יצירות של ימית1

בס"ד גבעת הטרשים: גבעת הטרשים לא תצמיח פרחים, כבר יבשו דמעותיה לפנות ערב. עת ספגה אל קירבה דמים יקרים, דמי אחים שנספו בידי שכירי חרב. גבעת הטרשים רוויה היא בדם, ששצף ושרף בעורקיה. לא תשכך היא אותה זריחה אומללה, וקול ירי ירעם באוזניה. גבעת הטרשים לא תצמיח פרחים, לא יוריקו ריגבי אדמתה. יחלפו השנים, יעברו הדורות ולעד תהדהד שתיקתה. ----------------------------- השיר ניכתב בעיקבות לימוד על שירת הל"ה, שהיתה שיירה של לוחמים בראשות דני מס, שניסו לפרוץ לגוש עציון המבוצר, בתקופת מלחמת העצמאות. בדרך לגוש הפלוגה התגלתה והותקפה ע"י פורעים ערבים מכל הכפרים באזור, הפלוגה התמקמה על גיבעה שהיתה באזור בכדי להיות בנקודה ששולטת על השטח. הם הוקפו ע"י הערבים ונהרגו עד האחרון שבהם, הערבים התעללו בגופות וחיללו אותן ובכדי לזהות את הגפות עשה הרב אריה לווין את גורל הגר"א. הסיפור ממש ריגש אותי וזה השיר עליו...

ציור לשיר שכתבתי, בעז"ה אני יעלה אותו בקרוב. נ.ב. הציור מצויר בקווים כללים כחלק מהרעיון שלו

רציתי לקפוץ אל המים, הם היו עמוקים מאוד ובטח קרים, אבל רציתי. ידעתי שאני מסכנת את עצמי, כולם אמרו לי לא לעשות את הטעות הזאת אבל רציתי, רציתי מאוד. ידעתי שיש אנשים שבישבי להם ים הוא כמו בית שני, הם שחיינים מעולים ומכירים את הים כמו את כף ידם. אבל אני לא ידעתי לשחות, וקפצתי. זכרתי במעורפל את מה שלמדתי לפני שנים, קודם ידיים ואז רגליים, משהו כ\ה, אני זוכרת שאז התלהבתי שאני יודעת לשחות, ואפילו שחיתי די טוב, אבל לא התאמנתי סמכתי על זה שידעתי, על זה שאני אף פעם לא ארצה לקפוץ לים סוער ומסוכן. אבל עכשיו נקרתה בפני הזדמנות, אז, לפני שנים לא חשבתי שארצה לקפוץ כשיגיע הרגע , אבל השתנתי וקפצתי. מצאתי את עצמי במים קרים ועמוקים, גלים גבוהים וסוחפים אימו להטביעני , ואני נאבקתי כדי להשאיר את הראש מעל המים, כדי לא לטבוע ולרדת למצולות. הגלים נלחמו בי כמו מנסים למשכני איתם, למעמקי התהום, אל נבכי הייאוש. דמעותיי התערבבו במימי הים המלוחים שבלעו אותן לקרביהם בנהמה רועמת. ואני לחמתי בהם אוזרת את כל כוחותיי אל מול אויב זה שאין לו התחלה וסוף שאיננו צפוי והוא פראי ומסוכן, אל מול הים. ידי ורגלי כבדו פתאום כמו תליות עליהן משקולות של מאות טון. התחלתי לשקוע, הפסקתי להלחם הרמתי ידיים ונתתי לים לבלוע אותי אל תוך תוכו, אל תוך האין סוף שלו. שקעתי לאט כמו אבן, ירדתי בדממה אל המצולות. לא נשמתי, לא נכנס לי חמצן למוח, התחיל להציף אות ערפל, ומין תחושה כזאת של חוסר ודאות, ורוגע, רוגע אין סופי, זהו הפסדתי במלחמתי! שמעתי צעקות רחוקות מעורפלות , הן קראו לי לקום אבל הן היו מעורפלות, לא ברורות מוזרות, ניסיתי להתרכז בלהישאר בהכרה, שלאט, לאט אבדה ממני במעמקי האין סוף החשוכים. ללא אוויר לנשימה הייתי אבודה, ללא סיכוי קלוש, ללא תקווה. לפתע פגעו רגלי במשהו קשיח שנישאר יציב למגע רגלי, רכנתי ובקורטוב אחרון של הכרה מששתי בידי את הקרקע, ההבנה כמו הכתה במוחי, מנערת אותי בטיפת הכרה אחרונה, הגעתי אל הקרקע, הקרקע של הים. מחשבות טסו לי בראש באלפית השנייה. הבטתי למעלה וראיתי מין ניצוץ, הבהוב של קרן שמש שחדר אל מה? חשבתי לעצמי, זה העומק שממנו התייאשתי? הזה הים העמוק האין סופי שממנו חששתי כל כך? רגע לפני איבוד הכרה, נתתי זינוק, דחפתי את הקרקע בשאיפה כמה שיותר למעלה. מנסה להגיעה אל האור והאוויר . זה לא עוזר, חשבתי בייאוש המוח שלי נאטם מחוסר חמצן וזעקת ריאותיי הדהדה באוזני ללא הפסקה., כל הגוף שלי רעד בייסורים קשים מנשוא. חששתי שאיבדתי את הסיכוי האחרון שלי, חשבתי להתייאש ולחזור למצולות. באותה שנייה פרץ ראשי מעל אי אפשר לנוחהים ממשיך לפעול, והגלים מחשבים להטביעני שנית. אך הפעם צחקתי להם, לעגתי בקול. גיליתי את סודם רק תעתוע של אור ולא מאום יותר, מן הטבעה פסיכולוגית שכזאת שעובדת על הרגש והמחשבה. עכשיו, כשגיליתי את סודו של הים צחקתי והוא כמו בוש שגיליתי צפניו הסתיר ממני את גליו. ואני המשכתי לשחות קולטת בזהירות את התנועות הנכונות. מפליגה אל האופק.

