יצירות של *מחפשת*

בס"ד הכאב דוקר אותי, לא מרפה שוב ושוב, ועוד הפעם. רץ, ממהר, פוצע וחותך לשברים קטנטנים. חיוך, שמחה, ליטוף, קִרבה כל אלו נעלמו פתאום. מתחבאים. ובמקומם יש ייאוש וכאב חזק ששובר הכל [כמעט]. וליבי, שבור. עמיד. חזק. מהול בכתמים אדמדמים וטיפות שקופות ונוצצות. יחד מתערבבים הם לפסיפס הייחודי שלי שיודע שם עמוק בפנים, שיבוא יום ועוד אתגבר.

בס"ד עומדת בחוץ. מסתכלת בעיניי הגדולות, החומות על השמיים האפורים, המעוננים. מרחב כל כך גדול ואינסופי צבוע בשחור עמוק. ריח העצים מתערבב באפי עם ריחו החזק והאהוב של הגשם שכל כך חיכיתי לו. הרחובות ריקים מאדם, ופנסי הרחוב מאירים באור חלש, דהוי. הרוח עוברת על פני, מלטפת אותם, כאילו יודעת שהם זקוקים כעת לליטופיה המחממים. עיניי מתמקדות להם בנקודה רחוקה אי שם ברקיע, בשחור העמוק. אני מתבוננת בהם, בעיניי.[מעולם לא עשיתי זאת] יש בהן, כל כך הרבה תמימות ואמונה הן כל הזמן מבקשות, מחפשות, דרך נכונה, אמיתית לילך בה. יש בהן, בעיניי,כל כך הרבה עומק שמעולם לא ראיתי בהן. יש בהן רצון כל כך גדול להשתנות, להיות בנאדם טוב יותר. אני רואה בהן, בעיניי, כסיפה כל כך גדולה אליך, לקרבתך הן כל כך דורשות, מבקשות אותך כאן לצידם תמיד. יש בהן, בעיניי, חיוך שובב מלא שמחה ותקווה הכל, בעיניי הגדולות, החומות. עניי מתמקדות להם בנקודה רחוקה אי שם ברקיע, בשחור העמוק שותקות, אומרות הכל. טיפות קטנות יורדות מהשמיים מתערבות בטיפותיי שזולגות מהעיניים.

ישבתי ליד המחשב, עיניי שוטטו על המסך הלוך ושוב, הן חיפשו אחר דבר מה, חיפשו ולא מצאו. הקשתי שוב, לא הלך. אוף, רטנתי לעצמי, החסימה הזאת לא מאפשרת כניסה לשום מקום!!! לא התייאשתי, ידעתי שחייב להיות שהם פספסו אתר אחד כזה, סך הכל גם הם בני אדם. שוב פעם הקשתי. זהו, זה חייב לפתוח את זה. האתר נפתח. הייתי כמו בתוך חלום, הכל בו היה נראה כל כך קוסם, כל כך מבטיח וזוהר. אך פתאום, נשמעה לה צעקה. חזקה, חודרת, צעקה שאי אפשר להתעלם ממנה, צעקת הנשמה. "עצרי," היא צעקה לי "אל תלכלכי אותי, תשאירי אותי טהורה ונקייה כמו שאני, אל תעשי את זה!!! והיצר משיב כנגדה "ילדה, אל תתייחסי לדבריה. את הרי יודעת שתמיד כל כך חיכית לרגע הזה,חבל לך להרוס לעצמך את כל הציפייה ולקבור את חלומך". והנשמה לא נותרת שלווה "את תתחרטי על זה, אני אומרת לך. ללכלך אותי את יכולה ברגע אחד, אבל אחר כך לנקות, זה הרבה יותר קשה". והיצר משתיק אותה "נו, בחייך ילדה, עזבי אותה ואת השטויות שלה, מתי עוד תהיה לך הזדמנות כזאת? עכשיו איש לא בבית, איש לא ידע, ואת סוף סוף תגשימי את חלומך" והנשמה נכנסת לתוך דבריו: "אולי תגשימי את החלום שלך, אבל ההנאה שלך תיפגם, לא תהיה שלמה, ייסורי המצפון ימלאו אותך תמיד" "על איזה ייסורי מצפון את מדברת" צועק לעברה היצר "תני לילדה לעשות מה שהיא רוצה" מה שהיא רוצה... מה שהיא רוצה...המילים מהדהדות שוב ושוב באוזניי, ואני שואלת את עצמי, מה באמת אני רוצה??? הרגשתי שבתוך ליבי מתנהלת מלחמה עיקשת,ואני חייבת כבר להחליט, מסתכלת לצדדים. הנשמה, היא נראית כל כך אומללה, והיא רק לוחשת ולוחשת שוב ושוב "אל תלכלכי אותי, אל תלכלכי אותי. תשאירי אותי טהורה, טהורה, טהורה..." והיצר מנגד מביט בי בחיך שטני, "עשי את זה" הוא אומר. "ממה את מפחדת? איש לא יראה, איש לא ידע. סוף סוף תגשימי את חלומך". ואני בתווך, תקועה. פוסעת פסיעה לכאן ופסיעה לכאן, מתלבטת, מהססת. נשמתי זועקת, צועקת. היצר מביט בי בציפייה. ואני, לא יכולה יותר... אני מכבה את המחשב במהירות, ורצה לחדר. והנשמה, הנשמה הטהורה שלי רק מלווה אותי במבט אוהב ולוחשת "אני גאה בך ילדה"...

