יצירות של ניצוץ אלוקי

בעזהי"ת ~אדווה~ -ב' תמוז תש"ע- העיניים שלו השתקפו אליי כל-כך יפות וכחולות מכל החושך שסביב. הן היו הכי מבריקות, הכי אמיתיות, הכי עמוקות, ועם הפנס-רחוב של הטיילת שהטיל את אורו עליהן, היה נראה כאילו הן שקופות. מולנו התנפצו הגלים אל החוף, ורוח חורפית בריח של ים היכתה בנו חזק. שיחררתי את האצבעות שלי משלו, וחיזקתי את הסיכות שתפסו במטפחת שלא תעוף. "אדווה..." קול עמוק ושקול. "אדווה זה גלים קטנים, נכון?" הוא מילמל לעצמו בשקט. "מממ?" הימהמתי אליו, תופסת את הסיכות בשיניים. הוא הרים מבט לירח שמעלינו, והוביל אותנו לגדר האבנים הגבוהה, כשהוא מתישב עליה ואני אחריו, מחזיקה לו בידו החמה. מביטה בים השחור שמי יודע מה טומן בתוכו. את מי... "אדווה, מה קורה איתך?" "ברוך ה', מה... למה אתה שואל?" "את מהורהרת קצת, לא?" הוא מחכך את הידיים שלנו אלה באלה כדי שנתחמם. "מממ, לא. כאילו כן." אני צוחקת במבוכה. "אתה יודע שאני כל-כך שמחה שיש לי אותך?" "את יודעת שאני מרגיש שיש משהו שקשה לך איתו?" "אה יודע שאתה תמיד צודק?" "את יודעת שאת מאוד חשובה לי ואני רוצה לדעת מה קורה?" "כן." נאנחתי בשתיקה. "אני יודעת. זה עוד גל שיתנפץ בסוף." ~ -ג' אדר תשס"ג- "כן, כן, אדווה! אני כ"כ רוצה שתבואי!" הקול העדין היה נשמע משולהב שלא רציתי לאכזב. "שנייה, אלעד, לא הבנתי. זה טקס השבעה? אני כ"כ גרועה בקטעים האלה... אוחחח..." אני נאנחת, מקפלת את השמיכה שנחה לי על המיטה. "כן. יש לך משהו באותו היום?" "אההה... לא, לא נראה לי. טוב, אני באה. אתה מחכה לי?" אני שואלת בצחוק. "כן, ברור, מאוד! אני יותר מחכה ממחכה...!" אני צוחקת. "איזה כיף שלמוע את הקול שלך..." "גם את שלך... אל תגרמי לי לומר עוד כמה דברים שמתוקף תפקידי כדוס אני לא יכול להוציא מפי הממולל דברי תורה כל עת..." אלעד מדבר בסגנון שאני כ"כ אוהבת, ואני חושבת כמה כיף יהיה בטקס הזה... לראות את אלעדי שלי עם המדים הירוקים והמבט הצלול הזה שיסתכל לי בתוך העיניים ויאמר בלי מילים כמה הוא התגעגע. בדיוק כמוני. אני יוצאת מהדירת-שירות, והלב שלי קופץ ומנתר מהתרגשות. היום הולכים לראות את אלעד! לא ראיתי אותו כבר חודש... חודש שלם! כל אותו היום, הסתובבתי כמו בתוך-חלום בבית הספר. ילדים ניתרו לידי, ביקשו תשומת לב (אפילו שמעון שבקושי מדבר!), אבל כלום. כל היום ראיתי מול עיניי את העיניים בחומות-בהירות שלו מסתכלות לתוך-תוכי ומחייכות בגאווה. שורות-שורות של חיילים. שורה, ועוד שורה, ועוד אחת. והנה מהשורה השלישית, הוא ניבט אליי, עם הכיפה הלבנה והפסים הירוקים שאני בעצמי סרגתי. והמבט שלו מרוכז במפקד שמדבר כרגע... ואני, אני כ"כ רוצה לרוץ, לרוץ אלייך, אלעד... לשאוב טיפה מהמבט שלך. "אני מצהיר!!!" הצעקה שלהם העירה אותי מהירהוריי. אלעד צועק הכי חזק, אני רואה את זה. אני מרגישה את זה. הוא צועק מהנשמה. "אדווה, אין עלייך שהגעת!" פתאום הוא נעמד מולי, מחייך כולו סמוק וקורן מאושר. "אלעד, מה קורה?! אמאלה, אני כ"כ מתרגשת בשבילך!!" המילים יוצאות בשטף, הוא צוחק ושתי שורות של שיניים לבנות מושלמות נחשפות. "ראית את אבא ואמא שלי, אדווה?" אנחנו הולכים לקראתם ואלעד לוחש לי באוזן שהוא התגעגע מאוד. והלב שלי דופק, ודופק, ודופק... "יהיה טוב, אדווה!" הוא צועק לי כשאני הולכת לתחנה, מנופף לי מרחוק. ~ -י'ב אייר תשס"ג- החול היה חם ובחשתי בו. "אדווה זה גלים קטנים, נכון?" אלעד מסתכל לתוך הים וכדור צהוב-כתמתם שוקע לאט-לאט לתוך האופק הסגול. "אה-אה. מה נזכרת בזה עכשיו?" "סתם. אני חושב עלייך..." "פששש. להתרגש?" "יאללה, תתרגשי..." הוא צוחק אליי ואז שותק. "מה, החולות לא עושות לך צמרמורת?" שמתי לב שהוא לא נוגע בהם. "לא." "אדווה, אפשר לשאול שאלה?" "נו-?" "אבל תסתכלי אליי כשאני מדבר... אני מרגיש שאני מדבר לעצמי." "כן." אני מסובבת אליו את הפנים. "מה הלאה?" הוא שואל. "מה-מה הלאה?" "מה הלאה עם הקשר שלנו?" אני מסתכלת לחול. כן, כן, אלעד! הלב שלי מנתר... תדבר, תדבר! תמשיך! "מה את חושבת?" אני חופרת בחול. "מה אתה חושב?" אני מטעימה את המילה 'אתה'. "אני חושב שאנחנו- - -" טפיחה ענקית על השכם. אלעד מסתובב. "אהלן מושיקו!!" "מה קורה אחי?? לא התאפקתי מלומר לך שלום!!" ...אוי, מושיקו, מה באת בדיוק באמצע? מי אתה שיש לך זכות להפריע לנו?... "אדווה, תכירי, זה מושיקו, למדנו יחד ב'תיכונית'... היינו ככה חברים, אה?" עוד טפיחה על השכם, "איפה אתה כרגע אחי?" "אני לומד במכינה ההיא, באתי לעשות טבילֶה... יאללה, אחי, אם 'תה גבר, בוא ת'כנס איתי... שנייה, הפרעתי לכם?" מגודל שיער, שחום, נראה תוסס, מופרע-משהו. "אה, לא..." אלעד עונה. איך שהוא התרגש לראות אותו. כנראה שהם באמת היו חברים טובים... מעניין, הוא אף פעם לא סיפר לי עליו. נו, ניחא. "טבילֶה? עכשיו? לא מסוכן קצת?" "לעעע... דווקא הים נראה לי ממש רגוע היום... תראה ת'גלים הקטנים, איך הם נישברים ב'קטנה'... בטוח גם אלה שבפנים סבבה.. חוץ מיזה, אנחנו יודעים לשחות. יאללה, יאללה, אתה נכנס איתי, יא גבר!" עוד טפיחה ענקית ממש על השכם העדין שלו והוא גורר אותו למיים. ~ שבע שנים עברו מאז. אלעד בירושליים, בהר המנוחות, ואני מסיימת תואר ברפואה. בחורה שקולה, מחושבת, קשוחה. אף בחור לא מעז להתקרב וגם אם כן, הוא זוכה למבט צונן כקרח. אמא שלי התיאשה ממזמן. גם הדודות והחברות. מבחורה פורחת, רגשנית, הפכתי לבחורה קשה ושקטה. עד שבא אחיקם. רציני, שקול, עם עיניים כחולות כמו מרחבים אינסופיים של ים, בלי גלים ובלי אדוות. ואחיקם פתח אותי בעדינות. גל, גל... לאט, לאט. עד שיום אחד לקח אותי ל'הפתעה' עם הרכב. הייתי עצומת עיניים כל הנסיעה עד הרגע שיצאנו מהרכב. אוויר מוכר של כאב. של אדווה שהתנפצה חזק מידי ושברה חלומות ואהבת נעורים. אני פותחת את העיניים לאט, ממצמצת. אחיקם מסתכל לים ופתאום אני מרגישה כמה אני מעריכה אותו. "אני פשוט מת על הים..." הוא מתקדם להביט בו. "אוהב, לא מת" אני מתקנת בעדינות. "בואי נתקדם..." "בוא נסתכל מכאן." אני עונה לו באותו מטבע והוא מביט בי בתמהון. "למה? נו, בואי אדווה..." "עזוב, אחיק, אני נשארת כאן." "רגע, את רוצה שדווקא מפה תקבלי את הצעת הנישואין שלך???" ~ -ב' תמוז תש"ע- הוא נושם מלא הריאות אוויר. "דיי, אדווה." הוא לוחץ לי על האצבעות בעדינות, כדי לעורר אותי. "שחור הים, אה?" "ביום הוא חוזר להיות כחול, אדווה... כחול-נוצץ." הוא עונה לי בשקט. "יהיה טוב, אדווה!" אחיקם אומר בקול עמוק, וכאילו אני שומעת את אלעד מבטיח שיהיה טוב בין הגלים התנפצים. מה אתם חושבים? תגובות-תגובות-תגובות, ושיהיו בונות:)

בעזי"ת ה' הוא המלך=] הדרך "רק" עד לתחנה מרכזית פאף. אני סוגר את הכריכה החומה, שולח נשיקה רפה ומסתכל לשנייה באותיות הזהובות שמוטבעות . מממ.. וואו! עברו כבר.. שלוש שעות! זה פשוט היה מדהים ללמוד את כל זה.. איזה התעלות נפש.. אני מרגיש ששום דבר לא יוכל להכשיל! התרוממות הרוח כפשוטו. אני מחייך לעצמי בסיפוק. הספקתי הרבה. טוב מאוד. אני מחזיר את הגמרא למדף ויוצא למבואה. בדרך, נותן צ'אפכה לעמיחי שנכנס לבית מדרש ואומר שלום לי'ודה. הוא מסתובב לשנייה. "הי, אחי.. חוזר הביתה?" אני מהנהן. "רוצה טרמפ? עוד שעתיים-ככה לתחנה מרכזית?" "אממ.. לא. אני מעדיף לחזור עכשיו.. זה פ'סדר. אני סך הכל הולך לתחנה מרכזית... חמש דקות..." אני מרים את התיק הענק ומתכונן לצאת, אבל נזכר ששכחתי את הפלאפון על המדף בכניסה לבית מדרש וחוזר לקחת. אני לשנייה מסתכל דרך חלון הזכוכית ורואה את כל הבחורים רכונים על גמרות וספרים דנים אחד עם השני על הלימוד. אני לוקח את הפלאפון ומתקדם שוב לעבר היציאה, פותח את הדלת הכבדה עם חיוך מרוח על הפנים. כאילו ששום דבר לא יעצור אותי. כזאת עליה רוחנית... וכזאת ירידה. שתי בחורות ספק לבושות, הולכות מתחת למדרגות ואני מסתכל עליהן לשנייה ומתהרהר. החיוך נמחק וכל הטעם המתוק הזה של הלימוד מתחלף במרירות של ה-"לא לעמוד במה שאתה מציב לעצמך". רק אתמול החלטתי שזהו! אני יותר לא אכשל בזה. אבל עכשיו- - ויש לי עוד דרך להספיק עד תחנה מרכזית. אני מסתובב ונכנס חזרה. מסתכל לשנייה על לוח המודעות, עוצם עיניים, נושם עמוק ומנסה להירגע. ואז יוצא שוב. ההרהורים רצים לי בראש שמתחיל לכאוב ואני משתדל ללכת עם העיניים רק לכיוון המדרכה, אבל מרים אותן מידי פעם כדי לראות את הדרך וניכווה. שוב... הפעם אני מוריד את המשקפיים ומסתכל רק על הרצפה אבל עדיין הראש מסוחרר. " 'סתכל לאן 'תה הולך!" קול של בחורה ואני מרים עיניים ושוב נכווה. אוף. למה זה קורה לי? למה הן חייבות לומר משפטים מיותרים, להתלבש ככה ואני חייב לחטוא בגלל זה? אני מגמגם איזו התנצלות וממשיך להתקדם, נלחם בתוך תוכי עם היצר הרע שחוגג לו. זהו... אני מנסה להרגיע את עצמי. הנה, אני עוד שנייה מגיע... רק לעבור את החנות הזאתי... איפה כל מה שלמדתי קודם? למה כל הדרך הקצרה הזאתי עד התחנה מרכזית אני חייב להיתקע במיליון מוקשים, כלומר- מוקשות? זה כל כך קשה לי. והן עושות את זה יותר קשה. להוריד עיניים וללכת כמו עיוור. זה להילחם עם היצר הרע ולמעוד, ואז לקום ושוב למעוד. אני סוף-סוף מגיע לתחנה מרכזית. פה, אני כבר מרים את הראש לחפש את הקו שלי-732, אבל פרסומת ענקית, של בחור ובחורה מרוחה על כל האוטובוס ובתוך-תוכי הוא שוב מצטווח, היצר הרע, בקול מחריש אוזניים. ו-אוף. אחרי תלאות מרובות אני יושב בתוך האוטובוס, מוציא אוזניות, שם שירים ועוצם עיניים, אבל הן כל כך שורפות ,כואבות, וכל המחשבות על מיקודם לא מפסיקות להשתולל. זאת הייתה סך הכל "רק" הדרך לתחנה מרכזית. *** שוב. אני מקווה מאוד שיעבור ת'צנזורה. נושא חשוב. תודה רבה-רבה לאחד מהאתר (שמעדיף להיות בעילום שם:)) שהאיר את עייני על הנושא ועזר לי בכתיבה:)

