יצירות של elntnz

צפון איטליה

--נמחק--

--נמחק--

<הסיפור נכתב במסגרת תחרות של אתר מתחרה, המטרה הייתה לכתוב סיפור תוך 48 שעות.> השמים הכהים של ערב ראש חודש כסלו נישאו מעל צמרות בתי העיר הגבוהים והחשוכים, כאילו עוד מעט היו נוגעים בהם בקצוותיהם. האבק והעלים שעל המדרכה התערבבו להם בריקוד סוער כשהרוח בגבם, וגנבו מבטים של עוברי אורח, כאילו מבקשים הם לדעת מה הוא אותה שמחה שיש בהם ביום רגיל שכזה. רכבת עוברת ברחובות ירושלים משמיעה צלצולים שמסמנים על סופה של נסיעה או תחילתה של נסיעה אחרת. הוא עובר ברכבת בזריזות, בודק את הכרטיסים של - 'אמממ...', הוא מחכח בגרונו בנחמדות, 'הרכבת האחרונה כבר הייתה'. - 'באמת? אין עוד רכבות?'. והיא כל כך יפה כשהיא שואלת את זה, מן טללי שמים נראים בקצות עיניה הטובות והיא תמימה בשאלותיה. - 'כן, אני בטוח בזה. לאן את צריכה להגיע?' - 'לקרית משה' - 'אני בדיוק נוסע לשם, את מוזמנת להצטרף אליי' - 'תודה רבה! אני אשמח!' - 'בטח, בואי איתי. דרך אגב – אני עידו', אמר בחברות. למרות שלא שאלה אותו לשמו הוא חש שיש עליו להגיד לה את שמו. אולי כדי שגם היא תגיד לו מה שמה. - 'נעים להכיר – אני מירי' הם התקדמו לעבר החניה כשיוסי התיישב מקדימה במלוא כרסו ומירי הצטרכה להצטמק ולשבת מאחורה בין כמה ספרים, בקבוק ריק ועיתון. הוא התניע והאוטו התגלגל ברחובות ירושלים הצרים. אורות מתפשטים על הכביש וירח מתגלה מחדש מאחורי בית ישן ויפה, מסותת באבן ירושלמית כמו כל הבתים כאן, ואף על פי שכל הבתים עשויים מאותו חומר אין בית שדומה לחברו כמו שאין דיירי אותם בתים דומים לחבריהם. הם מורידים את יוסי בפינת הרחוב והוא פונה אליה 'את יכולה לעבור קדימה, השמן לא יושב שם יותר'. היא מהנהנת בביישנות ועוברת למושב הקדמי. הוא מרגיש שהוקל לה והיא יושבת יותר בנוח. הם ממשיכים בנסיעה בסמטאות העיר בוהים בשקט בדמויות הרבות שעוברות על פניהם ברחוב. אכן דמויות רבות יש בה בירושלים וכולן משלימות את פרצופה של אותה עיר קדושה, כי אי אפשר לה לעיר שהיא מרכזו של עולם להיות חסרה צורה אחת. חלק אחד. אותה בת שירות היוצאת לריצה של לילה עם חצאית וחולצה ארוכה, זקן חייכני עם המטפל שלו מסתובבים בחוץ בקור - ספק מחפשים את הבדידות שלהם ספק את הבדידים שאבדו לו בילדותו, חסיד לבוש שחורים נמרץ להספיק לתפילת ערבית בשטיבלעך הקרוב, בחור ובחורה יושבים על ספסל, מחזיקים ידיים כל הדרך הם לא הפסיקו לדבר על העיר המדהימה הזאת, ועל עבודה ועל לימודים עד שהדרך נגמרה לה ועידו הגיע אל מתחת לבית של מירי ועצר בצד הכביש. השעה כבר הייתה מאוחרת, אך בכל זאת היא נראתה ערנית למדי, כאילו הם יכולים עכשיו לשבת ולדבר כל הלילה. - 'טוב', היא אמרה, 'המון תודה, אני חייבת לעלות הבייתה, בטח דואגים לי' - 'ברור, לכי', אמר והוסיף, 'לילה טוב!'. - 'גם לך! ושוב פעם המון המון תודה'. יצאה מהרכב, סגרה את הדלת אחריה ופסעה לה לעבר השביל המוביל לביתה. שתי צפירות. מבט לאחור וסיבוב. חלון של רכב נפתח. - 'אמממ... בא לך אולי לשבת לכוס קפה מתישהו?'. - 'בטח! זה המספר שלי', יד חורטת מספר בעט חצי-עובדת על פתק קטן שנקרע מדף שהיה פעם שלם. היא הסתובבה בחיוך ושבה על עקביה חזרה לשביל המוביל לביתה. עידו התיישב ברכב ונשען לאחור בנוחות. אף פעם הוא לא עשה את זה. הרדיו מנגן ברכות שיר שפעם הוא חשב שהלחין סשה ארגוב, כי הלחן כל כך אופייני לו ולא למי שהלחין אותו באמת. "הלילה הזה, שום סימן הוא לא נותן. הוא מעוור, הוא מכוון את התנועה בשלל גחליליות. *** הוא מספר מעשיות והוא חושב שילדים מאמינים לזה, מן לילה שכזה, כזה. " הוא כיבה את הרדיו ונזכר, כמו בכל פעם שהוא שומע את השיר הזה, באותו ערב ראש חודש כסלו בתחנה האחרונה של הרכבת הקלה. הוא הביט במראה במהירות וחשב על השנה האחרונה שעברה לו ביעף, על אותם רגעים ארוכים שבהם חשב על הצעדים הבאים שיש לעשות, האם אותם צעדים נכונים לו או לא, האם זה כתוב בכוכבים או שמא הפתרון יותר קרוב לקרקע ממה שהוא חושב? והוא נקרע בינו לבין עצמו בין לצאת עם החברים לבין ישיבה בבית, ובין הלבד ה'לפעמי'

