יצירות של גדול וקטן

זה לא שאני מאוד אוהב את הפרסומות או קורא את כולן. פשוט יש כבר עלונים והכתבות הן שוב על קבוצת ווצאפ של זוגות מעורבים ומטפלים של שדכניות או ההפך אז מה נקרא, פרסומות, שיהיה. והעיצוב הוא ידוע ומוכר, אולי תראו מעגל של רוקדים מזיעים וברקע סטנדר עם גמרא ואז זו פרסומת לישיבה חברתית-צעירה-בדרכו של הרב קוק זצ"ל או שתראו סטנדר עם גמרא וברקע מעגל של רוקדים מזיעים, ואז זו ישיבה בדרכו של הרב קוק זצ"ל – צעירה-חברתית. אני חושב שלפי הפרסומות ידעתי תמיד מה היא עושה כי אף פעם לא ממש דיברנו, בערך שלוש פעמים אבל מי סופר. אז אחרי הפרסומת לאולפנא הייתה הפרסומת למדרשה (מירב עם חברה מול ספר פתוח אולי מסילת ישרים לא שמתי לב), ואז הפרסומת לאגודה להתנדבות או עמינדב (מירב עם תיק גדול ששעליו כתוב האגודה להתנדבות או עמינדב) ובסוף פרסומת למכללה שבדיוק הפכה לאוניברסיטה עם מלגות משתלמות, מירב מצביעה על מעגל חשמלי. וקצת הצטערתי שהיא אבל אני בכלל למדתי בקמפוס של הבנות לא שיש במכללה הזו שהפכה לאוניברסיטה קמפוס של בנים וקמפוס של בנות אבל בעצם יש בערך ואני לומד עבודה סוציאלית אז נו, הבנתם. ולא ממש לא הלכתי ללמוד את זה בגלל הבנות איזה שטויות פשוט אני די רגיש ואוהב לעזור לאנשים ואולי אפילו לחלץ אותם מחיים ללא מוצא וגם הפסיכומטרי לא משהו. ובאמת אני מתרכז בלימודים ולא חושב כמעט על דייטים אולי רק בהפסקות ובמוצ"שים או בטרמפים בדרך לחברותא אם לא הזכרתי, אז יש לי חברותא עם רועי שדרך אגב קטן ממני בחמישה ימים בדיוק ואכלו שאריות מהארבעס שלי בשולם זוכר שלו. בחברותא אנחנו בעיקר לומדים גמרא כלומר עם שוטנשטיין אבל גם מדברים קצת על הענייונים (ככה הם קוראים לזה בישיבה שלו) האמת שאני מדבר והוא אוהב לשמוע סיפורים כי הוא בכלל לא יוצא בעצם הוא יוצא עם אחת מהיישוב אבל הוא עוד לא גילה לי. אז אני מספר וזה מעניין כי כל שבועיים כשאני מגיע אליו יש לי סיפור והיה לי יותר קל עם החברותא כי הם עברו ליד האוניברסיטה אבל האמת שכבר פחות נהניתי כי לרועי יש קצת את הקטע של השחצנות ואף פעם לא אהבתי את הריח שלו, למרות שלפעמים היא באה איתי מהאוניברסיטה ואז זה נחמד. אבל כשזה קורה בערך פעם בחודש ושבוע אז אני תמיד מתארגן קצת באוטו כשאנחנו מגיעים כדי שלא ניכנס לדירה ביחד, כי כשהיא מגיעה הוא נותן לה חיבוק וקצת נושם את השיער שלה והיא נוגעת בו בצד של הבטן אבל אני לא רואה ובלילה אני חוזר הביתה וכותב סיפורים לאנשים שאני לא מכיר ומנסה להירדם ולא מצליח.

אצא, בחוץ האביב. אולי אטייל, אולי אתפלל אלי טבע משתולל. ואולי אבינהו. אצא, בחוץ האביב. אולי אתחדש, אולי אבקש את הלב המתרגש. ואולי אמצאהו. אצא, בחוץ האביב, ובפנים רק אני. ולא אכפת האתמול.

אֶזְכְּרָה תְּפִלַּת הָאָדָם הַמִּתְגַּעְגֵּעַ. אֶזְכְּרָה רִגְשַׁת לִבּוֹ הַמְּקַוֶּה, עֵת טִהֵר עַצְמוֹ בְּנָהָר דִּמְעוֹתָיו. אֶזְכְּרָה אֱמוּנוֹתָיו אַהֲבוֹתָיו חַיָּיו. אֶזְכְּרָה - - - - -, וְאֶהֱמָיָה.

בעיניים טרוטות, רגליי במדבר. והמארש מנגן מלחמה שבחוץ, עת קולי רועם על ההר:   הילחם, היה לגבר! הד עמום. היה אתה, תחילה, להר.   וקולי אז נראה, ובצעקה הוא מבטיח: אמות, בחיי, אמות או אכבוש את ההר. וההד צוחק לו בלאט. כבוש עצמך, תחילה, כבוש עצמך.

