יצירות של *מוריה*

בס"ד אש אהבתי. בעיניה ובפניה היא צורבת את ליבי. אני מתבוננת בפניה העזות, הבוערות ומנסה לגשת ולנגוע בה. אני נפצעת משפתיה. דמי מטפטף על האדמה, אדמת הקודש. ליבי שותת דם כשאני רואה את מראות ההרס והחורבן שהיא מחוללת. נפשי זועקת אך קולי לא ישמע. הוא נחסם באש השנאה והתופת. אני זועקת מכאב, נפשי הפצועה מוטלת על האדמה. אני מחכה לגשם שיכבה את השרפה שבתוכי. הוא יגיע, וירווה את האדמה החרוכה , ייתן מרפא לנפשי. אש אהבתי, שלהבתי-ה . מי ייתן ותוכלי לשמש בקודש ולא לטומאה. שתבני ולא תחרבי. שתתקני ולא תהרסי. מי ייתן ובניך ישכילו להשתמש בך , בחכמה.

. "סערת רגשות. וסופה: רוח קרה נושבת בחזקה . עלים נושרים ואיתן מחשבות וזיכרונות. ילדות מתוקה שלעולם לא תחזור. העץ ערום ממלבושיו. בדרך קרה וחשוכה ניצבת לה דמות בודדה לוטה באפלה, תועה בשבילי החיים ודמעות חמות זולגות מעל פניה, באין יד שתעזור ותושיע. לבדה, ניצבת בערפל, מחכה לו שיבוא.."

בס"ד זה הגיע בסוף כמו שראיתם ,הפעם נגמרו התרוצים של הבגריות (למרות שלפני שבוע גמרתי בגרות אחרונה) אז קבלו את התנצלותי... שבוע הבא בלי נדר פרק נוסף ארוך יותר. פרק ג' אריאל נבהל מאד. הוא הסתובב אחורה בבהלה הוא ראה שתי דמיות ... " אני יהרוג אתכם !!!" הוא קרא וקפץ על רגליו אחרי שזיהה את שתי הדמיות. " חחח... אריאל זה היה שווה את זה" חיבקה אותו הדמות הימנית. "כן, שמענו אותך מנגן בגיטרה שירי הנשמה, אז הלכנו אחרי הצלילים ממש כמו החלילן מהמלין ..." צחקה הדמות השמאלית. "דביר ויאיר פורעי החוק של הישיבה..." נאנח אריאל בהגזמה. שלושתם צחקו . הם היו שלשיה בלתי נפרדת .הם היו ביחד מאז שזכרו את עצמם, רק הישיבות הגבוהות הפרידו בניהם, דביר ויאיר למדו באותה ישיבה ואריאל בחר ללמוד בישיבה אחרת ... הם היו עושים הרבה שטויות, טיולי טרמפים למקומות הזויים ... זה הגיע לעד כדי כך שהם נתקעו במדבר יהודה כל הלילה ומסוק של הצבא היה צריך לחלץ אותם... הוא נזכר בחיוך. "הי , אריאל לא לרחף!" אמר יאיר "אה, כן אתה צודק..." אמר אריאל והתנער מזיכרונותיו. "תגידו למה באתם?" הוא שאל. "מה זאת אומרת? באנו לבקר אותך! שכחת שיש לך מחר יום הולדת?!" קרא יאיר . אריאל היה המום ואז נחת עליו הזיכרון ש...כן, הוא יהיה מחר בן 20. אירועי הימים האחרונים השכיחו ממנו את העובדה הזאת. "וואלה!" הוא אמר "מחר אני בן 20 ! שכחתי לגמרי..." "אריאל ,הזדקנת! מסכנצ'יק, הוא בן 20! ממש זקן לבן" גיחך דביר הם צחקו. "קיצור אח שלו , רצינו לקחת אותך לטיול בלתי נשכח! אז מחר ב6 אפס אפס. אנחנו באים לאסוף אותך. אתה תהיה מוכן בשער של הישיבה עם נעלי ספורט ותיק, טוב? " אמר דביר "טוב? מצוין! תודה רבה. " אמר אריאל נרגש ,הוא חובב מושבע של טיולים. הוא נזכר בטיולים שהיו לו עם יאיר ודביר. לא היה טיול אחד שלא קרה להם משהו מעניין... מעניין מה יהיה הפעם... הוא חשב. יום למחרת אריאל היה מוכן עם התיק שלו. הוא חיכה בשער של הישיבה. השעה הייתה מוקדמת אבל האור כבר מזמן הפציע , צובע את הרי השומרון בצבע צהוב טהור. היה שקט,שקט מבורך, חוץ מציוצי הציפורים שנשמעו מדי פעם. הוא התבונן בנוף נפעם מהיופי הבראשיתי שעוד נשאר. "מה רבו מעשיך ה'" הוא לחש. השעה הייתה 6:10 "ב6:00 תהיה בשער" הוא נזכר בקולו של דביר הוא גיחך . מתי דביר בא בזמן?! הוא תהה. ליבנתים הוא הוציא גמרא קטנה והתחיל ללמוד,"חבל על הזמן" הוא חשב... "היי, אריאל בוא" הוא שמע את יאיר קורא לו כעבור 10 דקות. "או , ב"ה סוף סוף הגעתם! לא ידעתי שיש פקקים בשומרון בשעה מוקדמת של הבוקר..."הוא אמר בציניות. הוא נכנס למכונית הסובארו כחולה שעמדה באמצע הכביש, מעוררת את חמתו של נהג הפולקסוואגן הלבנה שחיכתה לדביר שיסע כבר. "בנאדם אל תשאל-" התחיל יאיר להסביר לאריאל כשנכנס למכונית. "אני לא שואל " אמר אריאל בחיוך והתרווח על המושב האחורי. "תהיה בשקט, תן לדבר!" נזף בו יאיר. "קיצור, לקחנו את המכונית הזאת מחבר.מה שקרה זה שהוא שכח להביא לנו את המפתחות אתמול, סיכמנו איתו לפני כמה ימים שאנחנו נשכור את המכונית אבל שכחנו לקחת ממנו את המפתחות..." "מוכשרים" צחק אריאל " לארגן טיול אתם יודעים, אבל את החלק הכי חשוב שכחתם... " "אריאל אל תצחק! נראה אותך משיג מכונית שיש לך כ"כ הרבה דברים על הראש...." קרא יאיר. "טוב בסדר מחול לכם ,בסה"כ לא השתעממתי ,למדתי קצת גמרא משהו כמו 10 דקות! אז מה עשיתם בסוף?" הוא שאל "אה, צחוקים אל תשאל!" אמר יאיר "אני לא שואל..." הוא קטע אותו " נקץ! תסתום כבר! תן לספר" התעצבן יאיר אריאל ודביר התפוצצו מצחוק, אריאל אהב להרגיז את יאיר. זה לא היה קשה כ"כ. "קיצר, כמו שאמרתי שכחנו לקחת מפתחות. היינו צריכים להעיר את הבנאדם בבוקר . אתה יודע לא נעים אבל חייבים! קמנו ב 5 לא כמוך שבטח קמת ב5:55 . סנט בו יאיר בחזרה. "אה-" ניסה אריאל להגיב אבל יאיר לא נתן לו. "אני מדבר עכשיו!,ניסנו להעיר אותו.." הוא סיפר "והוא לא קם" השלים דביר " קראנו לו " אמר יאיר "והוא לא ענה" אמר דביר " אז לא הייתה ברירה אלא להשתמש בשיטות הישנות" נאנח יאיר אנחה מעושה. חיוך התפשט על פניו של אריאל הוא ניחש מה עתיד לקרות.... "אז מה שעשינו זה היה פשוט. הלכנו לפינת חי ולקחנו משם תרנגולת אחת... "לא נכון..." קרא אריאל וצחק. יאיר כמעט בכה מרוב צחוק. "היית צריך לראות את הפרצוף של הבנאדם! איזה צרחות הוא הרים כשהוא גילה את תרנגולת מסתובבת בחדר..." "השכמה לכל הקומה..." אמר דביר "מי לא קם?" "הוא נתן לכם אח"כ את המפתחות? אני לא הייתי עושה את זה... " אמר אריאל. "אבל הוא עשה, ונתן כמו גבר!" קרא יאיר " זה בסדר הוא בראש שלנו,בחור טוב..." אמר דביר אריאל חייך.רק דביר ויאיר יכולים להיות כאלה....איך לומר ... יצירתיים . הוא חשב. ליבנתים הם שמו מוסיקה. עדי רן כמובן, כמו שמתאים לחבורה במצב רוח עליז. הם העבירו חוויות וצחוקים,זיכרונות מימי הסניף, הישיבה התכונית וכו'. שלושה מפורעים עם שריטה עמוקה נסעו לצפון , לטיול חברים בלי לדעת מה צופן להם העתיד...

בס"ד קחו את החיים שלכם בידים אף אחד לא יעשה זאת בשביליכם. קחו את הכוח להלך בשבילי החיים, לדעת היכן לפנות ולא לטעות חלילה לדעת מה טוב ומה לא טוב, לדעת איך להתמודד עם מכשולים שבדרך, ולדעת איך לעבור אותם בשלום לדעת ש"כל מה שה' עושה הכל לטובה" לא להיכנס לדיכאון האין סופי שלא נגמר לדעת איך להיות שמח בכל מצב לדעת לקיים את מצוות ה' בשמחה לדעת איך לחיות את החיים ולמצות עד הסוף את הכשרונות שה' נתן לנו בצורה הטובה ביותר. לדעת איך לחיות חיים מאושרים ושמחים עד 120 !!!

בס"ד פרק יד שרית שמעה את צעקתה של ענבל: "תתכופפי, שרית, מהר," היא לא הבינה מה קורה, היא התכופפה במהירות והשתטחה על הרצפה. היא הרגישה מבולבלת, היא לא הבינה מה היא עושה על הרצפה... ואז זה בא... הבום הזה שהרעיד את הרצפה. היא הרגישה שהיא עפה מההדף, החלון שלידה התפוצץ והרסיסים פגעו בה ופצעו אותה, היא צרחה בהיסטריה. היא נזכרה בענבל 'איפה היא ? רק שלא קרה לה משהו... ' היא חשבה בחרדה. היא ניסתה לזחול אליה אבל עם כל התקדמות היא הרגישה שכאב חד חותך אותה בכל הגוף ומשהו חם מטפטף על פניה וידיה , היא ראתה במטושטש הרבה גופות שרועות על הרצפה. היא לא ידעה מה לעשות 'אלוקים תעזור לי' היא צעקה בייאוש. ואז היא ידעה לפתע מה לעשות. היא התקשרה למד"א מהפלאפון שלה שהיה בכיסה. - "שלום כאן מד"א במה אוכל לעזור?" ענה קול מהפלאפון ' שלום, נפצעתי עכשיו בפיגוע ב'מסעדת לויצ'י' בואו מהר יש הרבה פצועים' היא אמרה, -"אנחנו מיד נגיע" ענה הקול, אבל היא כבר לא שמעה את התשובה... היא התעלפה מאיבוד דם. *********************************************************** "קול ישראל מירושלים, שלום רב! השעה 22:00 והנה החדשות מפי מלאכי חזקיה ועיקרן תחילה. פיגוע בתל אביב. מחבל מתאבד במסעדת לויצ'י ברחוב הדר 29. המחבל נכנס למסעדה ופוצץ את עצמו בעזרת חגורת נפץ . הג'יהאד האיסלמי לקח את האחריות לפיגוע. כוחות מד"א וזק"א ומשטרה הגיעו למקום כדי לפנות את הנפגעים... מנין ההרוגים עומד כרגע על שמונה . בבתי החולים בעיר מטופלים כ15 פצועים שניים קשה, עשרה בינוני וחמישה קל כתבנו בשטח מדווח כי..." -"ה' ישמור!" -"ה' יעזור" -"מה שלום הילדה, ליאורה?" -"יהיה בסדר, היא בטיפול נמרץ, מטופלת " היא ענתה בשקט . לא היה לה כוח לכל האנשים שעמדו לידה , מנסים לתמוך בה ברגעיה הקשים ביותר . היא ידעה! הייתה לה הרגשה שזה יסתיים ברע. מאז 6:30 בשעה שענבל התקשרה אליה והודיעה לה שהיא בת"א אצל שרית היא הרגשה, קול פנימי לחש לה שזה יסתיים לא טוב. היא ניסתה לשכנע את ענבל לחזור לגוש קטיף, אבל ענבל כדרכה סירבה ועמדה על שלה. ליאורה השתדלה לכבד את החלטותיה של ענבל גם שזה לא מצא חן בעיניה . היא כבר 'ילדה גדולה' היא חשבה. ברגע שהטלפון צלצל בביתה בערב בשעה .8:45 היא ידעה, היא לא העיזה לענות, היא אמרה לדוד שיענה ועל פי הבעת פניו היא ידעה שקרה משהו לא טוב... "ענבל?" היא לחשה הוא לא ענה "דוד! תענה לי! מה קרה לענבל?" היא צעקה בהיסטריה "פיגוע" הוא ענה בקול חלול . שתיקה ארוכה . ואז כאילו הוא התעורר לחיים "קדימה, לאורה נוסעים! עכשיו! צריך לראות מה קורה איתה ומה שלומה..." כל הדרך הם ניסו לברר מה מצבה של ענבל והידיעות היו לא מעודדות.. ענבל חטפה את מרבית הרסיסים וההדף מכיוון שהיא עמדה קרוב למחבל . פלא שהיא לא נהרגה! חשבה ליאורה. ועכשיו היא כאן בבית החולים ,בטיפול נמרץ וספק אם בתה תחייה... תוצאות הבחירה של ענבל... היא תהתה מה היה קורה אם ענבל הייתה בגוש קטיף... היא הייתה נפגעת ? היה נופל עליה פצמ"ר? קול פנימי לחש לה שכן! היה קורה לה משהו! מהגורל לא בורחים הוא רודף אחריך לכל מקום ... זה כ"כ נכון! היא חשבה במרירות. ועוד איך שזה רודף אחריך. ענבל , ענבל שלה. היא חשבה בכאב היא הרגישה גוש בגרון חוסם את נשימתה. הילדה היפה והמוצלחת שלה, הילדה שגידלה אותה מרגע שנולדה וצפתה בכל תהליכי גדילתה . היא נזכרה איך היא הייתה בוכה בליבה על כל נפילה וכל מכה שענבל הייתה מקבלת כשניסתה ללכת . ושמחה על כל הצלחה של ענבל כמו אותו יום היא נזכרה ב חיוך, אותו יום שענבל כתבה לה כרטיס ברכה מעשה ידיה להתפאר לכבוד היום הולדת שלה. כמה שמחה אז... היא זכרה את הקשיים של ענבל לכתוב. היא אובחנה כילדה דיסלקטית והכרטיס ברכה הזה שענבל הכינה ואכן היא לא טעתה ענבל גדלה ויחד איתה הרצון להצליח , להוכיח לכל העולם לאן היא מסוגלת להגיע. היא קיבלה ציונים גבוהים היא הלכה למגמות הריאליות הקשות . לפעמים, חשבה ליאורה, אם הילדה לא מעמיסה על עצמה יותר מדי... אבל אחרי שהיא ראתה באיזה שמחה ענבל לומדת היא נרגעה. כמו אותה פעם שענבל ניסתה להסביר לה בהתלהבות איך נוצר האדם לפי האבולוציה . לה לא היה ממש ראש לזה היא העדיפה להתעסק עם המתמטיקה ותיקי החשבונות . "ענבל , ענבל שלי" היא לחשה בכאב היא ליטפה אותה והחזיקה לה יד ענבל בתי היחידה, היא חשבה ודמעות מלאו את עיניה . היא ודוד ניסו להביא עוד ילדים אבל זה לא הצליח. היא נזכרה בטיפולים ובכל הכאב שבזה והאכזבות עד שהתייאשו . אם הם יאבדו את ענבל הם ויוותרו לבדם בעולם.... המחשבה הזאת גרמה לפרץ חדש של דמעות, המועקה בלב גברה עוד יותר . היא נזכרה בדיווח שנתן ד"ר כהנא על מצבה של ענבל ישר כשהגיעו ל'איכילוב ' הבית חולים שבו ענבל נמצאת . ' אני לא רוצה להסתיר את זה מכם. מצבה של ענבל קריטי! היא חטפה את מרבית הרסיסים והיא סובלת מפגיעות חמורות באזור הלב, והמח , ענבל מחוסרת הכרה , היא מונשמת, היא איבדה הרבה דם ואנחנו נותנים לה מנות דם ' "היא תחייה ?" שאלו היא ודוד ביחד ד"ר כהנא שתק שתיקה ארוכה ולבסוף ענה: "אין לה הרבה סיכוים , תכינו את עצמכם לגרוע מכל.. היא צריכה נס! אתם נראים לי אנשים מאמינים תתפללו לנס אולי זה מה שיעזור אנחנו עושים כל שביכולתנו. " דבריו של ד"ר כהנא הדהדו בראשה של ליאורה 'אתם אנשים מאמנים תתפללו לנס אולי זה מה שיעזור...' ליאורה תפסה בדמעות את ספר התהילים הראשון שראתה במחלקה ופשוט התפללה. תפילה זכה וטהורה של אדם במצוקה שמרגיש שאין לו על מי להישען רק על אביו שבשמים....

