יצירות של יסכונת

ראיתי אותך שם, בקצה המסדרון. אפשר לומר :" כמעט לא ראיתי אותך שם..." עוד שניה והיית נעלמת לי... נהיית קטנה וקטנה וקטנה ו...קטנה!!! כאילו שהעולם הזה גדול עלייך... כאילו שהעולם הזה גדול עלייך!!! ואת מניעה בראשך הצר, ומרעידה קלות את השפתיים הדקות, כאומרת :"לא! העולם גדול... העולם גדול ואין בו מקום בשבילי." את כל כך משוכנעת שאני טועה. וכדי לא להאמין לך אני צריכה את כל כוח הרצון שלי. מי אמר שאין דבר העומד בפני הרצון?! את עומדת בפני הרצון, ומסתירה אותו. אמנם כמעט ולא מסתירה אותו, כי איך יכול גוף כל כך רזה להסתיר רצון? יקרה שלי, כדי להסתיר באמת את הרצון – את צריכה לגדול. אבל אולי לא תגדלי עוד. אני זוכרת שראיתי אותך. ואז אמרתי לך :"רזית..." הבעה מרוצה נפרשה על פנייך, ומתחת את פיך לחיוך הכי הכי רחב. "יפה, נכון?" הנהנתי בהיסוס, לא רוצה לפגוע. לא הצלתי לך את החיים. מהממת שלי, איך יכולה אש חיים לדעוך? אני מסתכלת בך, את טובעת בתוך המיטה הענקית של בית החולים. בתוכה את נראית עוד יותר קטנה... פיצית – פיצית... נכנסת לזה מזמן. לפני ארבע שנים... ואז, יום אחד, נעמדת מול המראה, הנחת ידייך על ירכייך ולחשת בכאב :"השמנתי..." מאז זה לא נגמר. לא הקשבת לי. כשהבנתי מה קורה, כבר היה מאוחר מידי. ואת המשכת. היית קמה בבוקר, שותה כוס מים. אוכלת עוגיה. עושה ספורט. שותה כוס מים. עושה ספורט. הולכת לישון. מצטמקת... אני רוצה לעזור לך!!! נשמה, בבקשה, תעזרי לי לעזור לך! תעזרי לי לעזור לך לצאת מכל הזבל הזה!!! תרצי!!! יום אחד, אני הרמתי את הטלפון שצלצל. אמא שלך היתה על הקו. היא בכתה. הרבה בכתה. והיא אמרה לי שבבוקר היא קמה וגילתה אותך שרועה על הרצפה. ואז היא טלפנה 101, מרוב בהלה, כי לא ידעה לאן לטלפן... והם לקחו אותך. ואמרו שאת..... שאת... אנורקסית!!! ורק אז הבנתי הכל. כמו הפאזל שהרכבנו ביחד. פאזל של 700 חלקים. ואז אמרת במין טון של חכמים :" אם חסר רק חלק אחד, הלך הפאזל..." עכשיו לא משנה אם את היית חכמה או טיפשה., כי בקצב הזה – מה יישאר ממך?!?! עור מתוח על עצמות חלשות... למה??? למה התרחקת ממני??? סיפרתי לך שנולד לי אח... אחרי כל השנים האלה... ואת רק הסתכלת עלי ואמרת "אז מה? לי כבר נולדו 5 אחים! למישהו זה משנה בכלל?".... ואני הסתכלתי עלייך, ולא הבנתי. כל כך פחדתי... יחד עם הקילוגרמים שהשלת מעל עצמך בקלות כזו, השלת מעלייך גם את אישיותך. אבל אני הייתי זקוקה לך! אני לא מבינה. איך התהפך הגלגל? פעם את היית החזקה, ואני הנתמכת. איך התהפך הגלגל?! הוא התהפך, ומי שנפל ממנו ונמחץ תחתיו היה... את... איך, איך לא קלטתי את זה??? היו לי ארבע שנים לקלוט. אבל את לא רצית. נזהרת. עשית הכל כדי שאף אחד לא יקלוט. ועכשיו, אני יודעת מה את חושבת. אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לנחש מה את אומרת לעצמך. אני יודעת, זה לא קל. זה קשה לך, זה היה חלק ממך במשך ארבע שנים. אבל מדבר זבל חייבים להיפטר. או שנפטרים מהעולם!!!! לא! אני לא רוצה לאבד אותך!!! תפתחי את הלב, נשמה שלי, תתני לי... אני מחכה שתביני. אני בוכה בשבילך, כי אני יודעת שאת לא תבכי. מה כבר אכפת לך? מקסימום תמותי... אני צריכה אותך לידי... תישארי כאן!!!!!!!!!!

