יצירות של מוח קודח

בס"ד הערה:אין בנכתב כאן לפגוע/ להשמיץ או כל דבר שכזה את אחינו החילונים, פשוט באתי לעורר פה נקודה מעניינת (עלתה בי בעקבות תוכניתו של ישי לפידות ביום שישי ברדיו). ********************************************************************************************************************************* יומני היקר לי מאוד. לא תאמין. נחש איפה אני? בישראל. איך ידעת? אהה... נכון שכתבתי לך הרבה פעמים שאני רוצה לעלות לארץ הקודש, אבל... נו טוב, לא משנה. העיקר שסוף סוף עזבנו את הארץ הארורה, את המולדת המזויפת, את מדינת הצוררים. את אירן. למה לא סיפרתי לך לפני זה? כי נשבעתי שלא אגלה לאף אחד בעולם, גם לך. אל תכעס עלי. תחשוב, אם אתה היית נשבע למישהו, הייתי כועס עליך שלא עברת על השבועה? לא, נכון? כן? די. אל תתנהג כמו ילד קטן. העיקר שעגשיו אנחנו מאחורי זה, בארץ אבותינו, ארץ הקודש, ארץ ישראל. יודע אתה אלו מחשבות ריחפו בראשי בעת שעזבנו עם המטוס את ארץ העמים הטמאה? הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים". אל תהיה מצחיק, אתה לא חשבת על זה באותו זמן. אתה בכלל לא ידעת שטסת עד עכשיו. לא רצית להגיד, אה? אתה מצחיק לפעמים. ואתה יודע על מה חשבתי כשירדתי במדרגות המטוס? שבדבר אחד אני עדיף על אדון הנביאים, משה רבינו. הוא לא זכה לעלות לארץ הטובה והרחבה שאליה ב"ה הגענו. מי זה אנחנו? אני והמשפחה, או אני ואתה. לא משנה מי בדיוק. העיקר, שזיכני השם יתברך להצטרף אל אחינו בית ישראל היושבים בארץ הנבחרת. כשהשליחם מארץ ישראל דפקו על דלת הבית, אני פתחתי את הדלת. על הפתיחה הזאת אמר הנביא "פתח תקווה". הם נכנסו הביתה, הסתודדו עם ההורים בחדר ההורים, ויצאו אחרי כשעה, עמוסים מיני מגדניות שאמי היקרה העניקה להם. לא היתה כיפה לראשם, אף ארבע כנפות לא לבשו. לא הראו שום סימן ליהדותם. ממש כמו הגויים הסובבים אות... שסבבו אותנו באירן. בהתחלה חשבתי שפחדו ללכת כיהודים גאים ברחוב. כמו משה, הבן של השכנים. אחר כך, בשעה תשע וחצי לערך, שמעתי את הורי משוחחים ביניהם, לא. לא האזנתי. פשוט שמעתי שלא בכוונה אותם מדברים ביניהם על ארץ ישראל, והם אמרו כמה פעמים את המילה חילונים (אז חשבתי שהם אמרו חימונים). הם אמרו שבארץ המובטחת יש הרבה כאלה, והם פחדו עלי ועל ששת אחי הקטנים. אבי אמר ש"אין מה לעשות פיקוח נפש דוחה הכל". אימי ענתה שבארץ ישראל יכול להיות "פיקוח נפש" יותר גדול (היא הדגישה את ה"נפש". לא יודע למה). לא הבנתי איך בדיוק החילונים יכולים לפגוע בנו. חשבתי שבארץ ישראל הכי טוב ליהודים, בלי הצקות של ערבים כמו פה. נכון. יש הרג של יהודים ברובים ופצצות, אבל לא הצקות כל הזמן. כן. זה שחליל זרק אותך על הקיר נחשב הצקה, אבל תן לי לסיים להסביר לך מה הבנתי על החילונים, טוב? תודה. אז בסוף הבנתי שאלה שהיו פה הם החילונים שמהם פחדו הורי. מוזר, הם נראו נחמדים. אף שנראו כמו גויים, הם היו יותר טובים מכל גוי שהכרתי. לאחר מכן לא יכולתי להתאפק עוד, ונגליתי להורי. הם נבהלו, ושאלו אם שמעתי מה שהם דיברו. (כל כך כאב לי שהבהלתי את הורי. יותר לא אעשה זאת בלי נדר.) אמרתי להם שקצת, ולא הבנתי אותם באמת, ויש לי שאלה אליהם. אחרי שנשבעתי שלא אספר זאת לאדם, שאלתי אותם מה זה חילונים. הם אמרו שזה יהודי שלא שומר את התורה. לא כל כך הבנתי את זה. או שאתה יהודי ושומר את התורה, או שאתה גוי ולא שומר. אל תדאג. אתה יהודי גם אם לא קיימת שום מצווה. זה בסדר. ההורים שלי הסבירו לי שגם החילונים הם יהודים, גם אם הם לא שומרים מצוות. פשוט לא לימדו אותם מה זה תורה. מסכנים. אבל זה לא העיקר של מה שאני רוצה לספר לך בכלל. העיקר היה ליל הבריחה. ליל שימורים, ליל הגאולה. גם אנחנו יצאנו בחיפזון, ממש כמו בני ישראל בעוד כמה פרשות. באותו בוקר יצאתי ללימודים כרגיל. כשחזרתי, היה לי שעה לסדר את כל חפצי. אספתי את כל הצעצועים ואותך. טוב. אספתי אותך ואת כל הצעצועים, וכשיצאנו מהבית נזכרתי ששכחתי את מחברת הסיפורים שלי. לא יכולתי לחזור. מה חבל עליה, שתהיה כפרת עוונות. עלינו עם עוד כמה משפחות למטוס אחד, המנועים הובערו, המטוס התחיל לנוע באיטיות על המסלול. הטייס הגביר את המהירות, אנחנו עדיין על אדמת אירן. לאחר מספר שניות ארוכות מנצח, ניתקו גלגלי המטוס מהקרקע. שניה זו תהיה זכורה לי עד רגע מותי, כמו אצל שאר האנשים שהיו על המטוס. אנחנו חופשיים. יציאת מצריים של זמננו. הייתי מאוד עייף, אך לא הצלחתי להרדם מרוב התרגשות. בנוסף לזה, גם אם הייתי מנסה להרדם, קולות הצהלה במטוס היו לבטח מעבירות אותי בחזרה מעולם החלומות לעולם המציאות, עולם החופש. לאחר שנחתנו על אדמת הקודש, קידמו את פנינו קרובי משפחות שכנינו לטיסה (לנו לא היו כאלה ששציפו לבואנו), ועוד הרבה אנשים. היו שם צלמי טלויזיה. גם הם היו חילונים. היה שם הרבה חילונים. הם אמרו שלום, התעניינו, ורצו לעזור. לא הבנתי איך הם יכולים לעשות כאלה פנים טובות אם הם רוצים לפגוע בנו. אולי זה חילונים אחרים? הנשים החילוניות לא כיסו את שער הראש (ברגע הראשון חשבתי "אולי בארץ ישראל לא כל כך מתחתנים?"), וגם לבושיהן לקו בחסר. עצמתי את עיני. התחלתי להבין את דברי אימי. אשה אחת כזאת ניגשה אלי. נבהלתי וברחתי. היא צחקה והלכה. שלא תבין אותי לא נכון. לא היה שם רק חילונים. היה שם הרבה מאוד יהודים כמונו, שומרי התורה ומצוותיה, פשוט היה שם הרבה חילונים. מוזר. בארץ ניכר כולם כמעט שומרי תורה, ובארץ עמנו הרבה לא שומרים תורה ומצוות. הנפלאות לה' אלוקינו. אחר כך נרדמתי, על אף ההתרגשות, והתעוררתי פה בבית. סיימתי להפעם, יומני היקר לי מאוד. דוד בן רבי אברהם עטיה.

