יצירות של מצאתיך

בסיעתא דשמיא! אל דאגה, אצלי הכל בסדר. היום-מחר-אתמול. תמיד. בכל מצב. אל דאגה, אצלי הכל בסדר. לי אין חששות, פחדים, תהיות הכל מובן, אפשרי ויצליח. אל דאגה, אצלי הכל בסדר. אני מושלמת, בלי חסרונות. הכל מאה אחוז וימשיך להיות כזה. אל דאגה, אצלי הכל בסדר. אפשר לבוא, לשאול, להתייעץ, להקשות אני תמיד אוזן קשבת בשבילך. אל דאגה, אצלי הכל בסדר. בסדר גמור. ----------- לכל אלה שאף פעם לא רע להם, אף פעם לא קשה להם, תמיד הם מאושרים ואוזניהם תמיד קשובות לאחרים. כי תמיד אצלם- הכל בסדר.

בסיעתא דשמיא! אליו היא חיכתה, לאותו זמן לבן, שאול, שבו- היא שווה. פעם בשנה הרגישה כמותן, ככולן, יצאה מכּוּכָהּ כדי להרגיש- שווה. ושם- בין כולן התעלמה מהרגיל, שוכחת הֶרְגֵּל, וברשותה זכרון טוב- שווה. ------ סוג של המשך ל-Mosaic/lmf_read.aspx/12026. אשמח לביקורת.

בסיעתא דשמיא! להתחיל מאי-שם בלי לדעת אם יש סוף. לצאת למסע לא ידוע- שאינו ממשי. בפקודה של לב שלא יודע מרגוע. חיפוש מנוחה לנפש עייפה. יציאה מלאת שאלות, תמיהות. ומחשבות. א/על הלא נודע. האם הנפש תקבל תשובה? אי-פעם? מסע שכולו שאלות ולא ידוע אם בסופו ישנן[אי שם] תשובות. -------- אשמח לביקורת.

בסיעתא דשמיא! נוווופלת מדרדרת, מתגלגלת מנסה לתפוס בעצמים, לא מצליחה. וממשיכה להיחבט ולהפצע נתקעת בעץ. נעצרת. ושוב, אותו הנזק. שלעולם לא יתאחה. ושוב, אותם המראות שלעולם לא ישכחו. ושוב, אותן התקוות שלעולם לא יחזרו. ושוב, אותה פגיעה שלעולם לא תיעלם. ושוב, אותה טיפשות, אותה חוסר תשומת לב, אותה אדישות, שלעולם לא יסתיימו. [כי מי אני שאצליח להשתלט על עצמי?] זקוקה לאזיקים, לחבל משהו שיקשור אותי. יעצור. [אולי סורגים?] מחפשת. לא, לא מוצאת. ומבינה- אאלץ להתמודד לבד. גורלי נקבע. [ל]כשלון ידוע מראש. ------ לי.

בסיעתא דשמיא! השיחה נמשכת, אולי לעולם לא תגמר מדברים עליה. מה איתי?! החיוך מאולץ, התשובות קולעות, העייפות משתלטת. הנושא הוא- היא, תמיד- לעולם. ואני? גם לי קשה, גם לי מסובך! השאלות נגמרו. גם אני. לה ניתנו התשובות. ואני- מה איתי?! ------ [לי.] אשמח לביקורת.