בעזי"ת ה' הוא המלך=] -קפיצה- 2 בלילה.חופש גדול, בחדר שלי. אני יושב מול המחשב ,בוהה במסך משועמם ומצייר ריבועים על 'שולחן העבודה'. כל החבר'ה כבר התנתקו מה-ICQ ואני פשוט לא עייף...פרסומת עם בחורה קופצת לי ומהבהבת- ללחוץ עליה. המח שלי מתערפל לשנייה ואני בקושי מבין את הצעד שאני עושה.. לוחץ אינטר. תמונות מרצדות לי מול העיניים, וסרטוניי וידאו מסתובבים סביבי במחול שדים פראי.קולות, רעשים. ואני לוחץ ולוחץ, מסתכל ורואה. והכל נכנס למח. האצבעות שלי מרפרפות על הכיפה בבלבול והקול המעצבן הזה במח צועק לי- די! צא מזה! עזוב! אבל היד השנייה לא מרפה מהעכבר וממשיכה להסתובב וללחוץ. הראש לא מפסיק לפעול והעיניים.. אוי העיניים.. העיניים שלי כבר אדומות ,הראש כבד וב-5 אני מחליט לכבות את המחשב. אני סוחב את עצמי למיטה, מתכסה בשמיכה מעל הראש ונרדם. *** אני קם ב-2 בצהריים. הבית שקט ואני מתרומם מהמיטה מפלבל לשנייה בעיניים ונזכר במה שעשיתי בלילה. חולשה נוראית מקיפה אותי והראש נוחת בחזרה על הכרית. איזה בנאדם נורא אני. אני אפילו לא בנאדם. אני חיה! בהמה! שלא מסוגלת לעצור בעצמה.. דוס. מאיפה דוס? מאיפה? תראו אותי! על מה אני חושב. על מה אני מסתכל. לאיפה אני גולש. העיניים נסגרות שוב. אבל המחשבות ממשיכות לרוץ. העיניים שלי! העיניים! ואני עוד מדריך. בטח מדריך. כל החניכים תולים בי עיניים, במדריך ה"צדיק" עם הציציות בחוץ. ואני? מה אני? מה שוות הציציות שלי?! איך אני מסתכל לאנשים בעיניים? אני מתיישב על המיטה שוב, מסתכל על הקיר שמולי. בייאוש. ושונא את עצמי. היום הזה, הלך זוועה. אחרי שקמתי, מלמלתי תפילת מנחה, אכלתי ויצאתי עם האופניים, לרכוב מחוץ ליישוב. לבד. כל הדרך, כמו רוחות, רודפות אחרי התמונות והקולות ששמעתי אז, בלילה. ואני מנער את הראש והרוח פורעת לי את השיער ואני פשוט לא מבין מה אני עושה. לא מבין. בלילה, אני לא מתקרב למחשב. אני אפילו לא פוזל לעברו. כל ייסוריי המצפון שלי זועקים לי ואני נכנס למיטה ומכסה את הראש עם השמיכה. לא דיברתי עם אף בנאדם היום. התפללתי 'יחיד' בבית, לא עניתי לאף טלפון, לא דיברתי עם אמא ולא עם אף אחד. פשוט אף אחד. המחשבות האלה, מטורפות, רצות לי בראש. אני עוצם את העיניים חזק. די! די! תצאו כבר! אני לא רוצה לחשוב יותר! אבל אני גם לא מצליח לישון וכבר 12 בלילה. אני קם במהירות ,לובש דגמ"ח ארוך, פליז שחור ונועל את השורש שלי.לפני שאני מתחרט, לוקח את הגיטרה ויוצא החוצה. רוח נקייה של לילה מקדמת אותי והשבילים של הישוב נראים קצת מאיימים בלילה. אני הולך לפינה ההיא, ליד הגן שעשועים, איפה שיש את העצים הסבוכים, נכנס בפנים, מתיישב על האדמה ונשען על סלע. האצבעות פורטות על הגיטרה והעיניים מתרטבות. העיניים האלה, שחטאו. אני נזכר בניגון ההוא, מהטיש שהיה פעם בסניף. סוגר את העיניים ומתחיל לנגן אותו. הוא איטי, והנשמה שלי מתמלאת. לאט, לאט. לא יודע כמה זמן ישבתי שמה. אולי שעה, אולי שעתיים. עם אותו ניגון. *** שבוע עבר ולא נגעתי במחשב. כל יום, נורא ואיום יותר מהקודם. אני עדיין לא מסוגל לצאת לבית הכנסת, מתפלל בבית. אני מקפיד לקום מוקדם בבוקר ולא לפספס אף תפילה, אולי זה יכפר במשהו. לסניף אני פשוט לא מסוגל ללכת. לא יכול להסתכל לאף אחד בעיניים שלו. פשוט לא מסוגל. מדבר בקושי עם אנשים. אני שקרן ואני שונא את עצמי. *** עוד פעם 2 בלילה ואני לא נרדם. הראש שלי עוד שנייה מתפוצץ מכאבים ואני מדליק את המחשב, לוחש לקול ההוא- שאני מסתכל רק שנייה בכל ההודעות שאנשים שלחו לי, ל-ICQ. והראש שוב פעם מתבלבל, הידיים מתערבבות והאינטר לוחץ על הפרסומת ההיא שוב. ואני מסתכל. מסתכל על כל הטומאה. על התמונות, על הוידיאו, שומע את הקולות. טובע בזה ושונא את עצמי יותר ויותר... ב-6 אני מכבה את המחשב ושוב נכנס למיטה ומכסה את הראש. לא רוצה לראות אף אחד. אפילו לא את עצמי. *** כבר חודש מהחופש הזה עובר ולא דיברתי עם אף אחד. עשיתי הפסקה עם ההדרכה ואני כבר לא מתקשר עם העולם. אני לילה כן על המחשב, לילה מכה את עצמי על מה שעשיתי לילה קודם. 12 בלילה. יצאתי מהבית ועמדתי על המרפסת הגבוהה,שנמצאת בסוף היישוב. ירח מלא מאיר על כל הסביבה ואני מזהה את הבית שלי במרחק. רע. אני בנאדם רע. והתמונות לא מפסיקות לרדוף אחריי. וההרהורים האלה. יד מונחת לי על הכתף ונכרכת סביבה. "מה קורה אחי?" אלחנן. אני נרתע מהיד שלו. הוא מוריד אותה ונשען לידי על המעקה. "לא רואים אותך, לא שומעים.. מה העניינים? הכל בסדר?" אני שותק ומסתכל על הירח. "כל החניכים ממש התגעגעו אליך, אחי. ואתה לא עונה לטלפונים. משהו עובר?" הוא מנסה שוב. "ולמה אתה לא בא לגמ"ח יום חמישי? וארגנו ללכת לים עם כל הכיתה יום שלישי שעבר- למה לא היית? התקשרתי אליך על זה כמה פעמים! וגם באתי אליך, אבל לא ענית לטלפונים ואמא שלך אמרה שאתה לא רוצה לדבר עם אף אחד. רק כך תפסתי אותך." אני מחייך במרירות. "עזוב. לא תבין." שלוש מילים ראשונות שאמרתי לבן אדם החודש הזה ,חוץ מ-כן ו-לא. "בוא אחי, שב." אלחנן יושב על הרצפה של המרפסת ,אוסף עליו את הרגליים שלו ומסתכל עליי מלמטה. "בבקשה.. אני ממש אנסה להבין.. רק תדבר.." הוא מוסיף. עוד פעם חיוך מריר. "אתה מתחנן אלי? אני כזה רע. כזה רע, אלחנן. אני שונא את עצמי כל כך. כמה אני גרוע, אתה לא יודע.. תתרחק. יש לי סך הכל מסיכה על הפנים. מסיכה על כולי." אלחנן מצמצם עיניים ואני מתיישב לידו ,נאנח כמו זקן שבע ימים. ובפעם הראשונה הכל מתפרץ. עם דמעות. *** אנחנו נשענים שוב פעם ליד המעקה ורוח של לילה קרירה מייבשת לי את הדמעות. "ואני פשוט לא מסוגל, אלחנן! אני לא יכול לעצור את זה! זה מטורף! מטורף!" אני צורח לאוויר הנקי, כאילו הוא אשם במשהו ומסתובב אל אלחנן. "תגיד לי שאני בן אדם רע!!! תגיד אלחנן! תגיד!!!" אני זועק בטירוף ,מחזיק לו את הכתפיים ומנער. "אתה בן אדם רע." אלחנן מסתכל לי לתוך העיניים ולוחש לאט. "עוד! עוד אלחנן!!!" אני ממשיך לזעוק. "אתה רע. מרושע. בהמה. חיה." בדיוק מה שכיניתי את עצמי במשך חודש שלם, הוא אומר לי בשלווה הזאתי שתמיד הייתה לו. "אתה לא מסוגל לעצור בעצמך. אתה חוטא." האצבעות שלי לופתות לו את הכתפיים ואני ממשיך לנער. "אלחנן אני- - אני רוצה - -" הבכי מטלטל אותי אבל אני לא מרפה ממנו, " אני רוצה לחזור ל- - פעם! אלחנן- - ל- -פעם! פעם! מה שהייתי אז! אני טמא! אני רע כל כך! אני רוצה- -" ואלחנן אוסף אותי ונותן לי את החיבוק שלו. ואני בוכה. דמעה ועוד דמעה. והן מתפרצות כמו הר געש. והתמונות עדיין עומדות לי מול העיניים והקולות צורחים לי בתוך האוזניים. אני מתנתק ממנו. "א ב א !!!" הצרחה יוצאת לי מהגרון. "אבא!!! איפה אתה? איפה? למה אתה נותן לי את זה?! א ב א !!!" וכמו הד עונה לי- בא בא בא.. אלחנן עדיין שם את היד שלו על הכתף שלי. "אחי. אתה כל כך טוב. אתה בן אדם כל כך צדיק. אתה יכול. כל נופל יכול לקום. הקדוש ברוך הוא לא נותן לאדם נסיון שהוא לא יכול להתגבר עליו, באמת. באמת. והוא סומך עליך-" "ואני הרסתי לו." אני ממלמל. "אתה לא הרסת. אתה נפלת." העיניים שלו בוערות ומסתכלות לי לתוך תוכי, "מודה אני לפנייך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. אמונתך. אמונתו של ה'... הוא יודע שאתה יכול לתקן. הוא יודע, הוא מאמין בך. אם הוא לא היה מאמין הוא היה פשוט לא נותן לך לקום בבוקר.. הוא רק מחכה לצעד שלך, אחי. רק לצעד שלך. תפתח לו פתח קטן והוא יפתח לך ענק. ענקי! אתה לא יודע איזה ענקי! רק תעשה את הצעד שלך, אחי!" אלחנן צועק * הגעתי הביתה ב-4 בבוקר. אמא הייתה ממש מודאגת ולא הבינה מה קרה. לא נתתי לה גם להבין. הייתי יותר מידי עייף. בבוקר, קמתי ב-10, בעזרתו האדיבה של השעון מעורר. הלכתי לבית הכנסת לתפילה. ופעם ראשונה, מאז תחילת החופש התפללתי כמו שצריך להתפלל. בערב, דיברתי עם אבא שלי. לא פירטתי לו מה קרה. רק ביקשתי חסימה לאינטרנט. הוא המהם שהוא שמע על זה ואם אני ממש רוצה אז הוא מוכן להחליף ספק. והוא נחסם ואני משתדל להיות ממש פחות 'על' המחשב. התמונות אולי פחות רודפות אחריי, הוידיאו פחות עומד לי מול העיניים, הקולות ששמעתי פחות צורחים, אבל הנשמה, הנשמה שלי נפגעה. הושחתה. עדיין קשה לי לדבר עם בנות, אפילו אם זה עניינים פשוטים. עדיין קשה לי לדחוק את כל המחשבות הרעות האלה, המחטיאות. אני קורא המון ספרי מוסר ומשתדל ממש להתחזק עוד יותר. זה קשה. אבל קפצתי ברוך ה' מעל המכשול. אולי כמו, כמו הפרסומת ההיא שקפצה אליי, אז, בלילה המשעמם ההוא. *** הנושא קצת רגיש אבל נורא חשוב.. מקווה לעבור את הצנזורה=] אשמח לביקורת (בונה..) ,תגובות, הערות, הארות ושאר מטעמים=]

