יצירות של -חותרת-

דור לא נפגע. לא משדר חולשה. דור ילד בוגר, ככה אמא תמיד אומרת, שהוא ילד גיבור וחזק ואמיץ, ואף ילד בגן לא יכול להשפיל אותו ולרמוס אותו. הוא זוכר שלאמא היה משהו רטוב בעיניים, היא אחזה לו ביד והוסיפה "אתה, אתה משהו מיוחד." דור אף פעם לא הבין מה מיוחד בו כל-כך ובכלל, הגיוני שכל אמא תחשוב שהילד שלה מיוחד... שלשום הוא ישב בגן ובנה סירות מנייר, הוא עמל עליהן, קישט וצבע. לאחת הוא הוסיף תורן גבוה שממנו תוכל לתצפת סביבה ולהשקיף רחוק. אותה הוא הכי אהב. היא תהיה הנבחרת שלו, חשב לעצמו בגאווה. בעוד הוא יושב ונהנה מעמל ידיו התקרבה תיקי ובלי שהוא הספיק לשים לב, קרעה לו את הסירה עם התורן הגבוה. דור חש בעלבון צורב בו ובעיניו והחליט להשיב נקמה. תיקי צחקה והתרחקה לכיוון החצר, לשחק עם חזי. 'למה מי היא בכלל, התיקי הזו, שתבוא ככה ותקרע לי את הסירה הכי טובה?!' הוא שלח את שאר הסירות שלו, המובחרות פחות אך עדיין מרהיבות בפני עצמן והן תקפו את הסירה שלי תיקי, שניסתה כמובן להשיב מלחמה, אבל הסירות של דורי היו משוכללות יותר משלה, הן נלחמו על טיפת הדם האחרונה- ולא השאירו לסירה של תיקי סיכוי. דור היה גאה. הוא הסתכל בעבודה המצויינת שעשה וחייך לעצמו בשקט. כשהגננת התקרבה אליו כשתיקי אוחזת בשולי שמלתה, מחק דור את חיוכו. הגננת שלחה בו מבט זועף, והוא השפיל את עיניו. בהתחלה עוד חשב לספר לילדים בגן איך הוא קרע לסירות של תיקי את הצורה, אבל עכשיו הוא כבר החל להתחרט. הוא זרק את הסירות שלו לפח ושלח בהם מבט אשמה, כאילו הן האחראיות למבטה הנוזף של הגננת. כאילו רק בגללן הוא נשלח בבושת פנים לפינת החשיבה. בסך-הכל הוא רצה להחזיר לתיקי המעצבנת הזו שכל פעם מעצבנת אותו, מציקה לו בדיוק ברגעים שהגננת לא רואה. תמיד הגננת תופסת אותו בשעה שהוא מחזיר לה. היא דורשת ממנו להתנהג בבגרות ולערב אותה. דור לא רוצה לערב אותה. הוא לא אוהב אותה. היא תמיד מצדיקה את תיקי, או את חזי. לו נמאס. במקרים כאלה, כשהוא נתפס בקללתו, הוא חושב שאולי הוא באמת משהו מיוחד. אבל לא מיוחד כמו שאמא תמיד אומרת. מיוחד במובן השלילי. רק אותו הגננת שונאת, רק אליו הילדים מתנקלים. אמא תמיד הייתה אומרת שהילדים מקנאים בו, אבל בינו לבין עצמו הוא הודה, שאין מה לקנא בו. מה יש לקנא בילד שכולם שונאים? דמעה ראשונה מצאה את דרכה ללחיו וסללה בה את מסלולו הרגיל. הוא עצם את העיניים חזק חזק ודימה לשמוע את קולו של אביו המבין שחוזר ואומר לו לא להשבר ליד כולם, שזהו לא מעשה של גברים. הוא נאבק בדמעה שעמדה לפרוץ, חשק את שפתיו וניסה להתגבר. "אני לא אבכה לידם" חזר ושינן לעצמו- "תיקי לא תזכה לראות אותי מרוסק ככה." וככה, בשארית הכוחות הצליח להשתלט על הבכי. הילדים בגן החלו להתכנס במעגל לריכוז סוף-היום. קולות גיל וצהלה נשמעו מכל עבר. הוא ישב בפינה וחיכה שהגננת תזמין אותו להצטרף. הגננת החלה בקולה לאסוף את הילדים, הוא חיכה חרש ולפתע שמה את הגננת "דור גאולה" קראה- "אתה מוזמן להצטרף אלינו לריכוז." דור פסע בשקט והתיישב במקומו הרגיל, בדיוק איפה שהמעגל מתעכל, כך רמי, שיושב לצידו יסתיר אותו מעיניה של הגננת המחפשת לתופסו בכל צעד. הוא השפיל את עיניו, וחיכה בקוצר לסוף היום.

