יצירות של Miss Sunshine

כבוד השופט, אני מודה ואפילו לא אנסה להכחיש או לבקש ברוב חוצפתי מחילה. לקחתי את חיי מבלי לחשוב פעמיים כאילו היו מכשפה מימי הביניים החזקתי להם חזק את היד והובלתי אותם אל סופם הצפוי. שרפתי אותם על המוקד לעיני כל תשאל כל מי שהסתכל לי בעיניים זה בטח לא מבט של אדם חי או בועט או מכין בשקט לעצמו את רגליו העייפות בידיעה שהוא עוד יבעט בכל האבנים החצופות שהכשילו אותו בדרכו. אדם ככלל קם מעפר, ואל עפר הוא שב ומי שנגמר מהר יותר משחשב תראה בו מבט כבוי, של נפש יתומה שלקחו לה את תשוקת חייה היחידה, את הסיבות לחירותה, את עצם מהותה. ולכן כבוד השופט, אני מודה. יותר מידיי זמן ניסיתי להכחיש כך שלא אבקש ברוב חוצפתי הקלה. לקחתי את חיי מבלי לחשוב פעמיים כאילו היו מפלצת ארוכת ציפורניים עזבתי להם לאט את היד והובלתי אותם אל סופם הכפוי. שרפתי אותם על המוקד לעיני כל אבל אם תשאל כל אחד שהסתכל להם בעיניים לא יגידו לך שהיה הרבה מה לשרוף. אדם בלי מהות, סופו לחלוף חיים ככלל סופם להיגמר ועל חיים בלי מטרה, בוודאי לא יישאר מישהו שיצטער. מצטערת..

יקירתי, עד מתי תאחזי בי ככה? עד מתי תכבי כל גפרור פגיע, כל אש יתומה שגם ככה קשה לי להדליק? יקירתי, עד מתי תבערי בי ככה? יקירתי, עד מתי תפקירי אותי ככה? מול קיר יורים מלא טינה וכעס המסרב להבין שזו כלל לא אשמתי? יקירתי, עד מתי תירי בי ככה? יקירתי, עד מתי תפרטי בי ככה, מנגינות עצובות על מיתרים עייפים חוסמות בגופן הפצוע צבא חזק של צלילים שלך יקירתי, אין מספיק כוח להילחם בו. יקירתי, עד מתי תסרבי להיחתם כפרק לטפס אל המדף, ולנוח לצד קודמייך? קני כרטיס טיסה לארץ לעולם לא, צאי לטייל. יש הרבה מה לראות, אז אל תביטי בי ככה. יקירתי, עד מתי תכרתי למעני חתיכות מגופך? לא נשאר לך מה לתת לי, היית נדיבה מידיי נותרנו גזע כרות ביער שוקק חיים חבל שבחרנו להסתיים ככה. יקירתי, עד מתי תיאחזי בי ככה? עד מתי תסרבי להיקרא זמן שאול? עד מתי תחטפי מידיי סיפוקים שירקתי דם בשביל לאחוז? ועוד דבר אחד תגידי לי יקירתי עד מתי תתעקשי להיקרא "תמימותי"?

מספרים עלייך שאת מיוחדת שיש לך תשובות נכונות לחלק לכולם. אנשים שונים משונים מוצאים בך יופי שקשה להם למצוא בעצמם. מוקפת חוכמת חיים, וזה הסוד הגדול. ספרים של היסטוריה מדברים בשמך. ולך נותר רק להיות יפה ולשתוק חובת ההוכחה מזמן כבר לא גרה אצלך. את כל כולך מופע קסמים גדול ומרהיב, שאלה גורלית, אבל את לא ממהרת להשיב. כל כך לא נורמלית, שלפעמים זה מכאיב. למדי אותי להיות שפויה כמוך ולהפסיק להיפגע מכל מה שמסביב. מספרים עלייך שאת לא מפחדת שמכל קצוות העולם יבואו לדרוש בשלומך. תגידי לי, איך לעזעזאל את מתמודדת עם ציפיות שאפילו את לא העזת להציב לעצמך? את כל כולך מופע קסמים גדול ומרהיב, שאלה גורלית, ואת, לא ממהרת להשיב. כל כך לא נורמלית, שלפעמים זה מכאיב. למדי אותי להיות שפויה כמוך ולהפסיק להיפגע מכל מה שמסביב. כי נולדתי עם היכולת לשמוע, אך למרבה הצער, ניחנתי ביכולת להקשיב.

דמותי משתקפת בשמשת האוטובוס לאט לאט היא מתרחקת, ממהרת כבר לרוץ אל המסע הבא, ומבקשת משאלה שאזהר, יש נהגים מטורפים בדרך. והיא מסתכלת בי בעיניים מתחננות שאפקח עין על עצמי, ואלמד לחיות עם אסונות. במקום לברוח מאחד, ולקבל אחד אחר, לחבק את הפחד, ולנסות להסתדר. היא בטח עייפה, דיברנו כל הלילה טעמנו את הסוף, שהיה מר כמו שחשבנו. גם לשניות שנעלמו בשעון, בקושי האמנו את המזוודה ליד הדלת, אני לא זוכרת שארזנו. דמותי משתקפת בשמשת האוטובוס לאט לאט היא נמחקת, ועם רגל אחת בחוץ בשפתיים נשוכות, היא לוחשת שאלה "נעלת את הדלת"? יש גנבים אכזריים בדרך. ----------------------------------------- (התחיילתי.)

ייאוש מטפס במעלה הגרון, דחיפה קטנה,ושוב נחווה את הגשם הראשון. פתאום הוא מתיישב, וקצת כבד לי בברכיים אין מה לומר, גדלת לי מהר. נתתי לך בית, וכמו שביקשת, בלי חלון דיברנו משפטים יפים, מחוסר ביטחון הבטחנו נצח, ובלי לחשוב, הבטחנו שניים וטבענו פעם, ועוד פעם, וקצת פחות מפעמיים. מן ניסיון לא מוצלח של הגורל להצחיק סיטקום כושל שמישהו כתב עליי פעם כשהיה זמן לבדיחות קרש מטופשות כשקרשים, עוד הצליחו לצוף. אם כך, מישהו מאיתנו חייב ללכת, ולמרות כל מה שעברנו, זה הולך יהיה אתה קח את המזוודה הקטנה, שליד המיטה, תארוז את עצמך, ותניח לי לישון, אף פעם לא תכננתי למות בשיטפון.

כמה הייתי רוצה לספר שאצלי הכל בסדר, שהחיים ממשיכים כרגיל למהר, שמאחד החלונות בחדר רואים את הים. כמה הייתי רוצה להיות זו עם ההערות החטופות השנונות עם הציניות השקטה בעיניים וסיבה טובה לומר שזה עניין של בינתיים.. השעה כבר ארבע ושלושים, אין גם ציפור שורקת, רק שדרנית רדיו מדוקדקת, מנגנת שירים שאיש כבר לא כותב, רק הלילה ואני מצאנו זמן להתקרב לשתוק קצת, וקצת להתאהב בחושך. וגם אם הייתי רוצה לספר הנוף מסביב ממשיך לשקר גם אם אצלי הכל בסדר, אל מי יש לדבר רק לעיפרון העץ בחדר, עם המרפסת לים. כמה הייתי רוצה להתאים כל סיטואציה, לכמות חיוכים להסתיר ציניות שקטה בעיניים מסקנה מעוררת השראה, לשעת בין ערביים ובינתיים... נראה שזו שעה שאין לה זמן, ולא מקום תשאלו את זו ברדיו, היא תחזור בסוף היום תנגן שירים שנשכחו, ואני אפסיק להסתובב הלילה ואני שוב נחזור להתאהב קל יותר לבכות, קל יותר להתאכזב בחושך.

ושוב נדמה שהראש הזה מלא במילים אפילו אלוהים אף פעם לא יצליח לספור. שוב אני מבקשת מהחושך המתוק להישאר ולהסתיר אותי מכל מה שעוד יחזור, בטעות. שוב נדמה שכל הדברים שכל כך רציתי להיות כל המוזיקה שציירתי, התמונות שהצלחתי לשיר נפלו קורבן למלנכוליה שבאה סתם בלי להודיע הביאה לי שריפות קטנות, ולקחה את כל האוויר. בניתי קירות מהרגלים,וקצת מהשנים שחרוטות בי. יצרתי חיילים מכוונות טובות שאספתי בדרך. לא נותר לי אלא להיבלע בתוך הגשם לבקש זמן לבכות קצת, ולהמשיך לספר. ששוב נדמה לי, זו אותה דרמה מוזיקלית כל סיפור חיי כתוב עמוק בעשרות שירים, והם חרוטים במגירות, אולי עדיף שיישארו שם לנוח לצד הפרקים, אלה הקצרים, הכואבים פחות. ושוב נדמה שיום יפה כבר ישכיח הכל שסרט אנגלי עם חיוכים לבנים יעביר גם בי חיוך וזה נכון בסך הכל, אבל בסופו של יום זה לא אומר שכבר עזבה המלנכוליה. אז בניתי קירות מהרגלים, וקצת מהשנים שחרוטות בי יצרתי חיילים מכוונות טובות שאספתי בדרך. לא נותר לי אלא להיבלע בתוך הגשם לבקש זמן לבכות קצת ולהמשיך לספר, שהיה לי נצח לדבר, ושלבכות, היה קצת קשה יותר..

אני צריכה שתבוא, ואין לי סיבה מיוחדת. יש לי געגוע קטן חבוי בחדרי חדרים. אל תיקח אותו אליך, בסוף תיקח גם את כולי, ואולי לא אבל, ככה תמיד עשו האחרים. אני צריכה שתבוא, ושתביא רק את עצמך. כי הידיים שלי, הן עייפות מכל חיבוקי השווא. אז אני צריכה שתבוא, ואם אפשר, תבוא מהר. תבוא עכשיו. אני צריכה שתבוא, ואין לי סיבה מיוחדת. רק בוא ותציל אותי ממני אני פשוט, הרבה זמן שלא הצלחתי. אז אתה מבין?...

