יצירות של כוכב השחר.

בסיעתא דשמיא ובהשתדלותינו. חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק ב'. מקישה את המספרים, ברעד, אחד אחריי השני, לא רוצה לשמוע את הקול הבוקע מצידו השני של הטלפון. להגיד לה 'לא ענית, הקו היה תפוס, לא הצלחתי...' לתרץ לה, שלא תשקע בעצב. "הלו?" נשמע קולה העדין של אמא. "אורי!" היא קראה בשמחה. "אמא, שלום! מה שלומך?" היא שאלה בחשש. "הכל בסדר מתוקה, מה קרה?" היא שאלה, הרגישה שמשהו לא בסדר, כמו כל אמא. "לא אוכל לבוא אלייך לשבת, אני כ"כ מצטערת, אני פשוט מפחדת להשאיר את איתמר ויהודה לבד, אני כ"כ לא רוצה, אמא תביני..." קולה רעד ואז התנפץ לאלפיי חתיכות של שבר, קולה נהפך לחנוק מדמעות "אני מפחדת." מצידו השני של הקו נשמע שקט "זה בסדר מתוקה שלי, תשארי, תבואי אליי כשהם יחזרו ללימודים, זה בסדר..עוד מעט נתראה." היא אמרה, קול מבין, עדין . חום התפשט בגופה של אורי והיא נרגעה. "תודה אמא, תודה!" היא אמרה וקולה עדיין רועד וחנוק "אני אוהבת אותך." "אני אוהבת אתכם גם מתוקה שלי, ד"ש לילדים המקסימים שלי, שבת שלום!" היא אמרה גם היא לפתע בקול רועד. "שבת שלום" אורי אמרה, וקו הטלפון נותק. 'מה עושים איתם? מה עושים?' אורי הרהרה, היה לה קשה, כ"כ קשה לבד, היא הגדולה והם הקטנים. אבא אחד שלא מעניין אותו לאיפה מסתובבים הילדים שלו, לאן הם הולכים. היא פתחה את המרפסת וקרני שמש של צהריים שטפו את הסלון, צובעים אותו בגווני שמחה, כאילו לוחשים לה שהכל יהיה בסדר, בסופו של דבר. איתמר נעמד מאחוריי הקיר ושמע לקול בכייה של אחותו, זו לא הייתה הפעם הראשונה. איתמר, גדול מיהודה בשנתיים וקטן מאורי בשנה. איתמר בן שש עשרה, מדריך בסניף של היישוב, עצלן ומוכשר, תמיד התקומם נגד אבא, לא שמע לקול אמא, היה מרד. לעומת יהודה, שהיה שתקן וחכם. הוא הביט בה, במבטו המתייסר. "את יכולה להשאיר אותי ואז יהודה לבד, אנחנו נסתדר" הוא אמר בשקט. "איתמר, אני לא יכולה, אני מפחדת עליכם." היא אמרה וסובבה את פניה אליו. איתמר התקדם באיטיות אליה ושם יד מנחמת על כתפה. "הוא לא יעשה כלום, הוא מפחד ממני!" הוא אמר וקולו גבר "מפחדת! את שומעת? גם את מפחדת!" הוא חצי צעק חצי דיבר בשקט. קולו חדר לתוכה והיא פסקה לו "אני לא מפחדת! אני לא רוצה לאבד אתכם! אתה יודע מה הכוח שלו!" היא אמרה ואיתמר סובב את גבו וזרק לה "לא, הוא לא יודע מה הכוח שלי." מעולם לא התקוממו כך נגד אביהם, הם לא אהבו אותו, אך השתדלו להעריך אותו, הם עברו זוועות יחד, ולא ציפו שיחזור להיות כפי שהיה. אורי נשענה על גבי המעקה במרפסת והזכרונות צפו ועלו לה. סרט ישן, נע, קצת מחוק שחור לבן. בוקר, משפחה מאושרת יושבת ואוכלת יחד, מספרים קצת על היום שהיה. "דוד, קח את סנה וטוהר לבית הספר, אני צריכה לזוז לעבודה" שרה אמרה בעודה מסדרת את הכלים של הארוחה. "אני אקח, רוצי לך מהר לעבודה." הוא אמר. שרה יצאה יחד עם דוד סנה וטוהר. "שלום אורי איתמר ויהודה! תגיעו בזמן לארוחת ערב.!" אמא אמרה ונעלמה מפתח הדלת יחד עם דוד, בעלה, אבא שלהם. דוד התניע את המכונית, טוהר וסנה ישבו שקטים מאחורה, מחליפים צחוק של ילד מדיי פעם, צחוק שמח. הם דיברו עם אבא ואבא ענה, אבא צחק ולא שם לב לכביש לרגע. הלוויה, שני אחים קטנים, בכי, יום של חורף, גשם בחוץ, השמיים בוכים על שני ילדים, משפחה המתפוררת אט אט. האשמות, איתמר ואורי נגד אבא, בלי לשים לב, מתוך כעס "אתה הרגת אותם!" הם צעקו עליו. מאז, הכל השתנה. המצב בבית הפך לבלתי נסבל, יהודה פחות דיבר אורי ואיתמר היו כועסים וצועקים ללא הרף על אביהם. והוא השתנה המצב, אבא, אמא, הילדים. אמא שתקנית ואבא עצבני, שילוב. עד שבא הקץ, הסוף. הם הודיעו שהם מתגרשים, חודשיים בלבד, והילדים? אצל אבא, חייבים. הוא זכה במשפט, כמו שזכה בחיים פעם, בתאונה עם הילדים. הוא זכה במה שרצה.

