יצירות של מה המצב

בס''ד "אנחנו שנינו מאותו הכפר,, אורי אני מאזין לשירי יום הזיכרון שמתנגנים להם ברקע, יושב ועליך חושב. השיר שאהבנו מתנגן ברדיו ואני, אני מבין יותר מתמיד את מילות השיר, אבל משנה אותן בראשי לכפר אחר. "אנחנו שנינו מאותו הכפר אותה קומה אותה בלורית שיער" נשארנו שנינו בלי הכפר גבהנו בקומה נשארה בלורית השיער שלוש שנים וחצי אנחנו בלי הכפר. הכפר היפה שלנו נילקח מאיתנו, נישדד נקרענו מעליו וכבר לא ניהלך בו בלילות שישי. הכפר, היישוב נשאר שם מאחור עם הים, החולות והזיכרונות. "אני זוכר בקרב שלא ניגמר פתאום ראיתי איך אתה נישבר..." לא הבאנו אותך אל הכפר ולא נהלך בחולות שמעבר לגדר. הבאנו אותך אחרי הקרב אל הר הרצל אל חלקת החיילים, מגני העם והמולדת. היית צריך לראות כמה אנשים באו ללוות אותך אם היית לידי היית מסמיק ואומר במבוכה שלא היו צריכים לטרוח כ''כ בשבילך. אורי לראות את ארונך העטוף בשני דגלי ישראל, הכתום-כחול והכחול-לבן היה דבר בלתי נתפש. לראות את כל האנשים הללו הולכים, מוחים דמעה אחר ארונך היה דבר הזוי לחלוטין. אבל לדעת שידעת שזה יוכל לקרות ושנפלת בלב שלם בקרב על הבית. דיברת איתי על סכנת ההליכה לצבא, על זה שאתה לא שלם עם הגיוס ואז, אז החלטנו שביחד נתגייס, ביחד נלך לצבא כמו כל הדברים שעשינו, יחד. באותו הלילה שהחלטנו להתגייס ביקשת ממני בקשה שהיתה נראתה מוזרה ביותר לי שאתה, האופטימי שבננו תבקש שהבטיח. אמרת שאם תמות –ואתה מקווה שבקרב על הכפר ביקשת שיקברו אותך בגוש, מול הים שאהבת, בחולות הזהובים והנקיים של הבית. אורי, אני מצטער לא קיימתי את ההבטחה שלי אליך. אני מצטער. בקרב שנפלת לא שיחררו את הגוש, הבית, הכפר ולכן אתה נימצא שם, בירושלים עם יתר הלוחמים שאותם אתה פוגש עכשיו תחת כיסאו של ריבון העולם. אורי, אני מצטער שלא קיימתי את ההבטחה האם תבין אורי? אינני יכול לקיים את הבטחתי לא כעת. אבל עכשיו, עכשיו אני יכול להבטיח, להישבע דבר אחד, אעשה הכל כדי לשוב לחבל ארץ שכ''כ אהבת ושם הקים לזכרך כפר כמו הכפר שאותו חלמנו להקים. אורי, אחי אתה חסר ואינך יודע עד כמה! תמיד אזכור אותך בכל צעדי ודרכי. עמיחי. את המכתב הזה כמו המכתבים הרבים שכתב לאורי שם עמיחי בתוך הקופסה, קופסת הזיכרונות שלו מהכפר ומאורי. * * * * * * כעבור 20 שנה הגוש ניכבש ועמיחי יכול היה לקיים את הבטחתו לאורי שחזרה בהרבה ממכתביו אליו. היישוב כולו התקשט לקראת המאורע והיה ניראה כאילו גם הים וחולות שמסביב משתתפים בשמחת האנשים. עמיחי נשא בזהירות את ספר התורה הראשון של היישוב לכיוון הבית כנסת ולחש לאורי שהינה הוא מקיים את הבטחתו ביישוב, בספר התורה הזה שהוא נושא בידיו ובבנו אורי שרוקד על ידו, וכולם כולם נושאים את שמו ויודעים את סיפורו.

