יצירות של Miss Sunshine

תמיד היינו צל לא ברור של ספק אפילו אהבה לא הרווחנו ביושר. אך בטפל רק אתה בחרת להסתפק ובמקום שמצאת בו אושר זרקת שיר צמא לסוף, עט משתוקק לנייר מקווה שהזמן ייקח מה שנשאר. ותמיד היית סוף ידוע אז נשברת מהר מידיי, איך הפכת לאחר מידיי. גדלת להיות רק צל של אדם מלא אהבה, ואף פעם לא בשניים. כשנמאס לך לשיר, כתבת לי בדם ובמקום שראית בו עיניים זרקת בלי לחשוב את הציפיות מן המחר מקווה שאני אקח מה שנשאר ותמיד היית סוף ידוע אז נשברת מהר מידיי, איך הפכת לאחר מידיי. עם חיוך מאולץ, חצי רגל בקבר לחשת לי בשקט שהכל יהיה בסדר. תמיד היינו סוף תמיד ידוע מראש אז החלטנו מהר שדי ונפרדנו, כואב מידיי.

נגינה: קרן גלבוע. הוקלט בMP3, סליחה על האיכות.. כשהצבא בליבי יזדקק לעזרה וחומות מנוחתי יבקשו הגנה, ואם הקרב על חיי יסתיים בתבוסה אני אפול בין חומותייך. אם לא יהיו לי יותר מילים לירות אם לא תהיינה לי עיניים לראות אם רגליי שטופות הדם לא ימצאו מנוחה אני אלך את צעדייך. גם אם הצער ירד עליי כמו גשם והפחד יטפטף כמו מים זורמים, אסחף איתך עד לקו החוף, ושנייה לפני שהכל יחלוף, נחלים של אכזב יהפכו לים איתן. וכשאחרון החיילים יצנח, ועל החומות יוטל דגל לבן, בפסגה של חיי לא יישאר לי דבר מלבד כל זיכרונותייך. וגם אם הצער ירד עליי כמו גשם והפחד יטפטף כמו מים זורמים אסחף איתך עד לקו החוף, ושנייה לפני שהכל יחלוף נחלים של אכזב יהפכו לים איתן. וכשאתעורר לבוקר שאחרי, מעט פצועה, אבל עדיין הולכת לאורך חוף הים שלמרגלות ההר אחייך כי בזכותך הקרב שלי הוכתר בניצחון.

כשתבוא אל תשכח להביא איתך את הקופסה עם המילים הנכונות. וכשתמצא את הרכבת שתיקח אותך חפש אותי בין כל התחנות. היית לי אש חדשה-ישנה בלילה קר נטוש שינה אתה הגחת ועכשיו אתה חוזר בפעם האחרונה להחזיר לי את הזמן שלקחת.. אז תארוז זיכרונות, תקשור אותם בסרט בטח תצרף ברכת שלום מלב זר. מילים יפות של איזו משוררת להקל על משקל העבר. כי היית לי אש חדשה-ישנה בלילה קר נטול שינה אתה הגחת ועכשיו אתה חוזר בפעם האחרונה להחזיר לי את הזמן שלקחת.. וכמו אש, אתה נכנע לרוח כמו החיים, אני מוקפת תחנות. כמו שמש בלילה, אני עוצרת לנוח, מקשיבה לרחש המילים הנכונות. התגעגעתי למקום הזה, אבל כמו כל משורר (כן,מגיע לי התואר הזה) גם לי הייתה תקופה נטולת השראה..אני מקווה שחזרתי, ובגדול..

נהגו לומר לי מילים נוחות מזמן לזמן המשפט התקצר. הספיקו רק שתי אותיות עד שכביתי. ונורו אליי עובדות מתישות מן הידיים נשמטו לי כל הסודות עד שהרוח באה נמוגו כל ההבטחות שלא קיימתי. את כאביי הישנים אני אספתי מתפילות של ייאוש אני עייפתי אני לא אשאיר לכם דבר למזכרת תדעו אני לא חוזרת. חיוכים שלא העברתי לסדר היום שבו להפר את השקט בלילות בבית ההוא נשאתי תפילות עד שהתייאשתי. ונוצרו סביבי חומות הגנה מן העיניים נשטפו לי כל הדמעות הגשם בא וסחף את כל הזיכרונות עד שהשתחררתי. את כאביי הישנים אני אספתי מתפילות של ייאוש אני עייפתי אני לא אשאיר לכם דבר למזכרת עכשיו אני מתעוררת.

המילים נעלמות באופק אתה נעלם יחד איתן ושוב אתה בורח אל חומות האכזב שלך. הימים מתמלאים מן העומק אני נפלטת מתוכם והוא מזכיר לי, הירח גם הלילה מלא אורות קטנים. אני לא שכחתי, אני הבטחתי לעצמי במלחמה הזאת אני היחידה שתנצח אני זו שתביס את הסיכוי היחידי להתרוקן ממך, עד שיהיה מספיק מקום בשבילי. כמו ליקוי חמה, היית חושך זמני שהחביא בצילו את כל עולמי החלל הריק התמלא בנפש חזקה ולמען כל אבן דרך שעוד לא נשחקה אני לא אשכח, כי הבטחתי לעצמי במלחמה הזו אני היחידה שתנצח אני זו שתביס את הסיכוי היחידי להתרוקן ממך עד שיהיה מספיק מקום בשבילי. הנשימות שלך מתאדות באוויר ואתה מתאדה יחד איתן אולי שוב אתה שוכח, אבל אני לא הבטחתי לחינם.

העשן חונק את קצוות שפיותי נכנסת לכאן כלל בלי הזמנה. ובכל זאת, רק רציתי שתדע בינתיים אפשר עוד לשרוד. אתה שלא הרגת, חישלת אותי גם אם זרקת טעויות בלי כוונה אני נשמתי אותן עמוק אל נפשי האיתנה עד שלא נותר מקום לאוויר נקי. הצבתי חומות הגנה בחזית הצפונית כדי שלא תוכל שוב לשוב למחשבות שלי ברחובות פיזרתי מודעות, אני הולכת מכאן ובינתיים, דרוש חמצן. נשק קר ממשיך לירות ללא הרף בתוך השקט החונק, קשה יותר לשרוד ועכשיו כשדרכנו הפכו נפרדות בכל צעד שעשיתי, נתגלו טעויות. שמץ האוויר שנשאר מתאדה פתאום נהייה קצת קשה להתגבר במזוודה שלך שוכבת נשימתי האחרונה העולם שהותרת אחריך לקה בחסר. הצבתי חומות הגנה בחזית הצפונית רק שלא תשוב למחשבות שלי הגשם שטף את כל מה שאמרתי רק הרחובות יהיו עדים לכל מה שעברתי. והגעגוע שב וחונק מזמן לזמן כך שבינתיים, דרוש חמצן.

החיוך שלך היה בשבילי שמיים וארץ, קרקע מוצקה כמו משענת שמספקת את ההבחנה הדקה בין חיים למוות. את ידעת תמיד מאיפה באתי וגם אם לא היה לי לאן לחזור תוך תוכך היה מקום של שקט בימים שהיה קר, היית מחבקת. לאן שלא הגעתי, את הלכת אחריי פתאום הפכת לתופעה מתבקשת. על כל ירח שכבה, היית שמש מתחדשת. ועכשיו את מתכלה לי, כנראה היית חוק טבע לא כתוב. אבל למדתי לדרוש יותר מרצף אירועים מחוץ למסגרת נמצאים הדברים החשובים ככה מרגישים כשפתאום נגמר בסיפור הזה היית רק קטע מעבר. האדמה עליה הנחת את רגלייך הפכה פחות ופחות מוצקה בין חיים ומוות, ההבחנה בעינייך כבר איננה דקה. ולאן שלא הגעתי, את הלכת אחריי לימים הפכת לאובססיה מסחררת על כל יד קפוצה, היית נפש משוחררת ועכשיו כשאת משתנה לי למדתי לדרוש יותר מרצף אירועים מחוץ למסגרת התגלו החלקים החסרים מילות פרידה שלא נזכה לומר בסיפור חיי היית רק קטע מעבר.