שם הוא עומד, ורגליו רועדות מהמאמץ. והוא רק, עומד. מתכופף לאט, ומשתטח על הלבנה הכבדה, שעליה חרוט באותיות זהב את שמו, כאילו מחפות הן ביופיין על מותו. אהובו, אוהבו. והוא מתייפח, וקורא לו "אחי!" כאילו מצפה שיענה, שיצוץ, רק שיבוא. והוא קורא ונשבר, ועייניו מוצפות דמעות, כאוקיינוס. נשבע שימשיך לו, שושלת שנים. עד שישוב הוא. וזועק הוא אל לב השמיים, ושובר הוא את כל הדלתות, בקריאה נשברת- "היית צריך להיות עכשיו סבא".

הוא יורד מעלה ומטה, מצייר עיניים, שרואות את הכל. הוא מושך תלתלים שחורים, קצרים, בועטים בכיוונם, לא מפוקסים. ולרגע הוא מפסיק, ואז טווה הוא ידיים, שזזות למקצב החיים, נעות מריגוש לשתיקה. והוא מצייר לו פה טהור, שמוציא מילים מזהב, ולב מרטט, ששומע את ריקנותו. ועל לוח ליבו, חורט הוא בכסף, מילים שזורות על חוטי נגינה, מילים הנראות כפנינים, חורט הוא את שם האהובה, שאותה לא זכה להכיר. ואז ברוגע, מקפל הוא הדף, לקפלים קטנים של נגיעה, אוכף את חוקי משחקו, ונאלם הוא לרגע, ומול עינייו, מצטיירת לו אהובתו. הוא מכניס את הדף, לתוך הכיס הפנימי ביותר שבגופו, ולפתע, עייניו רושפות, ובדקה אחת, שוכח הוא הכל, ובורח. והיא רואה הכל, ממרחקים של עולמות, ושותקת. הרי תמיד בורחים לה. מוקדש לאחד, שיודע מי הוא.

בסיעתא דשמיא. בַּלֵּילוֹת אֲנִי חוֹלֶמֶת. שביל ארוך, מוליך אל אופק הנצבע בצבעי תכלת וארגמן, מתקשט הוא בשרשראות של קרני אור המבצבצות מבעד להרים הסדורים כחיילים, גבוהים ומרוממים. מתחת הרגליים נצבעות אבני דרך, מספרות לי את סיפוריהן. בצדדים, פרחים שקמלו וצמאים לגשם, נאחזים אחד בשני, רק שלא ליפול. ושדות פרוסים לנגד עיניי, מזמינים אותי לשחק איתם, רוחשים הם שירת עשבים המתנגנת כפיוט ישן. עמוק ללכת, חולמת- מחפשת את עצמי בתוך ההרים ההם, הרחוקים. נוגע בי, רוח מלאך. נוגע, חולם גם הוא- רחוק ללכת, לא להשאר, והוא מאיר לאט את הדרך. השמש שולחת את קרני אורה והוא אוחז בי, שלא אפול. רקיע בין מים למים, עיניי מרום צופות בוכיות. פריחת עצים, מעיין חיים. נשימות כבדות, עיניים לחות ושקט נקרע בינינו. עוזבת יד היד, רצה, רצה רחוק, לאן שלא אלך, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