ועכשיו דחפו אותי לבמה. והזרקורים מסנוורים. נשכבת על הבמה, מליטה את הפנים בידיים. לא יכולה להסתכל לכיוון היציע, כי כולם שם, והם מביטים במבט מחכה, מצפה. לְמַה?! כולם היו כאן, או יהיו כאן. ועכשיו תורי. האורות מהבהבים ויוצא עלי מין עשן כזה, עם ריח מתוק-חריף... עוצמת עיניים, מנסה להתרכז. לדלות שביבי מחשבה מתוך המוח המרוקן. אוי, לא! מה לומר?! אני צריכה טקסט... אז אולי אני אעז... אז לאט-לאט אני מתרוממת, עוד בעיניים עצומות. ניתקת מרצפת הבמה החלקה, כמו תינוק שהרגע ניתקו אותו מחבל הטבור, ממה שהוא הכיר עד עכשיו, ממה שנתן לו חיים. וגם העיניים מגיבות לאור, ונפקחות אט-אט. ושניה לפני שהן נעצמות שוב בבהלה, כשהאישונים מתרגלים לאור, הם קולטים באחת השורות האחוריות מישהו עם שלט: "שחקי אותה, מותק!"

היא הֵיְשִירָה מבט קדימה. "לא אכפת לי!!!", רצתה לצעוק. "נמאס לי מהכל..." אבל גם נמאס לה להיות רעה. אז היא לא צעקה שום דבר. היא רק נעצה עיניים אפלות, דקרה איתן, שורפת באישוניה היוקדים כל מי שעובר לידה. היא קמה ממקומה ומתחה את גופה. ניערה את בגדיה מן האבק שדבק בהם מהרביצה הממושכת והחלה ללכת. לאן?!, את זה אל תשאלו אותה, תשאלו את א-לוקים. "אם יש דבר כזה...", היא חושבת לעצמה ומרימה עיניים שעכשיו הן כבר יותר דומעות... "שבי בשקט! את שומעת?!" איך אפשר היה לא לשמוע? היא שמעה, למרות שאטמה אזניה בכל כוחה. זה לא עזר. אין כבר לאן לברוח. אגרוף שניחת על פניה טישטש את מחשבותיה לרגע. היא טלטלה את ראשה מצד לצד והרגישה את הנוזל החם זורם מן האף שלה. "תתן לי חתיכת נייר...", ביקשה בכאב. "יורד לי דם!!!". "אהה! את רואה? זה עונש. עונש על הדם שניסית להוריד לעצמך." הוא התקרב ותפס באפה. "אני יכול לעזור לך." היא צרחה מכאב בשעה שהוא סובב היא נעצרה ליד קיוסק צדדי. המוכר הסתכל בה בחשד. "מה את רוצה?!" שאל. "לראות אוכל..." ענתה. המוכר נאנח וזרק לכיוונה שקית ביסלי. היא הרימה אותה ואפילו בלי להודות הסתלקה משם. כי אין לה כבר אמון. והיא מפחדת שהוא יקח את זה בחזרה. "דבילית!" היא מוכיחה את עצמה. "למה שיתחרט? הרי יש לו חנות שלמה, שבטח יש בה עוד המון שקיות ביסלי." "הי, הבאתי לך שקית ביסלי." היא הסתכלה בו וניסתה לנחש מה הוא זומם הפעם. "קחי, זה לא מורעל..." צחק לכיוונה וזרק אליה את שקית הביסלי. היא התנפלה עליה. היא לא ראתה אוכל יומיים. רק שתיה הוא מרשה