יצירות של ורד=)

אלוהים. אני לא מאמינה שאני באמת נמצאת פה, בהרמון המלכותי המפואר של שושן הבירה. זה כמו סיוט שנמשך מאז המשתה הנוראי הזה של אחשוורוש. אני באמת לא מבינה מדוע לכל הרוחות באו יהודים למשתה הזה, הן רק צרות באו לנו מזה. אינני מפקפקת לרגע בכך שהצרה הזאת באה עלינו בשל החטא הזה, ההוללות שהייתה במשתה אחשוורוש, חילול הקודש הנורא הזה. אחשוורוש הגיש את המזון והמשקאות במשתה בכלי המקדש! כלי המקדש! איך יכול יהודי לשבת ועכשיו אני פה, כיוון שהמלך הרג את אשתו ברגע אחד של פזיזות. כעת הוא חוזר בו מהמעשההאכזרי ומחפש אישה אחרת. דיברתי מעט עם הנערות בהרמון. כל נערה נמצאת פה משך שניים עשר חודש – שישה חודשים נמשחת בשמן המור, ועוד שישה חודשים מבשמים ומטפחים את מראֶהַ. וכל זאת לשם מה? כדי שיום אחד תובא לפני המלך, והוא יביט בה כשם שהוא מביט בבשר בשוק, או בסוס משובח, יעשה בה מה שירצה וישלח אותה לבסוף לארמון הפילגשים, מחוללת, לעוד שנים ארוכות וחסרות תכלית, שכן מי שבאה לפני המלך לא תוכל לבוא לפני גבר אחר. הופתעתי כשנלקחתי לבית הנשים. אכן, ידעתי שכל נערה בתולה נלקחת, אום חשבתי שיניחו לנו, לארוסות. ציפיתי לשווא שהמלך הנכרי יכבד את מנהג היהודים לארס את בנותיהם ולא להשיאן מיד. *** איני יכולה לשכוח את עיניו של נתנאל כשבא לראותני כאן בבית הנשים. הוא לא היה עמי כשנלקחתי לכאן, ובא לראותני ברגע ששמע את הבשורה המרה. הוא עמד בשער, מביט בי בשתיקה. "נתנאל," ניסיתי להכניס לדברי את מה שלא אמרתי. מה שלא יכולתי לומר. כמה אני מצטערת, כמה לא רציתי שזה יקרה. "מרים." ענה לי, מבטו בלתי-ניתן לקריאה. "מרים, את יודעת שזה נגמר עכשיו." לא יכולתי לסתור את דבריו. ידעתי זאת. הסתובבתי לאחור ופניתי לכיוון בית הנשים. לא יכולתי לשאת עוד את העיניים החומות הקודחות בגבי, מביטות בי בכאב. לא יכולתי לשאת את מראה האדם שהערצתי מהלך בשברון לב לצדי, כאדם שכל עולמו נלקח ממנו. נמלטתי משם. כשאני יוצאת לחצר בית הנשים למחרת בבוקר אני פוגשת בשער במרדכי בן יאיר, ראש הסנהדרין, רבו של נתנאל. אני לא מעזה לפנות אליו בשיחה, ולכן אני פשוט מעיפה מבט בחצר הריקה וחומקת פנימה. אני חשה את עיניו של מרדכי היהודי עוקבות אחרי בשתיקה, נעוצות בעורפי שעה ארוכה בלי להרפות. *** אני כבר מעל חודש בבית הנשים. כבר מעל חודש שלא ראיתי את נתנאל. ליתר דיוק, ראיתי אותו. אך לא באמת. מדי בוקר הוא בא לשער בית הנשים ללמוד אצל מרדכי היהודי. הוא בא בדיוק בשעה בה אני יוצאת לשוטט בחצר, וכל יום מחדש אני מנסה לחמוק מהר ובסתר ככל האפשר, כך שלא יבחין בי. בעצם, החיים בבית הנשים אינם איומים כפי שהם נשמעים. מרבית הזמן נותנים לנו לעסוק בענינינו, פרט לשעות בהן הגי שומר הנשים מטפל ומייפה אותנו לקראת הפגישה עם המלך. כל יוצא שבמשך