עד עכשיו החיים הביטו בשקט מהצד, והם שמו לי רגל, והושיטו לי יד בכל פעם שאמרתי שאני רוצה טיפה לבד. בכל פעם כשרציתי לברוח אל תוך השקט כשיותר מידיי רעש הקיף אותי. והגורל העביר אותי מיד ליד ושיחק איתי בקלפים לפעמים בלילות. הנקמה הייתה מתוקה יותר מכל הניצחונות למרות שהייתה איזו תשוקה להפסיד, כדי שאחר כך יהיה לי למה לצפות. כמו רצף של טעויות, רכבת דוהרת בין תחנות ולי הספיק רק מבט כדי שאוכל לראות איך אתה נעלם בתוך שמיי הלילה, נקמות קטנות,נושאות אותי הלאה. והקלפים בבר חשוך, הפכו להימורים שם יש אדם שהתייאש ושם בצד את החיים את פניו הסתיר הכובע, אבל בידיו הרועדות חרוטים קווי חיים של הפסדים ונצחונות הנקמה הייתה שווה את כל המלחמות. כמו רצף של רגיעות, רכבת שעוצרת אחרי כל התחנות להסתפק בחיוך הזה, דרכו אפשר לראות איך אני נעלמת בשלווה אל תוך הלילה, עיניים מוכרות,נושאות אותי הלאה.

לילה של ליקוי ירח ניקה אותי מחובות נתן לי שוב לשוב ולשקוע בחלומות. כל האנשים שנתנו לי את מה שלקחו איתן השנים רקמו לעצמם תקוות ונדקרו מעוצמת המחטים. ואני החולמת ביקשתי רק לשיר את נוף ילדותי השארתי בקצה השני של העיר. וזו שכבשה בסערה את הבמות הכי יפות, מה נשאר לה בפה? מונולוגים ספוגים דמעות. זה שדהר בין המכוניות חלם להמציא מחדש את הזמן בין עניינים דחופים של חיים ומוות הוא שכח קצת לחיות. וזה שסחב על גבו יום אחרי יום שנשא בפיו את התשובות לכל הפך לאדם מלא הבטחות במרוץ אחרי כסף גדול. ובכביש המוביל לאינסוף הצלחתי לחטוף מבט אחד מהיר להיזכר בחלומות ילדות שהשארתי בקצה השני של העיר.

היית ילדה קטנה, יפה וחולמת שנפלה שבוייה בקסמיו של העושר, ומכרת את עצמך לאשליות שלו כי הוא נתן לך תשובות שאיש לא סיפק. בעינייך משתקפים הכנות והתום מאחוריהן חבוי האומץ לנקום באותו אדם שהעיז לחקור את נפשך וצייר אותך בצבעים שאת כלל לא אוהבת. אומרים שהיה לך חיוך של מונה ליזה איך זה שאיש אינו שם לב, שמונה ליזה לא באמת מחייכת? היית אישה צעירה שהעיזה לחלום על בית בכפר, על ילדות ועל תום ונשאבת אל מערבולת בלי דרך חזרה וחייכת חיוך חולין, קו של לית ברירה. והיום אחרי מאות השנים, כשאני גדלה בין האנשים המשתנים ומגלה עוד נשים רודפות בצע וזמן אני מסתכלת עלייך, ורואה את סופן. ואומרים שהיה לך חיוך של מונה ליזה אך איך זה שאיש אינו שם לב, שמונה ליזה באמת לא מחייכת? איפה החיים שלך, תלויים במוזיאון העיניים שלך נתונות לשיפוט ההמון שמייחלים לכולן חיוך כמו שלך, אומץ חבוי מאחורי תום של מלאך. ורק אני יודעת איזו אמת מסתתרת גם כשחייכת, לא היית באמת מאושרת.

הרגש מטפטף טיפות טיפות על הבמה הזאת, רואים הכל. עוד מעט יידלקו זרקורים ויסתירו מה שנאמר בחצי קול. צלילי הפסנתר הם המפלט היחידי מפסגת חייך הריקה מתוכן. טפסי בסולם הנכון אהובתי הפעם אין אפילו תהום שמחכה לך. את יודעת, הבכי הוא רק צליליו של הצער ושתיקה לפעמים אומרת יותר מהמלים כשתשירי למי שאינו רוצה לשמוע דבר זכרי לשמור קצת אוויר, שיהיה לך למחר.. כמו מחול מטורף לצלילים של דו מג'ור אופרה זועקת לחפש אחר גיבור את סיפור חייך את עוד תזכי לשיר בקול על הבמה הפרטית שלך, תדברי על הכל. את יודעת, הבכי הוא רק צליליו של הצער השתיקה שלך אמרה יותר מכל המילים. כשתשירי למי שאינו רוצה לשמוע דבר, זכרי לשמור קצת אוויר שיהיה לך למחר. ברחי כל עוד יש לך הזדמנות חזרה למציאות, גם היא ריקה מתוכן. טפסי בסולם הנכון אהובתי לא יהיה מי שיתפוס אותך אם תפלי והפעם, אין אפילו תהום שמחכה לך...

זה סיפור של שעת לילה מאוחרת על כל מה שהיה בתאוריה ולא היה באמת. ומי חשב שברגע של חולשה כשאנדוד ביני לבין עצמי ואצעק לך, שתשמעי היה קשה להאמין כשלא באת. זה סיפור עצוב, והוא מהול שמחות קטנות מוצף בכל הזכרונות, שעכשיו כבר קשה לי לשכוח. זו המציאות שבחרה לי את הכיוון הלא נכון ומילים שלא אמרנו, התווספו לפחד. ואם הייתה תחושה שקרית של רגיעה מוכרת, שוב חזרנו אל אותה הנקודה אל האמת המנוכרת. ומי חשב שברגע של טירוף אאבד את עצמי לרגלייך ואחזור על אותה הטעות ושוב אשוב למות בין ידייך.. זה סיפור עצוב, והוא מהול שמחות קטנות מוצף בכל הזכרונות, שעכשיו כבר קשה לי לשכוח זו המציאות שבחרה לי את הכיוון הלא נכון, ומילים שלא אמרנו, התווספו לפחד. מצאתי את עצמי בעצמי לחשתי לך בשקט, אולי לא תשמעי נאחזתי בשמחות קטנות, בזכרונות. בדברים שלא היו, והיו צריכים להיות. במעטפת חלומות שאולי כלל לא הייתה לי ובסך הכל זו את, את שמשתנה לי מציאות שנבנתה משברים שאספנו יחד ממילים שלא אמרנו, שהתווספו לפחד.

כשהצבא בליבי יזדקק לעזרה וחומות מנוחתי יבקשו הגנה, ואם הקרב על חיי יסתיים בתבוסה אני אפול בין חומותייך. אם לא יהיו לי יותר מילים לירות אם לא תהיינה לי עיניים לראות אם רגליי שטופות הדם לא ימצאו מנוחה אני אלך את צעדייך. גם אם הצער ירד עליי כמו גשם והפחד יטפטף כמו מים זורמים, אסחף איתך עד לקו החוף, ושנייה לפני שהכל יחלוף, נחלים של אכזב יהפכו שוב לים איתן. וכשאחרון החיילים יצנח, ועל החומות יונף הדגל הלבן, בפסגה של חיי לא יישאר לי דבר מלבד זיכרונותייך. וגם אם הצער ירד עליי כמו גשם והפחד יטפטף כמו מים זורמים אסחף איתך עד לקו החוף, ושנייה לפני שהכל יחלוף נחלים של אכזב יהפכו שוב לים איתן. וכשאתעורר לבוקר שאחרי, מעט פצועה, אבל עדיין הולכת לאורך חוף הים שלמרגלות ההר אחייך כי בזכותך הקרב שלי הוכתר בניצחון.

