יצירות של להבת-כוח

4/2/10 יום חמישי. אני חולה על מוזיקת ראפ! לא קיימת בעולם מוזיקה יפה יותר, באמת שלא. הקצב סוחף והמנגינה משגעת. וכשאני אומרת משגעת אני לא מתכוונת משגעת אותי, אלא יותר את המשפחה שלי. כנראה קשה להם לקבל את זה שכל אחד והטעם שלו. זכותי המלאה לאהוב את המוזיקה הזאת. היא מסעירה, מקפיצה, מהנה. מלאה בחכמה נהדרת על אהבה נכזבת. זה מדהים!! מה הייתי עושה ללא האמפי 4 המגניב שלי שיש בו את כל השירים המקסימים האלה? שלשום נוכחתי לדעת שאמי היקרה "שכחה" לבדוק את הכיסים שלי לפני שהיא הכניסה את בגדי לכביסה ו"בטעות" כיבסה את האמפי שלי. כל כך התעצבנתי עליה! הרגשתי כעס אדיר עולה וגואה. שוב פעם אני רואה את החוסר התחשבות בי ובדברים החשובים לי. אני יודעת שהיא לא אוהבת את השירים שאני שומעת אבל זה לא נותן לה את הזכות לפגוע באמפי שלי. לדעתי היו לה כוונות נסתרות. אחרת, למה היא לא בדקה בכיסים של הבגדים שלי אם יש משהו בפנים? כן, זה מוכרח היה להיות בכוונה. עברו כבר יומיים ואני עדיין מסתובבת עם מבט מדוכא ותחושה רעה. אני מרגישה שחרב עלי עולמי! אפשר להגיד שאת הרבה ממקורות השמחה שלי תליתי במוזיקה. המוזיקה גורמת לי לשמחה, כי כשאני שומעת את השירים האלה אני מתנתקת מכל הצרות והקשיים ומתחברת למציאות אחרת של סדר מתוך בלאגן ורעש. וכששוכחים מהצרות- אפשר להתחבר לטוב שיש. אני מוכרחה לציין שכאשר נלקח ממך משהו שעוזר לך. זה קצת מבאס. קצת. לא הרבה. אני גם אוהבת לחפש שירים חדשים ב"יו טיוב". אבל כל היום רבים איתי שזה לא יהיה בקול מידי, ושאני אשים אוזניות. ואם הם שומעים את המוזיקה מבעד לאוזניות, אז הם גם מתלוננים. איפה החופש? זכותי לעשות מה שאני רוצה. אני שומעת את המוזיקה הם לא צריכים להאזין לה. ולגבי האוזניות, זה הגוף שלי ואם אני מחליטה לשמוע מוזיקה בפול ווליום, זאת בחירה שלי. חוץ מזה, כל היופי במוזיקת ראפ זה העוצמה. את האפליה כנגדי בנוגע למוזיקה אני רואה במיוחד ביום שישי כששמים שירים לכבוד שבת בזמן הבישולים. אבא שלי בוחר מוזיקה משעממת, ישנה כזאת. מינימום מלפני 90 שנה. אחותי עם השירים הדוסים האמריקאים שלה, ורק לי לא מרשים לבחור שיר. בעצם, סליחה, מרשים אבל מציבים לי תנאים. לא תנאי רציני, תנאי פצפון וקטן שהשיר יהיה נורמאלי. סליחה? מה המוזיקה שלי אם לא נורמאלית? בס''ד יום חמישי כ' שבט התש''ע. אחד החיכוכים הגדולים שיש בבית שלנו זה מוזיקה. כולם שונאים את המוזיקה של אחותי. ההורים טוענים שזאת מוזיקה רעשנית שמפריעה להתנהלות הטבעית של הבית. לא מעט פעמים אמא שלי הוצרכה לבקש מאחותי לשים אוזניות ולא להרעיש את כל הבית. אחותי כנראה מתקשה לקבל את זה שלא כולם מעוניינים לשמוע את המוזיקה שלה. ושהטעם שלה זה לא הטעם שלנו. לאחים הצעירים יותר זה עושה רעש באוזניים. והם מצטרפים לחגיגת ההתעצבנויות שיש עליה כאשר