לבנה חסרה מנסה להאיר נכשלת בייעודה. מוקפת מליוני כוכבים נקודות אור, זריקות עידוד. אף הם, באורם, לא יוכלו להפיג חושך כה גדול. בשביל חושך כזה צריך שמש מנוסה ענוונתנות שבכוחה להפיג את הלילה. וברצון מי לגרש החושך, וברצון מי ליטוע השמחה? יש בלילה, בשברונו, בכוחו, משהו מיוחד שאף שמש לא יכולה להגדיר. יש בחושך הזה מיסתורין שמחפה על הצלקות. באור הירח העדין, הן מתגלות אט אט. צלקת ועוד צלקת ועוד אחת. יש תקווה לאור הירח.

עת שקרעת שולי שמלתי ליבי חפץ לברוח למקום שבו אוכל להרגיש שלווה אולי. עת שחפצת לדבר אל ליבי פתחתי אותו והשארתי פתוח, היש סיכוי עוד שתחזור. וכשניסית לחזור מקומי עמד שומם שמלתי הקרועה שם זרוקה בודדה כזכר לליבי שהיה נפצע וברח. אם תשוב לשם, ייתכן ותמצא טיפת דם ודמעה כסימן לרגש שדעך ואולי, רק אז תזכור אותי.

קצת מוזר לי לכתוב לך מכתב. בחיים לא נפגשנו. דחף פנימי שאינני שולטת בו, משך אותי לכתוב לך. חזרתי מהבית שלך עכשיו, מהשבעה. הלכתי לנחם, ויצאתי מחוזקת. אבא שלך, איש גדול, מדבר עלייך- בן אהוב כאילו אתה עוד פה, לידו. "יש לי חמישה ילדים. שלוש בנים ושתי בנות." הוא שתק והוסיף "עם ניתאי, כמובן. הוא איתנו. תמיד." ואמא שלך נאנחה בשקט ואמרה "ילד, הוא בסך הכל ילד. הר תוכניות, ים מעשים, אבל ילד." היא מחתה דימעה בלתי נראית והוסיפה "תמיד קראתי לו חייל תינוק שלי, זה מה שהוא- תינוק שלי." מוזר לי לראות את ההבדלים בין הפנים לחוץ שקיימים בך. במשפחה, מדברים עלייך כאל אח קטן, תינוק בן 22 שעוד לא הספיק לגדול. ובצבא החברים והחיילים שלך, אלה שקראו לך "המפקד"- מעריצים אותך, אתה מודל לחיקוי בשבילהם. ישבתי שם, ולא הבנתי. אז מי אתה באמת, ניתאי? אותו חייל תינוק של אמא, או המפקד מהצבא? כנראה שטמנת בך עומקים שלא אני, ולא אף אדם אחר, יכולים להכיל. ניתאי, שמחתי להכיר אותך, גם כשאתה כבר לא בן החיים. ועכשיו, לאחר שנקטפת, פרח שלנו, ללא איזו הצדקה הנראית לעין רק רציתי לומר, אלו לא החשבונות שלנו. עוד יבוא יום ונצטרף אלייך ולחברייך הקדושים. שמור עלינו מלמעלה, ניתאי. ה' ייקום דמך.