הבדידות חזרה לצייר את עצמה בתוך מעמקי נשמתי. והאושר ארז מזוודה ונסע בזווית של העין, איך הוא מתרחק הוא רק שכח להבטיח לחזור. היה לי יומן עם רישומים של סדר יום, ואת היית לי סיבה לשמור על שפיותי. זה לא שלא ידעתי שזה לא לתמיד, אבל את לימדת שתמיד טוב לקוות. הלילות חזרו להכות בי והנשמה לא יכולה לישון בשקט. בריח הזה יש משהו מוכר זה בטח עוד זיכרון של עבר, אתה יודע,גם הוא קופץ לבקר מידיי פעם. והיה לי ספר עם רישומים מקושקשים ואת היית לי הסיבה להירגע קצת לפעמים. ראיתי את הסוף עוד לפני ההתחלה כנראה שלא תמיד יש מקום למחילה. ושוב הצער חזר לשכון בתוכי. והאושר שידעתי מבקש את סליחתי הוא מפחד להביט בי, וככה הוא עוזב אף פעם לא הבנתי כמה זה כואב להסתכל לעצמי בעיניים.

אמרת שאני יכולה גם לבד והוכחת שאי אפשר בלעדייך. המקום שלי בלב שלך התמלא שוב בקור. אני החיים החדשים שהשארת מאחור. נתת לי במתנה אלף סליחות מבלי לשים את האצבע במקום הנכון וכל המילים שעומדות לך על קצה הלשון ייעלמו כמו תמיד, עם הגשם הראשון. ואם הראית לי את עצמי, או זו אני שהשתניתי הצלחתי למצוא משמעות לחיים. גם את עוד תצמחי מכל אותם פחדים קטנים תאבדי לאט לאט את האמון באנשים שפגשת שם, בחיים החדשים. הבטחת שהשמש זורחת כל בוקר, השקר שלך עלה לי ביוקר אז כתבתי לך סיפור חיים במתנה מסע בזמן בתל אביב הישנה. רצית שאדע שעכשיו את מאושרת עם אנשים שלא רואים את האמת שמסתתרת כשהמחשבות שלך יחפשו מפלט לתוך השקט אהייה שם לשמור אותך ממה שאת אוהבת. ואם הראית לי את עצמי, אז זו אני שהשתניתי מצאתי את עצמי בין שבילי החיים. גם את עוד תצמחי מכל אותם פחדים קטנים תאבדי את עצמך בים של כרישים שלמדת לאהוב בחיים החדשים. אמרת לי שאני יכולה גם לבד הכל אותו דבר, וקצת אחרת בלעדייך. מה שהיית בשבילי התמלא שוב באור, את החיים החדשים שהשארתי מאחור.

את יודעת איך היום הזה התחיל, זו שגרה מאוסה, ארוכת שנים. מזל שיש לך משהו לטשטש את הכאב, רק שהשנה החדשה לא תשים לב שאת עוד לא מוכנה לתת לה לפגוע בך. תבטיחי לי לשמור על חיוכך יציב, אין בי כוח גם הלילה לחייך בשביל שתינו. תנסי רק הפעם להשתלב בשיחת החולין על החתונות והגירושין, ועל מזג האוויר תבטיחי לי שאת החג הזה את תעברי. ואת כל כך מחכה שהיום הזה ייגמר, שתוכלי לנוח על משכבך בשלום, את כבר עייפה מלתת מעצמך לאנשים ולא לקבל דבר בחזרה, מלבד חיוך קטן מתנה קטנה של יין,ואולי איזו תודה מזויפת. תבטיחי לי שזו תהייה השנה שלך, אין לי כוח לעבור איתך השנה עוד משבר באוויר של הסתיו הזה יש משהו אחר, אולי אני אציל אותך שנייה לפני שתישברי רק תבטיחי שאת החג הזה את תעברי. וכמו כל שנה, את נשארת לבדך טובעת אט אט בזיכרונות ילדותך. והשעות הקטנות של הלילה הן הבלגן שאחרי בתוך האי סדר, תראי איך את נשברת ואת הבטחת שהשנה, הכל יהיה אחרת.

הלילות שלה מוארים בכאב והטירוף גם הוא חבר מפעם לפעם והיא ששומרת את עצמה לעצמה לחבק מה שנשאר, יותר מידיי קרוב כשתבקש ללכת, העבר לא ייתן לה לעזוב. והוא יקשור אותה בחבל דק בין קצה לקצה היא תתנדנד עד שהיא תיפול אל חלקו הלא נכון של הכדור ותנחם את עצמה שזה לא היה בכוונה מה בוער לך לחיות, מיס סאנשיין הקטנה? היא רק דמות נודדת, שדוחה את החיים ליום המחר. והלילה הוא רק מסר למי שכאן למטה שנבין ששם למעלה, גברת שמש קצת חולה. אותו הבוקר שלנו של לפני המלחמה, היינו מחייכים מפעם לפעם. הגנו בשיניים על עצמנו, מפניו העקרונות ננטשו עם הזמן והאושר ההוא שידענו לא שב. והוא קשר אותי אלייך חזק גם אני ליידך מרגישה קצת כבוייה. אני הבטחתי לחכות לך בקצה השני ולנחם אותך שזה בסך הכל זמני ואם שכחתי לחזור, זה לא היה בכוונה את רק הבזק בשמיי הלילה,מיס סאנשיין הקטנה. והיא רק קרן אור, החיים אף פעם לא יתחילו באמת. אפילו הלילה הוא רק חצי נחמה לאט לאט היא נעלמת, גברת שמש עייפה.

אין תשובה לשאלות קיומיות הפעם זו רק אני, מול גזר הדין. אבל מי אני אל מול הגורל, מי אני למולך, אלוהים? צלם אנוש, מול אשליה רוחנית. בין החטאים של חיי, בין הברירות שלאט נשמטו מידיי, אמרו לי שעל טעויות משלמים ואין לי כבר כסף לשלם, הפעם אתן את כוחותיי. בין החוויות שהספקתי לחוות בין הסיוטים שכל כך רציתי לשכוח נשארתי אני, עם תוית שחורה מאחוריי שרודפת אותי בצינת לילותיי, מזכירה שיש מחיר לחופש שלי. בסך הכל שיחקתי משחק של הישרדות בין טיפות הגשם, אני יודעת שיכה בי ברק. אלוהים, רק אל תשכח, שיש לי עור רגיש ולפעמים מה שמחזיק, לא פועם מספיק חזק מיום ליום, רואים בבירור כל צלקת. אולי תהייה לי תשובה לשאלות מהותיות, עד יום הדין הבא, עד שתהייה לי סיבה לחיות. כבר עייפתי מלרדוף אחרי אושר רוחני, ואני על סף תהום אם זו אני מול אלוהים. הפעם לא היה לי איך לפדות את חובותיי, הפעם אשלם במחיר תקוותיי.

איך פתאום המילים שלנו הפכו כל כך קרות וכל מה שלילות אספנו נערם לאלומות. על שנים של גוף אחד שבין לילה הפכו לחצי נשמה ועל עמוד אש שכבה לי ברגע כתבתי לך שיר, כדי שתדע. כדי שתשאיר לי ולו מעט זיכרונות שיחסמו את השמש. ימים אפורים ששמנו בצד אשמור לי עד כיבוי אורות, עד אתרוקן מכמעט. כוסות קפה בשאריות שפתיים סדין בריח פרטי, השארת כאן עם אבק בעיניים כמו שהשארת אותי. על שנים של שירי אהבה שבין לילה הפכו למכתב פרידה ועל אורות שכבו לי ברגע כתבתי לך שיר, כדי שתדע. כדי שתשאיר לי ולו מעט זיכרונות שיחסמו את השמש. ימים אפורים ששמנו בצד אשמור לי עד כיבוי אורות... עד שתשאיר לי ולו מעט זיכרונות להשכיח ליל אמש צלילים נוגים שנותרו פה לבד אשמור לי עד תום לילות עד אפול כאן לאט. איך פתאום המילים שלנו הפכו כל כך קרות? ואיך אפשר את כל מה שעברנו לחתום בכיבוי אורות?

אני חזרתי הבייתה לספר על שראיתי, על האנשים שפעמו בקרבי. ראיתי איש עייף שסגר את הדלת ארז את עצמו במזוודה של זמן. עם כרטיס חד כיווני לאירופה המושלגת הוא נסע מכאן. ובעיר המנוכרת, אדם חי ובועט גם אותו הם זכרו לתייג. בקלסר של דמויות הוא היה שמץ אמת עד שצנח קר ומת. עכשיו חזרתי הבייתה לספר על שראיתי על אנשים שהחשיכו את מבטי. ראיתי ילדה קטנה עם צרות של עשירים כשאתה מביט בה, נשימתך נעתקת. עם הבן של השכן היא משחקת בהורים, הרי שהייתה לה ילדות משותקת. אני חזרתי הבייתה לספר על שטעיתי הם רק רצו מגע יד אנושי. עכשיו חזרתי הבייתה לספר כמה בכיתי, על האנשים שהיו פעם כמותי.