לכבישים כבר כואב מאנשים דוהרים המדרכה עייפה מעיניים מושפלות. העצים משיבים לעצמם חמצן שנגנב, אלוהים, כמה יפה כאן בלילה. הירח שומר עליי, הוא מכיר אותי שנים הוא יודע באיזו קלות אני נשברת. נדמה לו שהוא עוטף, ושהשמיים מנחמים אבל אני, לא את הכל אני מספרת. כל יום הוא מלחמת עולם קצת פנימית לא למצוא גם טעם מר במסעדה המקומית או שיר ילדות יקר בתחנה ברדיו הישן. עכשיו כשהפיתרון כיסה עצמו עשן, אני שואלת איזה איש בתיאטרון העירוני אתה בא לפה הרבה, או שככה רק אני? לצעדים כואב מללכת בלי לדעת לאן הידיים עייפות מחיבוקי יום-יום קרים. זוג אופניים בודד חוזר הבייתה אחרון, אלוהים, כמה יפה כאן בלילה. אתם שומרים עליי, מכירים אותי שנים נדמה לכם שאני אף פעם לא נשברת ושאתם עוטפים בחום נכון, ואפילו חשובים לי אבל אני, לא את הכל אני מספרת. כל יום הוא מלחמת עולם קצת פנימית לא למצוא גם טעם מר במסעדה המקומית או שיר ילדות יקר בתחנה ברדיו הישן. עכשיו כשהפיתרון כיסה עצמו עשן, אני שואלת איזה איש בתיאטרון העירוני אתה בא לפה הרבה, או שככה רק אני? כשלפעמים כואב לי מאנשים דוהרים ואני כבר עייפה מעיניים מושפלות אני נעלמת בשקט אל התיאטרון העירוני פתאום לא אכפת לי אם ככה כולם, או שזו רק אני... אלוהים, כמה יפה כאן בלילה...

בין טיפות של חוסר וודאות מקפיאה אני הולכת, ומתפללת לא ליפול אל תוך השלולית הלא נכונה, שם לכולם יש מה לומר, ומה לשאול. כמו ילדה יחפה רצה על חול בוער או אישה שהשנים השאירו בה סימן. מישהו מרחוק קורא לי להישבר, מוזר, אף פעם לא הייתי אחת שמוותרת.. אבל בקרוב אעלה על ספינה גדולה ועמוסה והיא תיקח אותי רחוק מכל מה שמכאיב לי. בכל לילה בקזינו משכר אשחק משחק אחרון על חיי ולו רק בשם הידיעה הכואבת, שיש מי שהעיז לעשות זאת לפניי. דלתות מסתובבות נטרקות לי בפנים ואף דלת לא נפתחת, כשאחת פתאום נסגרת. כמו דלתות כולם סוגרים, ואני תמיד נשארת כדי לגלות ששוב נפתחתי, ושכחתי מה אני חושפת. אני הפכתי מכורה, כמו באותם מקרים קשים מכורה לטעויות, מכורה לאנשים. השנים הכואבות כבר קוראות לי למהר ואני לא יודעת מה לקחת, ומה עדיף שיישאר. כן, בקרוב אעלה על ספינה גדולה ועמוסה והיא תיקח אותי רחוק מכל מה שמכאיב לי. בכל לילה בקזינו משכר אשחק משחק אחרון על חיי ולו רק בשם הידיעה הכואבת שיש מי שהעיז לעשות זאת לפניי. בין גלים בים סוער של חוסר וודאות לא הצלחתי להישאר עם הראש מעל המים מוזר, אף פעם לא הייתי אחת שמוותרת...

מספרים שבתוכנו שוכן איזה פלא אם כך, אז כנראה שהוא שוכן עמוק מידיי. אם היה בנו פלא, הרי שהיינו יכולים גם להביא את היום, במקום לשבת ולחכות לו. אז מספרים שנבראנו בצלם אלוהים ואם זה כך, אלוהים הוא לא מה שחשבנו. לו רק היינו צל של צלם האלוהים המדובר היינו מבחינים באושר, גם לפני שהוא נגמר. ולפעמים כשאני פוגשת אנשים קצת אחרים אני אומרת, איזה מזל שלא כולם רק מדברים. כמה הייתי רוצה ללכת בעקבות אותם גיבורים לחפש את השמש גם כשהיא לא זורחת. אומרים שאנחנו איזה זן נדיר אם זה כך, איזה מזל שאין עוד זן כמונו. ולמרות הכל, אנחנו מתחלקים לשניים אולי נותרה תקווה, אני חושבת, ובינתיים לפעמים כשאני פוגשת אנשים קצת אחרים אני אומרת, איזה מזל שלא כולם פה מדברים. כמה הייתי רוצה ללכת בעקבות אותם גיבורים לחפש את השמש גם כשהיא לא זורחת. אומרים שבתוכנו שוכן איזה פלא, אם זה כך, הרי שגם בי יש פינה של כוח. אז היום אני יוצאת לחפש את השמש ומקווה למצוא אותה, לפני שאפסיק לזרוח.

פעמיים כל שנה, בכל תקופת מעבר אני שבה ומסדרת את מדפי הזיכרונות. בגדים מאובקים שזמנם תם ועבר מזכירים לי מה התיימרתי להיות. אז אני קצת בורחת אל נבכי השראתי רק שהידיים האלה לא יחזיקו החלטות. אולי איעלם באיזה שיר אהבה שגרתי, ואולי לא אפחד לשוב ולטעות. כמה שלא אנסה להסתיר, יש כתמים שנוצרו כדי להסגיר. וכשעוד כתם מתגלה, פתאום אני נחשפת אל השמש האנושית, כמה שהיא שורפת. בגדים ששמרו עליי בחורפים קשים עם בוא הקיץ, קצת הכבידו על הנשימה. מעיל עור שסחב בתוכו אנשים הזדקן ונזרק באיזו חנות יד שנייה. את אותה חולצה לבנה מכופתרת כבר ניסיתי לכבס עשרות פעמים. עד היום היא בוכה, והיא כבר מבוגרת לו רק ידעה מה ישאירו השנים. כמה שלא אנסה להסתיר, יש כתמים שנוצרו כדי להסגיר. וכשעוד כתם מתגלה, פתאום אני נחשפת אל השמש האנושית, כמה שהיא שורפת. פעמיים בכל יום, המתחיל וכבר נגמר מסדרים שאריות מעוד יום שעבר בלילה כל האנשים על המדף שוב מסתדרים בטח מחר אני אמצא שם כתמים של אחרים...

תחת צל עוד לילה בשארית עוד יום הייתי רוצה להאמין שהחיים השאירו לי מקום. ולפעמים שהתכוונתי לפזר מילים טובות במקום לתת רגע של נחת פיזרתי אלף אכזבות. ובאתי אליך על סף מוות כוחותיי הייתי רוח בחייך, אתה היית כל חיי ורקדתי בך, ורעדתי בך, ובך כל מה שנשאר לי, שארית כוונותיי. תחת צל של פחד שאריות של אשליה. סיפורי אינו נכתב וכבר נגמר כמו לא היה. ולפעמים האמנתי, אולי לא אשבר אם אתן לך פחות אך אתכוון לקצת יותר. ובאתי אליך על סף מוות כוחותיי הייתי רוח בחייך, אתה היית כל חיי ורקדתי בך, ורעדתי בך, ובך כל מה שנשאר לי, שארית כוונותיי. ותחת צל האורן בשארית הסתיו רק רציתי שתדע, זו כבר לא אני עכשיו. ולפעמים אני חושבת אם רק הייתה שם מלחמה היה נשאר דבר ממני, ולו רק נשימה.

מאז שהלכת הרבה השתנה כאן רק הים עוד שקט לפעמים. מאז שהלכת דמעות נשפכו כאן והכאב הצטבר לחיים. ואת האוויר שאהבת לנשום מזהמים אנשים מנייר. הכי נוח לברוח אל חיים מכסף, שלא כמוך, כסף לא נגמר. מאז שהלכת הרבה השתנה כאן רק פינה בטבע נשארה בשבילך. מאז שהלכת המילים שאמרו כאן לוקות בחסר, בלי המילים שלך. וחום ישראלי אליו שבת כל פעם הפך לשגרה ממתכת. מוזיקה אילמת, חיבוקים בקופסה אולי כמוך, כבר עדיף לי ללכת. מאז שהלכת הרבה השתנה כאן ורק בי נותר שמץ תמימות. מאז שהלכת בחירות נעשו כאן ולא יכולתי שלא קצת למות. רק ביום שהלכת, דבר לא השתנה כאן ובכל לילה, עוד יום ניסוג לאחור. ורק אני לא הבנתי, באמת אפשר לחיות כאן בידיעה שכבר לא תחזור?... רוני שלי, אני מתגעגעת.