אני מקווה שהציור לא פוגע ברב. עשיתי התדלות שזה יצא כמה שיותר דומה...

העץ תפוחים שלנו בשקיעה...

סערה, הכל מתערבל, סופות רעמים. זאת סופה, אין סוֹפה... רוחות מיללות, ושורקות והורסות כל חלקה טובה. אף אחד אינו רואה, אף אחד אינו מרגיש סערה... בתוך ראשה הכל מתרחש, מתערבל, משתולל והולך. אף אחד אינו רואה, ואף אחד אינו מרגיש, אבל היא נהרסת. בתוכה חרב מתהפכת. ופנים חיוורות, ועניים עצומות, רק מרמזות על מה שלאף אחד אסור לגלות, על מה שאף אחד לא יודע. היא נחרבה כבר ממזמן, ונשארה רק צל של אדם. מבחוץ היא מתפקדת, אבל מבפנים תל של הריסות וחורבות. והיא ממשיכה להסתיר את הנפילה, את החורבן האיום. וממשיכה לחיות רק מהשפה ולחוץ, ולא מכוח עליון. ואף אחד לא שם לב לסערה, ואף אחד לא עוזר לה להתמודד, כי היא הגיעה לדרך חד סטרית- לדרך אל חזור.

קיר אבנים גדול חוצץ ביני לבינה. הקיר הזה לא נישבר, לא נמוג ונעלם, אלה רק מוסיף עוד נדבך לנדבך, לבנה ללבנה וממשיך להגביה את החומה. כל פעם שאני פונה אליה אני מרגישה חסומה. זה כואב לי היא חלק ממני, אני חלק ממנה. אני קוראת לה היא לא עונה, רק מסתכלת על החומה שמוסיפה כעס בליבה, ודמעה בעיני. אני לוחשת "עם ישראל", "עם ישראל חי". והיא עונה, מתחילה לדבר על עימות על שלום מדינה לשני עמים, שוויון זכויות ועוד דברים דומים. אני מסתכלת עליה וקוראת, "את אחותי בת עמי" והיא צוחקת לי לעג בעיניה. אני מסתובבת והולכת לי, לא מאשימה אותה, הרי היא אחותי , בת עמי, תינוקת שנשבתה. אני מסתובבת, מסתכלת על החומה, על קיר האבנים שגבה בעוד קומה. אני יודעת שצריך לשבור אותו, להרוס את החומה - היא אשמה. אבל בקרב הזה אני הפסדתי, היא ניצחה - החומה... (נכתב ברוח ימי ההקפאה)

