יצירות של נח"תיסטית

20100326151731.swf עבודה של ממש מתחילים בפלאש.. חג שמח :)

עבודה בתוכנת אילוסטייטור

בס"ד "אמונה, אני כבר הרבה חושב על זה שאני רוצה שאת תהיי האשת חיל שלי." ידידיה השפיל את מבטו. התחלתי לבכות, כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה. שתקתי גם ידידיה שתק. אחרי כמה דקות של שקט ידידיה הרים את ראשו ושאל "אמונה, את מסכימה. את רוצה?"הוא הסתכל עלי בפעם הראשונה מאז התחיל לדבר על הנושא. "ידידיה, בטח שאני מסכימה ורוצה. כבר הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה." הסתכלנו אחד על השני ושמחנו. "אז את רוצה שנלך עכשיו להורים שלי ונספר להם או שנלך קודם להורים שלך ואז נלך להורים שלי?" "לא, אני חושבת שקודם נחזור לבית של סבתא שלי ונספר לה ראשונה מגיע לה לא?" ידידיה צחק, צחקתי איתו. הוא הסכים איתי והתחלנו ללכת לכיוון הבית של סבתא שלי. "שלום סבתא, מה שלומך?" נכנסנו הביתה בקריאה גדולה. מיד סבתא יצאה מהחדר בו שהתה ושמחה לקראתנו. "ברוך ה' אמונה. מה שלומך? מה שלומך ידידיה?" ברוך ה' סבתא. לידידיה ולי יש משהו חשוב לספר לך.אבל לפני זה תשבי פה על הספא, אני הולכת להביא קצת שתיה ועוגיות כי גם ידידיה וגם אני לא שתינו היום כמעט כלום." "אין בעיה המדריכה. אני יושבת פה ומחכה. ידידיה עד שהיא תחזור מה שלומך? איך בצבא?מה חדש?" כל פעם שאני מדברת בטון של סמכותיות סבתא קוראת לי המדריכה. היא כאילו רוצה לרמוז לי שנכנסתי יותר מידי לתפקיד אבל עם הזמן זה כבר הפך למין בדיחה ביני לבי סבתא. בדיחה שאף אחד לא הבין. כחזרתי מצאתי את סבתא וידידיה באמצע שיחה ערה ומעניינת. סבתא שמה לב שחזרתי ומיד הפסיקה את השיחה. "טוב, ילדודס מה רציתם לספר לי?" "אז ככה סבתא של אמונה" ידידיה ניסה לפתוח במין טון רשמי שכזה אבל העניין לא כל כך הצליח לו תוך מספר שניות השמחה פרצה ממנו החוצה. "באנו להגיד לך שאמונה ואני הולכים להתחתן." "איזה יופי מזל טוב ילדים מקסימים שלי. מזל טוב אני כל כך שמחה בשבילכם" סבתא קפצה מאושר היא התחילה לבכות ולחבק אותי. "סבתא את הראשונה שיודעת מזה עוד לא הלכנו להורים שלנו אז אנחנו רוצים לבקש ממך לא לספר לאף אחד עדיין גם לא לאמא ואבא שלי טוב?" "אמונה, ככה את מכירה אותי. את יודעת שאם את מבקשת שאני לא אספר אז אני לא מספרת. אין בעיה אני אחכה לטלפון מאמא ואבא שיבשרו לי." "טוב סבתא בתיה, אמונה ואני קצת ממהרים כי אנחנו רוצים להספיק היום גם לספר להורים שלי וגם לספר להורים של אמונה. בעזרת ה' אנחנו נבוא לבקר בקרוב." יצאנו מהבית של סבתא בתיה והתחלנו ללכת לכיוון הבית של ידידיה. כל הדרך צחקנו פתאום ידידיה הרצין ואמר: "אמונה מעניין איך תיראי עם מטפחת על הראש..." הוא אמר ובהה באוויר כאילו ניסה לדמיין זאת. "תחכה ותראה. אני לא מתכוונת להראות לך עד אחרי החתונה. אלא אם כן תבוא איתי לקנות מטפחות מה שלא נראה לי שיקרה כי אתה כל היום בצבא." "אז אני אבקש חופשה בשביל זה" "כן? ומה תגיד למפקד שלך? הקשב המפקד אני צריך ללכת לראות איך הארוסה שלי תראה עם מטפחת אחרי החתונה אז אני צריך ללכת לקנות איתה מטפחות." ניסיתי לחכות אותו בצורת דיבור שלו למפקד. זה הצחיק את ידידיה צחקתי איתו, זה בהחלט היה מצחיק. "לא... אבל אני אגיד לו הקשב המפקד יש לי כמה סידורים לקראת החתונה אז אני צריך חופש". "טוב נחכה ונראה." הגענו לבית של ידידיה. ידידיה נכנס ראשון ואמר לי לחכות בסלון, ידידיה נכנס בינתיים לתוך הבית וקרא להורים לשלו. לידידיה היו עוד 6 אחים. חמישה מעליו נשואים ועוד אחות "קטנה" שלמדה בבהר"ן. עד שההורים של ידידיה נכנסו לסלון קיבלתי טלפון מדינה החניכה שלי. "אמונה אני חייבת אותך דחוף מתי את חוזרת לאולפנא?" דינה נשמעה רצינית ולחוצה. "מה קרה דינה?" "אני לא יכולה לספר לך בטלפון. מתי את מגיעה?" "אני מגיעה מחר בבוקר." "טוב ביי". הספקתי להגיב ודינה כבר ניתקה את הטלפון דבר שגרם לי להרהר ולשקוע במה קרה לה. הייתי כל כך שקועה בדינה עד שפתאום שמעתי את ידידיה . "אמונה הכל בסדר?" "כן בטח" התנערתי מהרהורי ונזכרתי למה בעצם אני פה באמצע הסלון של משפחת לוין. חייכתי במבוכה. ידידיה הציל את המצב. "אבא ואמא, את אמונה אתם מכירים נכון? היא הנכדה של בתיה השכנה שלנו. אז החלטנו אמונה ואני שאנחנו רוצים להתחתן." "מזל טוב איזה יופי, אנחנו ממש שמחים על ההחלטה הזאת שלכם." אמא של ידידיה קמה אלינו, חיבקה ונישקה אותי ותך כדי היא לחשה לי באוזן: "אני כל כך שמחה שידידיה בחר דווקא בך". הסתכלתי עליה במבט שואל. "לא עכשיו בהזדמנות תבואי לכאן לקצת יותר זמן ונדבר כמו שצריך רק שתדעי שאני וגם משה בעלי שמחים איתכם מאוד". שמחתי שההורים של ידידיה אוהבים אותי זה הקל עלי הרבה. בינתיים אבא של ידידיה הביא את ליקר השוקולד המשפחתי "אולי תיקחו את האוטו של אבא?" "אמונה, את רוצה שניקח אוטו?" "לא יודעת איך שבא לך אם יש לך כוח לנהוג אז סבבה אם לא אז זה לא עקרוני לשננו יש נסיעות חינם." "עזבי, ניקח אותו וזהו." יצאנו לדרך. בדרך סיפרתי לידידיה על השיחה המוזרה שלי עם דינה. ידידיה הכריח אותי להתקשר לדינה ולראות מה קרא לה. התקשרתי. "דינה, מה שלומך? מה קרה?" "אמונה, אני לא רוצה להיות היום בבית, וחשבתי לבוא לישון בדירה שלך אבל את לא נמצאת אז כנראה אני אצטרך לסבול בבית." "לא, את לא צריך לסבול בבית את הולכת עכשיו לדירה שלי עם פיג'מה וישנה שם אני אגיע מאוחר בלילה. בסביבות השעה שתיים– עשרה אחד בלילה." "לא רוצה אני מתביישת ללכת לדירה שלך לבד. אני לא רוצה שכל המדריכות של האולפנא ידעו את זה." "דינה, אין לך מה להתבייש. חוץ מזה שאף אחת לא נמצאת היום כולם בבית כי השבוע אני עובדת באולפנא יום שישי אז את יכולה להיות רגועה. אני מתקשרת עכשיו למוריה הרכזת שלי להגיד לה שאת באה אליה לקחת את המפתחות של הדירה." "תודה רבה אמונה". התקשרתי לרכזת שלי וסידרתי את העניין עם המפתחות וחזרתי להיות רק עם ידידיה שנהג וחייך לעצמו כל הדרך. "מה החיוך הזה על השפתיים שלך?" "אני שמח שהצלחתי לגרום לך להתקשר לחניכה הזאת כי אני בטוח שהסידור הזה שסידרת לך יהיה ממש הצלה בשבילה." "ידידיה אתה כזה מדהים. אבל עזוב את כל הבעיות של החניכות שלי יהיה לך עוד הרבה זמן להיות טרוד בבעיות שלהם." "נכון. אז אשת חיל שלי מתי את רוצה שנתחתן?" "אולי בסיוון" "טוב, אבל מה תהיי לבד חודש שלם?" "אני לא יהיה לבד יש לי את החניכות שלי וזה לא שאני עכשיו לא לבד בדירה. אני אסתדר ואתה תבוא לשבתות." המשכנו לדבר על עוד כמה נושאים ועניינים עד שהגענו לבית שלי. נכנסנו לבית שלי רננה ורעות קפצו עלי . הן הופתעו לראות אותי סתם ככה באמצע שבוע "מתוקות איפה אבא ואמא?" "אמא עם צבי בחנות ואבא בבית כנסת לומד עם אריאל ונריה הם עוד מעט יבואו." "ומי שומר עליכן?" "צור ורבקה. הם בחדרים שלהם כל אחד לומד למבחן שלו והם אמרו שאם נפריע להם הם ממש יכעסו עלינו אז ישבנו בחדר וראינו סרט של דודו במחשב." הסתכלתי על ידידיה וצחקתי. אצלנו בבית בניגוד לבית של ידידיה כולם היו קטנים ממני הקטנות דיברו בכזאת תמימות יפה. "אמונה מי זה ולמה הוא צוחק עלינו?" "מתוקות הוא לא צוחק עליכן. וזה ידידיה והוא...עוד מעט תדעו. בינתיים מי באה לעזור לי להביא לו משהו לשתות?" "אני, אני, אני..." השתיים קפצו ועשו בניהן תחרות מי תגיע ראשונה למטבח. הסתכלתי שוב על ידידיה ופשוט פרצנו בצחוק מתגלגל. "אני אלך לפקח עליהן במטבח אחרת לא יישאר לנו כוסות במטבח". רננה ורעות הספיקו להוציא שתי כוסות מיוחדות ואת שתי כוסות הפלסטיק שלהן. הוצאתי את קנקן המיץ וחזרנו לסלון. בינתיים אבא שלי חזר עם אריאל ונריה והם התחילו לדבר עם ידידיה. בדיוק שנכנסתי לסלון גם אמא שלי וצבי הגיעו. לחשתי לאמא שלי שאני וידידיה רוצים לדבר איתם לבד ואם אפשר שכולם יכנסו לחדרים. זה היה מדהים תוך חמש דקות הסלון היה ריק מכל האחים שלי חוץ "טוב. אמא ואבא את ידידיה אתם מכירים הוא שכן של סבתא." חזרתי על אותו סגנון של ידידיה. "ואנחנו רוצים להתחתן". אמא שלי הגיבה בדיוק כמו אמא של ידידיה שמחה חיבקה נישקה אבל אבא היה נראה כאילו משהו מפריע לו. "אבא מה הבעיה?" "אין שום בעיה אני מאוד מעריך את ידידיה הוא בחור מקסים ואני שמח שבחרת דווקא בו אבל אתם לא קטנים מידי?" "חיים באמת עזוב אותך הם ילדים גדולים ולאמונה יש בעזרת ה' כבר חצי עבודה לשנה הבאה." "כן, אבל היא עוד קטנה היא רק בת 18 וחצי." "חיים להזכירך גם אנחנו התחתנו בגיל כזה." במהלך כל הדו שיח הזה בין אמא שלי לאבא שלי ידידיה חשב על מה הוא יכול להגיד כדי שיעזור למצב. "חיים ולאה, אתם קצת צודקים אנחנו אולי קטנים אבל אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים ואנחנו שמחים עם זה. אנחנו מאוד מעריכים את השמחה שלכם בשמחתנו, ובעזרת ה' אנחנו נסתדר." אחרי המשפט הזה אבא קם לחץ לידידיה את היד וחיבק אותי. ידעתי שאבא עכשיו גם איתנו.

