבות לא הצליח להירדם, או יותר נכון לא ניסה להירדם, כי הוא ידע שעוד מעט יגיע הרגע הגדול. הוא קיווה שנריה לא הצליח לראות ההודעה. רק שהוא לא יהרוס הכל. בעשרה לשתיים הוא יצא מחדרו והלך לחדר השנה של הוריו,פתח את הדלת בזהירות ונכנס חרש. הוא התקרב למיטתו של אביו, אביו נחר קלות והוא חשב שהוא מתעורר, אך מייד נרדם שוב. הוא הרים מעט את הכרית ושלף משם צרור מפתחות של הרכב. 'מצטער אבא, אבל אני חייב לעשות את זה.' הוא הכניס את הצרור לכיסו יצא מהחדר ועלה לחדרו. הוא לקח את התיק שכין לו מבעוד מועד, בדק שלא שכח כלום ויצא מהבית אל אוויר הלילה הקריר.

.mp3

רק החלק הראשון של היצירה

ליצירה

בס"ד הנה הוא :-)

פורים שמח לכל עם ישראל!

פורים שמח!

משו קצר לכבוד ט'ו בשבט הבעל"ט

האיכות פה לא טובה ביגלל שזה היה בהתחלה קובץ MP3 והוא היה יותר ממגה אז המרתי אותו ל WAM.. וגם המהירות משום מה נהיתה יותר מהר אז מי שיכול ישחק ב'שיפורים' במדיה ויאיט טיפה וישחק עם האיכות.. אבל בסה"כ זה בסדר.. לחן: הרב קרליבך ממקומך מלכנו תופיע.wma

סקיצה נחמדה של מנגינה מוכרת.. גשר לונדון מטמוטט.

.

הקיפול הוא המצאה שלי.