היא עמדה בצד, כרגיל, שאר הבנות שיחקו בקבוצות קבוצות ורק היא, זאת שפעם היתה חוזרת הביתה מוקפת חברות, היא שהיתה כל כך מקובלת - עומדת מבוישת בצד, עיניה נפולות ודמעה מתגלגלת על לחייה. למה זה קרה? היא שאלה את עצמה, אבל לא היתה תשובה לשאלותיה. זה התחיל, היא חשבה, כשאבא הרגיש מועקה בבית החזה והלך לבדיקה שגרתית, התוצאות לא אחרו לבוא, אבא חולה בסרטן!!! אבא המשיך לעבוד אך לאט לאט הלך ונחלש עד שיום אחד כשחזרתי הביתה גליתי את אבא במיטה. הוא ביקש ממני שאתן לו כוס מים, כמובן שמיד הלכתי והבאתי לו כוס מים קרירים כמו שהוא אוהב. הסתובבתי בשביל לצאת מהחדר של ההורים כשקול נפץ עז עצר אותי, הסתכלתי אחורה וגיליתי את אבא שוכב על המיטה חסר אונים ומבויש כשרסיסי "אבא אתה בסדר?" שאלתי אותו, "כן אני בסדר" ענה בקול חלוש. זה אבא שלי החזק, הגיבור, האמיץ שעכשיו שוכב כאן במיטה רועד וחלוש? ניקיתי את כל הזכוכיות הפזורות והפעם הבאתי כוס פלסטיק ועזרתי לאבי לשתותה, הוא מאוד התבייש - ריחמתי עליו. בלילה אבא לא הרגיש טוב והלך לרופא ומשם ישר למיון. ואז הכל התרחש במהירות איטית... זה נישמע מוזר אבל כך זה היה מצד אחד הרבה זמן, אבל מהצד השני קצת זמן, כך לפחות אני חשבתי. הרופאים הודיעו שצריך ניתוח דחוף, הסניטרים ארגנו את אבא לניתוח ולקחו אותו לחדר המתנה לניתוח, שם אבא אמר לי דברים שלא אשכך לעולם: "ביתי" הוא אמר לי "תקשיבי טוב למה שאני אומר לך, תשמרי על אמא ואני אשמור על כולם ממקום רחוק, אני אלך אבל את אל תישברי. תמשיכי לחיות! את מבינה אותי?" כך הוא שאל. "כן אני מבינה אבל למה אני אשמור על אמא הרי אתה פה?". "נעמל'ה אל תישכחי את מה שאמרתי לך" חזר ואמר ועצם את עיניו בגלל הסניטרים באו לקחת אותו לחדר ניתוח ואז אבא במאמץ אדיר התרומם וחיבק אותי "תיזכרי אותי?" לחש. "כן, אבא אתה תמיד תישאר שלי, שלי" אמרתי בבכי. אמא באה להיפרד מאבא והוא ניכנס לחדר הניתוח. ישבנו בחוץ אמא ואני וסיפרי התהילים שלנו. מלמלנו בלחש "שיר המעלות..." ועוד מזמורי תהילים. כך ישבנו במשך שעה ארוכה עד ש... המנתח יצא מחדר הניתוח ועל פניו מונחת הבעה לא ברורה "מצטער" הוא אמר "אבא שלכם נפטר על שולחן הניתוחים... עשינו כל מה