למען כל הגיבורים הגאים בהיותם מתרווחים, יום יום נחים בצל אמונתם. למען כל האמיצים שאחזו חיים בידיהם ופיזרו אבק של כוכבים גם בצינת לילותיהם. זה שיר תקווה ושיר תוחלת אני כאן כדי לשיר אל העוברים והשבים למען אלה שהצליחו לנצח את החיים והצליחו לראות מבעד לעיניים, אז אני שרה בינתיים למען כל האנשים הנכונים. ובשביל כל פצועי הנפש שעוד כותבים במספרים ועוד נושאים על גבם טעויות של אחרים- אני כתבתי שיר תקווה ותוחלת. אני כאן כדי לשיר אל אחרים מחושבים לספר להם על אלה שניצחו את החיים, והצליחו לראות מבעד לעיניים, אז אני שרה בינתיים למען כל האנשים הנכונים. למען כל אלה שלא פחדו להגשים ואת דפי המטרות הפכו למעשים שאיבדו כמעט הכל, ועדיין מאמינים זה שיר תודה למענם, האנשים הנכונים.

תריסים נתונים לשליטתי אם העולם בחוץ הופך מפחיד אני מייד סוגרת. זמן חבוי בין מחוגים אם העולם שבראתי ישכח אותי אני אקפא מלכת. אני הולכת בין מנורות הרחוב בין האורות, החושך כמעט ומנצח במקום בו לא מצאתי התחלה חדשה מתמתח גל של שקט, כמו אורח בחיקו הוא נושא את הזמן המתאים והוא כמו נותן לי חיים חדשים. וחלונות מביאים אליי אותי כשהאוויר בחוץ מתמלא בנשמה אני מתעוררת. מסר שמור בין המילים כל מה שבראתי נח בצל האדמה ואני שוב הולכת.. מתעצמת בין גבולות עצמי וזה כבר לא אתה שמנצח. במקום בו התהום קפאה מלכת, מתפקח יום חדש, כמו זורח בחיקו הוא נושא את הזמן המתאים והוא כמו נותן לי חיים חדשים. עד שיעלם הסוף הרע, כמו מציאות שנגמרה. בתוכי בוערים שירים מתחדשים וזה מרגיש כמו שלווה רגעית כמעט כמו להתחיל מבראשית.

מתחת למטרייה בין השלוליות, נשמנו עמוק את הגשם שכבר הספיק להתאדות ולחשת לי בשקט [שלפני הסערה]. ונמשכתי מכובד מילים גדולות כשהיה קשה ברחת אל החלומות. בחורפים קרים נותרתי שפתיים חתומות. השקט שלך רעם בי יותר מכל סערה הבאת איתך רוח פרצים ואם עוד נותר לי חופש בחירה אני בוחרת בחיים. זרועותיך חיבקו אותי יותר מכל מילותיך אחזו בי, לא נתנו מקום ליפול אהבתך עטפה אותי גם כשהייתה לבדה אבל עכשיו על הפסגה הזו נותרתי בודדה. ודיברת אליי מילים גדולות את המציאות שלי תרגמת לחלומות בחורפים קרים נותרתי עיניים עצומות. את השקט שלי שמתי מעל לכל סערה את החורף הכי קר השארתי מאחור בידיי אחזתי את זכות הבחירה למחוק מה שמפחיד מידיי לזכור.

כמו עלה בשלכת אני רציתי ללכת וכמו עץ אני נשארתי במקום. כמו ענף אני נשברתי בלי הזדמנות לתקן וכמו פסנתר שנדם אני חדלתי לנגן. ורציתי למצוא צל אנושיות ברחובות תל אביב הזוהרים כמו ציפור אני נוסעת בשביל הבטוח ועפה לחיים אחרים. כמו רכבת בנתיב ישיר דהרתי בין תחנות בנופה של העיר בין דמויות אבודות חסרות סבלנות כשנשברתי לא הייתה לי עוד הזדמנות. לא מצאתי אף לא צל של אדם ברחובות תל אביב הזוהרים כמו ציפור אני נוסעת בשביל הבטוח ועפה לחיים אחרים. כמו תמיד התעטפתי בשמיכת מצבים במרחק נגיעה מכאן, עוד יש עולם בטוח. בחיים שנותרו לי מצאתי לילה מתאים לכתוב עוד שיר פרידה, ולנוח.

בחרתי להיות פחות ברורה להיטמע בין דמויות מצוירות רק קו מיתאר יקיף אותי ימשוך אותי לאן שרק ירצה. את השתיקה הכי יפה שלי פיזרתי מסביב למקרה חירום וכשפתאום מישהו יכאיב כדי שאוכל להתנתק בלי לפחד מגעגועים את החיים שלי הפכתי לסרטים מצוירים. רציתי ללבוש שמלת ערב אדומה ולצאת את הקולנוע הישן בו הכרנו. הכל נראה לי פשוט יותר בעיר הגדולה אם טועים תמיד אפשר לחזור להתחלה. אז את השתיקה הכי יפה שלי פיזרתי מסביב למקרה חירום וכשפתאום תחליט שוב להכאיב ואז אוכל להתנתק בלי לפחד מגעגועים את החיים שלי הפכת לסרטים מצוירים. נותר לי רק לאסוף שאריות למצוא שמץ של אמת במציאות השלמה וכמו דמות שטוחה אני אמשיך לזרוק בדיחות מחיאות הכפיים יהיו לי לנחמה. את המילים הכי יפות שלי השארתי מאחור בתוך סרט אילם, בין לבן לבין שחור כמה פשוט היה להתנתק מהגעגועים השתיקה כל כך יפה לחכמים.

שנים של טירוף נדחסו למזוודה בארון הריק שלי נחרט שיר פרידה מאחורי השארתי רק צללים וזכרונות מכתב אהבה, וצרור של מפתחות. וכתבתי לך שעייפתי. טיפות של דיו השארתי בתיבה. שתזכור אותי כמו שהייתי, ולא כמו שאתה. מאז ומתמיד הייתי בשבילך רק פיסת נייר. לנגב את מילותיך הקרות, ולהשאיר קצת למחר. אז שלחתי לך מכתב אחרון, מאז לא חזרתי, לפעמים נשיקה קטנה ודרישת שלום שלחתי לך מרחוק.. ונדדתי ממקום למקום המבטים טרפו ונעצו שיניהם בסיפור חיים לא להם, כאב של אחרים אהבה נכזבת, כמו שאומרים. עשיתי קניות לערב שבת בקבוק של יין, על מפה לבנה לשכר אותי, לאבד את ההיגיון שהלך יחד איתך. כמו ציפור לילה בבוקר יפה מטביעה את יגונה בעוד ספל קפה מתפללת חזק, נשימה אחד ודי התמונה שלך נשמטה מידיי. ולא חזרתי לחיק זרועותיך, היית לי עוד אהבה נכזבת. ולא שלחתי מכתב, רק לפעמים דרישת שלום, שלחתי עם יונה לבנה שתיקח אותך ממני [רחוק]

בחדר הזה שפכתי את נשמתי על ארבעה קירות לבנים. הפחתי בהם חיים שאבדו לי. בבית הזה עצמתי את עיניי והראייה הפכה חדה. מתוך החלונות הסגורים לרווחה הגיח אור פרטי. בהוליווד הקטנה שלי, הכל יכול לקרות בעבור יופי יווני, נמכרים העקרונות כאן יתנו לך מליון בעבור מגע ידך אך אין אדם שיעז להביט בנשמתך. במקום הזה כתבתי לעצמי שירי אהבה וגיטרה. יצירות מופת שעוברות מיד ליד גם הצלילים הכי נוגים, נשארים פה לבד. בגוף החי הזה, יש נפש רדומה מציגה מידיי פעם מחזה של אימה ובסופו כלום לא נשאר, והאורות דועכים ואני נשארת לבדי עם השקט, מוקפת בזריי הפרחים. בהוליווד הקטנה שלי, הכל יכול לקרות בעבור יופי יווני, נמכרים העקרונות כאן יתנו לך מליון בעבור מגע ידך אך אין אדם שיעז להביט בנשמתך. ואתה תיתן את כל כולך בשביל מגע יד של אחר את נשמתך תשמור לך, אחרת, תישבר.