בס"ד ה' הוא המלך! לכל קרבנות הפסח למיניהם=] קרבן פסח ר"ח אדר 18:15 "הי אמא!" אני נכנס לבית, פותח את הדלת , טורק אותה אחריי. אמא שלי עומדת במטבח. לבושת חלוק מרוט ידוע לשמצה, חמושת שני מגבים, מטאטא, חומרי ניקוי (כך זה היה נראה בכל אופן) ושלושה דליי מים. "אה-אה?" אני שואל בתמיהה.לכבוד מה כל זה? "מה?" היא עונה לי עצבנית, נפנית להביט אליי. "מה זה?" אני מצביע על כל הכבודה ולוקח ביס מהלאפה שקניתי. "אה!" צרחה חדה מפלחת את האוויר. אני מסתכל על עצמי בפחד. מה עשיתי? "חמץ!" היא מצביעה באצבע רועדת על האוכל שלי. חמץ? אני מתיישב על הכיסא, מוריד את התיק הענק על הרצפה- במקום הפנוי שעוד היה שם, ולוקח עוד ביס."מה חמץ, אמא?" "יואב, נו, באמת.. אני מנקה פה!" האסימון נופל לי. "מה, מעכשיו 'פסח'?" הפה שלי נפתח אוטומטית מההלם. "קודם כל תאכל בנימוס" היא לא שוכחת להעיר ופותחת את הארון שמתחת לכיור "דבר שני, רק שתדע- כבר ר"ח אדר." "נו?" "נו-נו! יש לך מזל שעוד לא הגעתי למטבח! מעכשיו איין אוכל על המחשב! איין אוכל בחדר ולא בסלון. ברור? רק במטבח, כן?" כישוריה המורתיים של אימי שתחי' ניכרים בכל זיז וזיז בדיבורה. מה אני אגיד לה? לא? "בטח, ברור." ט' אדר 17:45 אני מול המחשב לועס מסטיק. "יואב? מה אתה אוכל שמה?" אחותי הקטנה לבושת בלויי סחבות מעוררי רחמים, סמרטוט בידה ומבט חמור סבר מרוח על פרצופה. "מה אני אוכל? עוגיות." נו, בוא נעצבן אותה קצת.. "אע?" היא צורחת וכבר עומדת מולי, עיניה משוטטות בעצבנות על הפה שלי והלחיים שבפעולה מתמדת ומרגיזה. "אתה עובד עליי. פתח ת'פה!" היא מצווה עליי. אני מזיז לאחור את הכיסא המשרדי ומתגלגל עד לקיר. "יואב! ניקיתי שמה! תזוז מהר מהקיר!!!" אני זז מהקיר לפני שאני חוטף מגב על הראש. "נו? מה יש לך בפה?" "מסטיק, מסטיק יא לחוצה.." יאללה, נמאס לי מהקרצייה הקטנה הזאתי. ויש לי עוד שתיים כאלה. וכשהן בפסח..סיוט. אני קם מהכיסא ויוצא (או שמא בורח?) מהבית. יט' אדר 11:30 קולות גירוד מעירים אותי משנת היופי שלי. העאלק! פותח עיין אחת. סוגר אותה מיד. התמונה הבאה נגלית לעיני: אמא שלי בבגדי תפארתה, עומדת ,פניה אל הקיר שמולי והיא מגרדת אותו, עם שפכטל. הרצאה של איזה רב מתנגנת ברקע וקולו הצרוד נישא אל-על: "לכן, לא להילחץ! אבק זה לא חמץ! אם אנחנו-" אמא נעמדת ומחליפה דיסק לשירי הדיכאון האהובים עלייה. הרב הזה לא תומך באידיאלים שלה. אני מתהפך לצד השני. או. הינה זה כבר מגיע. "יואבי? התעוררת?" כן.. יואבי, יואבי.. "לא." אופס. אני אמור לשתוק. אידיוט שכמוני. "יופי, חמודי.. תתרענן קצת ותבוא תעזור לי. זה עבודה של גברים ואבא לא בבית.." אוך. תתרענן. תבוא. תעזור. למה השילוב הזה לא נשמע לי? עבודה של גברים. פככככ. אני מתרומם מהמיטה. זהו. היא כבר העירה אותי. אני מוצא את עצמי, לבוש מכנס ג'ינס מרופט שאמא שלתה לי ממעמקי הארון של אבא, חולצה ענקית עם גלופה מכוערת שניסינו לעשות לשכבה כשהיינו בחמישית, ו- אה, שכחתי. פרצוף אומלל. אני עומד מול הקיר הלבן, החלק, הצחור והנקי ומגרד אותו.לֶמה כל הסבל הזה? אמא עומדת לצידי ומציעה לי כלים מכלים שונים. "הנה, יואבי.. אולי אתה צריך את הנייר המחוספס הזה?.. הנה, תשפשף קצת פה, גם פה קצת.. וואי, יש כאן לכלוך (הלו? זה אפילו לא בגודל של גרעין אבטיח!).. אוי ואבוי.. אולי תוציא את זה במברג? (לא! עם מסור יותר טוב.. זה לכלוך מסכן סך הכל!..).." בעעע. ר"ח ניסן 20:00 אני נכנס הבייתה סוף-סוף עולץ וטוב לב. מול הכניסה, במקום לקבל מעבר נורמאלי, עומד סולם. ועל הסולם אבא שלי, בוחש בצבע עם מברשת ענקית. "אבא, מה קורה?" אני שואל וכבר מחזיק בסולם, מסתכל למעלה. "בן.." אבא שלי יורד שני שלבים בסולם ונותן לי צ'פחה של גברים "מה שלומך?" "השבח לקל. מה אתה עושה כאן?" פרצופי מתעוות במורת רוח. "צובע." הוא בולע את רוקו. "ת'תיקרה." "ת'- מה?" מה שמעתי? "תיקרה, תיקרה, בן.." "תיקרה?" "כן.." אבא ממהר לעלות למעלה , טובל את המברשת בצבע שנית, ומעביר פסים לאורך התקרה. טיפה נוחתת לידי. "אהמ.." אני מכחכח בגרוני וזז שמאלה. ואז שוב ימינה. הקיטבג כמעט קיבל צבע. "אתה- אתה- אתה עושה את זה מרצונך החופשי?" מגמגם "כי אני פשוט לא מבין מה מביא בנאדם שליו ורגוע לצבוע תיקרה.." "מרצוני-?" אבא שלי שואל בכמו חיוך כזה- - "אבי?" אמא שלי מגיעה לכניסה גוררת אחריה דלי מים בגודל מלחיץ ובקבוק שכתוב עליו אקונומיקה. נשמע לא טוב. "נו, איך הולך?" היא מביטה השמיימה ואז שמה לב שבנה האהוב- היינו- אנוכי , נכנס לבייתו הקט. "יואבי.. הגעת.." לא. זה הרוח שלי. אמא! "מה , באת לעזור לנו?" היא מחייכת אליי וצובטת לי בלחי, עדיין מבטה נעוץ בתקרה "וואי, אבי.. תעבור קצת לשם, טיפה גם פה-" האצבע שלה מצביעה "וגם כאן. זה ממש מלוכלך!.. גם כאן, גם כאן, אבי.." איך היא רואה? איך? זה ת-ק-ר-ה-! ת'כלס? אני לא זוכר את עצמי אי-פעם יושב על התקרה ואוכל שם. מה יש לנקות שמה? "יאללה, יואב, יש לך זמן פנוי?" אמא המעשית שואלת, משל הייתי אחת מתלמידותיה. "בטח! אמא, בשבילך יש לי את כל הזמן שבעולם!" אני מנסה להיות ילד טוב. מסכנה. כמה היא עובדת קשה.אז מה... קצת כיבוד הורים... "אז קדימה.. תוריד את התיק הזה.. מה, לא כואב לך הגב?" היא כבר מורידה את הקיטבג מעליי ואני שם לב לשתי טיפות המעטרות אותו. ניחא. "יפה, עכשיו תבוא איתי." אני מזדנב מאחוריה למטבח. "קודם כל תשתה.." מוציאה קולה מהמקרר. או-או. סוף-סוף יחס. הכוס מזדקרת למול עיני ואני לוקח אותה ברצון. "צריך לגמור את כל הקולה " אמא מלחששת שמה לעצמה. ועוד חשבתי שזה היה יחס חם ואוהב מאם לבנה. "עכשיו.." היא מסתובבת למכונת הכביסה, מוציאה לי את המכנסיים והחולצה המוכרים "יאללה, תלבש את זה ולך תתפוס לעצמך מברשת וצבע ותתלבש על הסלון". אני מתאפק לא להשפריץ את כל הקולה לכל הצדדים והזוויות. זה חמץ. כן המפקד.המפקדת. ח' ניסן 23:45 אני פותח את הדלת של הבית. מכיר כבר את הסרט. שלושת אחיותיי יושבות על הרצפה כאילו עוד אור שמש בחוץ ומנקות כל בלטה ובלטה באטרף לא נורמאלי. מהנהן לחבורת המנקות לשלום ונכנס למטבח. גווע ברעב. האוכל שהביאו בישיבה היום לא היה משהו. אני פותח את המקרר כמעט בעיניים עצומות. ריק. ריק?! חוץ ממדף אחד. אני נרכן אליו לראות מה יש שם. מתפלל לאיזה סיר חמוד עם איזה בקבוק קולה חביב. קופסאת חומוס אימתנית. שלושה מלפפונים. שתי עגבניות. קטשופ עוד שנייה גמור. וזהו. אוכל? איפה אתה? אני מתייאש מהמקרר, מחפש משהו על השולחן. נאדה. בארונות. אולי איזה חטיף? בסלי? צ'יפס? במבה? דוריטוס? בייגלה? משהו?! כלום. הכל ריק. "אמא? איפה את?" "יואב.. הינה אתה!" כן. הנה אני. מה פשר השמחה? אמא מגיחה מתחת לשולחן שבפינת האוכל, משפשפת אותו במרץ. "אמא יש משהו לאכול?" "בטח." בטון של כאילו-מה-זאת-השאלה-הזאתי-ברור-שיש. "נו, איפה?" "אתה רואה שמה על הרצפה?" אני מסתובב לרצפה."איפה?" "שמה-" "אה, נו, מה זה?" "פיתות. קח לך כמה שתרצה, יש חומוס וקטשופ במקרר. עדיפות לחומוס. צריך לגמור אותו." הקול שלה נשמע עמום. בטח! מאיפה שהיא מנקה, איך הוא לא ישמע עמום... אני פותח את השקית שנחה לה על הרצפה בחשדנות. כ-שמונה פיתות יבשות. זה אוכל, זה? "ו-יואב, לאכול בחוץ." יוצא לצינת הלילה ככלב המושלך אל הרחובות. אני מתיישב על המדרגה בחוץ כאילו הייתי ילד מפתח. כמו פועל ערבי, אני מנגב חומוס עם פיתה יבשה ושותה מים מכוס חד פעמית מרעידה. יד' ניסן, ליל הסדר אמא וכל האחיות שלי יושבות להן כמו מלכות, עם בגדים חדשים. התקרה נוצצת מלובן, הרצפה ממש כמו ראי אחד ענק, השולחן מבהיק וכל הבית נראה כאילו עבר איזה הברקה בפוטושופ. אבא מסלסל בהגדה את הקטע של ה-'עבדים היינו' ואני בוהה בפירורים של המצה ושואל את עצמי על המשפט המסתלסל זה עתה ועל קישרו לאמרה הידועה-'מעשה אבות סימן לבנים'. פעם עם ישראל היה משועבד לפרעה. לכן יש לנו את פסח. היום ,בפסח (והרבה לפניו), עם ישראל עדיין נשאר משועבד ל- ל- למי או לֶמה בדיוק? מה שבטוח ,שכל עם ישראל, גם בלי בית המקדש- קרבן פסח אחד גדול. *שיהיה חג שמח וכשר!*