בס"ד רק הקדמה קצרה שיפצתי את פרק 3 מומלץ לקרוא אותו קודם. פרק 4: משהו חשוב?! מה כבר יכול להיות כ"כ חשוב לידידיה להגיד לי? וחוץ מזה הוא רק עכשיו חזר הביתה ל"רגילה", מה כ"כ דחוף לו? החזרתי לו הודעה "רב טוב גם לך, כן אני במקרה פה. עוד שעה בתחנה זה טוב?" השעה הזאת היתה השעה הכי מעצבנת וארוכה שיכול להיות. בדיוק כשבאתי לצאת אל ידידיה הפלאפון שלי צלצל. עניתי והתחלתי ללכת. "אמונה , מה שלומך? זאת רות וינגרזר" זאת היתה חניכה שלי. ילדה חמודה עם כ"כ הרבה בעיות בחודש וחצי שהדרכתי אותה כבר הצלחתי לעלות על קצת מהבעיות שלה וגם הם עוד לא הכל. "כן, רות מתוקה שלי,ברוך ה' מה שלומך? קרה משהו?" היה נשמע כאילו היא מנסה להחביא את בכיה. "אמונה, יש לך שעה לשמוע על כל הצרות של החניכה המעצבנת שלך?" "בטח, אבל מקסימה שלי מה קרה?" "זה שוב הוא." פה היא כבר לא הצליחה להחזיק את דמעותיה ופרצה בבכי. נשמתי עמוק וידעתי שהשיחה הזאת לא תגמר בזמן הקרוב. הגעתי אל התחנה, ידידיה כבר היה שם עם הגמרא הקבועה שלו. רמזתי לו שאני צריכה את העט הקבוע שנח לו אחר כבוד בכיסו וחתיחת דף. הוא הבין והביא לי. "ידידיה- זאת חניכה שלי היא פתאום התקשרה אני לא יודעת כמה זמן זה יקח א שתלך ואני אבוא אליך הביתה כשאני אסיים או שאתה רוצה לחכות? אני פשוט לא יכולה לנתק לה"... "תבואי אלי הביתה רק שזה לא יהיה יותר מידי מאוחר." אחת הבעיות של רות היתה עוז, אולי אחת הבעיות היותר קשות שלה.עוז היה שכן שלה. הם גדלו יחד, שיחקו יחד וכל דבר מאז שנולדו היה יחד. השנה נפרדו דרכיהם היא הלכה לאולפנא בנריה והוא הלך לישיבה בכפר חסידים. הניתוק של השניים היה קשה. הם אהבו אחד את השני והיו רגילים להיות ביחד. לרות היה קשה להתרגל לעובדה שהם כ"כ רחוקים. בהתלחה ניסיתי לגרום לה להבין למה הקשר הזה לא טוב להם אבל לאט לאט הבנתי שכרגע מה שהיא צריכה זה עזרה באיך להתמודד עם הגעגועים אליו. אחרי 40 דקות של שיחה סיכמתי איתה שמחר אחרי הלימודים היא באה אלי לדירה להמשיך לדבר. ידידיה חיכה בחדר שלו כולו מרוכז בגמרא, אך ראו עליו שיש משהו שמפריע לו. דפקתי על הדלת למרות שהיא היתה פתוחה לרווחה. בבוות אחת עיניו קמו מדפי הגמרא. "שלום לך..." "שלום גם לך, אני ממש מצטערת איך שבאתי לצאת היא התקשרה וזת חניכה שלא יכלתי לנתק שלא יכלתי לנתק לה יש לה כ"כ הרבה בעיות לא עלינו." "בסדר, בסדר... את רוצה לשבת או שנצא החוצה" התישבתי על הכסא שהיה ליד הספרייה שלו. דרוכה ומוכנה למוצא פיו. "כן ידידיה מה היה כ"כ דחוף?" "טוב, אני מקווה שסבתא שלך לא סיפרה לך על זה, אבל יש משהו שאני חושב שאת צריכה לדעת. "סבתא שלך היא אחד האנשים שאני יותר מעריך ומכבד, כל פעם שאני מגיע הביתה אני נכנס אליה לראות אם היא צריכה עזרה או משהו וסתם כדי לשאול מה שלומה. עד שהתחלנו לצאת היו לביקורים האלו עוד מטרה והיא לדעת מה שלומך. אחרי שהתחלנו לצאת סבתא שלך דאגה כל פעם לדרוש לשלומי וממש לדאוג לי ובנוסף סיפרה לי מה את חושבת עלי שמחתי על זה שסבתא שלך מספרת לי אבל עכשיו ככל שאני מכיר אותך יותר אני מבין עד כמה זה לא הוגן לעשות המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש זה עד כמה הוא צדיק. שמחתי שהוא אמר את הדברים האלו, אבל לא ידעתי איך להגיב... "ידידיה, בדיוק היום סבתא שלי סיפרה לי על הביקורים האלו שלך ולא ידעתי איך להגיב. קצת כעסתי שלא סיפרת לי אבל עכשיו אני סולחת בלב שלם ואני אפילו שמחה. אתה יודע, סבתא שלי כ"כ אוהבת אותך."

