יצירות של שוברת גלים

בס"ד והשביל איננו תַם אתה רק מתחיל ללכת מחפש את עצמך ומתחילה שלכת אתה נושר.וגם אלו העלים. מוחה דמעה ממשיך ללכת ולנצח נפרדים מנסה להבין מאין באת ולאן פניך מוּעדות בִדרכים רבות הלכת בלי לדעת הבאות וזה לא נגמר,זוהי רק ההתחלה ומחר שוב תזרח השמש בדרך לגְּאוּלָה

בס"ד שדות ירוקים נשמה אובדת, ריחות משכרים הבדידוּת הורגת רוח סתיו קלילה והיא,מחפשת מנוח. אל מול החוף שקיעה והיא, אין לה עוד כח. מול החוף הדומם מביטה בעצב משפילה מבט, מוחה דמעה, הלא תדע היא כי אין עוד תקווה. __________________________________ אל תשאלו אותי מה עבר לי בראש כשכתבתי את זה.. (_")

בס"ד טוב, להודות לה'. ולזמר, לשמך עליון. טוב, להודות, לה'. גם,כשרע, גם כשקר, גם כשעצוב, גם כשמר. טוב להודות לה'. אלוקי, תן לי את הכח, להודות לך תמיד. תן לי את הכח, לשיר,ולזמר לשמך עליון. תן לי הכח לחיות עם הכאב, וגם כשקשה, להודות מכל הלב.

בס"ד ילד, פיאותיך מתבדרות ברוח הקרירה, תפילותיך הזכות, קורעות את הדממה. אל תסתכל אחורה, גם כשקשה. אל תפנה העורף, ורק אל תבכה. הפצע מדמם, אני יודעת. הלב פועם בחזקה. נשבעתי לזכור, ולא לשכוח, נשבעתי, ושוב אשבע. אנשים ללא לב, אנשים ללא רחמים, גרמו לך לזו הצלקת, שתשאר לעולמי עולמים. ילד, אל תסתכל אחורה,גם כשקשה. אל תפנה העורף,ורק אל תבכה. ______________________________________________ ברמת העיקרון זהו הקטע שיכול להיכתב לכל ילד שעבר טראומה,ולא משנה איזו.. אבל אני מניחה שאתם יודעים לאיזו טראומה ספציפית התכוונתי..

בס"ד רגשות, תחושות, אכזבות, דאגות, לא ניתַן עוד להבליג כמו עולה על גדותיו, מטפס,מאיים לבקוע. עד מתי? האמונה, התקווה העצב, הבוּשה, הרס של שמחת חיים שנאה מתועבת, נחישוּת,אלימות התנכרוּת מחוּשבת עד מתי? ____________________________________________ בעזרתו,חבר'ה יהיה טוב .:-)

בס"ד שלום לך, אתה ודאי אינך מכיר אותי,אני איני אדם מפורסם,אני אדם פשוט,אחת מהעם. אתה בטח לא תקרא את המכתב הזה,מהסיבה הפשוטה, שאיש איננו ידאג להעביר לך את זה המכתב. אתה בן אדם עסוק. כרגע אתה עסוק בתכנון תוכניתך המשובחת, תוכנית אשר אתה עצמך כלל לא יודע מהי מטרתה, ודאי נועדה לקדם את האינטרסים שלך. אתה ממשיך יפה את דרכו של אביך הרוחני,אני חייבת לאמור לך זאת. אתה יודע,מר אהוד, לא על זה רציתי לכתוב לך, אבל לא יכולתי להתעלם,וחוץ מזה, אם המכתב כולו היה עוסק בתוכנית ההתכנסות ודאי לא היית שולח אליו אף לא מבט אחד קטנטן, כי האזרחים הכתומים, אלו שבאמת מגנים על המדינה בגופם, פשוט, לא מעניינים אותך. בכל אופן: אני כותבת לך בתור אזרחית ישראלית(לא גאה במיוחד) בקיץ האחרון,כפי שאתה מן הסתם זוכר,עברנו מלחמה. תמחק את החיוך מהפנים, לא,לא ניצחנו בה.אתה לא ניצחת. מחקת?יופי. למה התחלנו במלחמה,אתה זוכר, או ששכחת? ודאי שאתה זוכר. הם היו שם שניים,במדים ירוקים,המדים של המדינה שלך,שירתו במילואים יחדיו. אותו היום הם היו אמורים לחזור הביתה, והם לא חזרו. הם לא ידעו שהם לא יחזרו, איש לא ידע. הם נלחמו למעני, למענך, למען העם. והם נרקבים עכשיו,נרקבים. ולך, לך לא אכפת. בקרוב אחי עומד להתגייס.הוא היסס,בגלל הגירוש. אבל הוא החליט לבסוף שכן,הוא עושה זאת. הוא הסביר לי שאי אפשר להילחם רק למען ארץ ישראל השלימה. צריך להילחם גם למען התושבים בה. והכול נעשה כמובן,ע"פ חוקי התורה. אני הסכמתי איתו.שתקתי. אבל אני קצת מפחדת. אם ח"ו הוא יילקח בשבי,לא יהיה אכפת לך. 20 שנה רון ארד שבוי.אכפת לך? אכפת? לא.בטח שלא. אכפת לך מהכסא שלך, אכפת לך מהכסף שלך, אכפת לך מהבתים שלך, אכפת לך מהדולרים שלך. אכפת לך אך ורק מעצמך. אגואיסטיות. לא ביקשתי שתשחרר מחבלים עם דם על הידיים עבורם. אני ימנית בדעותיי,כפי שאולי כבר שמת לב. אני בסך הכל מבקשת שתעשה משהו. מה לעשות?לעשות! אתה יודע יותר טוב ממני מה אפשר לעשות, ואפשר.אתה יודע זאת. השאלה אם יש רצון. יש הבדל בין רצון לבין יכולת אתה יכול לעשות הכל עבורם, השאלה אם רק תרצה.. ממני, אזרחית פשוטה מקווה שתקשיב, ואולי, רק אולי, פעם תפתיע לטובה..