בעזהי"ת ~דמעות~ סמטאותיה הישנות של צפת שריח של קדושה אפף אותן, היו יותר מתמיד. בחורים וגברים הלכו בינות לסמטאות לבושים בקיטלים לבנים וחגיגיים. תינוקות של בית רבן הילכו, אוחזים בידיהם הגדולות של האב או הסב לבושים בבגדי החמודות שלהם, מחייכים לכאן ולכאן, פאותיהם מתבדרות ברוח בין הערביים, מברכים בשלום את חבריהם אשר היו עוברים בסמוך להם. לתוך הקדושה נמזגה גם יראה, חיל ורעדה מפניי היום הנורא, ערב ראש השנה, ערב יום הדין, בו יעברו תחת שבטו של מלך גדול ונורא באי עולם מקטן עד גדול. אחרי כמחצית השעה, אם יעבור אדם ברחובותיה העתיקים של צפת, לא יכירם כמקודם, כמעט אין נפש חיה ברחובות- כולם בבית הכנסת, מתפללים אל האב שבשמיים. מלבד אחת. לאה הקבצנית הענייה. לבושה היא שמלה ארוכה, ממורטת, כחולה עם פרחים צהובים מקטיפה. חבושה שביס המכסה כל שערה ושערה מראשה המאפיר כמנהג נשות ירושלים, נעולה נעליים אשר עבר עליהן הקלח על רגליה עטופות גרביים אשר ריחם וצבעם הצביע על מרבית שנותיהן, וחתולים רבים סובבים אותה. יושבת היא לאה, באמצע סמטאות צפת העתיקה, על כיסא עץ, מט ליפול, וקוראת תהילים יום ביומו. בוכה היא לאה לא מעט לתוך דפיו של הספר הממורט אשר ישן -כמעט כמוה. לא מבקשת היא מאום, לאה. אף פעם לא פשטה ידה לבקש נדבות. יושבת היא דומייה, דמעות על לחייה, ומתנדנדת כשקוראת את התהילים. היו אומרים כי גם בקריאה היא מתקשה בגלל ראייתה הלקוייה ולא קוראת אלא אומרת את הפרקים בעל פה... נשות צפת טובות הלב, היו מחלקות ביניהן את האחריות על מזונה של לאה מידי יום ביומו כדי שזו לא תישאר רעבה ותגווע ברעב חלילה. כשהיו נותנות לה הצלחת, הייתה מהנהנת אליהן, מחייכת מבעד למסך של דמעות ולוחשת תודה. הרבה תמהו לעצמם מה פשר דמעות אצל אישה זו. אומנם סבל רב היא סובלת, אך מילה של תלונה או התאוננות לא נשמעה מפייה לעולם. וכבר כמה אפשר לבכות? אילמת לא היא, הרי נשמעה מדברת פעמים מועטות, אז מדוע בוכה היא? היו אשר תלו זאת בשמה, כמרבית אנשי צפת אשר קבלה ותורת הסוד הייתה בראש מענייהם, שהיא כמו לאה אחת מאימותינו הקדושות אשר ריסיה כמעט נשרו מרוב דמעותיה ועיניה רכות היו. יצאתי את ביתי בערב ראש השנה,אל בית הכנסת העתיק אשר עומד באמצעה של צפת. נושמת בדרכי את ניחוח העיר הקדושה,מבלי משים לב, נתקלתי בכיסאה של לאה הקבצנית והשתטחתי על המרצפות החלקות. איש לא עבר ברחוב, בגדיי הלבנים התלכלכו וחשתי כאב עצום בברכי. קמה מהר לאה שלא כגילה, אחזה בידי ועזרה לי לקום. היא הושיבה אותי על כיסאה המרופט בעודני גונחת מכאבים. "לכו, לכו..." אמרה היא לחתולים שסבבו אותה, "יש פה אישה פצועה, בוודאי כואבת היא ואין היא רוצה שתפריעו אותה ביללותיכם...". לא האמנתי למראה עיניי. החתולים עזבו את המקום ברגע בו היא סיימה לדבר. "או, תודה, תודה לך." גנחתי. "באמת, אין צורך..." באתי לקום מין הכסא, אך ידה הושיבה אותי שנית עליו. "הראי לי את הפצע אשר קיבלת?" מיששה היא את רגלי הפצועה בעודי שמה לב כי כמעט מאור עיניה כבוי. "מעט מנופח המקום, הלא כן?" שואלת היא אותי. "אכן. מרגישה אני היטב את הכאב." אני עונה לה. לאה מתכופפת לרצפה, מרימה בקבוק מים עם קרח שאחת מנשות צפת הביאה לה מלפני כניסת החג, ומקרבת אותו אליי. "הנה לך. הניחי על החבורה..." לוקחת אני מידה את הבקבוק ומניחה על פצעי. בינתיים, לאה נשענת על הקיר ודמעות מתחילות לזלוג לה במורד הלחי הכחושה. "שבי, שבי..." אני קמה מאת כיסאה מרגישה שלא בנוח. "לא." היא מנידה ראשה. "שבי את. פצועה את, ואני? סתם זקנה אני..." ולראשונה חיוך נעים מפציעה על שפתיה. מחייכת אני בחזרה אליה ותוהה לעצמי אם רואה היא את חיוכי. "בדיוק התכוננתי ללכת לתפילת ראש השנה, בבית הכנסת העתיק..." אני משיחה לה. מעניין שדווקא היום נפגשתי בה. "או..." היא מצקצקת בלשונה. "תפילת ערב ראש השנה, תפילה יפה היא... עד מאוד. אך אני, זמן רב לא הלכתי אליה.." "מדוע?" אני שואלת ורוכנת אל רגלי להיטיב את מימדיי הפציעה ברגל השמאלית. "זקנה אני, וחלשה. כמעט ואינני רואה..." "והדמעות?" קול זה מתפרץ ממני כילדה קטנה חסרת מעצורים. בושה וכלימה! גוערת אני בעצמי, אך את המילים, לא ניתן להשיב חזרה. "הדמעות?" היא מגלגלת את אשר אמרתי בפייה. "מחילה, גברתי." אני מזדרזת לומר, חשה את הבושה הנוראית מחלחלת. "לא התכוונתי ל- - -" "לא, לא..." היא מנידה בראשה. "אולי לך אני אספר את סיפור דמעותיי... מי יודע? אישה זקנה אני, אולי לא אזכה לראות אור יום מחר?" "אל תאמרי ככה..." אני מרימה ידי בביטול, "הנה, הוטב לי... בבקשה שבי פה, על הכיסא..." משב אחרון של בין הערביים חלף על פני, ולאה מתיישבת בכבדות על כיסא העץ. "בילדותי, ילדה בכיינית הייתי. דמעותיי, אף פעם לא החסרתי. אם זה היה על דברים אשר לא מצאו חן בעיניי,אם זה היה לשם בקשות, תחנונים... כל דבר הייתי שופכת אותן. אבי ואמי זכרם לברכה, באים בשנים, הולידו אותי בזקנותם, אחריי שנות עקרות ארוכות עד למאוד, היו חסרי אונים. אולי בגלל פינוקי הרב נהגתי כך? זאת לא אדע באותם הימים. ניסו הוריי לא למלות משאלותיי, ניסו להסביר לי כי הדבר מאוס בעיניהם וכי בדמעות משתמשים לעיתים רחוקות, רק כאשר כואב או רע... גם דודות טובות ניסו לעזור והיו שהסבירו לי כי ריסי ינשרו ממני אם לא אחדל בכך. אך מאום. או אז, לקחוני לרופא חשוב ורב מעלה מהעיר הסמוכה, אשר קבע כי מחלת עיניים חשוכת מרפא פקדה אותי ולכן דומעות עיניי. חסיד היה אבי, לאדמו"ר גדול. בצר לו, יום אחד, בהיותי בת חמש, לקחני אליו, לעיירה רחוקה בערבות פולין. נכנסת אני אל חדרו של האדמו"ר. על כל קירות החדר מדפים ועליהם ספרים חומים. ריח של קדושה באוויר, מתמזג עם הריח הישן של הדפים. בינות להוד וההדר היהודי, ישב האדמו"ר. כולו שער שיבה, זקנו יורד על פי מידותיו. עיניים טובות לו, מביט בי בחמלה. ואז הוא פתח את פיו. עומדת אני ליד אבי, ילדה קטנה, אשר דמעות מתחילות להיקוות לה בצדדי עיניה. מסתכלת ביראה לצדדים. אבי ליטף את ראשי ודיבר באוזניי מילות חיבה. קולו של האדמו"ר גבר, ועד היום הזה יכולה אני לצטט את אשר אמר לי: '' אם יהודי, מוריד דמעותיו, כשעצוב או כואב לו- טוב הדבר, אך ראוי שיכוון מעט מהן על חיסרון השכינה... על פרצת ביתו של ה' יתברך, על הגולה, על האדמה הקדושה שיהי רצון ותיגאל, על היהודים אשר מתרחקים מעמם ומאביהם, על הפריצות, על הבורות של עמו יתברך, על עניינים של כלל ישראל. או אז ירגיש קירבה עצומה לקדוש ברוך הוא יתברך, אביהם של ישראל! ירגיש דבקות גדולה, אהבה עזה אל בניו, תורתו ונחלתו, יתברך ,, ככה אמר לי, אז, ילדה בת חמש. אך מילותיו- בסלע היו. אינני יודעת כיצד אני זוכרת את דבריו בדיוק... כיצד בתור ילדה הבנתי זאת, כולל את העומק שבדבר, כיצד מילאתי את דבריו של האדמו"ר. ואז פרצה המלחמה האיומה. בהיותי בת אחת עשרה, הוחבאתי במרתף חשוך, לבדי. הייתי בוכה. או איך הייתי בוכה! דמעות על גבי דמעות ודמעה אחת לא הייתה שלא לפי מילותיו של האדמו"ר...! אחרי שש שנים, זיכני הבורא לעלות לארץ הקדושה והנה אני כאן, על אדמתה של צפת." לאה מוציאה ממחטה מכיסה המרופט ומנגבת דמעותיה. "זה קשה... זה כל כך קשה לבכות על הכלל, בעוד אתה שרוי בתוך עצמך... בעוד לך בעצמך כואב... לך בעצמך מר, רע... ואין זה קשור למחלת העיניים שלי." מהנהנת אני והערכתי אל לאה גוברת. "מה זקנה שכמוני מפטפטת?" היא מתנערת. "איך רגלך?" "יותר טוב, ברוך ה'." אני מחזיקה את הבקבוק ונותנת אותו בידיה. "תודה רבה לך..." "רוצי לך לבית הכנסת... שלא תחמיצי את התפילה הקדושה!" היא מאיצה בי. "שיהיה לך חג שמח, לאה..." אני אוחזת בידה הקרה, והיא לופתת אותה. "תתפללי עליי, שמה, בבית הכנסת, בסדר?" היא לוחשת לי. "והדמעות- - - תזכרי לך." "כן..." אני מהנהנת. "כן." ~~~ הזוי ברמות. אני מודעת לעניין. בבקשה-בבקשה, צדיקים-צדיקות , תגובות בונות! אני לא כתבתי כבר יותר מ-3 חודשים וזה מה שעלה לי ברגע של מוזה=]

בס"ד ה' הוא המלך=] אייכה השמיים עוד מעט אפרפרים והכדור הצהוב מתחיל לעלות במעלה הצמר-גפן הערפילי התלוי מעלה-מעלה. טל של בוקר מצפה את העלים וניצנים קטנים כמתחילים לפרוח. ריח צלול ואווירה של יום חדש, התחלה חדשה. בחור צנום יושב על אבן ענקית, שלוב רגליים, עם גיטרה שידעה ימים טובים יותר. לבוש מכנס שחור, ציצית עם פתיל תכלת משתלשלת, סנדלי שורש עם גרביים. העיניים- שחורות יוקדות, זוג פאות שחורות , חלקות, ארוכות , זקן קטן המתחיל לצמוח וכיפה סרוגה ,אפורה,די-גדולה, על קדמת השיער הקצוץ-למשעי. צלילים רכים של גיטרה ממלאים את האוויר השקט, וים של שיבולים וקוצים לחים עוד מרסיסי הלילה, מתנועעים מהרוח של הבוקר מסביב לאבן. עיניו סגורות, הוא מתנועע אנה-ואנה ומראהו כמראה מלאך אלוקים המתפלל לבורא עולם שישפוך מטובו עליו. * יש כאלה רגעים שאדם מרגיש התרוממות רוח. הנשמה כאילו עולה מעלה-מעלה לדרגי מרומים, עומדת על יד כיסא כבודו של ה' יתברך. ואז נופלת בקול שאון. מתנפצת לרסיסי-רסיסים- - - * הוא התיישב על הרצפה הקרה , נאנח לעצמו איזושהי אנחה עלומה. מניח לידו את הבקבוק ומסתכל על קבוצת הבחורות שעמדו סמוך לו מעשנות סיגריות ושותות. מביט בחזרה על הבקבוק שלידו ומלטף באצבעות ארוכות את הפקק האדום. איך הגיע לפה? מה הוא עושה כאן? עד לכאן הדרדר? הנוזל השקוף מתגלגל במורד הגרון והוא משתעל לשנייה, מנסה לא להראות רכרוכיות במידת-מה. שלא יראו אותו נחנק. בחור נעמד לידו. "יש'ך אש?" שואל אותו בצרידות מרב עישון. צרידות ילדותית-משהו. אלקנה מוציא מצית. כן, גם לזה הוא הגיע. "אחי, רק אם תביא לי סיגריה.." הוא מבקש. "קח." הבחור זורק לו את הסגריה הזולה וחוטף את המצית, מדליק את שלו וזורק לו אותה בחזרה. אלקנה שוב נאנח בינו לבין עצמו, שואף לריאותיו את העשן , מכלה את הסיגריה עד תומה. "מאיפה אתה?" הבחור שואל אותו, נשען על הקיר המקושקש בגרפיטי "צפוני?". אלקנה מהמם לעצמו איזה משהו. שיעזוב אותו. "מה, אחי? שומר שתיקה?" "דווקא לא." הוא