בשעה 4 וחצי ידידיה הגיע לבית של סבתא שלי. קצת פחדתי מהשיחה איתו. - "שלום, אמונה,מה שלומך?" - "ברוך ה', בוא תכנס.. סבתא ידידיה הגיע". - "אמונה, רציתי לשאול אותך על הקשר שלך עם סבתא שלך, הרבה פעמים אני רואה אותך ואת סבתא שלך יושבות בחצר במשך שעות מדברות וצוחקות ואני כל כך מקנא, כל כך הייתי רוצה לבד ככה סתם ופשוט לדבר עם סבא שלי. (הוא הרהר קצת והמשיך) גם סבא שלי ניצול שואה והוא פשוט לא רוצה לדבר על מה שהיה שם, נראה אבל שיש לו כל כך הרבה מה לספר." הוא נשם והיה נראה שהוא מחכה לתגובה שלי, אבל אני לא ידעתי מה לענות לו. הקשר עם סבתא לא - " ידידיה, אני לא כל כך יודעת מה להגיד. אני מתארת לעצמי שאתה רוצה לדעת איך זה קרה, אז אני פשוט אספר לך מהתחלה מה קרה וזהו". התחלתי לספר לו על המסע, על איך שבאתי לסבתא לפני המסע וספרתי לה שאני עומדת לנסוע לשם, על איך שפתאום היא התחילה לספר לי על החיים בשואה. הוא בלע כל מילה שאמרתי כאילו מה שאני אומרת זאת תורה קדושה. השיחה המשיכה קצת מעבר לאיך שנוצר הקשור שלי עם סבתא. לפני שהלך אמר: - " אמונה, תודה רבה. היה נחמד להכיר אותך". וברח, הוא לא חכה לתשובה או לאמירת תשובה שלי. ˜Ÿ™ המשכתי לבוא לסבתא כל שבועיים שלושה. אבל מאז אותה שיחה לא ראיתי את ידידיה. היה נראה כאלו הוא בורח ממני, עד שיום אחד בסוף השנה קבלתי טלפון. - "שלום" - "שלום אמונה?" - "כן, מי זה?" - "מדבר אממ...ידידיה לווין, שכן של סבתא שלך" - "כן, שלום. מה שלומך?" הייתי מופתעת לטלפון כזה לא ציפיתי - "ברוך ה', מה שלומך?" - "מצוין." - "אמונה, אני יודע שמה שאני יגיד עכשיו ישמע לך מוזר, אבל... הייתי רוצה שנפגש. אממ...אני יודע שרק סיימת י"ב עכשיו, אבל נראה לי שהגיע הזמן." - "ואוו ידידיה, אני...אני קצת בהלם זה מוזר לי לגמרי"... - "את רוצה לחשוב ולענות לי יותר מאוחר?" - "כן, אתה יודע מה תתקשר מחר בערב ואני אחזיר לך תשובה". כל הערב לא הפסקתי לחשוב על השיחה המוזרה הזאת. ועל מה אני אגיד לו מחר??? החלטתי לנסות, אחרי הכל אני כבר סיימתי י"ב, אני עוד חודש מתחילה את השרות לאומי שלי, ידידיה לפי החישוב שלי צריך להיות עכשיו בערך באמצע הצבא, הכי נורא זה לא זה אז לא נורא, נתגבר. החלטתי לשלוח לו הודעה שאני מסכימה לפני שאני אתחרט. למחרת בערב הוא התקשר - " שלום אמונה, מה שלומך?" - " ברוך ה' (הייתי דרוכה) קיבלת את ההודעה שלי?" - "כן. אז מתי את רוצה?" - " נראה לי כדאי כשתצא לבין הזמנים, שלא תצא באמצע הלימוד". - " אז שבוע הבא?" - "אוקי, איפה?" - "בירושלים?" - " טוב אז בוא נפגש בתחנה ליד הבית שלך ומשם נלך לאן שהוא" - "אוקי, באיזה יום ושעה?" - " לא יודעת" - "יום שני, בחמש?" - "אין בעיה." נפרדנו לשלום. ____________________________________ אני יודעת שזה קצר אבל אין לי כ"כ זמן להמשיך אחרי הסמינריון של השרות לאומי אני אמשיך.

בס"ד כמו עלה קטן, שנפל מהעץ אף אחד לא מתייחס ומתרגש, סך הכל עוד עלה קטן כמוהו ישנם עוד המון. הוא חסר משמעות, חסר אישיות. והוא נופל ונמעך, ועוד אחד עליו דורך. כבר אין לו כוח לקום, לנסות להתחיל מחדש. ופתאום בליבו מתנגנת מגינה, מנגינת צידתו של העץ, להחזיק חזק, הוא אמר. לא להתייאש. והוא מרגיש איך פתאום כוחות חדשים לתאיו נכנסים הוא מתחיל לקום ולצעוד. צעד אחר צעד, שלב אחר שלב. והנה הוא כבר עוד מעט בפסגה, אליה כ"כ שאף להגיע והכל בזכות אותה עיצה של העץ החזק.

תו לתו מתווסף, למנגינה אחת יפה. ואם תו אחד ילך, המנגינה אז תהרס. כך אצלנו בקבוצה, כל אחד הוא מיוחד. אם אחד חס וחלילה ילך, הייחודיות שלנו תהרס.

ציור שציירתי בעקבות יום כיפור...

בס"ד לאור בקשות להמשיך.... זהו כבר לא היה אפשר להסתיר את זה איך שהגעתי לכיתה שלי החניכות שלי החניכות שלי קדמו את פני בשירה וריקודים של "עוד ישמע".. ישר הן החלו לשאול פרטים כמו: מה עושה? איך הכרתם? כמה זמן את יוצאים? את תזמיני את כולנו לחתונה? היה לי כ"כ מוזר להתחיל לשתף אותם בכל הפרטים שקשורים אליו. החלטתי עדיין לא לספר להם על זה שאני נשארת איתן עוד שנה. מבין כל החגיגות ראיתי שרות מסתכלת עלי ומחייכת..היה לה מבט מוזר ושובב. "מה רות? מה זה היה מהמבטים המוזרים האלו שהסתכלת עלי בכיתה היום?" ביקשתי מרות שתלווה אותי לדירה שלי כי אני רוצה לדבר איתה קצת. "ידעתי שיש לך מישהו" היא ענתה בפשוטות והוציאה לשון. "כן איך בדיוק?" " כי פגשתי את עוד לפני חודש בערך ואז הוא סיפר לי שיש איזה בחור אחד שהוא בקשר איתו והקשר שלהם התחיל באופן ממש מוזר. והוא אמר לי שנראה לו שהוא קשור אליך. ומאז עקבתי אחרייך ובאמת ראיתי שאת מתנהגת קצת שונה משאר המדריכות וגם מהמדריכה שהייתה לנו שנה שעברה. אז ידעתי ושתקתי. מכון שזה הוא?" רות הזאת פשוט ילדה מתוקה. פשוט עצרנו באמצע הדרך וחיבקתי אותה חיבוק כ"כ גדול. "רותילה, אני יודעת שאת שונאת שאני קוראת לך ככה אבל אני כ"כ אוהבת אותך..כן זה הוא, ואני ממש שמחה שלא רץ לספר לכל שאר הבנות ובמיוחד שלא הצקת בכל מיני שאלות. אני רוצה גם לגלות לך משהו אבל רק אם את מבטיחה להמשיך לא לספר לכל הבנות שום דבר שאת יודעת והן לא, מבטיחה?" " אמונה את ממש מסקרנת אותי עכשיו... ברור שאני לא הולכת לספר לבנות כלום אבל..." "אבל מה רות?" "ל... לעוז אני יכולה לספר השיחה החודשית הבאה שלנו?" הפיתרון שמצאנו לרות ועוז היה שהם מדברים פעם בחודש במוצאי שבת שאחרי ראש חודש. "אממ... אני חושבת שעד אז כבר כולן תדענה אבל אם לא אז כן בשמחה, אני חושבת שגם הוא ישמח לשמוע את זה"... "טוב נו מה זה כבר..." "טוב בגלל שכבר הגענו לדירה אז תכנסי ואני אספר לך את זה על כוס מיץ קרה רוצה? או שאת מעדיפה שוקו?" "אני חושבת שמיץ..חוץ מזה אין לנו הרבה זמן למה אמא שלי מחכה לי..." נכנסנו לדירה ומזגתי לשתינו כוסות מיץ קר. "רות, אני נשארת עוד שנה." "מה?????" "אמונה, מזל טוב!!" באמצע השיחה עם רות נכנסה לדירה שירה המדריכה של כיתה י' היא בת שרות שנה שניה שאת השנה הראשונה שלה עשתה ברמת גן במרכז להעמקת יהדות ושנה שניה שלה היא עושה איתי באולפנא. "תגידי אני כמעט חצי שנה בדירה איתך ואני צריכה לשמוע מהרב יהודה שהתארסת?" שירה אולפניסטית מתלהבת לא כ"כ שמה לב לזה שהיא אמורה להעלב ופשוט קפצה עלי בשמחה וחיבוקים. "טוב אמונ אני אלך נדבר מחר אני ממש שמחה" רות קצת הרגישה לא נעים משירה והיא הלכה. שמחתי שרות הלכה יכולתי להתפנות עכשיו רק לשירה דבר שכמעט לא קורה לנו. "שירונת, תודה רבה. מה שלומך איך היה היום? חוץ מזה שגם את נעלמת הרבה בזמן האחרון..." "היה היום ממש טוב, היתה לי פעולה מעולה, שאם את רוצה את יכולה להעביר אותה גם, אבל רגע מי זה? מה הוא עושה? בן כמה הוא? מתי אתם מתחתנים? איזה כייף אמוני אני כ"כ מאושרת.." "שירה שאלה שאלה..קוראים לו ידידיה לוין מאפרת הוא בן 21 וחצי, בצבא כרגע עוד 8 חודשים בערך מסיים את הצבא ואנחנו רוצים להתחתן באיזור סיוון... שירה אני ממש רעבה רוצה לעזור לי להכין ארוחת צהרים ונדבר תוכך כדאי?" "האמת שאני גם ממש רעבה וגם קצת בא לי להפתיעה את רעות ומוריה כי יש להם היום יום ממש קשה וארוך וממש מתחשק לי לפנק אותם ולהביא להם אוכל לאולפנא" "וואי שירה את כ"כ צדיקה, יאללה נכין להם ארוחה מפנקת ממש.. מה בא לך?" "יש לי תפוזים שהבאתי מהבית אפשר להכין להם מיץ תפוזים חביתה מיוחדת, סלט וגבינה. מה דעתך?" "מעולה, קדימה לעבודה!" תוך כדאי הכנת האוכל שירה ואני דיברנו על ידידיה, על שנה הבאה שלה ,סיפרתי לה שסגרתי שנה שניה ועל רועי, בחור בן 23 ששירה יוצאת איתו. "שירונת, אני חושבת שזאת פעם ראשונה שיוצא לנו לדבר כ"כ הרבה לבד רק שתינו אנחנו ממש צריכות לעשות את זה יותר." "את צודקת, אבל למה נראה לי שלמישהי לא כ"כ יהיה זמן אלי בתקופה הקרובה?" "לא נכון שירה, ידידיה בצבא ולכן אנחנו לא באמת הולכים להפגש יותר ממה שנפגשנו עוד היום וחוץ מזה שאת מוזמנת לעזור לי לסדר את הדירה שלנו אחרי שנבחר אותה ואז יהיה לנו מלא זמן לדבר". "אז מתי רואים אותו?" "האמת שגם הרב יהודה רוצה לראות את החצי מדריכה שלו, אז אנחנו חושבים שהוא יבוא מחר לאולפנא יאסוף אותי אליו הביתה ואז נתחיל את הארגונים לחתונה" "את אומרת לי!!! יאללה הולכים להביא להם את האוכל?" זה היה שבוע מטורף. ידידיה קיבל שלושה ימים חופש ומיום שני בצהרים רק חיפשנו אולמות עד שסגרנו להתחתן בי"ח סיוון ב"יהלום שבכתר". ביום רביעי פתאום לא הרגשתי טוב כ"כ. ממש רציתי לחזור לאולפנא אבל גם ידידיה וגם אמא שלי לא הסכימו לי. זה היה כ"כ טוב. נשארתי בבית שבוע נחתי וצברתי כוחות לשבועות הבאים. כוחות שלא ידעתי עד כמה אני אצטרך אותם...