יש רגעים בחיים שבהם הכל עוצר ונהפך להילוך איטי, כאילו אתה יודע את גודל השעה ואת הצורך בזכירת כל פרט עד לדיוק הקטן ביותר על-מנת שתוכל לספר אותו לבאים אחריך... "לקבלת המ"פ פלוגה ב' תימתח להקשב! 2, 3, הקשב!" פלוגת טירונים שלימה נמתחת בחדר התדריכים הגדודי ונדרכת למשמע הפקודות הבאות של המפקדים. אני נכנס לחדר מצדיע למפקד שקיבל אותי ומשחרר את כל החיילים לישיבה נוחה בכיסאות. מפקד-מחלקה 2 נכנס, מצדיע לי, לאחר שאני משחרר אותו הוא פונה לחיילים "כומתות על הראשים כולם! מור"ק!". אני נעמד על הבמה הקטנה מול הסטנדר, מזכיר לעצמי את ראש הישיבה התיכונית שלי בדרשת ערב שבת. סוקר את כל הקהל ההמום למראה קצין הגבוה מהמ"מ שלהם בשתי דרגות, כנראה הדרגה הכי גבוהה שהם ראו בשירותם הקצר. ממשיך עוד דקה שלימה של שקט, ליצור דרמטיות. גינונים רגילים של מפקד טירונים נשארים אצלך גם אם אתה כבר קצין בקבע. "אתה!", אני פונה לאחד הטירונים ההמומים-יותר, "מה הרגע הכי גדול שהיה לך בחיים?". אני רואה שהוא לא מבין, "אני אחדד לך את השאלה, מה הרגע שאתה יודע שגם שתהיה בן 120 לא ישכח לך במלואו, כאילו סרט מלא צבעים וחיוּת מתגלגל לך בראש? הרגע הכי משמעותי!" "אמממ...", הוא מגמגם, "מסיבת סוף י"ב?" "ומה הופך רגע כזה להיות רגע משמעותי?" "אולי הידיעה שיותר הוא לא יחזור?" "עוד מישהו רוצה לענות?", אני שואל בחצי ספק. כנראה שאף אחד לא רוצה לענות... כל פעם שאני מספר את הסיפור שלי אני מתחיל באנחה גדולה, נמאס לי כבר לספר את הסיפור הזה בפעם המי-יודע-כמה, אבל אני מודע לחשיבות המסר שלו, במיוחד לחיילים צעירים שצריכים את הידיעה שמקרה כזה יכול לקרות ואף לשנות חיים. "טוב, אז הסיפור שלי מתחיל במרץ 2006 אז קיבלתי לידיי פיקוד על מחלקה לוחמת באחד הגדודים בחטיבה. הייתי אז מ"מ צעיר, רק שנה בתפקיד, כשהתחילו להתקבל שמועות על רצון של מחבלים לחטוף חייל ישראלי בשטח ישראל. לא הייתי לחוץ יותר מדי, בכל זאת, היינו אחרי החיסול המוצלח של המחבלים שניסו לחטוף את החיילים בעג'ר, אבל הקפדתי לבדוק לחיילים שלי בתדריך יציאה נשיאת פנקס שבי מנויילן ואפילו הסברתי להם את החשיבות באיסור נסיעה אני לוקח כמה שניות הפסקה, שיבינו שעד פה היה הרקע לסיפור ומכאן והלאה מתחיל הסיפור עצמו. מתסכל על כל החיילים, מקים חייל שהתעפץ בטעות, לוקח נשימה עמוקה. עוד אנחה, וממשיך. "הגדוד שלנו נכנס שני לתוך שטח לבנון. אני עוד זוכר שהתאספנו בשטח הכינוס הגדודי במוצאי שבת ה15 ביולי אחרי שהוקפצנו מהבתים בשבת שלפני שבוע רגילה, הנחנו את הציוד האישי שלנו וחיכינו לפקודות. חיכינו שיגידו לנו מה לעשות. השעה הייתה קצת לפני 2 לפנות בוקר שסמל המחלקה העיר אותי וקרא לי דחוף לפגישה עם המ"פ. כל הדרך אליו ידעתי מה הוא רוצה להגיד, הרי לא הגענו לפה סתם. באנו לפה להילחם מלחמת מצווה – הגנת ישראל מידי המחבלים בלבנון. רוחות עזות וקרות נשבו בחוץ למרות שזה היה לפני תחילת הקיץ ומרחוק כבר ראיתי את האוהל המאולתר שפתחו למג"ד בשביל שיוכל להתארגן לקרב מבחינה מבצעית. הגעתי לעידו המ"פ והתיישבנו על החול. הוא פתח מפה והסביר 'מושיקו, אתה והחבר'ה שלך נכנסים ראשונים, אתם הכח הכי טוב שלי, תעשה אותי גאה!' 'אל תדאג עידו, החבר'ה מוכנים לכל משימה שתיתן להם' לחיצת יד חמה, חיבוק של גברים ויצאתי מהאוהל. 'מחלקה 3 להגיע לפה!', קראתי, 'להעיף את כולם מהעץ שהם נרדמו מתחתיו' צמרמורת דקה עברה בי. הידיעה שאני נותן להם את הפקודות לקרב האמיתי הראשון שלהם, וגם שלי, הכניסו אותי למצב שאתה יודע שכל מילה וכל טון הם חשובים ביותר. אני יכול במילה אחת להפיל אותם לקרשים! 'מחלקה 3, אנחנו נכנסים עכשיו פנימה. אנחנו נכנסים ראשונים. המ"פ סומך עלינו, צה"ל סומך עלינו, אזרחי הצפון סומכים עלינו! אנחנו נכנס פנימה בראש מורם ונראה למחבלים האלה מי שולט בשטח! הייתי ברור?'. שקט. הלם. הם לא חשבו שזה יהיה כל-כך מהר. אני שואל שוב, הפעם בצעקה, 'הייתי ברור?'. 'כן!', נשמעה צעקה ברחבי שטח הכינוס. 'יפה מאוד! כולם לעלות על ציוד ולהגיע לפה תוך 10 דקות. קדימה!' בכל פעם שאני נזכר בצעקה הזאת עוברת בי צמרמורת. מחיילים מפוחדים שלא יודעים מהו קרב ולא בטוחים בניסיונם ובעוצמתם האישית הם הפכו להיות חיילים מהמדרגה הראשונה. עם רעל בעיניים. מתחילים בהליכה לעבר הגדר שפעם הייתה טובה, אבל אני מסתכל עליה ואני מתלבט אם היא עדיין כזאת. המעבר משטח ישראל לשטח לבנון אמנם מסתכם בצעד אחד קטן, אבל במשמעות שלו הוא צעד גדול. אתה עכשיו כבר לא במדינה שלך. לא משחקים יותר בתירגולים. הכל על אמת. אני מוביל את המחלקה במרווחי לילה לעבר הנ.