בס"ד פרק ו' אחמד התיישב על הכיסא הנוח שבראש השולחן, והתחיל לחשוב על כיווני חקירה, כאלה אפשריים, וגם על כאלה שלא. דמות פני המלך עלתה שוב בזכרונו, והוא היה בטוח שראה משהו כזה בעבר. אחמד ניסה להפעיל את הזיכרון הפנומנלי (בלתי רגיל, צילומי) שלו, ולאחר רבע שעה דמומה, נכנע. לאחר חיטוט קצר בתיקיות השונות בלפ טופ שלו, הוא מצא. "תיק הארי קלנגסטון, 1997". אחד תיקי החקירה היפים והמוצלחים ביותר שלו. והיו לו הרבה. הארי היה סוחר סמים צעיר בקנה מידה בינלאומי שנידון למאסר עולם. הארי לא ישב בכלא יותר משבועיים. אחרי שבוע וחצי בערך, הארי נמצא בתאו ללא רוח חיים, כשפניו מעוותות, וצבען נוטה לצהוב- ירוק. שירות בתי הסוהר האמריקאי נעזר בCIA, וגם הם לא הצליחו לפענח את נסיבות המוות של האסיר. לאחר מספר נסיונות חסרי תוצאה, החליטו ביחד להזמין את המומחה מבחריין. לאחמד לקח שלושה שבועות בלבד כדי להגיע למסקנה, שזיכתה אותו ב450,000$. סוחרי סמים שהתחרו בהארי, שכרו תמורת חצי מיליון דולר סוהר שירעיל אותו. הסוהר נתפס, הודה, והוצא להורג. אחמד תהה בינו לבין עצמו כמה פעמים, מה עבר הסוהר עד ש"הודה", ומי רצה להפליל אותו. האפשרות שהסוהר עצמו רצח נדחתה על הסף, מכיוון שאחמד מצא במהלך החקירה ממצאים מסוימים, שכשהשווה אותם ליומן ישן של חוקר ספרדי מהמאה ה-19, הוכיחו שהארי קץ בחייו, והרעיל את עצמו. יכול להיות שהסוהר הביא לו את הרעל, אבל הוא לא נחשב רוצח לפי החוק (לפחות באותו זמן) בקליפורניה, שם התגורר בית הכלא שבו נכלא הארי. על הפרשיה הוטל צו איסור פרסום בכל רחבי ארצות הברית. בחקירה בפרשיית הארי קלנגסטון, התחדשו לאחמד שתי תובנות. הראשונה, ומעניינת יותר באופן כללי, כשמדובר בחקירה עבור אחד ממוסדות ארצות הברית, מבית הנשיא ועד בית הדואר בעיירה נידחת בחוף המזרחי, כסף לא חסר. אחמד השתמש בתובנה זאת בשתי חקירות אחרות עבור הפנטגון. השיטה היתה פשוטה. "מעריכים" שהחקירה תצרוך סכום כסף נכבד, בלשון המעטה, משלשלים בעדינות לחשבון הבנק בשוויץ חצי מהתשלום (רצוי שזה יהיה החצי הגדול), ואת החקירה מנהלים בעזרת החצי שנשאר, 178 IQ, וקצת עזרה מאללה. אבל בשביל החקירה הזאת הוא עתיד לקבל סכום כסף שהיה שווה לאמריקאים יותר מעבודת החוקר המבריק. 600,000$. זה נשמע לו יותר כמו המשחק שאהב כשהיה ילד קטן, שבו, למשך שעתיים, היה הופך מילד קטן לאיש עסקים נוכל ומתוחכם. אף פעם הוא לא חשב על סכום כזה בפעם אחת במציאות. והנה זה קורה, למול עיניו. אבל, אם הוא רוצה את המזומנים, הוא צריך לעבוד. ולעבוד טוב מאוד. וכאן נכנסת לתמונה התובנה השניה שרכש בעקבות פרשיית הארי, והיא המעניינת יותר, באופן פרטי, לגבי חקירת המחלה המסתורית. בפרשית הארי הוא גילה כיוון חקירה חדשני, שאם היה דבר כזה, פרס נובל לחקירות היה מוענק לו על כך. אחר כך התברר שם כיוון החקירה כטעות, אבל לא כל חקירה היא של מוות אסיר שהתאבד. חוץ מהפרשיה האמריקאית, לא השתמש בכיוון זה עוד פעם. שאר החקירות היו פשוטות מידי בשביל הכיוון המבריק. כיוון החקירה הגאוני התחיל ונגמר במילה אחת- כסף. קישור לפרק הקודם /Mosaic/Read/5828

בס"ד פרק ה' אחמד אבו חסאן היה מרוצה. והיתה לו סיבה טובה למה. תוך פחות מעשרים וארבע שעות, 600,000$, זה הספק מרשים. אפילו בשבילו. הוא ניסה לחשב כמה זה יוצא בדינרים. סכום גדול, אבל בהתייחס לעובדה המצערת שהיחס בין הדינר לדולר לא עגול בדיוק, הוא התעייף. לפעמים, גם בשביל מוח שלו, יש דברים קצת מסובכים. הוא נכנס למכונית הפרטית המפוארת שלו, לפורשה היחידה בבחריין. דאוד העמיס מאחורה את המזוודה לתוך תא המטען. דאוד לא התאפק, וניסה להציץ במבט חטוף לתוך הפורשה, אבל הוא לא ראה כלום. בדיוק למקרים כאלה נועדו הוילונות שחורים על החלונות האחוריים. אחמד הביט בו מחוייך מהחלון הקדמי, והניף לו יד לשלום, שטמנה בקרבה טיפ רציני, שטר של 50 דינרים. עודף מארוחת צהריים דשנה במסעדה יוקרתית. אחמד נתן סימן לנהג, והמכונית זינקה ממקומה בשקט, כראוי למותג שאליו היא שייכת, מותירה מאחוריה נער מאושר מידי. אחד מעוברי האורח ניסה לחטוף את השטר מידיו של דאוד, והבין שעשה טעות, כשאגרוף כבד נחת בעינו השמאלית, פרי אימוני קרב המגע שדאוד למד לפני שהתחיל לעבוד אצל אדונו. דאוד הסתובב בשלוות נפש מהאדם השרוע על הרצפה, ונכנס לוילה, מוכן לכל מטלה שתוטל עליו. לאחר כרבע שעה, הזעיק עובר אורח אמבולנס, והחובשים שהגיעו העמיסו את הכייס על האמבולנס, ולקחו אותו לבית החולים האזורי, שנמצא בצידה השני של מנמה, עיר הבירה. לא כל אחד רשאי להתאשפז בבית החולים הממשלתי. אפילו אם הוא ניסה לכייס את משרת הנסיך, דבר שהוא כנראה לא שמח לגלות אחר כך, כשנלקח לחקירה מתוך האמבולנס, בדרך לבית החולים. אחרי הביקור אצל המלך החולה- גוסס- מורעל, לאחמד היה עדיין רק קצה חוט, אבל לפחות קצת יותר מקום בחוט החקירה כדי שיוכל החזיק בו. וזה לא היה מספיק. במיוחד לא בשביל חקירת פרשה ששווה 600,000$. אחמד אהב לחשוב על המספר הזה. זה עשה לו טוב. אבל אם הוא רוצה גם את השטרות של חטיב אצלו, בנוסף לסכום שסעיד הביא לו ברוב תמימותו, כבר בהתחלת החקירה, או אפילו עוד לפניה, הוא צריך לעבוד. תחושת הבטן שלו, שמעולם לא אכזבה אותו, לחשה לו בקול מרגיז, שזאת הולכת להיות חקירה קשה. אפילו מאוד קשה. אחמד ניסה לקוות שהפעם היא טועה, אבל ניסיון העבר העשיר שלה הסביר לו שכנראה היא צודקת. אחמד נכנס ללשכתו הביתית, שאמנם הייתה פחות מפוארת מהלשכה במשרדו במגדל במרכז העיר, אבל בפני עצמה, גם היא היית מפוארת מאוד. לתוך הספריה הענקית שהסתירה מאחוריה את כל הקיר שמול הפתח, נדחסו בסדר מופתי 872 ספרים, ומילאו אותה עד אפס מקום. הויטרינה עם אותות הכבוד ומכתבי התודה נשלחה אליו לאות תודה על החזרת ילד אנגלי חטוף בשלום להוריו. בפינת הלשכה הונח מיני בר שהכיל, בין היתר, מים מינרלים משוויץ, יין קברנה סוביניון צרפתי בן 350 שנה, שעלה לו בערך שלוש פיענוחי גניבות. היין העתיק היה בעל תכונה מיוחדת. הוא נעלם בדרך פתע בעת ביקורי ידידיו השוטרים של אחמד בלשכתו, כי זה לא הדבר הכי נחמד לייצג את עצמך בתור נאשם על החזקת משקה אסור, (יין נחשב משקה אסור, מכיוון שאסור למוסלמים לשתות אותו). צפצופים מכיוון מכשיר הפקס הניעו את אחמד ללכת לכיוונו, ולקרוא את הדף שנפלט מתוכו. אחמד רפרף בעיניו על הכתוב, והורה למזכירתו לדחות את הבקשה. המזכירה התקשרה למשרד שר הנפט, והסבירה למזכירתו, שהחוקר הפרטי עמוס מעל לראשו בפרשה שלא ניתנת לדיחוי. מזכירת השר הודתה בנימוס, וטרקה את הטלפון. שר הנפט, שנכנס למשרדו באותה שניה, זכה, לתדהמתו, לשמוע קללה עסיסית שיצאה מפיה של מזכירתו המנומסת. קישור לפרק הקודם /Mosaic/Read/5779 קישור לפרק הבא /Mosaic/Read/5911