עונה לו נרגן ומרים ראש כדי להסתכל עליו טוב יותר. שיער ארוך פרוע, שני עגילים בגבה ועיניים. או! איזה עיניים.. עיניים של ילד תמים, שלא חטא מימיו. "אז מה אחי? מאיפה אתה?" רק הקול שלו מזכיר שהוא בעצם בחור. "לא מפה." אלקנה עונה בקצרה. "טוב אחי." העיניים כאילו נעלבו, אבל התעקשו לפצח את ה'סיפור' שלו. "אז מה אוכל אותך?" הבחור התיישב על הארץ בעקשנות, אוסף את הרגליים שלו אליו בחיבוק והשיער הסבוך כאילו ממסגר את הבייבי-פייס שלו. "כלום." אלקנה עונה ולוקח לגימה." כלום." הבחור מסתכל עליו בעיניים מצומצמות." תגיד, היית פעם דתי?" זבנג. מכת חשמל נוחתת לו על הראש. דתי. דת. "למה? אני נראה דתי?" הטון של אלקנה עולה בלי שירגיש. "לא.. אתה פשוט נראה עדִין כזה.." "עדִין?" "כן.. לא יודע איך להסביר.." אלקנה מהמהם איזה משהו ולוקח לגימה. תירגע, תירגע. הוא כאילו פוקד על עצמו. "אני יקיר מצפון תל-אביב.." הוא מחייך " אני ראיתי שפשוט לא בא לך לספר מאיפה אתה.. אז.." אלקנה מחייך בלי רצונו. "בן כמה אתה?" "אה, 16 ." הבחור כאילו טופח לעצמו על השכם. הוא הצליח להוציא ממנו התעניינות. "מה אתה עושה פה?" אלקנה שואל ותופס ששגה. "אממ.. לא יודע.. מסתובב.. איך קוראים לזה? מחפש את עצמי?.." "או-או, אחי, לא פה תחפש את עצמך.. המקום הזה.. מקום.. קצת.. איך לומר? מפוקפק.." אלקנה לא מבין בעצמו למה הוא מנסה לשכנע את "הקרצייה שמקודם נדבקה אליו" ללכת ,לטובתו. "אה, כן? אז מה אתה עושה כאן?!" זבנג. אח. זה כאב! עוד מכת חשמל בערב אחד. זה כואב מידי. מידי. "מה אני עושה פה?" אלקנה ממשש את המילים ועיני הילד מחכות לתשובה. "אממ.." הוא ממלמל בשקט, המבט מושפל. * דוס בכל מובן המילה. אלקנה כהן דוס. אבל דוס-דוס. מתלבש כמו דוס, מדבר כמו דוס, מתנהג כמו דוס... הוא המדריך הכי אהוב שעדיין מנדנדים לו שיבוא להדריך אפילו שכבר יצא מההדרכה. הוא הבחור שתמיד פונים אליו בעניינים של מאחזים, צעדות, הפגנות למען ארץ ישראל. הוא הבחור העדין עם החיוך הנעים, המבט החכם והטון שבקול שלו שלא דוחק בך לגמור לדבר. דוס- סטריאוטיפ. "אלקנה, שמע אחי-" אהרון צועק לו בפלאפון ואלקנה יורד במדרגות בדרך לחדר אוכל. "שמו צוו הריסה, אתה שומע?" "כן, אחי. אני שומע ומקשיב לכל מילה שיוצאת לך מהפה. מתי שמו?" אהרון צוחק. "איין עליך אלקנה... שמו את זה היום בצהריים." "וזה נראה לך רציני או איומים?" הוא נכנס לחדר אוכל. "רציני, רציני, אחי." "כמה חבר'ה אתם?" "15." "זה כלום." "אני יודע. אנחנו צריכים תגבורת" הקול שלו ממש חורק ואלקנה מנמיך מעט את העוצמה ניגש כבר לשולחן מתיישב ליד משה. "יש בנות?" צריך לדעת. חשוב. "בינתיים לא. ככל הנראה יבואו מחר קבוצה של עשר בנות בערך." "מממ." הוא מהמהם לעצמו. זה יכול לעזור. "נשק? יש?" " יש. יש שניים והם שומרים פה. אז אחי אני יכול לסמוך עלייך שתארגן לנו כמה חבר'ה?" "כן, כן... בעזרתו יתברך אני אשתדל. אתה יודע מה? גם אני אבוא." הברקה של רגע. "כן אחי? מעולה! יאללה, אני סומך עלייך. בי!" "להתראות." הוא מנתק. "תקשיבו, חבר'ה..." אלקנה מרים קצת את הקול שלו "מחר יש ככל הנראה פינוי ב'גבורות עולם'. מי מוכן להתנדב ללכת הלילה למאחז?" "אה, באמת? פינוי? לא הספיק להם הפינוי הקודם?" בחור ממושקף מתרגז. "כנראה שלא. להם אף פעם לא מספיק" עוד אחד עונה עצבני "אני בא!" "יופי אחי.." אלקנה טופח על השכם הרחבה שלו "יאללה, חבר'ה עוד מתנדבים. גם אני בא, מי ששואל.." מחוץ לישיבה בטרמפיאדה, עומדים 20 חבר'ה עם שק"שים ומחכים לאיזה טרמפ שאולי יעבור. שלושה יס"מניקים עמדו מעליו. "אתה קם?" הקול נשמע עמום והוא לא מצליח לקרוא את השם של בעל הקסדה שנמצאת על תווית הזיהוי. "לצערכם הרב לא. אני לא מתפנה מארץ ישראל!" אלקנה צורח וכאילו חותר באדמה אוחז ברגבי האדמה שלא יעזבו. "מה זה יעזור לך כל הצעקות האלה? בסוף תמיד מפנים אתכם! אני לא מבין את השכל שלכם, אתם, הנוער הכתום.." אחד מהיס"מניקים שעומד מעליו עם אלה עונה לו. "אתם תמיד מפסידים-" עוד אחד ממשיך "עקשנים בלי סיבה! במקום זה תעשו דברים שימושיים יותר מאשר ללכת ולהידבק לשטחים לא מיושבים ורק לגרום צרות למדינת ישראל!-" "יאללה, קום!" השלישי מתנער ומעניק לו בעיטה לצלעות. אלקנה מתקפל. "קדימה, קום, קום!" היס"מניק שנתן לו בעיטה שואג ונותן לו עוד כמה קטנות "תרים אותו משם! סחבו!" נותן פקודות לכל עבר. אלקנה מנסה להתנגד אבל אַלָּה שמוטחת לו בראש מערפלת אותו לחלוטין. הוא מתעורר באמצע צומת לא ברורה. לבד. הפלאפון בלי סוללה. הכביש חשוך. טרמפיאדה ריקה. לבד. ממש לבד. והוא מתחיל לחשוב על עצמו, על המאבקים שלו, על התדמית שלו, על הרצונות, השאיפות. ועל זה ששום דבר לא התקיים. הוא בוגד בתדמית ה"דוסית" שלו כל פעם מחדש. לא עומד בציפיות. למה? למה הוא צריך את המאבקים האלה? כדי לחטוף מכות? כדי לא להשיג שום מטרה? * "מבין אחי? חודש! חודש הייתי בדיכאון.. לא יצאתי מהבית. רק שכבתי על המיטה שלי, בהיתי בתקרה ושמעתי שירי דיכאון. עד שהחלטתי ש-די, אני יוצא לבחוץ. ויצאתי לילה אחד בשעה 12, הסתובבתי קצת והגעתי לפה. כבר שנה אני כאן. יש לי וותק." חיוך מריר. העיניים הילדותיות נתלו בו. "היה נמאס לי מהכל. אכזבתי את כולם. אכזבתי את עצמי. אז ברחתי וזהו." "אבל למה?" יקיר לוחש בוהה בו, העיניים השחורות בורקות באור הדלוח של פנס הרחוב. "רציתי לברוח מעצמי. לברוח בלי להתמודד." לוחש בחזרה ומשתעל לשנייה. "ומה עכשיו?" יקיר שואל. "לא יודע." אלקנה מחזיר את העיניים שלו ובוהה במזרקה בלי מים שהייתה מולם. "אבל היית דתי. מה עם אלוקים? איפה הוא?" יקיר נראה כאילו התעשת "ו-לא! אלקנה, אל תענה לי!" הקול שלו עולה לטון יותר בטוח בעצמו. "פעם, שנה שעברה, הביאו לנו איזה אחד דתי, כמוך, כלומר- כמו שהיית אז , שידבר איתנו על דת, היחס לחילונים וזה.. הוא התחיל את זה בדיוק בזה. אסור להתייאש! כך הוא אמר! הוא גם אמר 'תחשוב טוב יהיה טוב'! אז איפה אלקנה? למה אתה לא חושב טוב? למה אתה מתייאש? הכל זה ניסיונות משמיים.מהאלוקים. אלקנה מוריד עיניים. "ואני לא דתי! בכלל לא! סך הכל איזה אחד צפוני מתל אביב ששמע כמה מילים מאיזה דתי בתיכון. ואתה? איפה אתה? איפה?" הזעקה מהדהדת בכיכר השוממה ועונה לו כהד. * ההתלהבות שדבקה בנשמה מתנפצת. ואז מתלבשת שוב. נשמה זכה, תמימה , טהורה. מתקלפת מכל הזוהמה שדבקה בה, שהיוותה חלק ממנה. נשמה חדשה שה' יתברך נתן בו, באדם. * '' ריבונו של עולם אם נדבר גלויות, לפעמים אין לי כח בעולמך להיות, אנא מפנך אסתתר? מה אטען מה אצטדק מה אדבר? חנון ורחום הן לפניך גלוי, כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי, נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת, השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת.. קולות מהעבר לוחשים לי לעצור, אבל אני מוסיף בחושך לחתור, ושואל ומבקש, אייכה?! ,, ושואל ומבקש וכוסף! אייכה?! הבחור התנדנד אנה ואנה ודמעה התגלגלה בזווית העין. רוח קרירה חולפת על פניו וקרניים ראשונות של שמש מלטפות את הדמעה הטהורה שיצאה מתוך נפשו. * * * *הקטע נלקח משירו של שולי רנד, אייכה. אשמח לתגובות, הארות, הערות ושאר מטעמים J

בס"ד ה' הוא המלך! להיות כמוך אני זוכר אותו. בערך. הוא היה מגיע כל שבוע, ממש-ממש סמוך להדלקת נרות. אני זוכר את המדים הירוקים, הנשק הארוך, הנעליים החומות הגבוהות, הציציות המשתלשלות והכיפה הגדולה. אני זוכר איזה חיוך היה נותן לי ואיך הייתי קופץ עליו תוך כדי שאגות שמחה כדי שכל החברים שלי ידעו שאחי החייל עם הרובה, חזר הביתה, לשבת. אני זוכר שהיה יוצא החוצה מהחדר, אחרי המקלחת. במקום המדים- חולצה לבנה, צחורה, נקייה. הוא היה אומר שבת שלום לאמא, שבת שלום לאבא ושבת שלום- לי. לאחיו הקטן. הוא היה אוחז אותי ביד הגדולה שלו ונותן לי חיבוק ענקי ואומר לי- "נרי'ה, כמה התגעגעתי אליך, קטנצ'יק..." ואני- הייתי מחבק אותו בחזרה, וכך, יד ביד, היינו הולכים לבית הכנסת לצד אבא. הייתי יושב לידך בתפילה. ממש כיסא סמוך לידך. אני זוכר איך היו התפילות שלך. היית עומד עם עיניים עצומות, מתנדנד כולך בדבקות, כאילו זו תפילת יום הכיפורים. ואני, הקטן, תמיד הייתי מחקה כל תנועה ותנועה שלך. כל כך רציתי להדמות לך. כמו תמיד. בסוף התפילה הרבה היו לוחצים לך את היד ואומרים "איך גדלת!..." ואני הייתי מחייך ומקבל צביטה בלחי- כי לחיצת יד זה של מבוגרים- וחושב לעצמי אם שגם אני אהיה כמוך יתייחסו אליי כך ויתפעלו כמה גדלתי. ואז, היינו מגיעים הביתה. היינו נכנסים ונותנים "נשיקת שבת שלום" לאמא ומתחילים לשיר כולם יחד שלום עליכם. אני, לפעמים, הייתי עייף, אז הייתי יושב על הכיסא ומסתכל על הציציות המקפצות שלך מתי שהיית שר "בר יוחאי" עם ההתלהבות שהיית בך, כמו תמיד. כל תנועה שעשית הן זזו מצד לצד. הייתי, גם אני, קם ומנסה להתנועע כמוך ולראות אם גם הציציות שלי יקפצו, אבל לא. רק שלך היו כאלה. כשגם אני אהיה גדול, הציציות שלי יקפצו? בסעודה, היינו שרים שירי שבת, אני, אתה, אבא ואמא. הקול שלך היה כל כך יפה! היית כל כך יפה מתופף על השולחן! ידעת כל כך יפה להגיד את