יום מוצף חלומות שעות גדולות וקטנות כל מה שבחושך היה קשה לראות מה שספק תמיד היה כתוב בין השורות. מוזיקה שנתנה משמעות איפה שלא היה זמן, ובטח לא הזדמנות פסנתר ישן שהיה וחדל מניגוניו אני תוהה, איך הצלחנו לחיות כאן בלעדיו? אז אני עוצמת עיניים קל יותר להתמודד עם מה שלא רואים נעלמת ובינתיים הלילות גוברים אט אט על הימים. שעה אחר שעה נדחקת והזמן צוחק לי בפנים בינתיים על היד מתקתקת ההזדמנות האחרונה לחיים אמיתיים. אז אני פוקחת עיניים זה שובר את השפיות, גם אם לא רואים מתבהרת ובינתיים באופק מחכים לי הימים. עוד יום מוצף חלומות שעות קטנות וגדולות כל מה שבחושך סירבתי לראות מה שמאז ומתמיד היה כתוב בין השורות. מנגינות פסנתר שמכוונות אותי למעלה הזדמנויות קטנות נושאות אותי הלאה זו בסך הכל אני שביימתי את פחדיי איך בכלל הצלחתי לחיות כאן בלעדיי?

מוקפת פנים מוכרות מבחוץ מהדהד קול יריות והאנשים שלמדתי לאהוב הפכו לצללים במורד הרחוב. בשיירת מוות ארוכה נשמע קול עמום של צעקה אישה מתמלאת געגוע למה שפעם, לתשוקה. ואין נפש חיה גם ברחובות הכי הומים השירים הכי יפים, נותרים ללא מילים. אבל אתה יודע, מחר יום חדש מתוך ערפל הגחת, אור תקווה נואש. ושוב מוקפת זכרונות עוינים מבטי הפנים העניים. למלחמה לא לך הסתכלת, אך בהם לא העזת להסתכל. ואין נפש חיה גם ברחובות הכי הומים והשירים הכי יפים, נותרו ללא מילים. גם אני יודעת, ומחכה ליום חדש שיביא עימו שמיים, ואור תקווה נואש. ואני, גם אני קצת נואשת מחלקת את נפשי ברחובות בשיירת המוות, נתקפתי אהבות. 'תמיד הכי חשוך' לחש לי קול חלש 'לפני שמגיע אור, ומגיח יום חדש'..

כשתבואי אליי מתוך התמימות לא תפחדי, לא תרצי עוד למות תמכרי לי סיפורים עליו ועל איך שבזמן האחרון כ"כ השתנית.. כשתבואי אזכיר לך למה עזבת שתדעי עד כמה, כמה הכאבת כשתבואי אחבק אותך וביחד ניפול כמו שאז העזנו להבטיח.. וכשתבואי אליי אשלח הכי רחוק את הסיבות שהיו לך לעזוב אותי, נלמד מחדש את אותם הצעדים לצמרת העץ ששתלנו מזמן.. יום אחד, כך אמרת, אני עוד אחזור ומה שחשוך בך יתמלא שוב באור. ויש לי חיים שלמים לחכות לך, כנראה את כרגיל משקרת.. וכשתבואי אליי מתוך האמת נשלח חיוכים לשמיים, בחיים שלי תפסת כ"כ הרבה מקום כנראה ככה זה כשיש שתיים.. יום אחד אולי החלום ייגמר והעתיד שבניתי בסוף יישבר, ועד אז, יש לי חיים כמעט שלמים לתכנן מה לומר לך כשתבואי..

החיים המתינו לך מעבר לפינה ולמרות מה שחשבת, כלום לא השתנה הריחות המוכרים נשארו כשהיו הרגשות שהדחקת, לפתע חזרו. אתה מבין, אם תמות אז תמות בידיעה שעשית כל מה שרצית כל כך לעשות ושכל מה שבאמת העזת לנסות היה שווה את כל הפחד. ואני אהייה לך מקום תצפית בין העמקים נקודת מפנה קטנה, כשתנבור בין הדרכים משענת במשחק כיסאות מוזיקליים כשתתעוור, אהייה לך עיניים אוביל אותך לחוף מבטחים. והחיים שלך הם כמו ריקוד באוויר כמו רכבת שדוהרת בכביש המהיר מסמנת לך עוד תחנה של זמן הכי קרוב לבית, הכי רחוק מכאן. אתה יודע, לא הכל תמיד כמו שזה נראה במציאות חיים סדוקה, הזכרונות הם כמו מראה הכל חולף כמו סרט, ואין זמן להפסקה לעצור ולחפש תרופה למכה שלא איחרה לבוא. אבל אני אהייה לך תצפית כשתיפול בין עמקים נקודת מפנה כשלא תמצא את מקומך בין הדרכים המשענת במשחק הכיסאות המוזיקליים כשלא תוכל ללכת, אהייה לך רגליים להוביל אותך לחוף מבטחים..

אולי אהייה טייס כשאהיה גדול אראה לך שמיים צבועים בכחול אתן לך מה שיש לי, אתן לך הכל ונגור שם ביחד, כשאהיה גדול. ואולי אהייה חוואי כשאהייה גדול, יהיו לנו פרה, וחתול ותרנגול, הם יתנו לנו חלב וקצת ביצים לאכול, ונחייה כמו זוג יונים, כשאהייה גדול. ואולי אהייה צורף כשאהייה גדול, אכין לך לב מזהב משובץ יהלום סגול, אחרוט את שמך על צלחת הכסף שהבטחתי לקנות לך, כשאהייה גדול. ואולי אהייה תופר כשאהייה גדול, אתפור לך שמלה ארוכה ולבנה אותה תלבשי ביום החתונה, כשנעמוד תחת חופה אחת, כשאהייה גדול. בינתיים אני קטן, ומאוהב יותר מכל, וכשנצא מפה מתישהוא, אהייה כבר גדול. ונגור בחווה, ונשוט בים כחול, ויהיו לנו לחם וביצים לאכול. ואכין לך טבעת ואקטוף לך כוכבים, ואתפור לך שמלה לבנה עם כיסים, נזרוק הרחק מכאן את חליפות הפסים, ונביא לעולם ילדים עם לבבות מוזהבים, כשנצא ממחנה המוות, כשנהייה גדולים. שיר שנכתב לאחר המסע לפולין בשנה שעברה

אף פעם לא אדע להעריך את טיפת האושר אם לא אלמד את עצמי לקבל את הרע. זה שיר שהייתי צריכה לכתוב, כדי להזכיר לי מידיי פעם שתמיד יש למה לקוות. אף פעם לא אלמד לקבל את עצמי אם לא אדע להתמודד עם המציאות אין לי מקלט להניח את ראשי, עכשיו כשהוא מלא בהזיות ובפחדים שבאים ומציקים מידיי לילה. אף פעם לא אצליח לבנות לי חיים אם אמשיך לאגור בי מהעבר טעויות. זה משא כבד מידיי לכתפיים כל כך טעונות. כמו מילים שיושבות על הלב, פזמון חי ובועט. זיכרון שעולה מידיי פעם, גם אותו קשה לי לשאת. זו רוח חיים ישנה-חדשה, שנושבת בעורפי, נושפת ומזכירה שאף פעם לא אצליח לראות את האור אם לא אשלים עם העובדה שלפעמים,נגזר עליי לחיות בחושך.