בס"ד פרק ב'. עזמי רדף אחרי חטיב במסדרון, ופגש אותו בקומת הקרקע, סמוך ליציאה מהבניין. "תקשיב, חטיב, לא קרה כלום, רק התרגזת קצת, לא נורא, אבא שלך לא מת מזה", ניסה עזמי להשחיל בדיחה קלושה לדבריו, לשפר את מצב הרוח. "שפר דחוף את רמת הבדיחות שלך, או שמישהו מסוים ימות", פלט חטיב, כדרכו, במשפט קצר וחד. הם יצאו לרחוב הראשי. בתחנת המוניות הסמוכה המתינו 15 מוניות צהובות ומבריקות, ובעליהן עומדים לידן, מזמינים את אותם אומללים שנאלצו להיות באותה שעה ברחוב הלוהט, להנות משירותיהם. הם העדיפו לנסוע באחת מהן, ולא לחכות רבע שעה עד שהקאדילק המלכותית תואיל להניע את עצמה לכיוונם. הם בחרו בנהג בעל חזות צעירה, שהיה בעל המונית הקרובה ביותר אליהם, ונכנסו לרכב. המעבר החד בין התנור היוקד בחוץ למונית הממוזגת, הפתיע אותם. שני הנוסעים התרווחו על המושב האחורי המרופד בכיסוי עור. עזמי הורה לנהג לאן לקחתם. עיני הנהג התעגלו למצב עיני עגל, כשהבין את מי הוא לוקח במכוניתו, וחזרו למצבן המקורי כשחטיב תקע בו מבט מצמית. חטיב הוציא מכיסו אייפוד ושקע בעולם המוזיקה, מעביר מדי פעם ממוזיקה ערבית למערבית, ולהיפך. לידו, עזמי ניסה להרדם, להשלים שעות שינה שנגזלו ממנו בעקבות מצב המלך ירום הודו. כשהגיעו למחוז חפצם, שילם חטיב לנהג בשטר חתום על ידו, לבקשת הנהג, ובתמורה קיבל כרטיס ביקור, לכל מקרה. השומרים בכניסה עברו למצב דום, והם נכנסו לתוך הארמון. הארמון, שהיה בגודל חצי רחוב לפחות, היה בעל 117 חדרים, כמספר הנכדים של מייסד הארמון, אברהים אבן כליפה, סבו של חטיב. חדר קבלת הפנים לאורחים רמי המעלה ממדינות/נסיכויות אחרות היה מצויד במיטב הריהוט האירופאי והערבי. כורסאות עור עתיקות בסגנון עיראקי ניצבו ליד מסכי וידאו ענקיים, שולחנות קטנים שהגיעו בייבוא מיוחד מסוריה השתלבו נפלא עם כסאות צרפתיים מעץ אלון עתיק בסגנון המאה ה-18. לחדר זה נכנסו כעת הקאדי והנסיך, וניגשו לבר המשקאות שניצב בפינתו. חטיב לקח לעצמו קוקה קולה, ועזמי לגם עראק 80% אלכוהול, כדי לנקות את הגרון. לאחר שמיצו עד תום כמה כוסות, עזמי רמז לחטיב, ועד מהרה הבינו המשרתים שהיו באותו זמן בחדר, שכדאי להם לעוף משם, לפחות אם בא להם לחיות. למרבה הפלא, הם דווקא רצו לחיות, ופינו את החדר במהירות הראויה לציון. "המצב באמת חמור," פתח עזמי, "לכן הזמנתי אותך ואת אחיך במהירות". עזמי ידע שלא כדאי לו לנקוב בשמו של סעיד בפני חטיב. "הרופא האישי של המלך טוען שיש חשש כבד להרעלה," הטיל את הפצצה. חטיב היה מרוצה, הוא צדק בהשערתו. מוחו החריף פעל במהירות. לפתע אחז בראשו. קישור לפרק הקודם /Mosaic/Read/5300 לפרק הבא /Mosaic/Read/5580

בס"ד איך הם לא מבינים את המצב שבו אני נתונה? את הקשיים שלי איתם?, איך הם לא מבינים שאין לי כח יותר לסבול את השטויות שלהם? את ההצקות, הרדיפות, ההקנטות. הם חושבים שזה מצחיק. איך שהם מתעללים בי. למשל, המקרה הזה, לפני שבוע, ששני ילדים באו אלי, ואחד שאל אותי מה השעה, הסתכלתי בשעון, והשני זרק עלי שקית מים. כולי נרטבתי, והם צחקו וברחו. כל כך התביישתי. אחר כך בא שחר, הקטן, החמוד הזה, וניחם אותי, בשיא הפשטות, "אל תשימי לב אליהם. הם סתם ילדים רעים". חיבקתי אותו כל כך חזק, ולחשתי לו "אתה כל כך חמוד, כל כך מתחשב. הלוואי והיית הבן שלי". ואז הוא שאל "למה שלא תקחי אותי מפה להיות הבן שלך? כי אם כן, אז אני יעזוב כבר את המקום המעצבן הזה"... אבל שאר הילדים לא כמו שחר. למשל, בכל פעם שאני מתקרבת אל אחד מהם כדי לעזור לו, הוא מיד מתרחק בסלידה, תוך כדי מלמול קללות חרישיות. כאילו אני חולה מדבקת או משהו כזה. אם זה היה תלוי בי, אני כבר לא הייתי פה. אבל מה אני אעשה? יש איזה משהו פיזי בתוכי שעוצר אותי. אני פשוט לא מסוגלת לעזוב אותם. הם כל כך מסכנים. אבל יש גבול. אני מנסה ומנסה לעזור להם, אני כבר מותשת מזה, והם, מצידם, אדישים, לא מעריכים את מאמצי ואת עזרתי. מקבלים אותה כמובנת מאליה. כאילו שאני חייבת להם משהו. לא קולטים שהכל בא מרצון טוב, והתנדבות נטו. אם הם מקבלים את העזרה שלי. במקרים שהם לא בורחים ממני כמו מאֶש. אולי הם בורחים ממני בגלל שאני שונה מהם? בגלל שאני נורמלית? אולי כן, אבל זה לא מצדיק אותם. אם הם מתייחסים ככה למי שבא לעזור להם, למה שמישהו יבוא לעזור להם? כדי שיתקפו אותו? כמו שאתמול, למשל, בא אלי המגודל ההוא, הג'ינג'י, והתחיל לקלל אותי. אמר "את לא אמא שלי, ואת לא תאמרי לי מה לעשות". כאילו שאמרתי לו מה לעשות, בסך הכל ביקשתי שהוא יעזוב שחר, ושיפסיק להציק לו. באמת, שחר, כשאני חושבת על זה, הוא בין המסכנים ביותר שיש פה. אם לא המסכן ביותר. אני זוכרת, כבר מהרגע הראשון שהוא הגיע לפה, הקנטות, העלבות, מכות. וההבדל בינו לבין האחרים, שהוא לא מחזיר. סופג הכל בתוך עצמו. הוא טוב לב מידי בשביל המקום הזה. המקום הזה לא מתאים לו. זה נראה שהוא נקלע לפה בטעות. נכון, יש מצווה "ואהבת לרעך כמוך", גמילות חסדים, עזרה לזולת, אבל לא על חשבוני. אני לא צריכה להיפגע בגלל שאני עוזרת להם. "חייך קודמים לחיי חברך". אבל מצד שני, עד כמה שאני מסכנה, ועסוקה ברחמים עצמיים, שכחתי על מי אני מדברת. הילדים האלה, הם הרבה יותר מסכנים יותר ממה שאני אהיה אי פעם. גם בתקופה הכי רעה שלי. זה לא באשמתם התוקפנות שלהם, הפסימיות, המרירות. נכון, זאת בעיה שהם לא שולטים בזה, וצריך לפתור אותה, אבל הם בתוך המערבולת המסחררת הזאת שלא באשמתם. לא הם בחרו את החיים האלה. כמו שלפני בערך שבועיים, בא אלי גל, הגבוה הזה, עם העיניים התכולות, ואמר לי, בתמימות הכובשת שלו, "למה דווקא אנחנו ככה? למה לא נולדנו להורים עשירים, עם הרבה אחים וחברים? למה זה מגיע לנו? מה אנחנו אשמים?". ואני נשארתי מולו שותקת, כואבת את כאבו, ואת כאב שאר הילדים שנמצאים פה. שלא באשמתם. אחרי שהוא הלך לריב עם מישהו אחר, נכנסתי לחדרון שלי, והתחלתי לבכות. זאת לא הפעם הראשונה שאני בוכה, גם לא הפעם הראשונה שבכיתי במקום הזה, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהבכי יצא ממש מתוכי. מהלב שנקרע לרסיסים. ואולי גם כל זה לא בא מרצונם לפגוע, או להעליב, אלא אולי זה המשא שהצטבר אצלם במשך הרבה זמן, ומחכה להזדמנות ראשונה לפרוץ החוצה, ואני ההזדמנות הזאת. אני כנראה היחידה כמעט שאפשר להפנות אותו כלפיה. נכון שזה לא צודק, אבל זו הדרך היחידה שהם מכירים. מצער, אבל זו המציאות. אולי, אפילו, יכול להיות שזוהי הכרת התודה שלהם. מתי שהם מבקשים ממני התייחסות, בדרך שלהם, גם אם היא לא הדרך הנכונה, הם מראים לי שאני היחידה, לדעתם, שמסוגלת לעזור להם. ואני צריכה לעזור להם. כי בשביל זה אני פה.