רציתי לכתוב לך שיר פרידה איך תסבירי? לא היה מה לומר. הסליחות הקטנות, ומילות התודה נשמעו לי לפתע אותו הדבר. ורציתי לדעת שאת מחייכת כמו שלימדת אותי לחייך חיוך אמיתי, כזה שלא משקר לשקר, אני למדתי ממך. ורציתי לשאול האם את זוכרת את עידן התמימות עליו את מדברת? והאם אני חלק, או שכבר מיותרת? האם כמו שהבטחת, את עדיין נשארת אמיתית? מוזר, את נראית לי שונה מזו שהיית.. רציתי לכתוב ממקום קצת אחר ממקום שסולח, לא כזה שזוכר כי את לימדת אותי שיש בי עוד כוח להדחיק אנשים שעדיף לי לשכוח. ולימדת אותי את ההבדל הפשוט בין נוף ההווה, לנוף של ילדות בכיכר ההווה המוקפת זרים אני במרכז, והם בוחרים.. ורציתי לשאול האם את זוכרת את עידן התמימות עליו את מדברת? והאם אני חלק, או שכבר מיותרת? האם כמו שהבטחת, את עדיין נשארת אמיתית? מוזר, את נראית לי שונה מזו שהיית.. רציתי לכתוב לך שיר פרידה היית כאב, ועכשיו, צל עבר. החיים של אז, החיים אחרייך כבר נראים לי אותו הדבר...

בלילה מול הים מול אלף כאביי מול האמת שהשאיר זה שהיה פה לפניי. בלילה מול השקט ומול קולות השיכרון מעניין, אני שואלת מי יישאר כאן אחרון. ביקשתי מהלילה שייתן לי סימן, שגם אם הכל נראה שחור ומאיים, שמחר המים האלה ייסוגו לאחור, והפחד שהם נושאים בתוכם, ייעלם. בלילה מול הים הפכתי לתעלומה. ועל אף שיכולתי להתחבא מאחורי איזו מצלמה הלילה, מול הים אני גיליתי את הסוד. שגם הוא קצת מפחד ובבוקר, הוא נסוג. ביקשתי מהלילה, והוא נתן לי סימן, שגם אם הכל נראה שחור ומאיים, מחר המים האלה ייסוגו לאחור, והפחד שהם נושאים בתוכם, ייעלם. ובבוקר יום אחר הכל לפתע נעלם. אני ידעתי, אז חייכתי, אני ניצחתי את הים.

אני זוכרת אותך, כנר על הגג, מנגן עתיקות באך ומוצארט. זוכרת אותך, מלילות בלי מילים כשדיברת אליי, דרך צלילים. אני שומרת אותך, רחוק מהעין לא כך לימדו אותי לאהוב. ויש בך משהו, אולי בא משמיים מושך אותי אחורה, שלא אוכל לעזוב. אני זוכרת אותך, זוכרת היטב כנר על הגג שנשבר לו הלב ואני תו אובד, נודד, מפחד שלא אמצא מנגינה נכונה,אני זוכרת אותך, כנר על הגג הרועד. אמרת תמיד ששירים נולדים מכאב שכבר אין לו מקום. אז כתבתי על מה שקשה לדבר, שיישאר לי מקום לכאב אחר. אני זוכרת אותך, זוכרת היטב כנר על הגג שנשבר לו הלב ואני תו אובד, נודד, מפחד שלא אמצא מנגינה נכונה, אני זוכרת אותך כנר על הגג הרועד. אני זוכרת אותך, כנר על הגג מידיי לילה עוד בא לבקר. זוכרת אותך, מנגן עתיקות ובורח, במקום לדבר.

כשנשאתי תפילות לשווא אל הבוקר שיבוא יאיר שיציל אותי, קראתי אליו מהתמונות ההן על הקיר. וכשברחתי ממי שאהב אל דברים בהם לא האמנתי בין גבולות הייאוש שעזב, בין הקירות ההם התעצמתי. ועכשיו כשאני כבר יודעת לא היה שם מחסום, פשוט היה שם פחד. מבלי לשים לב, אני בניתי סביבי חומה ועכשיו משהתפרקתי, אני שוב מרגישה שלמה. כשנשביתי בקסם מילים שכלל לא אמרו לי דבר, ידעתי לחזור אל אותם הצלילים והיום זה אתה שנשבר. ועכשיו כשאני כבר יודעת לא היה שם מחסום, פשוט היה שם פחד. מבלי לשים לב, אני בניתי סביבי חומה ועכשיו משהתפרקתי, אני שוב מרגישה שלמה. כשהסתכלתי באותן התמונות לא הייתה משמעות מסגרת אז ניצחתי את כל הגבולות והיום אני שוב חוזרת לעצמי.

תעצרו את העיר זו עם האורות המחאות שעל הקיר והעיניים הקרות. זו חסרת המעצורים שכל פינה בה משכרת המכורה למספרים זו המשקרת. ואם תראו אז זו אני שם בין לבין בין הפחד לרגש שהולך ומתאבן בחיים של אחרים, זו אני הנודדת תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת. תעצרו את העיר הסופרת את הזמן הלוקחת יום בהיר ומטשטשת בעשן. זו שעוד לא קמה ואולי כלל לא קיימת ואיך אני עוד שמה ואיך אני נושמת? ואם תראו אז זו אני שם בין לבין בין הכניעה לכוח שהולך ומתאבן בין חיי לאחרים, זו אני הרועדת אז תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת. תעצרו את העיר זו שברגע מתחדשת מחוסרת האוויר זו, המיואשת.

חומות ששנים אני בניתי הפכו לקירות מקושקשים. מטיפים לי על מה שלא עשיתי מה שהייתי, זמנים מיואשים. זרי פרחים שזורים מתהיות הפכו לשדה קוצים דוקר. זה לא הבית בו התרגלתי להיות באוויר הזה יש משהו אחר.. ואם תראו את האדם שבחיקו נושא את התשובות לכל השאלות תגידו לו שיחכה, עד שאמצא דרכי בסבך תעלומות. תגידו לו מרוב שטעיתי כוחותיי הפכו מטושטשים אז שלא יטיף, זה לא שלא עשיתי פשוט הייתי, הייתי זמנים מיואשים. אז אם תראו את האדם שבחיקו נושא את התשובות לכל השאלות תגידו לו שיחכה, עד שאמצא דרכי בסבך תעלומות. תאמרו לו גם אני מפחדת מהאוויר, מהרוח שנכנסת ואולי הפיתרון שהיא נושאת בחיקה לא יהיה זה שאני מחפשת.

בוקר יום שישי האוויר בתוך עצמו סגור אפשר לומר שמרגישים מגיע חורף לא ברור. רעם מתגנב מביא לחישות ברק. בין הראש לבין הלב מסתמן צל של מרחק. ואני קיוויתי שהגשם הראשון ישטוף את הדמעות שבין ההיגיון לבינך, איך שאספת אותי אל החורף שלך. ומילים שעמדו לי על קצה הלשון, נאספו. נסחפו עם הזרם שאחרי הגשם הראשון. כמו שמש של יום מתבהר, גם האושר בא וחולף. מהסודות שאסור לספר בסוף גם אני אתעייף. ואני קיוויתי שהגשם הראשון ישטוף את הדמעות שבין ההיגיון לבינך איך שאספת אותי אל החורף שלך. ומילים שעמדו על קצה הלשון, נאספו נסחפו עם הזרם שאחרי הגשם הראשון. חריטות נשארו על הקיר, טעויות שבאו מאהבה בת חלוף. והם כאן רק כדי להזכיר יש דברים שגם הגשם לא מצליח לשטוף.

כמה רחוק צריך אדם ללכת כדי להבין כמה הוא קרוב להשתגע? גדולי החכמים לא הצליחו לענות לי הם בטח היו המשוגעים של תקופתם. ואני בטח במרחק צעד לא מורגש הרי ידוע ששפיות היא הטירוף החדש בידיים מגששות ומכנסי ג'ינס משופשפים אני בורחת מכאן, אתם נראים לי עייפים. הדוכן כבר סגור, אין לי הסברים למכור קפצתי רק לבדוק שכיביתי את האור שלא תצטרכו לשלם על החצופה שדורשת ולוקחת ברכות מקרב לב, הוכתרתי כאורחת. כל עוד נפשי לא בי, ויש לי הזדמנות אני נוסעת בתקווה להידרס בטעות ויהיה לי יופי של תירוץ לטשטש כל כך הרבה טיפשות זהירות! נהגת חדשה, בכביש המציאות. כמה רחוק צריך אדם ללכת כדי להבין כמה הוא קרוב להשתגע? (נעלמתי בזמן האחרון, אבל לשנייה לא שכחתי אתכם.)

ידעתם שאני הולכת, ושאולי זה אומר שלא אהייה יותר מידיי בסביבה, שלפעמים אאלץ לוותר על המילים שלכם שיש לי 10 שניות לקרוא, בהגדרה לא מדויקת למיטה. הרגשתי שאני הולכת, ומשאירה מאחוריי צבא של אנשים, שלפעמים,קצת יחשבו עליי ישאלו את עצמם מיני שאלות על האם הסתדרתי ושיצבוט להם בפנים כשאבכה ואגיד שלא. נעלמתי לכם, אבל לפחות יש לי תירוץ והאמת שהוא די משכנע. הלכתי לשמור עליכם, כי העולם בחוץ כשהוא מכוון, אז לרוב הוא פוגע. ואם גם לכם יש סיבה, אני רוצה אותה בכתב מוגשת על דף לבן חדש ונקי. עם סליחה מודגשת, וקישוטים בצבעים שאני אוהבת ותתאמצו, שייראה אמיתי. באגואיזם מוחלט בהחלט, אני חייבת לדעת האם פיניתם 10 שניות לחשוב שאולי אני קצת משתגעת? כי ידעתם שאני הולכת, ושלא אהייה הרבה בסביבה אבל אל תשקרו לעצמכם ותגידו שהתגעגעתם באמת, תעשו לי טובה.