בסייעתא דשמיא! קצת שונה. גם כן 'עולם'. אפשר לחשוב. משהו טוב כאן? בכל מקרה אם יהיה רע אז אני אהיה קשורה אליו. ואם יהיה טוב אז רינת תהיה הזכה, טהורה, חסודה וצדיקה שתזכה ליהנות ממנו. בשביל זה יש תאומות, לא? אחת הטובה ואחת הרעה. רינת יעקב ואני עשו. מה הבעיה? הרי מאז ומעולם רינת תשמור על הקטנים, רינת תשטוף כלים, רינת תעשה קניות, רינת תקבל 100 בכל המבחנים, רינת לא תתלונן, רינת תלך לבקר את סבא בבית אבות, רינת תנקה את הבית לשבת, רינת רינת ושוב רינת. לרינת רשום על המצח שהיא ילדה טובה, כמו אות קין. כנראה, בצורה מיוחדת כזאת שאני היחידה שלא יכולה לראות. ומה עם שלומית? לשלומית כתוב ההפך. שלומית תפריע, תצעק, תתפרץ, תתמרד. לא תקשיב לאבא ואמא. שלומית תעשה לרינת פדיחות בבית ספר כשההורים שלה יבואו בגללה. אה, כן. שמענו על זה. 'בית ספר'. איך מבדילים בינינו שם? זאת שמקשיבה, משתתפת, מכינה שיעורי בית ולא רבה עם אף-אחד זאת רינת. מי שמדברת כל השיעורים, לא עושה כלום ורק מפריעה- זאת שלומית. מזל שיש להם איך להבדיל בינינו. אחרת מה היו עושים? במקום לחנך,לשאול, לתמוך ולעזור הם עושים ההפך. בגללם כשאני מגיעה הביתה אני כל-כך מעוצבנת עד שאין לי עצבים לעשות כלום. כך חשבתי פעם. מזל שהיה את מוריה. מוריה הזאת היא בן-אדם מהמם! היא הצילה אותי כל בוקר מחדש. כולם שונאים את מוריה ודוחים אותה מהחברה. אז מה אם היא לא עושה מה שכולם עושים כמו איזה ריבוע מהלך?! מה קרה? אז היא לא בסדר? נראה לי שרק בגלל זה אני מרגישה קירבה אליה. כי בכל השאר אנחנו ההפך הגמור. היא דוסית ממש, מכינה שיעורי בית, עבודות, הכל. אני משערת שהיא גם לא יורדת מה90 בציונים שלה. כל פעם אחרי שאני אומרת לה על הקנאה לאחותי שהיא רק הורסת ולא מדרבנת אותי לשום דבר היא אומרת שלרינת ולי יש גנים זהים. אז כדאי שאני אבין שאני בדיוק כמו רינת ויש לי הזדמנות בדיוק כמו לרינת לעשות ולהצליח לטובה! היא מהממת. כל-כך מהממת. אני זוכרת את היום הראשון ללימודים בשנה שעברה כשנפגשנו כולם בפעם הראשונה והתחלנו להתחבר וליצור קבוצות והיא הייתה בצד כי היא הייתה מוזרה כזאת, עם אופי שונה, דחויה. גם אני לא חיבבתי אותה במיוחד. אבל השנה, כששתי החברות הטובות שלי עזבו לבית ספר אחר ואני נשארתי לבד אז איך-שהוא התחברתי עם מוריה. נראה לי שזה היה כשהיו צריכים זוגות לאיזו שעת חינוך עם המחנכת שהיא ממש הרימה אותנו מהכיסאות והכריחה את כולן להשתתף. אז 'נאלצתי' להיות עם מוריה. אז זכיתי להכיר אותה. ידעתי שיש לה חשיבה אחרת ואופי שונה אבל לא ידעתי שהם שונים לטובה! ומאז כל בוקר כשהיא מחייכת אליי את החיוך השונה שלה אני מתעוררת מחדש. והיא תומכת בי. היא עוזרת. ובאמת- אני מרגישה