יצירות של מורי'ה.

יש סיפורים שלא מספרים. וכבר מזמן את מרגישה, שהסיפורים שלך – אבני היסוד שאחת אחרי השנייה בונות להן באיטיות מפליאה את חייך – איבדו משמעות, או לפחות את זו שאת מוצאת בהן. אין בהם, בסיפורים שלך, את הגבורה החד-פעמית מאותה הדמות השקטה, שמתנהלת בשגרתיות יום-יומית,(משעממת) טומנת בחומה את הציפייה לזמן שבו תוכל להוכיח אחרת. ואין בהם את הבגידה הסופית, המחסלת, שאוספת בשנייה את התמימות ומעבירה אותה למחוז אחר, לא קרוב אלייך באמת. אין בה אבל הפכנו לכאלה, את חושבת לפעמים, כאלה שיונקים את כוחות חייהם מהשקר והמרמה, ומהחוויות המרגשות – וכמה שיותר מרגש, ולא מציאותי – כך ייטב לנו, וכך לאט לאט נתהלך ברגלינו האנושיות חסרות הייחוד, חיים בחוסר כזה, שנמלא מיד כשנגיע למחוז חפצינו – הדמיון, ונפשנו תתעלה, אולי, בכח הזה, משנה עולם, ונוכל לעצום עינינו ולצייר בעיני מחשבתינו תמונה אחרת, כזו שלא מונעת ע"י אנשים עצורים, אנושים. אך בסיפורים הישנים שלך, אלה שגם את פסקת מלחלום עליהם, יש גילויי לב עדינים. לא על סיפורי גבורה, רק על אהבות קטנות וישרות, ועל החולשות הקטנות שבהם – המביישות, אלה שנמצאות בבפנוכו הכי פנימי והכי נסתר. וכשאת מגלה אותם לעולם, לא בבום מפוצץ, אלא בבניית אמון איטית – כזו שתוכלי ליצור עם אנשים בודדים, פשוטים כמוך, את מרגישה גדולה באמת. כי גברת על הנקודה העצורה הזו בך שלא נותנת לך להתקדם. ועוד סיפור שהיית מספרת, בעולם אחר, הוא על המשפחה השגרתית שלך. כל אחד מהם שגודל נפשו יכול למלא עולם, ואין הוא מתפרץ בחוויות חד פעמיות מעניינות, מסקרנות כאלה, אין הוא נפגש עם אהבות כואבות, או סיפורים שוברי לב... כוחו הוא בעמל היום-יומי, הכמעט מיואש – זה שרוצה להיות טוב יותר, אמיתי יותר, קרוב יותר לריבונו של עולם. ויש כאלה הזדמנויות, שאת מביטה בהם, וגם בחסרונות המציקים, ממש אנושיים הללו שלהם, ומאמינה אך יש סיפורים שלא מספרים. אז את מקווה, שטובים ממך יוכלו לרכוש את המילים הנכונות, המתאימות ולהצליח לספר, גם בדור זה של תלות קיומית בלא-קיים, על הפְנים הגדול והטהור הזה. אשמח להצעות לשיפור וכו',בעיקר בשם..תודה:)

בֵחָלוֹף הַיָּמִים נָשְׁרוּ עָלִים שְּיַבשׁוּ וְשֹׁרָשִׁים יֵחַדְשׁוּ קוֹמָתַם וּמִמֵנִי נָשְׁרַה דָקוּת יֶשָׁנַה הִתְחַדְשָׁה בִדְמָעוֹת כְשְבָּגַד הָזְמַן מִטִבְעוֹ. וְהָיְתָה זוֹ עֲקֻמָּה מהשׁוֹרֶש, וּכְמוֹ עָלֶה הָתַלוּי בֵּבְסִיסוֹ הִיא נוֹבֶלֵת.

בס"ד שִׁכְבָה דַּקָּה בֵּין יַלְדוּת לַבַּגְרוּת צִימָחְת הִזדָקּפוּת שְׂפוּפָה. וּבְגִיל הַהִתְבַּגְּרוּת כְבֵחֶבְלֵי לֵדָה נִסְּיוֹנוֹת הַכָּרָתֵךְ לָרִאשׁוֹנָה. וְשִׁכְבָה זוֹ מֶדֻּיֶקֵת כִּרְסְמָה בָּךְ עַד כּלֹת בּצְמִיחָתַּה. וּלְוַאי וֵתְּקוּמָּתֶךְ גֵאוּלַתֶך תֵחַדֶשׁ בָּךְ אֶמֶשׁ וּבֵּקוּמֶךְ תְשׁוּבָה. "מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה. יפה אמר. בודאי קרועה היא. אין לנו לתאר בשכלנו, אדם שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם. אך האדם - הוא בעל שאיפות הפכיות ומלחמה פנימית מתמדת בקרבו וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי שבגדלותו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה" . (הראי"ה קוק)

בְּעֵרָה פּוֹעֶמֶת כְּמֶּחָיַה קוצפת בְּאֵשׁ הַדְּמָמָה. בְּתוֹכֵךְ כְּקַו חֲדִירָה מיטלטלת לְצִבְעָהּ הַבּוֹהֵק פְּעָמִים הִשְׁכִּיחוּ כוויותייך תשוקותייך. ומילטו בָּךְ חומת הֲגַנָּה.