פקחתי את עיניי, ופרצתי בבכי. ____________________ נסענו שנינו בדממה, אחרי שהחלטנו שהרדיו סיים את תפקידו להיום. לא היה צריך אותו, במילא המחשבות רצו בפול ווליום. אנחנו ביחד כבר יותר מחצי שנה, ועכשיו נוסעים למצפה יפהפה על המדבר וירושלים. מעניין מה עובר לה בראש. נו, הוא הבין הבסוף את כל הרמזים, היא בטח חושבת. הרמזים שלה, הרמזים של המשפחה שלה, וכמובן גם את הדרישה המפורשת של אמא שלה, רק חודשיים אחרי שהכרנו. כמה אני מקווה שהיא צודקת, כמה אני מקווה שבאמת הבנתי את הרמזים. שגם היא הבינה. הסתכלתי עליה בחצי עין, תוך כדי נהיגה. מעולם לא ראיתיה כה יפה. שערה הארוך אסוף בצניעות, נותן את מלוא תשומת הלב לעיניה הכחולות כל כך, עיניה האוהבות כל כך. בגדיה היו מעט חגיגיים מהרגיל, כאילו שהיא כבר יודעת איך יסתיים הלילה הארוך הזה. היא במתח, ראיתי, אחרת לא הייתה מבקשת שאגביר קצת את המהירות. הגברתי. מוזר, היא בטח כבר יודעת בסוף הגענו. כל פעם שאני מגיע לתצפית הזו, הלב מחסיר לפחות שתי פעימות. חמישה ספסלים, שני זוגות שהגיעו לפנינו, מדבר אחד שנפרש לרגלינו, ואם רק נסתכל מערבה נוכל לזהות מרחוק את מקום תפארתנו, מקום חורבננו. קיוויתי שלא יהיה קר, ונראה שהרוחות אכן נענו לתפילתי. בכלל, לא יכולתי לתנאים טובים יותר הערב. המצפה היה שליו, כל אחד מהזוגות שהגיעו לפנינו יושב בשקט בפינה משלו. הראות הייתה מצויינת, הנוף כמובן נפלא, והיא אפילו הפלאפונים שלנו נשארו בתיקים, ברכב. הדבר היחיד שאולי יכל לשפר את האווירה, זה הפק"ל קפה שלי, שטייל לו בצפון עם הוריי. התבוננתי בה, מתפעלת מעוצמת הנוף במקום, ואני מתלבט אם יש לי את האומץ להסביר את הסיבה לערב הזה. אחרי שהחלטתי שהתשובה היא שלילית, נתתי למכתב שלי לעשות את העבודה. היא פתחה את המכתב, מופתעת, ונתקלה –לפי התכנון- בפתק הקטן שצירפתי אליו היום. "מיכל, לא אמרתי לך את זה עדיין, אבל שתדעי שאני אוהב אותך. תמיד. נ.ב. והלוואי שתזכרי שגם את אוהבת אותי. וכן, אני יודע. אסף." נראה היה שהיא עומדת לבכות, אבל כשהיא התחילה לקרוא את המכתב, עיניה האוהבות ומלאות הדמעות, התחלפו אטא אט בעיניים פגועות, מרחמות, לא מבינות. עיניים שלא מעכלות. תיארתי לעצמי את מה שעובר לה בראש, ובלב. כמו הכי פחות צנועים. זהו, נתתי לה להיכנס לחדרים הכי סגורים בלב שלי, חדרים שנעולים על סורג ובריח אי שם בעבר שלי. עכשיו היא יודעת איך זה לגדול בבית הכי פתוח וחופשי בעולם, איך זה להיות מתבגר כשכל הפיתויים עומדים במרחק של שתי הקלקות והשתקת רמקולים, ולפעמים גם זה לא. עכשיו היא מבינה, שבעצם אני חיה. אני אולי נראה כמובן אדם, הולך על שתי רגליים ואוכל עם סכין ומזלג, אבל בפנים אני חיה. בפנים, אני כל כך חיצוני. תברחי, היא בטח אומרת ידיי רעדו בזמן שהוצאתי את העוגה מהתיק. ובעוגה תקועים להם שני נרות צבעוניים, בולטים על רקע השחור-שחור הזה של השוקולד. מיכל סיימה לקרוא את המכתב, והסתכלה עליי כלא מבינה. התלבטתי, אם היא לא מבינה מי אני, אושפשוט לא מבינה למה אני מחזיק ביד "עוגת הבית" עם שני נרות תקועים בליבה, כשהנרות מכובים, מזכירים לי את הגפרורים ששכחתי בפק"ל. "אסף, אני..." – "מזל טוב. מזל טוב לי. רוצה לחגוג איתי? יש לי היום יום הולדת הרעד בידי גבר. התפרקתי. סיפרתי לה הכל, הכל מההתחלה. על הסקרנות, על ההנאה המשקרת, על הנסיונות, על האכזבות. על כמה פעמים שהפסקתי, ועל בדיוק אותו מספר פעמים שהתחלתי שוב. כמעט בדיוק. סיפרתי לה, איך בסוף, לפני שנתיים, הצלחתי. ניצחתי. כלומר, ניצחתי בינתיים. אני נלחם כל יום, אמרתי לה. "אני נלחם, ובעזרת ה', עם הרבה תפילות, אני מנצח. אני נלחם, ואני כבר מוכן. מוכן להיוולד שוב, מחדש. אני מוכן לקראתך, אני מוכן הוצאתי לאט את העוגה השנייה מהתיק, ובה תקוע פרח. "תחגגי איתי? מסכימה? אני רוצה לחגוג את היום נישואים הראשון שלנו. זה עוד שלושה חודשים מהיום. כלומר, אם האולם ההוא שאהבת יהיה פנוי". עיניה נדדו מהפרח למכתב, ומהמכתב לעיניי. עיניה היפות כל כך, המבינות כל כך, הסתתרו באיטיות מאחורי מעטה של דמעות, והיא פרצה בבכי. ____________________ מעולם לא הבנתי למה "פורצים" בבכי. אצלי הבכי הוא תמיד תוצאה של תהליך ארוך, שסופו במין בכי שקט כזה, עדין. הוא לא "פורץ", הוא דופק בדלת, מעונב, ויושב בתרבותיות על כוס קפה. אל תראו אותי כזה "קר", אתם בטח מבינים כבר למה לא בכיתי. בכל זאת, הפק"ל היה אצל ההורים שלי. ____________________ הורדתי כבר את מיכל בבית שלה, ונהדתי שקוע במחשבות. צ'קלקות כחולות וחשודות מאיזור הרחוב שלי גרמו לי, אינסנקטיבית, להאט את מהירותי. הרחוב היה עמוס בצורה לא רגילה, לא נורמלית, לשעה כזאת. היי, זה האוטו של אחותי שם, בפינה. בטח באו לבקר אותנו, עם כל האחיינים. יהיה שמח מחר, כשאני אודיע להורים. מצאתי חניה ובאתי להיכנס לבית. כבר כמעט שכחתי את המשטרה שחנתה ברחוב, עד שראיתי שהדלת של הבית פתוחה. עד שראיתי שיש שני שוטרים בתוך הבית שלי. מוזר, מאוד מוזר. התקרבתי, בזמן שאני מוציא את הסלולרי מהתיק. 36 שיחות שלא נענו. פעמיים ח"י. היו לפחות עשרים איש שישבו לי בסלון, קרוב לשתיים בלילה. בחיי, שמעתי אותם קוראים לי, הרגשתי שהם מחבקים אותי, אבל לא הבנתי. לא הבנתי, לא הבנתי, לא הבנתי. אסף, אל תבין, אל תאמין להם. ראיתי את אחותי, עיניה אדומות, גופה רועד. "אסף...אבא ואמא... משאית...", היא ניסתה להגיד, מתמוטטת בזרועות בעלה, כשהוא, מצידו, פנה אליי. "הם נסעו לכיוון עפולה, נהג משאית נרדם מולם. לא היה להם סיכוי. מצאו אותם לפני שלוש שעות. ניסינו להשיג אותך, לא היית זמין. אסף," הוא הביט בעיניי, "אנחנו נעבור את זה. ביחד." ניסיתי להגיד משהו, ניסיתי לחבק את אחותי, ניסיתי להבין מה לעשות. לא הצלחתי, אז התיישבתי על הספה, רטט עקשני בכיס. מיכל. היא מבוהלת, קרה משהו? יש לה איזה עשרים שיחות שלא נענו מאחותי ומהבית שלי. "בואי", לחשתי, "רק תבואי". אולי היא ניתקה, אולי אני ניתקתי, אולי בכלל המשכנו לדבר. אבל מה שאני זוכר, זה שבאיזהו שלב, דפדפתי בהודעות, עובר ברפרוף על כמה בסגנון של "איפה אתה? תחזור אליי דחוף", עד שהגעתי לאחת, שנשלחה רק לפני שלוש שעות וחצי, בחיים הקודמים. "תודה רבה על הערכת קפה! נהננו מאוד, אנחנו בדרך הביתה." ____________________ עצמתי את עיניי, עצמתי אותם חזק כל כך, שסוף-סוף יכלתי לראות אותם. הנה היא, אמי, מקושטת במיטב בגדיה, נר בידה האחת, ובידה השנייה היא נוגעת-לא-נוגעת במיכלי, לבנה. והנה גם אבי, עומד לידי בחליפה, גאה ומרגש, לא שם לה שהוא מחזיק בידי עד שכואב. כל כך כואב. והנה אני, לוחש תפילה עתיקה שחיברתי רק אתמול: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוקיי ואלוקי אבותיי. אנא אלי, זכנו לבנות בית של תורה, בית של אהבה, של עבודה ויראת שמיים. שנראה רק את האור, ולא את החושך. שנמצה את הטוב שבנו, ונשעבד את הרע. שנאהב. אנא ה', שנהפוך את השניים לאחד, ואת האחד לאינסוף. את האני לאנחנו, ואת האנחנו לנצח. שנאמין בך. שנאמין בנו. אנא ה', שנדע להגיד תודה. תודה. תודה." שפתיי דובבות תפילה, ודמעה בודדת פורצת את מחסום עפעפיי הסגורות. פקחתי את עיניי, ופרצתי בבכי.

אופק מתרחק, בתמונה נעלמת, ילד נזכר ועבר מאושר. גוונים של אדום, כתום ששוקע, מחר הוא כבר ילד גדול. הבט בחשיכה, תמונה מבטיחה. בוא יבוא נצנוצה של זריחה. תמונה משקרת. העתיד בעבר כה פשוט. אצייר לך השמש, מבטיח הילד. בית גדול, על דונם או חצי, מכונית מהירה של חברה מפוארת. כך נראה הוא האושר. נכון? ילד לומד לשקר. העתיד בעבר כה יפה. ______ שקרן.

אני לא מבין, לא רוצה לראות, ממשיך, ובונה ארמונות. איזה כיף. [ניסיתי כבר לקפוץ, ניסיתי כבר לרצות. ניסיתי להיות אמיתי, למלא את הרגע, לחיות את עצמי.] ארמונות כה יפים, תחת השמיכה הרכה. והארמונות יתמוטטו, עם הדמעה הראשונה. ארמונות מנייר, בניתי היום, ואבנה, גם מחר. _____ כנראה.

ציצית מתנפנפת על חבל כביסה. בגדי צבעונים של אישה כה יפה. מחשבות של ילד, שצועק לחיבוק ונשיקה. כולם ישנים, והילד באוטו מסביב לשכונה. איזה בנאי ברקע, ששר על אבא, ובית, אהבה עצובה. מחשבות בווליום כזה, שמרקיע שחקים, מחשבות כואבות, מטרידות, גורמות לילד לנגב את עיניו. הילד חוזר לבית, למיטה. המחשבות כואבות, אבל לאט נעלמות. עכשיו זה הזמן, לחלום חלומות.

כולם כבר הלכו, הלכו ואינם. רק ידי הרועדת בציפיית המטר. וידייך שלך, כה יפות, עדינות, מתרחקות, והולכות למחר. ואמשיך בשלי, אתקדם לבדי, אשא על שכמי את הכל. בחלומי אהבתני, ילדה אהובה. ביד מנגבת דמעה מלוחה, אתקדם אל עבר האתמול.

בדמעה נקווית, ובנשמה נכווית, אינני רוצה. בפה מדבר ובנשמה נאלמת, בעין מסתכלת ובנשמה עיוורת, ביד רועדת ובנשמה נידמת, אינני רוצה. בדמעה נקווית, ובנשמה נכווית, רוצה לרצות אני. [בחיוך ניצת ובנשמה בוערת, בלב נפתח ובנשמה מתפרצת, רוצה לרצות אני.] משוך עבדך אל רצונך. בקרוב.