בס"ד פרק י"ב ענבל הלכה לביתה של שרית. השעה הייתה 7:30 לא היו לה תוכניות מיוחדות.כל הדרך היא הסתכלה בחניות הראווה שמציגות בגדים, אביזרי אופנה וכמובן אוכל! היא ראתה אנשים שלווים ורגועים 'ורק אני לא' היא חשבה . 'רגע ענבל מה את מקטרת?' אמר הקול השני 'אפשר לחשוב שכל הצרות של העולם מונחות על כתפיך' . 'דוגרי', היא חשבה . 'יש לי הורים ואני לא הומלסית, יש לי חברה חמודה שקוראים לה שרית .יהיה טוב! '.היא חייכה לעצמה . היא הגיעה לביתה של שרית. "ענבל יופי שבאת! יש לי הפתעה בשבילך.." קראה שרית וקמה מהספה כשחיוך על פניה. "באמת? איזה מותק! מה ההפתעה?" שאלה ענבל בציפייה. מאז ומתמיד היא אהבה הפתעות. בעצם מי לא?. -"תנחשי!" - "אהמ, קנית לי מתנה? " - "לא" -"סרט" - "גם לא. תהיי יותר יצירתית" - "טוב נסיון אחרון. פגישה עם כל החברים" -" ממש לא! את ביקשת שהם לא יבואו..." -"לא יודעת. נו, במקום למתוח אותי אז תגידי כבר!" -" טוב בסדר" אמרה שרית וחייכה. "זוכרת מה תמיד רצית? . אוף, אולי תנסי לנחש?" היא ביקשה -"שרית, אמרת שתגלי. וחוץ מזה המוח שלך ממש יצירתי ככה שאין סיכוי שאני יצליח...! " -"בסדר אני אגלה לך. זוכרת שתמיד רצית ללכת ל"מסעדה האיטלקית של לויצ'י?" זהו, אז הולכים לשם !מה את אומרת?! איך אני?! " אמרה שרית בחיוך. "שרית! את לא נורמלית! זה יקר!!! וואו! אני בשוק! איזה חמודה...." קראה ענבל וחיבקה אותה עד ש... - "ענבל אל תחנקי אותי אני רוצה לחיות היום!" - -"כן,כן, תחנקי אותה אני בעד! פחות אחד יותר נחמד" אמר יובל שעבר שם כדי לשחק במחשב. - "יובל סתום! ועוף מפה!" אמרה שרית - "את ממש חמודה את יודעת?" אמר יובל והוציא לשון והדליק את המחשב. - "אחים...." נאנחה שרית וחייכה. "אין כמו יובל.... תרתי משמע" - "אהה, כן צודקת" אמרה ענבל וחייכה גם היא. היא שמחה ממש ללכת למסעדה הזאת! כולם דיברו עליה, כמה האוכל שם מעולה וטעים והמקום ממש יפה ,שקט בלי יותר מדי רעש. - "טוב מה אנחנו מבזבזות פה את הזמן?" קראה שרית והעירה אותה ממחשבותיה. " כרטיסים יש? כסף יש? מצוין! הולכים! להתראות לכל מי שבבית. היינו כאן! נחזור מאוחר!" קראה שרית ופתחה בתנופה את הדלת מזמינה את ענבל לצאת...

בס"ד פרק ח' הבוקר הגיע. "ענבל!!! קומי" צעקה אמא "אני קמה אני קמה מה השעה?" "שמונה וחצי נתתי לך לישון הרבה! יש הרבה עבודה!" "אוף בסדר! אני באה.." לפעמים אני ממש יכולה להשתגע ממנה! מה בוער ? העבודה יכולה לחכות! החופש הגדול הגיע, אני מתה לישון אחרי שאתמול היו לי נדודי שינה ולא נרדמתי ו.. "ענבל קמת או לא אני מקווה שלא התהפכת לצד השני של המיטה" קראה אמא של ענבל "קמתי הנה אני כאן עכשיו את רגועה?!" צעקה ענבל "אל תתחצפי!" צעקה אמא של ענבל "לא רוצה! את מהבוקר צועקת השעה עכשיו בסה"כ רבע לתשע מה בוער לך? העבודה יכולה לחכות קצת היום עוד ארוך!!!" צעקה עליה ענבל בחזרה " מה זה פה שוק? כל הישוב שומע את הצעקות שלכן תירגעו !!!" קרא אבא של ענבל " דוד !הילדה הזאת מוציאה אותי מדעתי!" נאנחה אמא " זה בסדר ליאורה היא תהיה איתי" הרגיע אותה אבא מזל ! חשבה ענבל להיות היום עם הפקעת עצבים הזאת... ענבל עבדה עם אביה כל הבוקר הם סידרו את החדר עבודה. פרקו ארגזים , סדרו ניקו ושטפו. הם עבדו ככה עד הצהרים. "אבא, מתי אתה מתחיל לעבוד?" עוד שלשה ימים אי"ה" ענה לה אביה "ואמא?" שאלה ענבל "בשבוע הבא" ענה אביה "שמעי ענבל יש לי כמה דברים לומר לך הראשון הוא, שאני זז עכשיו לתפילת מנחה בבית כנסת הגדול ולכן לדעתי תאכלי ארוחת צהרים עד שאני יחזור." "בסדר" אמרה ענבל "אתה יודע מה יש לאכול?" "נראה לי ספגטי ושניצל אני לא בטוח" ענה אבא "ענבל, אמא קצת בלחץ תנסי להבין אותה ולא להיכנס לריבים איתה זה מעלה לה את רמת הלחץ שגם ככה יש לה. " אני אשתדל..." ענתה ענבל "עוד דבר ,ענבל, אני יודע שמה שאני הולך לומר לך עכשיו הוא לא כ"כ נעים אבל את צריכה להתחיל ללבוש חצאיות וחולצות ארוכות ולכן את הולכת היום עם אמא לנתיבות לקנות שם בגדים בסדר?" " לא אני לא רוצה!" קראה ענבל " אני לא אלך עם חצאיות שכחו מזה" היא הצהירה "ענבל זה ישוב דתי! ואת צריכה ללכת ככה לאולפנא שלך!" אמר אבא "מה זה אולפנא ?" שאלה ענבל " זה תיכון לבנות שבנוסף ללימודי החול כמו מתמטיקה ואנגלית יש גם שיעורים ביהדות ברמה גבוהה יותר" ענה אבא " חמודה, אני צריך ללכת לתפילה אז להתראות " אמר אבא והלך. " שלום ולא להתראות " לחשה ענבל בכעס "אני לא מתכוונת להישאר פה!" היא החליטה להתקשר לשרית חברתה הטובה " שרית? היי זאת ענבל" "ענבלי? מה המצב כפרה הכל טוב?" " שרית אפשר לבוא אליך? ..." שאלה ענבל...

זהו , הסתיים היום וכולם כבר הלכו לישון רק ענבל שוכבת במיטה ולא מצליחה לישון. מה יהיה ?! זה בכלל לא פשוט כל הסיפור הזה חשבה ענבל בכעס. איזה מין הורים? פתאום באמצע החיים מודעים שהם עוברים דירה. ורוצים שאני אחזור בתשובה. אבל .... בכל זאת זה מעניין לעבור למקום חדש ויפה. ענבל קמה מהמיטה והוציאה את התמונות של נווה דקלים מתוך בתיק שלה. תמונות יפות היא חשבה. תמונות של שקיעה, גגות אדומים וגינות ירוקות. היא התבוננה בתמונה הכי מרשימה התמונה של מבנה בצורת מגן דוד. מאוחר יותר היא תדע שזאת ישיבת ימית. בבוקר היא קמה מאוחר אחרי לילה שלם של נדודי שינה. "ענבלי" צעקה אמא "קומי" "טוב, טוב אני קמה!" צעקה ענבל בחזרה את התשובה. "אנחנו עוד שעה צריכים לזוז מכאן אנחנו צריכים להגיע לנווה דקלים עוד היום!" "למה?!" התפלאה ענבל. "אנחנו היינו אמורים להגיע לנווה דקלים רק מחר" היא אמרה בהתרסה. "כן חמודה, השתנו התוכניות" אמר אבא "זה לא הוגן! היא קראה " חשבתי להיפגש היום עם שרית והחבר'ה." "תזמיני אותם שנהיה בנווה דקלים " אמא ניסתה לפייס "שהבית יהיה מאורגן ויפה אני מבטיחה לך להזמין את כולם ולהכין לכם דברים שאתם אוהבים" ענבל לא ענתה היא כעסה על הוריה שחושבים רק על עצמם ולא חושבים עליה. בסיבות השעה 11:00 הם נסעו לכיון גוש קטיף. הם הגיעו לצומת סעד . "עוד חצי שעה, גג 40 דקות אנחנו בנווה דקלים" הכריז אבא "יופי" אמרה במרירות ענבל, היא עדיין כעסה על הוריה. דוד וליאורה החליפו בניהם מבטים שניהם ידעו שזאת לא התחלה טובה בשביל ענבל. אבל הם טעו.... הם הגיעו לכיסופים חלפו על פני המחסום. ענבל הסיטה את מבטה מהספר שהיה מונח על ברכיה לטובת הנוף שנשקף מהחלון. היא לא יכלה להסיר את מבטה מהחלון הנוף היה משגע, עצי הדקל על רקע הים התכול , החממות על רקע הדיונות. הם החלו לראות את הבתים עם הגגות האדומים של נצר חזני. הם פנו ימינה בצומת קטיף והמשיכו לכיון גני טל ונווה דקלים. הכל יפה כ"כ איזה טיפוח. לעומת המואסי עם האוהלים שמטים לפול. מזבלה! סיכמה ענבל במחשבותיה. הם הגיעו לשער של נווה דקלים אמרו שלום לחילים בבוטקה . ענבל התאהבה במקום מיד! הכל יפה כ"כ אין צורך לתאר... הם הגיעו לביתם .בית נחמד קומה אחת ארבעה חדרי שינה וגינה גדולה. חלק מהציוד כבר היה שם. תהילה בת דודה של ענבל כבר הספיקה להכין שלט גדול "למשפחת פלג ברוכים הבאים הביתה!" וחתמה את הציור עם שני עצי דקל ובניהם בית. ענבל הרגישה חמימות למראה השלט. היא באמת הרגישה כבר בבית.

רק רציתי לציין שעברה שנה מאז פוגרום עמונה. שנה קשה , לא קלה, שנה שעדין הפצעים מדממים ומסרבים להגליד. שנה שאני עדיין נושאת איתי צלקות בנפש, שנה שקשה לי עם מראה שוטר שנושא איתו אלה. שנה שכל יס"מניק ,שאני רואה מזכיר לי מיד את אותו בחור מסכן שהראש שלו פתוח ומדמם. שנה שכל טרקטור מזכיר לי את הרס הבתים . ואני צועקת "אל תהרסו את הבית." שנה, שנה של כל הנוער שהתחשל ולא נשבר, שמתוך ההריסות צומחת אישיות חזקה יותר ומחושלת יותר, אישיות שיודעת להתמודד ולעמוד מול הקשיים והיא לא נרתעת, אישיות שהולכת עם האמת שלה, האמת, שה' הוא המלך!!! היא יוצאת עם ההכרזה הזאת ולא פוחדת לצעוק אותה בקול. אני יודעת שהאמת היא נצחית ולשקר אין רגלים. וסופנו לנצח! עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

בס"ד פרק ב' כעבור שעה הגיע אבא מן הבנק. "ענבל תראי מה קניתי לך..." קרא לי אבא. יצאתי מהחדר שלי והלכתי אליו. "פיצה! תודה אבא" קראתי והתחלתי לאכול את הפיצה. "אני רואה שהשתפר מצב הרוח שלך" ציין אבא. "אפשר לומר" עניתי לו בעודי אוכלת. "אבא, מחר כל החבר'ה יהיו כאן לכן המצב רוח שלי טוב. הם מומחים בלשמח אנשים במיוחד ערן שמספר בדיחות שיפלו אותך לרצפה" "יופי אני שמח... וענבל זה באמת לא כזה נורא" ניסה אבא לעודד אותי "טוב אבא, אני ממש עייפה תודה על הפיצה "רציתי לסיים מהר כדי לא להיכנס איתו לויכוח שלא יגמר. "אין בעד מה" אמר אבא ונראה קצת מוטרד. הלכתי לחדר שלי, איזה יום מתיש לעבור דירה לגוש קטיף מה נראה להם.... לפתע קלטו אוזניי קולות של דיבור היו אלה אבא אמא ודודה אסתר מגוש קטיף זאת שהציעה לאבא לעבור דירה לגוש קטיף. אז שמעתי אותם מדברים בטלפון. " סיפרתם לה?" שאלה דודה אסתר "כן" ענה אבא "איך היא הגיבה?" " לא התלהבה, היא לא האמינה, תביני היא קשורה מאד לתל אביב ,וגם ענבל היא אחת שלא קל לה לעזוב מקום במיוחד מקום כמו תל אביב וכל החברות והחברים שלה ,בית הספר שלה , וגם היא צריכה להתאים את עצמה לסביבה: ללכת עם חצאיות ארוכות וחולצות ארוכות, לשמור שבת יותר לא לשמוע מוזיקה לועזית. לי יהיה יותר קל כי הייתי דתי אני מכיר כבר את המצוות אבל ענבל…" " דוד יהיה בסדר אל תדאג נעזור לכם וגם תהילה ממש תשמח לעזור לענבל…" אמרה דודה אסתר נכון איך שכחתי את תהילה … תהילה היא בת דודה של ענבל ודודה אסתר היא אחות של אבא של ענבל היא שכנעה אותו לעבור לגוש קטיף להזכירכם תהילה היא בת גילה של ענבל, היא נערה עם המון מרץ ושמחת חיים. תמיד שתהילה היתה באה לתל אביב, היא וענבל היו משתגעות ביחד .שומעות מוזיקה חסידית (תהילה הביאה אותה )הן היו ביחד רוקדות, ביחד שרות הן היו הולכות ביחד לחוף הים הנפרד משתוללות שם ביחד בקיצור חברות טובות.