אני רוצה לכתוב תקווה לחייך, לשמוח להאמין במחר. לזכור שאני לא לבד אינני צועדת בגפי. חלקיק קטנטן ממהלך אלוקי, שאני בהחלטה נחושה- רוצה בו חלק. אני רוצה לכתוב תקווה אבל המסלול הארוך, המתיש מייאש אותי. אני מתעייפת וכמעט מתייאשת כושלת בצד הדרך, בלי רצון להמשיך. ואז הוא מגיע, אבא שלי הטוב דוחף דחיפה קטנה, מעודדת, מנחמת לוחש שאני לא לבד, שהוא אוהב ומאמין בי. ממשיכה בדרכי דרך המלך. בת של מלך. יש תקווה. רציתי לכתוב תקווה, מצאתי אותה.

יום חולף, יום בא. יום סוחב יום. עוד בוקר, אותו סדר. ממשיכה בחיים ללא סיבה, ללא טעם. בכל מקום, אני מוצאת סיבה להיות שייכת. אך גם בלעדיי היו מסתדרים. אפילו שיש בי משהו מיוחד, צבע אחר, שונה. שמוסיף משהו אחר. גם בלי הצבע הזה- העולם היה ממשיך להיות. ואני אולי, פסקתי מלהיות- אותה ילדה עם החיוך הכובש, שגורם לכולם לחייך. עכשיו- בקושי לעצמי אני גורמת לחייך. אולי אני לא שווה את המאמץ של החיוך. אני, מסוג הבנות שגם כשאעבור סערה שתהרוס אותי- מבפנים כלפי חוץ- אני מפגינה חיים כרגיל, צוחקת, מחייכת, נושמת... לא יודעת אם לקרוא לזה לנשום, אולי סתם ביזבוז אויר.. כל אדם נולד עם שליחות שמיועדת לו. אם לא הייתי- מישהו אחר היה עושה אותה במקומי. העולם יכול להמשיך בלעדיי. "מיותרת", בכל המונולוגים האחרונים שלי, המילה הזו עולה. אולי די? אני לא מגדירה את עצמי כמזוכיסיטית. לא. אני לא נהנת. אני כואבת ומכאיבה. סובלת. ועוד יום חולף...

המסיכה נשברה הם גילו צד אחר צד שלא מוצא חן בעיניהם. רוצים שאשתנה שאחזיר את המסכה כי איתה הכל נראה ורוד, כ"כ טוב. מאופר. כמויות מייק אפ שמכסות בחיוך את העצב שמתחבא מתחת . את הריקנות שמבפנים. רוצה לקרוע את המסיכה למחוק את האיפור שייכירו גם מבפנים שייראו גם מעבר.. המשקפיים שלהם מלוכלכות הם לא רואות כלום. הם רואים רק חיצונית ומה עם משקפיים שחודרות עמוק? שיינסו להביט, רחוק. 'דברים שרואים משם, לא רואים מכאן..'

עכשיו, כשהם זורקים קלישאות אני מתעצבנת. לפתע נעצרת. נזכרת. גם אני הייתי פעם בדיוק באותו מסלול. מקשיבה לצרות של אחרים. מעודדת מנחמת. יודעת לענות את התשובות, אבל בורחת מהם, כתמיד. מפחדת לענות לעצמי את התשובות. הקלישאות רצות בראש מחפשות מקום להשקיט את הלב הסוער דוחפת אותם לפינה צדדית, אפורה, אפילה. לא רוצה עוד משפטים- שלא חודרים שלא מנחמים כבר. פעם הייתי מספיק תמימה כדי לקבל אותם. היום כבר לא. איך אומרים? התבגרתי.

הבכי עצור בתוכי זה זמן. חושבת מה עדיף להמשיך לחיות בסרט בועה. או אחת ולתמיד להגיד את האמת בפנים. אמת חדה כואבת. והיא תבכה תשבר. אך אני לא עוד. מרימה את הראש נושמת אויר, ובהחלטה נחושה מתקדמת הלאה. את עברי שלי אשמור בי כמזכרת אך לא אמשיך להיפגע ממנו. עכשיו, אחת ולתמיד בוחרת באמת האמת שלי.