תפילה שהכנתי לחתונה של בת דודה שלי

בס"דאני יודעת ששנים עברו מאז שכתבתי לאחרונה אבל פתאום התחשק לי להמשיך... יום ראשון הגעתי אל האולפנא עייפה כל כך עד שבקושי הבחנתי בדינה. הכניסה לאולפנא הייתה יחסית מרוחקת מהכיתה של חניכות שלי והיא הייתה שופת בעצים. דינה אהבה את העצים האלו, היא ישבה שם וכתבה לתוך מחברת. ניגשתי אליה. "שלום דינה, מה שלומך?" "שלום אמונה." דינה השיבה לי בצורה יבשה ומאוד מאופקת. "מה קרה ,דינה? הכל בסדר?" "מה קרה? מה לא קרה...לא. הכל לא בסדר" דינה התפרצה סגרה את המחברת והתחילה לברוח. ניסתי לרוץ אחריה אבל זה לא הצליח לי הייתי עייפה מידי כדאי להתחיל לרדוף אחריה ובנוסף לכל הייתי עם התיק עלי. ישר הלכתי לחדר של הרב יהודה. הוא ישב בחדרו נכנסתי אליו בבהלה. "הרב יהודה, מה קרה לדינה???" "שלום אמונה, בוקר טוב, שבוע טוב. שבי תניחי את התיק אני מבין שכבר נפגשת עם דינה הבוקר." הרב יהודה היה רגוע בצורה שהטרידה אותי איך הוא יכול להיות רגוע?? הנחתי את התיק בכניסה והתיישבתי הרב יהודה התחיל לדבר. "ביום שישי חצי שעה אחרי שהלכת קיבלתי טלפון מאבא של דינה. הוא ביקש את הטלפון שלך. שאלתי אותו למה הוא צריך אותו והוא אמר שהוא רוצה שתבואי אליהם לשבת כי הוא יודע שדינה ממש אוהבת אותך ואם תהיה אצלם בשבת אולי תצליחי להוציא את דינה עוד קצת מהעצבות. ידעתי שאת השבת תהיה עם ידידיה, נכון? (הנהנתי בראשי) כיוון שראיתי כשיצאת מהאולפנא שמכונית עם בחור צעיר באה לאסוף אותך ותיארתי לעצמי שזהו ידידיה ואם הוא הגיע עם לא ידעתי איך להגיב. התחלתי לבכות. חניכה שלי הייתה צריכה אותי ואני אפילו לא הייתי בשבילה טלפונית אפילו. "תודה הרב יהודה, על המידע. אני הולכת לדבר איתה עכשיו ונראה מה יהיה. אני אעדכן אותך מה עם דינה" לקחתי את התיק שלי ויצאתי. לא ידעת מה אני אמורה לעשות. שלחתי לדינה הודעה: "דינה איפה את? אני ממש רוצה לדבר איתך..." אחרי פחות מחצי דקה קיבלתי ממנה הודעה חזרה: "אמונה אני בכניסה לאולפנא באותו מקום." הלכתי לרב יהודה וביקשתי ממנו אישור להכין לדינה שוקו ובמקביל שלחתי לה הודעה: "דינה בואי לחדר של הרכזת חברתית אני דינה הגיע ראו עליה שהיא בכתה הרבה היום, היא נכנסה ונעלתי את הדלת אחריה. "כן דינה מה קרה? אני רוצה שתספרי לי. הבנתי מהרב יהודה שהייתה לכם שבת לא כל כך נעימה." "כן והכל בגללו!" דינה הייתה נחרצת. "דינה, זה לא רק בגלל הרב יהודה זה גם בעיקר בגללי. דינה אני אספר לך משהו אבל את מבטיחה לא לספר לאף אחד?" "כן." "ביום שישי בצהרים התארסתי, אני לא יודעת אם שמת לב לטבעת שלי רוב הסיכויים שלא כי גם הרב יהודה לא שם לב אליה למרות שכל השיחה שלי איתו הבוקר שיחקתי איתה. ביום שישי לא נסעתי הביתה, למרות שתכננתי להיות בבית, כי הוורט היה אמור להיות רק ביום שלישי. הארוס שלי החליט שהוא רוצה שנהיה בשבת ביחד והוא הזמין את ההורים שלי לשבת אליהם. אני לא ידעתי מזה הוא רק התקשר להגיד לי שב- 11:45 אני צריכה להיות מוכנה עם התיק לשבת דינה אני כל כך מצטערת שלא הייתי פה בשבילך... את יודעת שאם היית מתקשרת רוב הסיכויים שהייתי באה. " היה לי קשה לספר לדינה את כל הסיפור זה היה מין חדירה לתוך העולם שכל כך רציתי שעדיין יישאר מחוץ לאולפנא. דינה התחילה לבכות, חיבקתי אותה כל כך כאב לי עליה.