הוספתי. מקוה שמספיק. בס''ד סיוטים אתר הקרווילות ניצן. -"ואוו השעה ממש מאוחרת! יאללה ליאתוש לכי לישון!'' - "אין לי חשק!!'' -''אין כזה דבר! מחר יש לך לימודים'' -אז מה?! לא איכפת לי!''אמרה ליאת באדישות.נמאס לה שנכנסים לה לורידים כל הזמן. -''ליאת אני לא שואלת אותך אני אומרת לך! לילה טוב!''אמא של ליאת אמרה זאת בפסקנות וחשבה לעצמה על ליאת האחרת, שלא היתה סרבנית כ''כ פעם. -''אוף! לילה טוב אמא'' -''חלומות נעימים'' -''נקוה''ליאת אמרה זאת באדישות ומין יאוש שלא היה בה פעם. גוש-קטיף. ליאת מתווכחת עם חברתה ללימודים על המשך המאבק. התאריך הוא כחודש לפני מועד הגירוש. -''אנחנו חייבים לעשות משהו כדי שעמ''י יבין איזה טעות הממשלה עושה!'' -''משו כמו השרשרת?'' -''כן!משהו גדול כזה עם עוצמות!'' -''אין סיכוי!זה במילא לא יעזור!''את המשפט הזה אמרה החברה בשקט, שקט מיואש. -''מה זה הייאוש שלך?''שאלה ליאת כלא מאמינה. -''אני לא מיואשת אני מציאותית!'' -''אל תדאגי יהיה טוב!!והעיקר זה שאנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו!'' ליאת הולכת עם חיוך גדול ואמונה ענקית למטה המאבק לראות מה צריך לעשות. ליאת פועלת רבות למען שהגזירה תתבטל ויחד עם פעולותיה הגשמיות היא מרבה בתפילות. נגזרה הגזירה מאת ה' וליאת ומשפחתה גורשו מביתם שבגוש קטיף. יום בגירוש הגיע ואיתו כאב גדול ומשבר עמוק. ביום כואב זה היו כל בני המשפחה כולל הילדים הנשואים,יחד בבית ההורים. -''תפתחו בבקשה אנחנו לא רוצים לעשות זאת בכוח'' -''לכו מכאן! לא רוצים אתכם!'' אחרי ויכוח ממושך וסוער בין בני המשפחה הוחלט לפתוח את הדלת. -''תודה שפתחתם. זה היה יוכל להיגמר בדרך שכולנו לא היינו רוצים. יש לכם חצי שעה לארוז ולבוא לאוטובוס שמחכה ברחבה.'' -''זה החיים שלנו! איך אתם מסוגלים?''-''רובוטים'' -''אנחנו מבצעים פקודות. חצי שעה. להתראות'' החיילים ופרצופם האטום יצאו מין הבית. -''די!די!איך הם עושים לנו את זה?ה' תעזור לנו!'' בני המשפחה החלו באריזת פריטים נחוצים באווט מוחלט כשהם שבורים מבפנים. ליאת לא נוקפת אצבע רק בוכה ומחובקת ע''י ערן אחיה.החיילים שבים אל הבית וחוזרים על פקודתם האטומה. בני המשפחה התקדמו לרחבת האוטובוסים חלקם נגררים ע''י החיילים וחלקם הולכים בכוחות עצמם תומכים אחד בשני כשעל פניהם ניכר שיברם. משפחת כהן הגיעה למלון בירושלים ושהתה בו 3 חודשים בלתי נסבלים שלא הוסיפו להרגשה הנוראית של האין בית. החודשים שבילו במלון היו די והותר בשביל המשפחה שלא יכלה לסבול את החוסר פרטיות בארוחות,האוכל, אי פינה