בסרט שלי הסרט של החיים יש רק שני צדדים. הם ואני. הם הפסיכולוגים אני המטופלת. הם כ"כ מוכרים, פעם גם אני הייתי כמוהם. אני כ"כ שונאת את הצד הזה שהיה בי פעם. לא ברור לי איזה צד הם "הטובים" ואיזה צד הם "הרעים". הם רוצים לעזור בכוח אני לא רוצה את העזרה שלהם. רק רוצה זמן לעצמך. לעצור לרגע בתוך המרוצה בסרט של החיים.

הדמעות חנוקות בפנים. דמעות יבשות. בושה. ממי את מתביישת? אין פה איש. מלבדך. ומלבדו. ממנו- אינך מתביישת, הוא יבין. מלבדך. מעצמך. אם באמת היית שלמה עם זה, היית בוכה. למה אינך יכולה להשלים עם המצב? "זה יכול לקרות לכל אחד. זה טבעי.." זה מה שכולם אומרים. אבל- את, מצפה מעצמך- ליותר. יותר מידי? אין תשובה. והדמעות- דמעות יבשות- חונקות.

חלומות ורודים עם קריצה שחורה מביאים אותי למקום שלא הכרתי, המחשבות האלה מרטיבות לי בעיניים עוד קצת, הרוח תנשב ותנשק את הכל. ככה זה התחלות, כך אומרים לי כולם עוד קצת, תנסי, זה אף פעם לא קל. לא ציפיתי למצוא ים כחול עם צדפים רק קצף, אלוהים, קצף שיבין. עיניים גדולות עם חיוך קטן, רוצות לברוח חזרה למקום המוכר אם ביקשת להיות אז כדאי שתלחמי, מוקדם לך לוותר על האישה שתהיי. החרוזים נתקעים לי בגרון, זה אולי כי יש שלכת. עוד עלה שרוצה להיות קצת כמוני להרגיש איך זה לקפוץ בלי מצנח, לתוך שלולית של בעיות זו אולי בחירה חופשית. אגו נדחס אל סדק בנפש מלא בדמעות שלא מוצאות מקום ונפלטות מהעיניים, עוד מילה, עוד שתיים. שמישהו יכבה את האור וייתן לישון. וככה זה התחלות, כך אומרים לי כולם עוד קצת, תנסי, מי אמר שיהיה לך קל? לא ציפיתי למצוא ים כחול עם צדפים רק קצף, אלוהים, קצף שיבין. בסרט הרץ הזה אני נשכחת מאחור, עם אלפי פריימים של חיוכים ומבט קצת מפוחד מי אמר, זו אולי בריחה חופשית.

"הלב שלי נקרע כשאתה שם, תמיד אתה חוזר ונעלם. מה עוד נשאר לי רק חלק ממך." [שירי מימון, חלק ממך.] זה אתה שתמיד חוזר ובורח, בא במעורפל צוחק ושוכח. הבט בי וראה הדמעה הבוקעת מהלב. אם רק תפנה אם רק תהיה קשוב אליי. אינני יודעת מה אני רוצה כי איתך זה לא זה ובלעדייך קשה אז מה בעצם אני מנסה לומר. ועכשיו כשאתה כבר לא פה בשבילי ועכשיו כשאני כבר לא בודדה אתה מגיח אליי לרגע ונעלם. ועתה כשאינך עוד כאן בשבילי, ואני מתחדשת בלעדייך מנסה להשכיח דברים מהלב אתה מגיח פתאום, ונעלם. הבט על הרצפה- רסיסים שבורים זכוכיות מנופצות. זה ליבי הזנוח, הזוכר הרוצה להתרפא ולא מצליח. אז לך, ברח ממני. כי כמה שיותר רחוק, פחות כואב. נשמה, מוקדש לך. יום יבוא ותתגברי, אני בטוחה. אוהבת כ"כ.

מבטה האפל נפגש בקרן אור שמנסה לחדור. חיוך שרוצה לגעת.. היא עוצמת את עיניה בחוזקה ממאנת לשמוח מנתקת את עצמה מעצמה. מחייה. קולה השקט הלא נשמע ממלמל בדרך קבע איזו תפילה. רק אליו היא יודעת לדבר רק הוא יקבל אותה כמו שהיא. לא ידרוש, או יבקש פשוט יחבק, הבת הקדושה שלו. הקדושה המעונה. הלא מובנת. האם זה מבט עיניה השלהבת הכבויה שבהם שמושכת אותי לקום, להבעיר בה, שמחה. אך איני ניגשת נשארת מרחוק מחפשת עוד ניצוץ חיים, שמחה. לשווא. הוא כבוי בה זה מכבר ממאן להידלק. הפתיל שרוף כאילו נדלק עד ששטף דמעות כיבה אותו באכזריות. וממתי פתיל רטוב יכול להידלק?