היא מפעילה את המוזיקה שלה. הסיבה שלי משעשעת אותי. מכיוון שמצחיק להגיד את זה, אבל, אני מחבבת מוזיקת ראפ! יש בסגנון מנגינה הזה הרמוניה בלתי מוסברת, דווקא בגלל שרובה מורכבת מרעש. משהו בה כובש ומסעיר, מפעיל ומחדד את החושים שלי. כל פעם שאני שומעת מוזיקת ראפ נפשי מתרוממת. ובגלל זה אני כ''כ שונאת מוזיקת ראפ. לא מקובל עלי שמוזיקה של גויים שהפירוש של המילים שלה הוא ריקני, רדוד, מגוחך ואף טמא. מוזיקה שהמהות שלה הוא חול יגרום לנפשי לצהול ולהתרומם. חול לא יכול לגרום לקודש. קודש יכול לגרום לקודש. אני לא מעוניינת להתרומם מחול ולהסתפק בזה. אני רוצה רמה יותר גבוהה מזה. ולכן אני נהנית מאוד משמיעת מוזיקת קודש. אני מרגישה את נפשי מתרוממת מהדבר הנכון. רבי נחמן אומר "מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ נְגִינָה מִמְּנַגֵּן רָשָׁע, קָשֶׁה לוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, וּכְשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִמְּנַגֵּן כָּשֵׁר וְהָגוּן, אֲזַי טוֹב לוֹ" (ליקוטי מוהר"ן קמא ג' ) למדתי עם חברה שלי את הקטע הזה ומאז החלטתי שאני אשתדל שלא לשמוע יותר מוזיקה לועזית. ההחלטה הזאת הייתה ראשונית ויישמתי אותה בתהליך איטי. אבל אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי שזהו, אני מפסיקה לגמרי לשמוע מוזיקה לועזית. זה היה לפני כמה שנים, נסעתי לבדי באוטובוס לדודים שגרים בקיבוץ והאזנתי למוזיקה שהייתה לי בפלאפון. אחרי ששמעתי מס' שירים נדלק שיר של זמר לועזי. כמהות וריגוש אדירים החלו לפעום בתוכי, להציף אותי. כיביתי את השיר. לא יכולתי לסבול את המחשבה שזה מה שגורם לי להרגיש כמהות. אינני אומרת זאת חלילה מתוך זלזול אלא מתוך הידיעה וההבנה שאני יכולה לקבל את הכמיההזאת ממקורות אדירים ואמיתיים הרבה יותר. ומתוך ההבנה הזו אני רואה כמה המוזיקה הזו שגוייה. היא לא מבינה כמה זה מפריע לי. היא לא מבינה שאינני מעוניינת להיחשף לתכנים האלה. היא לא מבינה שכשאני שומעת את המוזיקה הזאת, אפילו לשניה, אני מתכווצת. זה עושה לי "רע בנשמה". זה מעשיר את עולמי, ומעניק לי שמחה. מה רע?

31/12/09 יום חמישי. "ידעתי! ידעתי שהם שונאים אותי, הינה, עכשיו בידי ההוכחה. הרי זה ברור כשמש, הם מרשים לאחותי לקנות בגדים כל הזמן בגלל שזה הסגנון שלהם, בגלל שזה "צנוע". בעוד לי?! לא מרשים בגרוש. מה אני בסך הכול רוצה? זוג מכנסיים. אמא שלי טוענת שזה לא קשור לאחותי בכלל ושהבעיה היא שאין לי "פרופורציות של חסכוניות"- יפה מאוד, מילים גבוהות. כ''כ אופייני להורים לזרוק לשיחות מוסר כל מיני תופעות התבגרותיות וחברתיות ובלה בלה. אני יודעת לחסוך טוב מאוד, וגם זה בכלל לא נכון שאני קונה הרבה. זה פשוט לא נכון! וגם אם אני קונה קצת הרבה, אז זה רק בגלל שאני צריכה. כן, בגלל שאני צריכה. אמא שלי