משלך וחוסר וודאות מוחלט לגבי ההמשך. עקב כך ההורים לבית כהן החליטו שהם יתגוררו באופן זמני בניצן. מאז הגירוש ליאת לא אותה ילדה כפי שהיתה בעבר. לפני הגירוש ליאת הייתה ילדה עם אמונה, שמחה, שובבה, פעילה וחברותית אחרי הגירוש ליאת נהפכה להיות ילדה עם אמונה מעורערת, שקטה, מופנמת ומתבודדת עם ספריה ויומנה. הוריה שראו את השינוי הגדול שחל בה חשבו שזה יעבור והזמן יעשה את שלו, שליאת תימצא לעצמה חברות ותעבור את התקופה הזאת שהיתה קשה בשביל כולם. הגעגועים אכלו גם אותם. אבל מאז הגירוש עברה שנה ומחצה ליאת ביתם החמישית של יעל ומשה כהן הלכה והסתגרה בתוך עצמה, הלכה וקמלה. כל נסיון לדבר איתה, לשלוח אותה לאחיה ואחיותיה הנשואים העלו חרס ואפילו ערן כבר לא היה יכול לעזור. ערן היה אחיה של ליאת שעליו הייתה הכי קשורה ואיתו הכי דיברה. אבל אפילו הוא לא הצליח. -היי' ליאת!מה קורה?'' -''פסדר. מה 'שמע?''ליאת היתה פסיבית מנותקת ואדישה.-''אני? ב''ה! אבל את לא נראית משו!'' -''אני????'' -''כן.את!ואל תשחקי אות התמימה! מה עובר?'' -'' כלום לא עובר!'' -''די ליאת! אל תשקרי!אני מכיר אותך טוב מאד! את לא כמו פעם!'' ערן דאג מאוד לליאת וכאב לו שהיא לא מדברת איתו ושהוא לא יכול לעזור לה. -''מה פעם? פעם זה פעם!! אי אפשר להתנות? די ערן. עזוב אותי! אני רוצה שקט!'' - ''טוווב. אבל תדעי, שאני תמיד יעזור לך! ומתגעגע לאחות הקטנה והחייכנית שלי!''ערן יצא מהחדר עצוב, אבל נחוש לנסות לדבר עם ליאת שוב ושוב. ליאת לא רצתה את עזרתם של בני משפחתה. היא רצתה רק שקט, שקט ושקט. בני משפחתה כבר התחילו לעזוב את ליאת לנפשה ולנסות לעזור לה יותר מרחוק, לתת לה את השקט שרצתה בו. אבל אז אז החלו הסיוטים........ "יוצאת מהבית, הולכת בכביש כאילו המטרה יודעה וברורה לי. והנה אני עוברת את הבית-כנסת ואת הבית של כהן ואז אני עוברת את הבית של הרב פונה ימינה ומגיעה אליו, לגן הזיכרון מתיישבת בצל העצים ששתלו לזכר הנופלים יושבת חושבת ומתחילה לקרוא ספר. -מאיפה הוא צץ פתאום? ואז- אש,חיילים,בכי,צעקות,מכות. אאאאאא אני מזיעה כולי 'מה קרה לי? אוי שוב פעם החלומות על הבית על הגוש, למה החלומות האלה לא יכולים להיגמר בטוב בשלווה כמו שהיו החיים שם? ולמה זה בכלל נגמר?' אני חוזרת לשכב אבל לא נרדמת. חושבת על הבית, היישוב ,הגוש, הים, על האנשים וכל מה שהיה ולוחשת: ''לא נשכח לא נסלח אני עוד יחזור!!! והמילים הם כמו מילות קסם מרגיעות מרדימות... "(- מהיומן של ליאת) ערן שהבחין כמו כל בני המשפחה בהתעמקות המשבר של ליאת ניסה שוב ושוב לעזור לה ולא התייאש.