יצירות של טריכו

להיות שני אנשים נפרדים ולנסות להיות יחד מחוברים,מקושרים כאיש אחד. להכיר משפחה חדשה גיסות,גיסים חם וחמה, ועוד שכנה קרובה. ולטעום אוכל לא מוכר גם כשאני כלל לא רעבה כדי שלא לפגוע באף אחד, וגם בשביל לשמור על "לוק" נחמד כינויים חדשים,קשרים מסובכים קרובים וידידים וחברים ומנהגים משונים חרוסת נוזלית,וביצה עם כרפס ובסיסה בשבט עם סוכריית אננס ולבשל לבד מתוך חובה גם כשאין חשק ולקנות בשוק ירקות ובננה,תפוח ושסק ובעיקר להתחשב בבן זוג,לחשוב בהדדיות בקיצור נישואים זו עבודה ולא רק ידידות

אסתי, דיברנו היום בטלפון פעמיים ובכל זאת יש לי צורך לכתוב לך מכתב, אולי בכתב אני אצליח לבטא את מחשבותי ורגשותי.אני חשה צורך עז להודות לך על הכל. על הכתף שלך שתמיד יכלתי להישען עליה,על היחס הטוב,האכפתיות והדאגה שלך.תודה,אסתי. אתמול בשבת התפרצתי עליך מרוב לחץ ומייד בצאת השבת לאחר ההבדלה התקשרתי כדי להתנצל. ניסיתי להסביר לך שאני נמצאת כרגע בתקופה רגישה ומתוחה לימודים,חתונה,הכנות,חששות,געגועים,ויכוחים הכרחיים בין הצדדים ועוד ועוד סיבות שגורמות לי להיות כמו קפיץ מתוח ועלוב.במקום לשמוח בתקופה המאושרת הזו- אני בוכה וצועקת. למה. ואת במקום להשמור טינה לקחת אותי הצידה ובשקט הרגעת אותי. אני אוהבת אותך כלכך גם כשאת מוכיחה אותי הכל נעשה בעדינות וטוב לב. אסתי,שה' ישלם לך את גמולך הטוב ובעזרתו תמצא מהר את החצי השני שלך בלי עיכובים,בכמה שפחות כאב וצער. אני וארוסי כמו כמו כיפה כזו יפה שנסרגה לאט לאט והיד עוד נטויה. כל פעם עוד שורה ועוד דוגמא ולעיתים הצמר נפרם מעט אך שוב הסתדר וב"ה יהיה טוב שלך-אני

"עוד יהיה לנו טוב אם רק נישא תפילה גדולה אל השמיים" השלווה לא הגיעה אלייך עדיין היא פוחדת להתקרב, מחפשת בינתיים זוגות אחרים מאושרים העטופים בלב אוהב. ואת ואני מלאים בצפיות, חששות, תכנונים וכאב. מתי תרשי לי להיפתח אליך ואותך לחבב? מדוע את חרדה ואומללה כל-כך, הביני- אני נשאר איתך כאן ולא עוזב. נשאר ולא מכזב. אנא,די, הפחיתי לחץ, הורידי מתח.. זה לא נוח לי ולא בריא לך. אנו יושבים שעות על ספסל עץ או אבן, מדברים,מדברים ושוכחים מכל העולם. אין לך בעיה שנגור במחסן מקש ותבן ולישון על מזרן ישן וחם. העיקר בשבילך הוא להתחתן מהר בריצה בזריזות בלי עליזות, אך לי הקצב הזה לא מתאים אני זקוק לעוד ועוד געגוע,זמן ורגישות. לך מספיקות מספר פגישות כדי להחליט ולהתקדם הלאה ולשבור מגש,כוס או צלחת. וההורים שלך ושלי לוחצים עלינו מתי נביא להם קצת נחת יחד. ואני- שלושה חודשים נפלאים- ועדיין זקוק ליותר מצפה לראותך מצפים לחגוג עימנו צפיות יותר מידי