בס"ד פרק ד' חלק ב'. הפרק האחרון שרית הלכה לכיוון ביתה. השעה כבר מאד מאוחרת אבל זה לא הפריע לה. היא הלכה בין כל התימהונים ופריקים של תל אביב זה ממש לא הזיז לה! היא הלכה שקועה במחשבות וחשבה על היום שעבר עליה... אחרי השיחה עם אריאל בחוף הים של גוש קטיף היא לא נרגעה. היא הרגישה שסערה מתחוללת בתוכה. היא הלכה לאורך חוף הים, יחפה כמו תמיד, היא חשבה שזה ירגיע אותה אבל זה לא עזר... אז היא ניסתה לרוץ ,לכלות את הבלבול והמועקה אבל זה לא הועיל ... בלית ברירה , מיואשת, היא התחילה לתפוס טרמפים לכיוון מרכז הארץ. נהגת ברלינגו חייכנית עצרה את מכונית. "לראשון לציון" היא קראה בקול . שרית פתחה את הדלת ונכנסה. "תודה" היא אמרה בשקט ושקעה במחשבותיה . הנהגת לחצה על הגז והתחילה לנסוע . נוף החממות התחלף בנוף מחסום כיסופים , שומרים וחיילים עמדו שם זקופים במשמרתם. שרית נאנחה. "קרה משהו?" שאלה הנהגת. "לא" ענתה שרית אוטומטית. "בעצם כן." היא חזרה בה "יותר נכון יש לי שאלה. איך אתם מסוגלים לסבול את כל המציאות הזאת? פצמ"רים,יריות ,פיגועי ירי?" הנהגת שתקה לרגע. ואח"כ שאלה לפתע "איך קוראים לך?" "שרית.ולך?" שאלה שרית "מרים" ענתה הנהגת. "תשמעי שרית, תכל'ס את צודקת! המציאות היום באמת לא מציאות פשוטה בכלל! המציאות קשה! מאד קשה! למשל היום בבוקר הערבים עשו לנו השכמה ב6 בבוקר... 5 פצמ"רים על הישוב שלי, עצמונה" מרים שתקה לשנייה ואח"כ המשיכה: "כשאומרים לנו 'נא להישאר במרחבים מוגנים!' כי יש התקפה של פצמ"רים על היישוב זה אומר ש: אני ובעלי מאחרים לעבודה והילדים למעונות ולגנים ... זה משבש את כל סדר היום. אבל, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה!" היא הכריזה ומיד המשיכה. "את יודעת למה? מה מניע בנאדם להישאר ולהיאחז במקום שנראה לכאורה מסוכן?" מרים לא המתינה לשרית שתענה. "האמונה ! יש לנו אמונה חזקה שזה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו! יש משפט שאומר שא"י נקנית בייסורים! אנחנו נלחמים על א"י! אם לא שמת לב אבל כל תשע שנים פורצת בישראל מלחמה... הרבה דם נשפך על הארץ הזאת . אבל אנחנו אוהבים אותה! אולי זה כפרה על חטא המרגלים..." "חטא המרגלים? זה לא קשור לתנ"ך?" שאלה שרית במבוכה וכעסה על עצמה על הבורות שלה בתנ"ך. "נכון זה קשור לתנ"ך." ענתה מרים בסבלנות . "שלשה חודשים אחרי שמשה רבנו הוציא את עמ"י ממצרים ,ה' אמר לו שהוא רוצה להכניס את בנ"י לא"י. נשלחו מרגלים עפ"י בקשת העם לבדוק את א"י כשחזרו אחרי 40 יום הם באו לבנ"י ואמרו להם הארץ טובה מאד! אבל, יש שם נפילים וענקים. הם הראו להם את הפירות שהביאו איתם, אשכולות של ענבים ענקים! ועוד כל מיני סוגים של פירות.תנסי לדמיין שכל אשכול ענבים שניים היו צריכים לסחוב... " שרית חייכה. מרים קלטה את חיוכה . "חכי עוד מעט לא תחייכי כ"כ , הם הפחידו את העם. תארי לך 12 מרגלים עומדים על גבעה נידחת במדבר כשמסביבם עם שלם מפוחד. לא ממזמן כולם היו עבדים כנועים דורות על גבי דורות ועכשיו הם צרכים לכבוש ארץ שלמה..." "אבל אלוקים לא יעזור להם?" שאלה שרית בפליאה. " ברור שאלוקים יעזור להם! אבל הם לא הבינו או לא רצו להבין עשרה מרגלים אומרים להם שאין סיכוי שהם יצליחו לכבוש את הארץ! שיש שם נפילים , ענקים וערים בצורות. רק שני מרגלים מעיזים לומר את דעתם כלב בן יפונה ויהושע בין נון. הם מעודדים את העם ואומרים שאם עד עכשיו ה' עזר להם הוא יעזור להם גם עכשיו..." "הם השתכנעו כלומר העם?" שאלה שרית בתמימות ,השיחה ענינה אותה מאד. "מה את חושבת?" שאלה מרים "אני חושבת שלא..." היא ענתה לאחר מחשבה קצרה. "צדקת, התיאורים של המרגלים הפחידו את העם. באותו לילה עברו המרגלים אוהל אוהל ושכנעו את העם שאין להם סיכוי לנצח את יושבי הארץ והעם ישב ובכה. באותו לילה אמר הקב"ה בכיתם לחינם!לא סמכתם עלי שאעזור לכם! אתם תבכו עכשיו לדורות. ובאמת זה מה שקורה שני בתי המקדש שלנו נחרבו באותו תאריך שבכו בנ"י לחינם... ט' באב. א"י נקנית בייסורים זה לא פשוט לנו. אנחנו משלמים קצת קצת עד היום על חטא המרגילים. תראי את המלחמות שלנו שלא מסתיימות. אנחנו מאמינים שהקב"ה רוצה שנשאר בגוש קטיף! הוא עושה לנו כל הזמן ניסים, אנחנו רואים את ההשגחה הפרטים שלו בכל יום כל פצמ"ר שנפל בזוית לא נכונה או משפחה שיצאה מחדר אחד ואחרי דקה נפל שם פצמ"ר באותו מקום שהם עמדו ." מרים עצרה לרגע לשאוף אויר ואח"כ המשיכה "ידעת שלפני ששחררנו את גוש קטיף לא היה כאן כלום? רק חול וחול !הערבים ימ"ש ניסו לגדל כל מיני גידולי חקלאים ולא הלך להם. כשהגענו לכאן הפרחנו את השממה!" אמרה מרים בגאווה לא מוסתרת . "ראית כמה חממות יש בדרך..." "כן, צודקת ובכל זאת עדיין יש אנשים שחושבים שצריך להחזיר את השטחים לערבים כי זה שייך להם. תכל'ס הם היו פה לפניכם." אמרה שרית "אני לא מסכימה איתך בכלל! אני מאמינה בתנ"ך ובאלוקים וגם את נראית לי אחת שמאמינה. בתנ"ך ובמיוחד בספר בראשית כתוב כ"כ הרבה שא"י שייכת לעמ"י . למשל כשאברהם אבינו מגיע לא"י אחרי שה' מצווה אותו לעזוב את ביתו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". וגם ברית בין הבתרים מוזכרת א"י והיא מובטחת לזרעו של אברהם שזה בעצם אנחנו... אנחנו פה מתוקף זכותינו התנ"כית וההיסטורית. זאת הוכחה א' . הוכחה ב' היא כזאת: א"י עברה מיד ליד במשך כ"כ הרבה שנים. כיבוש הארץ ע"י יהושע בין נון ואח"כ האשורים והבבלים וכו'... בשנים האחרונות היא הייתה שייכת לטורקים ואח"כ לאנגלים שכבשו אותה מהטורקים ובמלחמת השיחרור אנחנו כבשנו אותה ובמלחמת ששת הימים הרחבנו את הגבולות. באופן חוקי א"י שייכת לנו! זה אפילו לא נקודה לדיון... אני לא מבינה למה אנחנו צריכים להתנצל על זה.." מרים סיימה את נאומה. "ממש נאום חוצב להבות אש!" אמרה שרית בחיוך ובתוך תוכה היא העריכה את היציבות והבטחון שדבריה . "כן, יש לי נסיון בזה... לצערי יש אנשים שמפקפקים באמונה הזאת שהיא מושתת על התנ"ך שהוא הבסיס לחיים של כל יהודי... את לא הטרמפסטית הראשונה" שרית שתקה וחייכה. "הגענו לראשון לציון" הכריזה מרים כעבור חצי שעה. " איפה להוריד אותך?" היא שאלה "בתחנה המרכזית הישנה .ממש תודה על הטרמפ הוא עזר לי מאד" אמרה שרית. "אין בעד מה מתוקה! שמחתי לעזור.." אמרה מרים וחייכה. שרית יצאה מהמכונית והלכה לכיוון האוטבוס שנוסע הישר הבייתה. והנה היא שוב ברחובות תל אביב המוכרים והיא לא מסוגלת לחזור לביתה. היא חייבת לעשות סדר במחשבות! היא הייתה מבולבלת מכל מה שהיא שמעה. היא הלכה לטיילת של ת"א שם היא מצאה פינה שקטה לעשות סדר בראש. היא חשבה וחשבה על כל מה שעבר עליה בתקופה האחרונה. כעבור שעה היא יצאה עם החלטה ברורה . 'אריאל ומרים צודקים' היא חשבה 'החיים ממשיכים והיא חייבת להמשיך יחד איתם' זהו !היא החליטה. היא תשוב ללימודיה והיא גם תלך לשיעורים ביהדות, להתחזק, היא יודעת שהיא מנסה משהו שונה ומשהו חדש שהיא לא כ"כ מכירה... וגם לא בטוח שבבית יקבלו את זה באהדה. אבל היא תעמוד על כך! היא חייבת את זה... בשביל עצמה. בחיוך קל על הפנים ועם הקלה גדולה בלב החלה שרית לצעוד לכיון ביתה , אל הדרך ישנה -חדשה. סוף!

בליבי אליך ה' אקרא, הצילני ממצולות היאוש. סלול בי שביל אל התקווה. הושעני מרודפי וממבקשי רעתי השמחים בנפילתי. עזור לי להילחם באויבי הגדול ביותר! הפחד... הושט לי את החרב האמונה בעת צרה. הושט לי יד עזר בקרב המוחות, הקרב הקשה במלחמה לאושר ולחופש, אל שמחת החיים... עזור לי לטפס אל הפסגה, אל פסגת האושר. עזור לי אלי, עזור, להגיע אל השלווה... שלוות עולמים.