לה... "מה, את חזירה?!" צעק עליה. "תאכלי בצורה מכובדת כשאני לידך." הוא לקח מידה את השקית, והיא לא יכלה לראות איך הוא שופך את תכולתה החוצה מן החלון. "מה את בוכה בגלל שקית ביסלי?" שאל ויצא. מבפנים היא יכלה לשמוע אותו שורק לעצמו בהנאה. ילד קטן ניגש אליה. "אני רוצה ביסלי", הצביע בידו הקטנה והשמנמונת על השקית. היא הכניסה ידה והוציאה חופן ביסלי. הילד חייך אליה. "תמיד כשנגמרת שקית ביסלי - אמא אומרת שזה לא נורא. אפשר לפתוח חדשה..." הוא הסתובב ורץ. מותיר אותה מאחור. עם מחשבותיה. כמו שהשאירו אותה כולם. היא חזרה אחורה. זכרה הכל. גם כשיצאה משם. היא השלתה את עצמה שמיד יבואו ויאספו אותה. שימצאו אותה ויחזירו אותה הביתה. "לכל הרוחות..." ניערה את עצמה. "אם באמת יש א-לוקים, גם חיים אפשר להתחיל." כנזכרה להרים ראשה ראתה שמישהו זרק לכיוונה מטבע של חמישה שקלים. ללא היסוס היא ניגשה לקיוסק וקנתה שקית ביסלי חדשה...

סָחַפְתָּ אוֹתִי לְיָם הַחַיִּים. לִשְׂחוֹת לֹא יָדַעְתִּי. בְנֵקִיקִים נֵחְבַטְתִי רָאשִׁי עָלַי סְחַרְחַר, וַאֲנִי כְמוּכַּת אַהֲבָה. בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ, בְּחוֹפִים נִשְׁכָּחִים, שְׁחַפִים נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם. וְיַלְדָּה אַחַת קְטַנָּה קָרְאָה לִי לָשׁוּב. וּמִמֶּלַח הַיָּם גּוּפִי נִצְרַב. אַצּוֹת הַיָּם דָּבְקוּ בִּשְעֲרִי. מָעַרְבֹּלוֹת תָּפְסוּ בִּי וְאַתָּה לְיָדִי. סָחַפְתָּ אוֹתִי לְיָם הַחַיִּים. וּלְבַסּוֹף הִשְׁאֲרְתַנִי לִטְבֹעַ לְבַד.

שחר שפשף את עיניו. לאט לאט פקח אותן, וכשנזכר שאין למה לפתוח - שב ועצם אותן. אור הבוקר חדר ברכות והסתנן דרך שמורות עיניו העצומות וקרא לו לחזור. הוא לא יכל להתאפק וקם. "אמא" הוא נכנס למטבח הקטן. אמא לא היתה שם. היא ישבה בחוץ. הוא פתח את ארון המטבח וחיפש משהו לאכול. הוא לא מצא כלום וטרק את הארון בזעם. המדף שהיה תלוי על הקיר התנדנד... שחר הספיק לברוח בחזרה לחדר השינה לפני שחצי מהקיר התמוטט. "אההההההה!" צווחה חדה נשמעה מהחצר. "נפל פצמ"ר..." שירה נכנסה בוכיה לחדר ושחר מיהר להרגיע אותה. "זה רק הקיר החזק" סינן במרירות. "את יודעת..." שח לה, כאילו היא תבין אותו. "יש פיתרון **** שחר התעורר בבהלה. הכל חזר אליו. הוא נכנס למטבח הצר והכין לעצמו כוס קפה. הוא הביט מבעד לחלון, אל הנוף התל-אביבי טיפוסי שנראה