בס"ד חצי חצי (חצי שמים וחצי אדמה) זה נחשב לא טוב מקצועית, נכון? עדיף שליש שמים ושני שליש שמים? מי שמבין- בבקשה שיכתוב. עכשיו טוב?

בס"ד לפני שנה וחצי, קצת לפני הגירוש, כולנו צעקנו, מחינו והפגנו. עכשיו, אחרי שהחמאס עלה לשלטון, חטפנו קסאמים, היתה מלחמה, והוכח למפרע שכל תהליך הגירוש היה טעות מיסודו- חיזקנו את החמאס, החיזבאללה, ולא קיבלנו שלום. בעקבות זה, ישנה יוזמה לחזור לחומש, הישוב שנטשנו אז, ועכשיו, (תקנו אותי אם אני טועה) יש בו רק בסיס חיילים. לדעתי, מי שאז הפגין ומחה כנגד עזיבת הארץ (והיה הרבה), עכשיו צריך להשתתף ולעשות למען בנייתה מחדש. מה נעשה אם בחזרה לחומש יהיו רק כ- 10,000 איש? מה זה יראה לשלטון? שאנחנו לא רציניים, שלא אכפת לנו, והתגובה מהצד השני תבוא. והיא תהיה חזקה. בעיקרון, מה שקרה בעמונה, זה שהראנו להם ששטח יהודי זה לא הפקר, ומאז, שנה שלמה (!) לא פינו מאחז אחד (שוב תקנו אותי אם אני טועה). אני חושב שגם כאן, זה ארוע מכונן, תקדים. אם לא תהיה כמות רצינית של אנשים (לפחות חצי ממספר האנשים שהגיעו לעצרת בכיכר רבין), אנחנו התחלנו לסלול דרך חדשה לגירוש הבא/ ניסיון הכשל הבא, בגלל שניסיון זה ירפה את הרוח בניסיון הבא, והכישלון מובטח. לאור זה, אני חושב, שחשוב מאוד לעשות מאמץ מירבי ולבוא לחומש (אפילו אם נפספס את המסע של בני עקיבא), כי ניסיון זה יהיה תקדים לפעמים הבאות, ובנפשנו (ובנופינו) הדבר. יהי רצון שההשתדלות מלמטה תביא את ההצלחה מלמעלה, ונזכה ויתקיים בנו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", אמן.

בס"ד לאחרונה חיפשתי משהו בבוידם ומצאתי צרור דפים ישן שכתבתי, וחשבתי להעלות אותו, אז הנה הוא: יא' שבט היום נלקחתי בכח מאמא, בדרך אל הלא ידוע. יחד איתי נלקחו עוד רבים, מתוכם גם חברי הטובים מספרים 5783946 ו-2358374 (***). המילה האחרונה שאמא שלי שמעה ממני היתה "למה?". ובאמת, אני כועס עליה. רק אתמול היא הבטיחה לי שאם אני יתנהג יפה אני ישאר איתה לתמיד, ודווקא השתדלתי להתנהג טוב: לא החזרתי ל-1567439 כשהוא חטף לי את הגרעין הרקוב (היה לי אחד יותר טוב, מוחבא), עזרתי לאחותי הקטנה להשלים עם החברה המעצבנת שלה 6785431, ועזרתי גם לאמא לחפש לנו קצת זרעונים, כדי שיהיה מה לאכול בצהריים. ולמרות כל זה היא לא שמרה את ההבטחה שלה אפילו יום. עכשיו צפוף ומחניק פה, לידי יש אחד שהתעלף, ועוד שניים בדרך. לא נכנסת טיפה של אור. 5783946 אמר לי, שהוא ראה שמסיעים בכלי הרכב האלה כל מיני חיות, והנה, עכשיו גם אנחנו פה. מי יודע לאן לוקחים אותנו? ----------------------------------------------------------

בס"ד עוד אבנך ונבנית היא עמדה שם בוכה נזכרת בזכרונות הילדות זוכרת את עצמה פוסעת פסיעות ראשונות על השביל שעכשיו היא עומדת על שרידיו זוכרת את אחיה הקטן משחק בגן שהיה במרחק עשרים מטרים ממנה זוכרת וזוכרת ולא מפסיקה כל ילדותה עליה עברה כאן עד אותו קיץ ארור שבו הפכה מנערה מאושרת לפליטה בארצה חסרת קורת גג חסרת בית חם ומוגן ועתה הנה חזרה מקיימת את הבטחתה "עוד אבנך ונבנית, אני מבטיחה לך, עוד אשוב לכאן". הנה עומדת באותו ישוב שאותו עזבה בדמעות הנה חזרה אליו דומעת מדליקה נרות ולוחשת לעצמה "ותחזינה עינינו"...

בס"ד ברימון- תרי"ג גרעינים, השמועה מספרת, "שטות" המחקרים טוענים, אך יש אם למסורת. הסימנים באים, לפי הסברה, להציל את השנה מכל פוגע, אך הסיבה האמיתית קשה להסתרה, מעניין, טעמם כ"כ משגע... לכל שנה יש רק ראש השנה אחד, יומיים של הלכות, חוויות, ומנהגים, אז תנצלו את החג הכל כך מיוחד, ונקווה שנתראה בספר החיים.