ונשמנו ביחד, נאחזנו ברגע, סונוורנו אל מול פני הסערה. והנה, אך ברגע, והרוח - סופה, ובדמעה מבוישת, נפרד לשלום. למה רק בשירים מותר לחלום?

נו, קדימה, הרי אתה ודאי זוכר, רק אתמול ראיתי אותך - את נשמתך סוגר, ועכשיו - מה? אסף - שתדע, אין כבר דבר חזרה. ולפעמים אי אפשר כבר - לחזור בתשובה. אתה מאחר, לבך, לא בוער. אומרים שאפשר הכל - בכח רצון, רק אתמול ראיתי אותך - לא רוצה ניצחון, ועכשיו - מה? אסף - שתדע, הכל אבד ואין עתיד, האם שווה להילחם בשביל להפסיד? לשנינו זה הרי ברור, במלחמה הפסדת - ואתה גמור. נו, קדימה, תפנים כבר, אל תהיה משוגע, אל תנסה כוחך בעוד צעקה, אני ראיתי אותך - כבר שנים רבות, אני הוא אתה, מאז שהתחלת לחיות, אז נכון שתפתח עכשיו בזעקה לרועך, ותזיל דמעותיך - לאביך, (שונאך), אבל, אסף - שתדע, אין עוד תקווה. אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו, עזור לי ונחני במלחמת העכשיו, אתה מעוזי, מבטחי ומבצרי, אנא, תתמודד עם יצרי, אנא, הרם את רוחי, אנא, לטף את ראשי, אנא, מחה דמעתי, אנא, הושיע אותי!

לכבוד יום הזיכרון תשס"ט "התקלות", הוא צעק, "תחזרו חזרה", אך מתוך היריות, ההמולה, קולו לא נשמע. והם רצו, נסוגו, עוד כדור, עוד שריקה, עוד אחד מאיתנו - נפל ונגדע. "חובש", הוא זעק, ידע שנגמר, היה זהו יוני - חברו היקר. הוא הבין - הוא ראה בינת ג'בל הארורה את חברו היא לקחה. יוני, זה יוני הבלורית היפה, החיוך התמידי, והצרור בריאה. וידו המחבקת, לעולם כבר לא תיגע. "מילואים", הוא אמר, חוזרים חזרה, המדים הירוקים, האפוד, הקסדה. רעמי תותחים, טילי מטוסים. הוא נקרא למשימה, להניף את הדגל - ברחובות עזה. "התקלות", הוא שמע, לא ידע מה קרה, ופתאום בתוך רגע - רעדה האדמה. מחבל - מרצח, יריית צלפים - רואה שוב את יוני, בעולם המתים. יוני, זה יוני הבלורית היפה, החיוך התמידי, והצרור בריאה. וידו המחבקת - את חברו מזמינה, אך למה, אלוקיי, אך למה, היד כֹּה קרה? לזכר חללי מערכות ישראל.

לזכר אייל צבי ז"ל אפילו חיבוק אני כבר לא יכול להעניק. אפילו מחשבה אני כבר לא מסוגל לחשוב. אפילו נשימה אחת - אני כבר לא יכול לנשום. איך אני יכול לחבק, כשאתה לא כאן? איך אני יכול לחשוב, כשאתה לא כאן? איך אני יכול לנשום, כשאתה - לא? ולאהוב? למה הלכת ממני, בלי להגיד שלום? למה החלטת שמספיק - ואין עוד סיבה? למה לא אמרת, לא דיברת - לא הקשבנו? מתי בפעם האחרונה, דיברתי איתך? מתי בפעם האחרונה, ראיתי אותך? אני זוכר. דיברתי איתך - מתוך חלום. ראיתי אותך - עטוף בטלית. למה לא שמעתי? סליחה.

גם כי אלך בגיא צלמוות (גם אם נפשי סובלת וזועקת, גם כשהארובה שורפת, גם כשהכל מסביבי שחור, אתה לי טיפת האור.) לא אירא רע (לא אגדע את האמונה, לא, גם לא בטרבלינקה, לא אפסיק לקוות, תמיד אלחש תפילות.) כי אתה עמדי (כי תמיד אתה שם בכל מקום, בכל זמן, כי אתה תקוותי, מעוזי, מבטחי, כי אתה עמדי.)

מִדְבָּר. לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי, לוּ צֶלַע הַר, לוּ חֵלֶק. מִדְבָּר. זוֹכֶרֶת שָׁלֵם שֶׁנִּשְׁבַּר, לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי, לֹא הָיִיתִי שָׁלֵם מִיָּמַי. מִדְבָּר. כִּי קָשֶׁה וְכִי חַם. כִּי אֱמֶת. אֶתֵּן לָךְ מִדְבָּר בְּבַקְבּוּק מִזְּכוּכִית שֶׁתִּשְׁבְּרִי אוֹתִי לְאֶלֶף רְסִיסַי לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי. קָּרְבִינִי בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת וּמְחִי אֶת וָאדִיּוֹת דִּמְעוֹתַי. אֵינִי מִדְבָּר יָבֵשׁ. אֲנִי כָּךְ, מְחַכֶּה לַגֶּשֶׁם. מִדְבָּר. לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי, לוּ צֶלַע הַר, לוּ חֵלֶק. מִדְבָּר. זוֹכֶרֶת שָׁלֵם שֶׁנִּשְׁבַּר, לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי, לֹא הָיִיתִי שָׁלֵם מִיָּמַי. מִדְבָּר. כִּי קָשֶׁה וְכִי חַם. כִּי אֱמֶת. אֶתֵּן לָךְ מִדְבָּר בְּבַקְבּוּק מִזְּכוּכִית שֶׁתִּשְׁבְּרִי אוֹתִי לְאֶלֶף רְסִיסַי לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי. קָּרְבִינִי בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת וּמְחִי אֶת וָאדִיּוֹת דִּמְעוֹתַי. אֵינִי מִדְבָּר יָבֵשׁ, אֲנִי כָּךְ מְחַכֶּה לַגֶּשֶׁם.

ראיתי אדם ועל ברכיו אהבה. זקן בפניו (כי לא התגלח), שאריות הבדידות בבגדיו, ובעיניו דמעה. (יש לו אלרגיה לאהבה). ובלילה ישן האדם, והחתולה ברחה. בדידות.

  רעש של התבודדות. ומסביבך הכל צועק הוד ואתה מנגד.   ולו רק תקשיב, תדע שהכל אומר פשטות, אבל אתה אינך אומר דבר, אתה אינך.   ורק כשהכל שותק בדידות, אתה גם, אתה גם יכול להיות --- מדבר.   ______________________     חושך. את יודעת,יכול להיות כאן חשוך מאוד. סיפרו לי שככה זה בשעות האלה, אבל עד שלא ראיתי את זה בעיניים, לא ממש האמנתי. אני עומד כאן, התצפית הכי גבוהה באיזור, כל מרחבי המדבר פרושים לרגליי, ובמקום כל היופי הזה אני לא רואה כלום. אני רואה כלום.   וזה לא שאני עוצם עיניים, זה לא שאני עיוור ליופי. את בטח זוכרת, שאני לא עיוור ליופי שכזה. את זוכרת שאני מסוגל לראות את היופי של המדבר. לא הרבה אנשים יכולים. יש כאלה שלא מבינים איך מתוך כל החום הצחיח הזה, כל הפשטות המשעממת הזאת וכל השממה הזאת נוצר הנוף הכי יפה בעולם. אבל אני יכול, באמת, אני יכול. תמיד הייתי טוב בלראות את היופי שבדברים. עובדה שאת. ועכשיו אין כאן כלום. אין פשטות משעממת. אין שממה. אין. ורק אני קצת לוחש לתוך הכלום, אלוקים... אלוקים, איך אפשר לראות כאן יופי, איך אפשר.   אני חולם עלייך. אל תצחקי, זה באמת. חלמתי שאני מספר לך על הכלום הזה שמסביב, ואת אמרת לי להרים את הראש ולראות שבזמן שמסביב יש כלום אז בשמיים יש אלפי כוכבים. וחשבתי, שבכלל לא קלטת שהכלום הוא לא רק מסביב, את מבינה, הוא לא מסביב. [ורק אחר כך הבנתי, שגם הכוכבים, לא מאירים רק בשמיים.]   אני כל כך רוצה לספר לך על כל המדבר הזה. אני חייב לספר לך איך שהמדבר הזה נותן לי כח, איך שמתוך המדבר הזה אני צומח, איך מתוכו אני נובע, איך מתוכו אני חי, איך מתוכו אני. ממש ככה. ואני חייב לספר לך איך הרגשתי שפתאום ראיתי שאין מדבר, שהכל כלום. אני חייב לספר לך איך הרגשתי כשראיתי אותו בוכה, בוכה דמעות יבשות על נחלים צמאי מים, שלא ראו דמעה מעולם. ולא האמנתי, לא האמנתי, לא האמנתי שמדבר יכול להיעלם, לא האמנתי שמדבר יכול לבכות, לא חשבתי בכלל שיכול להיות כזה חושך.   אבל ביקשו ממני לא לספר לך את כל זה. לשמור בבטן, לא לספר לאף אחד. אז במקום לספר לך את כל זה, אני פשוט מספר על כמה שהמדבר חשוך בלילות, ואני מתנהג כרגיל. וחולם. ולוחש לתוך הכלום. ומתפלל אל הזריחה. ואלייך.   _________________________   אבל אתה גדול וגיבור ומרים אותי עד השמיים. וזה בכלל לא יכול להיות.   ואסור לדבר על שטויות. אז אני מחייך וצוחק, ובורח ורוצה רק לחיות. כרגיל, כך ממש, כרגיל. וכששאלו על שתיקותיי וידיי הרפויות, אז הכל בסדר, ו- אסור לדבר על שטויות, נכון? וזה במילא לא יכול להיות. באמת. זה לא יכול להיות.       ובלילה חולם על כתף שתגיד לי שזה נורא וכואב. ונכון. ושמותר לי לבכות. ואצעק אז, אצעק ובתוכי הדמעות –   לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן        