בס"ד "אמונה, מה שלומך?" "ברוך השם" ישבתי כולי דרוכה. אמונה , את יכולה להיות רגועה אנחנו מאוד מרוצים מכל העשיה שלך בחצי השנה שאת פה." הרב יהודה שם לב לזה שאני לא כל כך רגוע.חיכתי. אז אמונה, איך את מסכמת את החצי שנה עם החינכות שלך?" "ברוך השם, אני חושבת שהצלחתי להגיע לרוב הבנות." "יפה. את יודעת ששבוע הבא יש ישיבת מורים על הכיתה שלך. ורציתי לדעת אם יש דברים שאת רוצה להגיד לי לפני הישיבה הזאת על בנות מסויימות, דברים שאולי אנחנו לא יודעים". התלבטתי אם לספר להרב על רות. "את יודעת מה נעבור בת בת לפי הרשימה אם יהיה לך מה להגיד אז תגידי." "אין בעיה". "נחמה- אני חושבת שנחמה ממש התקדמה מתחילת שנה מבחינה לימודית אני לא בטוחה שכל כך רואים את זה אבל מבחינת היחס לה לבנות אלי ולכיתה כלל ואולי כדאי לציין את זה גם בפניה וגם לפני המורים. רננה-מקסימה אין מה להגיד עליה היא פשוט היתה מקסימה ונשארה ככה." ככה המשכנו בת בת עד שהגענו לאורית. "אורית- אורית היא סיפור שלם, דבר ראשון הם בבית 16 אחים, מבחינה לימודית היא מויינת, אבל לא הצלחתי להבין מה היא. היא עוזרת לכולם מאוד אוהבים אותה אבל היא מאוד מאוד שקטנה היא לא הולכת לבנות, לא מזמינה בנות, כלום. כשניסתי לדבר איתה על זה היא התחמקה. דיברתי על זה עם צילה המחנכת שלנו ולא הצלחנו לפתור את התעלומה. אומנם לפי מה שהיועצת אומרת היא השתפרה משנה שעברה היא יותר שמחה ומעורבת אבל עדיין לא מספיק." "אורית, כן אותו סיפור היה גם שנה שעברה, אל תרפי ממנה תנסי להכניס אותה עוד לענייני הכיתה." סיימנו לעבור על כל הבנות בכיתה. סיפרתי לרב את הסיפור של רות והוא ביקש שאם יהיו בעיות אני יעדכן אותו. ואז פתאום הרב זרק שאלה שלא ידעתי איך לבלוע אותה. "אמונה, אנחנו רוצים שתמשיכי איתנו שנה נוספת." "מה???" זה התגובה הראשונה שעלתה על לשוני. הייתי בהלם מוחלט. "אנחנו רוצים שתמשכי להדריך את הכיתה שלך גם שנה הבאה." "הרב, אני לא כל כך יודעת איך להגיב על ההצעה הזאת. אני צריכה לחשוב על זה ולהתעיץ עם ההורים שלי. מתי אני יכולה להחזיר תשובה?" "קחי את הזמן. תתייעצי בבית ותחזירי לי תשובה. אבל חוץ מזה רצינו להגיד לך גם בשם כל האולפנא והצוות כל הכבוד ולכל בעיה ושאלה את מוזמנת לבוא ולדבר עליה." "תודה רבה." יצאתי מהחדר מהורהרת כולי. עד שאפילו לא שמתי לב לרינתיה שרצה לקראתי כולה מרוגשת. "אמונה, אמונה את לא יודעת איזה כייף אחותי התארסה. כל הבוקר אני מחפשת אותך, לאן נעלמת?" "רינתיה, איזה כייף מזל טוב. עם מי היא התארסה?" "עם אריאל דהן, מפדואל." "איזה יופי מזל טוב לך." רינתיה השמיכה את מסע ההתלהבות שלה ואני פניתי לכיון הכיתה לדבר עם קצת עם הבנות. *~*~* "שלום בית." נכנסתי בקריאה הביתה אחרי שלושה שבועות שלא הייתי בבית. הדבר הראשון שזכיתי לו היה חיבוק ונשיקה מרעותי אחותי הקטנה. "התגעגעתי אליך". רעות אמרה את המשפט הזה בכל כך מתיקות. "אמונה, מה שלומך? כל כך התגעגענו אליך. אז עד מתי את בבית?" "עד יום ראשון בבוקר" "מה רק לחמישי, שישי, שבת את איתנו?" "אמא, נו את יודעת שככה זה תמיד אני מגיע ביום חמישי בערב ויוצאת ביום ראשון בבוקר". אמא כרגיל לא היתה מרוצה היא טוענת שעד שאני בבית שלפחות אני אצא ביום ראשון בצהרים שיספיקו לראות אותי קצת, והאמת היא קצת צודקת. בערב אמא שלי החליטה שאנחנו יוצאת למסעדה חלבית קצת לפנק אותי אחרי החודש האחרון שעבר עלי. "אמא, הרב יהודה הציע לי להישאר עוד שנה באולפנא." "יפה, את יודעת שזאת מחמאה מאוד גדולה. זה אומר שהם מרוצים ממך." "כן נכון אבל יש עוד עניין. הם עוד לא יודעים על ידידיה ואני לא בטוחה שזה יסתדר, כי אנחנו רוצים מתי שהו להתחתן בעז"ה". "אז אולי כדאי שתדברי על זה עם ידידיה. הרי בסופו של דבר זה גם קצת קשור ותלוי בו. ואם תחליטי שאת רוצה לקחת את ההצעה בחיוב אני חושבת שאת צריכה לספר לרב יהודה." בערב דיברתי עם ידידיה וקבענו להיפגש ביום חמישי הבא אצל סבתא שלי. *~*~* "ידידיה, כל כך הרבה זמן לא נפגשנו." "כן בהחלט הרבה זמן. אז מה שלום החניכה שלך שאמא שלה נהרגה?" "קשה. אבל יהיה טוב בעזרת השם. ידידיה אני צריכה לדבר איתך." "אני מקשיב" "אתה כזה מצחיק לפעמים. אבל ברצינות. הרב יהודה הציע לי להמשיך להדריך באולפנא עוד שנה." "וואוו אמונה כל הכבוד. ומה את מתכוונת לענות לו?" "על זה בדיוק אני רוצה לדבר איתך. דיברתי אם אמא שלי והיא אמרה שזה מחמאה גדולה, אבל היא אמרה לי לדבר איתך." "טוב, אמונה, צריכים לחשוב טוב על העניין הזה. הרי ברור לשנינו לאן הקשר הזה הולך. אני חושב שאם את רוצה לקבל את ההצעה אז את צריכה לספר לרב יהודה עלי ולהסביר לו שיש סיכוי דיי גדול שתתחתני במהלך השנה." "השאלה שלי היא מה אתה אומר. כי אם אני אדריך באולפנא שנה הבאה, ונתחתן באמצע השנה אני לא רוצה לעזוב באמצע. וזה אומר שנצטרך לגור ליד האולפנא." "אני חושב שלא תהיה לי עם זה בעיה. אני מבחינתי אין לי בעיה. אבל את צריכה להיות שלמה אם ההחלטות שלך. תראי אמונה, אני כבר הרבה זמן חושב על זה. אני עוד חמישה חודשים משתחרר שזה יוצא בערך בתמוז. וחשבתי שאולי הגיע הזמן שנתחיל לקדם את הקשר שלנו. וחשבתי ש..." ידידיה קצת התמהמה הרגשתי שהוא קצת מתרגש. נתתי לו את הזמן שלו.