אחרי שטיפסתי לאורך כל העליה נאבקתי בעצמי, נתקלתי באבנים מעדתי נפצעתי. דם רב ממני זב, אך התעקשתי והגעתי. הנפתי בדגל שלי כבשתי את היעד נגעתי ריגשתי הצלחתי. כמה טוב לנוח בפסגת ההר, להשתזף מהשמש לנשום אויר, לחיות... כמה טוב לחיות כך. מנצלת כל רגע עד שיגיע הצל הכבד, שיעיב על האוירה הנעימה. ההוא, שכשטוב הופך לשגרה הריגוש הופך לחלק מחיי. אני מחפשת עוד אור עוד ריגוש עוד מטרה שלמענה שווה לחיות. לוחמת באור. מי היה מאמין?

באפי עוד נמלח ריח המשרפות העשן שעולה ואפר שלא מותיר זכר. מכל מקום יריות ושניה לאחר- דממה. השקט שאחרי הסערה. [איש לא יצעק, איש לא יבכה. איש לא ישמע, איש לא יבין.] הזהות נחמקת. כבוד האדם נרמס. חומות- שחוסמות את התקווה בורות שקוברים הכל מלבד האמונה. דממה. שקט. מוות. רק לחישה חרישית- "הושיעה נא".

לפעמים עולה בי מין תחושה כזו, חסרת ערך. לא שייכת. 'הקבר מלא באנשים שחשבו שהעולם לא יסתדר בלעדיהם..' והנה, הם הלכו, והעולם ממשיך וחי. גם אני. חיה. אך אם אעלם- העולם ימשיך בלעדיי, כמו לא הייתי, כמו מעולם לא חייתי. זה טוב שממשיכים לחיות גם בלי המתים. שימשיכו לחיות, לשמוח, לפרוח.. בלעדיי. אני סתם לא שייכת. מיותרת. מובן שלא ארצה שיפסיקו לחיות, כ"כ טוב להם, הם שמחים. אבל לי, המסיכה שלי נשברה. הרכבת דוהרת, ממשיכה. רכבת החיים לא מחכה. לא חוזרת לאותה התחנה. לא עוצרת לעולם. לא מנסה לחשוב, לאן היא נוסעת... תחנת היעד שלי הגיעה עוד לפי תחילת הנסיעה. מצלצלת בפעמון, יורדת. מוקדם. [אולי מוקדם מידי?]

בואי איתי וניסע למקום רחוק מכאן. מקום שבו לא נצטרך להתבייש, ממי שאנחנו באמת. בואי איתי לשם נוכל להתקדם יחד צעד צעד, אליו. בואי איתי ומשם, הדרך לאושר כה קצרה הדרך מוארת, ובטוחה. בואי איתי מתי שתרצי, אני כאן מחכה רק אל תשכחי להביא איתך את המפה, לשם. -למלכה שלי-

הבטחתי לעצמי לסלוח להם על הכל, למחול על מה שהיה. לפתוח דף חדש ולשכוח מילים עפות באויר ופוגעות עמוק עמוק בלב, שעכשיו סולח ואוהב. הבטחתי לעצמי- להשתנות בתפיסת חיי. לנסות להבין את הלא מובן לי להשתפר ברצונותיי לא לקבל דברים כמובנים מאליהם. הבטחתי לעצמי- להאמין. באמת. הבטחתי לעצמי הבטחות, קרעתי רקיעים בהצהרות. ושוב, התאכזבתי. אולי להפסיק להבטיח? ואולי כבר עדיף להתייאש? לא לכל דרך יש מוצא אולי דרכי נגמרת כאן? אולי, להפסיק לקוות? מה יש בה, בתקווה, שכולם מאמינים בה כך. ואולי.. אולי... אולי יבוא יום ופשוט אלמד אולי יבוא יום ולא אפחד להסתכל לעצמי עמוק בתוך העניים. ואקבל. ואוהָב. כזאת אני.. תודה לבת מלך המדהימה, שעזרה לי בשיפצור הקטע. תודה.

