יצירות של אמת.

לך. שמיום שפגשתיך איני מפסיקה לקרוע את נפשי. לך, שפוצעת את ליבי יום אחרי יום. לך, שעצם שהותך לצידי מצמיח שביל אבנים נוצצות על לחיי. לך, שבגללך אין ספור פעמים ביקשתי את גופי אינך יודעת אשר בצפונותיי, אינך מבינה ולעולם לא תביני. וכשאת מנסה להבין- חתכים חדשים מופיעים על לוחותיי. דמעות דרך קבע משכנן אצלי, ובעת הזו, גם נופלות אלו משמיים. איני יודעת אם לכאב באות, להשתתף איתי במר ליבי או שמא- לשחוק ולעג ישימוני. יללות התנים מבעד לחלון, קשובות לקולי, מחכות לטרף. אך הן לא מבינות, אני כבר טרוף טורפתי. אין בי דבר מלבד אותן דמעות. אבנים כבדות. את נפשי כבר הוציאו לרוח ואת ליבי במאכלת שרפו. רק גופי נשאר פה, לשאת צלקות עד. אולי הן יועילו לבאים אחרי, יישארו כגלעד, מצבה. לך, שאינך יודעת ולעולם לא תדעי.