יותר טוב. גם כי אני כבר לא עם החברות שמשכו אותי החוצה וגם כי מוריה המהממת איתי! אני יודעת שרק בזכותה לא העיפו אותי. זה התחיל כשאמרתי לה שמתכננים להשעות אותי מהלימודים לזמן בלתי מוגבל. בדיוק אז היה צלצול והתפצלנו לקבוצות במתמטיקה. כשיצאתי באמצע שיעור להתאוורר ראיתי שהיא בדיוק חזרה מהכיוון של ההנהלה ושהפנים שלה אדומות. שאלתי אותה מה קרה כי יש שתי סיבות שהפנים שלה אדומות או שהיא בכתה לפני רגע או שהיא אחרי אחד מהנאומים הארוכים שלה. היא התחמקה ואמרה לי שאני נשארת איתה אחרי הלימודים. לא הבנתי מה קרה אבל היא כבר רצה לכיתה שלה. לא הצלחתי לחזור לשיעור אז הלכתי לעשות מה שאני עושה לעיתים קרובות- לשוטט קצת. הגעתי לאזור ההנהלה ובדיוק המנהל יצא משם ופלט אליי משהו בסגנון של 'תתחילי להעריך את מה שמוריה עושה בשבילך' ושוב, לא הבנתי מה הוא רוצה ומה הסיפור של שניהם. זה היה השיעור האחרון והשעון אמר שעוד עשר דקות השיעור נגמר. הלכתי למקום הקבוע של מוריה ושלי- העץ שלנו. אחרי שכולם כבר יצאו הביתה מוריה באה אליי ואמרה לי שאני הולכת איתה לבית שלה. אמרתי לה שממש ממש לא. אני שונאת ללכת לבתים של אחרים. היא אמרה או שבעצם הודיעה לי שאני באה איתה ושאין אף-אחד בבית. שאלתי אותה כמה זמן זה ייקח והיא אמרה שאני אצלה עד הערב. נאלצתי להסכים. מוריה אמרה לי להודיע לאמא ולרינת. שאלתי למה גם לרינת והיא לא ענתה לי. התקשרתי לאמא והודעתי לה. אחר-כך שלחתי הודעה לרינת שאני אגיע בערב. כשהגענו לבית שלה שכבר הכרתי מביקור חטוף בפעם אחרת נכנסנו ישר לחדר שלה. מוריה הורידה לי את התיק ודחפה אותי על אחד הפופים שלה. קצת נבהלתי אז שאלתי מה קרה לה ובמקום לענות היא התחילה לשטוף אותי- 'שלומית! מה נראה לך? איפה את חיה? איזה עולם יצרת לעצמך? מה את? נקבה? פעם אחת עקפו אותך ומאז את נכנעת? מה-מה-מה? לא אכפת לך מהחיים שלך, זה הסיפור, אהה?' ואני, לתומי, לא הבנתי מה היא רוצה, לא הבנתי מה עשיתי. אבל מוריה המשיכה לדבר ולדבר, הפנים שלה האדימו, היא דיברה על העתיד שלי ועל זה שזה לא טוב להיות צל ואני צריכה עמוד שדרה אבל היא כבר עצבנה אותי. שמתי לה יד על הפה ודחפתי אותה על הפוף השני. הודעתי לה שעד שהיא לא מסבירה לי מה היא עשתה היום בהנהלה אני לא מקשיבה לכלום ממה שהיא אומרת. היא נרגעה קצת. הלכה רגע וחזרה עם איזו תמונה. היא שאלה מה שלומי היום ואם אני בסדר ועניתי לה שכרגיל. אין חדש. דרשתי שתענה לי כבר מה היא עשתה היום בהנהלה על חשבון שיעור מתמטיקה. היא כבר לא יכלה להתחמק. היא הביאה לי את התמונה, הסתכלתי בה ונזכרתי שמוריה אמרה שיש לה אח שגדול ממנה בשנתיים אבל החרדי שבתמונה נראה מבוגר יותר. ואמרה- 'זוכרת שנה שעברה שהייתי