אני מדמיינת אותה מגיעה אלי מתקרבת לבית החדש יחסית, היא תנסה לפתוח את דלת ההזזה בעזרת הידית. אך השער לא יפתח ואין אינטרקום ואין פעמון ואין שלט חשמלי. ולא תהיה לה ברירה, היא תיאלץ להתקשר אלי וכך להפתיע אותי. ואני אצא לקראתה בפנים סמוקות ופה מגמגם וכל המחשבות על הטעויות שלנו יחד והמריבות והויכוחים ובעיקר- השאלה "מי האשם?" והחששות וההלם... כל המחשבות יצופו לי בראש כמו... כמו מזרון-ים נפוח מעט ועייף ומותש, שילדים רבים כבר הספיקו לשכב עליו ולשוט, כך ההרהורים שלי על העבר ממש ממש מטשטשים לי לעיתים את הריאות. והיא תחייך חיוך גדול תסתכל לי בעיניים ותגיש לי ביד הזמנה לחתונה שלה. אלוקים,לחתונה שלה. ואני הקטנה אברך אותה במזל טוב [: ואעמוד בדממה מולה. והיא תפרוש כלפי ידיה ותנסה לחבקני אך אני צינית ורצינית כהרגלי אתרחק מעט, כמו בהרבה פעמים אחרות שברחתי וחיפשתי ממנה מקלט. מקום מסתור מהדאגה שלה אלי... מקום מחבוא מכל מה שהיא יודעת עלי... למה,למען ה',שיחנשנו המון כל-כך? ומה נשאר מכל החברות הזו? רק הזמנה עם מבט רך. ולסיום,היא תאחל לי- "מירב,אני מחכה גם להזמנה ממך" ואני, ואני רק אשתוק ובמרירות אחייך.

היא דומה לאימה כל כך דומה לה כמו שתי טיפות מים אותו אופי,אותה תדמית אפילו צבע העיניים. אימה דומה לסבתה הן כל כך דומות אותו חיוך בין שתי הגומות, אותן לחיים אדומות, אותו פטפוט כמו בין שתי יונות הומות. אותו שיער מתולתל נפוח אותו לב זהב טוב תפוח עם אותה הרוח אותו המוח , אותו הכוח דומות. ברגע שהיא נולדה כולם אמרו פה אחד יש לשתיהן אם ובת אותה קומה,אותם תווי פנים, למעשה,אותם הגנים. וחברה אחת הכניסה לבת לראש שצריך לצאת מהחומות מבלי לחשוש וללכת רחוק ולעזוב ולהקשות עורף למוכר ולצעוד הלאה אל העולם הזר אל האנשים השונים והתנאים המשונים והבת הקטנה האמינה לה לחברה. לחברה שבאה מבית אחר, מתרבות בילוי אחרת. והבת המחונכת נותרת עכשיו לבדה מבולבלת. מקטנותה הבת התרגלה לבית חם ואוהב ושומר וסוגר ואיך בחופש למען ה' היא תסתדר? האם תרגיש כבת חורין? האם תצליח לחיות ולנשום את החירות? או שתשוב לבית שלה ותתחרט על הטעות?

בברכת המזון השבוע אנו מתפללים ומוסיפים "על הניסים", אנא ה', עשה שגם לנו יהיה פורקן מהמתח, בתפילת עמידה השבוע הוספתם "על הניסים", אנא ה',עשה שגם לנו תהינה גבורות בשטח. שמיים בהירים יפים שבת בצהריים, שינה בשבת תענוג מקסים, רק חבל שצינורות ברזל אדומות רבות פילחו והשחירו את השחקים. טילים שתיים-שתיים בזוגות נחתו על הארץ ברעד וברעש אדיר, סירנות ואזעקות החרידו אותנו, את תושבי העיר. הלכה המנוחה, נעלמו הרוגע והשלווה, ובמקומם שוכנים כרגע תחושות של פחד וחרדה. עוד מעט חצי מדינה תהפוך להיות עוטף עזה מלחמה בינתיים אנו מתפללים ומבקשים נס ותשועה. מה יהיה הסוף אין לי מושג, כרגע אנו חוגגים בממ"ד את החג.