בס"ד פרק ד' הדלת נפתחה ולחדר נכנס אדם בשנות העשרים המאוחרות של חייו. האיש התיישב ליד שולחן עבודתו, השעין את ראשו על ידיו, ושקע במחשבות עמוקות. לצופה מהצד הוא היה נראה כישן, אבל באמת, מוחו פעל בשיא העוצמה. הוא עשה כך בשעות מצוקה. לא שהיו לו כל כך הרבה כאלה בשנות חייו, והוא עבר הרבה במשך שהותו על כוכב הלכת ארץ. עכשיו הוא חזר מביקור אצל בכיר בממשל ומפגישה עם יריב פוליטי מושבע. חבריו נהגו לקרוא לאיש זה בשם סעיד אבן כליפה. הפגישה עם חטיב העלתה לו את הסעיף. דבר די קשה לביצוע. חטיב. הוא הסיבה לכל בעיותיו, עלתה מחשבה בראשו, והוא ביטלהּ בהנף חיוך מר. אבל עדיין, לא בטוח שזה לא נכון. חטיב הוא הסיבה לכך שסעיד לא היה מסוגל להישאר בארמון אביו, ועבר לוילה ענקית בשכונת פאר בסמוך למרכז העיר, או איך שהוא קורא לו, למורת רוחו של אביו, ה"דאון טאון". לדעת המלך צריך להגיד סנטר טאון. סעיד זכה לביקורי משפחה בערך פעם בשבועיים וחצי, בהנחה שאביו נכלל בהגדרה "משפחה". באותו זמן, חטיב ניצל את הבית הריק וחגג. כמובן, הוא לא חגג לבד, אלא עם בניהם הפוחזים של שר ההגנה ושר החוץ, ועם עוד חבר קרוב מימי בית הספר, דווקא בחור טוב, בשם פאוז אל סאלם. סיפורו של פאוז הוא סיפור מיוחד. אביו של פאוז, סלים אל סאלם, שלח ידו בצעירותו בנפשם של אחרים, עיסוקו כרוצח שכיר הכניס לו מזומנים רבים, עד שהמשטרה ברוב חוצפתה תפסה אותו, הוא הוכנס לכלא, ושם עשה שינוי של 180 מעלות. הורידו לו שליש על התנהגות טובה, וכשהשתחרר, החליט לעבוד בענף האלקטרוניקה. הוא מימש את החלטתו, והקים חברת סטארט אפ בשם "s&s אלקטרוניקה". למזלו, השנים הראשונות של החברה שהקים, היו גם שנות הזינוק הכלכלי של בחריין, בעקבות גילוי מצבורי נפט. וכשרמת החיים עולה, צריכת מוצרי האלקטרוניקה גדלה. תוך פחות מעשר שנים, סלים נכנס לרשימה המכובדת של עשרת העשירים הגדולים במפרץ הפרסי עם הון עצום, שלא היה מבייש קופת אוצר של מדינה קטנה. סלים שלח את בנו לבית הספר לאדונים צעירים, ולאחר מכן לאוניברסיטת אוקספורד, ללמוד מינהל עסקים, מתוך שאיפה שפאוז ימשיך את החברה שהוא עצמו הקים. גם כשפאוז היה באוניברסיטה באנגליה, הקשר בינו לבין חטיב לא נפסק. לאחר קבלת תואר שני במינהל עסקים, חזר פאוז לבחריין מולדתו, וקבע את משכנו במרחק 3 רחובות מבית ידידו הנסיך. כשהבין סעיד שהקשר בין אחיו הצעיר לפאוז הדוק מאוד, ביקש מפאוז כמה פעמים שידבר עם חטיב, שייטיב את דרכיו. ללא הצלחה. חטיב המשיך במעשיו, שגרמו צער רב לאביו. סעיד חשש שזה יעלה בבריאותו של אביו. את אשר יגור, בא לו. אתמול עזמי אלנאסר, הקאדי הראשי של הממלכה, הזמין אותו בדחיפות לבית החולים שבו מאושפז אביו. עכשיו הוא יושב וחושב ממה בדיוק זה נגרם לאביו. מצער על הבן, עד כמה שהוא יהיה גדול, אי אפשר לקבל פנים מעוותות צבעוניות, בלשון המעטה. לפתע הבזיקה מחשבה בראשו המלכותי. הוא קרא למשרתו הצמוד, דאוד, ועוד לפני שסיים לומר את שמו, הופיע נער צעיר, ונעמד לידו בהכנעה. "תמצא לי בבקשה את אחמד אבו חסאן". דאוד קד קידה עמוקה, ומיהר למלא את בקשת אדונו. בנושא זה סעיד היה יחיד במינו בעולם. הקשר בינו לבין משרתו היה קשר של אח גדול לאחיו הקטן. אולי כדי למלא את חסרונו של סעיד באח. הנהגה זו התפרסמה בכל חצי האי ערב, ופעם אפילו נסיך דובאי בא לביתו של סעיד עם בניו הקטנים, ללמדם מוסר ודעת, איך מתנהגים לאנשים אחרים. הזכרונות מביקור זה לא היו נעימים. במיוחד עבור דאוד, כיוון שברוב המקרים, כשילד קטן, בן 5, קופץ על נער שלא יכול להחזיר לו, ומכנה אותו בכינויים מלבבים, שהסבילים ביותר מביניהם הם "כלב מעורב" ו"חמור אידיוט", מסתבר שהנער ייעלב. במקרה זה, דאוד. סעיד הרגיש צורך לפצות את משרתו- אחיו, וביקור זה גרר אחריו סופשבוע מפנק בבית המלוכה הבחרייני. מלבד מריבה קטנה, שהסתיימה במשרת הארמון שהוזעק לבית החולים (לאחר שדאוד התכופף מפני האגרטל שהושלך אליו מידי מישהו, והאגרטל הטיפש לא נעצר במקום, אלא המשיך במסלולו, ישר לתוך פני המשרת), הביקור הוכתר בהצלחה. עד מהרה הופסקו זכרונותיו של סעיד ע"י דפיקה בדלת. בפתח עמד אחמד. "מה נשמע?" "מה נשמע?" "אינשאללה." "אינשאללה.", והם נכנסו לחדר, והתיישבו בכורסאות העור המפנקות. דאוד הגיש להם שתיה ויצא. הם העלו זכרונות מבית הספר ומהמבחן בכימיה, שבו קיבל אחמד 99, עד שסעיד עצר את אחמד באמצע משפט. "אתה יודע למה הזמנתי אותך?" שאל יורש העצר. גלגלי מוחו המשומנים של אחמד הסתובבו במהירות. לא כדאי לחשוף את העובדה שהוזמן גם על ידי חטיב. ככל שיש יותר קלפים קרובים לחזה, כך יש יותר סיכוי לנצח במשחק. אחמד נענע בראשו לשלילה. סעיד בלע את הפיתיון, והמשיך. "אבא שלי, המלך, מאושפז עכשיו בבית החולים הממשלתי על שם חוסיין אבו סילאם. אני רוצה שתבדוק ממה זה קרה לו." "בסדר," ענה אחמד, ואמר מילה אחת שמשמעותה שווה לאלפי מילים. "כמה?". סעיד חייך, "כמה אתה רוצה?" אחמד מיהר להעמיד את ידידו על טעותו. "אין לך מספיק, אבל אסתפק ב350,000 ירוקים." סעיד, בניגוד לאחיו הצעיר, לא התווכח, והוציא מכספת שהיתה מוסתרת בחדר הסמוך את הסכום בשטרות. דאוד מיהר להביא, לבקשת אדונו, מזוודה, לאחסון הכסף. אחמד ניסה להרים את המזוודה, והצליח בקושי רב, ולאחר שדאוד לקח את המזוודה מידו, רווח לו. אחמד כבר התחרט על כך שלא דרש 400,000. סעיד לא סובל מחוסר כסף. אולי בהמשך החקירה יוכל להוציא את ה50,000 הנותרים שמגיעים לו. הם נפרדו בלחצית ידיים חמה, וסעיד ליווה אותו עד פתח הוילה. לאחר מכן, נכנס לבית, ופנה לחדרו. קישור לפרק הקודם /Mosaic/Read/5580 קישור לפרק הבא /Mosaic/Read/5828

בס"ד פרק ג' "מה קרה?" שאל הקאדי, חושש מעוד הרעלה. חטיב לא יכל לנשום. הוא לפת בידיו את גרונו, משל מנסה להוציא ככה עצם מגרונו. שום עצם לא יצאה. עזמי המבוהל הזמין במהירות אמבולנס, ורץ לחפש ערכה למקרי חנק. לא שאמורה להיות בארמון אחת כזו, אבל זה מה שהוא יכל לעשות באותו רגע. חטיב ניצל את ההזדמנות, זינק לטלפון, הרים את השפופרת וחייג במהירות. "אחמד? זה דחוף. כן, זה חטיב. בית החולים הממשלתי על שם חוסיין. נפגע מחנק." חטיב ניתק באמצע המשפט של אחמד כששמע את צעדיו המתקרבים של עזמי, וחזר להציג. זאת היתה ההצגה האהובה עליו- נפגע מחנק. גם בבית הספר היסודי הוא הרבה להשתמש בה. הוא ניסה אותה עשרות פעמים, ועשרות פעמים היא עבדה. זה הדבר היחיד שהיה לו בו הצלחה של 100%. הוא שיטה בכל הצוות. התורנים בסהר האדום (מד"א לערבים) כבר ידעו שמתי שיש הזעקה על מקרה חנק, לא להיבהל, רק להסביר בנחת שהנסיך שוב חמד לו לצון. עזמי התקרב ושאל "אתה מרגיש יותר טוב?". חטיב נענע בראשו תנועה שגם הוא בעצמו לא ידע מה היא אמורה להביע. עזמי שחרר אנחת רווחה. הסירנה נשמעה, ושני פרמדיקים נכנסו והתחילו להנשים את חטיב. אם זה לא היה מגעיל, זה היה מצחיק. חטיב ניסה לשמור בתוכו את תחושת הגועל. הוא הצליח. ברשות הסהר האדום יש שני סוגי אמבולנסים. הסוג הראשון הוא ישן ומקרטע, שרק מהנסיעה בו, בא לך למות, והסוג השני לא היה מבייש שחקן רציני בהוליווד. הפרמדיקים הכניסו את הצעיר לאמבולנס מהסוג השני. בתוכו, חטיב נהנה מכל רגע. הנהג הפעיל עוד פעם את הסירנה, ועוד לפני שחטיב הספיק להירדם, הם הגיעו לבית החולים שממנו הוא יצא לפני חצי שעה. בקומה השלישית חיכה לו כבר, בחליפה מחוייטת ובעניבה אדומה עם פסים ירוקים, אחמד אבו חסאן, החוקר הפרטי הטוב ביותר בעולם הערבי, ובין חוקרי הצמרת הגדולים בעולם. אם שרלוק הולמס היה שומע עליו, הוא היה מוותר במהירות על עוזרו ווטסון, ומבקש מאחמד שיעבוד איתו ביחד. ספק עם אחמד היה מסכים להתחלק בעבודה עם חובבן כמו הולמס. למרות גילו הצעיר, פנו אליו לפיענוח המקרים המסובכים באמת, כמו רצח המלך שלפני המלך הנוכחי, דודו של חטיב. אחמד למד באותו בית ספר של סעיד וחטיב, והתיידד איתם, אולי מתוך פזילה לעתיד. הוא היה מבוגר מחטיב בשנה, וצעיר מסעיד בשנתיים. רמת הIQ (מנת משכל) שלו היתה 178(!!!). ממוצע המבחנים שלו- 99.9, בגלל מבחן אחד שהוא שכח לכתוב שם, וקיבל 99. במבחן הבא שלו באותו מקצוע, המורה היה צריך לקרוא 2 דפים כתובים משני הצדדים בכתב קטן וצפוף. במקום לקרוא הכל, על המקום אחמד קיבל 100. אחמד עירער על כך שהמורה לא בדק את המבחן שלו, והמורה נאלץ לקרוא אחר כך את הכל. והוא קרא. אחמד עמד כעת מול חטיב ששכב באלונקה, ונכנס איתו בתור קרוב משפחה. עזמי נשאר בחוץ למרות מחאתו. בתוך החדר, חטיב התיישב על המיטה, לעיני הרופא הנדהם. "זה בסדר. זה עבר." קרץ חטיב לרופא, שנזכר בהקפצות של פעם מבית הספר במרכז העיר, והלך לבדוק את חומו של חולה שפעת. חטיב הסביר. "אבא שלי חולה. הרופאים טוענים שיש חשש להרעלה.תבדוק מי, מה למה, מתי ואיך. 200,000$." יצר הממון של אחמד התעורר לחיים. "נעשה לך מחיר- 350,000". הם סיכמו על 250,000$. אחמד קיבל מחטיב פתק עם כמה שורות, והלך לחדר שבו היה המלך. עזמי נכנס לחדר יחד עם הרופא. "מי זה שנכנס איתך?" שאל עזמי. "אל תשאל שאלות מיותרות, ואני לא אשיב בשקרים", השתמש חטיב במשפט חכם שקרא מתישהו. "חסוי, אה?", שאל עזמי. "הבנת נכון, לשם שינוי", השיב חטיב תשובה שרק הוא ועוד אחד בעולם מסוגל לענות לקאדי. האיש השני היה מורו של עזמי, שגר באירן. עזמי התגבר על עלבונו ושתק. חטיב ניצל את השתיקה והציע לעזמי שוקולד. עזמי לא סירב, וקיבל חצי חפיסה. הוא טרף אותה תוך מספר שניות. אם הוא היה יודע שחטיב פיזר על השוקולד מלח, ספק אם היה מכניס את זה לפיו. עזמי ירק את השוקולד ורץ לשטוף את פיו. כשחזר, הוא פלט "אני חייב לרוץ הביתה. קריאה דחופה". וברח כל עוד נפשו בו. תוך רבע שעה חטיב כבר היה במכוניתו המלכותית בדרכו לארמון. קישור לפרק הקודם /Mosaic/Read/5486 קישור לפרק הבא /Mosaic/Read/5779