צ. שקיבלתי מהמ"פ. המטרה שלנו באותו לילה הייתה להשתלט על שני בתים משני עברי הרחוב בשביל לשלוט על הכניסה לרחוב מאחת הדירות למעלה. קוראים לזה אלמנת קש, השתלטות על בית על-מנת לבצע ממנו תצפית לעבר המרחב. הגענו למקום, נשכבנו על הרצפה וחיכיתי לרגע המתאים, תוך-כדי תיאום בקשר עם מפקד המחלקה השניה. שני המחלקות הגיעו מכיוונים של העיר, אנחנו מהאגף – מהצד, והמחלקה השניה ואז קרה הגרוע מכל, רפאל שמהלחץ שכח לנצור את הנשק ירה צרור כדורי מא"ג לעבר הכיוון שממנו עמד המחבל. לא עברו שתי שניות עד שכל קו המגע שלנו הפך לקרב ירי פתוח כמו בסרטים. רפאל ומיקו הנגביסט לקחו צד וירו רתק לכיוון המחבלים, אני צרחתי בקשר למ"מ השני שיבוא לעזור לנו, אבל הוא לא יכל לצאת מהעמדה שלו. עליתי מול המ"פ וביקשתי גיבוי, היו שם עשרה, אולי שלושה-עשר מחבלים! הכל קרה כל-כך מהר שלא הספקתי להשתלט על המחלקה! אחרי כמה שניות הצלחתי להתאפס על עצמי והתחלתי לתפקד. שלחתי את הקשר אחורה שיזעיק עזרה, זרקתי שני רימונים והורדתי לכולם את הראשים. התחלנו לירות ירי מסודר ביישור קו. זיהיתי מימין חומה קטנה שיכולה לשמש כמגן ופיניתי את כולם לשמה. חדלנו ירי והסתתרנו מאחורי החומה. זרקנו רימון לעבר המחבלים וצעקתי "מספרי ברזל להתפקד!" 'אחד' 'שניים' 'שלוש' 'ארבע' 'חמש' 'שש' 'שבע' 'שמונה' שקט. שקט מוחלט. 'מי זה תשע?', אני צועק. 'מי זה תשע???' אני צורח! שקט. שקט מוחלט. פתאום לחישה מצד ימין שלי, 'נראה לי שיניב היה תשע'. יניב הקלע שלנו היה תשע. מחפשים. מחפשים ולא מוצאים. אני מסתכל שמאלה, למקום שבו שכבנו קודם כשרצינו להיכנס לבית ואני רואה את יניב שוכב על הבטן באמצע השטח. אני שולח את רפאל להגיד לקשר שיזעיק חובש דחוף! מהרגע הזה אני זוכר את הכל בהילוך איטי. אני זוכר את המבט שלי שמאלה לכיוון יניב ושבדרך המבט שלי עבר את הקטע הקטן שלי בחומה עד שהיא נגמרה ואת תמונתו של יניב שוכב שם, חסר אונים בלי נוע. אני זוכר בדיוק את התנוחה בה הוא היה ואת האנחה הקטנה שהוצאתי כשקמתי להסתער לעברו. אני זוכר את השרירים שלי נמתחים למצב ריצה עד שהגעתי אליו. אני זוכר את הכדורים ששרקו סביבי, נדמה לי שאני יכול לספור אותם. שבעה. אני זוכר את אני לוקח את יניב עליי בסחיבת פצוע דרך העשן. תוך כדי כך כדור של המחבלים ספק פוגע – ספק שורט לי את הפנים, אני יכול להישבע שראיתי אותו עוצר לכמה שניות על הלחי שלי. אני צועק מכאב וממשיך לרוץ עד שאני מגיע לחומה ויורד לשכיבה, תופס מחסה. החבר'ה שלי לא מפסיקים לחפות באש, נראה לי שחיסלנו את כל המחבלים שמסביבנו. 'חדל אש, לשכב מאחורי החומה' אני צועק להם להפסיק תוך שאני מרים את היד. האש נפסקת, גם מצידנו וגם מצידם. מיקו מוציא חוסם-עורקים וחוסם ליניב את איבוד הדם ברגל. רושם על המצח *ח.ע. 6:23*. פעם ראשונה שאני שם לב לזמן, בקושי שמתי לב שהאיר היום. הקשר בא אליי ומדווח לי שהחטיבה שולחת מסוק לחלץ את הפצוע ושהפעולה בוטלה ומתפנים לאחור. הרי בצבא אין נסיגה – אין בריחה, צה"ל לא נסוג משום משימה, הוא רק מתפנה לאחור בשביל לעשות חישובים לצורך חידוש הפעולה. אני לוקח את מכשיר הקשר לידי ועולה מול המ"פ. 'קודקוד ברבור כאן 3 שלך עבור' 'כאן קודקוד ברבור המשך' עידו נותן לי את הצירים לחזרה לשטח המדינה, מסביר לי בדייקנות מאיפה לחזור ומשבח אותי על הפעולה שעליה כבר הספיק לשמוע לכל אורכה מהקשר שלי, שדיווח לו ראשון על המאורע. עוד הספקתי לשמוע את החיילים שלי מתלחשים בדרך על מצבו הקשה של יניב. הדרך חזרה תמיד יותר קצרה מההליכה בהלוך, כנראה בגלל הידיעה שאתה חוזר למקום שאינו חדש לך. תחושת הקלה דובקת בחבורה כשאנחנו עוברים את הגבול לכיוון ישראל. הצעד הזה באמת שווה הרבה יותר ממה שהוא". פלוגת טירונים שלימה, ממצמצת בפעם הראשונה מזה עשרים דקות, רק עכשיו הם חוזרים לאט לאט למושבים שלהם מהמקום הרחוק בו הם שייטו בדמיון שלהם, אי-שם בערי הלבנון. מפקד-מחלקה 1 מתקרב לבמה ומורה לכולם להוריד הכומתות מהראשים. הוא מסתובב אליי ומחייך "לשחרור המ"פ, הקשב!". מצדיע לי. יש רגעים בחיים שבהם הכל עוצר ונהפך להילוך איטי, כאילו אתה יודע את גודל השעה ואת הצורך בזכירת כל פרט עד לדיוק הקטן ביותר על-מנת שתוכל לספר אותו לבאים אחריך... אני מצדיע לו בחזרה. "חופשי יניב. חופשי..."