זאת היתה אמורה להיות מסיבת הפתעה, דפיקות על הדלת, פתחנו אותה בשירה ובצעקה. אך אלו היו בכלל ברסלבים שבאו לבקש תרומה, הם לא הבינו למה אנחנו מזמרות בצהלה. אחרי שהסברנו להם שאבא ואמא לא בבית, ונתנו להם מספר מצלצלים, הם הודו לנו, יצאו והשאירו אחריהם ספרון מחזק ומַחכִּים. שוב כיבינו את האור, אספנו מהרצפה את הנצנצים, והמשכנו לערוך את השולחן במיני מזונות ומגדנים. צלצול בפעמון, והנה מור נכנסה הפעם הגיע הרגע האמיתי, שאליו חיכינו עד מאוד. בהתחלה היא משום מה היססה כי לא הבינה למה כולנו חוגגות אצלה בסלון הורוד. לא נתנו לה זמן לחשוב מפני שמייד עטפנו אותה בחיבוקים ובנשיקות, מזל טוב לכולם ושנתראה רק בשמחות.

שיר שחיברתי לפני 3 שנים והוא נשאר אקטואלי לחלק מאיתנו, גם היום. היינו היום בהר הרצל בירושלים בבית הקברות על הר הזיכרון, היה לנו מדריך דוס מתנחל נראה לי שהוא הגיע אלינו מחברון. הוא סיפר לנו על חיילים אלמונים וקצת על מה שקרה, הוא גם השמיע לנו את השיר של חנה סנש- למות צעירה. השיר הביך אותי. אולי אותנו. אנשים קטנים זה מה שאנחנו. אנו מתלוננים, לא מתמודדים סתם סתם אנשים רגילים. באים ומספרים לי על גבורה, על השואה, על המכבים, על כאלו שבחרו בחיים. והם מביכים אותי. גם כאלו שבחרו למות על קידוש ה' או בשביל המולדת שלהם. הם נותנים לי הרגשה של ריקנות ואפילו בושה, ואני סתם עצובה. מוקדש לדוד חטואל

למה פגישות המחזור שלנו הפכו להלוויה וערבי זיכרון? למה אנחנו צריכות לחזור לאולפנה ולפגוש נרות נשמה ומכתבי יגון? למה,לעזעזאל,למען ה' למה המחלה הארורה הזו פוגעת בכולם בהם, בסגן מנהל, במורה למגמה שלי, בסבתא, ועוד קרובים,ידידים. בשבילם אלו לא חיים! כואב לי הלב,הבטן,המוח, הראש,התקווה,המצב רוח חברה מתקשרת אלי מתנשפת ,בוכה ובלי שתספר כבר הבנתי איבדנו עוד...

מאיר מכור זה כבר ברור לא לסמים ולא לסיגריות ולא לשום לב מאיר מכור לסרטים ולמחשב אבא ואמא כבר לא מצפים לא לגאון בתורה ולא לתלמיד ישיבה שחורה אבל הם כואבים על כך שהוא צופה בדיסקים ותקליטורים שהשיג מכל מיני אנשים שונים משונים ולא מוכרים. הם לא יודעים איך לחנך ילד בן תשע עשרה שנים? זה לא עניין של אמונה. זה רק כיף חיים והשפעה מחברים. אמת אחת והרבה שקרים אלוקים אחד והמון דעות ורבנים טעויות וזרמים. יהיה טוב בע"ה..........ומה איתי?