לבד, דחויה. אף אחד לא התחבר אליי? והשנה סוף-סוף קיבלתי מתנה. חברה כל כך טובה. שלומית, נהניתי נהנית איתך מאוד! אבל אז הבנתי שאנחנו לא אותו דבר. שאנחנו מאוד שונות. ורציתי, רציתי שתהיי כמוני. מצליחה ומעולה. שלומית, את יודעת למה? כי האדם הזה שבתמונה זה אחי הגדול. ולא, זה לא כמו בסיפורים חס וחלילה שהוא נפטר או משהו. פשוט הוא, אחי, עכשיו בן 30 ואת יודעת מה הבעיה שלו? הוא לא התחתן. הוא לא מצא משהי להתחתן איתה. למה? כי הוא עבר כל-כך הרבה גלגולים בחיים שהוא לא מוצא את עצמו. הוא היה דוס ואחר-כך יצא לחו"ל לדגמן 3 שנים ואז יצא למזרח, היה נזיר, התחרט. חזר להיות דוס. ושוב, יצא לחו"ל ולמד שם עיצוב במשך שנה וגר עם איזה גויה. ואז פגש איזה חב"דניק שסוף-סוף החזיר אותו לעצמו ועכשיו הוא חב"דניק נלהב שרק מחפש אישה. בשעה טובה! אני לא אבאס אותך, בעזרת ה', עוד חודש הוא מתחתן. ואני מאושרת ביחד איתו! שלומית, אני לא רוצה שתהיי ככה! לא רוצה שתעברי הכל ורק אחר-כך תביני שהכי טוב זה מה שהיה לך בהתחלה!! בבקשה, שלומית. תעשי לי טובה. תלמדי, תשקיעי,תתחזקי. את לא רוצה שיעיפו אותך, נכון?' הייתי קצת בשוק אז רק הנהנתי משהו בסגנון של 'כן' והיא המשיכה- 'ועכשיו לתשובה. שלומית, הלכתי היום למנהל. הוא התחיל להסביר לי מה ההבדלים התהומיים בינך לבין רינת. אבל לא הסכמתי לשמוע לו! הבטחתי לו שממחר והלאה את תהיי יותר טובה- בכל הבחינות! מאחותך. ובדיוק בגלל זה, שלומית, את נמצאת כאן עכשיו. איתי. את עושה איתי עכשיו את כל השיעורי בית והעבודות ולומדת לכל המבחנים שיש לך למחר. אחר-כך את הולכת הביתה, לוקחת בגדים ליומיים וחוזרת אליי ללילה. המשפחה שלי טסה כדי להכיר את המשפחה של הכלה בחו"ל אז הבית ריק. אם אמא שלך לא תסכים, אני אדבר איתה. אם את אומרת לא או שאת מתייאשת או כל דבר אחר אני אישית הולכת למנהל ואומרת לו שנכשלתי והוא מוזמן להעיף אותך.' היא לקחה לי מהיד את התמונה. סגרה את הדלת של החדר שלה והשאירה אותי לבד. הסתכלתי על השעון. השעה הייתה 14:15. שמעתי רעשים כאלה ואחרים אבל לא הבנתי מה בדיוק קורה שם. ואז- אז התחיל הבכי. בכיתי כמו תינוקת קטנה. באמצע מוריה נכנסה ואמרה לי לקום לישון במיטה שלה ושהיא מעירה אותי ב15:30 להתחיל לעבוד. קמתי כמו כלב צייתן, הורדתי נעליים ושכבתי לישון במיטה שלה. ב15:30 היא העירה אותי בטענת- 'הזמן קצר, המלאכה מרובה, הפועלים עצלים ובעל הבית דוחק', שטפתי פנים ואז היא קראה לי לשבת ליד השולחן בחדר. הייתה שם טבלה עם עמודות לכל דבר- מקצוע, שיעורי בית שהיו, עבודות שהיו בו ומבחנים במקצוע. הייתי צריכה לסמן V ליד כל מה שעשיתי. לצערי גיליתי שהיו הרבה משבצות ריקות. הבנתי שיש לפניי עבודה קשה. אחר