יצירות של סתיו ירושלמי

לא עוד מילים שיכאיבו, איני יכולה עוד, להתמסר למגע מדבר בלילות קרים. אל תיתן לי ליפול במלכודת הדבש הזאת. לערוג לרגשות שאולי יתפתחו להם, כמו שתיל רענן בריח של דשא שצומח לאיטו לעץ חמור סבר. לא איני מסכימה, כבר טעיתי פה והלכתי במשבצת הלא נכונה. הכול שרף לי, דם ונימים שבהם עברו זרמי חשמל, ועיני פלבלו כשראשי קדח לו לאט החבלים האלה החזיקו אותי בעמידה. שעות לקח לי להוציאם ולגלגלם בחזרה, למין דרך מכוונת שבה אוכל לפסוע במרגוע בנעליים אדומות על שביל צהוב שם אולי אגע בתום.

למתוח עד קצות האצבעות את השלווה. שמענו אינספור סיפורים על אגדות. אך החיים טילטלו אותנו בים חרדות. לרקוד עם הטירוף עד שהוא יקח אותנו לטיול ככלבים נמשכים לריחות של עולם קר ואכזרי. למתוח עד קצות האצבעות את הכאב.

תפוחי שלוות הרגע גדלים חרש, לעץ שקט מרהיב. בין כסתות הרים נחה, מבינה את שאני. מרגיעה את החסר בעטיפה צבעונית שקושרת דמעותיי לכדי עליזות, בין אורנים השורקים מנגינות חיים.

אני מרגישה כלפיך משהו, זה עוד לא מוגדר וזה קטן. אך אני חושבת שזה מתפרץ קמעה קמעה. המחשבות עליך ממיסות את כולי והן לא נגמרות, כי הן מתוקות. זיכרונות של הפעמים המועטות שנפגשנו, ואיך היה לי טוב לראשונה. בלי בכי, בלי אכזבות. נעים כל כך, כשאני יודעת מה אתה מרגיש. אולי הפעם זה יהיה אחרת, למרות שהסכמנו שאת הקשר לא נפתח כרגע. הבנתי, זה חדש, מבלבל ומפתיע. ולא חשבתי שאקשר למישהו עכשיו. בזיכרוני עוברים משפטים נוראיים שאמרתי לך, הם לא מתירים לי לרגע לשבת על זרי הדפנה ולנוח. התנצלתי, אבל ההרגשה הרעה בלב עוד מפעפעת בי בשריקה. אתה סלחת, (בטח חייכת את החיוך הגדול והיפה שלך וחשבת שמה שעשיתי בסדר). אני עושה יותר מידי טעויות, כמו להזכיר שמות טעונים לידך. איני חפצה שתשנא אותי בסוף כשתגלה עוד דברים עליי שיפתיעו אותך, שתבין כמה אני אחרת משציפית. כשישבנו בליל סהר יפה שזרח בגאון בשמים עם המון כוכבים, אמרת שמשהו שבי לא מסתדר לך. נותר לי רק לנחש למה התכוונת, אולי לא אדע לעולם. אני מתפללת שלא אסבול שוב מרורים וכמובן שיהיה לך טוב. איני יודעת מה יקרה, אבל בטוחה שזה לטובה. אלוקים יודע חשבונות, ומדוע שאתרגז אם יתברר שהוא לא ירצה להביא לי את מה שכל כך ייחלתי למגעו. אני יודעת שטוב לי עכשיו וזה מספיק לעת עתה. אני שיש לי אלייך רגשות.