בתמונות הכי יפות במוזיאון, הצייר מת מזמן. השאיר סימן בהסטוריה, מקווה שנצליח לזכור, גם הוא היה כאן, והוא לא יחזור. גם הוא היה פעם כמוני, אחרי הכל, בנאדם. גם הוא אהב לפעמים ולפעמים, גם הוא פחד מהפחד, שלקח כל טיפת השראה. הוא רק רצה שנזכור שהיופי הוא בעיניי המתבונן. ואולי רק הפעם, המתבונן לא יתעוור, לא יישקר כמו שתמיד הוא מעדיף לברוח. הצייר מת מזמן, האומנות שבקה חיים. ונשארתי ידיים, מגואלות בדם מקוות שתזכרו, גם אני הייתי כאן. לפעמים אוהבת, עד הפחד עשה את שלו. אז תליתי את עצמי במוזיאון, להטביע את עצמי בהסטוריה. השארתי מילים, במקום לדבר אם היופי בעיניי המתבונן, אז גם הפעם הוא בחר לשקר. רציתי שתדעו שהתייאשתי מלחפש. אז השארתי ציור, חשוף לשיפוטכם. ואולי, רק הפעם, זה שיתבונן ימצא איזה יופי, גוון מלנכולי, טיפת אנושיות.

איך העזתי לשכוח כל יום של תמימות בכל רגע של חסד, יש שנייה של שלמות ואיך חדרת אל לילותיי, אל תוך לילה לבן העולם קפא מלכת, ורק נשאר לנו הזמן. ואת, את כל אותם ימי התום כל אותן כוסות יין שלא מצאו מקום את הצלילים של השעות הקשות, הריח של הגשם, הצבעים של הרוח בין מילותייך אני מצאתי לי מקום לנוח. ואם שכחתי שיש משמעות לחלומות את נתת לי את האומץ להמשיך ולחלום. העיניים האלה מוחקות את כל הפחד, כמה טוב שאת כאן, לפחד איתך ביחד. ואת, את החמצן שיש לי לנשום כל אותן תקוות קטנות שלא מצאו מקום. ההשראה הרגעית בימים חסרי מוצא, מקלט למחשבות שמחפשות טיפה לנוח, בין זרועותייך אני מצאתי לי מקום בטוח. את הפינה הקטנה בתוך נבחי נפשי איפה שהכאב מרשה לעצמו לבכות. בכל מקום הומה אדם, את הרגע הפרטי את הניצחון המתוק במלחמה העצמית, בתוך ים של שקרים, היחידה שאמיתית. שיר שמוקדש למישהי מאוד מיוחדת. כמה שאני אוהבת אותה.

[אני, הילדה שזנחתם חלום הילדות שניפצתם העיניים שבכוח ידיכם סגרתם אני, הקול ששכחתם.] היום זה תורי לדבר היום אתם תרדו ממרומי הכיסאות וגם אם תביטו עליי בעיניים תוהות היום זה תורי לדבר. כי לקחתם ממני את הזכות לביטחון לומר בלב שלם שאין לי ארץ אחרת מן השמיים אל חלוני הגיעה יונה בקול צרוד היא באה ומבשרת שעוד נער נלקח, עוד הורים שבוכים עוד נפש עברה לגור בין מלאכים עוד חלום ילדות באש מתקלח היינו עם סגולה, עכשיו אנחנו עם קירח ובסך הכל רצינו להרגיש בבית.. היום בחרתם לא לוותר על היהירות שלכם אנחנו משלמים איך שאתם זורקים הבטחות בלי לחשוב ובסוף נותרתם רק דף עם מילים. כי לקחתם ממני את הזכות לחיים האמונה קיבלה משמעות אחרת מן השמיים אל חלוני הגיעה יונה בקול חלש היא בוכה ואומרת שעוד נער נלקח, עוד הורים שבוכים עוד נפש עברה לגור בין מלאכים עוד חלום ילדות באש מתלקח היינו עם סגולה, עכשיו אנחנו עם קירח ובסך הכל רצינו להרגיש בבית.. היום זה תורי לדבר היום אתם תרדו ממרומי הכיסאות אל תביטו עליי בעיניים מופתעות כל ילד כאן נולד עם כנפיים שבורות כי לקחתם את הזכות לעוף.

במקום בו הגבולות יתמלאו באפור וכל מה שנמצא בין לבן ושחור ישכב בצילו של ההיגיון. מה שהיה סדק בקיר, יהפוך לחלון. ביום בו המעשים יגברו על כוונות וכל מה שריק, יתמלא במשאלות כשנוכל לנצח הכל בחיוך, האורות ימלאו את כל מה שחשוך. והשחר יעלה, הרעש יהפוך זמני כשנלמד לנוח אחד בצילו של השני, חלומות ילדות ימצאו שביל ביניים וחופש ימלא את העיניים, כשניפתח הטבע יקבל משמעות אחרת. ביום בו ניתן כמו שלקחנו מילים טובות יביאו רוחות חדשות, את שברי הזמן נשלח למרחקים בין הרי השלג, יתגלו עמקים. והשחר יעלה, הרעש יהפוך זמני כשנלמד לנוח אחד בצילו של השני חלומות ילדות ימצאו שביל ביניים וחופש ימלא את העיניים, כשניפתח הטבע יקבל משמעות אחרת. במקום בו נלמד להתקבל על הדעת מים נקיים יעלו על גדותיהם אני בחרתי לקוות, עכשיו- תורכם.

הורים. הורים הם שני האנשים בזכותם אתה כאן, הם אלה שדואגים שתישאר.. הורים הם אלה ששאלו אותך בציניות 'מה אתה תינוק?!' כשהיית בן 5, והשתדרגו עד שהגעת לגיל 16 בו הם שואלים אותך 'מה אתה ילד קטן?' כשאתה מתנהג לא בהתאם לגילך. הורים הם אלה שישאלו אותך אם אתה רוצה לאכול משהו שהם הכינו, ואם תענה בשלילה הם יגידו שהכינו את זה במיוחד בשבילך. הורים הם אלה שמתרגשים כל פעם מחדש לראות את תמונות האולטרסאונד שלך, בזמן שאתה ממשיך לשאול את עצמך 'איפה לעזעזאל רואים אותי?' הורים הם גם אלה שמראים לכל העולם ואשתו את התמונות שלך כשהיית תינוק (בדרך כלל, תינוק ערום ומבויש), בעוד שאתה רק חושב איפה לקבור את עצמך.. הורים הם אלה שמרגישים גאים כשלבת שלהם יש מחזרים מכל הצבעים והסוגים, ועדיין עושים סלקציה, מי טוב לה ומי לא. הורים הם אלה שמציבים לך גבולות, אבל נכנעים ברוב הפעמים כשאתה מגיע עם התירוץ 'אבל כולם...' הורים הם אלה שיתנו לך לטעות בפעם הראשונה, אבל יזהירו אותך כשכמעט תעשה את אותה הטעות בפעמים הבאות. הורים הם אלה שיתנו לך לעשות את ההחלטות שלך בעצמך, אבל לא ישכחו לשאול אותך אלף פעמים 'אתה בטוח שעשית את ההחלטה הנכונה?' עד שאתה באמת כבר לא בטוח.. הורים הם אלה שמעודדים אותך לאכול כפי יכולתך בארוחות החגים אצל הדודים, בזמן שהם בעצמם בקושי ממלאים צלחת אחת. הורים הם אלה שנותנים לך לבחור את החברים שלך בעצמך, אבל דואגים לקחת אותך לצד ולהגיד ש'החבר הזה לא נראה להם' כשאתה פוגש מישהו שלא לטעמם. הורים הם אלה שדואגים ללימודיך, אפילו יותר ממה שאתה דואג להם.. הורים הם אלה שיצאו לחופשה ויגידו 'אנחנו סומכים עליך', ועדיין מתקשרים כל חצי שעה 'לבדוק שהכל בסדר'. הורים הם אלה שיגידו לך אם טעית, אך לעולם לא יודו בטעויות שלהם. הורים הם אלה שיתרגשו עד דמעות כשתסיים את התיכון, בזמן שאתה כבר מתכנן מה תעשה בצבא. הורים הם גם אלה שיתרגשו עוד יותר כשתסיים את הצבא, בזמן שאתה כבר מתכנן את הטיול שלך למזרח.. הורים הם אלה ש'יהיו כאן אם אתה רוצה לדבר', וכשאתה עושה את זה, הם אומרים לך מה אתה צריך לעשות 'כי מנסיונם...'. הורים הם אלה שיתנו לך חופש, אבל ידאגו להשאיר אותך קרוב אליהם בכל הזדמנות שיש.. אבל בסופו של יום, הורים הם אלה שבזכותם אתה כאן, בזכותם אתה מוגן, בזכותם תמיד תהייה.. הם אלה שיהיו איתך כמעט מכל הכיוונים- רק לא מלמעלה, שתוכל לעוף לאן שתרצה. הורים הם אלה שיתנו לך כתף לבכות עליה, כשאף אחד אחר לא. הורים הם אלה שיאהבו אותך כמו שאף אחד אחר לא מסוגל לאהוב- לא משנה מה. הורים הם אלה שמעצבים את האישיות שלך, ועדיין מאפשרים לך להיות קצת שונה- להיות מי שאתה. הוריך, הם כמעט אתה. רק עם יותר ניסיון חיים. לכן מגיע להם, ותמיד יגיע להם להיקרא 'הורים'.