עוד טענה שהם לא מעירים ושומרים על השקט ו"נותנים" לי לקנות את מה שאני רוצה. מצחיק מאוד. הם רק עושים את עצמם לא מעירים. כאילו שאני לא רואה את הפרצופים שלהם. והרי ידוע שתמונה שווה אלף מילים. אני רואה בעיניים שלהם את האכזבה ואת ההיגעלות מהבגדים שלי. אבל מה אכפת להם? זה הגוף שלי! אני בוחרת מה ללבוש ולא הם! הסברתי להם מלא פעמים שאני מרגישה צבועה בחצאית. מעין תחושה שאני לא מבטאת את ה-אני האמיתי שלי. האני האמיתי- זה מכנסיים, זה מה שמבטא את התחושות והרגשות הפנימיים שלי. שההורים שלי כבר יקבלו את זה ויתמודדו! אם אני שמחה וטוב לי במכנסיים, למה להם להתערב? הרי כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה שמח. ומכנסיים זה אני, זה פשוט אני. וזהו. חוץ בנוסף, זה ממש יפה! אני לא מבינה את כל הדוסות האלה שמסתובבות עם החצאיות הארוכות האלה כל היום, זה כ''כ לא נוח. ומכנסיים זה קליל, ויפה. בקיצור, טוב לי!! בס''ד, יום חמישי י''ד טבת התש''ע "אויי גוועאלד, מה יהיה? היום נכנסתי לבית באמצע מריבה קולנית של הורי ואחותי. תמיד כשאני שומעת שיחות מהסוג הזה נהיה לי עצוב על הלב. עוד ריב קולני שיותיר את הורי פגועים ואת אחותי עם תחושת חוסר התאמה למשפחה, ואולי גם המחשבה שכולם שונאים אותה. לא יודעת, קשה לי לקרוא אותה. היא טוענת שכל היום ההורים שלי נותנים לי לקנות בגדים. על מה היא מדברת? אני כל כך לא נהנית במסעי קניות שאני פשוט משתדלת להמעיט. אני קונה מתי שצריך, וזה לא קורה הרבה. ההורים שלי כ''כ פתוחים איתה, מקבלים את השינויים ה"קלים" שחלים בלבוש שלה. ולה עוד יש תלונות? אדם חייב להסתפק במה שיש לו, אחרת הוא לעולם לא יהיה שמח. זה ניראה שבאמת לא טוב לה, שהיא נמצאת באופן תמידי בקונפליקט פנימי, או אולי זאת רק אני שרוצה שהיא לא תרגיש בנוח במקום החדש שהיא יצרה לה. כלפי חוץ היא מציגה שלימות, הרמוניה. אך מי יודע מה קורה בפנים? אני זוכרת שהלכנו פעם אחת לדודים שלי והיא לבשה מכנסיים ואחד מבני הדודים העיר הערה לא נחמדת כ''כ. כשחזרנו הביתה היא דיברה עם אמא שלי ואמרה לה שהיא מרגישה צבועה ללכת עם חצאית והיא לא מסוגלת ללכת עם פרט הלבוש הזה. ולכן, אם מעירים לה ככה, אז היא פשוט לא תלך לאירועים משפחתיים. עד כדי כך חורה לה המחשבה ללכת עם חצאית שהיא הפסידה בר מצווה של אחד הקרובים שלנו. איך אפשר להרגיש צבוע כשאתה עושה את הדבר הנכון? או אבל בגדים צנועים מאפשרים הסתכלות ישר לתוך נבכי הנפש. האם חוסר צניעות שזה בעצם בוטות וחוסר התייחסות לפנים, זה מה שהיא מעוניינת להציג? לא מבינה אותה. הרי אין כזה דבר להיות צבוע, יש להיות בשאיפה. ה-אני האמיתי זה איפה שמחשבותיי ושאיפותיי נמצאות. מסתמא שבאמת השאיפה שלה היא להתרחק מהדת ולכן התנהגות דתית גורמת לה להרגיש צבועה, ושהיא אינה פועלת על פי תחושותיה." כמו שאמרתי, טוב לי."