הסיפור שלי מתחיל ביום די שקט בבסיס כלשהו (במ"מ ) בצפון הארץ. הסתובבתי לי בשביל שמוביל בין המגורים לחדר-אוכל, סתם ככה כי לא היה לי משהו לעשות. "הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה לישון, תאמין לי", אמרתי לחבר מהמחלקה שלי, שכמובן - האמין לי. בדרך-כלל מהרגע שאני נכנס למגורים ועד לרגע שאני מגיע לדלת של החדר שלי יש לי בדיוק 20 שניות של התחמקות חסרת פשרות מהרס"פ שלי. אז לכל מי שלא יודע, רס"פ זה אדם עם חוסר יכולת מה לעזאזל הוא רוצה עכשיו? - "תקשיב, גלעד לא יכול להגיע לשמירה שלו היום, אני צריך שתחליף אותו והוא יחזיר לך כשהוא יגיע לבסיס". "מה אתה רציני? שמרתי אתמול! מה עוד פעם עליית משמר וכל השטויות האלה???" "אין מה לעשות...". אני כבר התייאשתי מלהתווכח... השעה 22:00, ארבע שעות שמירה בפתח ואמנם הפז"מ שלי לא בשמים, אבל אין לי כח! משתרך לי לאיטי עם האפוד לעבר הש"ג, אפילו לא הספקתי לבדוק מי שומר איתי, נקווה שזה יהיה מישהו מעניין, שיעביר את ארבעת השעות הקרובות... מתקרב לעמדה, פתאום אני מבחין בצללית מוכרת... איך מישהו בישיבה רשם לי פעם בהודעה? "תהנה בשמירה, שכנראה תהיה עם אנאלפאבת תורן או עם איזה חפרן שמאלן", הוא לא ידע כמה הוא צדק... נתקעתי בשמירה עם בר, קיבוצניק מעמק יזרעאל עם אהבה ליהדות בערך כמו שאני אוהב את קציצות-יום-שלישי של עליזה. נו שויין, איך אמר מאיר אריאל? עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. כולה ארבע שעות חסרות מעש שהדבר הכי מעניין שאתה יכול לעשות זה להרוג את היתושים הענקיים האלה שבאים בקיץ ולנסות "וואלה? האמת שיש שיר שזה אחת השורות שם (לעיונכם ביו-טיוב. לל"צ .)". "מגניב אחי! וואלה לא חשבתי שאתם מקשיבים למוזיקה הזאת, אתה יודע, דתיים וזה...", הכופר הזה בטח חושב שאנחנו המקפצים מהמכוניות של ברסלב בת"א... "אנחנו לא כאלה מנותקים כמו שאתם חושבים וכמו שזה נראה מבחוץ" "אח של אמא שלי הוא מהדתיים החזקים, אלה שהולכים עם החליפות והשועל על הראש" "הא, אז הוא חרדי... אנחנו דתיים-לאומיים, זה סוג שונה של דתיים". אם אני אתחיל להסביר לו עכשיו את כל ההתפלגויות של הדתיים אנחנו יכולים למשוך על זה את כל השמירה! "תגיד, באמת נראה לך שיש אלוהים וכל הדברים האלה?" וואי, אין לי כח אליו, נו באמת, ניסיתי להיות נחמד, אבל כמה אפשר להיות מחוייך עם הקיבוצניק הזה שחופר לך כל השמירה, ואני בטוח שהוא מנסה להקניט עם השאלות האלה שלו, כי ת'כלס הוא לא מצפה שאני יציג לו את כל מה שאני לומד כבר 20 שנה בכמה שעות של שמירה, אז שיפסיק לחפור, שיישאר בקיבוץ שלו ושיחגוג את חג הכיפורים בסחנה ! עפתי לעשות איזה פטרול... --- --- --- שוב יום די שקט בבסיס, כבר עבר שבוע מהשמירה הזאת וב"ה לא שמעתי מהבחור שום דבר, קצת שקט מוויכוחים לא יזיק לי... מרחוק אני רואה את יאיר חוזר מהבית-כנסת "שומע אחי? הייתי עכשיו בבית-כנסת, ואת מי אני רואה שם? את בר! ניסה להניח תפילין לבד חחחח לא הצליח לבחור, אז עזרתי לו..." עזבו, בטח הוא מחפש דרך חדשה לצחוק על דתיים...