"נשאו נהרות קולם, יישאו נהרות דכיים.. מקולות מים רבים אדירים משברי י-ה..." גשם. השמיים בוכים. מי בעצם בוכה שם? אולי המתים? רטוב בחוץ, רטוב בפנים. בלב. למה הדמעות מסרבות לצאת? מחפשת מקום בחוץ, לעצמי. לבד. מדברת איתו.. סוף סוף מצליחה באמת להתחבר. שרה לעצמי, הוא שומע. שיימשך הרגע... אבל הוא נפסק מהר. מהר מידי. סתם, בגלל הגשם.

ללכת? מתלבטת. לא בטוחה. המקום האהוב עלייך, בילית שם 6 שנים. ומצד שני- היא שם. ואותה- את לא רוצה לראות. -"אולי די להסתתר?" -"אני לא מסתתרת!!" -עולה בי קול שני. נחרץ. כרגיל. -"לא מסתתרת? אז מה את?"- נעים להכיר, הקול הראשון. -"אני.. אמ.. סתם לא נהנת שם.." מגמגם השני. הפעם הוא לא שיקר. זה באמת לא אותו מקום שהיה פעם. כלומר, המבנה נשאר. האנשים נשארו, אבל השתנו. -"אולי זה לא האנשים? אולי זו פשוט את שהשתנת?" -חוזר הקול הראשון. -"יכול להיות, אבל זה לא משנה. סוף דבר- אני לא נהנת שם." חוזר הקול השני על עמדתו. -"אם תלכי בגישה של להנות, את תהני..." הקול השני נכנע. הולכת. ההיא שוב זקרה מבט, ליחששה משהו. "אתה רואה? ידעתי!" הקול השני מנצל את ההזדמנות כדי להיפגע. -"תרגעי, זה יעבור.. למה להיפגע? סיכמנו כבר שהיא לא שווה את זה.." כרגיל, הראשון. מפייס. מרגיע. שותקת. מתעלמת. כנראה שזה היה הצעד הנכון לעשות. היא השתתקה. שוב היא שולחת את המבט החודר שלה. את כמעט נכנעת. אבל לא. הראשון עומד על שלו. מחזירה מבט נוקב. ממשיכה להתעלם. סוף סוף. הצלחת. 2 הקולות נאנחים בהקלה. נגמר עוד יום קשה. מתפייסים ביניהם. 2 קולות. ילדה אחת. אני. --- חבר'ה, הפעם זה לא אותו סיגנון של קטעים שאני מביאה לפה, חשבתי הרבה אם להעלות, החלטתי לבסוף שכן. אני אשמח לשמוע ביקורת בונה. תודה רבה. אני הקטנה.

אור היום דעך זה מכבר. מרגישה שברכתי את כולם חוץ ממני. מעצמי. והלילה הזה, המיוחד כבר כמעט הופך ליום. אני אוחזת בו הכי חזק שאפשר ומתחננת שלא יעזוב. שייתן לי שניה לנשום אותו, לחיות אותו לנצל אותו... מאחלת שהאש ההיא, השורפת, המכאיבה אך הנותנת גם את החום הפנימי- תבער בי. תדלוק מתוכי. תאיר לי את דרכי אליו. שאזכור תמיד, גם כשקשה שיש מישהו אי שם, שמדליק לי בתוך כל החושך את הירח. ויש גם מישהי. אני. שלאחר בירור שעוד לא תם, אוהבת באמת הרבה.