בס"ד ראיתי את סבתא בוכה ושאלתי אותה: "סבתא למה את בוכה הרי זה יום שמח. היום נולד הנין הראשון שלך...". היא ענתה לי כולה בדמעות: "אלו לא דמעות של צער, אלו דמעות של שמחה, דמעות של ניצחון הטוב על הרע. ניצחוני הפרטי על הגרמנים הנאצים יימח שמם. היום שאני מכניסה את בנך לבריתו של אברהם אבינו, לתוך העם היהודי, אני יודעת שניצחתי אותו, שניצחתי את היטלר יימח שמו.." פתאום התחלתי גם אני לבכות, בכי של שמחת ניצחון גדול, הרגשתי את הצורך ואת הרצון להביא כמה שיותר ילדים לעולם כדי להראות לו, לנאצי הזה יימח שמו, שאת עם ישראל אי אפשר לנצח. ˜Ÿ™ סבתא היתה ניצולת שואה, היא נצלה ממחנה אשוויץ. היא לא אהבה לדבר על השואה, אך לששת ילדיה היא קראה על שמות הוריה ואחיה, ואת זה כולנו ידענו. כולנו ידענו שעִם סבתא לא מדברים על מה שעברה, על מה שהיה שם. לפני המסע לפולין נסעתי לבקר את סבתא בירושלים. רציתי להגיד לה שאני נוסעת לפולין ושאני כל כך רוצה לשמוע ממנה סיפורים. חוץ מזה, רציתי לדעת אם סבתא רוצה שנסע או לא... הגעתי לביתה של סבתא וישבתי לדבר איתה, תוך כדי שיחה שאלתי אותה: "סבתא, אני יודעת שהיית באשוויץ. למה את לא נוסעת לראות מה נשאר מכל המחנות והזוועה הזאת היום?" היא ענתה לי, כולה חדורת אמונה וביטחון,: "אמונה'לה, אינני מפחדת לשוב לאדמה הארורה הזאת, אך נדרתי נדר שלשם אני לא חוזרת, שרגלי לא תדרוך עוד במקום הארור הזה." היא נשמה עמוק והמשיכה, "אמונה, אם תרצי אי פעם לנסוע לשם אני אשמח. אשמח לדעת שדור ההמשך שלי רוצה לדעת מה עבר עלי, למרות שאני ממאנת לדבר על זה." לתגובה כזאת לא ציפיתי מסבתא שלי, חשבתי רגע ואמרתי: "סבתא, בעוד חודש אני טסה למחנה אשוויץ, בירקנאו, יער לופוחובה ועוד מקומות ארורים, כדי לדעת ולראות את הזוועה." עכשיו היה תורי לנשם עמוקות והוספתי :"הרגשתי שאת רוצה לספר, אך את רק מחכה לנכד הראשון שיסע לשם כדי לספר לו. סבתא, תספרי לי, אני רוצה לשמוע." היא שתקה. לאחר כמה דקות היא קמה, הלכה לחדרה והביאה משם מעטפה קטנה עטופה בשקית אוכל קטנה. ידיה רעדו, היה נראה שהיא מתרגשת ושהמעטפה הזאת חשובה ושמורה היטב. היתה זאת הפעם הראשונה בה היא מראה למשהו את המעטפה הזאת. היא פתחה בעדינות את השקית, אחר כך בעדינות רבה היא פתחה את המעטפה והוציא משם תמונה קטנה, בשחור לבן. בתמונה היו הוריה וחמשת אחיה. הסתכלתי על התמונה ופתאום ראיתי איך כל אחיה של סבתא כל כך דומים לה, שמחים ומאושרים, אינם יודעים את מה שעתיד לקרות להם, אינם רואים את הזוועה שתפרוץ. ישבנו, הסתכלנו על התמונה ושתקנו. פתאום סבתא פתחה ואמרה: "תמיד פחדתי לספר על מה שהיה, פחדתי שיאשימו אותנו בכך שלא מרדנו, בזה ששתקנו, אבל אמונהל'ה שלי, את לא מתארת לעצמך כמה לא שתקנו ועד כמה כן מרדנו. אני רוצה לספר לך על מה שעבר עלי. אני לא אספר לך על מה שעשו לנו במחנות, כי את זה את בטח יודעת מחברי המסוגלים לעבור בבתי- הספר ולדבר. אני רוצה לספר לך דווקא על החיים היהודיים בתוך כל הזוועה הזאת." כל כך שמחתי שסבתא מסכימה לספר. היא סיפרה על הדלקת נרות השבת בגטו ובמחנות ההשמדה, על שמירת הכשרות שכמעט לא היתה אפשרית ועל עוד מצוות שהיום כל כך פשוט לקיים אותן ובשואה כל דבר עלה בדם, בסיכון. כל כך הערכתי את סבתא ומאותו יום הקשר שלנו התחזק. ˜Ÿ™ טסתי לפולין והמסע היה בשבילי הרבה יותר משמעותי ממה שחשבתי. בכל מקום שדרכתי הרגשתי את סבתא הולכת איתי, אבל לא סבתא של היום, אישה מבוססת עם שישה ילדים ועשרים וחמישה נכדים, אלא את סבתא איך שהיא היתה פעם, בשואה, נערה קטנה וצנומה, רעבה ללחם, לבושה כתונת פסים כיוסף, אך לה הכתונת לא באה כאותה אהבה, אלא כאות שנאה איומה. סבתא הנאבקת על חייה, כדי לשמור על היכולת שלה לעבוד כדי לשרוד. תוך כדי המסע התחברו לי הרבה נקודות בחייה והתנהגותה של סבתא. פתאום הבנתי למה חשוב לה שתלך זקוף ושאנו כולנו נלך זקופים ובגאוה. הכל היה נראה כל כך פשוט והגיוני. חזרתי לארץ. הדבר הראשון שעשיתי עוד לפני שפרקתי את התיק היה לפתח את התמונות מהמסע, בכדי להביאן לסבתא לראות, היא כל כך רצתה לראות איך הכל נראה היום. במיוחד עשיתי זאת בכדי להביא לה את המזכרת ממני. נסעתי לסבתא. כל הדרך החזקתי את המזכרת ביד, שלא תיהרס חס וחלילה. התיישבנו והראתי לסבתא את התמונות. בסוף הבאתי לה תמונה ממוסגרת ומוגדלת, בה אני מחזיקה דגל ישראל על פסי הרכבת של אשוויץ-ביקרנאו. סבתא בכתה ושמחה, ביחד תלינו את התמונה בחדר השינה שלה. ˜Ÿ™ מאז אותו מסע הגעתי כל שבועיים לבקר את סבתא. באחת הנסיעות לסבתא הכרתי את ידידיה. ידידיה היה השכן של סבתא שלי, הוא למד בישיבת ההסדר בישובי. באותה נסיעה, האוטובוס היה מלא והוא התיישב לידי. אחרי כמה דקות נסיעה הוא התחיל לדבר. - " אמונה, את באה בזמן האחרון הרבה לסבתא שלך." - " נכון, מאז המסע לפולין שלי בשנה שעברה אני וסבתא שלי הפכנו לחברות." הוא שתק לרגע, היה נראה שהוא מהרהר, שהוא רוצה לשאול משהו, אבל חוסם את עצמו. - "ידידיה, רצית לשאול משהו?" - " אממ.. לא משנה, זה לא כל כך לאוטובוס, השאלה שלי." - "אז מה הבעיה? תבוא לסבתא שלי היום מתי שבא לך ותשאל... אני בטוחה שסבתא שלי תשמח לארח אותך, היא מאוד אוהבת את המשפחה שלך." האוטובוס הגיע לתחנה שלנו וירדנו ממנו. ממש לפני הכניסה הביתה הוא אמר: - "אני אולי אגיע, רק מתי את נוסעת?" - "אני נוסעת מחר בערב, אני נשארת פה קצת". ונכנסתי הביתה.

עבר עריכה קלה במחשב...

הנה הכלה נכנסת, ובלבי התרגשות. איך תראה הכלה? שכל כך ציפיתי לבואה... עוד מעט היא תגיע, ואני לקראת יוצאת. מה תחדש לי הכלה? מה תוסיף? הכלה כבר פה, נצבת מולי. כולי התרגשות, וליבי מלא שמחה, על שזכיתי לראות את הכלה... והכלה כולה לוחשת סוד, לוחשת לי את סוד ההוי-ה, לוחשת לי את סוד ימי הבריאה, אות סוד ההתחדשות...