"יעקב אבינו לא מת" (תענית ה' ע"ב) גם גפרור שמדליק מדורות, פעמים שנכבה.   והמדורות, מעמעמות בלחישה את אִשן. יודעות, הגפרור כבר סיים להצית את ליבן.   והדמעה על לחיי מכבה את האש. וראיתי אותי שזועק, איך בראת אין מתוך יש?   ואני התשובה.   המדליק נר מנר, זה נהנה וזה, לעולם לא כבה.   _______________ לע"נ סבתא.   אשמח לעזרה עם שם טוב יותר.    

- - - איי, איי, איי איי... רעוא. כשהנפש מקיפה את הגוף. אהבה. כשהנפש מחפשת את עצמה. געגוע. כשהנפש חסירה נשמתה. רעוא דרעוין. ללמוד איך אוהבים, להתאמן בגעגוע. לרצות בלי לחשוב בלי מילים בלי מנגינה. להרגיש עם ניגון של נפש חסירה, משתלמת. איי, איי, איי איי, - - - - -

אם אתם רוצים לדעת מה אני חושב, תשאלו אותי איפה אני נמצא. אם אתם רוצים לדעת מה אני עושה, תשאלו אותי איפה אני נמצא. אם אתם רוצים לדעת איך אני מרגיש, תשאלו אותי איפה אני נמצא. אם אתם רוצים לדעת מי אני אז בבקשה, בבקשה אל תשאלו אותי איפה אני נמצא. רק כדי שלא אצטרך להגיד, לשקר, שאני בבית. ___________ סליחה שהשתמשתי בכם כבמה לפריקת תסכולים ומחשבות בדרך פרה-יצירתית.

רגע. רק רגע אחד. בין רגע הגיע, בין רגע חלף. עיניים כחולות נפגשות עם דמעה, בין עשרות אנשים הם לבד. עיניים כחולות נפגשות עם דמעה, ואולי זה נגמר ואולי זה בכלל לא היה. רגע. רק רגע אחד. שלרגע הגיע, וברגע חלף. דמעה מחפשת עיניים כחולות.