גוון שחום מיוחד יש לך קו מתאר לבן מסביבך כמו הילה. כמו שיר שנבנה מילה אחר מילה את מפיחה בי רוח חיים. וכמו גיטרה, עם נוכחות כובשת גם אם את רק מנגנת לעצמך רק שירים שקטים מתוך נבכי נפשך בקצה השני של החדר. וכמו גיטרה, את פורטת לאט שירי אהבה על מיתרי ליבי השבור בשני תווים בודדים ובאקורד אחד כמו אמא, את מספרת סיפור. מנעד מיוחד יש לך קול שואף גבוה, ומרקיע לשחקים כמו מים שקטים את חודרת עמוק הגעת אליי ממרחקים. וכמו גיטרה, את נותנת מפלט לימים בהם הצער מרקיע לשחקים בשני תווים בודדים ובאקורד אחד כמו גיטרה, את מפיחה בי חיים. במרפסת ביתי בכל יום בין ערביים נוף לים כמעט ונושק לשמיים אני כותבת עוד שיר, מנגנת ושרה ואת שומרת עליי, כמו מלאך, כמו גיטרה.

הבוקר מהדהד באוזניי כמו אור ראשון לוחש שעכשיו כדאי לעזוב את כל מה שבניתי את כל החיוכים שרימיתי.. לא היה לי קשה מידיי לשקר להגיע לפסגה הנטושה הזו, אל הדגל שמישהו השאיר מאחוריו, מי היה מאמין שאצליח, מי בכלל חשב. ובאור השני, נבארו בשבילי ארץ ושמיים, ורק אתה מפריד לי בין מים למים, ובכביש הסואן הזה דרכינו נפרדות, בינתיים היה שלום. וכוכב ראשון כבר מציץ מלמעלה בשמיכה של שקרים עוטף את הלילה הוא אומר לי אסור, ומטיח עובדות זורק לי שאתפוס כדורים של טעויות. לא היה לי קשה מידיי לאהוב להגיע לתהום העמוקה הזו, ונהר הפחדים שמישהו השאיר מאחוריו, מי היה מאמין שאמות, מי בכלל חשב. וכשיצא כוכב שני, הוא שלח לי מטאור של הזיות ואי שפיות שקוראים לי לחזור לחיות בצילם של השקרים, בצילם של אחרים, עד שאבטח שוב בצל של עצמי.

זיכרונות קטנים נצרתי לימים ארוכים של הסתגרות בתוך עצמי. לחורף קר, לסגריריות שמחזיקה אותי כל כך קרוב אליה. חברים טובים שמרתי לשעות קשות של השתוקקות לנחמה. לטיולי ערב בין ים לאדמה לעיתים רק ללילה, כשאזדקק לארוחת מילים חמה. ורק אתה נשארת בין הסוף להתחלה מתרחק אל האינסוף שלך, ולא אומר מילה ורק אני היחידה שנשארה מספיק תמימה היחידה שהצליחה לזהות בך נשמה. תמונות פלאי עולם צברתי למקרה הצורך, אם אשכח שהבטיחו לי ילדות, וכשגדלתי הבטחתי לעצמי שלא אסלח. ואת המילים שלך שמרתי לימים שאסכים להיפתח בפניי כשהחורף יכה בי יותר מידיי חזק אשאיר מאחוריי הבזק של ברק להאיר לך לילות קרים שתחווה פה. אחרי שרק אתה נשארת בין הסוף להתחלה מתרחק אל האיסנוף שלך ולא אומר מילה רק אני היחידה שנשארה מספיק תמימה בתוך ים של אש קופחת אני מצאתי אדמה.

השנים לקחו הכל איתן רק העיניים עוד מדברות בעד עצמן מסרבות להביט קדימה כדי לא להשתוקק על הפנים חרוט כאב שמנסה להתחמק. תגיד לי, איך להגיב לאבסורד שכזה? אתה הרי יודע שאין על מה לצחוק ואם אין מה לומר, האם עדיף לשתוק? אז אתפלא בשקט שככה זה נגמר אקח נשימה, ואכתוב מה שנותר. הימים לקחו אותי איתם ואני ניסיתי לחיות מיום ליום הנצח נראה לי כמו חלום שמתרחק עוד כאב מפלס דרכו החוצה וחומק. איך להתגבר על האבסורד הזה? האם להסתיר הכל מאחורי דמעות של צחוק? זה לא שאין לי מה לומר, פשוט בחרתי לשתוק להתפלא בשקט על איך שזה נגמר לקחת נשימה, ולכתוב מה שנותר. היום בחרתי להרים ידיים אולי עוד ניפגש בצומת חיים שלא הכרנו נזכה להגיד מה שיש לנו לומר, אך בינתיים נותר להתגעגע בשקט למה שהיה ונגמר לקחת נשימה ולהדחיק מה שנשאר. השנים לקחו הכל איתן השארתי עיניים לדבר בעד עצמן כפות ידיים חרוטות קווי חיים עוד כאב נסתר, משתלט עם השנים. ועכשיו כשהלכת, תגיד לי אתה איך אתגבר לבדי על האבסורד הבא?

עכשיו אני יודעת איך מרגיש הסוף התחושה של לאבד מישהו קרוב שאף פעם לא חשבת שיילך. עכשיו אני יודעת מה מחכה לי בסופו של הקצה זה רק הפחד שבוער לי בחזה רגע של חולשה, ונצח. האם גם את יודעת, ילדת מאזניים יקרה לא בפתח של כל סוף יש דלת התחלה.. והפחדים הכי גדולים,הם רק בונים שגרה של מודעות ולית ברירה, של גשם וטירוף בין השלוליות, ניסית טיפה לעוף. עכשיו אני יודעת לא את הכל אפשר לנצח לפעמים כשכבה הירח, הוא צועק לי בכוח ילדתי, לא על הכל לומדים לסלוח. והאם גם את יודעת, ילדה מאזניים יקרה לא בפתח של כל סוף יש דלת התחלה.. והפחדים הכי גדולים, הם רק בונים שגרה של מודעות ולית ברירה, של גשם וטירוף בין השלוליות, ניסית טיפה לעוף. ואין מים נקיים יותר מהדמעות עכשיו אני יודעת, אי אפשר להגשים חלומות אפשר רק לחלום אותם...

התמונות השחורות רצות על המסן הלבן בתוכי בתוך הראש שלי הכל קורה מהר קצת מהר מידיי בשבילי. מישהו למעלה מחלק לי הוראות, איך לזוז ובאיזו זווית להסתכל לשמיים, כך שהעיניים שלי יראו שאני מאושרת. הוא יודע כמה שאני שונאת לשקר.. הדמויות שמתחלפות בחיים שלי לא נותנות לי שנייה לעצור, לשאול איך הפכתי לדמות משנית בסרט הדוקומנטרי שלי? משהו כאן גורם לי לפחד שלא יהיה מי שיצעק איתי 'קאט' כשמטבעם הדברים יסתבכו, ואז אני אשאר כאן לבד. אז הם הביאו חברים שיספרו עליי שאהבתי למצות כל רגע בחיים. שחיפשתי אהבה וכמו באגדות, הנסיכה הפכה לכרכרה מזהב. והתמונות השחורות במסך הלבן שיפסיקו לרוץ, זה מהר מידיי בשבילי. איך זה יכול להיות שמצאתי את עצמי דמות משנית בסרט הדוקומנטרי שלי..? ורק את נשארת איתי לא וויתרת עליי גם אם לפעמים הכל קרה מהר מידיי, הלכנו ביחד בכל אפקט של אש, ובכל אפקט של מים קצת פחדנו לטבוע. הם הביאו אותי לבית נעוריי, שאלו לשמו של זה שחרוט על העץ זה שחרוט לי על המדף הכי עמוק בלב זה שאת שמו נזכיר בכתוביות של מעלה. והתמונות השחורות במסך הלבן שלי הפסיקו לרוץ, ועכשיו זה כבר בסדר בשבילי. יותר טוב שכתבו לי סוף דרמטי בתסריט של עצמי וכך אני רק דמות אורחת בסרט הדוקומנטרי שלי...