בס"ד דבר ראשון אני מצטערת על זה שכל החודש לא פירסמתי את ההמשך , אתם יודעים בגריות.... וגם הפרק הזה קצר... בעז"ה בקרוב מאד אולי כבר שבוע הבא יהיה מוכן הפרק השני. חלק ב' פרק א' כעבור שלושה חודשים. שרית ישבה מול הים מחבקת את רגליה וצופה לגלים . חבילת הסיגריות שלה כבר נגמרה . נותרה עוד סיגריה אחת שאותה החזיקה בין אצבעותיה. ' כבר שלושה חודשים, כבר שלושה חודשים בלי ענבל' היא חשבה בכאב . ליבה ניצבט אבל עיניה נותרו יבשות כמו השיר שאותו אהבה לשמוע, של שלמה ארצי 'כבר יבשו עיננו מדמעות ופינו כבר נותר אילם מקול / מה עוד נבקש אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל...' היא נזכרה בהלוויה של ענבל. השמים היו אפורים מהאובך ,חום של אוגוסט היה מעיק, אבל אף אחד לא חשב שלא לבוא להלוויה בגלל הסיבה הזאת. כל החברים שלהם באו. כולם היו המומים ומבולבלים, הכל נודע להם כ"כ במהירות. הם רצו לדעת איך הכל קרה! אבל הם לא שאלו את שרית. והיא הוקירה להם תודה בליבה. לא, לא היה לה כוח נפשי לספר להם את הכל. הוריה של ענבל היו עם משקפי שמש ,כנראה לכסות על העיניים שנפוחות מדמעות. לידם סבא והסבתא של ענבל משני הצדדים שנראו זקנים יותר מגילם. הדודים והבני דודים היו עצובים ושתקו. השתיקה! השתיקה הזאת הייתה חזקה מכל מילה!!! פה ושם נשמעו יפחות של בכי שניסו להחניק, לכולם היה מין מבט מיוסר בעיניים. מה ? מה אפשר לומר להורים שאיבדו את ילדתם בשיא פריחתה? דוד של ענבל הספיד אותה. שרית הספידה אותה בלב , היא בכתה בלבה כבר לא נותר לה עוד כוח לבכות. היא עשתה את זה כשנודע על כך מאמה שעות על גבי שעות . מדי פעם כשהייתה חוטפת שינה קצרה היא הייתה מתעוררת בצעקות. היא הייתה נזכרת במחבל ,בבום והשקט... השקט הנורא מכל, ריח הדם השרוף והזעקה הזעקה הגדולה מכל . היא ישבה בתוך הכסא גלגלים שלה. אסור היה לה לאמץ את רגליה שבוע, עד שירפאו מהניתוח . 'אני שונאת את המחבל הזה! אני שונאת את כל הערבים! תראו למה גרמתם? טוב לכם עם זה?' היא צעקה בתוך תוכה. ליבה הלם בקרבה .היא חשה גל של שנאה כלפי הערבים שוטף אותה, היא הרגישה שאם היא הייתה רואה את מתכנני הפיגוע הזה היא הייתה יכולה להרוג אותם במו ידיה! השנאה הייתה גדולה כ"כ היא הרגישה שהיא מתפוצצת מזעם . הראש שלה כאב מאד. אביבה הרגישה ששרית לא מרגישה טוב, היא הציעה לה בשקט בקבוק מים ושרית לקחה זאת בתודה. ההלוויה נגמרה וכל אחד חזר לביתו, לחיים הרגילים... שרית באה לגוש קטיף אחת לשלושה שבועות, מתוך נקמה קטנה לערבים שיראו שהיא לא נשברת .שהיא באה ותומכת במפעל ההתנחלויות שהם מנסים כל הזמן להרוס. שיצאו להם העיניים! כשיראו שעוד בית ועוד בית נבנה. היא חשבה בהנאה, כשראתה איך נווה דקלים וכפר דרום מתפתחות ועוד אנשים באים למרות הפיגועים ולמרות המצב הקשה. היא נאנחה וקמה מדיונה שישבה עליה ומעכה את בדיל הסגריה בנעלה . היא החלה ללכת לאורך החוף ומביטה אל הקראוונים של שירת הים. מאז מותה של ענבל היא הייתה מקפידה לבקר את הוריה של ענבל. אחרי הביקור בנווה דקלים היא הייתה הולכת לחוף הים בשירת הים. היא הייתה יושבת על הדיונה שלה ומביטה אל הגלים. שם היא הייתה חושבת וחושבת על הכל, על הפיגוע, על החיים שלה והחיים בכלל . היא הרגישה כעס וכאב כלפי אלוקים. למה? למה הוא עשה את זה? למה דווקא ענבל ? הבת שהכי הייתה קשורה אליה, אחותה ממש... היא הייתה כועסת כ"כ מלאת זעם ומרירות. היא הייתה חשה שליבה מוצף בכעס וזעם. בשלב כזה היא הייתה פותחת בריצה לאורך החוף ומשקיעה את כל כולה בריצה נותנת פורקן לכעסה. אח"כ היא הולכת לחוף הים הנפרד ושוחה עד שכלים כוחותיה. משם היא הייתה נוסעת בטרמפ לטרמפיאדה של צומת קטיף או לכיסופים תלוי לאיפה היה הטרמפ. היא עדיין לא השלימה עם מותה של ענבל היא סירבה לחיות . בתחילת השנה היועצת הזמינה אותה לחדר שלה לשיחה. היא ניסתה לדובב אותה אבל שרית לא רצתה לדבר. היא רצתה לשמור את רגשותיה לעצמה. מה היא תבין? היא חשבה. היו ימים שלא הייתה קמה מהמיטה ורק בוהה בתקרה של חדרה ולא הולכת לתיכון שבו היא למדה. הוריה היו מודאגים, זה לא אותה שרית הפעלתנית ומלאת שמחת חיים שהייתה לפני הפיגוע שרית שהולכת למסיבות עד אור הבוקר, שרית שצוחקת ושמחה ששמה מוזיקה בשיא הווליום ושרה בקולי קולות . הם ניסו לשכנע אותה ללכת לפסיכולוג אבל היא סירבה . חבריה של שרית לא ידעו מה לעשות הם ניסו להתקרב. במיוחד ערן החבר של ענבל לשעבר. אבל שרית ניתקה את עצמה מכל קשר. כך לאט לאט נותרה ללא חברים, שכבר היו מיואשים מלנסות לעזור, היא מצאה את עצמה לבד והאמת שזה לא הפריע לה... ' מה הם יבינו? היא חשבה הם חוו את הפיגוע ? הם חולמים בלילות על מראות הדם? הם שומעים את הפיצוץ כל פעם שהם שוכבים במיטה בלילה? הם עוברים חווית שיקום? הם ניסו ללכת מחדש על הליכון ? היחיד שעוד היה לה קשר ודיבור איתו היה אריאל התורן ממד"א. היא הייתה מרגישה חופשייה איתו בשיחות טלפון שלהם. הוא ניסה לשכנע אותה לחזור לתלם ,ללמוד, לחיות, לצאת עם חברים למקומות בילוי ולא לשקוע כל היום במרה שחורה. "ענבל לא הייתה רוצה שככה תתנהגי! היא הייתה רוצה שתמשיכי לחיות!" הוא אמר לה "מאיפה לך לדעת מה ענבל הייתה רוצה?" היא שאלה בכעס מסוים " שרית, תסכימי איתי שהדרך שבה בחרת כרגע היא לא מובילה אותה לשום מקום! את לא חיה, לא לומדת,את כל היום סביב הרגשות שלך את מתמכרת לכאב ולאובדן . את יודעת משהו? את בדיוק משרתת את הרצונות של הערבים! "על מה אתה מדבר???" היא צעקה "שרית, הם רוצים למנוע מאיתנו לחיות! שנחיה סביב האובדן סביב הכאב, שלא נצא מהבית לבלות מרוב פחד. בגלל שאיבדנו את טעם החיים , הם רוצים שכל היום נבכה, והתשובה שלנו למצב הזה זה לנהוג הפוך ממה שהם רוצים!!! אנחנו צריכים לצאת לבלות , לחיות, ללמוד, לצאת מהמשבר ולהתקדם בחיים, שרית, תאמיני לי גם אני חוויתי אובדן! הישיבה שלי נמצאת בשומרון והיו לנו לא פעם ולא פעמים פיגועי ירי שבהם נרצחו אחד הרבנים שלי שהערצתי וגם חברים טובים. תאמיני לי שזה היה קשה! אבל יצאתי מהכאב ומדיכאון כי הבנתי שזה לא הוביל אותי לשום מקום! מה יעזור אם אני יפסיק ללמוד גמרא? משנה? זה יחזיר את החברים שלי לתחייה?! אז חזרתי לחיים הרגילים, אני לא אגיד לך שזה היה קל, אבל בהדרגה זה אפשרי. ובין השאר בחרתי ללמוד להיות חובש ונהג אמבולנס כדי שאני אוכל להציל חיים." הוא הסביר בסבלנות. "אריאל מה אני יגיד לך? כל הכבוד! אתה מסוגל לצאת מזה יותר בקלות אבל אני? מה נשאר לי אחותי התאומה הלכה..." אמרה שרית באנחה ודמעות בצבצו בזויות עיניה. "שרית, את בסה"כ בת 16.5 החיים עוד לפניך! זה שאדם נפטר ל"ע זה לא אומר שפה נגמרים החיים! החכמה היא לדעת איך להמשיך הלאה. תציבי לעצמך מטרות בחיים מה את רוצה מעצמך! למשל, להתחיל להגשים חלומות. כל מה שאת חלמת תמיד ויגרום לך לשמוח תגשימי! במקביל תמשכי ללמוד, תוציאי תעודת בגרות טובה ,תשאפי ללמוד מקצוע שיוכל לעזור לאנשים אחרים ,כמו: רפואה או עריכת דין. אין לי מושג מה מתאים לך. תחשבי את מה מתאים לך .בעז"ה תתחתני ותלדי ילדים זאת גם סיבה לחיות. שרית בשביל זה יש טעם לחיות..." שרית שתקה והרהרה בדבריו. "שרית?! קרא אריאל בפלאפון "את חיה? עוד לא מתת?" הוא התבדח. "אחלה רעיון" היא אמרה בחצי חיוך. "שלא תעזי! אם את תמותי אני יהרוג אותך!" איים אריאל " אהבתי" צחקה שרית "את צוחקת! כבר סימן טוב! אז מה החלטנו מתקדמים?" "מי אמר שאני החלטתי לשנות כיוון?!" התגרתה שרית. "את לא מצפה שאני אבזבז 20 דקות מזמני היקר ועל החשבון שלי כדי שלא תצאי עם החלטה." "אני צריכה לחשוב על הדברים. אל תדאג אתה הראשון שתדע מה החלטתי! הודעת SMS על חשבוני" "מה שאת רוצה" נאנח אריאל מאוכזב קצת... "טוב להתראות תרגישי טוב" "אמן" אריאל ניתק את השיחה. הוא הרהר בכל השיחה האחרונה. כבר הרבה זמן שהם בקשר. למעשה מאז ההלוויה של ענבל. הוא היה שם, בסוף, הוא הרגיש חלק מכל הסיפור הזה. הוא ראה את שרית יושבת בכסא גלגלים מביטה בעצב בכל הנעשה .אמא שלה דחפה את הכסא גלגלים ואחותה שיר גם באה. היא הלכה לצידם יחד עם החבר שלה. הוא התנער מהרהוריו והסתכל בשעון. הוא נזכר שעוד רבע שעה נגמרת הפסקת צהרים ואח"כ יש שיחה של ראש הישיבה . הוא הלך לחדרו תפס את הגיטרה . הוא יצא החוצה לנוף הבראשית של השומרון ושם בין כל הצמחייה ונוף ההרים ישב אריאל וניגן וניגן הוא הרגיש קרוב יותר אל ה' בטבע. הוא ביקש, הוא התפלל . "אבאל'ה שבשמיים" הוא קרא . בבקשה ממך תעזור לשרית לצאת מהדכאון והעצב. תוביל אותה אל שבילי השמחה. שתהייה שמחה ומאושרת ,שיהיה לה טוב בחיים .בעזרתך היא גם תחזור בתשובה." "תעזור לאבא ואמא להמשיך ולגדל את המשפחה בנחת ובשמחה." הוא נזכר בגעגועים במשפחתו. הוא המשיך והתפלל ברגש על עצמו , שימשיך ללמוד תורה בשמחה . שימצא כבר את המיועדת! הוא ביקש והרגיש צביטה קטנה בלב. לפתעהוא שמע קול צעדים מאחוריו הוא הפסיק להתפלל והקשיה בדריכות לצעדים שלמרבה האימה נשמעו קרובים מאד אליו. "ידיים למעלה!!!" נשמעה קריאה.