לצורך הסיפר, אתייחס לנחלים שעל כביש 90 (לאורך ים המלח) כך: קבוצה צפונית: אוג, דרג'ה, קומראן (נחל סנפלינג). יותר דרומה: רחף (נחל סנפלינג)ומשמר. והקבוצה הדרומית: המלונות ועין בוקק. מקוה שאתם כבר מכירים את האיזור - ואם לא, צאו לטיול!) __________________ "שתי פתקאות" - סיפור חיים בגוף ראשון כשלא הולך, אז לא הולך. הסתכלתי בשעון, ומייד הצטערתי על זה. מה זה עוזר לי לדעת שאני מתייבש בטרמפיאדה הזאת איזה שעתיים? לא האמנתי כשראיתי מכונית מאיטה לידי."ים המלח", היא צעקה, כשהיא מוציאה את ראשה מחלון המכונית, מנסה להתגבר על הרעש של האוטובוס המתאמץ שלפניה. "בכיף", עניתי, בזמן שאני חושב לעצמי מה אני אוכל לעשות עם מפות סימון שבילים אחד ושניים בים המלח. נסתדר כבר, כרגיל. העיקר שזה רחוק, ושאני יוצא מהחור "לאיפה בים המלח?", שאלתי את הזוג הנחמד שישב מקדימה. "לאיפה? למלונות, דרומה. לאיפה אתה רוצה?" חששתי מהשאלה הזאת. עכשיו צריך להחליט. רחף? קומראן? - אין עליי ציוד לגלוש. אולי נעשה את הדרג'ה שוב? נחל אוג? "משמר", שיהיה. לפחות אני אשב הרבה זמן במזגן. מה עשו לפני המזגן? אוחח, איזה מטומטם אני! הייתי צריך להגיד שאני רוצה לעין בוקק, להמשיך איתם עד המלונות. שירים ישראלים שקטים התנגנו ברקע. אני, לעומת זאת, הייתי במצברוח לרוק, אז ניצלתי את הזמן להסתכל קצת על הזוג שעצר לי. האשה מריחה כמו חוזרת בתשובה. יושבת יחיפה, מתופפת בידיה על תא הכפפות לפי הקצב. הגבר נוהג בעייפות בנוף העירוני, ונראה די שמח על העובדה שהנוף עומד להשתנות בקרוב. גם אני שמח שהנוף עומד להשתנות. טוב נו, אני שמח מזה שאני הולך להשתנות ביחד עם הנוף. שאני הולך לנסות להשתנות. סך הכל הם נראים זוג צעיר, ולפי האוטו (מאזדה לנטיס ישנה, שנראה שעבר עליה הרבה), החלטתי שהם מתנחלים, או אולי גרעין תורני או משהו בסגנון. בבחינה קפדנית החלטתי שהם גם מצפים לילד. צחקתי בלב כשהבנתי כמה שאני יאכנע. אין לך מספיק בעיות משלך שאתה מתחיל להתעסק בחיים של אנשים אחרים? עדיף שתישן משתחשוב שטויות. הכי טוב להקשיב לעצמי. אחרי 2 דקות (אני יודע שהשעון טוען שעברה שעה ורבע, אבל הוא בטוח טועה!) הם העירו אותי, כשהם עוצרים בצד הדרך. "אני רואה שנוח לך, אבל הגענו למשמר. ודרך אגב, אמרו ברדיו שמחר יהיו שטפונות, אז בלי שטויות, כן?" חייך הנהג. "אל תדאג. עליי לא תשמעו בחדשות", עניתי בחיוך משלי, "תודה רבה לכם! יום טוב!" ירדתי עם התיק הגדול, נזהר שלא לדרוך על אף שקית ולא לבלגן את ערימות הדפים שעל המושבים. לא נזהרתי מספיק, כנראה. בזמן התמרון בין השקיות הגדולות שהיו זרוקות על הרצפה, נתקלתי באחת מהם, נפלתי על אחת מערמות הדפים, שהיא, מצידה, זהו. ירדתי. סופסוף חופשי לחשוב כמו בן אדם. כמה חיכיתי לטיול הזה. כמה שהייתי צריך לחשוב על הכל. על הבעיות עם הרב בישיבה. על איפה אני שנה הבאה. על החיים. על המוות. על הנפילות. אחח... אלוקים. אם אתה נמצא שם, למה אתה לא עוזר לי? כמה שאני צריך לחשוב על הנפילות. נמאס לי כבר מהנפילות. נמאס לי להרגיש שאני כלום. אפס. אוויר. מיותר... בודד. לאף אחד כבר לא איכפת. בייחוד לא לי. לפחות יהיה לי זמן לחשוב, למרות שאני יודע שלא יהיה לי אומץ לשנות. הרמתי את התיק, והתכוננתי להתחיל את המסלול. ברגע שהרמתי אותו, שמתי לב לחתיכת דף שדבוקה אליו. אני לא מאמין. כנראה שזה נדבק לתיק שלי כשנפלתי על הדפים בטרמפ. הלוואי שזה לא חשוב. הרי אם אני עכשיו אצא לחפש אותם במלונות, אני כבר בחיים לא אטייל היום. בחיים לא אחשוב. הסתכלתי על הדף. נראה כמו מכתב. "אהובי היקר". אוקיי, את זה אני לא אקרא. אין ברירה - נתחיל להתגלגל למלונות. בייאוש הסתובבתי לכיוון הכביש, והתחלתי להתפלל שלפחות תהיה לי 'יד חזקה' ו-'אצבע אלוקים'. כרגיל, אלוקים לא ממש התייחס לתפילות שלי, כי אחרי שעה בערך, הבנתי שגם לעין בוקק אני לא אגיע היום. נגיע למלונות, נחזיר את המכתב, ונתחיל לחפש מקום לישון. באותו רגע עצרה לידי מכונית קטנה. "כן, למלונות". נכנסתי בשקט, וקיוויתי שהנהג יסע לפחות על מאתיים. וכמובן שמרפי לא איכזב, כי ככל שהתקדמנו, הנהג האט בהדרגה, עד שהיינו צריכים להשלים עם רוע הגזירה. פקק. פקק? באמצע כביש 90? באמצע כלום? בסתם יום חול? תודה אלוקים, גם אני אוהב אותך. חדשות. הנהג הגביר, כמו כל ישראלי קלאסי. הקריין התחיל לדבר בקולו הרדיופוני, בזמן שאני חשבתי שאין ספק שההבטחה שלי תתקיים, שעליי לא ישמעו בחדשות. אני הרי אפילו לא אטייל היום. "ונעבור לדיווחי התנועה של גלגל"צ. כביש אחד עמוס ממוצא לכיוון ירושלים. כביש תשעים עמוס מאוד באיזור נחל משמר לכיוון מלונות ים המלח, עקב תאונת דרכים. סעו בזהירות". תאונת דרכים. ידעתי. למה עוד יכול להיות פה כל כך עמוס? מזל שההורים שלי הנהג, שקודם שמע דיבורים ו-ויכוחים, העביר לגלגל"צ. קצת רוק - כבר אמרתי שזה מה שאני צריך? אבל בטח כשמחכים לשיר יהיו קודם דיווחי תנועה. אני מתחיל לפתח שנאה נסתרת למרפי הזה. "הרגע הגיעו לאולפן פרטים עדכניים על התאונה המחרידה בכביש תשעים. נהג ממוצא בדואי, כנראה שיכור, התנגש במאזדה לנטיס ישנה, ובה זוג מההתנחלות פני-אל." - מה? לא יכול להיות. הרגשתי את ארוחת הבוקר מטפסת לכיוון הגרון. "האשה, בתחילת חודשי הריונה, מתה במקום" - דמעות מלוחות מטיילות לי על הלחיים. "כוחות ההצלה מצאו את הגבר במצב אנוש, ולאחר מאבק עיקש נאלצו לקבוע את מותו. בבקשה, סעו בזהירות. היו לנו מספיק קורבנות לא מצאתי מילים להסביר לנהג. לקחתי את החיק, אמרתי תודה וסליחה, וישבתי בצד הכביש. אלוקים! למה עשית את זה? למה הרגת אותם? למה השארת אותי? ואם הייתי אומר להם שאני רוצה לעין בוקק, אז מה היה קורה לי? אלוקים! למה אני יותר טוב מהם? אני בטוח שזאת טעות! אני צריך למות, ולא הזוג הטוב הזה. אני הרי מיותר. אפס. כלום. למה השארת אותי? למה? תענה לי! אלוקים! המכתב. מה אני אעשה איתו? הרי זה מכתב שהיא שלחה לבעלה, ועכשיו? עכשיו הם נשואים בגן - עדן. כמעט פתחתי אותו, וברגע האחרון החלטתי שאני אחפש את המשפחה ואתן להם אותו. הסתובבתי והתחלתי לתפוס טרמפים למרכז. ------------------------------------ (כעבור שבוע) מאז שחזרתי אני לא מדבר עם אף אחד. כולם בטוחים שאני חולה, כי אני כל היום בחדר. ההורים דואגים. והמכתב מוחבא עמוק בתוך התיק, בזמן שחיכיתי לרגע שאני אשכח ממנו. כאילו שזה יקרה. אתמול גיליתי שההורים של הבעל גרים לא רחוק מהבית שלי. החלטתי שהיום אני אקפוץ אליהם, ואביא להם את המכתב. הגעתי. "כאן גרים בכיף משפחת בן-דוד", קידם את פניי השלט. בכיף. כן בטח, אני בטוח שהם חיים ממש בכיף. דפקתי בחשש. חבר פתח לי. מסתבר שהגעתי בזמן טוב. באו חברים מהצבא עכשיו, אני אוכל להביא את המכתב ולברוח בשקט. לא היה קשה לזהות את האמא. אשה מבוגרת, שנראתה לי קצת שברירית. ממש מפתיע. התקרבתי אליה בשקט, ומסרתי לה את המכתב. התחלתי למלמל "המקום ינחם את..." - "רגע בחור." היא קטעה אותי. "אני מכירה אותך? למדת עם מוטי בישיבה? מה זה המכתב הזה?" הבנתי שאני לא אוכל להתחמק. סיפרתי לה הכל. כשהיא הבינה שאני האחרון שראה אותם בחיים, היא בכתה למשך עשר דקות ארוכות. כשהיא התאוששה, היא פתחה את המכתב ביד רועדת, והתחילה לקרוא אותו לאוזניי. "אהובי היקר, רצית שאשתף אותך בתחושות שהובילו אותי חזרה אל אלוקים. החלטתי שאני חייבת, לעצמי, להעלות את התחושות על הכתב. אתה לא מאמין כמה נהנתי. אי אפשר להסביר א זה בכלל. תחושה של אושר, שחרור, כיף, הנאה. אין בעולם דבר שיכול לך. את הכל והכל את. הכל מותר, טוב, ואפילו רצוי. אין 'לא' בעולם כלל. אבל זה נגמר. ברגע. כל רגע. ברגע שזה מתחיל, זה כבר מזמן נגמר. הייתי שפחה. עבד נרצע לתאוותי. הייתי ריקה, התמלאתי בכלום, והייתי חייבת עוד. ועוד. ועוד. חשבתי שהייתי הכל, אבל הייתי אפס. אוויר. מיותרת. אף אחד לא שם לב אליי. לאף אחד לא היה איכפת. בייחוד לא לי. ופתאום, אור גדול. קלישאתי קצת, לא חושב? אבל זו האמת. התגלגל לידי ספר, ועוד אחד. סיפור הוביל לשיעור, שהוביל מצידו לשבת. טעמתי. הבנתי. אפילו פגשתי אותך. ידעתי סופסוף מה זה לאהוב. להיות אהובה. כבר לא הייתי מיותרת. ידעתי שיש לי תפקיד, שיש לי מקום. ולמרות שנפלתי, שבעטתי, נשכתי ותקפתי, הוא עוד אוהב אותי. פשוט אוהב אותי. איכפת לו. הוא משגיח, מסתכל, מחבק ומנשק. ולא, הוא לא יעזוב לעולם. אפילו שנפלתי שוב, ושוב, ועוד פעם. הוא עדיין מחזיק אותי קרוב אליו. מסביר לי סיפרת לי פעם סיפור כה יפה. מספרים עליו, על ר' זושא מאניפולי, שלעולם בכיסו היו מונחות שתי פתקאות. כאשר לבו גאה בקרבו, הביט באחת, התבונן והבין: "ואנוכי אפר ועפר". ומיד, כדי לא להתייאש, כדי להבין תפקידו, ייעודו ומהותו, הסתכל על הפתקה השנייה. "בשבילי נברא העולם". האם בכתה. גם אני. הבנתי. תודה, אלוקים, ויהי זכרם ברוך. -סוף-

1. ובכי, עצבות, דמעה בודדה, מזמינה חברות. כל האהבה, נעלמת לאיטה, ולאט, מגבירה מהירות. אבוי לה, לבושה, בן היכל. 2. עונג הרוחות. מסביבי עפות נשמות יתירות. ורק אני, מחכה, מסרב להשלים עם רוע הגזירה. ובסוף היא תגיע, יחידה נאמנה. אבוי לה, לבושה, בן היכל. 3. בני היכל המתביישים! שמחו כעת, בזו השעה, שבה רצון ואין כעסים. אכן זו השעה, שעת המנחה, לחזות בשכינה בשמחה וברננה. _________________ נכתב בשעות הרצון - סעודה שלישית (רוחנית בלבד...) ומוצאי שבת. בקרוב.

אנשים באושרם לא מרגישים בחסרונם, רואים מעכשיו אל היום בלי התבוננות על העבר, או מחשבה על המחר. לא מודאגים, צוחקים, נהנים מחייכים, וחוטאים. ושמא בי הטעות? יקונן הספק בליבי עד היום בו אמות.