החיים זורמים סוחפים אותי בכוח, אין לי רגע מנוחה. תמיד מתרוצצות לי מחשבות במוח הקודח רותח, כמו יושב על המדוכה. לא התעמקתי, לא ניבאתי לא ידעתי למה לצפות. אלוקים שולח לי הישר לתוך ידי הקטנות כשרונות ומפות לא חשבתי לעצמי שלימודים,עבודה והחיים בכלל הם כל כך דורשים ותובעניים. כרגע אני לא משוררת, לא מפתחת מודעות עצמית וגם לא כשרונות חובבנים. אין לי זמן לכל המותרות הללו, ברוך ה',אני אישה נשואה. יש לי בית ומשפחה. תודה לאל שמצאתי בעל שגורם לי יום יום להיות מאושרת ושמחה.

במצב שאני נמצאת בו עכשיו לא מצאתי אף שיר שיתאר את ההרגשה. לא שמעתי שיר אחד נקי ומדויק אשר יוכל להתאים לסיטואציה החדשה. המוח שלי מלא במחשבות. הן מתרוצצות כמו מטוסי קרב שאיבדו את דרכם. הן מתנגשות זו זו בעוצמה רבה בכל הכוח. הן לא נותנות לי לעבוד וגם לא לנוח. מחשבות-בכל הכוח. זו לא העת לברוח. הלב שלי והשכל שלי כמו הבן החכם והתם. החלום שלנו, נופל וקם. כמו משחק קר-חם. החלום שלנו מתממש מתנפח וכמעט מתנפץ, כמו בלון שעושה כל-יכולתו כדי לברוח מענפי העץ. |אנחה| ועוד S.M.S ועוד אחד. לא מצאתי שיר, לא מצאתי.

חשוב לכתוב גם שירים שמחים, שירים עליזים על ימים טובים. רצוי לשורר גם על אירועים מאושרים, שזכרונם גורם לנו להמשיך ולהיות חזקים. כדאי לחבר יצירות שרקומות מהמון מחשבות נפלאות כאלו המסוגלות להשאיר בנו כוח הלאה לתקופות אחרות אפורות וקשות. זהו קטע אופטימי נחמד לסתם יום של חול אחד יום עצוב שבו אנו חשים בדד יום שכזה-שהפסימיות שולטת בו באופן חד והגוף כה חלש והשכל מגומד והכל מתנפח ומאבד מימד והשמחה נשכחת אי-שם בצד... דווקא אז, תיקראו את הכתוב ותפנימו אל תכעסו על אחרים וגם את עצמיכם פחות תאשימו! תזרקו את התסכול והיגון לים או מעבר להר, המצב ישתנה בעזרת ה' אם לא היום אז מחר. אני לא מבטיחה שתמיד העתיד ישתפר אבל לפחות נקווה שאנו נסתדר. נסו ביחד - יד ביד לשחרר את הכאב והפחד. בואו נהנה מהשגרה, מהבריאות, מהפריחה, מהזריחה, מהצמיחה מהאדמה... קדימה, אין לנו דרך אחרת מוכרחים לבכות ולרקוד מהנשמה.

איך? איך אני אגיע? לסכום כספי ממש ענקי? זה לגמרי לא נורמלי ובכלל לא חוקי. שלושים אלף לשנת לימוד רק תביא- ואתה מסודר, מקצוע שיהרוס לך את הבריאות עד שתצליח לנסות להשיג את השכר. איפה הצדק?אני לא מבינה בשביל מה למדתי שנים באולפנה? ניגשתי לפסיכומטרי,עברתי בגרויות. בשביל מה? כדי שיאמרו לי... מועמדת יקרה,הממוצע שלך עדיין מתחת לציפיות, מצטערים,לא התקבלת כי חסרות לך נקודות. המשיכי לשפר עד גיל זיקנה ושיבה, אולי עד שתהיי בת מאה ושבע.. אולי עד אז היוולדו לך נכדים ונינים... ותשכילי ותרכשי ביחד עימהם תעודות ותארים. למה לא לתת לבנאדם לפרוש כנפיים ולעוף למרחבים,למרחקים? למה לא לאשר לנו להתחיל כבר את הלימודים האקדמאים? אנחנו-אחרי שירות,בנות עשרים אך את המכללות והאוניברסיטאות לא מעניין הגיל. הם דורשים בתוקף- "אתה חייב להיות מוכשר, מיוחד ובלתי רגיל. ואיך פתאום מכללה פרטית כן תסכים לקבל אותי? האם הכסף באמת מחליף את השכל? זאת שאלתי!