הקדמה- כך זה התחיל.. 8/12/09 יום שלישי. "לפעמים אני שואלת את עצמי איך זה בעצם התחיל. אף פעם לא הייתי מהאדוקות. לא עניין אותי כל הנושא הזה של הדת. אבל שמרתי. שמרתי כי ההורים שמרו, ולא, זה לא תירוץ. אני מאמינה שהתפנית החלה בכיתה ח'. כעסתי מאוד על הסבא הזקן הזה שיושב בשמיים, הוא לא עזר לי. היה לי כ''כ קשה מבחינה חברתית, והוא רק הביא עלי עוד גלים מטביעים ועוד. לא הצלחתי לנשום בין הגלים, והרגשתי טובעת. טובעת כ''כ עמוק בתוך הייאוש והדיכאון. לקראת סוף השנה הורי העבירו אותי לבית ספר פתוח ודמוקרטי המאמין בשוויון בין תלמידים למורים, ובכלל בין בני אדם. מצאתי את עצמי, היה לי טוב. מכל מקום עטפו אותי באהבה שהייתי זקוקה לה כה רבות. שם גם הרגשתי בנוח להתנהג איך שרציתי. כבר לא טרחתי ללבוש חצאיות והחברות החדשות הכירו אותי כילדה שבאה מבית דתי, ותו לאו. בחופש בין כיתה ז' לכיתה ח', אחרי השנה מלאת הסערות נסעתי לחו''ל עם סבא שלי. הוא ביקר בארץ בתחילת החופש וחזרתי איתו לביתם כדי לבלות את שארית הקיץ. סבא וסבתא שלי לא דתיים. ושם היה לי מאוד נוח לעשות מה שבא לי. היינו הולכים למסעדות, לא טרחתי לבדוק אם הם כשרות. טוב, האמת שזה לא נכון. בפעם הראשונה שאכלתי במסעדה לא כשרה הרגשתי רע. כל ביס הרגיש כמו עופרת בפה, בסוף הלכתי להקיא. בלילה לפני שנרדמתי הקשתי מעט על מעשי, בשקט, בשקט מידי. הצלחתי ישר להשתיק את המקום הזה ותוך כמה דק' נרדמתי. מתפללת שהמצפון יעלם, ומאחלת שביום למחרת יהיה לי יותר קל. בשבתות הייתי יושבת איתם וצופה בסרטים. שבת אחת נסענו להצגה שהתחילה לפני שהשבת יצאה. אז נסעתי. ממש לפני שנכנסתי למכונית התלבטתי, עוד לא היה מאוחר מידי. מיד השתקתי את הקול, נו באמת? כבר אכלתי לא כשר, כבר ישבתי על המחשב בשבת. כבר עזבתי הכל, בשביל מה להישאר דווקא בזה? נהניתי בהצגה הזאת. הרגשתי חופשית, ללא דאגה בעולם. שום עול מצוות ותורה לא על ראשי יותר. הנני מוכנה ומזומנה ליהנות מעינוגי העולם! חזרתי הביתה חדשה ומרועננת, בכל זאת, כן עברתי חודש וחצי של כיף חיים. ומשם המשכתי באותו המסלול שהתחלתי הרחק אצל סבא וסבתא, והפעם אני חושבת שבלי חרטות. בס''ד, יום שלישי כא' כסלו התש''ע "כשראיתי את ההודעה שלה בפייסבוק שנכתבה בשבת קודש בזמן שהותה בחוץ לארץ, משהו בלב שלי נצבט. איך לא שמתי לב? ראיתי שהיא עוברת שינוי בלבוש, אך משום מה היה לי צורך להשלות את עצמי שהשינויים שהיא עוברת הם רק חיצוניים. אני זוכרת את הלחץ הגדול שהרגשתי כשגיליתי שתאריך חזרתה של אחותי קרב ובא. חדש וחצי היא לא הייתה בבית, לא ידעתי כיצד אני אתייחס אליה. לא ידעתי מה בדיוק יקרה, איך נמשיך לתפקד כמשפחה. תהיתי האם אני אראה שינוי או שהמציאות תמשיך כרגיל. בלילה מאוחר, כשכולם כבר הלכו לישון הוצאתי את הפתק המקווצץ' שהיה באחד המגירות בארון שעל יד מיטתי. עליו היה רשום המספר של חברים מקשיבים. חברה שלי הביאה לי אותו פעם, לכל צרה שלא תבוא. התקשרתי כי ביקשתי לדעת מה אני עושה עכשיו. פשוטו כמשמעו. שוחחתי עם בחור בשם גבריאל. הוא ייעץ לי לא להתייחס לשינויים שלה כמה שאפשר ופשוט לאהוב אותה כמות שהיא. קשה לי עם עצתו לא להתייחס ולקבל כמות שהיא, כי לדעתי בימינו יש יותר מידי לגיטימציה לחזרה בשאלה. מצד אחד