בס"ד פרק ט"ו שרית פקחה את עיניה. "איפה אני? מה זה הלבן הזה שמסביב? ולמה אני מחוברת לאינפוזיה??'' היא עצמה את עיניה לעוד כמה דקות... מנסה להיזכר. ואז בבת אחת היא נזכרה בהכל. היא פקחה את עיניה בבעתה והתחילה לרעוד בכוח, גוש חסם את גרונה ודמעות מילאו את עיניה ,היא נזכרה בהכל כאילו התרחש מול עיניה. היא נזכרה בצעקה של ענבל שהצילה את חייה, הפיצוץ, גוש האש והעשן וריח הדם והשקט - השקט הנורא מכל. היא עצמה שלישית את עיניה מנסה לשכוח מכל הזוועה. אבל בעל כורחה שחזרה את הכול. מה קרה אחרי הפיצוץ? היא תהתה. היא ניסתה לשחזר את החלק הזה בזיכרונה, אך היא לא זכרה כלום. היא הרגישה שהיא נתקלת בקיר שחור שלא נותן לה גישה לזיכרון הכואב. היא הסתכלה מסביבה. עיניה נתקלו בדמות לא מוכרת יושבת לידה היא התרוממה מעט כדי להסתכל בדמות טוב יותר. הדמות הבחינה ששרית התעוררה מהעילפון אחרי 24 שעות של חוסר ההכרה. "שלום שרית, קוראים לי אריאל " הדמות פנתה אליה "שלום גם לך, מי אתה? , ואיך אתה יודע איך קוראים לי?" היא שאלה "אני התורן שענה לך לטלפון במד"א" הוא ענה ואז זה נחת עליה בהפתעה היא נזכרה בהכל בצעקה לאלוקים , ההברקה שבאה לה פתאום לטלפן למד"א, השיחה עם התורן. היא הרגישה לאות בכל גופה, כאב ראש תפס אותה היא פלטה אנקה ומיד נשכבה על המיטה. "תשכבי שרית, אל תתאמצי" אריאל סגר את המשנה וקם מכיסאו מיד ." היו לך רסיסים בכל הגוף ואיבדת הרבה דם" הוא המשיך. "איפה ההורים שלי?" היא שאלה. " הם היו פה עד לפני שעה, החלפתי אותם כדי שילכו הביתה ינוחו קצת ויהיו עם אח שלך ועם אחותך."הוא ענה " ואיפה יובל ושיר נמצאים עכשיו? " "אצל דודה שלך מרעננה... ואני צריך להתקשר אל ההורים שלך להודיע להם שהתעוררת" אריאל חייג להוריה של שרית ודיבר איתם. הוא הודיע להם ששרית התעוררה ולאחר מכן הוא מסר את הפלאפון שלו לשרית. "שריתוש זאת אמא ! הכל בסדר? איך את מרגישה? כואב לך? אני מיד באה אליך! את רוצה משהו מיוחד? " אביבה דיברה במהירות. "אמא, אני בסדר אני שוכבת במיטה לפני כמה דקות התעוררתי. קצת כואב הראש.." "תשכבי! ואל תזוזי! תבקשי מהבחור שיקנה לך קולה או משהו ואנחנו נשלם לו..." "אמא, זה בסדר אל תדאגי. שתבואי נדבר..." "טוב מתוקה, אני כבר יוצאת מהבית של דודה אורית . היא מוסרת לך ד"ש ונשיקות והיא שולחת לך את הבראוניס שאת אוהבת" "בסדר ביי, נפגש ד"ש לכולם... במיוחד ליובל" אמרה שרית "אין בעיות אז אני יוצאת, צא'ו" "צא'ו" שרית מסרה לאריאל את הפלאפון ואמרה תודה. היא שתקה , היא עצמה את עיניה ו... ענבל! מה קורה איתה? היא חיה? היא בסדר? איפה היא בכלל? היא פקחה במהירות את עיניה והתרוממה מהמיטה למרות שאסרו עליה. "תגיד לי , "היא פנתה לאריאל "מה קורה עם החברה שלי ? ענבל? הכל בסדר איתה? היא חיה? המחבל לא הרג אותה?" היא שאלה במהירות, חרדה מהתשובה. אריאל הרים את עיניו מהמשנה שקרא בה. הוא ידע שמשהו יצטרך לספר לשרית על ענבל . הוא חשב שההורים של שרית יעשו את זה. אתמול עד שעה מאוחרת הם סיפרו לו איך הכל נודע להם. הם סיפרו לו ששרית וענבל חברות טובות ושהן היו ביחד במסעדה. הוא לא רצה להיות זה שיספר לה על המצב הקשה של ענבל. הוא בסה"כ רצה לעשות מצווה ולהחליף את ההורים של שרית , לעזור קצת במשהו בכל המצב הקשה הזה, הוא היה בחופש מהישיבה וכמובן שהוא הלך ישר למד"א. מד"א זה החיים שלו אחרי הישיבה . "אין מה לעשות עכשיו" הוא חשב "בכל מיקרה יצטרכו לספר לה", אריאל גייס את כל הכוחות שלו. "ענבל." הוא אמר בשקט לשרית "במצב לא טוב, היא בטיפול נמרץ, מנסים להציל את חייה..." שרית הייתה בהלם היא הרגישה שהגוש חוסם עוד יותר את גרונה. "מה?" היא צעקה בהיסטריה "ענבל במצב מסוכן? מה אני עושה פה בכלל? קח אותי אליה!" "שרית, תירגעי בסדר?" אמר אריאל בתקיפות. " זה שתלכי אליה זה לא ישפר את המצב שלה!" שרית צנחה שנית לתוך הכרית שלה . תלתליה השחורים התפזרו מסביב לכריתה. היא הרגישה רע. כאב ראש הציק לה היא הרגישה כאילו מישהו מכה בפטיש בתוך הראש שלה. היא שמה לב לתחבושות מסביב לידה השמאלית וברגליה. היא ניסתה להזיז את רגליה ולא הצליחה. היא חשה בכאב חד. היא נשכה את שפתיה, פוקדת על עצמה שלא לפלוט שוב אנקה. היא לא הפסיקה לחשוב על ענבל . ענבל הייתה חברתה הטובה ביותר ואפילו יותר מכך. מעולם היא לא הסתדרה עם שיר. שיר הייתה סנובית , כל היום הייתה מבלה בסרטים , מסיבות ומועדונים. היא הייתה מקובלת בחברה והיא מחליפה חבר כל יומיים ."כמו גרביים ", שרית הייתה אומרת לענבל. בתוך תוכה היא קנאה בשיר על היותה כ"כ פופולארית ומוצלחת בהכל. היא דיברה על זה המון עם ענבל על התסכול שהיא מרגישה שתמיד 'הסנדוויצ'ים' נדפקים . שיר תמיד קיבלה את כל מה שהיא רצתה מההורים שלה מעולם לא אמרו לה לא. ותמיד לשרית עשו בעיות , כשהיא רצתה ללכת לסרטים או לקניונים לקנות בגדים. תמיד ביקשו ממנה לשמור על יובל כשההורים היו יוצאים לבילוי או אירוע ושיר מעולם לא שמרה עליו "זה מתחת לכבודה". פעם אחת שיר שמרה עליו וזה לא הסתיים בטוב. יובל כעס על שיר שביקשה ממנו להפסיק לשחק במחשב ולעזור לו לארגן את הבית כי החברות שלה צריכות להגיע. אבל יובל התחיל שרית ושיר רבו המון שרית לא סבלה את ההתנשאות שלה היא הייתה צועקת לה "תפסיקי לחשוב שאת מלכה כי את לא! אם תרצי או לא תרצי ואת לא תגידי לי מה לעשות אני לא השפחה שלך! מבינה אותי?" . ענבל תמיד עודדה את שרית והרגיעה אותה כששרית באה עצבנית אליה. הן היו רואות סרט ביחד או הולכות ל 'באולינג ' להוציא את העצבים על הכדור. שרית התנערה ממחשבותיה . "אריאל, בבקשה תיקח אותי לענבל, תבין היא כמו אחותי" ביקשה ששרית "שרית אני לא יכול לקחת אותך על דעת עצמי. תביני, אני כאן על תקן מלווה ואם אני אקח אותך ויקרה לך משהו יתבעו אותי על זה מצטער" אמר אריאל והביט בשרית מבט מלא השתתפות. שרית התאכזבה. היא כ"כ רצתה ללכת לענבל ולראות מה שלומה, היא כ"כ דאגה לה עד שלא הייתה מסוגלת לשבת סתם במיטה. מצב רוחה היה ירוד. היא נמצאת במרחק קטן מהמחלקה של ענבל ולא נותנים לה לראות אותה. "אני יכול לנסות לברר, אולי כן יתנו לך ללכת " אמר אריאל לפתע. "מצוין!" היא קראה "לך תברר, אני מחכה כאן ממילא אני לא יכולה לזוז" היא אמרה בחצי חיוך . כעבור רבע שעה . אריאל נכנס לחדר כולו רציני עם אחות בסבר פנים חמור שפלטה 'שלום' חטוף וניתקה אותה מהאינפוזיה, שרית כבר חשבה שמשהו קרא ואז... "טררם! האישור הושג ! איך אני בשבילך?" קרא אריאל בחיוך "וואו, אריאל הייתי בטוחה שמשהו נורא קרה , הפחדת אותי! " אמרה שרית בהקלה היא הרגישה שאבן נגולה מעל ליבה. "זה היה בכוונה" אמר אריאל בחיוך מבודח "אנו נעים לכיוון מחלקת טיפול נמרץ, שרית האם את מוכנה?" הוא שאל בדרמטיות "בהחלט" היא ענתה .מתחילה לחבב את הבחור שלצידה, הוא הקרין שמחת חיים וזה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה עכשיו אחרי כל מה שקרה. " אם כך אני מרים אותך לתוך הכסא גלגלים שבצד תתכונני. שלוש ארבע הופ..." אריאל הניף את שרית בקלות בשתי זרועותיו החזקות והיא ישבה בתוך זרועותיו מרגישה מלכת העולם. אריאל הניח את שרית בתוך הכסא גלגלים והתחיל לדחוף אותו. שרית הרגישה מוזר בתוך הכסא גלגלים. זה היה נראה לה מוזר לנסוע ולא ללכת, היא הרגישה נכה. אבל יחד עם זאת הייתה הנאה מסוימת לא להתאמץ כלל ופשוט בשניות את מגיעה ממקום למקום ואנשים מפנים לך את הדרך ואין פקקים, היא חשבה בגיחוך זכרת בפקקים של תל אביב. היא הגיעה למחלקת טיפול נמרץ . המראות לא היו נעימים לעין . אנשים שוכבים במיטות מחוברים לאלפי צינורות, איך הרופאים יודעים איזה צינור שייך לאיזה תרופה?' היא חשבה היא ראתה אנשים במצבים קריטיים בחדרי בידוד . היא השפילה את מבטה כשראתה אדם חסר רגל מונשם . אריאל כאילו קרא את מחשבותיה "לא נעים נכון?" הוא אמר, "זה נורא!" היא אמרה בלחש, "גם ענבל נראית ככה?" "לא יודע, עוד לא הייתי אצלה תכף נראה." הוא אמר בשקט. הם הלכו לאורך המסדרון . אריאל מסיע את שרית ושרית מתבוננת בחולים ששוכבים ולא זזים היא התבוננה במשפחות של החולים והפצועים שיושבים ליד יקיריהם ולא עוצמים עין, חלקם קראו תהילים חלקם סתם בהו בחלל. הם הגיעו לחדרה של ענבל בסוף המסדרון. ברגע הראשון שרית ישבה קפואה ובהתה בענבל 'זאת ענבל? לא יכול להיות? אריאל כנראה התבלבל!' אבל ככל שאריאל קירב את הכסא למיטתה של ענבל התחוור לה שאכן זאת ענבל... פתאום הכאב ראש חזר לה , הבטן שלה התכווצה למראיה של ענבל ודמעות הציפו את עיניה. " מה הוא עשה לך? המחבל ימ"ש " צעקה שרית "שרית, בבקשה ממך תהיי בשקט יוציאו אותנו מפה" ביקש אריאל "אריאל תראה מה קרה לה..." בכתה שרית ענבל באמת נראתה נורא. היא שכבה ללא תזוזה , מונשמת ומחוברת לאלפי צינורות , היא הייתה נפוחה, ומלאה תחבושות. אמא ואבא של ענבל נכנסו לחדר, והופתעו למצוא את שרית עם בחור דתי. "שלום שרית" אמרה ליאורה מופתעת "שלום ליאורה ושלום גם דוד" היא אמרה. הם נראו כאילו הזדקנו ב10 שנים לפחות. שרית הייתה המומה. " אני שמחה לראות אותך. שמעתי שגם את נפצעת . איך את מרגישה?.." שאלה ליאורה בעדינות "בסדר לא כ"כ נורא. אני רק לא יכולה להזיז את הרגלים", דוד וליאורה נאנחו. "הפיגוע הזה! הרס לכולנו את החיים" אמר דוד במרירות . "בואי ,שרית תתקרבי לענבל " לחש לה אריאל. הוא קירב את שרית עוד יותר לענבל . שרית לקחה בעדינות את ידה של ענבל ונישקה אותה ולחשה לענבל, "ענבל, את זוכרת מה תמיד אמרנו אחת לשנייה? לא להיכנע! ולא להישבר! אנחנו חזקות ואת חזקה ואנחנו יכולות להתגבר על כל המכשולים. בבקשה ענבל תראי לי סימן חיים, תלחצי לי את היד.." אחרי כמה שניות הרגישה שרית לחיצה חלושה,היא כ"כ שמחה היא הרגישה שיש תקווה שיש סיכוי, היא מחתה את דמעותיה ונישקה שנית את ידה של ענבל. "היא לחצה לי את היד! ביקשתי ממנה ללחוץ לי את היד והיא לחצה!" היא הודיעה בהתרגשות, להוריה של ענבל . " באמת? היא לחצה לך את היד?" קראה ליאורה בהתרגשות. " לא לחיצה חזקה. אבל כן זאת הייתה לחיצה" שמחה שרית, "תודה לאל! " קרא דוד. "תתקרבו אליה, תדברו איתה אולי היא תלחץ עוד פעם את היד" אמרה שרית, "אריאל , כדאי שנלך..." אמרה שרית. "אני גם חושב" הוא אמר. "להתראות ליאורה ודוד . רפואה שלימה לענבל" נפרדה שרית מההורים של ענבל, " להתראות יקרה! שמרי על עצמך ותודה" אמרה ליאורה בחיוך. שרית חייכה לשניהם והלכה. זה היה שווה! רק בשביל החיוך של שניהם, היא חשבה . היא נזכרה בצער במראיהם של הוריה של ענבל, הם נראו כאילו הזדקנו ב10 שנים, למרות ששניהם בני פחות מ40 שנה. באותו לילה הדרדר מאד מצבה של ענבל. כבר בבוקר היא לא הייתה בין החיים, ההרוגה מספר 9 באותו פיגוע...

בס"ד שוב היא הלכה לפינה שלה. הפינה שמשקיפה על ההרים שמסביב. אבל הפעם החורף נגמר , החורף שלה, היא נמצאת בתקופת האביב. הכל יפה מסביב, הכל פורח, היא הרגישה צורך לכתוב משהו וזה מה שיצא לה המילים שפשוט בטאו את הכל... 'אני כ"כ שמחה!!! תודה ה', תודה לך על הכל!!! על החיים היפים, על הציפורים שמצייצות, על השמש שזורחת כל יום מחדש... אני מרגישה רצון עז לחבק את כל העולם. לשמח כל אדם. אני יושבת כאן על ההר שלי בפינה שלי , אני מביטה אל הבריאה, על השקט המבורך על הדממה שעוטפת אותי ומרגיעה את נפשי. אני כ"כ שמחה אלוקים שלי , שעזרת לי לצאת מכל המשברים ,שהחזקת לי יד בכל התקופה הזאת. תודה על כך שהחזרת לי את שמחת החיים ועזרת לי לראות את הטוב. תודה ה'!'