בנִי שׁוֹכֵב בעריסתו אוּלַי שָׁאַל עליי. אַךְ בְּנַפְשִׁי הַכּוֹאֶבֶת אֵין מָקוֹם לְלִטּוּף שֶׁל אֵם אוֹהֶבֶת. בנִי הִתְעוֹרֵר שָׁנִים לפניי שָׁאַל עליי. אַךְ בזיכרוני נִשְׁאַר רַק קוֹל מֵעָבַרִי וְיָדַי שֶׁקָּפְאוּ מִפחדי.

משיכת מכחול על תחושותיי להערים, להעצים. וטיפה של ספק גברה למים, שוטפים חולשותיי. אך בדמי זורם אור אחר בבלבול, בסערה שוכנת תשובה. מתחת לביטחון חיצוני ותפקיד מכוון, ידעתי, רצון קוני. ובדמי, זרימה של תורה חיים של תפילה, ואהבה.

שברים, מתפזרים נעלמים, בחיוכים. עטופה מסביבם נתונה לשליטתם הכואבת. אמיתות המילים שאיבדו משמעותן אהבה וביטחון, באחרים. וכשירד המסך, מעליי אהיה חזקה, לאסוף עצמי, מפיזוריי. תודה. שכוחי, להיות לבדי בזכותך, שהיית עימי שברי שניות נקודות, מתפזרות.. להתאחות מהשברים שנעלמו ממני. מוקדש.

ועכשיו, פתוחה לרווחה. וכל מבט, וכל מגע נוגע בכל פצע שעוד לא נסגר. עכשיו, פרושה לעיניה, שתעשה בי ככל העולה על רוחה. כותבת, מוחקת, בוכה. עוד דף נזרק... מגלגלת, קורעת. עכשיו, היא כבר יודעת. מכתב, נכתב במילים. מכתב, לא נכתב בלב סוער, נשבר.

לאחת, שעזבה. ואני, מבין כל מה שהייתי חוסמת בי, כל מה שהרגשתי משאירה בתוכי. נוצרת, ויודעת, שלבסוף אשאר רק עם זכרוני. נקרעת אליה, רוצה, ורגליי ננעצו באדמה, או סירבו לנוח, עייפה. וכל מה שנשאר זה מה שבאמת בינינו שאולי, רק בנפשי. אוהבת אותה.

מַחֲנָק כְּשֶׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי סְעָרָה מַחֲבִיא נְבִיעֳה מֵהוּסֶסֶת, וְהִתְהֳפְּכוּת עֲדִינָה בְּבִטְנֵךְ רוֹמֶזֶת: עוֹד קְלִפָּה בְנְשִּׁירָתַה. הָיָה זֶה מַכֶּה בִּגְרוֹנֵךְ בְּעֵת מִפְגָּשׁ חוֹמוֹת אֱנוֹשׁ בְּחֻרְבָּן אֲבֵדַת הַפָּעוֹט וְשִׁבְרוֹנֵךְ. וּמִמֵּךְ, רַכּוּת בִּזְרִימָה שֶׁל פְּנִים וְחוּץ פּוֹרֶצֶת, חוֹמוֹת שְׁתִיקַתֶךְ.

בס"ד בהתגלות הַנֶּפֶשׁ בְּאוֹרָה כְּאִלּוּ הֵצַצְתְּ לְתוֹכֵךְ וְזָכִית לְמַיֵּן אֶתְּ כֹּחֵךְ. שְׁבָרִים שֶׁל יָמִים שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ וְנִיצוֹצוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה. סַדְּרִי, יַלְדָּה חוֹבָה נָפְלָה בְּחֶלְקֵךְ.

בס"ד צִלֵךְ רוֹדֵף אֲחָרַי ומְצַחְקֵק מַכֶּה בִּצְדָדַי שֶׁנִּרְפְאוּ. מִתְעַוֵּת לְתוֹכִי מִתְנַגֵּד שׂוֹנֵא קוֹרֵא לָךְ (בְּחֹק הַמִּקְרֶה המְדֻיָּק נָפַלְתִּי כְּשֶׁחָזַרְתְּ בְּשִׁנּוּי אַדֶּרֶת)

בלילותיי רַק דעתי הִיא הָעוֹלָה לְמִשְׁכָּב וּפְחָדַי עוֹלִים עִם הַכּוֹכָבִים לַמְּצִיאוּת, עַד בֹּא הַשַּׁחַר.

בהגיעךָ לקו סיום (או התחלה) נבחנה בינתךָ וְעָל גָבֵי גָלֵי זִכרונךָ נֵעֶרַמים מַאָפְיינים. אחד ועוד אחד הופך לאחד יותר מידי. (שלא ידעתָ) וּלֶפֵתַע כֹל גורֵם נֶעֵלַם, מִראייתךָ והיו עיניךָ רואות את מוריךָ חָדַל העיפרון אז מִלִכתוב כשנכנעתָ. וביציאתךָ מִבְחינת בגרוּת הייתָ בבחינת נִכשל. (ובמועד בו תיוועד לניסיונךָ, וגברתָ.)

