יצירות של הלל92

"בטרמפים?!" אותי שואלים. "שם הסכנה גדולה" "אוי צרה צרורה" אך ללא לחץ אנו ללא יחץ. אין אנו מזלזלים "לי זה לא יקרה". אלא טוענים "בעולמינו אין מקרה". כבדהו וחשדהו אנו מצווים ואף לקיים משתדלים. בזהירות רבה אך בגאווה נמשיך לנוע בארצינו הקדושה וכך לקיים את המצווה.

מזל טוב לך אחייני. חייך ושמח למעני. בשנה גדלת ובה התפתחת. לך נאחל חיים עד מאה ועשרים. אז תחייך ותשמח בחייך. הוסף אור ושמחה לעמך כי בדיוק לפני שנה הגעת כמתנה... אוהב אותך יקירי. אוהב אותך כאהבת נפשי. אני, דודך. נכתב ליום הולדתו הראשון של אחייני הרביעי. אוי איך שכחתי, תודה לגיברת (המגונדרת? לא יודע, כי אף אחד לא יודע את שמה... חח) שעזרה לי.

עד מתי אבא נסיונות קשים? עד מתי אבא יסורים ומכאובים? מתי כבר יבוא הגואל? מתי? אני שואל. קשה לי אבא קשה. עזור לי תאטע עזור, ואל תקשה. די כבר אבא די ליבי זועק. אנא ממך בנסתרות, הפסק.

זה הפרח היחיד שהיה על אותו עץ, וכנראה גם הראשון. (צולם מפלאפון, לכן האיכות ככה, עמכם הסליחה.)

(מה אתם מצלמים אותי???) (ועוד ערום????) מצטער שזה קצת חשוך, אני הגעתי לבית אל מאוחר. (מזל שנשאר קצת שלג להכין.) וגם המצלמה שלי שיא המעפנה, וכל שניה נגמר לה הבטריות, אז לא היה לי זמן למצוא זוית טובה יותר. תודה לאחיותיי ולאחיניי שעזרו לי להגיע עד הלום... אני יודע שנמאס לכם מלראות שלג, אבל זה בובי מיוחד במינו... מעוצב טוב לא?