רגליים טופפות בחולות ההר, דמי רץ בקירבי כנהירת מי נהר. מרגיש איך ריאותיי נקרעות מבשרי, עיניי מכוונות למעלה כרוצות להמריא. אך כשרואות הם את הצוק בעין העיט, אותו אחד שאני אצלו מילדותי כבן בית, מיד נעצמות כיודעות את כיוונם בעפלה, נעצמות כרוצות לשאת תפילה. אל צוק זה זחלתי בילדותי ודהרתי בבגרותי, מצוק זה קרעתי ליבי השמיימה בתפילתי. היום זאת הפעם האחרונה שאגיע אליו, אשב בקצהו ואשחק בחוֹלוֹתַיו. תמיד באתי לשם בעת צרה, כשלא היה לי עם מי לדבר, אך היום בערב אני הולך להשלים את החסר. היום בערב אעמוד עם החצי השני שלי מתחת לחופה, להתראות צוק, להתראות לאותה תקופה.

לי אישית כואב שאני מסתכל על התמונה הזאת

בהצלחה לכל אלה שעושים שבו"שים - ותזכרו "פריש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ" <עבודה זרה, י"ט ע"א>

צולם במקרה... בגלל זה גם הכוס הלא קשורה...

לֵך. אדם שלא רצה כבוד. אדם שלא חשב על עצמו. אדם שגאווה הייתה מושג נתעב בשבילו. לֵך. אדם שהסתפק במועט. אדם אהב את צאצאיו יותר מאת עצמו. אדם שהשקיע את כל עמלו בהם. בוא. תצטרף אל אביך, הרב. תצטרף אל אמך הנאווה. תצטרף אל אחיך אהובך שנפטר בגיל צעיר. בוא. תצטרף אל רבש"ע על כיסא הכבוד. תצטרף אל כל מכריך במרומים, הן כבר נפתחו שערים. תצטרף אל אלופי תורה ואדיריה, מקומך איתם. שב. למד תורה כמו שהיית לומד כל בוקר בשיעור יומי. למד כמו שלמדת תורה בעת ברחת מפני הנאצים לשוויץ. למד תורה לא בשבילך, אלא בשביל אלה שאתה כ"כ אוהב. חייך אלינו ממרומים ותן חיננו בעיני מלך מלכי המלכים. עזור לנו מלעלה ועשה שדימעתנו שבכינו עליך לא תלך ריקם. שמור עלינו מלמעלה ונפגש מחר, אולי מחרתיים, בתחיית המתים. יהי זכרו ברוך...

צולם בחומש. תמוז תשס"ז. עובד בפיינטשופ לפני שנתיים...