אך ליאת הרחיקה אותו ממנה ולא דיברה איתו. אך לאט לאט ליאת החלה להישבר בתוכה עוד ועוד. ליאת הרגישה שהיא חייבת לדבר עם מישהו, שהיא לא יכולה יותר. היא החלה מדברת עם מי שתמיד לא התייאש ממנה ותמיד רצה לעזור לה. ליאת החליטה לדבר עם ערן. -''אתה מבין ערן?אני לא יכולה להשתחרר מזה!אני פשוט לא יכולה!!''קולה של ליאת היה כמו זעקה של חיה פצועה.-''ליאת ממי...'' -''אוף! אני לא יכולה יותר!נמאס לי!אוף אני לא אוהבת לבכות!!'' -"תבכי,תוציא יהכל,אני איתך!'' ערן נעצב על זה שהוא לא איתה, עם ליאת עכשיו, דוקא כאשר היא צריכה אותו אבל ידע שאסור לו לשדר לה שגם הוא שבור,כמוה. -''לא!אתה לא איתי!אתה לא!!'' -''את יודעת שאני לא יכול, אני לא יכול!הלוואי ויכולתי. ליאת תקשיבי,נשמה, ברגע שאני אבוא לסופשבוע נלך רק שנינו לטייל ותוציאי הכל,אבל הכל,טוב ממי?'' ליאת הקשיבה לערן אחיה ושמעה את התחינה והכאב שבקולו. היא ידעה שערן לא יכול לבוא אליה מתי שהוא רוצה, כי הוא בצבא אי שם בצפון. ובמיוחד עכשיו שהמצב בצפון כ''כ מתוח. הקול של ערן הרגיע את ליאת. -''ערן, אני אוהבת אותך!אתה האח הכי טוב שלי!'' -''אני יודע נשמה ואת האחות הכי הכי שלי! אז קבענו טיול?!'' -''סבבה, תו...'' -''ליאת אני חייב לרוץ!נשיקות לכולם,בי' " את תחושת הרוגע שמילאה את ליאת לשמע קולו של ערן החליפה עכשיו תחושה מוזרה, לא מובנת. ערן נפרד בחופזה מליאת ויצא למלחמה,להגן על הארצו, ביתו. אחרי שבוע דפקו חיילים בדלת ביתם של מפחת כהן,ליאת פתחה להם. זו הפעם האחרונה שליאת דיברה עם ערן. היום היא חולמת גם עליו. ''רצה אחרי ערן בשבילי היישוב. השבילים המוכרים כ''כ, הדמות המוכרת כ''כ. הינה הוא נעצר, מחכה לי כדי שניכנס יחד הביתה.אני מנסה לגעת בו. ואז- אבא בוכה-אף פעם לא ראיתי את אבא בוכה אפילו לא בגרוש!,אש, חיילים, תלולית אדמה לחה, מכות, אמא בוכה,צעקות, כולם מחובקים יחד,קריעה. אאאאאא אני מזיעה כולי. ערן ,ערן שלי לא יחזור! ערן עכשיו רואה אותי מלמעלה. הוא בטח שואל עכשיו את אלוקים מתי אני אראה אותו שוב , מתי נחזור הביתה. הימים, השעות, הדקות, השניות עכשיו יותר קשות מאי פעם! אבל אני יודעת שערן ואלוקים איתי תמיד! גם כשאני לא רואה אותם. ככה ערן הבטיח, כתבתי את זה ממזמן ועכשיו שיפצתי והחלטתי לפרסם את זה.בבקשה לכתוב הערות והארות בונות.תודה ל 'האזארי'.

שמש וכנרת...

ROCK למי שלא יודע זה סלע או אבן...יומטוב=)(=

סוף מסלול נחל אל-על....אחד הקטעים של המפל.....יומטוב=)(=

תמונה שצילמתי לפני כמה חודשים בטיול שנתי.שבוע טוב=)