שיכולנו אבל..." "לאאאאאאאאא!!!" צרחה אמא והתעלפה. אחות הביאה מים ושטפה לאמא את הפנים עד שהתעוררה, ואז היא התחילה לבכות בכי היסטרי. גם אני בכיתי ובכיתי ובכיתי ולא יכולתי את ההלוויה אני לא רוצה לזכור זה קשה מידי. אחר כך באו ימי השבעה בהם שמענו עוד ועוד סיפורים על גדולתו של אבא. כשהשבעה עברה נשארנו לבד עם המחשבות והזיכרונות. ועכשיו אני כאן בלי חברות שמתביישות לדבר איתי בלי אבא שהלך ובלי כוח להמשיך. אבל מה אמר לי אבא "אני אלך אבל את אל תישברי, תמשיכי לחיות את מבינה אותי?" צלצול-צריך לחזור לכיתה שוב למבטים המרחמים שוב לעצב ולמבטים שכל רגע מזכירים לי שאין לי אבא בהתחלה כשהתביישתי בזה שאין לי אבא אמא אמרה "מה גנבת משהו..." אבל גם אם לא גנבתי...לפעמים בא לי לצעוק די!!! אני רוצה לחיות אני ילדה רגילה מותר לצחוק לידי ולדבר בחופשיות ולא לחשוב עשר פעמים על כל משפט. אני לא מאשימה את חברות שלי הן לא אשמות במצב שלי הן פשוט לא יודעות איך להתנהג איתי זה מוזר לחשוב שחברה בלי אבא וזה קשה לדבר איתה כאילו לא קרה כלום. אבא אמר להתגבר אך זה קשה אני הבטחתי לו אבל אז לא ידעתי כמה קשה זה יהיה צריך להתמודד אבל מה ילדה בכיתה ו' צריכה לעבור. חשבה לעצמה נעמה בדרכה לכיוון הכיתה אני חייבת להתגבר, אני צריכה להתמודד עם הניסיון שה' נתן לי אני צריכה לזכור שאני אף פעם לא לבד ה' לצידי ה' אוהב יתומים הוא שומר עליה ומשגיח הוא לא ינטוש אתי לעולם!!! חשבה לעצמה מעודדת. &&&&&&& עשר שנים אחרי: עולה לקבר אביה בשמלה לבנה, לבנה היא היום, נקייה מכל חטאיה, זכה וטהורה, זוהרת על רקע השקיעה באה להזמין את אביה לחתונתה, לחתונת ביתו הבכורה. ניצבת שם בשמלתה הלבנה ואמרת בשקט "אבא, קיימתי את מה שהבטחתי..." מוחה בסתר דמעה ממלמלת פרקי תהילים מלטפת אבן שיש קרה הולכת משם דוממת, הבעה רצינית על פניה בכניסה לבית העלמין ניגשת היא אל אישה מבוגרת "אמא, הולכים..." היא אומרת לה ומחבקת אותה באהבה מלטפת את הכתפיים &&&&&&& כוס נשברת זיכרון ירושלים עולה אל ראש השמחה וגם זיכרון האב של הכלה מרחף באוויר . מזל-טוב, חיים חדשים מתחילים לא מפסיקים לא מתייאשים ממשיכים הלאה בחיים... כתבתי מזמן והוספתי דברים...