עוד אזכור, איך ישבנו שם ולפתע התחלתי לדבר. נשטפתי בשטף רגשותיי שהטמנתי טוב- כדי שלא יפתחו. עוד אזכור, איך הסתכלת עליי אחרי שהדמעות שטפו את פניי והתבוננת בי באותו מבט- מבין. איך לא האמנת, שמאותה ילדה שמחה, ייצא צד כזה, עצוב. כואב. והיום, מסתכלת עליי באותו מבט של אז שכמעט דבר לא השתנה. אותן דמעות, אותה הרגשה. נזכרת בפעם ההיא הראשונה. ומחייכת לעצמי חיוך מריר שאת פשרו, לעולם לא תביני. -אם תתהי אם זו את- אז כן. אם לא עלית. אז לא. זאת לא את.-

לא יודעת איך להסביר לך שאת מעט החמצן שאותו עוד קיבלתי הייתי זקוקה לעצמי בשביל לשרוד. את קמצוץ האהבה שבי- שמרתי לעצמי כי פחדתי להישרף משנאה עצמית. את קמצוץ הנתינה שבי- שמרתי לעצמי כי נתתי יותר מידי וכבר נגמרתי. וכשהפסקתי לתת- זנחת. נטשת. לא רצית בי עוד. התעלמת. כאב לי כ"כ קרעת את הלב שלי. אך הסתכלתי מרחוק ללא יכולת מגע ללא אפשרות לגשת. הייתי מחוברת לאינפוזיה שלי שידעתי- ברגע שאנתק את עצמי לשניה כשאפסיק לקבל ולשמור- אפסיק לחיות. לא אוכל עוד לשרוד. מותשת.

היא עמדה שם. ילדה תמימה, קטנה. צוחקת בצחוק עליז כשהבחינה באור השמש ביופי העולם פעם. עכשיו היא שם. אותו מקום אותה תפאורה רק מרווח של שנים, שעושה את העבודה. נסיון חיים שצרוב בה קמט בפנים שמעיד על מעט מהסבל שעברה. ועכשיו- השמש לא זורחת לה. והעולם בעיניה לא יפה. לא עוד. היא מביטה מעליה מחפשת את השמש ההיא השמחה. ובמקומה מוצאת את הענן הכבד, המעיק, המרטיב. אותו ענן שכיבה לה בגשם שלו את שלהבת האופטימיות שפיעמה בה פעם.

פה. בעצם שם. הגוף פה אבל הראש שם-אצלו. חושבת נזכרת מתגעגעת. רוצה שהדמעות ייצאו, רוצה לחזור להיות איתו. רק לומר לו שאת מתגעגעת כ"כ. הם אמרו שזה יעבור עם הזמן שהוא יישכיח מן הלב את הכאב שהוא ירפה את הפצעים. אבל עבר כ"כ הרבה בלעדיו והפצע נותר פתוח כואב. זועק. הגבולות שהצבת לעצמך מועדות לפול. רוצה לפרוץ את הגדרות, אחת אחת. ואחרי שתפרצי תרוצי ללא מעצורים. תרוצי בלי לחשוב. היישר אליו. וכשתגיעי אליו, הוא יחייך יסתכל עלייך באותו מבט, שיגיד ללא מילים התגעגעתי. -מוקדש לך, את יודעת :).

חותרת. לאן חותרת? לאן מגיע המרדף המטורף הזה? לא משנה לאן. העיקר להמשיך. לחתור. מה הטעם בלחתור ללא מטרה? לא חשוב למה. העיקר לא לעצור. לחתור. ואני חותרת. וכבר עייפתי מלחתור, רוצה להפסיק, או לפחות לנוח.. לעצור. אבל הזרם לא מחכה לי.. הוא ממשיך, סוחף. ואני- נותרת מאחור. חותרת בקצב שלי.

היא- הילדה הכי שמחה הילדה הכי דומיננטית הילדה שכולם אוהבים הילדה הכי הכי... היא- מאותם ילדות פתוחות שכולם מכירים. חושבים שמכירים. כלפי חוץ- מפגינה ביטחון עצמי אבל בפנים? כלי שבור, מלא תהיות ושאלות. חסרת ביטחון באופן מפליא. וכשהיא לעצמה היא הילדה הכי עצובה. הילדה הכי שקטה. הילדה שלא מסוגלת לאהוב.. וכשהיא לעצמה, היא לא מחייכת. ובלילה מאוחר, כשהיא לעצמה הילדה הכי הכי בוכה.