לכבוד יום ירושלים - שיר הנאמר על המדרגות בירידה לכותל מהרובע היהודי. יורד אני עכשיו, במעלות המובילות אל העבר, ובכל מדרגה אני מרגיש, שאני קצת פחות נשבר. ועם כל צעד - מתגבר על יצרים, שוכח ייסורים, חוזר לאלוקים. כולנו, ביחד, יורדים כעת, במעלות המובילות אל העבר, ובכל מדרגה העם יודע, שקצת יותר אפשר. ועם כל צעד - מתגברים על מכשולים, שוכחים את הקשיים, חוזרים לאלוקים. ראו - נא, אחיי, ראו איזה פלא! מה זה המציץ בינות אבני כותלנו? המשגיח מבין חרכי גאולתנו? אין זה כי אם מקום מקדשנו, ובית אלוהינו! יבוא היום ונעפיל אל המחר, נכונן בסערה את בית ההר!

לא לקרוא במנגינה של השיר המוכר.. אלוקים שלי, רציתי שתדע... אני לא חולם יותר מתוך שינה. אולי כדאי שתעזוב אותי, אני לא ממלא את שליחותי.   שמעתי עליך כל כך הרבה, ואני לא יודע מה אתה רוצה. אין לי סיבה יותר לצחוק, טעם החטא מדי מתוק...   אמרתם אפשר להתגבר תלמד ותתבגר לא יכול יותר!   ונדמה שהייתה תמצית תקווה, הרי שהיא נסעה איתה, הים הוא גדול, והיא קטנה, ובעברו השני, לא אמצא אותה. היא אבודה.   תעצרו את את הריצה, אני יורד, אני נכנע...   אמרתם אפשר להתגבר תלמד ותתבגר לא יכול יותר! לא רוצה יותר!  

טענת שבשבילי, תמיד אתה כאן, ופחדתי אותך, להעמיד למבחן. אבל עכשיו, אין לי ברירה, כשעצוב ובודד - זה נורא. התקרבתי אליך מתוך הצרה, עמדתי מולך בבהלה. אני זוכר את עיניך באותה השעה, שמאל מרחקת - ימין מזמינה. רק שפתיי נעו וקולי לא נשמע, מדבריי התעלמת, ללא מחשבה. ואני מבולבל, מחכה לתשובה, מבין, שכבר לא יהיה כבתחילה. צער, כעס, עצבות, אכזבה... אבא - עד מתי לא תבין, עד מתי לא תשמע?

דַּע יכולותיך, יָכוֹל אַתָּה עַד מְאֹד.   הָרֵם מַבָּטְךָ. לֹא אֲלֵיהֶם, לֹא בהנהונים רְצוֹנְךָ. הָרֵם מַבָּטְךָ מֵעֲלֵיהֶם, הָרֵם עַצְמְךָ לאלוקיך.   האזן ללחישותיך, רוֹעֲשׁוֹת הֵן עַד לאין שִׁעוּר.   הָאָמֵן שֶׁהַכֹּל מְזֻיָּף, אֲמִתִּי.        

בימים מתקצרים, כך אומרים, הלילות מתארכים. וכשהלילות ארוכים, געגועים מביישים מתחילים להפציע. לפצוע. רצונות מודחקים נלחמים באמונות מקולקלות. מתקלקלות. והעבר מנצח, העבר הוא עתיד. החיים הם גדולים מעצמם. אלוקיי, תן בי את הכח לזכור שאני מאמין בך. [ושאתה מאמין בי].