בס"ד פרק יא. ענבל נבהלה מאד מה קורה שם? היא חשבה. אבל לא היתה סיבה לדאגה . כי אחרי שתי שניות נשמעה התשובה " שלא תעיז לגעת בדיסק האחרון של עברי לידר! שמעת?!" ענבל צחקה היא כבר נחשה על מי שרית צועקת. יובל אחיה הקטן של שרית אהב לגנוב ממנה דיסקים ולהחביא אותם, הרבה פעמים שרית מצאה את הדיסקים שלה במקום מעניינים כמו: בארון שמתחת לכיור, בארון הבגדים של ההורים שלה ואפילו דיסק אחד מאד יקר של אייל גולן תלוי בחדר של יובל כשהוא תלוי ומתנופף לו ברוח. ענבל דפקה על הדלת. יובל פתח אותה. "היי שלום ענבל, מה המצב?" אמר יובל . אבל לפני שענבל פתחה את פיה לומר משהו כבר יובל אמר: "שמעת את הצעקות של אחותי ? בטח שמעת! כל הרחוב שמע..." אמר יובל בחיוך שחשף טורי שניים לבנות. אם להודות על האמת יובל ממש חתיך קטן שיער שחור עיניים כחולות גדולות. עם ריסים ארוכים שחורים. יותר מדי יפה בשביל בן. חשבה ענבל. "ענבלוש מה קורה אחותי? הכל טוב?" התנפלה עליה שרית בחיבוק. "כן הכל טוב ב"ה" אמרה ענבל והחזירה לה חיבוק. "בואי תכנסי למה את עומדת בחוץ ואל תשימי לב לקשקושים של יובל" "זה בסדר אני כבר רגילה" אמרה ענבל והוציאה לשון ליובל בשובבות יובל הוציא לה לשון בחזרה וקרץ לה. " מה בא לך לשתות קולה ,פאנטה או מים מינרלים ?" שאלה שרית "פאנטה" אמרה ענבל "תמיד תאהבי את הכתום" קבעה שרית ומזגה לעצמה קולה ופאנטה לענבל. "מה נשמע איתך? הלחצת אותי עם הטלפון שלך, לפני יומים את עברת דירה ועכשיו את אצלי. ענבל הכל טוב?" " לא ממש לא! תשמעי מה קרה לי...." ואז היא סיפרה לה כל מה שקרה ועבר עליה ביומים האחרונים . והשמיטה את הקטע שהיא חושבת הרבה על הנער שאמר את מה שאמר היא רצתה לדבר איתו ולשאול אותו כל מיני שאלות. ענבל הרגישה שהיא צריכה זמן לנקות את הראש לחשוב ברוגע. היא רצתה ללכת לפינה הקבועה שלה שאף אחד לא ידע עליה. אפילו לא שרית. הפינה נמצאת מול הים בין העצים,היא רצתה לשבת ולחשוב ולנסות לראות מה היא יכולה לעשות . היא היתה באה אליה כל פעם שהיא הרגישה חנוקה ונמאס לה מהלימודים, חברות, או סתם כשבא לה לחשוב על החיים. היא הייתה הולכת לשם עם הדיסקמן שלה ודיסק עם מנגינות שקטות או מנגינות איריות. גם עכשיו היא רצתה ללכת לשם . "בנות, בואו לאכול" קראה אביבה אמא של שרית. "ותכבו את המוזיקה, שיגעתם אותי עם נינט" "יאללה בואי ענבל , יש קוסקוס" קראה שרית. "בסדר , תעזרי לקום מהפוף " היא ביקשה. אחרי הארוחה הטעימה הלכה ענבל לים. היא אמרה לשרית שהיא הולכת ושהיא תחזור לקראת הערב . היא לא אמרה לאן היא הולכת. שרית הבינה ולא אמרה דבר. שם בפינה שלה הרחק מכל ההמולה של העיר וכל הלחץ של האנשים שתמיד הולכים וממהרים. היא חשה רגועה ,שלווה ונינוחה . היא התיישבה ליד העץ וחלצה את נעליה היא נהנתה לחוש את מגע החול הקר על רגליה. היא צפתה על הים התכול ועל הגלים שנראו כאילו הם מנסים להגיע אליה וברגע האחרון מתחרטים. השמש שוקעת וצובעת את הים באדום וכתום הציפורים עפו להם מעל הגלים . איזה כיף לציפורים! חשבה ענבל. הן עפות להן חסרות דאגות ,הלוואי והייתי ציפור הייתי עפה לי הרחק מכאן מעבר לים אל ארץ חדשה ולא מוכרת ושוכחת את הכל... היא צפתה באנשים מרחוק משחקים מטקות או סתם גולשים להנאתם בים מנצלים כל רגע מהחופש הגדול שהולך ונגמר.היא החליטה לקום מחול וללכת לאורך החוף היא קמה ניערה את החול מעל בגדיה . ענבל שקעה במחשבות עד שהיא שמה לב שהפלאפון שלה מצלצל. -"הלו?" היא ענתה לשיחה -"ענבל! מה המצב? זאת תהילה " קרא הקול בשמחה.(הערה: תהילה היא בת דודה של ענבל למי שלא זוכר). -"תהילה, מה שלומך?" - "ב"ה בסדר. ועוד יותר בסדר כשאני יודעת שלא קרה לך כלום." - "מי אמר לך שלא קרה לי כלום?" שאלה ענבל בשובבות -"ענבל!אל תצחקי עכשיו אין לך מושג איך ההורים שלך דואגים לך הם חשבו שקרה לך משהו..." -"אוי ,את צודקת לא התקשרתי אליהם" - "אז כדאי שתעשי את זה... תני לי לנחש את בתל אביב עכשיו" - " כן קלעת בניחוש. אני עכשיו בחוף הים , תביני הרגשתי חנוקה כ"כ ,הכל עבר עלי במהירות , המעבר, הפרידה מכל החברים, הפצמ"רים –" -"אוי איזה קבלת פנים לא נעימה ישר כשמגיעים" אמרה תהילה בהזדהות - "כן נכון. הנקודה היא שאני לא עשיתי דברים במחשבה. " ענבל שתקה לרגע ואז המשיכה "אני צריכה להתקשר אליהם ולומר להם שאני נשארת בתל אביב כמה ימים ,אני אהיה אצל שרית. אני צריכה לחשוב לראות מה קורה איתי , קשה לי עם זה,אני רוצה לנסות אבל בקצב שלי ..." - "ענבל את צריכה לעשות מה שטוב לך. אם את רוצה להישאר בת"א כמה ימים תעשי את זה . לכי לים ותחשבי, תירגעי ואז תראי מה קורה איתך. אסור לך לחזור לגוש קטיף בלי החלטה מה את עושה עם עצמך." אמרה תהילה -"כן המפקד!" אמרה ענבל וצחקה -" ענבל, בהצולחה " תהילה אמרה -"מה אמרת?" שאלה ענבל - "אה, זה ב"הצלחה . ככה האולפנסטיות אומרות ב"הצלחה בהגיה אשכנזית אם אני לא טועה..." תהילה הסבירה.היה לה קצת מוזר להסביר סלנגים שהיא רגילה לומר אותם כל יום באולפנא, אבל היא נזכרה שענבל באה מרקע אחר לגמרי. - "טוב תהילה, תודה שהתקשרת" -"להתראות " נפרדה ממנה תהילה -"ביי" אמרה ענבל וניתקה את השיחה. היא הרגישה שמתחיל להיות קריר, והבטן שלה מקרקרת וכל האנשים שהיו בחוף כבר מזמן הלכו.ענבל הביטה אל השמיים השמש כבר שקעה והכוכבים החלו לצוץ . "אלוקים,אם אתה שומע אותי. אני מבקשת ממך שתעזור לי ותעשה שיבינו אותי.ותשלח לי את האדם המתאים שיעזור לי" ביקשה ענבל בשקט. היא הרגישה עייפה מכל היום . 'צריך לחזור' היא חשבה ופנתה ללכת לביתה של שרית מותירה את הים מאחוריה ...לבד.

בס"ד פרק ז' הלילה הגיע. ענבל שכבה במיטה שלה וחשבה על כל מה שעבר עליה היום. הנסיעה, הפעם הראשונה שלה בישוב, הפריקה של הארגזים , הפצמ"רים ... איזה יום מתיש! היא חשבה. אני מקווה שמחר יהיה יותר טוב . היא ניסתה להירדם אבל היא לא הצליחה. היא קמה מהמיטה והלכה למטבח. המטבח היה עמוס בארגזים היא חיפשה את השוקולית כדי להכין לעצמה שוקו .נו באמת, היא חשבה בכעס לכי תמצאי מחט בערמת שחת בכל הארגזים האלו . היא ויתרה על השוקו בצער רב. היא מכורה לשוקו ממש. היא היתה שותה שוקו אולי 5 פעמים ביום. אמא שלה חששה שהיא תשמין מזה אבל שהיא תמיד ניסתה להעיר לה על הנושא ענבל חשבה לצאת החוצה ואולי לטייל באזור הבית, "נדודי שינה" היא חשבה אני מרגישה כמו אדם זקן שלא יכול להירדם בגלל בעיות הגיל !היא גיחכה על המחשבה הזאת. היא הלכה לחדר והתלבשה.היא יצאה החוצה, הישוב נראה לה שונה מהיום שקט להפליא בניגוד לתל אביב העיר התוססת... בטח אין פה חיי חברה כ"כ היא חשבה. השעה היתה 11 בתל אביב בשעות כאלה רק יוצאים למועדונים ,פאבים, ודיסקוטקים וחוזרים ב4 לפנות בוקר שתויים ושיכורים לפעמים היא נזכרה בשגב חבר של ליאת ( בת מכיתה שלה) שניסה לשכנע אותה לנסות מריחואנה אבל היא סירבה "איזה ילדה טובה מה קרה? פוחדת מאבא או מאמא? ממי יותר?" היא זוכרת שהיא אמרה לו שהיא לא רוצה! והיא לא פוחדת מאף אחד! היא פשוט לא רוצה להכניס חומרים לגוף שלה ושהיא רוצה לחזור הביתה צלולה ולא מסוממת ! "קחי תנסי שכחי קצת מהחיים " שגב שידל אותה ונימה של לעג נשזרה בקולו. " שגב אני לא רוצה! זאת בריחה מהמציאות! אתה בסוף תתמכר לזה ולא תצא מזה. תעשה ל י טובה אל תנסה אפילו לשכנע אותי כי לא תצליח" היא אמרה לו " בטח של תצליח !" קרא קובי " השאפה הזאת קיבלה 98 בעבודה שהיא ורוני עשו על סמים וכימיקלים " "אהההה הבנתי " אמר שגב והשתרע על הרצפה.... היא נזכרה בעוד מקרה שקרה וזה היה לפני שהיא כתבה את העבודה. זה היה במסיבת יום ההולדת של יעל הם החליטו לחגוג במועדון השכונתי.מסיבת חברים, ללא הורים, מבוגרים וכיוצא בזה. גלעד נתן לה לעשן מהסיגריה שלו שהכילה חומר מסמם היא הרגישה שהיא מרחפת לה בעולם אחר לגמרי היא הרגישה קלילות שבחיים היא לא הרגישה... אחרי שפגה השפעת הסם ואחרי כל הבירה שהיא שתתה והאוכל שהיא אכלה היא נפלה על הברכיים שלה והקיאה את כל מה שהיה ענבל התנערה ממחשבותיה היא הלכה בלי לשים לב לאן .היא מצאה את עצמה ליד גן משחקים ענק והיא ראתה כמה חבר'ה יושבים מסביב למדורה ושרים שירים עם גיטרות וחליליות וואו טוב שלא חזרנו לימי הפלמ"ח היא חשבה בחיוך... אבל תכל'ס זה נראה נחמד . היא עמדה בחושך והסתכלה עליהם. הם דיברו בניהם וצחקו... פתאום הם התחילו לשיר ... " עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה..."הם שרו הרבה זמן עד שאחד הבנים מהחבורה קם ואמר " אתם יודעים, דווקא בתקופה הקשה שלנו שהקאסמים נופלים הרבה על שדרות. והפצמ"רים נופלים עלינו ואנחנו שומעים כל הזמן על הפיגועים, ואויבנו הישמעאלים ימ"ש מנסים להחליש אותנו דדוקא אז עלינו להתחזק ולשאוב כוח ועוצמות מה' יתברך ולהמשיך הלאה! הקב"ה מנסה אותנו!!! ואנחנו נראה לו שנעמוד בנסיון! ואנחנו נראה לו שאנחנו אוהבים אותו גם כשלכל כל כך טוב!!! . המילים של אותו בן הדהדו בראשה של ענבל הן כל כך נגעו לה היא הרגישה שהן נאמרו אך ורק בשבילה , היא התמלאה חמימות והרגישה שהיא מחוזקת דווקא אחרי אותו יום קשה כ"כ אחרי שהיא עברה את חווית הפצמ"רים הלא כ"כ נעימה. היא הסתכלה בשעון השעה היתה מאוחרת ועוד יום עמוס מחכה לה מחר... היא התחילה ללכת לכיון הבית כשמלוות אותה המילים של אותו בן יחד עם השירה של "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה..."

בס"דזוכרים שהתחלתי פעם ממזמן לכתוב סיפור בהמשכים? אז נכנסתי לשוונג להמשיך ולכתוב אז מי ששכח מוזמן לקרוא את הפרקים הקודמים... אני אשמח לקבל ביקורת אם יש... הסיפור שלי –פרק ד' (כל הזכיות שמורות) הסתימה האריזה! מזל! חשבה ענבל. "ענבלוש" קרא אבא, "בואי נוסעים לסבא וסבתא" איזה כיף! לפניוקים! חשבה ענבל וחיוך עלה על שפתיה... "את מחייכת" ציינה אמא "אהה ,כן, למה לא?!" "לא יודעת, היית די מצוברחת" "אפשר לומר" ניסתה ענבל להתחמק. היא שנאה לפרט מה היא מרגישה, חושבת. הם נסעו. בצהרים הגיעו למושב של סבא וסבתא של ענבל ,"מושב הזורע" כל אנשי המושב הזה חיו בשביל העבודה. משעה 5 בבוקר הלך חיים סבא של ענבל לחלוב את הפרות ולכל פרה היה לה שם. כשענבל הייתה קטנה היה חיים לוקח אותה לרפת, והיה מראה לה את "חמדה" זאת הפרה הכי שמנה. ואת עדנה הפרה שמוציאה הכי הרבה חלב! היה מכריז חיים בקול והיה עולה על פניו חיוך של סיפוק. חוץ מזה סבתא ציפורה הייתה עובדת בלול. גם לשם אהבה ענבל ללכת לטייל בין כל התרנגולות המקרקרות לקראתה וללטף את האפרוחים הקטנים והרכים במין חמלה . כ"כ קטנים וחמודים והם היו מצייצים בשמחה כשהייתה מביאה להם קצת זרעונים. הם הגיעו בסביבות השעה אחת למושב ריח של פרחים קידם את פניהם. "אני אוהב את המושב הזה! " הכריז אבא בפעם המאה ואחת. "מזל שההורים שלך בחרו לגור פה!" אמר לליאורה. "כן, צודק... "ענבל סיפרתי לך פעם מה קרה לי עם אביגדור החמור של רפי?" "מה?! מה קרה?!" שאלה ענבל בסקרנות "וואי, לא סיפרתי לך?! איזה מוזר! טוב לא משנה תקשיבי" אמרה ליאורה בהתלהבות. "יום אחד ביקש רפי שאני אשמור על החמור שלו עד שהוא יחזור מהעיר. הסכמתי כי לא היה לי מה לעשות במיוחד באותו זמן. טוב הלכתי לטייל איתו ואז עברנו ליד המעיין . ואביגדור החליט שהוא רוצה לשתות. אז עצרנו ליד המעיין ואני ישבתי לי על שפת המעיין ואביגדור שתה. הוצאתי ספר והתחלתי לקרוא אחרי 5 דקות אני מרימה את העיניים שלי לבדוק מה קורה עם אביגדור ואז אני מגלה שאביגדור נעלם! נלחצתי ממש ,כי אביגדור הוא החבר הכי טוב של רפי ואם קרה לו משהו... חיפשתי בכל הקיבוץ ולא מצאתי אותו התחלתי לחפש בשדות ובסוף אחד השכנים מצא אותו ליד השדה של ברוך אוכל את כל החיטה שבאסם... ענבל חייכה ,היא תיארה לעצמה מה הייתה התגובה של ברוך למראה אביגדור שאוכל את כל החיטה. השהות בבית של סבא וסבתא הייתה רק לכמה ימים עד שכל הציוד יגיע לגוש קטיף, לנווה דקלים הישוב שאליו ענבל צריכה לעבור. כשהגענו לבית היפה של סבא וסבתא ריח של קוסקוס קידם את פינו. "שלום סבתא, מה נשמע?" קראה ענבל "ענבלי!! הגעתם" קראה סבתא. "איזה יופי בדיוק עכשיו סיימתי לבשל לכם ארוחת צהרים" "שלום" אמרו אבא ואמא ביחד הם נכנסו אחרי ענבל "דוד וליאורה ברוכים הבאים" אמרה סבתא "סבא עוד מעט יגיע הוא הלך לעזור לאיציק עם העגבניות. הם צריכים להעמיס הכל על המשאיות אתם יודעים אנחנו מייצאים את העגבניות שלנו לחו"ל" אמרה סבתא בגאווה לא מוסתרת. "כן" ענתה ענבל בעייפות כל האירועים האחרונים התישו אותה עד שכל מה שהיא רצתה לעשות זה להיכנס לתוך מיטה ולישון למרות שהשעה רק אחת בצהרים. הם התיישבו לאכול את הקוסקוס של סבתא של ענבל . ענבל שקעה במחשבות מה יהיה ? איך יהיה ? אני מקווה שיהיה לנו טוב... יהיה לנו טוב! עלה השיר בזיכרונה השיר האהוב עליה של אתניקס "אם רק נישא תפילה קטנה אל השמים...."