בס"ד (הקדמה: יכול להיות שיהיה הרבה זמן בין פרק לפרק ,או במקרה גרוע יותר, הסיפור לא יגיע לסופו, אבל בל"נ אשתדל. עוד משהו- אל תתביישו להגיב. זה חומר דלק ליוצרים.). פרק א' שמש בחריינית חמה פעלה על חום גבוה באותו יום. רוב האנשים העדיפו לשהות בשעת צהריים זאת בבתיהם, עם המזגן והשתיה הקרה. שאר האנשים שהיו בשעה זאת ברחוב, מיהרו לדרכם, נוטפים מפלי זיעה. צעיר לבוש בלבוש ספורטיבי קצר נראה הולך במהירות לעבר בית החולים הממשלתי על שם חוסיין אבו סילאם, ראש העיר הקודם שנפטר בבית חולים זה. הצעיר נכנס לבניין הענק, והשתהה מעט, מתענג על קור המזגנים. לפתע ננער, וטיפס במהירות במדרגות לקומה השלישית. הצעיר נעצר ליד דלת מספר 312, ולאחר שהראה את תעודותיו לשומרים שעמדו בפתח והורשה להיכנס, דחף קלות את הדלת, ונכנס פנימה. בחדר היו באותה עת עוד שלושה אנשים: החולה, ושני אנשים נוספים. השלט הצהבהב המוצמד למיטה היחידה בחדר נשא את השם נאסר אבן כליפה. במיטה זו שכב האדם שהיווה את הסיבה לכך שעיני כל אזרחי בחריין הופנו אל מיטה זו. המלך. הצעיר הרים את עיניו, ולאחר שראה את החולה מיהר להשפילן. הוא התאפק לא לעוות את פניו בדחיה או לפלוט מילת גועל. זאת עלולה להיות המילה האחרונה שלו. גם אם הוא בנו של המלך. כמעט המלך הבא. או שלא. אל החדר נכנס אחיו הבכור של הצעיר, סעיד, ולכן גם המועמד הבכיר מבין שניהם לרשת את מקום אביהם. בינתיים. סעיד ראה את מבטו הזועף והחזיר לו מבט מחייך. זאת היתה נקודת התורפה שלו, וסעיד הכיר אותה. הוא פגע במקום הנכון, והתגובה לא אחרה לבוא. הצעיר תר בעיניו אחרי דבר שיכול לעזור לו, ובמקרה הזה זאת הייתה מבחנה מלאה בנוזל שקוף שהתנפצה במרחק מילימטר מראשו של אחיו. עם הרופאים ועם אביו הוא יתחשבן אחר כך. סעיד התכופף מאחורי הארון שמתחת לכיור שניצב בסמוך למיטת אביהם המשותף, ולאחר שניה הציץ משם, ובידו צינור שרוקן את תכולתו על פני אחיו הצעיר, חטיב. המריבה היתה יכולה להתלקח אלמלי התעורר חסאן אבו טביח, היועץ המלכותי, שנמנם באותה שעה על הכורסה בחדר. "אתם נורמלים?", צרח על האחים, ולאחר שניה הנמיך את קולו ללחישה, כשנזכר על מי הוא צורח, "מה נסגר אתכם? שכחתם איפה אתם?". האיש הנוסף שהיה באותה שעה בחדר היה עזמי אלנאסר, הקאדי הראשי של בחריין. עזמי וחטיב היו ידידים קרובים זה כמה שנים. עזמי חיבב את הצעיר השנון וחם המזג. כעת עזמי נעץ עיניים חודרות בחטיב לסימן שהפעם הוא הגזים. חטיב יצא בכעס עצור מהחדר, ולאחר מספר רגעים של מחשבה, יצא עזמי בעקבותיו. בחדר נשארו סעיד וחסאן. קישור לפרק הבא /Mosaic/Read/5486

בס"ד לחברי היקר חירם. מה שלומך? איך החיים באשור? מה אבא שלך עושה עכשיו? הוא משמש כנציג אשור בארץ אחרת? הבטחת לשלוח לי מכתבים ולתאר את הארץ שלך, אבל לא קיימת עדיין את הבטחתך. אני עדיין מחכה. מאז שעזבתם את מצרים, לפני שנה בערך, הרבה דברים נוראים קרו פה. בשלוש מילים- מצרים נחרבת לעינינו. זה התחיל בערך שבועיים אחרי שעזבתם. עם אחד, ישראל, אתה זוכר- אלה עם השמות המוזרים והלבוש המצחיק, התקומם ודרש מפרעה ללכת למדבר. הם טענו שזה רק לכמה ימים, לעבוד את א-לוהיהם, אבל אנחנו ידענו שהם מחפשים תירוץ לברוח. מובן שסירבנו. אחר כך, בא המנהיג שלהם, קוראים לו משה, זה הנסיך שברח למדין, נראה לי שסיפרתי לך עליו, ואמר לפרעה, שאם הוא לא ישחרר אותם, יבואו עלינו כל מיני מכות. כדי להוכיח את דבריו, הוא עשה שני כשפים: האחד היה הכישוף עם היד שהופכת למצורעת, זה שעשיתי לך ביום שהגעתם, והשני, זה כישוף עם מטה שהופך לנחש. אנחנו לומדים את זה עכשיו בכיתה. אחרי כמה שבועות, משה בא ליאור, והפך את המים שלו לדם. אתה לא יודע מה קרה- לא היה שבוע שלם מה לשתות והדגים מתו. הבריכה שהיינו בה ביחד היתה כולה אדומה. גם השכן שלי התינוק מת מצמא. אחרי שפרעה לא הסכים לשחרר את היהודים, משה הזהיר את פרעה שהוא יביא מכה אחרת- צפרדעים. איפה שלא חיפשת, מצאת צפרדע. שבוע שלם אכלתי לחם עם צפרדעים. דבר דוחה, אבל די טעים. אחרי זה, משה הביא מכה של כינים. אתה זוכר שכשהיית פה היה לך יומיים כינים בשיער? איך סבלת? עם כל הגרודים, וכל זה? אז שבוע שלם היה לנו כינים בכל הגוף. זה פשוט גירד עד שאפשר להשתגע!!! אחרי שזה הפסיק סוף סוף, משה הביא מכה אחרת- כל מיני חיות טורפות. המבוגרים קראו לזה מכת ערוב. הכתונת הכי יפה שלי, בפסי הירוק והזהב, נקרעה על ידי אריה ענק. אני הצלחתי להינצל. למשה לא נמאס להביא עלינו מכות. הוא כופר בטובה שהבאנו לו, כשהוא גדל אצל פרעה, וניצל, לפחות אז, מהגורל היהודי. אז הוא הביא לנו מתנה "נפלאה"- מכת דבר. זוכר את הסירחון שהיה ליד דיר העיזים של השכנים שלי? תתאר לעצמך את זה, רק כשהחיות מתות. מוכרי הבשמים חגגו. אחרי זה, כשלא נותר כח לסבול עוד מכה, באה מכת השחין. זה היה מ-ג-ע-י-ל!!! כל הגוף התכסה בפצעים כאלה דוחים. כשזה רק התחיל, וראיתי את חבר שלי, אמרתי לו שיש לו פצעים כאלה מגעילים על כל הגוף, ואז הוא אמר לי שגם לי יש פצעים כאלה... אחרי השחין, בא הברד. מצרים, כידוע, היא ארץ שאין בה גשם. כל המים שאנחנו צריכים, אנחנו מקבלים מהנילוס- היאור. במשך שבוע, בתור מכה, כמובן, היתה תופעת טבע שלא היתה פה מעולם. ירד לא רק ברד (גשם קפוא, זה כואב כשזה פוגע בך), אלא בתוך הברד היתה אש!!! הברד לא כיבה את האש, והאש לא המיסה את הברד. חטפתי אחד בקצה האצבע, ויש לי כוויה. הרבה עצים נשברו מהברד, אחרים נשרפו מהאש שהיתה בתוכו. אחרי שהיה הברד, היתה, כמו תמיד, הפסקה של שלושה שבועות, ואז בא ארבה. הארבה הם חרקים קטנים, שפשוט אוכלים הכל!!! כל ירק חי, צמחים, ירקות, פירות, הכל. שבוע שלם אכלתי בשר. דווקא היה נחמד. אכלתי גם בשר ארבה. מי שמבין בואכל, פשוט מחזיק את הארבה, לוחץ חזק, וכל הבשר יוצא החוצה. נכון מגעיל? אחרי שהארבה עף מפה על ידי רוח חזקה, היה לפני בערך שלושה שבועות חושך. כזה חושך (ובכזה חושך) לא ראית בחיים שלך. החושך הזה היה סמיך!!! אפשר היה לחוש אותו. הוא היה רך כזה. שלושה ימים היה החושך. שלושה ימים רצופים הייתי בתנוחה של ריצה. פשוט אי אפשר היה לזוז. חבר שלי שלושה ימים היה במיטה. איזה כיף לו... עכשיו, עוד כמה דקות, אמורה להיות המכה האחרונה. שאלתי את ההורים שלי מה המכה הזאת, אבל הם רק בכו ושתקו. נחכה למכה הזאת, ואחריה, סוף סוף החיים יחזרו למסלולם. בינתיים, דרישת שלום לכל המשפחה. * * * * * לחירם שלום. זה ניקרואה, אח של החבר שלך גדירון. זוכר אותי? לפני כמה דקות, גדירון, וכל הבכורים האחרים בארץ מצרים, מתו. דרישת שלום לכל המשפחה, ממני, ומגדירון שבשמים, שמסתכל עלינו משם, ומחייך. להתראות, ניקרואה.