בס"ד סתם רעיון מתוק...

 

אבאמא: איך פה אוכל לשבת לבד מסביבי אנשים לא מוכרים. ברחתי מהאחד, לרעות בשדות זרים.   בין המיצרים אני נמצאת מחפשת את הדרך הבטוחה. אין לי יד מכוונת, שתראה לי את הדרך למלוכה.   אני מתגעגעת, ולא יודעת איך לחזור לבד אני פוסעת, רוצה לראות קצת אור.   אין מקום אליו אוכל לברוח, להתחיל שם מחדש. גם אני רוצה לפרוח, שגם לי יהיה מקדש.   מזמן כבר לא דברנו, אבל אני יודעת שאתם עוד שם. אוהבים, ולא אומרים "ידענו", כאילו לא קרה דבר מעולם.   אני עוד מקווה, ולא אפסיק לזכור. חושבת מחשבה, אני רוצה לחזור

השעון התהפך, הקרב החל. האדרנלין זורם בדם. טיפות זיעה נושרות, ממצחות המתחרים. אין מקום לאנחות, החלל מלא ייסורים שקטים.   יריב מול יריב זהו קרב דמים, קרב בין אחים הנלחמים. נופלים לרגלי המפקדים, כשלו כל היריבים. ודמם שנישפך לעפר בלאו עט, זועק הוא למפקדים להימלט.   לחינם נשפך הוא הדם, כאן החלקת הצרים. לחינם נישפך פלגים פלגים. ועדיין זורם, הוא עוד חם. הוא עוד חם ושורף את רעת המפקדים. הוא עוד חם וזועק, מדוע כולם שותקים?   וקול בכי פעוט יענה העולם הזה הוא שונה. הוא שונה וכואב, הוא פזיז לא חושב, הוא שוצף וקוצף על דמים יקרים. הוא מושקה על ידי מלחמות האחים.   כתבתי את השיר על פרק ב בשמואל ב'. על אבנר בן נר ויואב בן צרויה שניפגשו עם חיליהם ואבנר אמר "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" וקמו 12 נערים מאנשי אבנר ו12 מאנשי יואב והם מתו כולם. וממש כאב לי על הדם שנישפח לחינם, אז השיר הוא על זה.

אני פוסע באותם חולות, אותם קולות מהעבר חוזרים אלי. אני נזכר, ולא מפסיק לחשוב, אולי בסוף יהיה עוד טוב. אני לא יכול לחזור, כולם עכשיו אי שם, ורק אני רחוק מכאן. עובר בשבילים, באותם המשעולים שאהבנו. הזמן זוחל מהר, כל יום כמו שניה עובר. רסיס נדבק לעוד רסיס בלב שבור, אבל אתה נשאר עצור. ואז נגמר הכפר, הדרך מתפוגגת בעפר. ואני ממשיך ללכת, פוסע בשדות זרים, החברים לא מוכרים, והפנים כה משונות ורחוקות. ואז אני נגמר כמו ריק, מתכלה בזוהר המבריק. ונעלם.

אש, רק חום נוראי. להבה, הסוף הוודאי. חום מתלהט, ששורף והורס, מתפרץ. אי אפשר להתאפק, אי אפשר לחכות. הוא חיכה יותר מידי. יותר מדי זמן הוא מבליג, מתגבר ועוצר, ועכשיו האש הזאת שלא יכולה לעצור. שרפה, הכל מתלהט מהחום. זעקה, הכל מתפוצץ כמו אטום, ודממה, ושקט, הוא עוד פעם משתתק, ובסוף זה יתפרץ. כמו מים שקטים שחודרים עמוק, הוא זורם ומבליג. וברגע אחד להבה שורפת, מתפרצת כמו אי אפשר לעוצרה, העוצמה, רק גדלה והולכת. והחום... וניגמר... ונישאר ילד אחד קטן, שלא יודע איך מתייחסים לעולם. מאוכזב ועצוב, כמו כועס על כולם. ואז בשקט היא מתקרבת, מנגבת דמעה, מחבקת אחרי הסערה, והיפחות הולכות ושוקטות, וכולם ממשיכים לחיות, לא יודעים שליפני רגע, רק רגע אחד , הייתה פה שרפה עצומה, שאימה לשבור לב של ילד קטן

מעמד לקיסמי שניים מפימו...