פרק ג' בבוקר קמתי מוקדם כי הלכתי לישון מוקדם. השעון שעל הספריה הראה שהשעה 6:45, לא התחשק לי לחזור לישון אז החלטתי ללכת למטבח. כשנכנסתי לשם ראיתי את אבא שותה קפה וקורא עיתון . "בוקר טוב אבא "אמרתי "בוקר טוב" ענה לי אבא "ענבל יש ליד הדלת כמה קרטונים כדי שתתחילי לארוז" "בסדר ואיפה אמא?" "אמא ישנה היא כבר צריכה לקום היא צריכה היום לסדר כמה סידורים אחרונים בנוגע לעבודה שלה או… הו בוקר טוב ליאורה" "בוקר טוב דוד! בוקר טוב ענבל!" ענתה אמא היא הייתה מוכנה לעבודה אמא תמיד הייתה יוצאת לעבודה ב 7:15. "קול ישראל מירושלים שלום רב השעה 7:00 והנה החדשות מפי…" " יופי ,יש לי זמן לשתות קפה ענבלי אולי תכיני לי?" ביקשה אמא "בסדר" עניתי "ענבלי עכשיו התחלנו את החופש הגדול אנחנו אמורים להגיע לנווה דקלים שבועיים לפני סיום החופש' זה נראה לך עוד הרבה זמן אבל זה לא! אז כדי שתתחילי לארוז ,יש לנו הרבה סידורים: לקנות דברים חדשים, לבית לקנות בגדים חדשים לך ,חצאיות, חולצות עם שרוולים וכו'" אמרה אמא ברצינות . "טוב , בסדר" עניתי הלכתי לחדר ונשכבתי על המיטה. יופי, לגלגתי לארוז את מה? "ענבלי הלכנו, היום אבא הולך מוקדם לעבודה. להתראות אל תתבטלי יש לך קרטונים מחוץ לדלת" קראה אמא ונשיקה אותי "טוב בסדר אני יעבוד אל תדאגו" אמרתי לך בנימה של כעס ומרירות. גם ככה אין לי מה לעשות אז נעבוד. חשבתי תוך כדי העבודה. למה?! למה הם עושים לי את זה?! לנתק אותי מהמקום הכי אהוב עלי ,החיים שלי... עלו דמעות בעיני.. התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות... אני שונאת לבכות!!! אבל הפעם לא יכולתי לעצור את זה ... הפרידה... איך אני אספר לחברה שמה?! איפה אני הולכת לגור?! עם מי?1 די ענבל! אמרתי לעצמי. תתגברי! יהיה בסדר! את תתגברי על זה!!! ואת בסה"כ לא הולכת לנתק קשרים, את תשמרי עם כולם על קשר, תלכי לבקר... תהילה תעזור לך להתאקלם.... הנשמה הטובה הזאת! התאוששתי שתיתי כוס מים ונרגעתי וחזרתי לעבוד. עבדתי עד השעה 9:00 ארזתי מזכרות וקשקושים. ואז נזכרתי ששרית והחבר'ה יבואו. ארגנתי את הבית ובשעה 10:00 הם הגיעו. אני לא מגזימה אבל אולי איזה 50 אנשים הגיעו ערן הבדרן , עידו החקיין הוא וערן חברים טובים, עומר, צחי, שירן,שגב, שרית,יעל,גלעד, תמיר, מאיה, אלינור, ענבר, קובי,ליאת, ליאור, עדי, שני, אדווה, ניב, אגם, ירדן, שירלי, סהר, כרמל, דודי, קוקו ( זה דני קרואים לו קוקו כי יש לו קוקו ארוך) כולם באו איזה שוק. " מופתעת אהה" חייכה שרית "כן" מלמלתי "לא ציפיתי בואו בואו תכנסו" התעשתי . " שרית התקשרה אלי ב 11:00 העירה אותי" אמר ערן " הקפיצה אותי מהמיטה בגללך" ערן עשה פרצוף כועס שהפיל אותנו מצחוק. "כן גם אותי" אמר עידו " עידו מחר ב10:00 אצל ענבל אם אתה מאחר אתה חוטף ממני..." חיקה אותה עידו "מה אתה רוצה ?! כאילו שאתה הולך לישון ב11 אני מוכנה להתערב איתך שבאותו לילה בטוח לא הלכת לישון לפני 3 בלילה כרגיל... " צחקה שרית "וחוץ מזה ענבל הייתה בדיכי היא עוברת דירה אז החלטתי שנשמח אותה" "את עוברת דירה" נדהמה אלינור "לאן? " שאלה אגם " לנווה דקלים" עניתי "איפה זה?" שאל קוקו " בגוש קטיף בנגב המערבי" עניתי "מההההההה" כולם נדהמו "ענבל את צוחקת נכון?????" שאל קובי " לא אני לא" אמרתי " את הולכת להיות עם המתנחלים. עםהבנים עם הפאות והכיפה הענקית והבנות עם החצאיות המתנפנפות" שאל סהר "כן אני דווקא שמחה" עניתי מהר מופתעת מעצמי ופתאום באמת הרגשתי שמחה לקראת מה שמחכה ליהרדיו הדלוק היה מכוון על רשת ג' והשמיעו שם את השיר של הכוורת "הולכים אל הלא נודע...."

בס"דהסיפור שלי-פרק א' אני לא אשכח את אותו יום בחופש הגדול שאבא ואמא אמרו לי שעוברים דירה לגוש קטיף. זה התחיל ככה, הרגשתי כל מיני דברים מוזרים שקורים בבית מאז התאונה הכמעט קטלנית שהייתה לי, לאבא ולאמא. נסענו בכביש החוף כשלפתע אבא ראה נהג שיכור שנוסע בזיגזג והנהג הזה התנגש בנו ו... כל המכונית הפכה לגרוטאה כאשר אנחנו ניצלנו בנס רק נפצענו פצעים קלים כולם אמרו שקרה לנו נס. כולם אמרו שיכלנו למות הרגשתי שמישהו שמר עלי על אבא ואמא. ואז דוד שלי אלקנה מ 'יצהר' אמר שאבא צריך לברך את ברכת ה"גומל" בבית הכנסת. בת דודה שלי תהילה מגוש קטיף הסבירה לי שזו ברכה שמברכים אותה כשקורים נסים. ואז אחרי כל הסעודה שהייתה והברכה הזו ה 'גומל', אבא פתאום החליט שהוא מניח תפילין בבוקר ואמא מתחילה להקפיד על כשרות בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות כי אמא אחראית על קניות אז מזה משנה אם זה בהכשר הבד"ץ או חת"ם סופר. ואבא תמיד קיים כל מיני מצוות אף פעם לא היה מנותק לגמרי מהדת הוא היה דתי עד שהחליט שזה לא בשבילו . היה נראה שמקרה התאונה מאד השפיע על אבא ואמא למען האמת גם עלי תמיד לפני שהלכתי לישון שחזרתי במוחי את התאונה את הנהג השיכור ואת אבא מנסה לסטות מהדרך , את ההתנגשות החזקה , את הכאב, את המכונית ההרוסה, במקרים האלה אנשים מתים על המקום . "מזל שחגרתם חגורת בטיחות" אמר הרופא בבית חולים 'ברזילי'. אני יודעת שזה מעבר לחגורת בטיחות זה אלוקים ששמר עלינו. ואז אבא ואמא החליטו לקחת אותי לשיחה "ענבל את זוכרת את התאונה ואת יודעת שאלוקים שמר על כולנו את בעצמך אמרת את זה" אמרה אמא, "כן" לאן היא חותרת חשבתי " את יודעת שהמקרה השפיע עלי ועל אמא שמת לב והגענו למסקנה שכדאי שנעבור דירה לגוש קטיף ושמה בישוב כמו נווה דקלים שהוא ישוב דתי מאד נוכל להתחזק יותר ויהיה לנו קל יותר בסביבה שהיא דתית ..." אמר אבא "מה??????" צעקתי "אתם צוחקים עלי?" "לא אנחנו לא" ענתה לי אמא תעבדו על מישהו אחר" אמרתי לו "ענבלי אנחנו רצינים" אבא ענה לי הם באמת היו נראים רצינים... "מתי עוברים דירה לגוש קטיף?" שאלתי "בעוד חודש וחצי" ענה לי אבא "אבל אבא ואמא מה חסר לנו בתל אביב העבודה שלכם כאן לי יש חברות וחברים בית הספר שלי טוב למה אנחנו צריכים ללכת לאיזה מקום נידח לגור באיזה קראוון עם אנשים מטורפים שגרים שם בגלל אידאולוגיה שלהם ו…" {רק רגע.... בואו נבהיר כמה דברים ענבל היא נערה בת16. אמא ואבא של ענבל החליטו להתחזק והחליטו לעבור דירה בעצת אחותו של אבא של ענבל שגרה בגוש קטיף . הובטחה להם עבודה להיות מנהלי חשבונות של החממות של הירקות והפרות של מפעל "חסלט" ענבל שלנו היא נערה שיש לה חברות וחברים היא מאד אוהבת את תל אביב טוב לה שם היא תלמידה חרוצה כל המורות מהללות אותה עכשיו שהוריה מבשרים לה שהם עוברים דירה לגוש קטיף} "אבא ואמא אני לא מוכנה לעזוב את החבר'ה כאן ואת תל אביב… " ניסיתי להעביר את רוע הגזרה. "ענבלי זה סופי! וחוץ מזה זה לא כזה נורא תכירי בנות חדשות אנשים חדשים את לא תהיי בודדה נגור בישוב של דודה אסתר ותהיי עם תהילה אתן ממש חברות טובות היא תעזור לך בכל: להכיר בנות חדשות ,להכיר את הישוב האנשים שם הם אנשים טובים " אמרה אמא. "ענבל אני הולך לבנק להתראות ו תפסיקי להיות מצוברחת." אמר אבא לא עניתי לו. מאיפה בא להם הרעיון הזה?! התקשרתי לשרית החברה טובה שלי וסיפרתי לה את כל הסיפור שרית היתה בהלם " לא נכון את עובדת עלי" "שרית אני נשבעת לך אני לא יודעת מה לעשות " התחלתי לבכות" אני לא רוצה לעזוב את תל אביב אני נולדתי בעיר הזאת אני קשורה אליה אני לא רוצה לעזוב את החבר'ה כאן וגם אלה אנשים דתיים שם אני לא יכולה להסתובב שם עם הבגדים שלי ואני צריכה לעשות את כל המצוות שלהם" השתפכתי בפניה "ענבלוש קודם כל תירגעי זה שאת עוזבת את תל אביב זה לא אומר שאת מנתקת את הקשרים שלך עם החבר'ה ואיתי וגם שמעתי מבת דודה שלי היא גם מתנחלת את יודעת מי זו זאת... אמונה. היא אמרה לי שזה מקום מהמם יש שם דקלים וים ואת מתה על ים לא ?! האנשים הם טובים הם לא אנשים מטורפים כפי שתקשורת מייצגת אותם תתפלאי ענבל מה שתקשורת מסוגלת לעשות …וגם תמיד תוכלי לבקר... אני ועוד חבר'ה נבוא לבקר אותך מחר ב 10:00 בבוקר ונעשה לך שמח אוקיי?!" "בסדר תבואו " עניתי לה "להתראות ענבל יהיה בסדר" ניסתה שרית לעודד אותי "ביי שרית תודה על העידוד" עניתי לה " אין בעד מה ו…ענבל מתי אתם עוברים דירה?" "בעוד חודש וחצי" עניתי "אהה בסדר טוב ביי" נפרדה ממני שרית "ביי" נפרדתי ממנה זה הסוף של הפרק הראשון תכתבו ביקורות אם יש לכם אני רוצה לשפץ....אל תתביישו....

קטע שכתבתי היום, אחרי שראיתי תגובות של בנות בעקבות הלחץ האדיר שנוצר בגלל תקופת הבגריות העמוסה. תקראו ותגיבו לחץ, הלחץ שגומר אותך, שלוחץ אותך כמו שלוחצים אדם לקיר. זה חונק אותך וגומר אותך. את מרגישה שאת מאבדת לאט לאט את החיות שלך. את רואה מספרים, משוואות ,אותיות וכתב רש"י רודף אותך לתוך החלומות. את צועקת :"תעזבו אותי! תנו לי לחיות! תנו לי להנות מהחיים! חיים זה לא רק לימודים!" כשאני באה לפניו אחרי 120 לא שואלים אותי:" כמה קיבלת בתנ"ך? בספרות?" ובוודאי שלא באומנות... שואלים אותי "האם כיבדת הורים? מורים?" "האם התפללת בכוונה? האם ציפית בכל ליבך לגאולה?" צריך לדעת לקחת הכל בפורופורציות בחיים, לדעת להשקיע בכל התחומים, ולדעת- שלימודים זה לא הכל... זה אמצעי לעבודת ה'... מוקדש לכל השישסטים, השביעיסטים ו... איך לא- השמניסטים שעוד רגע בחוץ...