החידוש של פרשת שבוע שהיית מכין אפילו כשלא היה לך זמן! כל כך הרבה אור היה קורן לך מהפנים! כמו מלאך היית נראה! אחרי הסעודה, היינו יושבים על יד השולחן , מפצחים גרעינים ומדברים. בהתחלה, היינו מדברים על עניינים שגם אני יכולתי להבין ואז הייתם עוברים לעניינים של מבוגרים. כשאני אהיה גדול גם אני אבין על מה אתם מדברים -כמוך? מתוך המחשבה הזאת, הייתי נרדם ואתה היית נושא אותי אל המיטה שלי ישן, וחולץ לי נעליים. בבוקר יום שבת, אתה היית מעיר אותי עם הליטוף שלך והקול הנעים. כך, היינו הולכים לבית הכנסת, לתפילה, יחד עם אבא. אני זוכר שבשבת 'ההיא', אחרי סעודת שבת השנייה, ישבנו, אני ואתה בסלון, על הספה, לבד. אני קראתי לך מתוך ספר שהמורה רוויטל הביאה לנו, ואתה הקשבת לי בסבלנות, אפילו שלא קראתי כל כך טוב. ואז שאלתי אותך- "אלי'ה, למה אתה חייל?" אתה חייכת וליטפת לי את הלחי. " כי אני רוצה להגן על הארץ שלנו. כי ה' ציווה עלי." "מה, ה' אמר לך להיות חייל?" "כן, נרי'ה. ה' אמר "בן עשרים לצבא"." "ואתה- בן עשרים?" "עוד מעט. עוד שבוע." "אה, יש לך יום הולדת?" אתה צחקת. "כן. אתה קונה לי מתנה?" "מה אתה רוצה מתנה, אלי'ה?" "אמממ..." אתה חשבת בכובד ראש. "אולי איזה ציור יפה?" "טוב. ומה אני אצייר לך בציור?" "תעשה לי הפתעה." ואני שתקתי חושב לעצמי מה אני אצייר. שיחקת לי בפאות ואז שאלת- "נרי'ה, מה אתה רוצה להיות שתגדל?" "אני רוצה להיות כמוך." "כמוני?" "כן! אני רוצה להיות חייל וצדיק!" "מה, אני צדיק?" שאלת אותי בפליאה. "כן! אתה הכי צדיק בעולם!" "הכי-הכי?" רצית לוודא וצחקת עם החיוך הרחב. "הכי-הכי!" ואז חיבקתי אותך. "אתה האח הכי חמוד שיש לי בעולם!" אתה חיבקת אותי ולחשת. "גם כך אין לך עוד אחים.." עניתי לך. "כל ישראל אחים, נרי'ה. תזכור את זה." ענית לי ברצינות. "צריך לאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, אבל אותך אני אוהב הכי-הכי!" "גם אני אוהב אותך, אלי'ה.. תמיד תישאר אח שלי ותבוא כל שבת?" "מה זאת אומרת? בוודאי שתמיד אני אשאר אחיך!... בוא, תמשיך לקרוא לי את הסיפור. אתה קורא כל כך יפה..." במוצאי שבת, שוב פעם, לבשת את הירוק-ירוק הזה, נעלת את הנעליים החומות, שמת את התיק הענק עליך, החזקת את הנשק וחזרת שוב פעם לשם. לצבא. * חזרתי מבית הספר, בדרך הרגילה. אני מגיע מול הדלת ושומע. אני שומע צרחות נוראיות של אמא ואת אבא צועק שם- "לא נכון!" אני פותח את הידית בזהירות. למה? למה, אלי'ה? אתה הבטחת לי שתמיד תהיה אח שלי! איפה אתה עכשיו? למה הלכת? לאן הלכת? היום זה היום הולדת שלך! למי אני אתן את הציור שציירתי? למי? אתה יודע כמה השקעתי עליו? כל יום ציירתי קצת! הבטחת לי שתחזור! אלי'ה. אני יודע שכך ה' רוצה. הוא רוצה שאני אשאר לבד. אני. אבא. אמא. שלא יהיה לי אפילו אח אחד. הוא רוצה לנסות אותנו. אם נתייאש או אם נאמין בו. אבל אני, אני יעמוד בניסיון הזה, כמו שאת היית עומד בו אם זה היה קורה לך. אני תמיד , תמיד-תמיד אשתדל לעשות מצוות כדי להעלות את הנשמה שלך. שתהיה למעלה-למעלה, קרוב לכיסא הכבוד של ה', ואז אתה תבקש בשביל כולנו- שיפסיקו הצרות. שנחיה במדינה שלנו, בארץ שלנו בשקט ושאף אחד לא יפריע לנו. אתה גם תבקש שאף חייל יותר לא ייהרג ולא יהיו עוד ילדים שהאחים הגדולים שלהם בשמיים ולא לידם, כמוני. אבל בכל מקרה, אלי'ה. לא משנה לי איפה אתה. אם אתה כאן, לידי, או אם אתה בבסיס או בשמיים. איך שלא יהיה, אני תמיד ארצה להיות , כמוך. *לעילוי נשמתם של כל החיילים והיהודים שמתו על קדושת ה' והארץ. ה' ייקום דמם.*

בס"ד ה' הוא המלך=] הילד עם האבן ה'דבר' הזה התיישב לידו. בחייאת! למה לא לקח טרמפ כמו כל החברים המוזרים שלו? הוא צריך לסבול את זה? שיעמוד גם הוא בצומת כמו כל שאר המוזרים וינופף בידיו. מי בכלל מעלה אותם? משה נוחר בבוז. מי בכלל מעלה?! לא מספיק שהוא נוסע באוטובוס אפילו לא ברכבת, במקום ברכב ועכשיו- הוא? ועוד- לידו?! כיפה ענקית. זוג פאות בלונדיניות סתורות. עיניים שחורות גדולות. חולצה כתומה זועקת עליה ציצית ענקית, דגמ"ח בז' ושורש. יצור. עמיחי הוריד את התיק הענק ודחף אותו מתחת לכיסא. משה התכווץ ,נדחף לחלון רוטן לעצמו. דווקא היום הרכב במוסך ודווקא היום אסור לו להפסיד את הפגישה הכל-כך חשובה הזו שתכניס לו כמה אלפי דולרים! עמיחי מתיישב, מרים רגליים על התיק ומוציא פלאפון. "כן, אחי.. מה קורה? הכל טוב?.. השבח לקל!..כן, שמע.. בקשר לחבר'ה הקשישים מהבית אבות..כן, כן.. שמע, דיברתי- - בית אבות? מה לו ולבית אבות? ילדים ברוטאליים! בעצם, מצד שני- ממתי ילדים מתעניינים בכלל בבית אבות? "כן.. הבנתי שצריך עזרה שם, בפסח..לא.. רגע, אחי.. קיצר- דרושים כמה חבר'ה.. אתה מנדב את עצמך?.. יופי אחי..- - עזרה? הם לא בקטע של להרביץ? "אז תעביר גם לי'ודה, חיים,שמעון ,דוד, עמיחי כהן, מי עוד יכול?.. אמ.. כן, גם להם.. יופי אחי.. תזכה למצוועס!..חחח.. כן..טוב.. אני כבר אדבר איתך.. תעדכן אותי.. יום טוב!" משה מסתכל ימינה בחשש. ה'ילד' שלידו בערך בגיל 16. הוא ניראה כזה תמים. ילד טוב- - משה עוצר את עצמו בזמן.לא! הם כך מתחילים.. תמימים כאלה.. מסכנים.. עושים את עצמם.. בסוף משתלטים על המדינה.. עמיחי מוציא גמרת כיס ומתחיל ללמוד בשקט. משה מוציא את המחשב הנייד. מתחבר לאינטרנט אלחוטי. אתר חדשות ישראלי. כוחות צה"ל ומשטרה מתעמתים עם צעירים במאחז "הקימי" בצפון השומרון. נו, נו.. בבקשה. ועוד לחשוב ש'צעיר' כזה יושב עכשיו לידי! על הכוחות המפנים נשפך חול וחומר שככל הנראה מזוהה כחומצה. שני צעירים נעצרו עקב אלימות מרובה. כך מחנכים אותם. לאלימות. לסרבנות. בושה! לשניים נפתח תיק במשטרה וכעת חוקרים את נסיבות האירוע. שלשום נפתחו 5 תיקים נוספים אבל נסגרו מחוסר ראיות. מה? מה נסגרו מחוסר ראיות? את הילדים האלה צריך לשים במאסר! לא רק לסגור תיקים! זה נזק לציבור! אלימים! איפה ההורים שלהם?! "אמ..." קול עדין. "אפשר להיות חוצפן ולבקש שתגלגל למטה את העמוד?" או-או! הוא עוד מבקש להיות חוצפן! מבקש! נצלנות! כל האנשים האלה שכמוהו - נצלנים! סחטנים! משה מגלגל למטה את העמוד ,עוד שנייה מתפוצץ. האוטובוס נעצר ברמזור. "או.." עמיחי קורא את השורות במהירות כבר מחייג בפלאפון. "אחי? הכל בסדר?.. לא פשוט אני רואה כאן.. כן, זה. נו, מה היה?.. אה, זהו? כתוב פה התפרעויות, בלאגנים.. אז הכל בסדר?.. סבבה.. טוב.. כן.. אני באוטובוס... אה?.. לישיבה.. מוזר אה? חחח..יאללה, יום טוב!" "חבר שלך היה שמה?" עמיחי סוגר את השיחה ומשה שואל ותופס שגם הוא נשמע קצת חוצפן. שיהיה. "איפה? בפינוי?" בואנה.. הילד הזה.. יש לו עיניים של ילד. או שבעצם הוא ילד.. משה מסתבך. "מממ" משה נוהם. "אה, כן." כך. בפשטות. "ושפך חומצה על חיילים?" הוא חייב לדעת על זה ממקור ראשון אחת ולתמיד! "לא. בעקרון אנחנו לא משתמשים בחומצות. וגם אין מאיפה לשפוך. זה לא מקראוון או משהו כזה.איין גם קראוון. ישנים שם בשק"שים. גם חול לא הלך שם- אם אתה שואל." הוא מסביר. מבין בזה הבחור.. "מה זאת אומרת?" משה מתפרץ "מכירים אתכם כבר.. בסוף פותחים לחצי מכם תיקים.." "מי זה – אתם?" עמיחי שאל שאלה, העיניים שלו מצטמצמות. משה נעצר לשנייה. מי זה אתם? "אתם! נו, המתנחלים! אלה שגרים במקומות לא חוקיים, שמפריעים לסדר.. נו, אתם!" מרגיש קצת חוזר על עצמו "כל הזמן יש לכם תירוצים! לא עשינו! אנחנו מסכנים!- -" האוטובוס עוצר בתחנה. "אתם אלה שגורמים למדינה להיות כמו שהיא! חוסר סדר! תעשו מה שאומרים לכם! למה אתם חייבים להיות שונים? בכלל, למה ילדים נכנסים לכל העסק?" "אתה מתכוון אליי?" עמיחי שואל. חיוך קטן בזווית הפה. "כן! אליך ואל כל החברים המתנחלים שלך! איפה ההורים שלכם? אין לכם בית ספר? אין חינוך?" משה אדום והטון שלו עולה. "בכלל, כל הקטע הזה של ללכת לאיפהשהוא ולהניח את עצמכם! מה? מה קרה? אין בתים? אין דיור? יש לכם מספיק כסף מכל הסחיטות שלכם ת'מדינה!" משה יורק לכל עבר. 2 חיילים מסתובבים אליו והוא מנמיך טון. "ראיתי אתכם בטלוויזיה! מתפרעים, צורחים, דוחפים! בלי בושות!- " עמיחי מסתכל מהחלון על הנוף המתחלף. מקשיב בשקט. "תתאר לך שסבא שלך נותן לך ירושה-" עמיחי מתחיל בשקט. "מה עכשיו אתה מרביץ בי מוסר? כמו כל המתנחלים! חושבים שאת כולם יחזירו בתשובה!" משה מתפלץ. סבא שלך! אה! מה קשור? "אתה רוצה תשובה? אני מוכן להסביר.. באמת!" "נו?" משה מתפרץ במין גסות שכזו, סוגר בדרך את המחשב. תנסה להירגע.. הם לא שווים את זה.. הוא מנסה להרגיע את עצמו. גם כך הלחץ דם בשמיים.. "הוא נותן לך אבן יקרה. יהלום, ספיר.. אבן.. לפני שהוא נפטר הוא אומר לך- נכד יקר. זאת האבן שאני נותן לך, ירושה. תשמור עלייה. אל תיתן אותה לאף אחד. היא שלך תמיד. לעולם." "נו?" אבן. צוואה. ירושה. גם הרבה שטויות מדברים המתנחלים האלה. "אחרי שהוא נפטר, הוא גם משאיר לך מכתב. שוב פעם, כתוב שמה על האבן: שצריך לשמור עלייה, אסור לתת אותה לאף אחד, אסור שתילקח.. סבבה?" משה שותק. מסתכל גם הוא בעד לחלון. מקשיב. מה הוא מנסה למכור לי היצור הזה? "בסדר?" ה'ילד' שואל אותו בפשטות, ומשה ,איש העסקים המהולל מהנהן. "אם ייקחו אותה ממך. מה תעשה?" "מה אני יעשה?" הוא שואל בקול בס " מה זאת אומרת אם ייקחו? היא שלי!" "אם בכל זאת?" "אני פותח תלונה במשטרה קודם כל. לא תמיד זה עוזר- שווה לנסות בכל אופן. דבר שני אני משתדל שהיא תחזור אליי. אם היא ממש יקרה אני לא בוחל באף אמצעי!" הוא מסיים בנימה נחרצת, מנסה לחשוב בצורה עסקית. "ואם מבקשים לקנות ממך אותה?" "תלוי." "תלוי?" ה'ילד' חוזר אחרי. "בעצם לא." משה מתעשת "בשום אופן ובשום מחיר!" "תעשה הכל בשבילה גם אם אתה ילד?" משה מצמצם עיניים. מה הקשר? "נניח. גם אם אני ילד. אני הנכד, בכל אופן." "ואתה מוכן להסתכן בשבילה?" "ברור! אמרת שהיא ממש יקרה. חוץ מזה, אצלנו נוהגים לכבד מסורת. אם הסבא ביקש.." עמיחי מסתכל בו בעיניים יוקדות. "אותו הסבא זה האלוקים שלנו.