רחוקה מהבית, חולמת חיבוקים מוכרים הכל נצבע ירוק של זית, ונמדד במספרים. צעדים כבדים של חופש הולכים ונחלשים דרגות שחוקות על החולצה, בני אדם מטושטשים. פקחתי את העיניים לעוד שעה יצירתית, הקור חדר עמוק מידיי, הקפיא עוד דמעה מקרית. בכיתי כדור אחר כדור, כאבים לא מכוונים כביש מהיר להתבגרות, בחולות של ניצנים. דהרתי במקצב הרוח, כל שנייה הפכה לנצח בזווית של העין אפשר לראות חצי ירח מרחבים שלא הכרתי גנבו לי נשימה לרגע יכולתי קצת לשכוח, איך כל יום הוא מלחמה. רחוקה מהבית, נצמדת בכל כוחי אליי מלבד נחישות בעיניים, איש לא ישמור עליי. אז קברתי את געגועיי מתחת לשביל של אבנים ושקעתי עם השמש, בחולות של ניצנים.

יום סתמי, חשבתי. למרות כל נורות האזהרה שגרה שכבר הספיקה להחליף כמה סוללות. טלפון אחד, ודי. החיים קפאו מלכת ניסו להבין את עצמם, בלעדיך. זה היה אמצע ינואר, הגשם שכח לבוא החורף שכח לחזור מחופשת הקיץ הארוכה ואתה, הבאת לי חורף אחר, קור שלא הכרתי. בכיתי עליך, בלי שאף אחד יידע וכאבתי אותך, כמו שנוח לי לכאוב. אני מקווה שאתה לא כועס, שאתה מאמין למחנק שלי, ויודע לקרוא אותי. כי אני סוג של ספר, שאף אחד לא מבין סופרת משוגעת, שמקבלת שני כוכבים בעיתון. ואני רוצה להאמין, שהקדשת לי מחשבה שאתה לא צריך אותי מחר, כשכולם ידברו עליך. זה היה אמצע ינואר, בטלוויזיה הכריזו על בצורת ואני, כמעט טבעתי בים הצער של עצמי. טלפון אחד, והחיים התחלקו לשניים. השאלה, איך חיים את החלק, שאתה לא חלק ממנו? אני מקווה שאתה לא כועס, שאתה מאמין למחנק שלי, ויודע לקרוא אותי כי אני סוג של מכתב, שאיש לא טורח לפתוח כזה שעובר בין תיבות הדואר של השכנים. אז אני רוצה להאמין, שהקדשת לי מחשבה. כתבתי לך סיפור, לעדכן אותך במה שקרה כאן כתבתי עליך שיר, כי המילים היו כבדות לי. אז אני מקווה שאתה לא כועס, שאתה מאמין שזו הברירה שלי שאתה לא צריך אותי מחר, להתנחם בזרועות תמונותיך כתבתי לך מכתב, בידיעה שאיש לא יתעמק בו בידיעה שזו הדרך הכי אמיתית שלי לבכות עליך.

באמצע אש לוכדת נר לוכד בו עוד שנה, באמצע רשימת בקשות אס.או.אס לאלוהים ביקשתי שורה לעצמי, כתבתי תקווה קטנה חתמתי 'תודה מראש, שלך, אחת שקר לה לפעמים' בסוף היום, ממש לקראת ההתחלה איחרתי להבין שהלילה הוא רק עוד משאלה. תבריח את הטירוף, הרי האושר כבר ברח תראה איך אני מבקשת יפה כל כך. חורף עכשיו, לא נשארו מספיק מילים הרחובות מסתדרים מעילים מעילים ייאוש ארגמן, שקר לבן, אבסורד שחור מכופתר מבקשים סוודר ללבוש, כפפה לאגרוף של מחר. באמצע החיים מצאתי קצת זמן, איחרתי לגלות שהוא לא לצידי. תכננת שישכח הכל, ויחזור אליי תראה, אני כבר מבקשת יפה מידיי. כי חורף עכשיו, לא נשארו מספיק מילים הרחובות מסתדרים מעילים מעילים ייאוש ארגמן, שקר לבן, אבסורד שחור מכופתר מבקשים סוודר ללבוש, כפפה לאגרוף של מחר. המטבח הסתדר להבות להבות שירי חג צוללים ויורדים ועולים. הכל בסוודר גמור, תשכח שנכנסתי נס גדול היה פה, ואני פספסתי..

מבט מלמעלה על שגרה לא מובנת שארזה מזוודה והגיעה אליי ממרחקים אל תפחדו לשאול עם מה אני מתמודדת אני מבטיחה, לא יהיו שם משפטים ארוכים. היה בה משהו מהפנט, כשהיינו קצת למעלה כאן למטה, קצת מרגיש כמו אסון טבע לאומי. אותו מרחק ולמרות הכל דרך אחת יותר כואבת יותר צורבת העובדה שזו הדרך שסללתי בעצמי. עד מתי אמצא את עצמי נאחזת באוויר בכל מה שזה אומר, וזה רק חישוב מהיר שמועות מפה ומשם, צעד שלא נעשה מעולם עד מתי ימכרו לי חופש, עד מתי אשלם בבדידות זה סתם אושר נוח,במחיר של טעות. אולי אצליח להיחלץ ממנה עם מעט הומור ממוחזר עוד יהיה לי זמן להתפלא כמה השביל למטה קצר מוטב לקבל את המכה, להושיט גם יד שנייה לדעת שדבר לא מכאיב יותר מחופש במבצע. מבט מטושטש על מציאות שנבנתה ונהרסה שכרה בי חדר והפרה את כל תנאי החוזה. לצד הדרכים שכמעט והיו לי,היא נדרסה והשאירה אותי כאן, לחבק את הצער הזה.

בחנות מזכרות בין אנשים מחרסינה כמה אנשים מאבן, וכמה מנייר שבטח יקנו כמה אנשים ממתכת לקשט את הבית, שייראה מאושר. אני מוצאת את עצמי לוחשת בשקט, לאישה בתמונה, עם החיוך המטושטש מי שייקח אותה אליו לא יראה בה דבר מלבד ציור למזכרת, בשביל הסלון החדש. ומה אני בשבילכם, או מה אני בשבילי פסל ממתכת שיודע לדבר איתכם יפה, פיסת נייר שעם השנים למדה קצת להקשיב גם אני יודעת להכאיב, להשאיר אחריי שביל של מזכרות, וללכת, להתראות. בתחנת אוטובוס בין מחוגים עם רגליים כמה מחוגים עם לב, לכמה יש עיניים שייסעו רחוק בשביל לחזור בערב חזרה ולהאשים את העיר הזו, שהיא עיוורת, וקרה. אז אני מוצאת את עצמי שואלת בשקט את האיש הממהר עם המבט המיואש איך הוא יכול להתפשר על מהות כה מיותרת, להיוולד כציור, ולמות כמזכרת. ומה אני בשבילכם, או מה אני בשבילי שעות של הזדמנות לדבר איתכם יפה, מחוגים שעם הזמן למדו קצת להגיב גם אני יודעת להכאיב, להשאיר אחריי שנים של תאונות, ולברוח, להתראות.

אף פעם לא הייתי אדם של בקשות ידעתי שלא נועדתי לשאלות גדולות. ואני אומרת לעצמי, כמה טיפשי מצידי לחשוב שמשהו ממני בכלל שייך לי. אבל אני בחוצפתי מבקשת מכם ללכת וגם אם תשמעו מרחוק קולות של מישהי נשברת אין צורך לירות עליי מטווח של פתרונות, עוד יש לי בשרוול כמה משפטים יפים לשלוף . תנו לי לחלוק את הלילה עם העצב, מתחת לשמיכה, לצחוק קצת על עצמנו מול סדרת קומדיה של שעה עצובה ומאוחרת שכאילו נפלתי מתוכה, הכל כואב אצלי אחרת. אני אחזור מחר, כנראה.

גשם שוטף את ידיי העייפות מלסחוב טעויות שפעם עשיתי. משתקף בכל מנורות הרחוב שנתנו לי קצת אור, בימים שכביתי. מול עיניים פקוחות השראה מיוחלת באה אליי מרחוק ודפקה על הדלת. היא שלחה לי חיבוק לתלות על הקיר והיא הפריחה חיוך,ופיזרה באוויר. לחיי רגעים יפים שבחרתי למסגר ולשמור, ריח של גשם ואיזה משפט משיר שכל כך רציתי לזכור. לחיי הסיבות שיש לי כל יום להתעורר לצעוק חזק, ובכל יום חזק יותר לחיי הדברים הקטנים. בזווית של העין משתקפת פרידה מפחדים שהולידו מילים לא נכונות. תקופות של שינויים, ואנשים של תקופות זה משא כבד לכתפיים כלכך טעונות. וגשם שוטף את ידיי, אני מזמן התעייפתי מלחבק אנשים שבעצמם עוד חבויים. הרוח תבוא ותסחוף הרגלים שאספתי והיא תצעק איתי ביחד, לחיי החיים. לחיי רגעים יפים שבחרתי למסגר ולשמור, ריח של גשם ואיזה משפט משיר שכל כך רציתי לזכור. לחיי הסיבות שיש לי כל יום להתעורר לצעוק חזק, ובכל יום חזק יותר לחיי הדברים הקטנים. Viva la vida. שנה טובה לכולנו.

את בטח לא תאמיני אם אספר לך שלא נשארו לי יותר דמעות לבכות עלייך. כמו כולם גם את בחיים שלי בחרת לך תחנה, אני כבר לא אמצא רכבת שתחזיר אותי אלייך. נתת לי איזו תמונה, מתנת יום הולדת במסגרת כחולה, וקישוטים מזהב. לעולם אחר את רצה, גם אם את קצת פוחדת תזכרי, הבטחת לשוב, גם אם לא עכשיו. כל סמטא צרה פוגעת, כל רחוב מזכיר, כל תמונה של יחד צועקת לי בשמך. והמקום הפרטי שלך אצלי על הקיר גם לו קשה להיפרד ממך, גם לי קשה. ואת בטח לא תאמיני אם אספר לך שאפילו לכתוב לך אני לא מסוגלת. כי כל מילה תכאיב יותר משנדמה לך רק קמתי בקושי, ושוב אני נופלת. כל סמטא צרה פוגעת, כל רחוב מזכיר, כל תמונה של יחד צועקת לי בשמך. והמקום הפרטי שלך אצלי על הקיר גם לו קשה להיפרד ממך, גם לי קשה. את, יקירתי, את אף פעם לא תדעי מה שהיית בשבילי תמיד ימשיך לכאוב. את לקחת לי יותר ממה שנדמה לך ביום בו החלטת שעדיף לך לעזוב. ואת בטח לא תאמיני אם אספר לך, שלא נשארו לי יותר דמעות לבכות עלייך..