כך היא הביאה לי דף ולידו ספר 'אורחות צדיקים'. מוריה הסבירה שזה ספר מקסים. כמו מסילת ישרים. ידעתי שמסילת ישרים מדבר על מידות אז שיערתי שככה גם אורחות צדיקים. מתחת לספר היה דף עם כל המידות שיש בספר 'אורחות צדיקים' והייתי צריכה לסמן איזה מידות אני חושבת שיש בי ואיזה אחרים חושבים שיש לי. אחר-כך גם מוריה סימנה מה היא חושבת שיש לי והשווינו. היא הכינה לוח-זמנים מטורף והתחלנו לעבוד. במשטר ברזל. השלמתי עבודות, מבחנים, שיעורי בית, סיכומים. הכל! ואפילו הגשתי איזו עבודת רשות שהוסיפה בונוס. מאז השתפרתי באורח פלא. כל יום מוריה מכינה לי לו"ז לכל היום. אמנם, עדיין רינת היא השולטת בבית אבל אני כבר לא הצל שלה. בעצת מוריה כתבתי להורים שלי מכתב שהסברתי על זה שאני מצפה שהם יקבלו אותי איך שאני, על זה שהחלטתי להשתפר ועל כמה שאני מעריכה אותם. גם לרינת כתבתי שאני מבקשת שתפנה לי קצת מקום להביע את עצמי בבית. זה עבד מצוין! מאז רינת ואני בקשר יחסית למה שהיה קודם. האחים הקטנים שלי אוהבים אותי ולא רק את רינת. אני מרגישה הרבה יותר טוב! והכל, הכל, הכל- בזכות מוריה. העניין הוא שיש קטע אחד שבו מוריה מעצבנת אותי- היא, עם כל הטוב שבה. כבר אמרתי שהאופי והחשיבה שלה שונים. ובדיוק בגלל זה היא מעצבנת. בעקרון, אנחנו מסכימות על המון דברים. אבל דבר אחד היא לא מסכימה לשמוע ממני- תודה. היא אומרת שהיא לא עשתה כלום והיא מתכחשת לכל מה שהיא פעלה וכמה היא השפיעה. ניסיתי הכל- לדבר איתה, לכתוב לה, להראות לה הוכחות. הכל. והיא לא מוכנה לקבל. היא אומרת שהכל עבודה אישית שלי וזה שהיא אמרה לי איזה משפט פעם אחת לא אומר כלום. יום אחד כשבאתי אליה להכין לו"ז לאותו יום היא אמרה שאני צריכה לעשות לבד אז ניסיתי ועשיתי משהו. הגשתי לה והיא העירה את ההערות שלה. ומאז, במשך השלוש שנים הקרובות זה מה שהיה כל יום. הכנתי לו"ז והיא בדקה, העירה, שינתה. היום החלטתי לנצל את הלו"ז כדי להראות לה כמה השתנתי בזכותה. רשמתי את הסדר יום שלי של לפני שלוש שנים. -להגיע בעצבים הביתה. -לאכול ארוחה שרינת תכין. -להתעצבן. -לא לעשות כלום. -לצעוק על כולם. -לישון עד הערב. -לעשות שטויות. -לרדת לרחוב ולהסתובב שעה עם אוזניות. -לישון עד הבוקר. מוריה ראתה את זה, קראה פעמיים-שלוש. ואז הסתכלה עליי במבט תוהה. 'זה מה שאני עושה היום.' עניתי למבט שלה. 