בס"ד כשהאושר בורח, רוצה להיות קצת לבד, לחשוב להרהר וגם לדבר, לחזור אל האושר האובד, למצוא אותו בתוך ליבי. פזמון: אני לא עצמי אני אחרת, נערה לא מפגרת! ומה שחושבים כולם, כולם לא נכון בכלל הלכתי לאיבוד בתוך עצמי, נעלם לי כל עולמי. היכן נימצא האושר הגנוז, לאן נעלם?!? פזמון: אני לא עצמי אני אחרת, נערה לא מפגרת! ומה שחושבים כולם, כולם לא נכון בכלל לצחוק, ליהנות וגם לבלות, למצוא, למצוא המון חברות, ללכת לים וגם לברכה , ולפעמים לצחוק מבדיחה. פזמון: אני לא עצמי אני אחרת, נערה לא מפגרת! ומה שחושבים כולם, כולם לא נכון בכלל מצאתי את עצמי ואת עולמי, את האושר השמחה גם קצת בדיחה, חזרתי הביתה מהחיפוש חזרתי אל עצמי, אל עצמי. פזמון: סוף סוף אני אחת, נערה חברותית, ומה שחושבים כולם, כולם, זה חשוב מאוד, זה חשוב מאוד. מצאתי אותי בתוך עצמי חזרתי אל כל עולמי, האושר נימצא בשמחת החיים, האושר תלוי בחיים, בחיים. פזמון: סוף סוף אני אחת, נערה חברותית, ומה שחושבים כולם, כולם, זה חשוב מאוד, זה חשוב מאוד.

סיכה מפימו, חלק מהרקע שלה זוהר בחושך...

קיבלתי ממנו מתנה עטופה בסרטים ובקישוטים צבעוניים. למעלה בפתק הוא כתב: זהירות שביר, לשמור במקום מוצל וקריר. לקחתי את המתנה ושמתי במדף הגבוהה בסלון, שתשמר מכל צרה ואסון. שמרתי עליה חמישה חודשים, הגנתי עליה מחרקים ומכל מני מרעין בישין. ידעתי שאסור לפתוח אותה תשעה חודשים, כמו שאר המתנות שלי הוא הכין. הייתי נמצאת לידה שעות, מרגישה בתוכה את התזוזות הרכות. אבל בחודש החמישי הפסיקו התזוזות, הייתי מחזיקה את המתנה בידי, מנסה להרגיש אותן, את התזוזות הרכות. אך כלום, שום תזוזה. התחלתי להרגיש לא טוב עם המתנה. לא הבנתי מה קורה לי, מה קורה לה. ידעתי שקרה לה משהו , משהו לא טוב, משהו רע. הלכתי למומחים במתנות כמו זאתי, וכולם ענו לי את אותה תשובה: אנחנו חייבים לפתוח אותה, את לא יכולה לשמור עליה יותר... בלי בררה הסכמתי לפתוח אותה, את המתנה שלי, שכבר חמישה חודשים עליה שמרתי. המומחים פתחו אותה, ובמקום אור שמחה וטוב היו בפנים רק חושך ומוות. הבנתי שמשהוא השתבש בדרך. "זאת לא המתנה שלי" רציתי לצעוק. אתם התבלבלתם, החלפתם במתנה אחרת. אבל בתוך הלב ידעתי, זאתי המתנה שלי, המתנה שלי שאיננה עוד! לא הבנתי למה זה מגיע לי. למה אין לי יותר את המתנה. אולי זה בגללי? אולי לא שמרתי עליה מספיק טוב? אך אולי לזה היא נועדה, שאני אשמור עליה חצי שנה. ואחרי כן לא יהיה לי ילד או ילדה, אלא רק זיכרון ממתנה. והידיעה שהוא עדיין חושב עלי, ומשקיע רגע כדי לתת לי מתנה.

יום אחד מצאתי לי זמן. לשכב על הדשא וליראות ענן. לעננים יש צורות רבות, צריך רק להביט וליראות. פ'ז:ענן בצורת כלב וענן בצורת ארנבת אחד בצורת בלון ואחד רכבת... אני שוכבת על הדשא מביטה למעלה רואה חתיכת ענן שעפה לה... העננים הם יפים עם צורות רבות צריך רק להביט וליראות. פ'ז:ענן בצורת כלב וענן בצורת ארנבת אחד בצורת בלון ואחד רכבת... אבל ביום שאין שום עננים החיים נעשים משעממים לכן נתפלל ונקווה שירד גשם הרבה... פ'ז:ענן בצורת כלב וענן בצורת ארנבת אחד בצורת בלון ואחד רכבת...