בחוץ. הוא שוב חלם עליהם... "שחר..." שרון נכנסה לחדר. "מה יש?! למה התעוררת?" "אוף!... שרון, למה אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם??? " שרון התקרבה אליו וחיבקה אותו. "די, שחרו'ש... זה היה לפני שנה. אתה יודע שיש להם איפה לגור. יש את אתר הקראווילות בניצן. תפסיק להיות יותר מידי אכפתי..." שחר נענע בראשו. הוא השתחרר מחיבוקה של שרון ויצא החוצה. הוא היה שם. הם היו שם. משפחה אחת, יפה... ילדים יפים... הם נתנו לו תמונה שלהם. מאז אותו היום לא הציץ בה אפילו פעם אחת. גם עכשיו, שנה אחרי, הוא עוד יכול לקרוא לזה "טרי". הכאב עוד חתך בו כמו סכין ניתוחים... הוא הרגיש כמו ילד קטן ואבוד. הוא לא יכל לסבול זאת והחל להסתובב ברחוב, הולך לאן שרגליו נושאות אותו... על פניו חלפה נערה דתיה. על פרק ידה היה קשור סרט כתום. והוא, אילו רק יכול, היה מתכופף לפניה, ומבקש ממנה ס-ל-י-ח-ה!!! אם זה יכול לעצור את הכאב... **** "מה יש לי לחפש בתל אביב??" שאל את יאיר. "נו, קבעתי עם בנדוד שלי שאני נפגש איתו. תציל אותי, אני לא יכול ללכת לבד. וחוץ מזה, שחר, הגיע הזמן שתתנער מהרביצה שלך על המיטה בחדר! מה נראה לך , שזה יעזור?" שחר התאמץ שהרעד לא ישמע בקולו. "יאיר, אני לא רוצה!" אחיזתו במכשיר הטלפון התהדקה. הוא כאילו ניסה להעניק משנה תוקף לאמירתו על ידי כך. "תפסיק לרחם על עצמך!" הטיח בו יאיר. שחר נעצר בניסיון להסדיר את נשימתו. יאיר אמר כל מה שחשב. "סבבה, אני אבוא". הוא טרק את הטלפון והתמוטט על מיטתו, ממרר בבכי, ומקווה שאף אחד לא יכנס עכשיו לחדר. **** "שחר, אתה בא איתי לתחנה המרכזית? אני צריכה לפגוש שם חברה..." שחר חילץ את עצמותיו הכואבות. "הי, הפעם אני לא רוצה לשמוע ממך 'לא'!! נו, באמת! בחור שעוד שניה הוא בן עשרים ושתיים, כל היום רובץ מול הטלוויזיה ולא עושה כלום! אתה בא!" שרון קבעה. והוא חרק שיניים. ובא. **** יאיר ושחר פסעו בתחנה המרכזית, נבלעים בהמון. שרון ושחר פסעו בתחנה המרכזית, נבלעים בהמון. השקית של שחר נפלה על הרצפה, והוא התכופף להרים אותה. מול שחר פסע מישהו ששקיתו נפלה. שחר התכופף להרים אותה. שחר מניצן ושחר מתל אביב הסתכלו זה בעיניו של זה. שניהם הכירו זה את זה. שחר שגיא מגוש קטיף, ושחר החייל שנכנס לבית משפחת שגיא. שחר מול שחר, והלילה ירד... --------------------------------------- כתבתי את זה בשנה לגירוש הנוראי...