בס"ד איזה באסה... חודשיים אני יושב על המסיבה הזאת!!! טלפונים, מכתבים, מיילים, (מסר"שים...) ומה לא!! החשבון פלאפון שלי הגיע לאיזה 300 שקל... טוב, קצת פחות- 173 שקל.. קיצר, שבוע לפני אני מקבל טלפון מבעל המקום שמודיע לי ללא כל בושה: מר בחור, אני מצטער להודיע לך שאנחנו פשטנו את רגל ולכן לא תוכל לעשות את המסיבה אצלנו במקום.. אני כולי נשארתי עם פה פתוח!! מה?? יומים לא הסכמתי לדבר עם אנשים, עשיתי תעניות, צומות, תפילות ושאר ירקות... מכירים תקטע, נכון? אז ככה: בואו נחשוב לעצמנו אחרי כל באסה: בוא נגיד שלפני חודשיים היה בא אלי מישו ואומר לי: "תדע לך, בסוף המסיבה תתבטל. האולם יפשוט את הרגל." הייתי פחות מעוצבן, נכון? ואולי אפילו נדהם... אז מעכשיו, בכל באסה, בואו נחשוב שזה מה שבאמת קרה- זה הוחלט כבר בראש השנה/ אולי אפילו לפני בריאת העולם. חוץ מזה, זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי עכשיו...

בס"ד בשני חגים אנחנו אומרים על הניסים- בפורים ובחנוכה. ההבדל בין שניהם, שבפורים הגזירה היתה על הגוף שלנו- להרוג אותנו. לעומת זאת, בחנוכה, הגזירה היתה על הנשמה שלנו- להחטיא אותנו, להרחיק אותנו מהקב"ה. המלחמה בחנוכה היתה בין שתי תרבויות- התרבות היהודית ששמה את הנשמה במרכז, והתרבות היוונית ששמה את הגוף במרכז. לאחר שניצחנו (וזה היה הניצחון הראשון ברוח...), קבעו לזכר הניצחון שנדליק נרות. למה דווקא נרות? הנר מורכב משני חלקים- השעווה/ שמן, והשלהבת. השעווה/ השמן זה דבר גשמי- אפשר להרגיש אותו. לעומת זאת, השלהבת היא דבר רוחני- אפשר לראות אותה, אך אי אפשר להרגיש, למשש אותה. בכך אנחנו מראים, שכמו שבנר הגשמיות נועדה רק ככלי בסיס לרוחניות, כך אצל האדם- הגוף נועד רק ככלי בסיס לנשמה שהיא העיקר. שנזכה...

בס"ד עומד לו מתחת לפנס השחור, הישן. מאיר אבל הצל מאפיל. שם תוהה, חושב לעצמו, מהורהר. נזכר. בליל דמויות, צבעים וקולות. דוק של דמעות מציף את עיניו... מביט ישר ומקבל החלטה. אמיץ. מתחיל לרוץ נעצר לרגע. מביט לאחור, וממשיך לרוץ. ************* תודה לאחותי על העזרה.

בס"ד שיר ישן- ישן. כתבתי אותו כשהייתי ינוקא, בגילכם בערך: אני עומד לי, את השיניים מצחצח, ואבא מבחוץ שואל "כמה זמן זה לוקח?", ואני עונה לו, בפה מלא משחה, "אבא אל תדאג, אני אגיע למנחה". לצחצח את השניים, יודע כל אחד, לצחצח את השיניים, זה דבר נחמד, אבל כשאני מצחצח את השיניים, זה לוקח לי שעה- שעתיים. ולמה זה לוקח לי כל כך הרבה זמן? אתם שואלים את עצמכם, כמובן. והתשובה היא כל כך פשוטה, ולכן אני עכשיו אכתוב לכם אותה. כשאני מצחצח לעצמי את השיניים, אני מדמיין לעצמי דבר או שניים. מדמיין שאני פיל, עם חדק ארוך, מדמיין את עצמי מדריך, בחולצה עם שרוך. מדמיין שאני סוס, דוהר וצוהל, מדמיין צוללן, שעד למטה הוא צולל.

בס"ד היינו צריכים לכתוב סיפור ילדות באנגלית, אז לקחתי את כיפה אדומה, הכנסתי קצת אידישקייט, והתוצאה לפניכם: The red kittle Many years ago, in a tiny village, there was a litvak girl, her name was Gittle. Gittle had a old sick grandmother Every day Gittle brought a basket of gefilte- fish to her grandmother to launch.One day, when Gittle went to her grandmother with the basket of gefilte- fish, she met Wolf, the village's bad man. Wolf asked her:" where are you going?", and Gittle answered him:"to my grandmother". When Wolf heared that, he began to run, and Gittle continued to go. When she arrived to her grandmother's house, she knocked at the door, opened it, and went to her grandmother's bed. When she saw her grandmother, she screamed "t-a-t-e!"- her grandmother grew a beard! She said angrily "Wolf!". Wolf apologaized and escaped, and Gittle went to the kitchen, and found there her grandmother praying. On Saterday, Gittle's family made a "praze meal" to G-d for the big mirrical that had ecered, with very much... gachnun.