מסתכלת בעינייך הן שונות, הן קרות, לא אותן עניים יפות וכחולות, הן כועסות ורוגזות. אני מנסה להבין על מה את כועסת? את שותקת. אינך משתפת פעולה. אני בוכה מתחננת לפנייך שתפי פעולה, אבל שוב אותו מבט בעינייך, מבט של קרח, של שנאה, את כועסת על כל העולם, עכשיו הכרת בו צדדים שלא ראית מעולם: חוסר צדק, זיופים ומרמות, ניצול חסר תקנות, אין חוק ולא משפט. ושוב בעינייך אותו המבט. אני מנסה להסביר, לפייס, לתקן. את דוחה אותי. לא מוכנה לקבל עזרה. אני זועקת "את בצרה" ושוב עינייך קרות, לא מוכנות לקבל עזרה. את דועכת, מקיאה כל הזמן, ומרזה כמובן. אנורקסיה מילה זוועתית, את חולה בה, במחלה הנוראית, את נגמרת, הוא עומד כבר בפתח - המוות. אני מסתכלת בענייך, שוב אינן קרות וכועסות, הן מבינות מקבלות, הן עצובות. לקח להן זמן כדי להבין שככה זה בחיים, יש קשיים יש נפילות. "תחיי במקומי את מה שהפסדתי, תחיי במקומי את מה שאהבתי" את לוחשת. ואני צועקת "זה לא הסוף, תילחמי!" המבט בעינייך חולמני, ואת לוחשת "תחיי במקומי". אני בוכה, את מנחמת, מרגיעה ומעודדת. "בסוף תמיד מגיע הסוף" את לוחשת. "אל תוותרי" אני צועקת. את בוכה "אי אפשר, המוות יגיע הוא בפתח כבר". מה שאמרתי היה מיותר, המוות הגיע, לעמוד מולו אי אפשר. נתתי לך נשיקה על המצח, ואז נפרדת ממני לנצח. על מיטה, מוקפת אנשים, עורך חיוור וכמעט שקוף, חיוך חיוור על פנייך, עלית למרומים אחרי שעצמת את עינייך...

מעמד לקיסמי שניים... השם עלה לי לראש בגלל שהיראה שהכלב מסתכל על הקיסמים וביגלל הצורה של הידים שלו... מקווה שזה בסדר... (אם למישהוא יש שם אחר נא להגיד...)

לעמוד מהצד, סתם יצור מוזר ודוחה שאפילו לדבר איתו לא שווה סתם בזבוז של כמה מילים על ילדה שלא שווה כלום! מה ילדה? איזו ילדה בכלל? יצור מכוכב לכת אחר שבא לבקר... חי אני צוחקת עכשיו? מצאתי זמן לחרוז חרוזים ולספר בדיחות, בדיחות? לא! אלו לא בדיחות! זאת ציניות מרה וכואבת זאת מילה שאני לא מכירה מילה מוזרה שאני מתחילה להכיר מקרוב. אני הילדה הדחויה של הכיתה נעים להכיר, איזה נעים מי שמסתכל עלי מסובב ת'גב ובורח שנחשוב על זה טוב ואולי נעשה למשהוא את היום בשלום? מקווה שזה מתאים למונולוג...

השקיעה, בין הערביים השמש יורדת אל תוך הים השחור עם השמש יורד גם ליבי אל תוך המים שוב לחזור לאחור. פזמון: זוכרת אותך, ולא אשכחך זוכרת אותך, ולא אשכחך לחזור אל הייאוש, העצב, האובדן עם השאלה לאן ממשיכים? לאן?!? עם הכאב על מותך אימי, עם סוף החיים סוף עולמי. פזמון: זוכרת אותך, ולא אשכחך זוכרת אותך, ולא אשכחך. לזכור את הרגע בו החזרת נשמתך לריבון העלם את הרגע שאותו זוכרים כולם. לא השארת כיוון ולא דרך רק תמונות עם הרבה ערך פזמון: זוכרת אותך, ולא אשכחך זוכרת אותך, ולא אשכחך. מחר תזרח השמש אבל את לא תחזרי, רק כשתזרח השמש על מולדתי. תחזרי. רק כשיבוא המשיח שיבוא.. הלוואי הלוואי