בסיעתא דשמיא, ובהשתדלותינו. חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק א'. היא ישבה אל מול החוף, אוספת בידייה השבריריות את עצמה ומזמזמת שיר ישן. אלו היו השעות שהכי אהבה, השמיים נצבעו באדום וסגול, ומעליהם פסי זהב שדמו אז לשמלה של חום. מעולם לא ביקשה יותר, יותר מהשקט הזה שכל כך אהבה, שחיכתה לו כל היום, אחרי השעות הקשות שעברה. היא הריצה את היום שעבר במוחה, ותמונות החלו עולות לנגד עינייה, צעקות, צרחות. היא התנתקה מהמחשבות האלו כל הזמן, אך הן תפסו אותה, חסרות כל הבנה, נעולות בעצמן, חתומות אל מול פניה. 'אבא, למה הכל צריך להיות בצורה הזאת?' היא שאלה אותו, אך הוא השיב לה רק גלים ושקט, לא יותר, לא עונה לה, ממאן להשיב לשאלתה שנראתה ללא פיתרון. ערב יצא כבר, ואור הכוכבים עולה, תמיד מתגאים בעצמם, והירח, גדול ולבן, מתגאה באורו שכלל לא שלו, היא אספה עצמה והחלה להתקדם הביתה, בשקט. גוררת עצמה אחרי צילה, עייפה וטרוטת עיניים, הזדחלה הביתה, שאיש לא ישמע, שלא ידעו שאיחרה, או שלא הייתה בבית, שקט. היא נוחתת על המיטה ונרדמת. הוא מתקרב אליה בשקט, לבוש חליפה וורד אדום נצבע על דש מעילו, הוא חג סביבה והיא מתיישבת. חג לאט לאט, לא ממהר, והיא שותקת לו, רועדת קצת, אבל איתנה. הוא מושיט לה יד והיא נענית אליו, תופסת אותו חזק והוא מושך אותה, רוקד איתה, והיא אפילו לא רואה את פניו. כובע שחור מסתיר אותו, ופניו נטויות לצד. ברקע מתחיל להתנגן לו שיר והם רוקדים לאט, חגים סביב, סביב אולם רחב ידיים, ארמון פאר, ווילונות עשויים משי וריצפת יהלומים קרה. לפתע ווילונות הענק נשמטים וריקודם האיטי נהפך לפראי, חסר מעצורים, היא מנסה לשחרר עצמה ממנו אך ללא הצלחה, ריצפת היהלומים נסדקת אט אט וליבה מתחיל לפעום. הוא מפנה את פניו אליה. היא מתנשמת בכבדות, לילה, והיא בחדר, חול על המיטה וריח של ים נידף מבגדיה. 'חלום' היא מהרהרת וחוזרת לישון. אך שוב מתעוררת, לא מאותו החלום, אלא מצילצולו של הטלפון. היא מרימה וקול שקט בוקע ממנו. "אורי, רק רציתי לדעת שהכל בסדר" קולה של אמא בוקע חלש חלש ואורי נושפת אליה בכבדות. "הבהלת אותי!" היא פוסקת, "הייתי בטוחה שאת מישהו אחר" היא אומרת. "כמו מי?" אמא שולת אותה בקול נחשד. "כמו אף אחד, אמא! השעה שלוש בלילה והרגע הערת אותי, הכל בסדר איתך?" היא שואלת וקול נשיפה קצרה ועצבנית עולה מצידו השני של הקו. "כן" היא אומרת "אני צריכה לנתק נשמה שלי, בואי אליי השבת, אכין לך כל מה שאת אוהבת". "אני לא יכולה להשאיר את יהודה ואיתמר לבד.." היא אומרת וקולה חנוק. "הם יסתדרו איתו, את אצלי" היא אומרת במהירות שולחת נישקה ולילה טוב ומתנדפת, כלא הייתה. בוקר יום שישי, והיא פוקחת את העיניים בקושי. והוא כבר עומד מולה, ברק בעייניו, והוא מגיש לה ורד. היא מתהפכת, והוא צוחק. אומר לה שלא תתחמק. היא מתחמקת, מתעוררת. שוב פעם זה קורה לה,היא מדמיינת את הפנים שלו, מולה, קוראות לה, לריקוד קטן. היא יורדת במורדת המדרגות, איתמר ויהודה ישנים, והאיש ההוא כבר נסע. 'שיסע.' היא מפטירה 'רק שיסע כבר'. "בוקר טוב" קול מאחוריה, איתמר. "איתמר, השעה שש בבוקר, לך לישון" אורי אומרת אבל איתמר מתעלם ומתחיל להתקרב לכיוונה. "אל לא תהיי פה היום ומחר נכון?" הוא אומר ולקולו מתגנב חשש. "אני אהיה, מה אתה דואג?" היא מחייכת חיוך עקום. "שקרנית!" הוא צועק פתאום ובורח. משאיר אותה עם הצעקה והמחשבות שמהדהדות לה בראש.