שלך. של כל עם ישראל.. אנחנו, עם ישראל –הנכדים. כל הצוואה- זו התורה שלנו, להבדיל. האבן היא הארץ. אתה אמרת בעצמך! לא נותנים בשום מחיר!" משה שותק. "אבל מה בקשר לכל האלימות שאתם מפעילים? זה לא מצדיק!" הוא מתנער. עמיחי מביט בו, מסובב את הראש. "אתה רואה את זה?" צלקת ארוכה מכוערת על העורף. "זה מאלה של שוטר. ואתה רואה את זה?" מפשיל שרוול. 2 מכות סגולות ענקיות " זה גם מאלה. וזה-" הוא מעלה את הרגל מראה לו עוד סימן מכוער "מפרסת סוס של פרש שכמעט דרס אותי." "ומה אתה עשית?" הוא מבין שהשאלה אכזרית אבל בכל זאת. "הם לא ירביצו סתם." "נלחמתי על האבן." עמיחי לוחש. איש העסקים שיש לו מה לומר על כל דבר ,שותק. אתמול, חזר הביתה ב-12 מפגישה מעצבנת במיוחד. תופים רועמים ,מוזיקה לועזית וקולות של מסיבה נשמעו מהווילה הסמוכה וכמה בנים ובנות ישבו על המדרגות בחוץ שתויים, צוחקים צחוק פרוע. הוא ניסה להגיד להם לשתוק. "הי! תשתוק אתה, זקן! יש לנו זכות לעשות מה שבא לנו!- - הוא איים במשטרה. הם ענו לו בצחוק. "גם פעם קודמת הביאו לנו, זוכרים? איזה דאחקות הלכו אז..- - על זה הם נעצרים ועל זה הם נעצרים. עמיחי נעמד מרים את התיק הענק. "טוב, אחי.." הוא מושיט יד. לראשונה משה נוגע ביצור כזה שמראים אותו בטלוויזיה מתפרע בוולגריות. לחיצת יד חזקה. "היה לי נחמד לדבר. באמת." האוטובוס עוצר והידיים מתנתקות. "תבוא לבקר, אחי.." עמיחי מחייך "הנה המספר שלי-" הוא שולף דף ועט מהכיס ומשרבט. הוא מעביר לו את הדף ומזדרז לצאת מהאוטובוס. ומשה מביט בעד החלון ורואה את ה'ילד' עם 'האבן' מתחיל ללכת עם התיק הענק. הוא נהיה קטן יותר ויותר עד שנעלם. לגמרי. * משה נכנס לסופר הענק. הרבה זמן הוא לא עשה את הדבר הזה, קניות. בגלל שמיכל ממש בקשה והעוזרת לא יכלה היום לבוא , לעשות את זה , הוא התנדב. שני חבר'ה דתיים עמדו בכניסה. יצורים. כיפות ענקיות, פאות עבות, עיניים יוקדות, ציציות. הוא זיהה את הילד , עם האבן. ההוא, מהאוטובוס. "שלום.. אנחנו אוספים מצרכי מזון לקשישים שאין להם מה לאכול בחג.. אתה, אתה מוכן לעזור?"

בס"ד ה' הוא המלך=] דיסלקט נסתר פורים. הוא השתטח לבד על הדשא, מחוץ לישיבה. בחור לא גבוה מידי ,רזה. מכנס ג'ינס,שורש, ציציות בחוץ, חולצה לבנה עם כתם ענק אדום רטוב קצת , שיער שחור עם זוג פאות חלקות, כיפה לבנה עם פס כחול בקדמת הראש ועיניים כחולות יוקדות, תמימות משהו. ביינ"יש שיכור. "טאטע!!" הוא שאג חצי בוכה "בוא נעשה עסק!" הקול שלו הפך ליללה וכמה ציפורים שהיו על העץ עפו במהירות. הראש שלו כמעט התפוצץ, ריח יין חזק הכה לו בנחיריים והוא התגלגל על הדשא. "טאטעעע!!" הוא השתנק לשנייה "אם תעזור לי לקרוא אני ילמד תורה כל החיים.עד הרגע שאני אמות! אי-אי-אי- -" הוא הצטרד. "שאני אמות- -" הוא מרים זוג ידיים לשמיים ומחייך חיוך אווילי. הפנים שלו שטופות דמעות והעיניים שלו בורקות בברק בל יאמן. "טאטע! עשינו עסק?" * * * ידידיה נשען על הקיר, משחק עם הציצית בעניים מושפלות. "באמת סבבה.. כאילו, בסדר.. יענ'ו, לומדים.. משתדלים.." הוא מנסה שלא להסתבך אבל בסוף מרים עיניים. עליה אי אפשר לעבוד. היא פשוט קוראת אותו. היא מחייכת. שיער חום בהיר אסוף לצמה ועניים חומות-ירוקות ענקיות. "אתה מצחיק.. בוא נשב איפהשהוא.. בא לך?" 'תגיד ,אתה אידיוט? עזוב אותך מזה..' 'מה עזוב? אתה כבר משהו כמו 12 שנה כך. זה לוחץ. אתה מנסה להחביא את זה וזה בורח..' 'נו? ומתת מזה? 'לא. מה הקשר?' 'קשר, קשר. בטח קשר..' "אתה יודע? התחלנו ללמוד גמרא עם הרב שלנו. בנות ביקשו. בואנה! זה מדהים, זה. אני קצת מתקשה בקטע של התוספות. התחלנו ללמוד את זה רק לפני שבוע - -" היא יושבת בישיבה מזרחית מולו, על הספסל והחצאית הצבעונית שלה משתפלת על השביל האפרפר.ידידיה מסתכל על ציפור קטנה שניקרה במרץ על השביל. "- - תכל'ס? זה מעניין. באמת. הקטע הזה שאחד סובר כך, ואחד סובר כך, ואז בא עוד אחד ומתערב.. קיצור- אני אוהבת ת'הסתבכויות האלה.." היא מחייכת, חושפת שיניים מושלמות לבנות. ידידיה מחייך חיוך עדין עם עיניים מושפלות . "עכשיו, אני צריכה עזרה בקטע הזה. אתה תוכל לעזור לי, נכון?" 'אויש, לא..' ידידיה מתנער ומרים אליה עיניים. "מה אמרת?" "מה יש לך אתה מרחף היום?" העיניים הענקיות מצטמצמות. "אה, לא. סתם. מה אמרת?" "שאלתי אם תוכל לעזור לי ללמוד. נגיד, כל ערב כך, נלמד יחד, משהו כמו עשרים דקות בטלפון? זה ממש יוכל לחזק אותי. באמת." "אה, בטח - - 'אה. בטח-בטח. מה הוא השיג בזה?' 'מה הבעיה? אסור לעזור?' 'איך הוא יעזור, זאתי השאלה!' 'יהיה בסדר' - - סבבה. בכיף. איזה מסכת אתן לומדות?" "אמרתי לך בהתחלה. יאללה, ידידיה.. מה יש לך? ספר.." "כלום. באמת כלום. את חייבת לשמוע מה היה לי היום בישיבה- -" מעביר נושא במהירות. * * * ידידיה יושב ליד החלון בוהה בנוף שמתחלף בצורה מהירה. 'יופי ,חכם. מעולה.' 'מה? מה אתה רוצה? שהוא יגיד לא?' 'כן. שיגיד שהוא לא יכול. שיגיד שזה ביטול תורה שיגיד-' 'הבנתי. בסדר.' האוטובוס מקרטע ובסוף מגיע לתחנה. הוא יורד באיטיות ומתחיל ללכת לכיוון המבנה של הבית מדרש ,שפוף משהו. "ידידיה, אחי.." טפיחה ענקית על השכם. "אלישמע! <במלעיל> איזה כיף לראות אותך אחשלו!" חיבוק גברי. "מאיפה באת חברי הצעירצ'יק?" "מהבית.." "וואי, אתם, החבר'ה של שיעור א', עושים חיים.." "בטח.." ידידיה מחייך חיוך נוגה ומשנה כיוון הליכה "טוב, אני עולה " מצביע למעלה לפנימיות. " לילה טוב". עושה חיים? החבר'ה של שיעור א'? אומרים שיש לו זיכרון חד. הוא מסוגל לשמוע עמוד שלם ולדקלם אותו בעל-פה בלי להסתכל עליו בכלל. את האמת, גם אם הוא יסתכל עליו הוא לא יבין כלום. מהיסודי הוא לא הבין למה בדפים כתובים, יש כל מיני סימנים מסימונים מוזרים.בעצם, הוא הבין שאלו אותיות, מילים, אבל לא הבין את המשמעות. כשהמורה של כיתה א' הראתה להם אותיות ומספרים הוא לא הבין בכלל על מה היא מדברת או מה היא רוצה. הוא זוכר שפעם אחת בכיתה ב' עלה בהסעה מבית-הספר. איזה ילד אחד ג'ינג'י ,גדול מכיתה ה' ,עמד בסוף האוטובוס וצעק לילד אחר- "דיסלקט!אתה לא מבין? בוא לכאן!" הוא זוכר שהוא שאל את חבר שלו מה זה המילה הזאתי והוא הסביר לו ברוב חשיבות שזה איש שלא יודע לקרוא. "הוא מוגבל כזה. מפגר.אמא שלי אמרה שזה מצווה לשמח אותו ולשחק איתו כי אין לו חברים.." הוסיף הסבר משלו. לא נכון. ידידיה רצה לצרוח. גם אני לא יודע לקרוא ולכתוב. אני מפגר? אבל הוא פחד. הוא פחד שעוד יקראו לו כך. במילה הזאתי. והוא ישאר לבד. בלי חברים. שיעורי בית הוא לא היה עושה ולא שום עבודה אחרת. אמא שלו הייתה יושבת לידו כל יום ומשתדלת שלפחות ינסה. יעשה אפילו חצי. יעשה משהו. אבל כלום. ידידיה היה קם, משתולל, משחק, אבל על החובות של בית הספר פשוט מדלג. והמורה הייתה משבחת. "הילד לא עושה כלום אבל יודע הכל!" כך הייתה מדקלמת לגברת פיריש, האימא הדואגת. "זה יעבור עם הזמן.." הייתה מרגיעה. בכיתה ג', קיבל את השוק של החיים. מאז שנכנס לבית הספר היו עושים מבדקים, המורה שואלת בעל-פה - הילד עונה. עכשיו- מבחן כתוב. במבחנים ראשונים היה ממציא תירוצים. כואבת הבטן. כואב הראש. כואבת היד. המורה הייתה מרחמת ולא נותנת לו מבחן וידידיה היה משחרר אנחה כמו חיה רדופה שאויבה פסח מעליה. אחרי זה הבין ש-זהו. איין לאן להימלט. איכשהו, הצליח ללכת לרופאת המשפחה ולהתלונן על כאבים ביד. הרופאה שלא היה לה זמן בדיוק לזוטות כאלו ובמיוחד לילדים בכיתה ג' שמגיעים בלי אחד ההורים הייתה משחררת אותו כל פעם עם טופס שמאשר לו לעשות בחינות רק בעל-פה. כך זה היה. שנה אחרי שנה. כל חודש הוא דאג לעדכן את הטופס והרופאה הייתה מסייעת, בלי להבין אפילו למה היא עושה את זה. היא התרגלה לעיניים הכחולות המתחננות, הכל-כך מבקשות שבעליהן היה בא אליה כמידי חודש עם הבקשה הקבועה. עם הטופס הזה עבר גם בגרויות. אף אחד לא שאל. לא התעניין. "מה זה משנה איך הילד עושה את הבגרות? העיקר שהוא עושה ועובר." כך היה משנן רכז הבגרויות. בכל אופן, זה השתלם לישיבה. לפחות הבחורצ'יק מעוניין לגשת לבגרות לעומת כל החבר'ה האחרים שניסו להשתמט. בהיסטוריה, ספרות ,גמרא, אנגלית ושאר המקצועות שדורשים הקשבה היה די לו בלהישאר בכיתה. למבחנים היה לומד עם חברים שהיו קוראים את החומר שהיה נכנס למוח שלו בצורה מסודרת