רציתי לומר לך, אבל פחדתי אם לא תמצא אותי יותר,תדע שעזבתי. גם לי מגיע חיוך אמיתי, מבט אחד מהיר רגע של שקט, לפעמים גם אני צריכה קצת אוויר. לא שכחתי שהבטחנו שמעכשיו זה לנצח אבל משהו בך לקח לי את אור הירח, השאיר בי ילדה, עם מסיכת רעב על הפנים חשופה לכל, מתחבאת מאנשים. פחדתי להסתכל, אז שלפתי מילים. את כל הזכרונות, בחרתי לטרוף כמו שפעם אהבת לטרוף אותי בשלמותי פיניתי לך מקום גדול מידיי בעולם שלי, תפסת את כולו,עד שלא נשאר קצת מקום בשבילי. גם אני צריכה קצת חופש, מקום להשתנות להילחם קצת לבד את כל המלחמות. גם לי נשארו חלומות להגשים, רציתי שתדע, אני כבר לא מפחדת להיפגע מאנשים. אחרי הכל, מגיע לי שקט קילו של רגש, מבט אחד מהיר הייתי צריכה לנשום קצת אוויר אם לא אתעורר, תדע שעזבתי. שפחדתי להסתכל לך בעיניים,אז כתבתי.

עוד יום נטול השראה התחיל את חייו בחיי הריקים כל כך בלעדייך אף לא שאלה אחת לשלומך לא מצאה דרכה עד אלייך. תחילתו של בוקר חורפי מהול גווני שמש צהובה מזכיר לי ימים שרציתי לשכוח מזכיר לי אותך, איך שנתת לי כוח להבין את עצמי, לקבל את השקט. עוד יום צבעוני מצא מפלט בעדן חלוני וכל יום לבן שהשארתי מאחור חותם לי את הלילה בשקט שחור להסתגר בתוך עצמי, להסתתר בתוך הזמן לבקש אותך הלילה, שתשובי לכאן. צהרי יום דואים על כיכר אפורה בין טיפות המבול אני רוח קרה במקום הזה יש הזדמנות להיטמע לשקוע בצער עד שאשתגע להיזכר פתאום, להתגעגע. ערב כחול של תחילת יום שישי אחרי שבוע של סערת רגשות שימצא את מקומו בצלילים של פסנתר מנגינות מהולות בגוון זמן אחר תקופה של שינויים רק חיכתה שאשבר. ועוד יום צבעוני מצא מפלט בעדן חלוני וכל יום לבן שהשארתי מאחור חותם לי את הלילה בשקט שחור להסתגר בתוך עצמי, להסתתר בתוך הזמן לבקש אותך הלילה,שתשובי לכאן. עוד יום נטול השראה קשר את עצמו אליי ואני לא אני בלעדייך. והאם אותו שקר לבן שברח לי מצא את דרכו עד אלייך? אני לא סגורה לגבי הצורך של שני הבתים האחרונים, אבל שמתי בכל זאת...

אני יודעת שרצית שאתמוטט ככה היה לך יותר קל לשלוט בי אם הייתי מעיזה ליפול אל התהום לחיות על הקצה, ללכת עד הסוף אם רק היה לי אומץ לעזוב. היום בחרתי לאהוב קצת את עצמי, עכשיו אני יודעת, שיש מקום לטעויות. אני אשמור את עצמי הכי קרוב לקרקע, לעמוד יציבה מול כל האסונות. בסך הכל אני שורדת, החיים חישלו אותי לימדו אותי שיש מקום למלחמות. העולם כמו הטבע, האנשים חיות טרף ולמרות כל מה שאתה יודע, אני אשרוד. אני יודעת שרצית לראות אותי על הרצפה מי חשב שעכשיו כבר אהייה מספיק רחוקה כדי לומר לך תודה שהוכחת לי אחרת בגללך בחרתי להעיז, הלכתי עד הסוף כמה אומץ צריך כדי להרפות, ולעזוב. אז היום בחרתי קצת לסלוח לעצמי, עכשיו אני יודעת שיש מקום לתאונות. ואני אשמור את עצמי הכי קרובה אליי למצוא לי מקום בין כל העולמות. ומחר אני אפנק את עצמי אקנה לי מתנת יום הולדת קטנה, אאחוז את המים בשתי כפות ידיי אנשום עמוק,ארים עוד כוס לחיי. אחרי הכל אני שורדת, השקרים חישלו אותי לימדו אותי שיש לי מקום בין כל החלומות. בעולם כמו בטבע, האנשים ניסו לטרוף אותי ולמרות כל מה שאני יודעת, אני אשרוד.

קיוויתי להיות דמות ראשית בסרט הזה להוות קצת יותר ממספר על דף מקושקש ואני כנראה לא אדע למה הפכתי ככה זה כשנלחמים בחיים, לפעמים שוכחים קצת לחיות. אני יודעת שלא רצית לעזוב, בסך הכל פחדת להישאר. זו מלחמה שקטה בתוך תוכי, ואפילו אם לפעמים היא קצת צועקת יצר הרע לא משאיר לי ברירה מלבד לראות אותך מתרחקת. בין טיפות הגשם של ינואר, מחלחל לתוכי מטר של ספק ספק אישה, ספק ילדה לא רציתי להיפרד מבלי שאדע מה מגיע לי באמת. בחנתי דק דק את גבולות ההגיון, גם להיסחף לא תמיד היה פשוט. הבמאי של גורלי חתך את חוט המחשבה והשאיר אותי דמות חשופה בלי תסריט הוא יודע איך קשה לי להיות אמיתית. ואת יודעת שלא רציתי למות, בסך הכל קצת פחדתי לחיות. זו מלחמה שבועטת גם קצת בתוכך ואפילו אם לפעמים היא קצת משוגעת אני אנסה להציל אותך שניה לפני שיהיה עליי לראות אותך שוקעת. ובין טיפות הגשם של ינואר, מחלחל לתוכי מטר של ספק ספק נושמת, ספק שלמה לא רציתי להיפרד אבל שם יש מלחמה היא מחכה לי שאבוא, והיא קוראת להיות הגבול הדק ביני לבין מה שבאמת.

ניסיתי להרגיש את הכאב על בשרי אז שלפתי מילים והכאבתי לעצמי. שברים של אצבעות בין הציפורניים ביקשתי לצרוח, לפקוח עיניים אולי הכל יכול להיות אחרת? פגשתי באיש שאיבד את הדרך, בין אלפי מעגלים, לא רואים את הסוף ולא נשאר לנו דבר לאהוב. עוד קילו של מוסר הולך ומתעוות ועכשיו אחד אחד, עוד רגש מתאבד. גם לי לפעמים נגמרים הכוחות להתמודד לפעמים עם מה שלא נראה לי, עם חוקים של חכמים, עם יחס לא נורמלי גם לכוח המשיכה מותר לי קצת להתנגד, ועכשיו זוגות זוגות, עוד כוכב נופל ומת. ניסיתי גם אני קצת לאבד את הגבולות וקיבלתי דף מלא בנוסחאות איך הופכים את הרגש לערימה של משוואות, איך סימנו אותי באיקס, מכרו אותי לטעויות איך החיים לאט לאט הפכו למתמטיקה.. רציתי ללכת בדרכי, נמאס לי כבר ממבחנים לפי החישובים, מחכה לי פיתרון בסוף כל בלאגן אבל איבדתי את עצמי בתוך תחושת הזמן בחיבוק הזה שלך יש טעם מר בחיים שלי, נשארת רק מספר.