רוב שעות היום אני ושאר הנערות היהודיות יושבות ומתפללות שהמלך לא יבחר בנו, ואני מוסיפה תפילה נוספת, שהולכת ונהיית נואשת מיום ליום, שהמלך יבחר את אחת הנערות שיבואו אליו לפני, כדי שאוכל לשוב לביתי ולהינשא לנתנאל. ערב אחד כשאני יוצאת מבית המרחץ ומעיפה מבט לעבר השער, אל מרדכי היהודי, אני מופתעת לגלות שהזקן מסמן לי להתקרב אליו. אני ניגשת חרש אל הרב ומשפילה מבט. "מרים, כלתו של נתנאל בן משה?" שואל אותי הרב. אני מהנהנת, מתכווצת כשאני שומעת את המילה "כלה", אך מתאמצת לעצור את הדמעות ומנסה לרכז את מחשבותיי באבנים שתחת רגלי. "מרים," אני שומעת את קולו של החכם ונושאת אליו את מבטי. בעיניו של מרדכי אני רואה השתקפות של הכאב האינסופי שבעיניי. הוא לוכד את מבטי שעה ארוכה, ומבלי משים אני מניחה לדמעות לזלוג על פני בדממה. "רבי, ברך אותי." אני מבקשת. "ברך אותי שעוד אזכה להקים בית בישראל עם נתנאל בן משה. ברך אותי ש – " אני מבחינה לפתע שגם עיניו של מרדכי מלאות בדמעות ומשתתקת במבוכה. הוא מחייך קלות ואומר לי: "מכירה אַת אֶת הדסה בת אביחיל, דודי?" אני מהססת קלות ואז מהנהנת. אני זוכרת במעורפל את פניה העדינים, הרכים של הדסה. אני זוכרת אותה כנערה מרשימה, גם אם לא יפה במיוחד. "היא נמצאת פה בבית הנשים," אומר לי מרדכי, "היא נלקחה לפה באותו יום בו נלקחת את." אני מהססת רגע, מנסה להבין מה הוא רוצה שאעשה עם המידע הזה, ואז עונה: "אדאג לה ככל יכולתי, אם כי במקום הזה יכולתי אינה גדולה במיוחד." אני מסתובבת לאטי ופוסעת אל בית הנשים מלווה בקולו השקט של מרדכי: "תבורכי מנשים, מרים. תבורכי." *** בבוקר יום המחרת אני מעיפה מבט בנשים המחכות לתורן אצל הגי. בסוף התור אני רואה אותה – נבוכה, מצטנעת, שותקת. אני ניגשת אליה, מעלה על פני חיוך. "הדסה." אני רואה אותה מעיפה מבט לצדדים כארנבת מבוהלת, בודקת שאיש לא שמע את שמה האמיתי, והיא עונה לי, מושיטה את ידה: "אסתר. נעים מאוד, גבירתי." עיניה מביטות בי, מצפות שאציג את עצמי. אני מרגישה מגוחכת להציג את עצמי בפני נערה שיודעת את שמי, מוצאי וייחוסי, אך מבינה שהיא מנסה להסתתר ונענית: "מרים בת יחזקאל, מן היהודים אשר בשושן." היא מחייכת ולוחצת את ידי, ואז לוחשת חרש: "מרדכי ציווה עליי להסתיר את שמי ומוצאי." אני משיבה לה חיוך ונענית: "הוא ביקש ממני לדאוג לך, לדרוש בשלומך." היא מהנהנת, ואז אני שומעת את הגי קורא בשמי. אני מושכת בכתפי ונעלמת לתוך בית המרחץ. מרגע זה ואילך הדסה-אסתר ואני צמודות זו לזו. אני מוסרת לה מדי יום את דבר מרדכי אליה – את מצוותו לא להגיד את עמה ומולדתה, כמו גם דרישות שלום יומיומיות, מיני מאפה שהוא מעביר לי בגניבה ואף איגרות. אסתר נצמדת אלי – מחד, נרעת מלהתרועע עם הנכריות, ומאידך חוששת להתקרב ליהודיות יתר על המידה ולחשוף