יום שישי 10:00 בבוקר: הוחלט: עולים, יהיה מה שיהיה... 11:00: מחכים בטרמפיאדה, כל טרמפ שעובר, אמור לעזור. אף אחד לא עוצר... "לפני שהגעתם פווול עצרו..." מתלונן מי שחיכה לנו בטרמפיאדה. 11:30: הגענו, "טוב אז מה עושים?" שאלתי. "איפה אתה חושב כדאי להקים?, מאחורי האוטו? או איפה שהיה האוהל?" קצת התלבטויות... הוחלט, מאחורי האוטו. "גם לא יראו את זה, וזה גם באמצע הגבעה, וגם יש לך כבר דופן." טוב, מתחילים... "אז איך נבנה?" "עזוב, נתחיל, ונזרום." "תן ת'בזנט" "ועכשיו את האלמניה" תפוס ת'פחון" "קשור את החוט ברזל" אלו קולות שנשמעו תוך כדי הבניה. בוום בוםם, יש קיר, ועכשיו עוד קיר... ועוד אחד... "צריך לחסום יותר את הרוח" "בוא נגביה את הקיר" "ומה עם גג?" "אין מספיק חומר" טוב, הולכים ומחפשים עוד פחונים, מצאנו איזה משהו, לא כל כך טוב, אבל יש משהו אחר שנשתמש בו להגבהה. זה כבר יותר מסובך, לתפוס את הפחונים באויר... איכשהו הסתדרנו... נו, אז יש מבנה... הולכים אחורה, מסתכלים על מעשי ידינו, ונהנים. "אני צריך ללכת להקפיץ את אמא שלי לצומת." "טוב, נלך גם אנחנו, נחזור קצת לפני שבת." 14:30 בערך: חוזרים חזרה לישוב, בתקווה שלא שמו לב לבניה, ושלא יהרסו אותה לפני שבת. יש עכשיו עוד דברים לסדר. מה הולכים לעשות? לאכול? לישון? להתפלל? מה? סיכמנו על תפילה בערב וטיול אחרי הצהריים. "ומה עם סידורים? ומשהו לשבת עליו?" "סידורים, צריך להכין דפים, ולשבת... יש ספסלים לסניף, ת'קשר לקומונר ותשאל אותו." אוקי, טלפון לקומונר, "יש שתי ספסלים זרוקים ליד הביכ"נ קחו אותם, שיחזרו שלמים!" "נקווה..." עכשיו נשאר רק סידורים, ואיך להעלות את הספסלים. חיפוש קצר באינטרנט, מוצא אתר עם תהילים, סידור מגלה איזה פרקים צריך לקבלת שבת, ואני מתחיל להכין. תוך כדי אני מקבלך sms מהרכזת נוער "כווולם!!! ב16:20 בגבעת האור יש מבנה!! להעביר ל3!!!" "חחחח, מצחיק שאני מקבל את זה..." "אולי יש לרכזת נוער סידורים?" טלפון אחד מגלה שכן, ואין צורך להכין. דקה לאחר מכן, sms מהמדריך עם אותה לשון. "יופי, זה רץ בין האנשים." 15:30: טלפון לאח שלי, מגלה שהוא עוד מעט מגיע, ושהוא יוכל לעשות לנו הקפצה לגבעה עם הספסלים. 15:50 מגיעים למרגלות הגבעה... מניחים את הספסלים, מגיעים חיילים... "למה אתם שמים את זה כאן?!" "מישהו ביקש ממני, (כאילו שהוא לא יודע) אני לא יודע למה..." טוב, איכשהו הם עזבו אותנו, ואנחנו הולכים, ורואים אותם עוצרים ליד הש.ג. נסענו... יופי, אז הכל מוכן, צריך רק שבאמת יהי מניין, ושלא יקחו לנו את הספסלים... עוד קצת התארגנויות פרטיות, וזזנו... הגענו לשם ב17:00 במקום ב16:20, יש עוד 4 חוץ ממני, ועוד שלוש שבאו איתי. מתחילים קבלת שבת, סוף קבלת שבת אח שלי מגיע, אנחנו 9. "היו עוד שלוש בדרך, הם חזרו כי אמרו להם שאין." "אוףףף!!! למה? אני אפרק אותו... בגללו אין לנו מניין..." "נשאל את החייל בש.ג. אם הוא מסכים להשלים לנו מניין" לא מסכים... חזרנו לישוב, תפסנו כמה שגמרו עכשיו להתפלל, ועשינו מניין. טיול בצהריים לא יצא, כי לא היה כל כך זמן וכוח... בתוכנית להמשיך להתפתח ולבנות איזה משהו יותר רציני. (למי שלא הבין אולי, עלינו לגבעה הזאת לפני שנה, בחנוכה, ופינו אותנו אחרי חודשיים! שזה היה מצויין מצידנו, היינו בטוחים שיפנו אותנו תוך יום-יומיים.) זהו.... מקווה שנהנתם מיצירתי הראשונה. אני יודע שזה קצת ארוך אבל, בבקשה... תקראו את זה!

נטיעות בחוות גלעד, כ"ג שבט.

עורו עורו ישנים משנתכם! עורו!! האנחנו רוצים במקום להשאר? או אפילו להתדרדר? להמצא במקום ללא רמה? או ללא תמיכה? ולפעמים אף ללא שיתוף פעולה? כמו האופניים העולות, במקומנו לא נשאר! ואם אכן, נתדרדר. במרץ נמשיך ללא יאוש אל הפסגה להעפיל. ולשם? הדרך ארוכה. ובדרך? לא תיקשה הנפילה. אך אל יאוש! בעזרת ההשתתפות הפעילה נעשה, ונראה הצלחה. קחו לתשומת ליבנו! אין דבר העומד בפני הרצון!

המרגלים בכו בכיית חינם אז למה לדורות סבלו מכך? בני יעקב מכרו את יוסף במה אשמים עשרת ההרוגים? אדם וחווה חטאו בעץ אבל כל הבריאה משתנה. למה? למה? ככה. ערבות, אחריות. מעשה קטן, של אדם פשוט יכול לגרום לדבר גדול. אז באמת, למה? כל דבר שנעשה בעולמנו משפיע למעלה. ולאחר זמן, חוזר כבומרג... זה השיר הראשון שכתבתי בחיי... אז אנא להתחשב. את השיר כתבתי בסדנא שיעקב העביר לנו, במפגש. שכוייח לו!

וגם זה צולם בגן הברון בזכרון...

גם זה צולם בגן הברון, בזכרון.

ושוב, צולם בגן הברון...

צולם בגן הברון ברמת הנדיב בזכרון יעקב. המשך עוד יגיע בעז"ה.