אמא. אני לבד עכשיו. יונתן אמר לי שאני אעוף ממנו. אז עפתי. ואז חזרתי וביקשתי ממנו למרוח לי שוקולד. והוא נתן לי סטירה נורא חזקה. אמרתי לו "אמא לא מרשה להרביץ." ואז הוא ברח לחדר שלו. אני לא מבין מה עשיתי. אני חושב שאת היית מענישה אותו. אמא, את יודעת משהו? אבא לא יודע איך להכין לי את הצ'יפסים. אני אומר לו "אבא, אמא מכינה את הצ'יפסים דקים דקים, אבל טעימים." ואז הוא לוחש ואומר: "כמו אמא היתה רק אחת..." ואני מבקש ממנו שלא יגיד "היתה". כי אני כותב לך ואני יודע שאת כאן. כולם סתם טועים. גם שאול טועה. אתמול רבתי איתו והוא אמר לי "לי יש אמא ולך אין." אני בכיתי. אבל לא בגלל מה שהוא אמר לי. כי אני יודע שיש לי אמא. בגלל שהוא הרביץ לי. באמת בגלל אמא, את יודעת שאילה לא מסכימה לקום לבית ספר? היא אומרת שאין מי שיראה את הציונים. אתמול קיבלתי בתורה 100 והמורה אמרה לי בשקט "כל הכבוד! אני יודעת שקשה לך ולמרות זאת אתה מצליח." ואז קצת התחצפתי אליה. אמרתי לה :"המורה, בכלל לא קשה לי. את סתם טועה! את פשוט לא יודעת." אני חושב שאת הכי חכמה שיש בעולם, כי את אף פעם לא מתבלבלת ואומרת שקשה לי כשלא קשה לי. טוב, אולי קצת. אבל באמת רק קצת. אתמול הלכתי למגרש כדי לשחק כדורגל עם שאול. ואז פתאום הילד הגדול הזה שתמיד רב איתי הסכים לתת לנו את המגרש!!! ראיתי שכל החברים שלו מתאספים סביבו ושואלים אותו :"מה קרה לך?! למה לוותר לילדים קטנים?" והוא ענה להם:" אבל אמא שלו מתה..." אמא, אז זה טוב שמתים? כי אם בגלל שמתים אז מקבלים את המגרש, אולי זה טוב! אוף, אני יודע שאני אומר קצת שטויות. בעצם, לא אני יודע. יונתן אומר את זה. את מסכימה איתו? אתמול בלילה טוב, אני צריך לחשוב על זה ולמצוא רעיון. אתמול שטפנו את הרצפה. שאלתי את יונתן למה אנחנו עושים את זה והוא אמר לי:" תסתום, קרציה!" ואז פתאום הפנים שלו היו נחמדות, הוא ביקש סליחה והסביר לי שפשוט את לא יכולה לעשות את זה. העיניים שלו הבריקו. כנראה הוא התלהב, כי את אף פעם לא הרשית לנו לשטוף את הרצפה, ועכשיו מותר לנו. אני גיליתי שזה לא כל כך כיף. החלקתי על הרצפה ואז כל המכנסיים שלי נרטבו. אילה צרחה עלי. היא אמרה שזה בכוונה. אבל זה לא. אמא, למה את לא יכולה לבוא רק לשטוף את הרצפה? מחכה לתשובה, יאיר

טוב... יש לי הקדמונת... אולי זה לא הדבר הכי אקטואלי לעכשיו. כתבתי את זה בתקופת המלחמה. אני מעלה את זה כי אני ממש אוהבת את זה... טוב, קחו ת'במה. ילדונת... (טוב, טוב, אני יודע שאת לא אוהבת שאני קורא לך ככה...) אז אני כאן. מסביב כולם שקטים. שקט-רועם, שמעת על דבר כזה??? אם תרצי תוכלי לקרוא לזה השקט שלפני הסערה. אנחנו יצאנו ל"התאווררות"... כן, ככה המפקדים קוראים לזה, באופן די אירוני... יצאנו משם, וחזרנו לכאן... קריית שמונה המופגזת. זה אפילו יותר קשה! כאן אני יכול לראות כל דבר. את