אחי היקר, אתה יוצא היום למסע שממנו אתה לא תחזור. נקודה. מהמסע הזה, אתה לא תחזור אותו דבר. זה אולי מסע של שבוע, ופיזית אתה תחזור עוד שבוע הביתה, אבל מנטאלית אתה תישאר אי-שם בפולין המגעילה, הקרה והמנוקרת. בין המחנות, הגדרות, האבנים, והעננים השחורים, בין הביתנים של אושוויץ, בית הקברות בלודג', האנדרטה הענקית בטרבלינקה והמשרפות במיידאנק. אתה תשא אותם איתך בשבוע אחרי המסע, בחודש שאחריו, בשנה שאחריו עוד ירוצו לך תמונות ממנו, ומי ייתן ולא תשכח אותו כל החיים. כי המסע הזה הוא מסע מיוחד במינו, במסע הזה את תגלה, בע"ה, המון דברים שלא ידעת על העם שלך, ועל העבר שלך ושלו. המסע הזה מיוחד גם בגלל עוד סיבה, סיבת הגאווה הלאומית. אתה הולך עם דגל ישראל מונף לו בגאון באותה ארץ שבה רצחו אותם מנוולים ימ"ש את העם שלך! אבל אתה לא הולך כמוהם בקומה נמוכה ובדחיפוֹת – אתה הולך בגאון, עם ראש מורם כדי להראות שלמרות שאותם מנוולים ימ"ש רצו להשמיד אותנו הם לא הצליחו! אנחנו פה! נכדים כשאני מסתכל אחורה, על המסע שלי לפולין, אני יודע שההחלטה שלי לטוס לפולין היא אחת ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי. בפעם הראשונה התוודעתי לחברים שלי, אתה עדיין לא שמת לב לזה, אבל אחרי הרבה שעות באותו אוטובוס אתה תתחיל לשים לב מי הם באמת החברים שלך. אפילו זה השובב, המצחיק, הקשוח, כולם ישתנו בפולין. יש לי סרטון במחשב של היציאה מבירקנאו, זה היה בדיוק לפני שעלינו לאוטובוס לכיוון שדה התעופה, שרנו שירים שקטים רק כשחבר שלך בוכה ואתה נותן לו את הכתף שלך לבכות עליה, את הליטוף על הגב, אז אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כשלחבר שלך קר ואתה נותן לו את המעיל שלך כי הקור כבר לא מעניין אותך, אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כששרים "התקווה" בסוף טקס ואתה מסתכל אל עבר האופק בעיניים עצומות מתוך כוונה שלימה, אתה מבין מה פולין עשתה לך. רק כשכל המשלחת שרה מחובקת "אני מאמין" והדמעות עולות לך בגרון, אתה מבין מה פולין עשתה לך. עכשיו אתה לא סתם עומד בצפירה ומקריא כמה פרקי תהילים עם ידיים מאחורי הגב. עכשיו, באותה דקה, אתה מריץ לך בראש את השבוע בפולין, את כל אותם הרגעים שחווית, את אותן תעצומות נפש שהיו לך בפולין, הכל עולה לך בראש בשנייה אחת. וזה שווה את הכל. כי בדקה הזאת שמשמעותה היא להעלות את זכר השואה, אתה נזכר במסע לפולין, שמשמעותו הוא גם לזכור את השואה והכל מתחבר לך ביחד. אני מאחל לך שלא תחזור מפולין. אני מאחל לך שתישאר שם, ושתמיד יהיו בליבך קדושי השואה, ושתדע שבזכותם אתה קיים, ובזכותם יש לנו מדינה. ולסיום, למרות שזה מסע 'כבד', כביכול, אל תשכח ליהנות. באוטובוס, במלונות, בארוחות ובכל מקום שיש לך רגע להירגע מהעוצמות של המסע תעשה משהו קליל, תשמע מוזיקה שמחה, תדבר עם חברים, תאכל איזה ממתק, העיקר להתפרק טיפה. ואל תשכח גם שזה טיול עם חברים ולא הכל מבאס, בחלק מהזמן גם נהנים! שיהיה לך בע"ה מסע משמעותי ומלמד, אני.