(בבקשה לא לקשר לסרט..) הרבה דברים קורים כאן בזמן האחרון הטכנולוגיה מתפתחת, גם אין לה מטרה. אנשים שוכרים רובוטים שיחיו כאן במקומם יוצאים למלחמות ושוכחים איך זה קרה. ילדים עם טלפונים שטבועים בכף ידם הוא יהיה איש עסקים גדול, יש לו פוטנציאל. והיא תוכל להיות זמרת, היא רק צריכה מראה נכון בינינו, היום, זה לא עניין של כישרון. תנו לי לשאול אתכם, אחרי שנים שהבטתי מהצד האם כדאי להיות אתה, גם אם אתה נשאר לבד? ומה בעצם מסתתר מאחורי כל הסיסמאות, צעקת שווא לאיזה שקר, כדי שלא נוכל לראות איך התחיל עידן הקרח השני. הרבה זמן מדברים כאן על התחממות גלובאלית חור מסוכן בשמיים, סביבה לא איכותית. ואיש כאן לא מבחין בהתקררות הווקאלית, אנשים בתוך קופסא, עוד שיחה מלאכותית. תינוקות מעבדה שעוד לא באו לעולם וכבר זכו לקחת חלק בעוד ניסוי חשוב. שירי אהבה שנכתבו לאף אחד, רומנטיקה יקרה, נשארת כאן לבד. תנו לי לשאול אתכם, אחרי שנים שהבטתי מהצד האם כדאי להיות אתה, גם אם אתה נשאר לבד? ומה בעצם מסתתר מאחורי כל הסיסמאות, צעקת שווא לאיזה שקר, כדי שלא נוכל לראות איך התחיל עידן הקרח השני. הרבה דברים קורים כאן בזמן האחרון רק על הטבע איש כבר לא עוצר להסתכל. וכמובן שלא ראינו, אם אנחנו רק משתנים איך הבאנו לעולם את עידן הקרח השני.

עכשיו אני מרשה לך ללכת מכאן שלא תסגור עליי בכוח מילותיך כי הארת עליי במין אור מסוכן ושרפת, בכוח שתיקותיך. אני כאן רק כדי למצוא תשובה על מה בעצם אנחנו עוד נלחמים? נדמה לך שכן, אבל כבר אין פה אהבה כמה שאתה תמים. אני הרי מזמן כבר יודעת את הסוד בין ריגוש ואהבה גבר יכול לנדוד, לנצח. ובעצם בכלל לא ביקשתי ממך לבחור, רק ביקשתי שתלך, רק תלך, ואל תחזור. עכשיו אני מרשה לך לברוח גם אם זה לא אומר שיש לך לאן. כי תמיד היית ייאוש במעטפת כוח דג זורם במעטפת לווייתן. ואתה בכלל לא חלק מהספר בעצם, אתה סתם פרק שנתלש. נדמה לך שכן, אבל אפילו אין פה אפר כמה שאתה חלש. אני הרי מזמן כבר יודעת את הסוד בין ריגוש ואהבה גבר יכול לנדוד, לנצח. ובעצם בכלל לא ביקשתי ממך לבחור, רק ביקשתי שתלך, רק תלך, ואל תחזור. מרחוק ניתן לראות, משהו בטח הסתדר רק מקרוב רואים עד כמה אני עוד חלשה. ומחר בטח יחשוב איזה אדם תמים אחר שאני מחפשת אכזבה חדשה, אני כבר לא.

עד מתי תמשיך ללכת שבי אחרי מצפון של אחר. תגיד,כמה גדול באמת היית שהחלטת לוותר? ואולי זה עניין של גיל ואתה בעצם לא אשם אולי היית קצת כמו ילד מה שאומרים לו, ילד רושם. אז תעצור לנוח, תזכור לנשום גם פנימה לך תתנחם באיזו תמונת חיבוק מבית אמא. אתה כבר לא תזכה להיות הילד שזנחת, להם, היה סיכוי, וגם אותו אתה לקחת. כבר אימצת מחשבות על דברים שלא הרווחת, ורק את התמימות, עם השנים אתה שכחת. אולי זה עניין של כוח שלא שמרת כראוי. ולך תוכיח ששלטו בך, שאתה רק אדם תלוי. אז תעצור לנוח, תזכור לנשום גם פנימה לך תתנחם באיזו תמונת חיבוק מבית אמא. אתה כבר לא תזכה להיות הילד שזנחת, להם, היה סיכוי, וגם אותו אתה לקחת. עד מתי תמשיך ותחייך לכל מי שמאס בהבטחות וחיוכים. אף אחד אינו גדול מספיק להחזיק בידיו חיים. זה לא עניין של גיל, ובטח לא עניין של כוח. זה רק עניין של מציאות שקל יותר לשכוח.

פתח צר, שביל חמצן, לא יותר לכתוב זה פשוט, וזה פשוט לדבר. בחיפושית הישנה, בכביש קצת אחר הוא הגיע אליי, המנגן העיוור. הוא היה מטייל שעות עם גיטרה וכשהיה מנגן, אני הייתי שרה ורק אני ידעתי שבין כל השמחות לא אמצא איש של חופש, רק איש מסכות. והם ככה כולם, המנגנים העיוורים על חיוך אמיתי הם רק מדברים. עם שקר לקוח מחיים אחרים הם יושבים שם ככה לבד ושרים. וקיוויתי שילמד להביט אל האור כשלרגע שרף, הוא החליט לחזור שוב אל אותה מסיכה חתומה אל חצי החיים, חצי הנשמה. והוא היה עיוור לכל מה שקיים בו עכשיו הפך עבד לכל מה שנדם בו. צל מלאך עם עיניים קצת אחרות גיטרה ביד, וכנפיים שבורות. והם ככה כולם,המנגנים העיוורים על חיוך אמיתי הם רק מדברים. עם שקר לקוח מחיים אחרים הם יושבים שם ככה לבד,ושרים. בסוף הוא עזב, המנגן העיוור בחיפושית הישנה, הוא נוסע מהר כותב מנגינות ושר כדי לספר שלכתוב זה פשוט, וזה פשוט לדבר...

אני רוצה רק להניח שהוא ימצא דרכו אליי שזו לא תהייה אני שוב שתישאר מאחוריי. ואני רוצה מקום פרטי בתוך עיר של טעויות . שלא אהיה כפופה לזמן, ולא לציפיות. אני לא ביקשתי דרך, לא, אני לא ביקשתי אושר ולא ביקשתי איזה קסם שיביא לי את הבוקר במתנה. אני רק ביקשתי זמן, הזדמנות אחת לשכוח לא ביקשתי לי הרבה, רק ביקשתי כוח. ואני עייפתי מכמעט מכל כמעט האנשים שמחבקים כמעט חיבוק ובטח רק כמעט חיים. אז אני רוצה רק להניח שאחזור אליי לאט הרי גם אתה יודע, אני ביקשתי רק מעט. אני לא ביקשתי דרך, לא, אני לא ביקשתי אושר ולא ביקשתי איזה קסם שיביא לי את הבוקר במתנה. אני רק ביקשתי זמן, הזדמנות אחת לסלוח לא ביקשתי לי הרבה, רק ביקשתי כוח. והוא אמר לי שחיוך כבר לא נוצר בבת אחת. ואני לא רציתי כלל תשובות רציתי לגלות לבד..

זה היה סיפור של חורף ראשוני, תמים ופשוט גשם טפטף על העורף, רגע אושר בכל רגע טעות. לא היו שם מילים עמוקות רק העיניים היו מדברות ולנו הספיקו שתיקות עולם שלם הן היו מספרות. זה היה סיפור של חורף, עם חיוכים מקרח למטה הכל נראה לבן, רק מלמעלה הירח, סופר מה שנותר,איך בסופו של כל דבר הכל עובר, שב, ומכאיב. איך בסופו של כך חורף, מגיע האביב. זה היה סיפור של חורף את החושך תמיד אהבת. פחדת לצאת אל האור ולראות יש בי מעבר למה שחשבת. לעיתים הפיתרון היה רק לברוח אחד אל תוך כאבו של האחר. ופתאום אחרי הגשם, הכל התחיל לפרוח הכל הפך ברור, ופתאום הסתבר שזה היה סיפור של חורף, עם חיוכים מקרח למטה הכל נראה לבן, ומלמעלה הירח סופר מה שנותר, איך בסופו של כל דבר הכל עובר, שב, ומכאיב. איך בסופו של כל חורף, מגיע האביב. זה היה סיפור של חורף, עליו אני בחרתי לוותר. עכשיו אני אדם של חופש אני מסיפור אחר...