אוכל להמשיך לחיות בשקר הזה לעולם, אוכל לחיות חיים של ארמונות מריק, ונסיכים מכלום. לרקוד בארמונות הכאב, ולטייל בתוך שדרות של נאקות ומכאוב. לשמוע צלילי מיתר נוגים, ובסופם מיתר נקרע. והיא תוכל- אני, להמשיך לכתוב כאן את סיפור חיי, בצבעים שאדם אחד לא יבין, שנפש תאומה לא תזכור, להשתמש בכאב כמחול להכל, ולצבוע את העולם שלי, בסבל. אבל מה תתן לי תכלית זו? הרי לאדם אחד זה לא מועיל, חוץ מלנפשי, שגם היא, אינה יודעת דבר. כציפור היא, שמוטה בשמיים, לא פורשת כנפיה, אך כפלא, תלויה היא בין שמיים וארץ. נפשי, לא היא כמעיין, ולא לרצות בה צריך, רק לשבור בה סכינים, ולקרועה, כי חוטאת היא. ובמקום שבו גרה נשמתי, בארמון של אבני חצץ, שותקת היא, כמו החושך. וכשאחזור משאול תחתיות, תזכור מי היא אני, ומה הייתי בתחילתי, ולא בכך היא רוצה נפשי, אלא לשתוק לעד, כאילו מעולם לא הייתה, ולקרב ולחבק, את הנפש, שבשבילה היא כאן. לא ביקשתי כלום. רק אהבתי.

בסיעתא דשמיא. עוד עולם. אתה, שנינו עומדים על חוט דק, בין הקשר לבין הניתוק. רוצים לשלב את הידיים, זה קשה. אתה שולח את ידך אליי אך אני מנענת בראשי, לא רוצה. מבקש, מתחנן "קחי את היד" לא, אני לא רוצה. החוט מתחיל להמשך, מתחיל להתרפות, רוצה להרים ידיים אבל יודעת שזה יכאב. לרגע מתוק חיוך ואז הקסם נעלם, הקסם מתפוגג. ואז נרקם רגע שאפוף ביופי, רגע של עיניים מצטלבות אחת בשנייה, מבטיחות את עצמן אחת לשנייה. יד משתלבת ביד השנייה, חוט של כסף נרקם בין צליליי המיתר הנוגים, הרוחשים להם שירת מלאכים מאי שם. ויחד, יד ביד אותן הפעימות, סדורות בקצב של רחישות הים. מהירות, מלאות בקצף של אהבה. לפנינו פרושים להם שדות זהב, פנים חולמות וידיים שלובות, לוהטות. אתה קוטף פרח כסוף ומושיט אותו לי בעינייך הבורקות ובליבך הנסער. ירח מאיר ועניים מביטות מעלה, שמיים זרועי כוכבים. רואה הוא בעיניי, יודע.

אוֹפוֹרְיָה. כחוטי כסף הנמשכים יחד לנגינת תווי האמונה. בראייה מצולבת של חיצי להבות, יורים הם מטרה, מכוונים אל טהרת הלב. כשדות ירוקים של פריחות, אל הבורא הם שבים, הולכים הם אל השביל, שביל האמת. כמכחולי הנשמה הם מציירים ציורי סודות נשזרים כפנינים. כנחלים הבאים בואכה אל הים הם שופכים את נפשם, צוללים עמוק אל הים, אל דרך האמת.

עומדים טורים טורים, מלאים נחישות ועוצמה. יודעים שאין דרך חזרה. צועדים טורים טורים, מכוונים מטרה, משחררים ניצרה. רצים שורות שורות, פוקדים את השוחות, יורים שלושה, מתכופפים למטרה. עומדים אחד אחד, מקבלים כנפיי שחר, מלאי חיוכים, פורשים כנפיים ונעלמים. לאלה שלא חזרו.