לא רוצים להרחיק, אך מצד שני צריך גם לזכור שבכל זאת יש לנו אידיאלים וערכים שאנחנו צריכים להמשיך ולהנחיל בנער. כמאמר חז''ל "יד ימין דוחה ויד שמאל מקרבת". זאת דרך האמצע. אם נרחיק יותר מידי- הנער פשוט יעזוב ויישאר עם טעם מר בפה מהדת. אבל גם אם נקבל את השינוי יותר מידי- הנער ירגיש בנוח, ויישאר בשלב הזה של חוסר בירור, בשלב מורטוריום כמו שהפסיכולוגים היו קוראים לזה. בכל מקרה הוא כן צדק במובן מסויים, אני עדיין אחותה ועדיין צריכה לאהוב אותה. אך לזכור שזאת בהסתייגות מה. בתום שלושים דק' של החלפת דברים כל מה שיכולתי להגיד היה "למה?". למה זה קרה? למה? ביום למחרת ישבתי במטבח ושוחחתי עם אמא שלי על אחותי. זה היה לתועלת, אני משערת. אמא שלי שיתפה אותי בדעתה על מה גרם לאחותי לבחור בדרך הזאת. בעיניה זה קרה כבר בכיתה ב'. בבקרים אחותי מאוד רצתה להתפלל בחוץ, בדרך שלה, בסגנון שלה ולא עם כולן בכיתה. אך המורה מיאנה בטענה שהחוק הוא שמתפללים יחד ועל כך אין לערער. לטענתה של אמי המורה הוציאה לאחותי את החשק, ויצרה בה אנטי. אני מבינה את הטענה. בהחלט חשוב שלהיזהר במעשיך ולא לגרום לאדם לחוש תחושות אנטי כלפי הדת. אבל אני לא בדיוק מסכימה איתה. המורה סך הכל חשפה את אחותי לעובדה שביהדות יש חוקים וגדרים שאנו מקיימים גם אם זה לא הכי מוצא חן בעיננו. היא סך הכל למדה את אחותי לקבל סמכות. את הסמכות של הקב''ה כמלך ואבא ואת הסמכות שלה כמורה. אם בנפשה של אחותי אין את היכולת לקבל סמכות, אין האשמה היא על המורה. המקרה אולי חיזק איזשהו כשאדם מסיר את כל הדאגות מליבו, אז הוא צריך לדאוג. ולמה זה? כי המציאות של העולם הזה מדאיגה. הדאגה היא בעצם תחושה של חשש מאיבוד משהו מסויים החשוב לי. הדאגה מעידה שאכפת לנו, שיש לנו רגישות ומודעות לדברים בחיים. הדאגה היא בעצם התראה. וכשאתה לא דואג זה סימן שאתה מנותק. זה מעיד שאתה לא רואה, בוחן, ומבין את המציאות כיאות." כן, בלי חרטות. מפתח נעול שמור אצלי."

20/1/10 יום רביעי. "איזה כיף שיש המון חברים, המון חברים בכל מיני צבעים" תחושת הבדידות שאחזה בי זמן כה רב נעלמה. שנה שעברה הייתי בין הבנות הכי מנודות. היה לי מאוד קשה לחיות עם המציאות הזאת, זה גרם לי להתרחק מהכול, גם מעצמי. החברה פשוט לא קיבלה אותי, לא הייתי סגורה על עצמי, לא ידעתי מי אני וגם לא כ''כ ידעתי איך למצוא חברות ואיך להתקרב לאנשים, קשה לי להודות בזה ואני לא חושבת שאי פעם אמרתי את זה בקול למישהו, אבל אני יודעת שזה נכון. אני זוכרת שכשהייתי צעירה תמיד אמרו שלי יהיה הרבה חברות ולאחותי פחות, היא הייתה שקטה יותר. הייתי גאה בזה, כל היום היו חברות בבית. שיחקנו ברביות, משחקי קופסה וכיוצא בזה. בעוד אחותי ישבה עם ספר וקראה. כשגדלנו היא התחילה להרחיב את מעגל החברות שלה, בעוד לי נהיה יותר ויותר קשה להישאר בקשר עם חברות בלי לריב. אליה היו מתקשרים מלא ואלי בקושי שיחות נכנסות, היו הרבה יוצאות- הרבה ניסיונות התקשרות עם הבנות בשבט כיום, כל שיחה שנייה שנכנסת- בשבילי. אני יוצאת כל ערב ומבלה עם השבט. לילה אחד זה סמבוסק- הבנים ממש התלהבו, והם מכינים את זה די טוב. לילה שני זה פוייקה. בקיצור מפגשים הסובבים סביב אוכל. זה כיף. אני מרגישה ממש "אין" בחברה. יש שיר שאחותי