ואני אהבתי את פורים אמצתי לי אותו לכל השנה. השארתי עלי הכל, ואחרי כמה חודשים כשכבר נמאס לי, לא יכולתי להוריד לבד הייתי צריכה עזרה. וכל כך רציתי, שהם יושיטו יד. יעזרו לי לחזור להיות כמו שהייתי. להיות אני, עצמי האמיתית, בלי תחפושות. אבל פתאום כולם נהפכו לחרשים ואולי אני לאילמת. איש לא עזר, נשארתי עם הכל. [היום זה כבר לא ניתן להורדה, היום זה כבר חלק ממני]

בעזרתך ובהשתדלותנו מלווה אותו בעיניה הקטנות, התמימות לבוש מדים ירקרקים הולך, צועד לו למערכה. "תשמור על עצמך אחי" היא לוחשת, "אל תדאגי מותק" הוא מחייך "יהיה טוב" עולה לג'יפ שביל אבק מיתמר אחריו מלחמה. מלווה אותו בעיניה הגדולות, השואלות עטוף בטלית לבנה שוכב בארון לקבורה. "מדוע הלכת" היא צועקת, "אל תדאגי" הוא מחייך בחיוך שלו "טוב לי כאן" עולה לשמיים שביל אנשים מיתמר אחריו קורבן.

הכאב מלטף את פני בחשאי מסתיר רטיבות שאיימה להתפרץ גל של צמרמורת עובר בי, כאב בלתי נשלט. ענני עשן גבוהים ואפורים מתקרבים אלי יחד, נוחתים בבום גדול [עלי]. ריח שריפה מכה באפי. קודש. ערימת הגופות צועקת יאוש. האפר שבידי משתחרר אט אט משאיר זיכרון עולם, על אבנים. גבורה, אומץ, והתמודדות בלתי פוסקת מחזירים אותי אלי, אל עצמי. בחתימת עפר וברזל חרותים אתם על ליבי 6 מיליון יהודים צדיקים, טהורים. גדולים ממני.

ופתאום את נראית לי כל כך רחוקה, חומה שהייתה שקופה מבדילה ביננו ופחד ותהייה מתערבבים בתוכי. העולם אותו עולם הוא אני אותה אני, את אותה את לא קשורות. בזמן הקצר שעבר מהפעם האחרונה תחושותיי איבדו את חוש הגדרתן רק יודעות שהכאב בוער שם עמוק, מתפלא ומייחל שהאמנון והתמר ימשיכו להיות שוב ביחד.

ואני שותקת מחניקה את דמעותיי. מביטה, מחפשת עיניים תאומות. ועיני התכלת, הן לא שלי הן שלה. היא מביטה בי, מסתכלת. ואני אובדת בים הסוער. והן יורדות, מפחדות להכיר זוג חדש. בסתר ליבן יודעות שעוד מעט יישבר הכל ושוב פעם הן תשארנה לבד. . חוף ללא ים.

בעזרתו ובהשתדלותנו יצור דומם וקר שטומן בחובו כל כך הרבה. רגשות, תחושות, אכזבות, ציפיות. כמו במבוך מסובך שאינך יודע האם הדרך שבחרת בה נכונה, או שמובילה היא לקיר אטום. לחיצה אחת, וערימת ציפיות נקברת [תחת מקשים תמימים] אכזבת הרגע טועמת במרירות, הכל נגמר. לחיצה אחת, ועולם חדש קם לתחיה, [תחת אותם מקשים, פחות תמימים] הפעם. הלב זוהר ושומר רגעים להמשך. לרגע אחד הסוכריה משתוללת בפי. ובשנייה שאחרי דמעות הבצל זולגות על פני. הוא חושב שאנחנו במשחק אבל אצלי הכל נשאר, נחקק במשך הזמן הגוש שבגרוני רק גָדֵל וגָדֵל. יודעת שאילו היו בי האומץ והיכולת לעמוד, לשלוט, לא ליפול במפולת. הייתי היום במקום שונה, מקום שהלב שלי לא שונא. *ותודה ענקית לבת מלך!!! (ולקלמנטינה =])

בס"ד ובהשתדלותנו=] רציתי לבא אלייך לאט, לאט, בזהירות. לא לרוץ, את תמיד תשארי שם. רציתי לבא, וללטף את פנייך העדינות שהתמלאו כבר קמטים רבים. רציתי לבא, ולהביא לך חיבוק חזק חזק כמו שרק את יכולה לתת. רציתי לבא, וללחוש לך באוזן כמה אני אוהבת אותך. רציתי... אבל החיסונים שקיבלתי בזמן האחרון יותר מידי כואבים לי.

בס"ד ובהשתדלותנו!!! מרגישה כל כך קטנה בלתי נראית אפסית. מסתכלת עליו מלמטה ללמעלה. מנסה לקלוט, לתפוס אבל לא מצליחה. הוא כל כך גדול ענק אינסופי. מסתכלת על עיניו הטובות, אור שופע מהן. על אוזניו החדות, הרגישות, השומעות גם דברים שלא נאמרו. באפי עולה ריח קדוש וטהור.משפילה עיניים מתביישת. מרגישה כמו ילדה קטנה שהלכה לאיבוד בשלולית.