בס"ד פרק י"ג ענבל ושרית ירדו מהמונית והלכו לכיוון המסעדה. הן כבר ראו את אורות המסעדה. "תגידי שרית, מאיפה הכסף לאכול במסעדה?" שאלה ענבל. "אה, לא משנה, עזבי." ענתה שרית "נו שרית, תגידי" ביקשה ענבל ותקעה לה מרפק. "אוקי , בסדר" התרצתה שרית. "אמא שלי קיבלה את הכרטיסים האלה מהעבודה שלה. ומכיוון שהיא ואבא לא אוהבים אוכל איטלקי אז ביקשתי אותם והם הסכימו." "יפה מצידם" אמרה ענבל ורשמה בזיכרונה לומר תודה להוריה של שרית . הן נכנסו פנימה ריח נעים קיבל את פניהן . המסעדה יפה כמו שענבל דמיינה. שולחנות וכסאות עץ כבדים בסגנון עתיק. וילונות ארוכים בצבע אפרסק . אהילים בצבע בז' ירדו מהתקרה והאירו את המקום. אנשים מעטים ישבו במסעדה ושוחחו בשקט. ומוסיקה חרישית התנגנה לה. ענבל ושרית מצאו שולחן פינתי זוגי והתיישבו שם. הן התבוננו ביושבי המסעדה. היה זוג צעיר ותינוק חמוד. היו גם שלושה בחורים שכנראה חגגו משהו כי כל הזמן הם הזמינו ברנדי. היא אמרה את זה לשרית ושרית חייכה ואמרה שכנראה הם סיימו ללמוד משהו. "שווה לבדוק" היא אמרה וקרצה לענבל. "שרית שכחי מזה! הם שיכורים או לפחות קרובים להשתכר" ענבל אמרה. היו עוד כמה אנשים מבוגרים כנראה בפגישה עסקית. וזהו. מלצר חתיך הגיע לשולחנן וחייך לשתיהן הן החזירו לו חיוך. "אז מה הגברות רוצות לאכול?" הוא שאל הן עיינו בתפריט ולבסוף החליטו על " פעמיים ספגטי ברוטב בלונז ופיצה נאפוליטנה.." אמרה שרית "אין בעיות, מיד האוכל יגיע אתן יכולות להתחיל עם הסלטים" הוא אמר "תודה" הן אמרו ביחד אחרי שהמלצר הלך. אמרה שרית לענבל "ראית איזה חתיך?" - "כן" - "מעניין מה השם שלו..." אמרה שרית בחולמניות "איזה עיניים..." - "שרית נראה לי שהוא קצת יותר מבוגר ממך" ציינה ענבל - "נו אז מה? את לא מכירה זוגות שהבן יותר גדול מהבת? רגע מה איתך? את וערן יצאתם יחד שנה שעברה את היית בכיתה י' והוא י"ב ושיר אחותי ועידו חבר שלה שגדול ממנה ב3 שנים" אמרה שרית. - "חומד, זה לא אותו הדבר! את רק בת 16.5 הבנאדם הזה נראה לי בן 25! זה נראה לך הגיוני?" - "ענבל, מי אמר לך שהוא בן 25 ? חוץ מזה הוא חוזר..." - ענבל נאנחה, היא לא רצתה לריב. ובטח לא היום! ובטח שלא עכשיו שהיא נמצאת במסעדה הזאת על חשבונה של שרית... המלצר הניח את המנות על השולחן -"בתאבון בנות." הוא אמר -"תודה" אמרה ענבל -"אתן רוצות עוד משהו?" הוא שאל "כן. בקבוק קולה" אמרה שרית. "בסדר גמור, זה מיד מגיע" אמר המלצר הלך הן התחילו לאכול עד ש... פתאום נפתחה הדלת של המסעדה וחמולה משפחתית מלווה קשישה חמודה בת 80 שהכריזה בקול: "שלום, היום יש לי יום הולדת 82! והזמנתי את כל המשפחה לארוחה על חשבוני..." "מזל טוב!" נשמעו קריאות מזל טוב מכל המסעדה. החמולה חיברה במהירות שולחנות והתיישבו מלצרים התקרבו במהירות לשולחנות לרשום את הזמנות המשפחה . "איזה סבתא גזעית. ממש כלבבי..." אמרה ענבל בחיוך "אין סיכוי שסבתא שלי תעשה דבר כזה!" אמרה שרית "למה?" שאלה ענבל "מסיבה פשוטה כי היא נפטרה עוד לפני שנולדתי..." אמרה שרית וחייכה " אני מצטערת " אמרה ענבל "אין על מה, אפילו לא הכרתי אותה וגם שיר בקושי זוכרת אותה..." עוד אדם נכנס למסעדה. ענבל הבחינה בו, היתה לה הרגשה רעה בקשר אליו היא הרגשה את הבטן שלה מתהפכת ומשהו קר מטפס לה בגרון. הוא התקרב למרכז המסעדה. היא כבר ידעה מה הוא הולך לעשות, היא ראתה את פניו המכוערים ואת הזיק הרע ניצת בעיניו היא עזבה הכל ורצה אליו, היא התכוונה לחסום אותו בגופה אך לא הספיקה… מתוך יאושה היא צעקה לשרית "תתכופפי ,שרית ,מהר..." "אללה אכבר!!!" הוא צעק בום!!!!!! אש כתומה, עשן מתמר זכוכיות מתנפצות, צרחות....... ואז השקט . השקט הנורא מכל....

כן זה הגיע בסופו של דבר.... מצטערת על האיחור פשוט אני בתקופת בגריות עמכם הסליחה בס"ד "שרית?!" שאלה ענבל "שרית את איתי?!" "כן, כן אני איתך פשוט אני נמצאת במקום המוני "ביזרעאלי" אמרה שרית " יש פה מבצעים חבל על הזמן ממש חבל שאת לא איתי..." "כיף לך!" אמרה ענבל בקנאה" פה יש מרכז מסחרי עם שתיים וחצי חניות " "באסה " אמרה שרית בהשתתפות " אז אני יכולה לבוא אליך או לא?!" חזרה ענבל על השאלה "ברור! זאת לא שאלה בכלל!" אמרה שרית "אוקי עוד שעתיים אני אצלך" אמרה ענבל "סגרנו" אמרה שרית ענבל הלכה לטרמפיאדה לחכות לטרמפ שייקח אותה החוצה מהגוש . היו בטרמפיאדה הרבה אנשים אחד ברסלבר עם גיטרה וכיפה של נחנח . אישה בהריון עם מטפחת על הראש . עוד נערה אחת עם שורש וחולצה של בני עקיבא עוד ועוד אנשים. הטרמפיאדה הייתה עמוסה והיה חם בחוץ מאד חם ענבל הרגישה שהיא עוד שניה מתעלפת איזה חום היא חשבה "מצרים" היא נזכרה בטיול לפרמידות שהיא נסעה עם ההורים שלה הרבה לפני שהכל קרה אולי שהיא היתה בכיתה ז' זה היה טיול שווה היא נזכרה בחיוך. איזה טרמפיאדה מייבשת היא חשבה בשעמום אין בכלל טרמפים. "אשדוד" קרא איש אחד משופם עם כובע טמבל . ענבל התנערה מהרהוריה עכשיו היא שמה לב שעצרה בטרמפיאדה מכונית כחולה סובארו מלאה בסטיקרים "אוסלו מוכיח אסור לתת להם מדינה" ו "שלום לדרום עדיף עם חבל קטיף" "העם עם הגולן" איזה ישן חשבה ענבל ענבל נכנסה למכונית בחיוך קטן . ענבל התיישבה במכונית והמכונית נסעה . כל הדרך שקעה ענבל במחשבות היא בכלל לא שמה לב לנוף שמסביב. מעניין מה יגידו אבא ואמא . היא חשבה. הם בטח ידאגו מגיע להם! אמר קול אחד . נו באמת ענבל, את לא ילדה קטנה ש"מענישה את ההורים שלה" אמר קול שני "את נערה בת 16.5 את ילדה גדולה תהיי הגיונית! הגיונית?! מה ההגיון בללכת למקום שיש בו פצמ"רים, מוות בכל מקום. מה ההגיון לנתק נערה ממקום מוכר למקום לא מוכר, זר ולהתחיל שם חיים חדשים אמר הקול הראשון את לא זוכרת מה אמר הנער ההוא באותו קומזיץ? איזה מוזר לחזור לתל אביב. חשבה ענבל היא נהנתה מכל רגע לחזור ולהסתכל במקומות המוכרים יזראעלי , הבימה,בתי הקפה, אלנבי. הכל מוכר כ"כ. היא נכנסה לבנין של שרית עלתה במעלית . במעלית היא סקרה את פניה . פרצוף עייף החזיר לה מבט . אני נראית כמו אדם בן ארבעים שכל הדאגות של העולם עליו לגלגה ענבל על עצמה. המעלית עצרה בקומה שביעית היא יצאה ממנה והלכה לכיון הבית של שרית לפני שענבל פתחה את הדלת היא שמעה צעקה...

אני יודעת שלא כתבתי הרבה מאד זמן כי מה לעשות ויש דברים דחופים יותר.... (כמו לישון) סתם... ממש לא!!! בכולופן יש פיצוי השבוע בעזרת ה' יהיו שני פרקים (איזה מתח.... ) אז קבלו את פרק ו' במחיאות כפיים סוערות .... בס"ד פרק ו' ארגזים וארגזים הרים של ארגזים חשבה ענבל. כמה בית יכול להכיל .... ענבל נכנסה לחדר שלה חדר בינוני לא גדול ולא קטן . החדר צבוע בתכלת עדין המיטה שלה כבר היתה שם. היא פתחה את הארגז עם הבובות והכריות והיא התחילה לסדר. "ענבלי" קראה אמא "בואי לאכול" "יש משהו ששווה לבוא בשבילו? " שאלה ענבל " יש הרבה אוכל בשביל גדוד שלם" ענתה אמא " מי הביא לנו אוכל?" שאלה ענבל " כל השכנות כאן. פשוט אנשים צדיקים . נו! בואי ותראי בעצמך!" ענבל יצאה מחדרה והלכה לכיוון המטבח המרווח על השולחן הונחו שם הררי מאכלים: פשטידות , קוסקוס, מרקים , פיצות,פיתות חמות וכל סוגי הגבינות וכמובן איך לא עוגות ועגיות. "מי הביא את כל זה?" נדהמה ענבל . "אהה, השכנות ותראי יש פה עוף בתנור ותפו"א שדודה אסתר הביאה " אמרה אמא של ענבל. "וואו, שווה." אמרה ענבל בעודה מכרסמת עוגית שוקולד ציפס טעימה. "את רואה יש פה אנשים מקסימים ב"ה ושכנים טובים זה דבר חשוב " ציינה אמא. "אוקיי , בואי נאכל אני מתחילה להרגיש רעב." אמרה ענבל. אחרי הארוחה הטעימה של התפו"א והעוף בתנור וכמובן קינוח של עוגת שוקולד חמה חזרה ענבל לחדר שלה כדי להשליט בו קצת סדר. היא עבדה אולי שעה וחצי או יותר היא לא ממש זכרה היא חשבה על החיים שלה שמחכים לה ביישוב הקטן והנידח הזה ואז זה קרה... בום! ובום! ועוד אחד. "מה זה?" צעקה ענבל "נא להיכנס למרחבים מוגנים" צעק הקול בכריזה " נא להיכנס למרחבים מוגנים" חזר הקול " ענבל! לממ"ד עכשיו" צעקה אמא של ענבל ענבל רצה במהירות לממ"ד ואמא שלה סגרה מהר את הדלת של הממ"ד. "מה זה ?! לאן הבאתם אותי?. צעקה ענבל תוך כדי בכי . היא היתה מבוהלת נורא "אם כל הכבוד לישוב היפה והשכנים המקסימים אני לא מוכנה לחיות בכאלה חיים!!!!" " ענבלוש " חיבקה אמא " אני יודעת שזה קשה במיוחד ביום הראשון שלנו ביישוב. אבל תביני הפצמ"רים הם חלק מהחיים כאן וזה מה שהופך בין השאר את הישוב למיוחד כ"כ. אני ואבא כעסנו כששמענו מהדודה אסתר את המסירות הנפש שלהםכאן ואיך התקשורת מייצגת את התושבים בגוש קטיף כאנשים משוגעים שמסכנים את החיים שלהם כאן על... כלום. המתיישבים כאן הם גדר חיה לשאר הישובים שבסביבה ושל כל הערים שבסביבה אם ח"ו יפנו את התושבים אז הפצמ"רים ענבל לא ענתה היא השעינה את ראשה על הכתף של אמה ומחתה את דמעותיה, היא הרהרה בדבריה היא צודקת! היא חשבה אבל... עדיין קשה לי עזבתי את ת"א עיר יפה ומלאת חיים לטובת ישוב יפה אבל המוות בכל מקום ... ה' יעזור.

הכל נראה שחור לא , לא עוד פעם . אין לי כוח לזה. שמשהו יציל אותי..... בבקשה למה אף אחד לא שם לב אלי? למה אף אחד לא שם לב מה קורה לי?! אני טובעת ! אני צועקת הצילו!!!!.... אבל אף אחד לא שומע.... אף אחד לא מקשיב.... כולם עסוקים ביומיום ולאף אחד אין לו זמן להסתכל עלי ילדה קטנה שעומדת עם עינים עצובות... עצוב נכון? איך כולנו שקועים ביומיום ולאף אחד אין שניה להסתכל על השני? זה יכול היה להגמר אחרת אם רק נדע לשים לב.... והנה הסיום כי אני חייבת לסיים באופטימיות כדרכי. מתוך כל השחור צצה נקודה צהובה בשבילי היא נראית כמו השמש שמאירה את השמים היא מאירה את דרכי באפלה בעלטה שעוטפת אותי ומשתקת נקודת התקווה, נקודת הקיום שבשבילה אני מסוגלת לקום בבוקר. החיוך , ההקשבה וההבנה הם הצלה! הם הרימו אותי מתחתית הבור. בזכותם אני מה שאני היום. ********************************* הלוואי ונדע כולנו להיות כאלה. אני כותבת את זה כי יצא לי להפגש עם מקרה כזה והוא זיעזע אותי. אנשים!!! זה לא כתוב על המצח של הבנאדם, אנחנו צריכים להיות רגישים לסביבה , אנשים נמצאים במקומות קשים הם משוועים להבנה והקשבה. צריך רק לפקוח את העינים...

פרק ב' כעבור שעה הגיע אבא מן הבנק. "ענבל תראי מה קניתי לך?" קרא לי אבא. יצאתי מהחדר שלי והלכתי אליו. "פיצה!" קראתי "תודה אבא" והתחלתי לאכול את הפיצה. "אני רואה שהשתפר מצב הרוח שלך" ציין אבא. "אפשר לומר" עניתי לו בעודי אוכלת. "אבא מחר כל החבר'ה יהיו כאן לכן המצב רוח שלי טוב. הם מומחים בלשמח אנשים במיוחד ערן שמספר בדיחות שיפלו אותך לרצפה" "יופי אני שמח... וענבל זה באמת לא כזה נורא" ניסה אבא לעודד אותי "טוב אבא אני ממש עייפה תודה על הפיצה "רציתי לסיים מהר כדי לא להיכנס איתו לויכוח שלא יגמר. "אין בעד מה" אמר אבא ונראה קצת מוטרד הלכתי לחדר שלי איזה יום מתיש גם לחזור בתשובה וגם לעבור דירה לגוש קטיף לפתע קלטו אוזניי קולות של דיבור היו אלה אבא אמא ודודה אסתר שמדברים בטלפון " סיפרתם לה" שאלה דודה אסתר "כן" ענה אבא "איך היא הגיבה?" " לא התלהבה, היא לא האמינה, תביני היא קשורה מאד לתל אביב. וגם ענבל היא אחת שלא קל לה לעזוב מקום ,במיוחד מקום כמו תל אביב וכל החברות והחברים שלה ,בית הספר שלה , וגם היא צריכה ללכת עכשיו עם ארוכות וחולצות ארוכות, לשמור שבת, לא לשמוע מוזיקה לועזית. לי יהיה יותר קל כי הייתי דתי אני מכיר כבר את המצוות אבל ענבל…" " דוד יהיה בסדר אל תדאג נעזור לכם וגם תהילה ממש תשמח לעזור לענבל…" אמרה דודה אסתר. נכון איך שכחתי את תהילה … תהילה היא בת דודה של ענבל. ודודה אסתר היא אחות של אבא של ענבל והיא שכנעה אותו לעבור לגוש קטיף. תהילה היא בת גילה של ענבל היא נערה עם המון מרץ ושמחת חיים. תמיד שתהילה היתה באה לתל אביב היא וענבל היו משתגעות ביחד ,שומעות מוזיקה (חסידית תהילה הביאה אותה )ביחד רוקדות, ביחד שרות הן היו הולכות ביחד לחוף הים הנפרד משתוללות ביחד בקיצור חברות טובות. איך היה?! תגיבו... שבוע טוב