שרה כל הזמן "מאז שגיליתי שאני בן של מלך, אני בחברה של הדוסות", או משהו כזה. אצלי זה הפוך, "מאז שהודתי שאני לא דתייה, כולם חברים שלי, כנראה על מנת להחזיר אותי בתשובה". חרוז נחמד יצא לי. אומנם לא תואם את המציאות, אבל עדיין חרוז. זה לא שכולם חברים שלי כי הם רוצים להחזיר אותי בתשובה. לדעתי, זה גם בגלל שיש לי את הביטחון להתחבר לבנות, ואת הביטחון להסתובב איתן. וגם כי עכשיו אני הכי אני. בעצם אם חושבים על זה, חזרתי למקורות- אני מתחברת לכולם ויש לי הרבה חברות. המצב הוא כמו שתמיד אמרו שהוא יהיה. אנשים מקבלים אותי כי אני אמיתית! אני הולכת אחרי האמת הפנימית שלי.. אני חושבת שזה בגלל זה... בס''ד, יום רביעי ה' שבט התש''ע "יש לי נטייה כאשר הטלפון מצלצל לומר "ט-ל-פ-ו-ן" בקול רם. אני אמנם לא יודעת מהיכן למדתי את המנהג הזה, אך אני רואה כי אט אט יש כמה שמושפעים ממני בבית. לרוב השיחות שמתקבלות הן בשביל אחותי. השכנה מימיננו, או השכנה משמאלנו. היא נהייתה מאוד מקובלת, ורואים שזה עושה לה טוב. יש שיר של בית הבובות שהולך כך "מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך" אני חולקת, לדעתי האמת שייכת אך ורק לקב''ה, יש לו אמת אבסולוטית. לנו יש את הדרך, הדרך שאותה אנו עוברים על מנת להגיע לאמת הזאת. ובעצם כשאנו יודעים שיש לנו מקום מסויים לפעול לפי תחושת הלב והרצונות שלנו. אבל שעדיין יש איזשהו חוק וסדר שאנחנו בכל זאת צריכים להתאים את עצמנו אליו. אז זה מכניס מאוד לפרופורציה, זה מכוונן אותנו. בכלל, הידיעה הזאת שיש מישהו מעלי נותנת... א.תחושת בחינה- אתה לא תעשה חלק דברים כי אתה יודע שמישהו מסתכל עליך. ב. תחושת מטרה וכיוון- אני יודע שיש מישהו מעלי ואני מתאים את עצמי אליו, והולך לפיו למרות רצונותיי. כמאמר בפרקי אבות "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו". שמתוך זה מקנים את היכולת להתאים את עצמך למצב שונה מהרגיל ולאנשים האחרים ממך- וזאת מידה שכ''כ חשוב להיות "בעלים" שלה. אני רואה לפעמים על עצמי שאני נמצאת במצבים ואיני יודעת לאן לפנות, איך להתחבר, כיצד לגשר על הפערים. וכאן נכנס העניין של להתאים את עצמך לאחר. האם אני אתמודד עם הקושי ואמצא נקודת חיבור בכל זאת על אף הפערים, או שאני אתנתק ולא אנסה אפילו להתחבר. אני מרגישה שהקונפליקט הזה מאוד בולט עם אחותי. השאלה האם אני אתנתק ואתרחק ממנה. אמשיך הלאה ואחיה בקשר חיצוני ופשוט. או שאני אמצא את נקודות החיבור שלנו- את הנושאים והדברים שכן מעניינים את שתינו, ומתוך כך לבנות קשר מעמיק ומחודש שבנוי על רבדים שונים ממה שהוא נבנה בהיותנו קטנות. בחסדי ה' מצאתי את עצמי לא פעם יושבת על ידה ופותחת בשיחה, למרות שזה מאוד לא פשוט. היא מדברת על דברים שפחות מעניינים אותי ואף דברים שבמצבים רגילים לא הייתי מעוניינת לדבר עליהם, כמו הסרט האחרון שהיא צפתה בו, המכנסיים המהממים שהיא ראתה בחנות. אבל בכל זאת, יש לנו תכונות ורצונות משותפים- החל בחפצות בכלים נאים, צורך להרחיב אופקים ולראות דברים חדשים, וכלה בצרכים פיזיים כגון' רצון לאוכל טעים, דיאטות מרזות, האם היא מצאה את הדרך שלה? האם מצאתי אני את דרכי? האם נוכל באמת להיפגש באיזשהו מקום על אם הדרך ולהיבנות יחדיו?" כן, אני פשוט אני."