בס"ד וכמו הלמתי, בכוח במראה שקופה בקומי מעפר שכחתי, כוחה. יסודה נעוץ בהתקדמות חנקה, בהשתהוּת בתהייה. על מה יהיה או לא היה. ומתוך ההפיכה יש מאבק כמו דרך נשימה ממוססת כוחה-- [איזור אפור כמעט מילה גסה הפכה שמחה] התנגדות, יסודה נעוץ בהתקדמות. נותנת אותותיה וסופה, ככולה התבטלות. יש דברים שכותבים כדי להוכיח שאפשר..

שאבתי ברק לעיניים רואות ריגוש שֶכָּלה כשכאב, הפסיק להחיות. כשעברה אהבה נשארה הצלקת, מדממת. [מזכירה לי טיפשוּתי.] נשאבתי למיטה חולה או לא היה הראש בריא מהתחלה. נָחַתּי, מפורדת עייפה מנסיונות להישאר שלמה. מי לימד אותך, להפוך רגשות בחולשה [כבר מזמן השלמתי, ואת רחוקה]

בס"ד שכתבו לי רגשות במילים חלקלקות ריציתי כשרציתי לפגוע. הלכתי, בטוחה בדרך לא סלולה שקרים שקטים הם סיפרו לי. חיפשתי ולא מצאתי אדם שמפחד, להיאבד כמוני.

ואת רוצה לברוח לזרועות הפחד תימהון, נוגע בי, עמוק את יודעת, שתיגמר הדרך רגלייך ננעצות במקומן, כי רק עכשיו, בינתיים, עוד לא לבד. ואת רוצה, לברוח לביטחון אינסופי לחיוך, להשלמה. ומחשבות שבשקט, לב שהתפקע לבד. בורחת, כי יודעת שלבסוף, תיגמר הדרך. ואת אף פעם לא היית צריכה, ללכת.

אני עפה מביטה מעבר, (לֵמָה?) מרגישה וחושבת אוהבת ושונאת. ובעיקר, עייפה. אני עפה עם הרוח. והלוואי וידעתי מתי לעצור.

מִי לִמֵּד אוֹתָךְ לְפַחֵד מִמִּפְלָצוֹת. לְהַאֲכִיל אֶת הַכְּאֵב שֶׁבְּתוֹכֵךְ בְּטִפּוֹת. אֶת מִי רָאִית מְשַׂחֵק בְּלִחְיוֹת בְּהִתְבּוֹנְנוּת תְמִידִית עַל הָעוֹלָם. בֵּין יָדַיִךְ מִתְפַזְּרוֹת, פִּסּוֹת חַיַּיִךְ וְאַתְּ אוֹסֶפֶת בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתַיִיך, אֶת הַנּוֹתָר.

שִתקי. מילותייך נאחזות באשליות. שִקטי. נסְחפת במערבולֵת בבריחה לסערות. שִתקי. כי טבעתי בשמיעת קולךְ ועיוורת, מוּלךְ הופכת רע בטוב ובלכתךְ אמשול. ובשתיקה נערמות קליפות על מוּגלַה. ולא אוכל לצעוק כי ביקשתיךְ שִתקי.

בדמדומים, של בין ערביים לופתת היא, באחיזה רכה שקיעה. מושכת בגווניה ביופי עצור. ובעלטה מעוורת בטוחה. [ואם] לא שקעתי איתה והתעוררתי משברי חלומות מחכה, למָכַּתַה של זריחה. [אנא, עשה רצוני כרצונךָ]

פעם הייתה פה יצירה. התאימה לשעתה וכעת ממש לא. .

בס"ד המשותף מהשונה, נִבְנָה חוזרת, לחוסר שעושה אותי שלמה. בלעה עצמיותה שנשכחה, בין גווני היום יום נחנקה. קו הגבול, בין שנאה לקרבה. [אמירה] מה יש מעבר למילים [אשליה.] עד לאן הלכתי, גם את לא מבינה. מדברת מכוח אסור, שנגלָה.

היא עומדת, זקופה. מדממת, בתוכה. היא עומדת, ושמחה. עומדת, מול עצמה כי המציאות היא מתנה. שהיא מכילה, בכאב. ועולם מופשט שנגלה אליה, היא אחרת, שצמחה לעיניה בלי ששמה לב. ועכשיו, הקושי נעלם כי היא עמוק בתוכה ושם מגלה, השגחה. ומדחיקה, קצת את עצמה. כדי להרגיש את הטוב שנפל עליה, וכדי להיטיב בחזרה.

וחומה בנית, במילים. בחיוכיך, שברת אותי לרסיסים. רגשות כבים מולך, מתבטלים, נעלמים איתך. שוכחת עצמי, ואחרים, במבטך. ולעולם לא, חסרתי, את אהבתך.. עשן מתפזר למולך וסוף סוף ראיתי, את דמותך, משתקפת מתוכי.

הבטחתי לעצמי שכשאסלח, אמחוק. סלחתי.