יש לי אוסף פרצופים שאותם אני מלקטת אחד-אחד לתוך ליבי וזכרוני יש לי באוסף פרצופים מבית הספר היסודי ומגן הילדים, יש לי גם פרצופים מהבנק ומקופת החולים. והפרצופים הכי הכי נחמדים הם דווקא מתקופת המלחמה.. אותם אנשים שהכרתי במקלט פרצופים המלאים בנשמה טובה דנה,חנה,נחמי,חובב,אורנה ועוד בנות שירות ומורות חיילות ומתנדבים נוספים. כולם כולם למרות המתחים תמיד היו נחמדים ושמחים, תמיד השתדלו לעודד את הילדים. תודה

חוסר הברירה יוצר מציאות שאולי לבד לא היינו מגיעים אליה בכלל. מתי שהוא מתחילים לדבר, חוזרים לנורמה, כי לשתוק תמיד זה לא קל. יש מחשבות, יש דיעות ויש רגשות שמתפרצים, מתוך הגבות, העיניים, הלחיים וקצוות השפתיים, הם יוצאים מתחצפים. אני צריכה להוציא מהמוח שלי את התדמית והכלא והחששות, ותמיד חייבת להיזהר שלא לפגוע באף ברייה ולא לפחד מכשלונות. לחזור לדבר...

חשבנו שחזרנו לשגרה ולשקט חשבנו שהפסקנו להיות שדרות סוג ב' אך הבוקר התעוררתי שוב פעם לאזעקה עולה-יורדת, מפחידה וצורמת,מצילה חיים ומבלבלת. ובנס ניצלו ממוות תושבי השכונה ובנס ניצלו ממוות הפועלים בתחנה ובנס ניצלו ממוות מתפללי בית הכנסת ובנס ניצלו ממוות האנשים במכולת ובנס ובנס הקאסמים לא פגעו בגוף. ואין לנו לאן לברוח ואין לנו אפשרות לעוף. אין לאן? זה הבית שלנו והעיר והארץ והמדינה יש לנו כאן בתי ספר,חנויות,בית קברות ומכללה. ואין לנו לאן ללכת וגם לא מקום מסתור ואין להם שם פתרונות בממשלה איך למנוע קאסמים מהאיזור. אפילו למתים אין שקט ואין שלווה הטילים עורכים להם וידוי הריגה.

עוצמת את העיניים, מנסה לברוח לעולם החלומות, מחפשת איפה אני אוכל להסתתר ולהתכסות. שוכבת מתחת לפוך, או על הרצפה, סתם מתכרבלת בדשא או בתוך שמיכת צמר, על המיטה. מנסה לברוח לטול של שינה, אך מסביבי הכל בסדר ישנה אולפנה, כיתה, משפחה ומדינה. וגם את העבר.

ראיתי היום מסומם מעולף מול התחנה המרכזית בתל אביב אנשים עברו לידו מבלי להניד עפעף לא הבנתי איך הם כל כך אדישים. אני רוצה לשיר: תתגבר תתגבר... זו תקופה וזה עובר! אבל לא, עכשיו כבר מאוחר,הוא התמכר. עצוב, מספיק יש לנו אויבים מבחוץ. לא צריך להכניס עוד לבפנים. מדליקים חדשות ושומעים רק צרות אם לא בארץ אז שם בחו"ל בטיול.

אנחנו האנשים הקטנים שלא הקמנו שום גוף אלא רק את עצמינו אנחנו האנשים הפשוטים שלא ניהלנו אף מועצה אלא רק השתדלנו מעט עזרנו לחברינו ויעצנו אנחנו האנשים האלמוניים שלא מחוקקים בכלל אבל בוודאי שומרים על החוק בהקפדה בהתמדה אנחנו כולנו רובינו פלוניים מאנשהוא... שלא יזמנו פרויקטים אבל אותם לאט-לאט כן ביצענו לא הרצינו לאיש נאומים נאומים ארוכים ותובעים חוץ מ... לליבנו.