הילד הקטן שרץ ברחוב וצורח :" יצאתי רק לשניה ונסראללה זרק עלי קטיושה!" את חבורת הנערים שהצטופפה בצד, מנסים לגונן אחד על השני. את הזקן שהציץ מחלון הבית שלו וצעק לעברי: "חייל, תשמור עלינו..." לא, זה לא קל. זו לא התאווררות. אבל הילה, אם לומר את האמת - כבר חוויתי יותר גרוע. הילה, אני ראיתי את יוני נופל מולי וצועק לי :"נדב, תמשיך! אל תישאר לידי!" הילה, לא יכולתי. נשארתי לידו, החזקתי לו חזק את היד... הוא החזיק לי אותה בחזרה. ואז הוא הסתכל עלי, חייך ואמר: איזה יום... פצצות לגבות, רסיסים לריסים, יום פגז..." ניסיתי לצחוק, באמת. אבל כל מה שיצא לי היה מין "אהה."מטומבל כזה. ויוני הסתכל עלי, ופתאום העיניים שלו נראו לי הכי-הכי עצובות שאפשר. ואז חשבתי על תמונה נוראה... קבר כזה, כמו כל הקברים, אפור כזה וקר. ועליו כתוב "פה נקבר"... די, הילה, אני לא מסוגל לתאר את זה. אבל, אם להודות באמת, לפי הפרצוף של יוני גם הוא חשב על זה... הילה, הוא תפס לי את היד וביקש ממני לומר לשירה שהוא אוהב אותה. ולאבא ואמא שלו שהוא אוהב גם אותם. וגם לאחותו ושני האחים שלו, וגם... ורק אז תפסתי מה קורה פה!!! יוני עוזב מאחוריו כל כך הרבה אנשים ודברים שהוא אוהב! הוא פשוט מסתכל לי בעיניים וקורע לי את הלב. לרגע הסתכלתי על הפצעים שלו. אני אומר לך שאם הייתי רוצה לתאר מה שראיתי היה ששחיתי בים של דם. שלולית. ואז יוני פרש לפני את היד שלו. יכולתי לראות בבירור את קו החיים הקצר שלו. תפסתי לו את היד ולחצתי אותה חזק. יוני עצם את העיניים שלו. אחר כך באו ולקחו אותו. אמרו לי שלוקחים אותו כדי לטפל בו. אבל אני ידעתי שהיום יאמרו ברדיו "עוד חייל נהרג..." כן, הילה שלי, יוני הוא סתם עוד חייל... הילה, את יודעת מה?! אני בוכה עכשיו. אנשים עוברים לידי ושואלים אם אני צריך עזרה. "כן," אני רוצה לצעוק. "אני רוצה שמישהו יקח אותי מכאן!!" אף פעם לא הייתי מוצלח בכתיבת מכתבים כשהעיניים שלי רטובות ואני לא רואה כלום. הילה, אבל אני חייב לכתוב לך, ואת הדמעות לא אוכל לעצור... בהתחלה חשבתי לא לומר לך שאני בוכה, כי הרי גברים לא בוכים. זה לא נכון... ראיתי הרבה מאד בוכים ביום האחרון. הרבה שראו את חבריהם נעלמים לפניהם, או שראו את חייהם עצמם עוברים מול עיניהם. וכל מה שאני רואה - יוני. היי שלום, והלוואי שאני אצא מהגיהינום הזה. אוהב אותך - נדב

ענת פסעה ברחוב הריק, עוטפת כתפיה בסוודר. מרחוק ראתה את הבניין. נשמה עמוקות ודפקה על הדלת. אשה מלאה פתחה את הדלת. "ענת שגיב?" שאלה-קבעה בחיוך רחב. "אני מרים." שתיהן לחצו ידיים. "אז באת להתנדב..." מרים הכניסה אותה. מקצה המסדרון רצו לעברן שני ילדים. "מי זה?" שאלו בשפה עילגת. "זו ענת. אתם רוצים להיות חברים שלה?" ליטפה מרים את ראשיהם. "כן!" שני הילדים קפצו על ענת וחיבקו אותה בחזקה. ענת הסתירה את הרתיעה "ועכשיו," הורתה להם מרים, "תחזרו לשחק בחדר." שני הילדים ניתקו מענת ורצו. "תביני, ענת." הסבירה לה. "ילדים בעלי תסמונת דאון מביעים אהבה ככה. אצלם-זה לאהוב מקרוב. " הן נכנסו לחדר קטן. על הקירות היו תלויים ציורים ילדותיים שצוירו בצבעי אצבעות. שתיהן התיישבו ליד השולחן. "את מקבלת את אור.