בס"ד "הרב יהודה, אפשר להיכנס לדבר איתך? יש לי תשובה והודעה". "בטח אמונה, "כל כך מהר תשובה? אני לפחות מקווה שהיא טובה." נכנסנו לחדר שלו. "כן, אז מה בפיך?" "טוב, אז חשבתי על הנושא ההצעה הרבה וגם התייעצתי עם אנשים שקרובים לי, אבל לפני שאני אומרת את תשובתי יש לי הודעה קטנה להודיע לך כבוד הרב. אני המתחתנת בעזרת ה'. החתונה תתקיים ככל הנראה באזור סיוון. הוורט והאירוסים יהיו בעזרת ה' ביום שלישי אבל בעקרון ההורים יודעים ותומכים בנו." נשמתי לרווחה. " אמונה, להגיד מזל טוב זה עדיין מוקדם אבל אני ממש שמח בשבילך. כמה זמן אתם כבר בקשר? ואני מבין ממך שאת מסרבת לנו?" "אנחנו בקשר כבר מתחילת השנה. כאן באה התשובה שלי. אני מבחינתי אין לי בעיה להמשיך כאן שנה שניה או בשכר השאלה אם אתם רוצים שאני אמשיך גם אחרי שאני אתחתן בעזרת ה'?" "כבר חצי שנה?! איך הצלחת להסתיר את זה ממנו? אנחנו מבחינתנו נשמח אם תישארי איתנו גם במצב כזה אבל אז זה מחייב אתכם לגור פה בנריה." צחקתי ל"הסתיר" באמת לא ידעתי איך הצלחתי לעשות זאת. "כן אנחנו מודעים לזה ואין לנו בעיה לגור פה. אבל הרב אם אפשר לא להודיע לאף אחד לגבי האירוסים שלי עד אחרי שאני אודיע לכולם. זה עדיין לא לפרסום." הפעמון צלצל והודיע על בוא ההפסקה "בסדר גמור. לגבי אם אנחנו רוצים אותך בשכר או כבת שרות אני כבר ידבר איתך עכשיו אני רואה שאת לחוצה ללכת לחניכות שלך אז לכי ונדבר כבר ביום חמישי. דרך אגב, שלישי-רביעי את משוחררת." "תודה הרב יהודה". יצאתי מהחדר של הרב יהודה ורצתי לחניכות שלי. בדרך התלבטתי אם לספר להם שסגרתי שנה שניה או לא, החלטתי שעוד לא נספר קודם לידידיה ואחר כך להם. "אמונה, מה שלומך? למה לא ראינו אותך היום? ולמה את כל היום מסתודדת עם הרב יהודה עלינו?" זאת הייתה שירתיה. הילדה שמשום מה ידעה על כל דבר קטן שעשיתי חוץ מעל ידידיה בדרך נס הצלחתי להסתיר אתו ממנה. "שירתיה מקסימה אני לא מסתודדת עם הרב יהודה עליכן פשוט לי ולרב יהודה היו כמה דברים שהינו צריכים לטפל בהם וזאת הסיבה שרק עכשיו הגעתי אליכן ושאני מדבר עם הרב יהודה. חוץ מזה מה שלומך שירתיה? המון זמן לא דיברתי איתך?" "נכון וזה ממש מעליב". שירתיה בנוסף לכל הייתה ילדה צינית ובעל חוש הומור ממש גבוה ילדה שממש כייף היה להיות לידה. פתאום ידידיה התקשר. זה היה מוזר ידידיה ידע את הזמנים בהם אני עם חניכות שלי ובדרך כלל לא התקשר בהם. זזתי הצידה דיברתי איתו שירתיה עקבה אחרי ידעתי שזה סוף המסתוריות של ידידיה. "אמונה מה המצב?" "ברוך ה', אבל למה עכשיו? משהו דחוף?" "כן, אחרת הייתי מחכה עוד חצי שעה. ב-11:45 אני אצלך עם האוטו ושבת את אצלנו. נדבר ביי". ידידיה דיבר מהר וניתק. לא נתן לי אפשרות להגיב אפילו. האמת שמשחתי ככה בכל זאת שירתיה לא ידעה כלום. בשעה 11:40 כבר הייתי מאורגנת עם התיק לשבת בכניסה לאולפנא, ידידיה הגיע עם האוטו. "כן מה הפינוק הזה? לא שאני מתנגדת אחרי שלא ישנתי כל הלילה...אבל בכל זאת." "אנחנו הולכים לקנות לך טבעת." ידידיה קבע עובדה וצחק. "ולגבי שבת אז מחכה לך הפתעה רצינית". "ידידיה, מה אתה מתכנן לי? אני לא אוהבת הפתעות וחוץ מזה לא הודעתי להורים שלי שאני לא באה שבת הביתה הם יחנקו אותי, הם בטח רוצים שבשבת לפני הוורט אני אהיה בבית" "תירגעי ילדה מה הלחץ? דיברתי עם ההורים שלך והם הסכימו שתהיי אצלי שבת. הם רק ביקשו שאני אשמור עליך מכל משמר. " הוא צחק עלי. נסענו לירושלים לבחור טבעת זה היה מסע מפרך אני קשה בקטעים האלו ידידיה לא הצליח להבין מה אני כל כך מסתבכת כולה טבעת בסוף ידידיה כבר היה על קוצים, לפני שנכנסנו לחנות האחרונה ידידיה הודיע לי שאם אני לא מוצאת טבעת פה אנחנו חוזרים הביתה שלו לאפרת. באמת בחנות הזאת מצאתי את הטבעת שלי ובאורך "אפשר לדעת מה אתה מתכנן לי כבר?" "לא, מה קרה לסבלנות שלך אמונה? עוד חצי שעה אנחנו באפרת אז תדעי הכל בעז"ה" לא רציתי לשגע את ידידיה יותר מידי, דיברנו על כל מיני ארגונים טכניים לגבי החתונה. כשהתקרבנו לבית של ידידיה הבחנתי פתאום במכונית של ההורים שלי, לא הבנתי מה הם עושים פה הרי קבענו שוורט יהיה ביום שלישי אז מה הם עושים בבית של ידידיה בשעה 2:30 בצהרים של יום שישי של שעון חורף באפרת כשאנחנו גרים בהר ברכה. ירדתי מהאוטו ובגינה של הבית נכנסנו הביתה. איך שנכנסנו אמא של ידידיה קמה אלינו ובטון חגיגי אמרה: "מזל טוב ילדים יקרים. מבחינתנו אתם יכולים להתחתן הסכמנו בנינו על כל התנאים וסידורי הכספים" ומיד באה לחבק אותנו גם אמא של קמה לחבק אותי והאבות שלנו בינתיים לחצו ידיים וחייכו. הסתכלתי על ידידיה הוא היה מופתע כמוני מההורים שלנו הרי סיכמנו איתם שהוורט יהיה רק ביום שלישי ולשבת ידידיה תכנן שהם יבואו לסתם הכרות נימוסים. חנה אמא של ידידיה יצאה לרגע מהחדר יחד עם אוריה אחות של ידידיה וחזרו אליו עם שקית של תכשיטים הם הוציאו את התכשיטים והביאו לי ידידיה היה נראה בעננים כולו מאושר. התכשיטים שהורים של ידידיה קנו היו מדהימים ופתאום גם ההורים שלי הוציאו שקית קטנה והביאו אותה לידידיה. השעה הייתה כבר שלוש ורבע אריה אבא של ידידיה היה הראשון שהתעשת בכל בועת השמחה הזאת "חברים יקרים אני לא רוצה להרוס את השמחה אבל עוד שעה וחצי בערך "אמונה, אם כבר כל העניין הפורמאלי נעשה אז אולי כדאי שנוותר על כל האירוע ביום שלישי ונלך לנו קצת לטייל, לדבר, לנוח?" "אני בעד מה גם שיש לי חופש שלישי-רביעי. ידידיה אני בכלל רוצה לבקש ממך שלא נעשה מסיבת אירוסים. אני חושבת שזה קצת מיותר." "בטח אני גם חושב שזה קצת מיותר.ואת הדבר תורה שהכנתי לאירוסים אני אגיד הערב בסעודה". ידידיה ואני היינו נרגשים סוף סוף החלום שלנו מתגשם. נפרדנו כל אחד לדרכו כדאי להתארגן לשבת שניה לפני שהתחלתי ללכת ידידיה הביא לי את הטבעת שקנינו היום ביחד. בדרך הביתה קיוויתי שההפתעות להיום נגמרו אך כנראה שהורי לא ממש חשבו ככה. נכנסתי הביתה על הדלת של הבית של סבתא היה שלט גדול "עוד ישמע בהרי יהודה. אמונה וידידיה מזל טוב אוהבים המשפחה". כולם כבר היו מוכנים לשבת כמעט נכנסתי לחדר שבו אני בדרך כלל ישנה. רבקה סירקה את רננה, ורעות שחקה עם צבי פתאום רבקה קמה מהמיטה והוציאה מהארון קולב עם בגדים חדשים מהממים. היא אמרה לי לבדוק אותם. נכנסתי למקלחת הבגדים היו פשוט בבית כנסת הגבאי הודיע על האירוסים של ידידיה ושלי. החברות שלי מאפרת כל כך התרגשו וגם קצת כעסו עלי שלא סיפרתי להן כלום. אבל אחרי הכל הן שמחו בשמחתי. זאת הייתה השבת הכי מקסימה בחיי. מוצאי שבת המשפחה שלי חזרה הביתה אני החלטתי להישאר באפרת כי הרבה יותר קל לי לנסוע מאפרת לנריה מאשר מהר ברכה לנריה. "נו אמונה איך היו ההפתעות?" ידידיה היה מאושר גאה כל כך במעשיו ובאמת היה לו על מה להתגאות. הייתי כל כך גאה בו. "ידידיה, כל כך שמחת אותי בשבת. אני גם מאושרת שזהו עכשיו אנחנו באמת מאורסים ועכשיו אפשר להתחיל את כל ההכנות רשמית." "את רוצה שנתחיל לחפש אולמות ובשלישי רביעי נלך לבדוק אותם?" "לא יודעת ידידיה עכשיו אני רוצה לנוח קצת הייתה שבת כל כך מקסימה עכשיו אני בטוחה שזה זה. כל כך נהנתי, אחותך התייחסה אלי כל כך הרבה כבוד והערכה ואמא שלך איך היא שמחה זה ממש ריגש אותי. אבל אתה יודע אולי כדאי באמת שנעשה את זה עכשיו אחרת אתה תחזור לצבא וני אצטרך לעשות את כל הדברים האלו לבד וזאת הרי החתונה של שנינו."