אוויר נקי דופק בדלת אני בטח אניח לו להתפזר ואני עוד לא מוכנה לתת לך ללכת לא לפני שהכל יתבהר. הרוח הזאת מבקשת לנשוב ואני רוצה רק בך להתנחם. אני עוד לא מוכנה לקום ולעזוב כל עוד נותר בשביל מה להילחם. וכשהכל יתבהר את בטח תגידי איפה טעיתי, ומה עשיתי לא נכון ואיך בזמן שלא היית כאן, הזמן קפא בתוך שעון ועכשיו את חוזרת, ואת כבר משהו אחר אולי אצליח להבין אותך, כשהכל יתבהר. סיכוי ליום טוב עומד באוויר ואני בטח אתן לו להמשיך לחכות אני עוד לא מוכנה ללמוד להכיר חיים בלעדייך, דרכים רחוקות. וכשהכל יתבהר את בטח תגידי איפה טעיתי, ומה עשיתי לא נכון ואיך בזמן שלא היית כאן, הזמן קפא בתוך שעון ועכשיו את חוזרת, ואת כבר משהו אחר אולי אצליח להבין אותך, כשהכל יתבהר. הגוף הזה מבקש שוב לנשום הנשמה הזאת מבקשת לשיר תשלחי לי כוחות לעבור את היום ובצד הדרך הזאת, אותך, להשאיר. כשהכל יתבהר אני זו שתגיד איפה טעית, ומה עשית לא נכון ואיך כששוב לא היית כאן, הזמן חייך מן השעון וכששוב את חזרת, היית כבר משהו אחר אולי תצליחי להבין, אני בחרתי לוותר.

היער נותר פתוח וחומותיו מתחננות שיתנו להן לנוח שירשו להן לחיות. השמיים שם קודרים הציפורים עוד מתאבלות על צחוקם של אחרים על מה שלא זכו להיות. המקום ההוא הכה בי כמו קור לא מוכר והיער ההוא היה ונשאר מקום ריק מאוויר, חנוק ומת ואולי שם הייתי, אך לא הייתי באמת. ולא הכרנו שם דבר אז הסתדרנו בשורות דור שצמח מעבר של מוות בבורות. האדמה שם עדיין צועקת על חמש שנים של דם. רק יום אחד בשנה היא שותקת ואיתה, כל בני האדם. והמקום ההוא הכה בי כמו קור לא מוכר והיער ההוא היה ונשאר, מקום ריק מאוויר, חנוק ומת, ואולי אני ראיתי, ותהיתי, ובכיתי ונכון, אני הייתי אך לא הייתי באמת. "לחיות בשביל לספר, לספר בשביל לזכור, לזכור ולא לשכוח."

הפעם זו אני שלא מוותרת. פוקחת עיניים ושוב מתעוררת. אל תגידו שזמן הוא פיתרון, החיוך הזה, לא יהיה האחרון. הפעם זו אני שלבד מנצחת. מתעצמת לאט, מביסה את הפחד. אז אל תגידו שהגבול בשמיים, כשעל הירח יש סימנים של רגליים. ואני שפחדתי כל כך להתעורר מה שרציתי היה כאן תמיד, מסתבר ועכשיו זה בוער בי חזק מאי פעם מה שרציתי היה כאן תמיד, והפעם אני לא אתן לו ללכת. והפעם אני כאן כדי להישאר אז אל תגידו שליפול פירושו להישבר כי אני לי הוכחה חיה וקיימת שהצלחתי לקום, ושוב אני נושמת.. ואני שפחדתי כל כך להתעורר מה שרציתי היה כאן תמיד, מסתבר ועכשיו זה בוער בי חזק מאי פעם מה שרציתי היה כאן תמיד, והפעם אני לא אתן לו ללכת. הפעם זו אני הבוחרת להשתחרר מהמרוץ אחרי כל הזמן שדוהר. כי יש לי זמן להבין שאין לאן למהר. מה שרציתי היה כאן תמיד, מסתבר.

את היית הפינה היחידה ובסוף, גם ממנה ברחתי. לא השארת לי מקום לצידך לא הייתה לי ברירה, אז הלכתי. השארת לי רק אוסף חובות שספק אם אוכל לשלם והותרת אחרייך חלל שאיש לא יוכל למלא. את היית הניגון שחזר בזכותך אני פה, ונשארתי. על הפינה שנותרה בשבילך לא הייתה לי ברירה, אז וויתרתי. את השארת לי רק אוסף חובות שספק אם אוכל לשלם והותרת אחרייך חלל שאיש לא יוכל למלא.. השארת לי רק צרור זיכרונות ששמרתי כבולים במסגרת. והותרת אחרייך תהום, מיום ליום היא נפערת..

פשטות מתרחקת ממחשבות אסורות. אז אחכה שתדליק לי את כל האורות. זה זמן רב שאני לא יכולה כבר לראות, אז אחכה שתבין זו אני בין השורות. ברחוב הבודד נזרקתי כרוח על הספסל שבצד, רציתי לנוח מאקדח של שקרים, ממציאות שנגמרה ומכל מה שעשינו, בשביל שינוי באווירה. ועיניים בוהקות באלפי כיוונים. מקיפות את השמש בשקרים לבנים. זה זמן רב שאני מחכה שתחזור. שתיקח את החושך ותציף אותו באור. ברחוב הבודד נזרקתי כרוח על הספסל שבצד, רציתי לנוח מאקדח של שקרים, ממציאות שנגמרה ומכל מה שעשינו, בשביל שינוי באווירה. בחדרי חדרים, אתה יודע את האמת. זו פשטות שחיפשתי במציאות מדומה. ואני עוד שומעת את קול הירייה. ומה לא עשינו בשביל שינוי באווירה..

מה נשתנה, שאל אותי ילד, שאלה תמימותו מה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות? האם הפכנו לאנשים רעים יותר, משנועדנו להיות? האם הבטחנו דברים שבאמת רצינו לקיים, האם הפסקנו לדחות את החיים למחר? האם השארנו כיסא לאהבה שמאחרת והאם בכלל, באמת, רצינו לגדול אחרת? שבכל הלילות אנו בוחרים להירדם על מצע טעויות שטעינו לנוכח כאבי האתמול שבכל הלילות, אנו מוחקים אנשים שהלכו מתחת לנעליים הכבדות שלנו, ושכחו שם הכל. תגידו לי, מה נשתנה הלילה הזה מה נשתנה, לעזעזאל, מכל הלילות? האם האגרוף פרש כנפיים, האם נתנו לו לנסות? האם הפסקנו לדבר, האם התחלנו לעשות? שבכל הלילות, אנו גונבים את הגשם תופרים ממנו פחד, וקוראים לזה 'דמעות'. שבכל הלילות והימים, כשקצת הרגשנו לבד ביקשנו למות, ולא ביקשנו לחיות, אפילו פעם אחת. מה נשתנה, שאל אותי ילד, ושאל מבטו מה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות? אמרתי לו, ילד, ברוך בואך בשערי מציאות קנה לך אגו במבצע, ותשאיר את התמימות לקורבן הבא...

ביצוע שלי לשיר המדהים של ריטה, 'מחכה' "והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו"

יום קטן בחיי שעוד לא הספיקו לגדול התחיל במחשבות שנרדמו כבר מזמן בסמטה האחורית בראש, בתוך החול כמה לא רציתי להתעורר יחד איתן. שטפתי את עיניי שחיברו מראות קטנים לשעה גדולה ועגולה שנראתה לי קצת כמו נצח. מתחתי חיוך קטן, מבדיחות ששלחו לי חברים במייל קצר, הם שאלו מה חדש, ואיך העניינים. הלוואי והיה מקום לכל המשאלות הקטנות אהבה גדולה בדירה יפה רחוק מכל המלחמות. להתעורר לתוך מרפסת ולכתוב על אושר ועל עוני. הלוואי והיה מקום לאנשים כמוני. יום קטן בתוכי, ואני כלכך מיהרתי לגדול, לקבל תמורת החלומות שפיזרתי עם הזמן ערכת איפור פריזאית, שתכסה בי את הכל גם את החרטות החבויות קרוב מידיי לכאן. אספתי את שברי מסעותיי שחיברו מציאות מימים על מוניות זולות, להתחמק מאנשים שמספרים שאצלם הכל בסדר, וחיים, וכשהם שואלים מה חדש ואיך העניינים.. אני חושבת, בטח אין להם מקום לכל המשאלות הקטנות אהבה גדולה, דירה יפה, רחוק מכל המלחמות להתעורר לתוך מרפסת ולכתוב על אושר ועל עוני. בטח אין להם מקום לאנשים כמוני.

רכבת אחרונה, יום שישי, זה יום קצר כך שאין זמן לשאול לאן אני בכלל נוסעת. אני יודעת מה מחכה לי, ושזה יהיה כבר מאוחר להגיד שאני בעצם קצת יודעת. כבר תחילת אוקטובר, אומרים זה חודש קר החזאים הבטיחו לי גשם, אחרים הבטיחו גאולה. אבנים מתגלגלות במורד של אי שפיות מוכר שתמיד ידע מתי להתחיל מהתחלה. מה יש לומר, מחזור חיים מוזר קצת נפש וקצת גוף, ניצבים בין לבין מי ששבר, ומי שהופיע וברח מבלי להתכוון. מה יש לומר,יום הסליחות מזמן עבר, גם הוא קצת מת, מצטערת. רכבת ארוכה, איש עם מבט קצת מנוכר כמעט ומתיישב, קצת מביט בי, קצת חושב שבטח אין לי אלוהים בחצאית כל כך קצרה מה הוא בכלל יודע, המשועבד לדף גמרא. וכבר אמצע הלילה, אומרים זה זמן מתאים לזרוק על הדף מה שכואב, לבכות כמה משפטים על מורד של אי שפיות שמכיר אותי זמן רב לפעמים בא להתארח, והוא בדרך כבר עכשיו. עמוק בתוך רכבת לילה אל שבוע לא נגמר עם טעם של שוקולד מאתמול, ואולי קצת ממחר קפצו לי מילים לראש, שסוף סוף הצלחתי לחבר. יום הסליחות מזמן עבר, והוא ביקש שאספר שגם הוא קצת מת, ושנסתדר...