שברתי עוד חוד. מה הבעיה שלי? אני מרגיש שהיד שלי רועדת, כשאני כותב בשצף- קצף, פוצע את הדף ואת ליבי. קדימה, קדימה, עוד שורה, לגלות, לחשוף, שכולם יראו. שאני ארגיש. שאני סוף-סוף ארגיש. "אחת שאלתי, ודממת", אני כותב, ונדמה שהדיו הוא דמי. _________ "אז בואו נסכם. הרכב עובר בין הרחובות, כשלכל נקודת חלוקה מגיע הצוות הפורק, ומעלה את החבילות לבתים. הצוות שפורק לא נכנס לבתים, אלא מניח את החבילה ליד הדלת ועובר בזריזות לבית הבא." מסבירה לנו טלי, המנהלת של האיזור ב"תן יד לשכן". מתגנבת תחושה ללבי שהיא פספסה קריירה מזהירה בתור מפק"צית ביחידה מובחרת. "עם הצוות הפורק תעלה לכל בית עובדת סוציאלית או מתנדבת ותיקה שלנו, ורק היא תדפוק בדלת ותדבר עם המשפחות. אוקיי? אני הייתי בצוות הפורק, ואם נודה על האמת – איתי היו כל הבנים שבאו להתנדבות. ואם נודה שוב על האמת – כל הבנים שלא מצאו משהו אחר לעשות ב"בין הזמנים" הראשון של השנה, בימים שלפני סוכות. רוב החבר'ה שבאו היו מהיישוב שלי, רק חמש דקות מכאן, בתוספת כמה בנות שירות ועובדות סוציאליות. יאללה, צריך להתחיל לעבוד. "וזה בדיוק מה שהרב מלמד אותנו במשל הזה!" בייני"ש או לא? המתנדב שאיתי היה שמיניסט. בכל זאת, צריך לעשות קצת יח"צנות לישיבה. מסכנה הבת שירות שצריכה להקשיב לנו... איך היא אמרה שקוראים לה? רחל? "אסור להתייאש. לייאוש אין מקום – אם אתה מיואש, סימן שלא ניסית מספיק. כשאדם חופר באר, הוא לא יודע מתי הוא ימצא מים, אם בכלל. אבל אצלנו – אצלנו בפנים תמיד יש מים, יש תורה, יש אלוקות! ואפשר למצוא את המים האלה. אולי מחר, אולי מחרתיים, ואולי עוד עשרים שנה. ואם באמצע תמצא מים לא טובים – זה יותר מייאש, נכון? "כמעט הצלחתי ובסוף נפלתי", מי לא מכיר את התחושה הזאת? אבל מי שבשלב הזה יפסיק לנסות – הוא טיפש! בכל "באמת חפרן הרב הזה..." השמיניסט הסתכל עליי, מיואש. אולי לא הייתי צריך ליפול עליו ככה באמצע החופש. לעומתו, הבת שירות הזאת – רחל, נראה לי – נראתה די מרותקת. "רגע, באיזה הקשר הרב קוק אומר את זה בכלל?", שאלה. "האמת, בכלל בקשר לציונות, ואיך להתייחס אליה. דור הגאולה, וכאלה." – "אתה יודע, אתה מדבר ממש יפה. אולי תעביר לחבר'ה שלי בסניף בפניאל איזה שיחה? אני רחל, הקומונרית החדשה." – "וואלה? אני גר בפניאל! מוזר _________ מעולם לא הייתה קשה עליי כל כך הכתיבה. ומעולם, מעולם לא הייתה היא כה קלה. הנפש שותתת מילותיה, אינני צריך להתאמץ בכדי לבטא את תחושותיי. אך מעולם, מעולם, לא היו תחושות אלה כה כואבות. "היית לי פעם נערה". והנייר לח מדמעותיי. _________ "רגע, לא הבנתי. אתה אומר שברגע שאני אמצא בעצמי איזה נקודה טובה, למרות שהיא תהיה טובה ממש קצת, ובעצם היא מלאה כוונות רעות ודברים רעים – אני אהפוך להיות צדיקה?" שאלה אחת מהבנות בשיחה שהעברתי לחב"ב. "נו, אז למה את סתם אומרת שלא הבנת? הבנת מצויין!", צחקתי, "זה בדיוק העניין שר' נחמן מגלה לנו. גם אם אנחנו מדוכאים לגמרי, וחושבים שאנחנו רשעים גמורים וכבר אין לנו תקנה, אנחנו חייבים לדון את עצמנו לכף זכות! ואני כולם התחילו לצאת, ורחל סימנה שהיא רוצה להגיד לי משהו. "וואי, ממש תודה. זאת הייתה פשוט שיחה מצויינת!" – "כן, אבל חשבתי שאמרתי לך בטלפון שאני רוצה לדבר רק עם הבנים... את לא מבינה כמה זה הרס לי את הפאנץ' שהיו גם בנות." – "מה זה? אני שומעת יסודות שוביניסטיים?", צחקה. "תעשי לי טובה... פשוט רציתי לדבר על נושאים מסויימים..." התחלתי לגמגם, "וזה לא שייך לדבר עליהם אם יש בנות, ובטח שלא עם בנות. זה פסטנישט, אם "בושה בשלוש מערכות 1. ובכי, עצבות, דמעה בודדה, מזמינה חברות. כל האהבה, נעלמת לאיטה, ולאט, מגבירה מהירות. אבוי לה, לבושה, בן היכל. 2. עונג הרוחות. מסביבי עפות נשמות יתירות. ורק אני, מחכה, מסרב להשלים עם רוע הגזירה. ובסוף היא תגיע, יחידה נאמנה. אבוי לה, לבושה, בן היכל. 3. בני היכל המתביישים! שמחו כעת, בזו השעה, שבה רצון ואין כעסים. אכן זו השעה, שעת המנחה, לחזות בשכינה בשמחה וברננה." אני התחרטתי שהבאתי לה את השיר עוד באותו הרגע. אבל היא? אחרי זה, אחרי הרבה זמן, היא אמרה לי שבאמצע הסעודה שלישית, היא כבר ידעה. _________ אחרי השיר הזה, לא ארצה לכתוב עוד לעולם. אני מרגיש מרוקן, נשמתי מפוזרת על הדף שלפניי, ואני עירום ועריה. אולי זה מספיק, השכל אומר, צריך להשאיר דברים בפנים. והנפש מצווה, והיד כותבת: "שנהיה לאחד". _________ "מה הסגיר אותי דווקא עכשיו?"- שאלתי את מוטי, החברותא שלי, שהפגיז אותי עם שאלת "איך קוראים לה?" באמצע סדר בוקר מסובך במיוחד. "החשד הראשוני שלי היה כמובן בגלל השיחות בלילות, אבל כאן עוד דנתי לכף זכות... אין ספק שמה שהכריע זה החלומות בהקיץ שלך. פעם היית יותר מרוכז. עכשיו אתה בעננים כל רגע... ולא סתם חולם, חולם עם חיוך של אושר על הפנים, כמו ילד. אז איך קוראים לה?" "נו טוב... קוראים לה רחל. קומונרית אצלנו ביישוב, אבל שנת שירות שנייה. שנתיים מתחתינו, קיצור. אנחנו כבר מדברים איזה חצי שנה בערך." – "חצי שנה ו... 'מדברים'? במה אתה מתבייש בדיוק, אה? אתם ביחד או לא?". כמו בגמרא, ככה בחיים. תמיד מוטי עולה על הנקודה המרכזית מייד, ומשאיר אותי שותק, מהורהר. אנחנו ביחד? אנחנו יוצאים? "נפגשים"? מה אנחנו? "טוב, למה אתה מתפזר?" – התחמקתי מהשאלה של מוטי. "תפתח, תפתח ת'רשב"א". "מה אנחנו?" כתבתי, עדיין מתלבט אם באמת לשלוח את ההודעה. החלטתי בהינף אצבע, וחיכיתי לתשובה בקוצר רוח. שאלה קשה, "מה אנחנו", חשבתי. אבל השאלה הקשה באמת היא מה אני רוצה שנהיה. מצד אחד, אני כבר לא ילד. אני יודע איך אני "רואה את שולחן השבת שלי", למרבה הבנאליות והקיטשיות. חבר'ה מהשיעור כבר מתחילים לצאת, ואפילו בחברים מהשבט יש איזה שני מאורסים. אבל מצד שני... יש לי כזה קשר טוב עם רחל. קשר טבעי. אף פעם לא "מה אתה רוצה שנהיה?... מצברוח מהורהר אה?" שאלה רחל בהודעה משלה. "אני רוצה שנחליט. אנחנו צריכים להחליט?... מהורהר לגמרי :)", שלחתי. אחרי שתי דקות הגיע הצלצול. היא בטח מתקשרת מהבית, ניחמתי את עצמי ברגע של קמצנות טהורה. "היי. מה קורה איתך? רוצה לשתף?", היא פתחה. ושיתפתי, מנסה לעקוף את כל המוקשים. "אולי באמת כדאי שלא נחליט. שנמשיך בטבעיות. מה הבעיה?" אמרתי, ומולי הייתה רק שתיקה רועמת. אפשר היה לשמוע אותה חושבת. "אולי יש בעיה אחת", היא אמרה, כמעט בלחישה. "אני אוהבת אותך." תורי היה לשתוק. לחשוב. "את צודקת. אני עצמי לא יכלתי לנסח את זה יותר טוב." עצרתי, וכאן גם אני כמעט לחשתי. "שאלתי מה אנחנו. אנחנו אוהבים. אני אוהב אותך, רחל." ושתקנו ביחד. אחרי זה, אחרי הרבה זמן, היא שאלה אותי למה לא כתבתי אף שיר על הלילה ההוא. הסברתי לה, שאת העצב קשה לי לכתוב, אבל את האושר אני פשוט לא מסוגל לצייר במילים. _________ איפה את? אני חייב לדבר עם מישהו. אני מרגיש משוגע. אני חייב לדבר איתך. התקשרתי והתקשרתי, אבל את לא עונה. את בטח מתעצבנת, את הרי שונאת שיש לך שיחות שלא נענו. משוגע, הם קראו לי. ואני? "נהי בכי תמרורים", כך כתבתי. _________ "סבבה, אז עוד עשר דקות את מגיעה? אני אבוא לאסוף אותך מהצומת. ביי." מעניין מה היא רוצה. אנחנו כבר מעל שנה ביחד, ועדיין לא שמעתי אותה כל כך... כל כך שונה... כמו ששמעתי אותה לפני שעה, שהיא התקשרה להגיד לי ש"אנחנו צריכים לדבר". שנינו יודעים שזה לא ייגמר טוב, ושנינו יודעים גם מה הוביל לזה. בערך לפני שבועיים, רחל התחילה ללמוד באוניברסיטה. וקשה לה. נפגשנו, והיא סיפרה לי. היא לא יודעת אם זה המקצוע שמתאים לה, היא לא יודעת אם זה המקום שמתאים לה, והחברה החילונית פתאום, וההורים שלה, והחברות שהיא כבר לא בקשר איתם, ועוד, ועוד... אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא התפרקה לפניי ככה. התנפצה לרסיסים. היא הייתה כל כך חלשה, כל כך מרוסקת, מותשת, ואני אפילו לא הצלחתי להבין את הסיבה האמיתית. את הסיבה היא ממש התחילה לבכות. לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי איך לנחם אותה. איך להסביר לה שזה כלום, פשוט כלום אחד גדול. אבל ידעתי מה אני צריך לעשות. חשבתי שאני יודע מה אני צריך לעשות. חיבקתי אותה. וזה הרגיש כל כך נכון, כל כך אמיתי. אני חיבקתי אותה, היא חיבקה אותי, ולא היה שום עולם מסביבנו. לא היה כלום. מאז לא דיברנו. כמה הצטערתי על החיבוק הטוב הזה. הבנתי שזהו. ההרגשה המפחידה הזאת שקיננה בי מתחילת הקשר שלנו – ההרגשה הזאת שצועקת ש'אני מאבד את עצמי', שאני מקריב את הרצונות ואת האידיאלים שלי בשביל הנאה רגעית מטופשת, ההרגשה הזאת צדקה. זה לא הייתי אני. אני, הזה שלומד כבר שנים בישיבה, שחושב שהוא משנה משהו בתוכו, שהתורה משפיעה עליו, מתנהג כמו אותו תיכוניסט מטומטם שהוא היה. זה לא אני. אני סתם פוגע בעצמי. אני סתם פוגע בה. נראה לי שכדאי שנחתוך, כך חשבתי. חשבתי את זה, ופחדתי לחשוב. אספתי אותה מהצומת, שותק. גם היא שתקה. היא ראתה שאני מסתובב, ונוסע בכיוון שממנו היא הגיעה. "לאיפה נוסעים?", שאלה. ושתקתי, פוחד. עצרתי ליד תחנת אוטובוס, וירדנו, יושבים בתחנה. "תקשיבי... אני קצת... מאבד את עצמי", לחשתי. "על זה רציתי לדבר איתך", היא אמרה בחשש. "נראה לי שאנחנו צריכים... שאני צריכה... להתבגר קצת, לחשוב". "לבד", אמרנו ביחד, והאירוניה חוגגת. "לבד", היא סיכמה, מסתכלת רחוק. "לבד", חשבתי, והיא בשבוע הראשון חזרתי לישיבה, וניסיתי להתנהג כרגיל, וללמוד כאילו כלום לא קרה. לא הצלחתי. בשבוע השני כבר חזרתי לבית, "חולה", והייתי עסוק בעיקר בלהסתכל על השם שלה בספר טלפונים בסלולרי. בשבוע השלישי כתבתי לה. כתבתי לה, שאני מצטער. שעכשיו הבנתי. הקשר ביננו לא גורם לי לאבד את עצמי, הוא גורם לי לבנות את עצמי מחדש. בעצם, הוא לא גורם לי לבנות את עצמי מחדש. הוא גורם לי לבנות אותנו. כתבתי לה שאני כבר לא רוצה להיות וכתבתי לה מה הרגשתי כשהיינו לבד. ילדתי שלי כולם כבר הלכו, הלכו ואינם. רק ידי הרועדת בציפיית המטר. וידייך שלך, כה יפות, עדינות, מתרחקות, והולכות למחר. ואמשיך בשלי, אתקדם לבדי, אשא על שכמי את הכל. בחלומי אהבתני, ילדה אהובה. ביד מנגבת דמעה מלוחה, אתקדם אל עבר האתמול. וכתבתי לה שאני לא רוצה להרגיש לבד יותר. אני לא רוצה שאת תרגישי לבד יותר. אני אוהב אותך. שמתי בדואר, וחיכיתי. אחרי שבוע הגיעה ההודעה. "אני מוכנה", זה הכל. נפגשנו עוד באותו היום. "התגעגעתי", אמרתי לה. "גם אני. אני חושבת שהבנתי משהו בזמן הזה. הבנתי שהנפילה שהייתה לנו, לא הייתה מקרית. אני לא חושבת שנפלנו", היא אמרה, "אני חושבת שאנחנו מתקרבים לפסגה, אבל דילגנו על שלב. אני ואתה צריכים להפוך לאנחנו", היא ניגבה את עיניה, והסתכלה בעיניי, מתבוננת בנפשי כמו שרק היא יודעת. "את מתכוונת למה שאני חושב שאת מתכוונת? למה שהתכוונתי תאמינו לי, דיברנו עוד שעתיים לפחות, ואני לא זוכר אפילו מילה אחת אחרי זה. קבענו להיפגש רק כמה ימים אחרי זה. ובינתיים לא הפסקנו לרגע לדבר בטלפון. היא סיפרה לי איך היא רמזה להורים שלה, כמו שסיכמנו. שהיא שאלה אותם אם יש להם איזה ערב פנוי לארח שבוע הבא. וכשהם שאלו למה, היא רק חייכה. הם הבינו. אני סיפרתי לה שאמרתי להורים שלי שיקנו איזה יין משובח. כשהם שאלו למה, אני רק חייכתי. הם הבינו. בדרך לפגישה עצרתי בשוק, באסטה של פרחים, של עופר. הוא בטח יתפלא לראות אותי לא ביום שישי, בלי הריח של החלות מהמאפייה ליד. "עופר, תביא לי שושן צחור. אחד". השארתי טיפ נדיב. עופר צחק, ואיחל לי שיהיה במזל, ילד. שמתי את הפרח, לבדו, בבאגז'. חיכיתי לה איפה שקבענו. היא צריכה לבוא עם האוטו, ומשם ניסע עם האוטו שלי. יש מקום מהמם, משקיף על כל העיר העתיקה והר הבית. רצינו לבנות חורבה מחורבותיה. להעלות אותה על ראש שמחתנו. אני לא מפסיק להסתכל בשעון. היא מאחרת. היא תמיד נסעה לאט. עשר דקות, עשרים דקות. הפלאפון שלה מכובה. עברה כבר שעה. ניסיתי לתפוס את הבית שלה. ממתינה. היא מאחרת כבר כמעט בשעה וחצי. פתחתי רדיו, יש חדשות. "גלי צה"ל, השעה תשע, והנה החדשות, ותחילה עיקרן. בתאונה קטלנית לפני כשעה, נהרגה צעירה כבת עשרים. הודעה נמסרה למשפחתה. המשבר בבורסה האמריקאית..." סגרתי את הרדיו, הטלפון צלצל. הבית שלה. אמא שלה. "אסף..." היא לחשה, ממררת בבכי. "אסף... רחל." _________ שיר אהבה "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים." היית לי פעם נערה. ונדמה, כי חשבנו ביחד, שהיינו שלם. אולי זה נקרא אהבה. איך צחקנו, בכינו, רצינו, היינו. את זוכרת, נערה? את זוכרת איך דמיינו שנתאחד לעולם? שנהיה לאחד. אולי זה נקרא אהבה . נערה, התסכימי להיות לאישה? הנשמח כחתן וכלה? אחת שאלתי, ודממת. והיית, לאבן קרה. שושן צחור, בודד, נח על קברך.