יום הולדת לטובה... אני אוהבת אותה כל כך אבל כשהיא מתקרבת אלי, אני לא יכולה, לא מסוגלת . אני רוצה ללכת... לקולר, ללוקר, למזכירה, למכולת, לסגנית... לא משנה לאן ,לא משנה. העיקר לברוח, מספיק דיברנו, מספיק חשפתי את עצמי כלפיה. אני לא יודעת מה יש בה בנערה הזו? היום היא רק בת 18 אבל יש בה נפש של בת 40 לפחות. רציתי לומר לה -"די, טובה, מספיק!" אבל שתקתי. בעצם לא שתקתי. כל מה שלא סיפרתי לאף אחד, כל מה שאגרתי בתוכי בלב במחסנית הטעונה, שמה פנימה בתוך ציפור הנפש שלי, הכל, הכל היא יודעת [כמעט], ולמה? אלוקים, למה? הכרתי אותה בגיבושון בחופש הגדול לפני שעלינו לכיתה ז'. אני בהירת פנים עם שיער חלק ארוך וחום, והיא שחרחורת, גבוהה, צחקנית ורצינית כאחד. היא לא היתה כמו כל הבנות היהירות האלו שחושבות רק על עצמן, לא, ממש לא. תמיד היא רצתה לקרב את "הבנות הפחות מקובלות", תמיד היא חיפשה למי לעזור ולסייע, תמיד היא שידרה צניעות וענווה למרות כל הכשרונות שלה. טובה. שוב פעם אני מהרהרת עליה, עלי ועל הקשר ביננו. ילדה מסתורית. לא סתם קוראים לה כולם כך-בשם טובה. יש לה לב זהב ועינים מבינות מתחשבות ודואגות. מחפשות על מי להגן? אז למה, למה היא לא כיבדה את השתיקה שלי. למדנו ביחד באותה כיתה, לפעמים ישבנו גם באותו שולחן, צחקנו מאותן בדיחות והאמנו באותן עקרונות. אך היא יותר מידי שלטה בי, יותר מידי. נכון, גם אני אשמה, שיתפתי עימה פעולה. מילים שהוצאנו מהפה כבר היא אפשר להחזיר אותן כמו כרית נוצות קרועה שמתעופפת ברוח כך נראה הקשר ביננו. היא יכלה לעשות "ראש קטן" כמו כולן, לא לשאול אותי על הבעיה, על הבעיות. במילא היא לא עזרה לי, להיפך, עכשיו אני פוחדת ממנה, חוששת כל-כך. מצד אחד אני סומכת עליה שהיא הגונה ויודעת לשמור סוד ולא רק להמתיק אותו, ומצד שני.... מי יודע? אולי כמו שהיא גרמה לי להיות תלותית בה [כן,סליחה על המילה הגסה הזו]. אולי יש גם עוד בנות במצב הזה כמו שלי. כמוני. יום הולדת לטובה. במקום שאנחנו נברך אותה ,היא בירכה אותנו .נערה יפה ואצילית כמו כלה בחתונה של ספרדים.היא יושבת על המדרגות והבנות ניגשות אליה כדי שתברך אותן: "...וחתן בעיתו ובזמנו". כשהגיע תורי היא בירכה אותי ברכה אחרת שונה - "שתפתחי את האישיות שבך". 'תשכחי, תשכחי את כל השיחות שהיו ביננו', אני רוצה לצעוק לה, אבל רק חייכתי ועניתי אמן. אישיות- היא למעשה לפי הפסיכולוגיה האמריקנית -פעילות ,שליטה עצמית ,התמדה ,רוח טובה ,איזון רגשי, אובייקטיביות, ידידות, מחשבה פנימית, שיתוף פעולה וגבריות/נשיות. עכשיו יש לי שיעורי בית, לסמן כל יום ב-וי או איקס היכן השתפרתי, אם בכלל. עברה שנה, עכשיו אנחנו בנות תשע-עשרה,כל אחת נפרדת לעולמה שלה, לדרכה הפתלתלה. אנחנו כמעט ולא נפגשות, כמעט ולא מיתראות. כל אחת מתנדבת בשירות לאומי במקום אחר, בתחום אחר, בדירה אחרת. לא שכחתי אותה, היא גם לא שוכחת אותי. פעם בשנה ביומולדת אנחנו מתקשרות, מדברות, אוהבות מרחוק. יהיה בסדר, ניפגש בחתונה בעזרת ה', רק עכשיו אני זקוקה לשקט, לרוגע, לאומץ. "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הן לטובתו זה מעין עולם הבא."