בס"ד רות, אוריה, נהורה והודיה ישבו על הדשא ודיברו, היתה זאת שעה חופשית אחרי שעתים של מתמטיקה.ישבתי איתן והתחלתי לדבר קלטתי שרות לא ממש מתעניינת בשיחה ונראה היה כיאלו היא בעולמות משלה. ניסיתי לערב את רות בשיחה אבל נראה היה שאין לה כל רצון לזה. השיעור החופשי נגמר, אוריה, נהורה והודיה התחילו לקום בזריזות לכיתה ניצלתי את ההזדמנות שהן התקדמו ועיכבתי את רות בקשתי ממנה לדבר איתה עכשיו על השיחה שלנו ערב קודם. רות רות סיימה לדבר, לא ידעתי מה ואיך להגיב. פשוט חיבקתי אותה. חיבוק כל כך חזק , חיבוק שניסה לתת מה שהמילים לא יכלו לתת. *~*~* בס"ד יום שני ראש חודש טבת. רות מקסימה שלי- קשה להתמודד עם ניסיונות שהקדוש ברוך הוא מעמיד לנו. אבל זהו עצם עניין הניסיון. רותילה שלי אנחנו נעבור אותו ביחד. את מוזמנת תמיד לדבר אמונה. אם הייתי יודעת מה פתקון קטן על השולחן יעשה לרות אולי הייתי עושה את זה קודם. רות ראתה בפתק הזה כנקודת המוצא, הבניה והעזרה היחידי שלה.שמחתי. לכל הסיפור הזה של רות היה צד נוסף, והוא "עוז". לרות היה מי שיעזור אבל לעוז לא. באחת הפגישות שלי עם ידידיה סיפרתי לו את הסיפור על רות ועוז. ידידיה לא הגיב היה נראה שהוא מהרהר כמה שניות ואחר כך הוא ביקש את הטלפון של עוז. ידידיה אמר שהוא רוצה לנסות לעזור בהתחלה קצת סירבתי לא רציתי שעוז ידע עלינו אבל ידידיה הבטיח שעוז לא ידע. זה כל כך תאם את האופי שלו לרצות לעזור לכל אחד אפילו שהוא בזמן ממש עמוס ושהוא *~*~* ידידיה קיבל חופש לשבוע. כל כך רציתי שנפגש ונהנה ביחד אחרי החודשים האחרונים ובמיוחד אחרי כל הסיפור עם רות. אבל לידידיה היו כמה תוכניות אחרות הוא רצה לחזור לישיבה ללמוד. "אמונה, אני חייב לחזור לישיבה ללמוד, כל כך קשה לי בלי הישיבה, בלי הלימוד תורה היום יומי. הצבא כל כך תובעני וקשה בלי חיזוק מידי פעם." בסוף החלטנו שארבעה ימים הוא ישב בישיבה וילמד ויום אחד נטייל ביחד ובשישי שבת הוא יהיה בבית ואני אגיע לסבתא שלי לשבת. כל כך חיכיתי ליום הזה כדאי באמת להירגע ולנוח מכל העשייה חסרת המעצורים באולפנא. אבל כנראה שהקב"ה לא חשב שאני צריכה את זה עכשיו. יום לפני שידידיה יצא לחופשה אימא של דינה, חניכה שלי נהרגה בתאונת דרכים. דינה, הייתה אחת הילדות השקטות של הכיתה, תלמידה חרוצה, משקיענית, חברותית. מותה של אמה פגע בה קשה. היא הייתה קשורה אליה. את כל השבוע של השבעה "ביליתי" בביתה של דינה. הבנות בכיתה היו מקסימות, הם ארגנו תורנויות של ניחום ולא נתנו לדינה להיות לבד בניגוד לרצונה. במהלך כל השבעה דינה כמעט ולא דברה. ניסיתי לגרום לה לדבר, לספר קצת אבל דינה לא שיתפה פעולה. היא ממש הייתה מעיין חתום. חיכיתי לרגע בו המעיין יתפרץ. בסוף השבעה חזרתי לאולפנא בתא שלי חיכו חמישה עשר מכתבים, רובם היו על בסיס של "אמונה, את יכולה להיכנס לכיתה י' לשיעור החמישי? אם כן אז תודיעי לי. תודה, רינה." אבל היו גם כמה חשובים. אחד מהם ממש הפתיע אותי. ניגשתי לפינה שקטה באולפנא והתחלתי לקרוא. זה היה מכתב מהרב-המנהל של האולפנא. אמונה- ברצוני לחזק את ידך בעבודת הקודש בה את עוסקת ונותנת את כל כולך. אשמח לשוחח איתך בהקדם כדי לעשות שיחת סיכום מחצית וחיזוק לקראת המשך השנה. עלי והצליחי הרב יהודה. פחדתי, אני לא אוהבת לדבר עם רבנים ואנשים חשובים ועוד יותר לא שיחות שבהם אומרים לי כמה אני עושה דברים טוב. ניסיתי לברר עם שאר המדריכות אם גם להם הרב יהודה קרא. מסתבר היה שכן אבל להם הוא רק סיכם את המחצית בלי כל מיני מילות עידוד וחיזוק.ובכלל כל המכתב שלהן היה שונה. ניגשתי לחדר של הרב כדי לדבר איתו בדיוק באותו רגע הוא נכנס לחדרו.

בס"ד שבוע מלא מחשבות עבר עלי לא ידעתי איך בדיוק אני אמורה להגיב על דבר כזה תמיד באולפנא כשדיברו איתנו על הנושאים האלו זה היה נראה לי כ"כ רחוק, כ"כ לא קשור אלי ופתאום זה מגיע בבום אחד גדול ולא ברור. יום שני הגיע, התארגנתי לקראת הפגישה עם ידידיה לא זכרתי איך הוא נראה בדיוק הרבה זמן לא ראיתי אותו. הגעתי לתחנה בה קבענו, ידידיה חיכה שם כבר, הוא היה נראה שונה ממה שזכרתי אותו. פתאום הוא התגלה כבחור גבוהה עם מדי צבא, ציציות ארוכות וכיפה גדולה. בהתחלה לא הבנתי הרי קבענו בכוונה השבוע כדי שלא יצא מהישיבה אז איך הוא עם מדים? ידעתי שהוא אמור להיות עכשיו בצבא אבל תיארתי לעצמי שאם הוא לא אמר כלום כשדיברנו בטלפון - "שלום אמונה" הוא העיר אותי מתוך המחשבות שלי. "מה שלומך?". - "ברוך ה', מה שלומך?" עניתי בחיוך דיי נבוך ומופתע. - "שלמי טוב ברוך ה',אתה נראת קצת מופתעת קרה משהו?" הוא שאל בקול חששני. - "אהה... לא, שום דבר רק קצת הופתעתי למראה המדים לא הזכרת את זה בשיחה שבוע שעבר." - "נכון, באמת לא הזכרתי את זה פשוט לא כ"כ חשבתי על זה אני כבר 8 חודשים בצבא ונראה לי שכל מי שמכיר אותי איך שהוא יודע את זה. יכול להיות שבאמת הייתי צריך להגיד לך את זה מצטער." - "לא נורא, אז איפה אתה משרת?" - "אני משרת במודיעין. ואיפה את צריכה לעשות שרות?" - "וואוו.. במודיעין?! מגניב... אני אמורה לעשות באולפנא בנריה, להדריך כיתה ט'...". ˜Ÿ™ זה היה ערב מוזר,מצחיק בשעה 9 וחצי הגעתי לבית של סבתא אחרי שידידיה ליווה אותי הבית. סבתא ישר ראתה שקרה משהו היום הרי ביקרתי אותה כ"כ הרבה בזמן האחרון עד שהיא מצליחה לזהות עלי כל דבר קטן, סבתא התחילה לתחקר אותי , בהתחלה לא רציתי לספר לה, בכל זאת "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין" ובכלל מאוד התפאדחתי זה היה נראה לי כ"כ מוזר כל הסיטואציה, אבל אחרי כמה זמן של תחקורים נשברתי וסיפרתי לה על הערב שעבר עלי. סבתא כ"כ שמחה לשמוע את מה שסיפרתי לה על ידידיה, כאילו כל חלומה התגשם לנגד ענייה, היא שאלה כל מיני שאלות, בהתחלה עניתי לה דיי בקצרה אבל אחרי כמה זמן של שאלות כבר התחלתי לספר מעצמי. ˜Ÿ™ חודש וחצי עבר. הספקתי להפגש עם ידידיה עוד מספר פעמים, היה ברור לשננו שהקשר מתקדם לכיוון אחד. יום אחד אחרי אחת הפגישות שלי עם ידידיה ישבתי עם סבתא ודיברנו. תוך כדי שיחה שאלתי את סבתא שאלה שמאוד הטרידה אותי, "סבתא, למה את כ"כ התרגשת בפעם הראשונה שנפגשתי עם ידידיה?". סבתא נראתה מהורהרת לכמה רגעים ומיד החלה לדבר. "אמונה'לה, אני יודעת שזה ישמע לך מוזר אבל ממש רציתי שזה יקרה. מאותו יום שהוא היה פה בחופש שעבר." היה נראה סבתא מנסה להחביא ממני סוד והחלטתי לא לוותר לה. ובכלל לא הבנתי למה סבתא כ"כ רוצה את ידידיה. בסה"כ בחור נחמד גר ממש קרוב אליה, לא היה נראה שלסבתא יהיה קשר מיוחד איתו. "באמת? למה ?" לא היה נראה לי שסבתא יודעת עליו יותר מידי. אך מיד התברר לי שיש הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא ועל ידידיה. סבתא סיפרה לי שמאז שנה שעברה ידידיה מגיע אליה כל פעם שהוא מגיע הביתה, עוד לפני שהוא מניח את התיק בבית. הוא מגיע לכמה דקות שואל מה שלומה, אם צריך לעזור במשהו וממשיך הביתה. אחרי שסבתא סיפרה את זה לא ידעתי איך להגיב. פתאום נוסף עוד צד לקשר החדש הזה עם ידידיה, צד שאני לא יודעת איך להגיב עליו. מצד אחד זה נחמד לגלות משהו שאני יוצאת איתו סבתא שלי חשובה לו אבל מצד שני למה הוא לא אמר לי כלום הרי אני צריכה לדעת את זה. הייתי שקועה בתוך המחשבות שלי עד שפתאום צלצול הפלאפון שלי. "אמונה, ערב טוב את אצל סבתא שלך? אם כן אני רוצה שנפגש יש לי משהו חשוב להגיד לך". המשך יבוא...

בס"ד צולם בסוף הטיול הכיתית שלנו בסוף השנה... או תלוי איך מסתכלים על זה.... מוקדש ליער קטן...

בס"ד הרים, מצוקים, עמקים, שמים, דברים שנראים לנו כ"כ טבעיים, כ"כ ברורים. הם עומדים בדממתם, בצעקתם, ומחכים... מחכים שנבוא, שנביט בהם, שנשאב מהם את עוצמת אלוקים, עוצמה שהיא אין סופית...

צולם ביציאה משרשרת הדורות בכותל....