התקרבות התרחקות התרגשות אחזה בליבו של נדב כשהוא צעד עם התיק הענק שעל גבו לעבר שערי הישיבה. ישיבה חדשה, לא כמו בישיבה התיכונית שהכריחו אותו ללמוד. "פה אני אלמד באמת מכל הלב - כשאף אחד לא לוחץ עליי!", כך אמר לכל מי ששאל אותו לסיבת בחירתו ללמוד בישיבת הסדר. "אחחחח... זמן א>לול", חשב לעצמו בחיוך, "צריך להתחיל לדבר במלעיל, כמו אחי הגדול ושאר הביינישים". הוא נכנס בחשש בשערי הישיבה. חיבוקים מכל עבר, החבר'ה הבוגרים לא ראו נדב לא הבין מה קורה פה, הרי הוא התחיל כל-כך טוב וכל יום הוא מנסה מחדש! כל יום הוא מנסה יותר ויותר להתרכז בלימוד ולהישאר בבית-המדרש אך ככל שהוא יותר מנסה כך גם אי-עמידתו בציפיותיו מכאיבה לו יותר. היה נראה לו כאילו כל העולם נגדו, הרב לא רואה את הקושי שלו, ראש-הישיבה לא מתייחס, החברותא הבוגרת מריצה את הגמרא והכי חשוב - היה נראה לו כאילו ה' לא שַׁם איתו. כאילו ה' הוא אי-שם למעלה והוא לא רואה את נדב לוי נדב נשם עמוק, קם מהכיסא והתחיל ללכת לכיוון הדלת של בית-המדרש. הוא כבר כמעט ניגש אל ידית הדלת כשהרב קרא לו בחזרה ואמר לו "תרים את הראש ותחייך! זה רק נראה לך שאתה מתרחק מרבש"ע, אבל בגלל הרצון החזק שלך אתה רק מתקרב אליו". נדב בכלל לא ידע איך זה יעזור לו ואם זה היה בכלל נכון לפנות אל הרב. הוא יצא מהישיבה והחל ללכת לכיוון הים, הוא ראה את הים הכחול מרחוק ואת גליו הנעימים מלטפים את החוף וישב על איזה סלע. ישב וחשב. "הרב בעצם צודק, למרות שעכשיו אני רואה את הרע, כי אני קשה לי ללמוד, אני צריך להמשיך לנסות. ה' רוצה שאני אלמד תורה. לא מעמידים אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו!" נדב חזר לישיבה, הסתכל על הגמרא, חייך חיוך של ניצחון ויצא למלחמה. *** "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות. ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת השם, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתיגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם, ועדין הוא רחוק מאד, ולא התחיל כלל ליכנס לשערי הקדושה. כי רואה עצמו שהוא מלא עדין עביוּת וגשמיות והרהורים (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מ"ח)

אני בחור רגיל, קצת ציני... אני מודע לעצמי מאוד, למדתי על עצמי הרבה דברים בחיים, אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי הוא שאני חסר רגש. יש בחורים רגישים, מי יותר מי פחות. אני בכלל לא. אני לא מסוגל לבכות. בטח שלא מסרט. בכיתי בפעם האחרונה בהלוויה של סבא שלי, אבל זה היה לפני 5 שנים בערך. השבוע קרה לי מקרה ששינה לי כמה דברים בראש. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, 1 וחצי נראה לי. חזרתי מחבר, סתם ישבנו ודיברנו עד מאוחר. נפרד מחברה שלו. התנעתי את הרכב והתחלתי ליסוע לכיוון הבית שלי. כמה רחובות מהבית שלי יש כיכר, לקחתי בכיכר ימינה. מטר אחרי הכיכר שמתי לב שיש משהו על הכביש. היה שם אדם, קצת מבוגר, אולי בן 50. כיסא גלגלים. קטוע רגל. הוא עמד על הכביש מול הרכב שלי וסימן לי עם הידיים לעצור. עצרתי. נעלתי את הדלתות. הוא התקרב לחלון שלי, שפתחתי חלקית, וניסה לדבר איתי ברוסית. אני לא מבין רוסית, ו... לא יודע מה עבר לי בראש. אולי פחד, אולי מבוכה. אמרתי לו משהו והמשכתי ליסוע. מהר, שלא ירדוף אחרי. לא ידוע מה קרה לי, אבל הפרצוף שלו לא יצא לי מהראש. הבן-אדם על כסא גלגלים, באמצע הלילה, לא דובר עברית. מסכן. עשיתי פרסה ועצרתי במרחק רחוק ממנו, אולי הוא יעצור מישהו שיוכל לעזור לו. כולם המשיכו. כמוני. לא ידעו מה לעשות. הסתובבתי שנית והתחלתי להסתובב ברחובות, להגיע לכיכר מכל מיני כיוונים אולי מישהו יעזור לו. העיקר שלא יישאר שם לבד. ככה עברה רבע שעה ואף אחד לא עצר לבן-אדם. בן-אדם. על כסא גלגלים, באמצע הלילה, לא דובר עברית. עצרתי לידו שוב וניסיתי להסביר לו שאני רוצה לעזור לו אבל אני לא יודע רוסית, אחרי דקה הוא פשוט התייאש והמשיך לנסות לעצור מכוניות אחרות. המשכתי ליסוע. "משטרה שלום, איך אפשר לעזור?" "יש פה בן-אדם על כיסא גלגלים שלא יכול לזוז, אולי תוכלו לשלוח ניידת? מישהו שיוכל לעזור לו?" "מצטערת, לא תפקידנו, תנסה להתקשר למד"א" "מגן-דוד-אדום שלום, איך אפשר לעזור?" "יש פה בן-אדם תקוע, על כיסא גלגלים, הוא לא מבין עברית, אולי תוכלו רק לשלוח אמבולנס לראות אם אפשר לסייע לו?" "אממ.. זה לא תפקידנו, אבל נראה מה אפשר לעשות" המשכתי ליסוע וחיכיתי בסוף הרחוב, לראות את שלום אותו בן-אדם ומה יעשה בו. תוך כדי שאני מסתכל במראה ורואה את מד"א והמשטרה מטפלים בו חשבתי לעצמי, אולי אין בי כל-כך רגש, אבל דבר אחד יש בי. אני לא מסוגל לראות מישהו חסר אונים. החוסר אונים הזה, ההרגשה שאתה לא יכול לעשות כלום! תקוע באמצע הרחוב ולא יכול להסביר למישהו מה אתה רוצה! אי היכולת להסביר למורה שאתה חייב לשירותים למרות שהיא לא מרשה. אי היכולת להסביר למפקד שזה החתונה של החבר הכי טוב שלך. אי היכולת להסביר להורים שלך שאין לך כסף כי אתה מעשן. אי היכולת לצאת ממעלית תקועה. אי היכולת לעצור תאונה כשאתה רואה אותה מולך. אי היכולת לראות את סבא למרות שאתה רוצה. אי היכולת לצאת מהציניות למרות שאתה ממש רוצה. חוסר אונים.