'למה?' היא פלטה. עניתי לה שזה בגללה. שוב, היא הביטה בי במבט שואל. אז אמרתי לה שכמו שאני הקשבתי לה ביום ההוא כשהלכנו אליה הביתה- ככה היא צריכה להקשיב לי עכשיו. ובמשך חמש דקות דיברתי ודיברתי והסברתי לה למה היא צריכה להפסיק להתכחש לעובדה שהיא זכתה לשנות מישהו ב180 מעלות. ובסוף, סוף-כל-סוף היא הסכימה לקבל את מה שרציתי לומר לה. באמצע היה צלצול אז סיימתי במשפט שהתכוננתי לו כל היום- 'תמיד אמרת שלאחים יש את אותם גנים. עכשיו הבנתי. כשנחזור מהבית ספר אני אדווח להורים שלי, לרינת ולכל השאר שבזכותך, מוריה, זכיתי. מוריה, זכיתי להתארס עם אלעד, בחיר ליבי. אלעד מדהים בדיוק כמוך! אני מקווה שנצליח לעלות מעלה-מעלה שנינו. ביחד.' אחרי מספר שניות של עיכול שמעתי צרחה יוצאת מהאדם המהמם ביותר שפגשתי בחיי והרגשתי חיבוק מוחץ. בדיוק באותו רגע מוריה קיבלה הודעה 'אחותי, אנחנו מתארסים. תשמרי בסוד. בזכותך.' בינתיים אני כבר ברחתי למתכונת במתמטיקה שהתחילה לפני עשר דקות. המורה וויתרה לי בטענה שזה האיחור הראשון שלי בשלוש שנים האחרונות. כשסיימתי את המתכונת- שוב, ראיתי אותה חוזרת מכיוון ההנהלה עם דף ביד. את מוריה. שוב, עם פנים אדומות. הפעם כבר ידעתי שזה מבכי. למדתי לזהות את ההבדלים. שאלתי אותה מה קרה והיא חייכה אליי, החזיקה לי ביד, לקחה אותי לעץ שלנו. הדף היה מלא במספרים ובמקצועות של שלוש שנים. 'שלומית' היא אמרה לי 'את רואה מה יש למטה? איזה ציונים? נמוכים, אם יש בכלל... עכשיו. עכשיו יש לך 90, 80, 100! אין עלייך, שלומית. אין עלייך. אני מאושרת. אני מאושרת שזכיתי להיות גיסתך לעתיד. ואם אי-פעם רצית לומר לי תודה, תדעי שזאת התודה והמתנה הכי גדולה שיש. שקיבלתי אותך במתנה.' בחתונה החיבוק הכי משמעותי היה ממוריה. שלימדה אותי המון. ----------- לזו האמיתית.

בסיעתא דשמיא! שוב, הלכת. שוב, השארת אותי בודדה. לבד, עם המחשבות. אותן המחשבות שמובילות לגעגועים. שוב, הלכת, עם השקט שלך, הבטחון. אותם אלה שאני כל-כך אוהבת. ושוב, בקושי נפרדנו. אני רוצה אותך. כאן.לידי. איתי. עכשיו. בבקשה! בואי. אליי. ---- לאדם עם היופי הפנימי הכי מהמם שיש.

בסיעתא דשמיא! [ט"ו באב - ...שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו וכו'. ובנות ישראל יוצאות במחולות בכרמים וכו' (תענית פ"ד א' כו').] ולה, אין מכרה או שכנה, חברה או ידידה. בודדה. ובכל שנה, בהינתן האות מוציאה מהארון שמלה לבנה ויוצאת לחולל. [בתקווה.] ו[ע]ל[י]ה- שקר לבן.

בסיעתא דשמיא! "האדם דומה לציפור: הציפור יכולה לעלות מעלה מעלה, אך אם תפסיק לנופף בכנפי'ה תצנח מטה." ואני כציפור שאבדו כנפיה המהלכת על רגליה חוצה מדברות, ימים ושדות. אילו רק היו משיבים לי את כנפיי האבודות הייתי מתגברת על כל הקשיים בקלות רק מנידה כנף אחת ושניה ומתעופפת מעל המכשולים. ואם תשאלו- מדוע לא יושבת היא לנוח? מה מניע אותה לעבור המכשולים? אשיב- כנפיי האבודות. יצאתי במסע להחזירן ואיתן אני אוכל לעבור את הגדרים והמכשולים ביתר קלות. אז אם תמצאו חבריי את כנפיי האבודות השיבום נא אליי.