עוד שיר ייכתב. עוד שיר שיצא מהלב. עוד שיר, שיחשוף קצת כאב. עוד שיר יספר על דמעה. עוד שיר יגלה חרטה. עוד שיר שייטהר, כמעיין הטבילה. עוד שיר שיבכה. עוד שיר שבבושה יתמלא. עוד שיר שיבטיח, ששנית לא יקרה. ששנית לא יהיה עוד שיר. ומחר, עוד שיר. ______ לא חבל? נמאס.

זוכרת? איזה לילה נפלא. אורות כביש מהיר מנצנצים מרחוק. כמה רציתי שתלכי כבר, תברחי לשם. שלא אראה אותך שוב, שלא אחשוב לעולם. כמה רציתי שאשבר, שאבכה, שאמשיך בחיי. כמה רציתי לשכוח, לצעוק, להגמר. להתחיל מחדש. [כמה רציתי שתבואי, שתהיי. שתישארי כאן לנצח, שאבכה או אצחק, רק שאהיה איתך.] זוכרת? איזה לילה נפלא. אורות כביש מהיר מנצנצים וכבים. לילה טוב.

(למי שלא מבין את החוש הומור המעוות והמתוסבך שלי - פארפרזה (??) על "השרשרת האנושית" - הכתומה של אז...) צילום ראשון שלי!! (וקרוב לוודאי שגם האחרון... סתם ראיתי והתלהבתי... (וחפרתי)... תהנו!)

איך זה מרגיש? לא להיות לבד להיות לה מיוחד, לדעת את החיוך שבשבילך והדמעה שבגללך, איך זה מרגיש? האם יש צביטה קטנה בלב, או הודעה שאתה אוהב? האם הגלים רגועים, וכולם תמיד מחייכים? ואולי הציפורים מצייצות בחרוזים, במיוחד בשביל זוג אוהבים? אז תגיד לי תספר לי תסביר לי איך מדברים עם העיניים כשאתם כבר מזמן רק יושבים ושותקים? כי בינתיים, הורדים הם רק עוד סוג של קוצים. ------- הצעות לשיפור שם השיר יתקבלו בברכה.

לפעמים כוכבים נעלמים כשהנשמה מצטערת. ולפעמים כוכבים נופלים כשהנשמה דואבת. לפעמים עננים מרעישים כשהנשמה צועקת. ולפעמים עננים אפורים כשהנשמה נאלמת. לפעמים השמיים סוערים כשהנשמה נלחמת. ולפעמים השמיים קודרים כשהנשמה מתייאשת. ולפעמים כך אומרים, כשהנשמה מאירה השמיים מפיקים אורה, אך זאת, בחיי לא אדע.

התבשל אצלי הרבה מדי זמן... יוצא לעוד ריצה, קילומטרים בדקה, שמיים כהים, בוכים ומזמינים, מדמיין אותנו נפגשים, והסבל יעבור --- אבל, אני רץ לאחור... אם אלו הם חיי עדיף לפול ודי, אז תעזבו אותי לבד, אין לי אף אחד. מעמיד פני ישן, אם ארדם - אעביר את הזמן, כך לא אסבול, כך לא אפול. מסתכל בראי, מאוכזב מעצמי, מחליט להפסיק, הוא נותן הצעה... רק עוד פעם אחרונה רק עוד פעם אחרונה. אם אלו הם חיי, עדיף לפול ודי, אז תעזבו אותי לבד, (אם רק תושיטו לי יד...)

יצא לי שיר אופטימי.. מזל טוב לי! למי שיש הצעה לכותרת אשמח שיגיב... חג שמח!   ואולי, גם אני ואת נצליח ביום שיבוא, להשתלב במין שילוב מופרך, לא הגיוני, כמו הטבע. ונהיה שנינו, כעין, ברכה - לאדון הכל, שילוב כזה מוזר, ברור. כמו בין ערביים. כן, אני ואת - אנחנו, נס בתוך נס, ברד וגם אש, נשתלב למרותנו. שילוב בלתי אפשרי. שילוב הכרחי. כמו חול המועד. בקרוב...  

חבל. עוד פעם זה קרה. ומכאן, אין, אין דרך חזרה. תקוותי, בודדה, יחידה - נשברה. חבל. כה קרובה, הייתה ההצלחה. ונדמה כי הפעם, יש סיבה לחייך למראה. ובכל זאת, כתמיד, מרה מרה היא, הנפילה. חבל. מזה הרגע פחדתי. מבואו, כל העת חששתי. ובהגיעו, להתמודד לא יכלתי. הדמעה, בודדת, נחושה, מבשרת את שמזמן כבר ידעתי. נשברתי. חבל.