אבנים הלוחצות אחת על השניה לעולם לא יוכלו לגלות את סודן. את סודן לא יוכלו לספר אותם יסודי עפר לא מפני אילמותם, אלא מפני כובד המשקל. לא כובד משקלם הוא זה אשר סותם פיהם, כובד משקל תפקידם הוא זה אשר לא ייתן להם מרגוע. לא יותן להם מרגוע אותו תפקיד אשר בשל זה הם עומדות פה. שותקות. אילמות. צריכות הן להתרכז עד לרגע הנכון. שהרי 'אין משיח בא אלא בהיסח הדעת'.

נחשו איזה כלי מופיע בתמונה... :)

מביט אל הבריאה, נפעם, ומביט שוב בפליאה איך אותם העצים צומחים מאותה אדמה דשנה איך אותם האנשים נושמים רוח מזרחית עם ריח של שכינה אותו עולם אשר ברא אדון כל יכול בעשר מאמרות הוא יצר הכל ואם לרגע היה שוקט או נח העולם סתם כך כבר לא היה מונח מביט אל הבריאה, נפעם, ומביט שוב בפליאה מחזור החיים שוב מתחדש אדם בטבעו יכול להתקדש כאשר איש ואישה נישאים אם זכו שוכן שם אלוקים מביט אל הבריאה, נפעם, ומביט שוב בפליאה שבח העולם נפרס לפניו איך הוא מביט מנגד עיניו יצא לאוויר אך לזה העולם דמות חדשה נשמת אדם

"וואו, אתה כ"כ צדיק!". לא! אני לא מאמין שהיא אמרה את זה! אני? מי אני? היא יודעת מי אני? אני בקושי יודע מי אני! היא לא יודעת כלום על העבר שלי, זה שרודף אותי בכל צעד שלי. גם כן צדיק... אז עכשיו אני באמצע שיעור א'. "בייניש"... אז מה? מישהו בכלל יודע מה הייתי בשמינית? שביעית? פה כולם חדשים לכולם, קל לעבוד עליהם. להראות שאתה לומד. עם ציציות בחוץ. כל מיני דברים חיצוניים... אני זה שבשמינית העתיק בבגרויות בלי סוף. אני זה שעישן נרגילות בחדר בפנימיה בקצב מטורף. אני זה שנכנס למטבח בלילות לקחת שוקו. זה שבהשבעה הרביץ הכי הרבה, זה שהיה הכי הרבה זמן בפנימיה במקום בבית, זה שהשתכר בטיול שנתי. אני. אני "בייניש". איך אני יכול לחיות בתוך כל הצביעות הזאת שמרחפת מעליי? איך אני יכול להיות בישיבת הסדר שבתיכונית לא למדתי מילה גמרא? איך אני יכול בכלל להחזיק גמרא טהורה בידיים הטמאות שלי? ובנוסף לכל אני פה כבר יותר מחצי שנה ואני לא מרגיש שלמדתי משהו... קצת אמונה... קצת מוסר... קצת הלכה... בקושי נגעתי בגמרא... זהו, נמאס לי, אני מתחיל לחשוב על מסגרת אחרת... *** וואו, זאת השיחה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים. בחיים לא הרגשתי ככה... הכל התחיל כשבכיתי במרפסת, הוא בא, שם עליי יד. הסתובבתי והוא חיבק אותי. בכיתי לו על הכתף... לא יכולתי כבר! הוא כל-כך הבין אותי. אני לא מאמין שיש לי כזה חבר טוב! באמת לא שמתי לב למה שהולך סביבי, ואיבדתי את הדבר הכי חשוב! החברים שלי! אני אודה לו על זה כל החיים שלי... אז עכשיו אני באמצע שיעור א'. בייניש.

כן, כותרת לא מקורית ממש... צולם מחוץ לישיבה שלי

את שומעת, איוושת השמלה שקנית הולך, מחכה ונשבר לך תמיד. עומדת מחכה לו שישוב מן החזית נרות נוטפים, ריח העבר בעתיד. את רואה, צמיחת כרכום ומרגנית רוצה, שברי רבים בתוך היחיד. בין שביל הכורכר לדמעה מרדנית איש לבוש מדי צבא. אבא.

צולם ברחבת הכותל.אמנם הכותרת מדברת על ירושלים, אבל זאת נבואה על חורבן העיר. canon EOS 450D

שקיעה בחוף הכרמל

דרושה: כותרת אחרת. לודג', מסע פולין מחזור מ"ד יבע"נ תשס"ז.

טרבלינקה, תשס"ז