בחדר הזה בניתי קירות של מילים שיותר מהכל כנראה פחדתי לספר, ואולי פחדתי לקבל תשובות צפויות מראש, כשבכלל רציתי לשמוע משהו אחר. עכשיו יש לי שגרה שלא רציתי להכיר ורגליים שהלכו יותר מידיי בשביל קצת אושר שיחקו תופסת עם עצמן, אולי קצת עם החיים גם אם היה ברור מי בעצם ינצח. אבל לפחות, לפחות יש לי אותך ותנסה להבין כשאשמור עליך, קצת יותר ממך. כי אתה השפוי היחידי במציאות חיי המשוגעת הפיתרון לכל התעלומות הלא פתורות בסבך שאלות שבורות, אני מקווה אולי בתוך השקט שלך, למצוא תשובה. בלילות לבנים אני מכרתי הבטחות לכל עובר אורח שבמקרה קרא בשמי, לכל מי שחייך אליי, או סתם זרק לי הערה רק שלא תישאר לי דרך לאכזב שוב את עצמי. עכשיו יש לי מבט שלא חשבתי שקיים בי וידיים שנלחמו יותר מידיי בשביל מחיאות כפיים. אל תכעס כשאכנע, כי אני נכנעת לחיים אחרי הכל, היה ברור מי ינצח. אבל לפחות, לפחות יש לי אותך ותנסה להבין כשאשמור עליך, קצת יותר ממך. כי אתה השפוי היחידי במציאות חיי המשוגעת הפיתרון לכל התעלומות הלא פתורות בסבך שאלות שבורות, אני מקווה אולי בתוך השקט שלך, למצוא תשובה. ולפחות, לפחות יש לי אותך תנסה להבין כשאשמור עליך, קצת יותר ממך כי אתה נתת לי מילים כשפחדתי לדבר במציאות חיי המפורקת, היית החלק החסר.

נסעתי הכי רחוק מכאן, נסעתי כדי לשכוח שפעם היו לי אהבות, שפעם היה בי כוח שפעם האמנתי בדברים שאין להם שמות, שהאמנתי באנשים שהפכו לתהומות. נסעתי כי רציתי לקבל מכאן קצת שקט, כי איש לא הרגיש איך מבפנים אני נמחקת. אז ארזתי את עצמי ונסעתי לטיול עכשיו חזרתי עד לכאן, עם אהבה תוצרת חו"ל. יש לה ניחוח אחר ונופים דרום אמריקאים, הפעם היא אפילו באה לי בשניים. יש לי דבר אחד לומר, באמת מכל הלב מי אמר שאהבה זה תמיד דבר כואב? נסעתי הכי רחוק מכאן, סך הכל כדי לנשום מה שפעם יכולתי להכיל, כשהיה בי עוד מקום. כמו גלגל של אופניים, התפרקתי מעצמי והלכתי לחפש קצת חופש, שיתפוס את מקומי. אז נסעתי כי טבעתי בגחמות של אחרים, כשגם מוזיקה לא הצילה אותי, ולא כל השירים, ארזתי את מה שנשאר ממני ונסעתי לטיול עכשיו חזרתי עד לכאן, עם אהבה תוצרת חו"ל. יש לה ניחוח אחר ונופים דרום אמריקאים, הפעם היא אפילו באה לי בשניים. ויש לי דבר אחד לומר, באמת מכל הלב מי אמר שאהבה זה תמיד דבר כואב? נסעתי הכי רחוק מכאן, אולי גם כדי לחזור לספר מה השארתי שם, ושידעתי מה לשמור...

משהו כאן מאיים לשבור את הלב הזה זה התמים, שחשב שיש לו סיכוי. כשהייאוש מכסה בו את כל החלונות, איך יראה את הבוקר היפה שעתיד לעלות. וכשהוא מרגיש קצת עצוב, הוא יוצא לטייל מדבר לאוויר, לעצמו הוא אוחז יד ביד. את התשובות כבר יודע, ועדיין שואל איך זה מרגיש ללכת בגשם לבד? זה בטח כואב במקומות שלא הכרתי אבל זה בסדר, אני כבר התרגלתי. במבול הבא אני אלבש מעיל עור שקוף מקווה שעד אז יישאר בי עוד גוף, אצבעות להאשים, חלומות להגשים, רק שהבדידות לא תיקח את מעט האוויר שנותר לי. בימים הכי קרים ברחובות שלא הבנתי עפו ברוח צלקות שהשאירה בי דרכי. כל רגעיי הפרטיים, עומדים בגשם חשופים במבול הבא יהיו לי גם כמה כיסים שקופים. וכשאני קצת עצובה, אני יוצאת לטייל לעצמי אני אוחזת יד קטועה באחרת. כשרגליי נשברו, נשענתי על מקל, לבגדיי החדשים, נותר לי רק להתרגל. וזה בטח יכאב במקומות שלא הכרתי אבל זה בסדר, אני כבר התרגלתי. במבול הבא אני אלבש מעיל עור שקוף מקווה שעד אז יישאר בי עוד גוף, אצבעות להאשים, חלומות להגשים, רק שהבדידות לא תיקח את מעט האוויר שנותר לי. משהו כאן מאיים לשבור את הלב הזה זה הטיפש, שחשב שיש לו סיכוי...

כל העיר הזאת עמוסה שופטים נלחמים חסרי בית באש וברוחות. כף ידם המשתנה ומשתוללת, מה היא יודעת על לקחת החלטות. אנשים רצים בלי לדעת לאן כן, זה מזג אוויר קצת משוגע. והחיים שכחו אותך באמצע הדרך מקווים שתמצא דרך משלך. לא היו לי הרבה תוכנית הקיץ, רציתי רק חיבוק, וכמה ימים רגועים. החום אף פעם לא שרף לי, עכשיו, גם לא געגועים, אחרי שהלכת, כנראה הפכתי חסינה. מהעיר הזאת נותרו רק סמטאות האנשים הרצים כבר צועקים סוף עונה. אבל הדרך לא דרך כשהולכים בה לבד היא רק אוסף ימים שמכאיבים בלי כוונה. לא היו לי הרבה תוכנית הקיץ, רציתי רק חיבוק, וכמה ימים רגועים. החום אף פעם לא שרף לי, עכשיו, גם לא געגועים, אחרי שהלכת, כנראה הפכתי חסינה. כל העיר הזאת מילים, לעיתים, זה יכול להיות מרתיע. איך שכל העיר הזאת שבילים ואף לא דרך אחת, אליך, להגיע. כל העיר הזאת שלטים ואורות, לפעמים זה יכול גם קצת לסנוור. אנשים בכיכרות, מנגנים בכינורות ורק אני שרה לך, חבר.

אני ואתה, ואני בעיקר מנסים לפצח את מה שאיש לא פתר. וכשאתה מתרחק, התשובה כבר כמעט נמצאת על קצה הלשון, ואז עפה לאט. אתה ואני, רק אתה בעצם מנסה לעצור את הקור והגשם. וכשאני מתקרבת, כך אתה תמיד אומר הרוח נפסקת, ואז הגשם גובר. בני אדם תמיד נראו לי שונים מאנשים אנשים יודעים לפגוע, ובני אדם, הם רק סופגים. אתה ידעת רק לפגוע, אני ידעתי להזהיר אתה ידעת רק לקחת, אני למדתי להחזיר. סיפרתי באותה מהדורה מאוחרת איך שוב הגיעה אותה השראה משחררת המילים כנראה היו כאן תמיד, אני פשוט חזרתי רק לא מזמן. מנבאים לנו חורף גשום וסוער מעניין איך הפעם אתה תסתדר. עכשיו כשהלכתי אני כבר לא התירוץ אתה יודע, לא כל כך קר שם בחוץ. ובני אדם תמיד נראו לי שונים מאנשים אנשים יודעים לפגוע, ובני אדם, הם רק סופגים. אתה ידעת רק לפגוע, אני ידעתי להזהיר אתה ידעת רק לקחת, אני למדתי להחזיר. בן אדם קטן חבוי כמעט בכל האנשים שנינו ידענו לטעות, אתה ידעת להאשים. אתה ידעת לדבר בכלל בלי לעשות שנינו ידענו לאהוב, אתה פחדת לנסות.

יום הפוך, קפה ושניים סוכר, יש כאן רעש אחר, ושקט מוכר. הייאוש מרפה, הזמן מתמתח הגשם נפסק, הוא היה רק אורח. חיוך נפקח על שפתיים סדוקות רק ליופי הזה היה שווה לחכות. והלב הנפתח מתרוקן מפחדיו הטל מחבק, והצער נשטף. נפתחים השמיים, ועוד שיר נכתב ואני כבר יודעת, שכאן ועכשיו גם מהפחד אני לא מפחדת. אני לוחשת בשקט, אל אותו שיר נבחר שמותר לי לחלום, וחולמת מחר... הרדיו מנגן לי צלילים ישנים קשת אחת, מעל אלף עננים. אביב פסטורלי יורד על ההר והיום מתארך, כמו בחורף נגמר. מילים נכונות מסתדרות בשורות הדלת נפתחת, והעיניים מספרות מה עברנו בדרך, את מי לא האשמנו כמה כוח אבד, ואיך בקושי נשמנו. ונפתחים השמיים, ועוד שיר נכתב ואני כבר יודעת, שכאן ועכשיו גם מהפחד אני לא מפחדת. אני לוחשת בשקט, אל אותו שיר נבחר שמותר לי לחלום, וחולמת מחר... יום הפוך, קפה ושניים סוכר יש כאן רעש אחר, ושקט מוכר תמה עוד מלחמה, זהו סוף המערכה עכשיו אפשר לחזור הבייתה, ולנשום לרווחה.