בס"ד הדלת נפתחה בתנופה ודרכה נכנס נוריאל, כועס, סימני חבטות היו על פניו. "חזרתי" צעק לחלל הבית, והלך למטבח להכין לו כוס שתיה קרה. "סוף סוף. איפה היית? אתה יודע איך חיפשתי אחריך? איפה האחריות?" לא אחרה התשובה לבוא מאימו, גם היא בצעקה. "הלכה לאיבוד" לחש לעצמו בציניות, מוכן להמשך הצעקות של אימו, כשתגיע למטבח. "אה, הנה אתה. חכה שאני יספר לאבא. הנסיך יצא לחופשה בלי להודיע. למה קנינו לך פלאפון?... נוריאל, מה זה? עוד פעם הלכת מכות עם משה, החבר המגודל שלך?" קראה כשראתה אותו ואת סימני החבטות שמתחת לעיניו. נוריאל שתק. "נורי תענה לי". נורי היה שם חיבה שלו מימי ילדותו השמור לזמנים מיוחדים: כשאימו ממש מאושרת ממנו או לחילופין כשהיא כועסת עליו מאוד. "מה את רוצה לדעת? איפה הייתי או ממי המכות?" שאל. "גם וגם" ענתה בקוצר רוח. "את האמת? לא כל כך בא לי לענות" אמר, והתחיל ללכת לחדרו. "נורי!". קראה אליו אימו בקול. נוריאל נעצר. "טוב. אבל את מבטיחה לא להגיד לאבא?" שאל בשקט. "אני לא מתחייבת". "לפני זה, הדלקת היום את הרדיו לשמוע את גבי גזית, העוכר ישראל הזה?" שאל. "לא שמעתי היום רדיו, ובפעם האלף, אמרתי לך לא לדבר עליו ככה". "טוב. אז שמעת על מה שקרה היום?". "לא. מה קרה?". "השם עמונה אומר לך משהו?" שאל. "זה שם של איזה מאחז בשטחים, לא?" שאלה בהיסוס. נוריאל ענה "זה שם של ישוב ביש"ע שהרסו שם בתים היום". "נו? ומה הקשר אליך?... נורי, אל תגיד לי שברחת מהלימודים היום כדי להיות בפינוי של איזה ישוב" אמרה בתדהמה. חיוך הסתמן על פניו כשענה "דוקא כן, ולא לקחתי איתי את הפלאפון כדי שלא תתקשרו ותשאלו איפה אני...". אימו מיששה את הסימנים הכחולים "נו? ומאיפה זה?" שאלה, ונוריאל מיהר לענות "מהיס"מניקים, או איך שאת מגדירה את הפראי אדם האלה "כוחות הביטחון". עכשיו את יודעת מי אלה כוחות הביטחון שאת מתפללת לשלומם כל שבת". "טוב. לך תשטוף את זה במים קרים. אני הולכת להמשיך עם הכביסה." אמרה והלכה להמשיך לתלות כביסה. נוריאל נכנס לחדר והלך לישון כשהוא לבוש בבגדיו. "נוריאל", העיר אותו אביו בשמונה "אתה ישן?". נוריאל ענה בקול מנומנם , כשהוא מתהפך לצד השני "הייתי ישן עד עכשיו. מה השעה?" "השעה עכשיו שמונה". "יווו, אני רץ לערבית" קרא ורץ לבית הכנסת. בברכות "רפאנו", "השיבה שופטינו" ו"למלשינים" הוא כיוון טוב מאוד. כשחזר הביתה, אכל ארוחת ערב והתכונן ללכת למחשב. "נוריאל, אני רוצה לדבר איתך" אמר לו אביו. "אפשר אחר כך?" שאל, כשעיניו פוזלות לכיוון המחשב "בא לי קצת להיות באינטרנט, לראות מה כתבו שם השמאלנים על הפוגרום היום. בטח משהו כמו "נערי גבעות פגעו בשוטרים שהיו במאחז עמונה כדי לשמור עליהם". ככה זה תמיד- אנחנו חוטפים, ואח"כ מאשימים אותנו" אמר כשחיוך עצוב על פניו. "לא, אני מעדיף שזה יהיה עכשיו. אתה מוכן?" שאל אותו אביו. נוריאל משך בכתפיו בהכנעה והלך עם אביו לחדר האורחים. "נוריאל, היית היום בעמונה?" פתח אביו. נוריאל חשב לעצמו "בטח אמא אמרה לו. כמובן, הכל לטובת הילד...", וענה "כן. איך אתה יודע"?. "רואים על הפנים שלך את הפגיעות". נוריאל נרגע, ואביו המשיך "חוץ מזה, אמא אמרה לי שהיום נעדרת מהלימודים, וחשבתי לעצמי שאם אתה מבריז מהלימודים, בטח הלכת לעמונה". "אז צדקתי בחלק. היא סיפרה לו שהברזתי, ונתנה לו להבין את השאר בעצמו" חשב נוריאל לעצמו. אביו המשיך "מה קרה שם באמת? באמת הנערים התחילו לזרוק בלוקים על שוטרים וסוסים, או שהכל בלוף של התקשורת?". "תשקורת" תיקן אותו נוריאל, והמשיך "דווקא הם התחילו. דהרו על סוסים והתחילו לחלק אלות לכל דורש, וגם למי שלא דרש. הנבלים הפכו את האלות והיכו עם החלק השני, שזה כואב יותר". המראות של הפרשים חזרו אליו בפלש- בק, והוא השתתק. דמעה זלגה על לחיו. הוא מיהר לנגב אותה. דקה ארוכה שררה דממה בין שניהם. את הדממה הפר נוריאל "את האמת, עד שידעת שהייתי שם, עם איזה צד הזדהית? עם הצד של נערי הגבעות הפנאטים, או עם הצד של "כוחות הביטחון", שומרי החוק והסדר"?. אביו שתק, ונוריאל המשיך "למה במאבקים תמיד רק אנחנו, הנוער, נמצא שם, ואתם, המבוגרים, נשארים בבית, אדישים. כל עוד זה לא הבית שלכם, ולפעמים גם כשזה כן הבית שלכם זה לא מפריע לכם, או שזה כן מפריע לכם ואתם לא עושים כלום. למה? ועוד יותר מזה. אתם לא נותנים לנו גיבוי. אתם לא יכולים לסבול את המחשבה שהבן או הבת שלכם עומד נגד כוחות הביטחון הקדושים. "דינא דמלכותא דינא" אומר כל אחד, גם כשאין לו מושג מה זה בכלל. כמה פעמים נחזור על זה שמדובר במלכות גוים? ועוד כתוב, שמלך שנותן הוראה נגד חוקי התורה לא שומעים לו. "אסור לסרב פקודה. זה יפרק את הצבא" אתם טוענים, כאילו שהצבא הוא איזה ערך מקודש. כל התפקיד שלו זה להגן על העם היושב בציון, ולא לגרש אותו. הצבא הוא אמצעי, לא מטרה. חוץ מזה, הצבא לא יתפרק אם לא יפנו 8000 יהודים מהבתים שלהם רק כדי להציל את ראש הממשלה מחקירה. והנה, לא סירבו פקודה. מה יצא? 8000 יהודים פליטים כבר חצי שנה בארצם, בית כל היהודים. "לכל מתיישב יש פיתרון" זה מה שאמרו, ואתם האמנתם. נכון? ואנחנו עדיין מחכים לשלום, כי "כשהפלסטינים יראו שאנחנו מושיטים יד לשלום, הם יושיטו יד משלהם". דרך אגב, היד שהם מושיטים מחזיקה רובה דרוך, מחכה לכדור שניתן לו כדי שיירה עלינו. וכשבאו להעיף אנשים מהבית שלהם, ישבתם בבית ומקסימום בכיתם, תוך כדי פליטת קללה שקטה כלפי השב"חים שמפירים חוק. אני זוכר אותך אומר "בטח הם יירו אש חיה על השוטרים. אין להם גבולות לאלה". שניה לפני שראית בטלויזיה את הבת של החבר שלך מרמת גן הולכת ומתחבקת עם שוטרת שבוכה בדמעות תנין. וגם המגורשים עצמם, ברוב המקרים, בכו וברחו, כי "אין מה לעשות. זאת גזירה משמים ותאמינו לנו שניסינו... נכון שהפסדנו בתים, אבל העיקר שניצחנו ברוח". איזה ניצחון זה ניצחון ברוח? הראנו להם מה זה לפגוע בארץ ישראל? לא. הראנו להם שמדינת ישראל גוברת על ארץ ישראל. ומה ראו "כוחות הביטחון"? הם ראו שהדתיים האלה מתקפלים, וזה נתן להם דירבון מסוים. היום, הכללים השתנו. היום, הנוער נעמד על רגליו האחוריות ובאמת "ניצח ברוח". גם היום הפסדנו בתים, אבל הראנו להם מה יעשה לאיש אשר יניף את ידו על ארץ ישראל. ארץ ישראל אינה הפקר ואינה רכושו הפרטי של ראש ממשלתנו היקר ג'ורג' בוש ושל עושה דברו אריאל שרון. ארץ ישראל של עמישראל לדורותיו, ואין לאף אחד רשות לתת חלק ממנה לרוצחינו. נראה לי שלא כל כך יתחשק להם לפנות מאחזים בשנה הקרובה. ואת נאומי זה אסיים בברכה לראשי המדינה שבקרוב יחזרו לביתם בבושת פנים". סיים בחיוך, ונשם נשימה ארוכה. אביו ישב זמן ארוך וחשב. לאחר כשלוש דקות פלט ארבע מילים בלבד "יכול להיות שאתה צודק". נוריאל קם, והפטיר "מחר אני לא הולך לבית הספר". "למה?" שאל אותו אביו. "סתם... אולי מחר אני ימצא סיבה, יכול להיות שיכאב לי הראש" קרץ לאביו. אביו חייך אליו חזרה "בסדר. אבל בתנאי שתכתוב את מה שאמרת לי ותביא לי את זה. אני רוצה לתלות את זה בעבודה, זה באמת חומר למחשבה. לילה טוב". "לילה טוב אבא" אמר נוריאל והלך לחדרו, לחלום על היום שהיה. נכתב לציון יום השנה לעמונה... ________________________ עבר הגהה ועריכה