ומאורגנת מוכנה רק לשליפה. מתמטיקה היוותה את עצם הבעיה שלו. את זה היה באמת קשה לעשות בע"פ. אבל שוב, סיוע קטן מהרכז והכל הסתדר. כל מבחן וגם בגרות הוצמד לו בוחן שדאג לרשום כל מספר וכל דבר שיצא לו מהפה. בבית, בשולחן שבת, בהדרכה, בכל מקום, תמיד דאג שיהיה לו מחליף. זה שיקרא במקומו או שלפחות ידע הוא בעצמו בעל-פה את מה שצריך לומר. כך בעצם הסתדר בערך כל תקופת הישיבה התיכונית והוציא תעודת בגרות פחות או יותר. המאבק הכי קשה התחיל בישיבת הסדר. שיעור א'. גמרא כל היום. ואם לא גמרא אז כל ספר אחר. ואם לפחות בישיבה התיכונית היה יכול להירדם בשיעורים שלטענתו לא היה לו צורך בהם,או שלפחות היה משלים אותם בהקשבה לחברים שלומדים למבחנים, פה גם את זה אין. מהבוקר עד הערב – ריכוז מוחלט. כל מילה צריכה להיכנס לתאים שבמח. גמרא היה לומד עם החברותא שלו. בחור אדיש אבל חכם שכל תחילת עמוד היה קורא את כולו ואז מתחיל ללמוד אותו, אחרי שידידיה ביקש בטענה שכך זה עוזר לו להתרכז. את הבעיות האלה הוא עוד שרד. הקשות היו בקטע של ציטוט מתוך ספרים ["מה הבעיה אחי? פשוט תלך תביא ת'ספר! אני לא מצפה ממך שתדע את הכל בעל-פה!"], להראות עם האצבע איפה נמצאת כל הוכחה שלו [" בסדר, אבל איזה פיסקה זה נמצא בערך? הנה הספר.. תראה לי!"] , ללמוד עם חברותא אחרת (או יותר נכון לברוח מהלימוד עם חברותא אחרת). זה סחט לו את כל הכוחות שעוד היו לו. גמר עליו. על מה שהוא. על כל טיפות הביטחון העצמי שעוד היה לו. זה הסוד של החיים שלו. אסור שאף אחד יידע. שהוא דיסלקט. הוא דיסלקט וזהו. צריך להתמודד עם זה. להסתיר. * * * - - - או-או-או- התעוררי-התעוררי- כי –בא- אורך-קומי- אורי- - - הוא מרים את הפלאפון בעייפות מהשולחן ומביט בצג. ציור של ילדה עם שתי קוקיות. סימן שזאתי שירה. "שאאלום.. ידידיה? מה קורה?" הקול המתוק שלה דיבר אליו. "בסדר.ברוך ה'. מה איתך? איך באולפנא?" "ברוך ה'! תקשיב, 'תה פנוי עכשיו?" "למה?" בסתמיות. "אני צריכה עזרה." 'או או! הינה זה מגיע..' 'מאיפה אתה יודע?' 'איזה עזרה היא כבר יכולה לרצות?' 'אני יודע.. אולי ב-' הקול שלה חזר לפטפט לשפופרת. "אתה איתי, ידידיה?" "כן. מה אמרת?" "ביקשתי הלפּ. " היא צוחקת ומבקשת עזרה באנגלית רצוצה בכוונה. "אה, בטח.." "אה, בטח.." היא חיקתה אותו " מה קורה לך?" הקול שלה נהיה רציני. "כלום. אין לי כלום. כלום-כלום-כלום. הכל בסדר!" בלי שישים לב הקול שלו עלה טון. "סבבה, סבבה.. מה יש לך? רק שאלתי.." "טוב, לא משנה.. במה רצית עזרה?" "גמרא" "או.קי ." הוא אומר את זה באיטיות "איפה בדיוק?" היא נוקבת שם של מסכת. מתחיל להיות לו חם. הוא למד אותה בכיתה ז'.זוכר בקושי. לא שייך שילך לאחד החבר'ה לבקש שיקריא לו אותה ולא שייך שיבקש ממנה. היא ביקשה עזרה, הסבר. מה זה יעזור הגמרא בלי ההסברים שהוא יודע? חוץ מזה שזה יכול להראות לא טוב וגם מי אמר שיש לה את הגמרא לידה? מה הוא כבר יכול לעשות? לנתק? הוא הבטיח! "ידידיה, אתה שם?" הלב שלו דופק בקצב של תופי טם- טם. בום אחרי בום. אף פעם לא הצמידו אותו לקיר כך. תמיד הייתה לו דרך מילוט. אבל היא?דווקא היא? תמיד היה הכל אמיתי איתה, תמים. "אמממ.. תראי," "לא למדת את זה?" היא עוצרת אותו. "למדתי, אבל בכיתה ז'.." הוא נוחת על המיטה ,אדום כולו. "ואתה לא זוכר?" בום-בום-בום - - "זוכר בערך. צריך קצת רענון" מוציא את האוויר בשקט , מנגב את הזיעה הקרה עם היד המיוזעת. "נו, אז תלך, תקרא את זה קצת ,תחזור על זה ותחזור אלי לעזור לי.." בפשטות. בום-בום-בום - - "לא. זאת לא הבעיה." הלב שלו נקרע לגזרים. דווקא היא דורכת לו על היבלות? האדם שהוא הכי מעריך? זה שתמיד מבין אותו? שהוא כל-כך- - בום-בום-בום- - "ידידיה. מה הבעיה?" הקול שלה רך. מלטף. כאילו לוחץ עליו שיגיד כבר. "תראי , שירה" הוא מגמגם והמוח משדר לו שיוציא את זה כבר. "אני לא יודע לקרוא." לא יודע- - לא יודע- - לא יודע- - זה מהדהד לו בראש. לא יודע. לקרוא. לקרוא. שתיקה. זה יצא לו. אחרי כל-כך הרבה זמן. "את בטח בהלם. לא מבינה על מי נפלת-" אותה תחושה שהייתה לו שהשתכר, אז, בפורים. רפיון. חוסר אונים "את בטח חושבת לעצמך איזה בנאדם מפגר זה. איך נפלתי על כזה דבר?" הוא מתחיל לבכות כמו תינוק בטלפון. "ידידיה? תקשיב שנייה.." הקול שלה חודר אליו.עוטף אותו. "לא משנה לי מה אתה יודע- מה אתה לא יודע. מעניין אותי אתה. אני לוקחת אוטובוס ובאה אליך. בסדר?" הוא מהנהן בשתיקה. ושתי דמעות גדולות מטפטפות לו על המכנס. מיליון קילו ירד לו מהלב. מיליון קילו שהצטבר מאז שהוא היה בכיתה ב'. והיא כאילו רואה אותו, לוחשת "בי.. תחזיק מעמד, רבע שעה אני אצלך" ומנתקת. * * * הוא ישב ליד השולחן בחדר שלו. חוברת עבה מלאה סימנים משונים. והוא משנן אותה. אותיות שדיסלקטים רואים. משהו כמו 300 סימנים שצריך לזכור. לוקח דף ועט מהשולחן. נוגע בעט בחרדת קודש ואותיות עגולות מתחילות להצטייר על הדף שנרטב מכמה דמעות שברחו מהעניים. שירה. זה מכתב ראשון שאני כותב לך מאז.. מאז שהכרנו. איין לי מושג איזה מין קשקושים כותבים במכתבים כאלה, שיש כאלה שקוראים להם מכתבי האהבה, אבל אני רוצה להודות. נשמע מצחיק אבל את כאילו החיית אותי. הייתי מת. תודה. את בנאדם מיוחד. נתת לי דחיפה ענקית ועכשיו אני יושב כאן עם עט ונייר וכותב לך וקורא גם מה אני כותב. נתת לי את האומץ להבין מי אני. אני דיסלקט ואני פשוט שלם עם זה. זה לא נס? נס ענק. תודה ה'! תגידי, שירה.. יש לי שאלה קטנה.. אם נתחתן, לא יהיה אכפת לך שאני אלמד תורה כל היום, נכון? זה שכותב לך (כותב, שירה! כותב!) בהערכה וגם ב.. אהבה, ידידיה. * * *

***אומנם עבר פורים אבל בכל זאת... בס"ד ה' הוא המלך=] קינת הבּל"חיות א א. כּדייג היושב על חכּתו ודגיו יושבות הבּל"חיות מקוננות על מר גורלן ומצפות כי תבוא הישועה: ב. כּכּפתור בלי פּרח כּפּרח בלי גבעול כּגבעול בלי עלה כּעלה בלי תולעת השני היושבת עליו דרך קבע: ג. כּסיר בלי מכסה כּמכסה בלי ידית כּידית בלי בורג התופש אותה כך הן הבּל"חיות ללא אבּירַן: ב א. ובעיר ירושלים היא בירת ארץ ישראל בל"חית1 הייתה הנקראה בפי כל אמונה: ב. ותבוא אמונה בשערי האולפנא בּשנה הרביעית לאולפנא ויקראו אותה שישיסטית: ג. והייתה אמונה יושבת בשיעורין והוזה בּייני"שה לעתיד: ד. ותדמיין אותו עם כּיפה גדולה ציציות מחוצה וזקן: ה. ותחלום גם את בּייתה הקט על הגבעה היא הגבעה אשר בגבעות השומרון: ו. ותראה ילדיה החביבים המתרוצצים סביבה אנה ואנה ומספּרם כמספר הפּצעים הם החצ'קונים2 שעל ג א. ותסיים אמונה יום לימודיה בּאולפנא ותזגזג4 לתחנת האוטובוס הוא קו ארבּע וחמישים: ב. ותעמוד תחת הגגון הוא אשר קוראים אותו התחנה ותמתן לאוטובוס וימאן להגיע: ג. ותפן כה וכה ותראה חבורת בייני"שים5 מתגודדים: ד. ותבן כי הזדמנות פּז היא לה ותתמקד בכל אחד ואחד: ד. ותראה ביינ"יש יושב על סיפרו בדד ושוקד על תלמודו ותשם עליו את עיניה6: ה. ותמדוד אורך ציציותיו ותגע למסקנה כי אורכּן כשל אורך מטפּחתה של המורה למדעי ד א. ותראה עצמה פּוסעת לבושת לבנות החופּתה: ב. ומולה יעמוד הוא לבוש חליפת חופּה וקידושין פּניו מושפּלות הקרקע ומדמותו קורן עוז והדר רבּים: ג. ויבט אליה ויעופו לבבות באוויר: ד. ונגינות כּינור ועוגב ישמעו בּקול גדול וינחתו וורדים למרגלותיהם: ה. ומבּטו יקרין כל אהבה אשר בּעולם וילחש לה מילות חיבּה גילה דיצה חדווה שלום רעות- - - ה א. ותשמע פתע קול כּחכּוח גרון ותסובב ראשה ותראה אישה חבושת מטפּחת וחמושת עגלה: ב. ותקרא לביינ"יש אותו חמדה ותאמר אישי כּפרת עיניי בּוא עזרני ויעמוד: ג. ויקפּל את העגלה ויעזור לאשתו אשר עולל לה בּכּרסה ועוד פעוט על ידיה ויעל האוטובּוסה: ד. ותפן אמונה כּה וכה ותוודא שאיש לו שזף עינו בהתפדחנותה9 ותעל קו ארבע וחמישים ותיסע לבייתה ועודנה מחפשת את אשר ביקשה נפשה: ו א. כּדייג היושב על חכּתו ודגיו יושבות הבל"חיות מקוננות על מר גורלן ומצפּות כי תבוא הישועה: ב. כּכּפתור בלי פּרח כּפּרח בלי גבעול כּגבעול בּלי עלה כּעלה בלי תולעת השני היושבת עליו דרך קבע: ג. כּסיר בלי מכסה כּמכסה בלי ידית כּידית בלי בורג התופש אותה כך הן הבּל"חיות ללא אבּירן: 1. 'לחוצת חתונה' בלשון עובדי כוכבים ומזלות. מנהגן היה לחפש חתן כבר מהרגע בו היו בבטן אימן. 2. מיני פצעין שרבו לאין ספור וכפי שנאמר- "על הפנים" תרתי משמש. 3. ונוהגים היו אז ,לעסוק בלימודי מדעי החשבון, מדעי האדם ,מדעי העברית, מדעי המעאחשב ועוד. 4. הווי אומר לזגזג משל הייתה הולכת כדרך השיכורים וכדרך בני האדם שלא עצמו עיניהם בלילה מטרדות החיים. 5. בניי ישיבועוס בארמית. 6. היו אומרים- מה פירוש שמה עינה עליו? שמא לקחה העין והניחה עליו? אלא, מפרשים חז"ל שלשון מטאפורה זה והיא הסתכלה עליו כדרך שהייתה מסתכלת על חפצים בחלון ראווה וקובעת בליבה כי תקנה ויהי מה. ולא יועילו תחנונים והפצרות מצד מספקי הכספים והזהבים היינו- הוריה. 7. היו נוהגות, המחנכות דאז לקשור מטפחותיהן באורך מלא וכל המוסיף הרי זה משובח. 8. היינו ביאולוגיעה בלע"ז. 9. מאי? עניין אשר מביך וגורם לסומק עז. דבר הראוי להסתירו מעיני כל.