מציאות שחור-לבן כמו באה ומבשרת שנגמר לנו הזמן, וגם היא כמעט נגמרת. דמות יכולה לברוח כשעולות הכתוביות, ואני, לאן אברח? אני צריכה לחיות. מאנשים ששרים בקולות לא שלהם נוגעים בסיפורים, בנקודות לא להם. ממילים בלי משמעות, בשפה קצת מנוכרת זה היה רק התקציר, ועכשיו מתחיל הסרט. המציאות פתאום בצבע והמוסר שנעלם מתמזגים בתוך הטבע השקרי, הלא קיים. דמות יכולה לברוח אל גל אהבתכם ואני, לאן אברח? אני צריכה להילחם. באנשים ששרים בקולות לא שלהם, שנוגעים בסיפורים, בנקודות לא להם. במילים בלי משמעות, בשפה קצת מנוכרת זה היה רק התקציר, עכשיו מתחיל הסרט. הזמן שנעלם, הדמויות המשתנות השפה המתחלפת, שמכריחים אותי לקנות מילים בלי משמעות, מציאות שקצת נגמרת זה היה רק התקציר, ועכשיו, מתחיל הסרט.

זה שיר אהבה אתה מבין כשהיא אומרת שהיא כבר לא מאמינה אבל עדיין, מדברת. הכל עניין של השראה, חיבור מילה לאיזה תו, שתי הבהרות נואשות למצוא מכנה משותף. זה רק עוד שיר אהבה, והיא ממשיכה לספר. ובכל פיסת מידע נוספת אתה מוצא פיסת כאב אחר. והכל עניין של זמן, הכל, הכל תלוי מקום. מילות אהבה של פעם לא יספיקו כלל היום. זה שיר אהבה, אתה שותק, והיא אומרת, שאל תדאג, היא מסתדרת היא כבר מצאה לה אהבה אחרת. זה רק עוד שיר אהבה, והיא ממשיכה לספר.. ובכל פיסת מידע נוספת אתה מוצא פיסת כאב אחר. וכשיימאס לה כבר לשיר, תבטיח לה שתספר. עוד יש לה מה לומר, אבל תבין...היא תישבר.

אין לי זמן לעצור לרגע, שוב לחיות בצל האשמה. האמת הזו, היא סוגרת עליי כמו שומרת אותי לעצמה. אין לי עוד יום לחכות שלפתע אולי הרוח הזו תירגע. אתם תמיד ידעתם איפה לגעת וממה הכי אפגע. אין לי זמן לשנן הבטחות, תשובות שתמיד בי חיפשתם. ואם אין לי אוויר, אני אקח קצת מכם כמו שממני אתם לקחתם. אין לי עוד כוח לבדי לעמוד מן השרב הזה קשה להתעלם. אז אל תבטיחו שאתם יכולים להשתנות, מילים לא יצליחו לקיים. גם לי אין זמן לשנן הבטחות, תשובות שתמיד בי חיפשתם. ואם אין לי אוויר, אני אקח קצת מכם כמו שממני אתם לקחתם. אין לי יותר מילים לתת, הרי זה כל מה שביקשתם. וזו אני שאולי קשה לכם לשאת, אני כבר לא זאת שהכרתם.

ושוב, כמו בכל שנה, אני בוכה עליכם דמעה אחת יותר. אולי כי אתם מתרבים כל פעם, ואולי כי ככל שעוברות השנים אני מתקרבת לזה יותר ויותר. אף פעם לא הכרתי אתכם, לא איבדתי אף אחד מכם..וכשאני חושבת על זה, אני בטוחה שעברתם ליידי ברחוב מתישהוא..בטח הייתם מחוייכים, שמחים על הזכות שניתנה לכם להילחם למען החופש של הדור הבא אחריכם. שלא יהיה ספק לאיש, אתם מתתם כגיבורים. אתם, בפירוש, הגיבורים שלי. המונח המדוייק במילון לערך 'בן-אדם'. ולמרות שלא הכרתי אתכם, אני יודעת שהייתם כאלה. רק גיבורים ניחנו באומץ הזה שהיה לכם, ורק בני אדם משתמשים באומץ הזה בדרך הכי נכונה. כל שנה, אנחנו בוכים עליכם, כותבים לכם. כל שנה, אנחנו כואבים אתכם. פתאום, כשמדברים עליכם, העברית של כולם הופכת פתאום לרהוטה ויפה. כי אי אפשר לדבר עליכם באותה שפה בה משתמשים בשיחות החולין, בשירים הקלילים, שכלכך מתגמדים לעומתכם.. וכל שנה, ליום אחד, אתם הופכים לשיר. שיר שכולם מכירים, וספק אם מצליח לגעת בכולם. שיר שמתנגן בכל ערוצי הטלוויזיה, ובכל תחנות הרדיו, וספק אם כולנו באמת מבינים את המשמעות שלו. כן, אתם הפכתם לשיר..למרות שאני לא בטוחה שכך רציתם להיות..אולי אתם בכלל לא רוצים שנבכה עליכם? תמיד אומרים שבמותכם ציוויתם לנו את החיים...ואני חושבת שאני סוף סוף מבינה מה זה אומר.. ולא,אני לא הכרתי אתכם.. אבל כן, אני בטוחה, שאתם לא מתתם כדי שנבכה עליכם. אתם מתתם כדי שאנחנו נדע, וכדי שכולם ידעו, שיש לנו בשביל מה להילחם, ושאנחנו אף פעם, אף פעם לא נוותר. לכן, אתם מתתם...בשביל שאנחנו נחייה. נחייה, ונמשיך להילחם. ואנחנו חיים, ואנחנו נלחמים, ואנחנו ממשיכים את המאבק של כולנו, שלכם. אבל יום אחד בשנה, אתם חייבים להבין, גם אנחנו קצת מתים..מתים איתכם. (מוקדש לכל הגיבורים שבעצם לא הכרתי, ובעצם, בזכותם אני חיה.)

כל הזיכרונות שהיו לי הסתדרו חיילים חיילים במסלול של חיי. וקיוויתי להיות הראשונה להגיע שאיש לא ייקח אותם לפניי. בין שחור ולבן בחרתי להיעלם לקוות שאמצא מהלך שישתלם להמר על ניצחון שאף פעם לא בטוח איך במשחק על החיים הכל תמיד נשאר פתוח.. וכל החלומות שנעלמו לי, חזרו אולי אני החזרתי אותם בעצמי. וקיוויתי להיות הראשונה לקחת שאיש לא יגשים אותם במקומי. בין שחור ולבן בחרתי להיעלם לקוות שאמצא מהלך שישתלם להמר על ניצחון שאף פעם לא בטוח איך במשחק על החיים הכל תמיד נשאר פתוח.. וכל הסודות שהסתרתי, נחשפו הלכו לחפש אחר הימור נכון. וכל האנשים שניצחתי, נאספו חיילים חיילים, בארגז מקרטון.

דמות אישה באורות נכתבת שם זוהר מעל עיר קטנה משם את נראית מאוהבת, איך פתאום את כל כך משתנה? את קשה לפיצוח, נסתרת התייאשו ממך כל הבלשים. איך פתאום הפכת מיותרת, חולפת, ככל האנשים? ואת ששמך הולך לפנייך לא השארת לי מקום בצל קורותייך תחת כנפייך נהייה קצת צפוף עכשיו גם בלעדייך הצלחתי לעוף. דמות כבויה עם אבק בעיניים ואיש לא מבחין בייאושך. כמו נוטשת מילים בין שפתייך את בורחת, בורחת מעצמך. דמות אישה באורות נכתבת שמך זוהר, ואת ישנה איך תוכלי להיות מאוהבת במקום לחיות, את פשוט משתנה. ואת ששמך הולך לפנייך לא השארת לי מקום בצל קורותייך תחת כנפייך נהייה קצת צפוף עכשיו גם בלעדייך הצלחתי לעוף. ואני שהוספתי לשכוח השארתי אותך מאחור וגם אם הבטחתי לסלוח, מעולם לא הבטחתי לחזור...

והם אמרו לי ששוב הוא ישוב מחר, הוא ידפוק בדלתי, משב רוח קר. והם אמרו שהוא יכול בשתי ידיו לקחת לאסוף את כאביי לשיחה אחת קולחת. בין אמת אחת לאמת האחרת מי אנחנו מלבד רוחות מלחמה? שמפרידות בינינו לבין כל השקט שקברנו עמוק, עמוק באדמה. אז הם עפו רחוק, ונשארנו לבד רק אני והרוח הולכים יד ביד. מלנדוד בין אויבים גם הוא התייאש. איך שתמיד הוא נמצא שם תמיד בורח מאש. בין אמת אחת לאמת האחרת מי אנחנו מלבד רוחות מלחמה מפרידות בינינו לבין כל השקט שקברנו עמוק, עמוק באדמה. ולא נותר לנו מזח שיכול לעצור כשינשוב בעורפנו משב גלי קור. ולא נותר לנו זמן, רק רוחות מלחמה שלקחו את השקט, והשאירו דממה.

נדמה שכבר איבדנו צלם אנוש באמצע דרכנו המשורטטת. ולא היה קול בחושך צפוי מראש לומר שמחר יהיה אחרת. בלחיצת כפתור אחת העלמנו מציאות שלמה ואני רק צל הולך לבד לאן שלא אפנה אמצא דממה. ונראה שכבר כיבינו את כל האורות שעם השנים הפקנו ביחד. ולא היה מגע יד רק עיניים קרות בדרך החוצה מן הפחד. בלחיצת כפתור אחת העלמנו מציאות שלמה ואני רק צל דועך לבד לאן שלא אפנה אמצא שממה. אז תזרקו מיד ליד מילים של נחמה. תשקרו לי בעיניים, תאמרו שקלו מים כשבינתיים, אין באופק אדמה.