בס"ד בין עשרות מחשבות, בין אלפי תהיות, לא מוצאת את עצמי. מחפשת, חולמת, מבולבלת, תוהה. חושבת, יושבת, נושמת, בוכה. את הכל כבר ניסיתי, מה כבר נשאר?! הלכתי לאיבוד, בארץ ניכר.

בס"ד הלילה ההוא,חרוט היטב בראשו ,הוא לא יישכח,לעולם. רוח קלילה נשבה מבעד החלון הפתוח, דבר לא רגיל בעונה זו. לפני יומיים הוא סיים את הבגרות במתמטיקה, הוא הרגיש חופשי,מאושר, החופש שלו התחיל.. והוא נרדם עם חיוך על הפנים. *** האור סנוור אותו. הוא התהפך לצד השני, שם את הכר על ראשו, אך מאומה לא עזר. "ביי אמא,להת' אבא,אני הולך." "תשמור על עצמך,ילד" הוא שמע את אביו, את אמא הוא שמע רק בוכה. הוא קם,נטל את ידיו ,וניגש אל פתח הבית. "אז מה.גם אותך גייסו?!",הוא בחן את אחיו,שחר, מכף רגל ועד ראש ,הבחור במדים.. "נקוה לטוב", שחר חייך בעייפות, "המצב לא מזהיר במיוחד,יש הרוגים,יש חטופים,והמצב בגבול הצפון מתוח מאד.. להתראות אח, ,חזור,חזור לישון. .תישן מספיק גם בשבילי." הוא חייך,חיוך עמוק, עם הגומות שלו, הגומות. והוא הלך. *** הוא לא ידע שזה יהיה החופש הגרוע בחייו. "קול ישראל מירושלים שלום רב,השעה שמונה והרי החדשות..הותר לפרסום כי ביממה האחרונה נהרגו תשעה מחיילנו בכפר..." שוב,יש הרוגים. הוא הדליק את המכשיר הסלולארי השנוא עליו,ושלח SMS לשחר. רק מילה אחת כתב לו: שחר?! אחרי חצי שעה הוא השיב: כן,אחי,אני בסדר.תתפללו חזק שם ,אנו זקוקים לתפילות שלכם. הוא לקח את ספר התהילים ופתח באקראי את מזמור מ"ד "בְּךָ, צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ, נָבוּס קָמֵינוּ. כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי, לֹא תוֹשִׁיעֵנִי." וחרבו לא תושיענו,לא תושיענו.. *** הוא נסע לירושלים,להתרענן,ושוב לקח את המכשיר השנוא, והוא צלצל.הודעה מאמא. היא מבקשת שיחזור בהקדם,כי היא צריכה את עזרתו. אז הוא חזר, בטח שחזר. *** הוא צועד לו בדרך המוכרת,הוא בן יחיד. והוא,הוא כבר לא ישוב לעולם. זו הגינה,זהו הגן משחקים,בו הם שיחקו כל כך הרבה.. זו הנדנדה. הוא חוזר הביתה,אמא שוב בוכה,כרגיל. הטלוויזיה דלוקה. והנה שחר,מחייך. והגומות, הגומות של שחר.. "נפל בקרב" היא אומרת.. והוא מסתכל אל נקודה באופק. "ד' נתן ד' לקח." *** מס' שנים אחר כך,הוא נישא להילה. לבנו הראשון קרא כך,שחר. והגומות,הגומות.. ילד פלא,עלם חמודות. שחר.