קשה לי לראות אותך ככה מסתובבת במסדרונות לבדך, חוששת מאנשים, פוחדת. קשה לי לראות אותך ככה תמיד רצינית, תמיד מהרהרת. והמבט הזה בעיניים,מבטים מלאים בשאלות,מבטים מתנצלים. מתי תצעקי? מתי נשמע את מה שאת באמת חושבת? די, תפסיקי, את שווה כמו כולן.אל תפחיתי מעצמך. מה שהיה-היה. אני יודעת, בעצם אני לא באמת יודעת מה הם החלומות שלך והסיוטים... כשחיכינו בתור לדואר, משוחחות ביננו, מתווכחות, את לא בכית. רק דיברת בקול חנוק ומתוסכל. ביקשתי ממך-"תעזבי את העבר!כולנו טועים". את ענית לי את אותו משפט קבוע:"אבל...אני אשמה". חזרנו לאולפנה, אני על האופניים, זורמת. ואת צעד אחר צעד. לא מתמקדת בעיניים שלי, בורחת. מאז לא התקרבת אלי יותר. מאז שקעת בעצמך עוד יותר. יצאנו מהקניון, את נבוכה ומתביישת ומידי פעם מגחכת. ואני מקשיבה ואוהבת ולא מבינה. אנחנו נגענו- לא נגענו באותה בעיה.יש בך חוש הומור, אינטלגנציה וגם שנינות. יש בי אכפתיות ודאגה וציות כלפייך. זהו, כבר לא ניפגש יותר, הכל נגמר. ההצגה תמה והוילון נסגר. נפרדנו, בלי מילים. שנה הבאה, כבר לא נפגש בכיתה מול הלוח הלבן ומול פינת הד"שים. שנה הבאה, לא תצטרכי להתחמק ממני יותר בכל מיני מצבים. שמתי לב, אי אפשר היה להסתיר את הלחץ שבתוכך כשאני נמצאת בסביבה. בטיולים, במסיבות ובכלל באולפנה. שנה הבאה, הכל יתחדש וישתנה. אנא,נצלי את ההזדמנות.

לגור בשדרות למרות הקאסמים, כי הבית שלהם הוא בעצם שם. לשרת בצבא ולאבד שנים ודמים, כי צריך וחייב להגן על העם. לגדל אצלך ילדים זרים, כי גם הם זקוקים לבית חם. לעזוב את הכל ולהתחיל מחדש את החיים, לעלות לארץ שכאן למולדת שמעבר לים. להיחטף על ידי החמס ולהישאר תקוע שבוי בכלא העזתי רק בגלל שאתה, גלעד, יהודי.

אני לא רוצה לשקר ולרמות אני יודעת השקרים לבסוף מתגלים, אין להם רגליים. אבל אני לעיתים גם לא רוצה לומר את האמת כי היא מביכה ומעוררת שאלות שאין לי תשובות עליהן לבינתיים. ואנשים לא מבינים אותך יש להם עקרונות אחרים, הרגלים מוזרים, סטנדרטים שונים, אידיאלים משונים ורק אתה מבין את עצמך,לא... גם אתה לא! אל אמונה זכני לדעת מעלת נפשי הקדושה...