ילד עם תסמונת דאון די קלה. תזכרי מה שאמרתי לך-לאהוב מקרוב. הם כל היום מחבקים, מנשקים... הם פשוט ילדי אור." ענת קמה והחלה מרים הכניסה אותה לחדרו של אור. אור היה ילד קטן, שחור עיניים ושיער. ברגע שראה את ענת-קפץ עליה בחבוק דוב, או כמו שענת היתה מוכנה לקרוא לו אחר כך-חיבוק אור. "מי את?" שאל אותה. "אני ענת". "ואת באת כדי להיות חברה שלי? את באת כדי לאהוב אותי?" תלה בה עיניים שואלות. מרים עזבה את החדר. ענת התיישבה לצידו של אור. "כן, אורוש. באתי כדי לאהוב אותך." לתדהמתה הרבה, היא בילתה עם אור שעתיים שלמות בלי להרגיש כלל איך הזמן עובר. "אוי, אני צריכה ללכת..."הצטערה. "לא! את צריכה להישאר..." אמר לה. היא קמה והידקה על עצמה את הסוודר. "להתראות, אורוש." "לא, אל תלכי, אור אוהב אותך!" נתלה עליה וידיו חיבקו את צווארה. "אל תלכי..." דמעות הופיעו בעיניו. היא ניתקה את עצמה מאור בצער ויצאה. אור נשאר שם, ממרר בבכי. ***************** "שלום, אור."נכנסה לחדר. "ענת!" קרא בתדהמה. "חשבתי שגם את הלכת לתמיד!" "למה חשבת?" "כי כל מי שנכנס אמר 'איכס' ויצא. ענת, את באמת חושבת שאני 'איכס'?" שאל ופתח זוג עיניים ענקיות. "אתה? מה פתאום?! אתה מתוק ואני אוהבת אותך..." "ענת..." התרפק עליה. "לא תעזבי אותי." "נכון." אישרה. "אף פעם אל תעזבי אותי..." ידו אחזה בידה בחזקה. **************** "אורוש, אני מתחתנת!" קראה באושר. "מה את?!" לא הבין. "אני מתחתנת." "לא, את לא יכולה!" קבע. "למה?" "כי את של אור. ואם את של אור את לא עוד של אף אחד." הסביר לה. "אורוש, אתה רוצה לבוא לחתונה?". פתאום דמעות הציפו את עיניו. "לא! ענת של אור!אם ענת מתחתנת-אור לא אוהב את ענת! לא, אל תחבקי ואתי. אני לא רוצה חיבוק, אני רוצה את ענת! לכי מכאן! את לא רוצה אותי! גם את אומרת 'איכס'! לכי!!!". הוא הפיל את עצמו על הרצפה **************** "תומר, הוא יבוא? יבוא או לא יבוא?" ישבה בשמלת הכלה שלה ליד השולחן. "תפסיקי להיות מודאגת... הוא יבוא. אחרי שנתיים איתך, הוא בטוח יבוא." ואז היא ראתה אותו. הוא היה לבוש בחליפה חדשה. לצידו עמדה מרים, והוא סקר אותה בעיניו הגדולות. היא ניגשה אליו בהיסוס. "שלום, אור." "ענת, אני צריך לומר לך משהו." היא קירבה אליו את אזנה והוא לחש לה: "ענת, אני אוהב אותך. תתחתני גם איתי..." אהלן, אנשים... אני חדשה פה... זה סיפור ישן. ישן מאד. אשמח לקבל תגובות. וכמובן - לא נשכח----> שכוייח לשני - כלי מעלי, היוצרת המוכשרת שסחבה אותי לפה... רק אור וטוב- יסכוש