שירה
מה שלעולם לא תספיק
א' באב תשע"ב (20.7.2012)
"מה לשעולם לא תספיק"
ליבך כבה כבר מזמן,
טיפת התקווה שנותרה בו - אזלה.
איבדת את כל הסיכויים.
ישבת על הספסל בפארק הציבורי,
הילדים מולך שיחקו וצחקו,
נזכרת שגם אתה היית פעם ילד.
הם לא דואגים לכלום - וטוב שכך.
הרצת בראשך את כל החיים כמו בסרט נע.
הרגעים השמחים, העצובים, המרגיעים והמאושרים.
מעריך ומודה על כל יום שעברת.
הרגשת במגע שבין אצבעותיך.
הרכנך ראשך - הפרחים שקיבלת הספיקו ליבול.
מעבר לכביש ישבה נערה מחייכנת.
גומותיה היו עמוקות ועליזות.
מחכה למישהו שבעוד רגע יושיט ידיו לכסות את עיניה.
אמרת לעצמיך "חבל שאני הוא זה שקיבל את הזר, הוא יכל לשמח מישהו אחר"
מישהו שיוכל להמשיך את חייו...
קמת, הספסל לא עשה לך טוב.
צעדת ברחוב שהספיק כבר להחשיך.
הנחת את זר הפרחים על-יד הפח הסמוך.
המשכת לצעוד. לספור שעות, דקות ושניות.
בתוך ראשך חשבת על מה שעוד לא הספקת - ולעולם לא תספיק.
"מה שלעולם לא תספיק" נכתב ע"מ לנחם חברה שלי שאביה נפטר.
0