בכך את זהותה. אני לומדת להעריץ את אמונתה התמימה, הפשוטה, בכךך שכל דבר שקורה לנו מכוון אלינו מהקדוש ברוך הוא. יום אחד היא באה לקראתי בחיוך קורן, מושיטה לי איגרת. "אחד היהודים בשוק נתן לי את האיגרת הזאת עבורך," היא אומרת כששבה מטיול ארוך בשושן – מסתבר שהמלך אחשוורוש רוצה שמלכתו העתידית תהיה בקיאה בנתיבי שושן הבירה, ולכן אחת לשבוע יוצאות הנערות שאינן בנות שושן לסיור ברחבי העיר. אני מביטה בחותם המוכר לי היטב ושוברת אותו בלהיטות כדי לגלות את שכבר ידעתי – שהאיגרת היא מנתנאל. אני קוראת בשקיקה את המילים הרכות, המלטפות *** היום הגדול הגיע. הערב אני עתידה לבוא לפני אחשווורוש. את כל יום אתמול ביליתי בבכי ובתפילה נואשת שיקרה הנס ואני לא אבוא לפני המלך, כך שאני מגיעה אל המלך בעיניים נפוחות מבכי ואף אדום. אני לא במיטבי, ולא אכפת לי. אני עומדת מול המלך. הוא שונה בהרבה מהדמות שציירתי לעצמי דרך הסיפורים ששמעתי עליו והרושם שהוא יוצר כשהוא יוצא להסתובב בעיר. ציירתי לעצמי אדם שמן, תאוותן ונוח להשפעה. אדם שמקבל כל דעה שיתנו לו יועציו, אדם נטול מחשבה עצמאית. כבר במבט ראשון אני עומדת על טעותי. האדם הניצב מולי הוא כל כולו ערמומיות. אני יכולה כמעט לראות את המחשבות מסתחררות בתוך ראשו, תוהות האם קשר נישואים איתי יכול להיות שימושי עבורו מבחינה קולו של המלך מנער אותי. "מרים. מן היהודים את, נכון?" אני מאשרת. "ומה דעת היהודים בשושן על היחס שנותן אני להם?" שואל המלך. אני מופתעת. לא ציפיתי לשאלה כזו, שאלה שמקרבת איכשהו את האישה לפוליטיקה של אחשוורוש. אני עונה במבוכה "הם אסירי תודה, אדוני." בבוקר אני עדיין ניצבת בחדרו של אחשוורוש באי נוחות, להוטה להימלט מחדרו. הוא מחייך אליי חיוך זאבי ואומר: "את יכולה ללכת, מרים. אראה אותך מחר במשתה. עתיד אני לבחור היום את כלתי." אני קדה קלות ויוצאת, נסערת. יודעת שצדקתי כשאמרתי שהוא לא מביט בנו כלל, אלא רק בפרטים היבשים של מוצאנו וייחוסנו. למעשה, אני מבינה שלא אכפת לו מי מהנערות תהיה אשתו. הוא יודע שתמיד יהיו לו את כל הפילגשים בהרמון. למלכה עליו לבחור כשאני יוצאת החוצה לבסוף, האדם הראשון שאני רואה הוא נתנאל. הוא עומד שם בעיניים דומעות, כאדם ששעולמו חרב עליו. אני מבחינה בסידור שבידו, המוכתם בדמעות. אני רוצה לחבק אותו, אבל יודעת שאיני יכולה. כעת אני כבר יודעת שלעולם לא אוכל. כשהוא קורא לי חלושות אני מסבה את מבטי. הוא מתקרב אליי, ואני שומעת אותו אומר: "אנחנו יכולים לברוח, מרים. אנחנו יכולים לעלות לארץ ישראל ולבנות שם את ביתנו. את לא מוכרחה להישאר בבית הנשים, מרים. נוכל להימלט! תראי שנוכל!" הוא לופת את כתפי, מנסה לגרום לי להסכים. הוא מדבר על תוכניתו ללכת לארץ ישראל, מספר לי שיש שיירה היוצאת היום משושן לארץ הקודש. אני רוצה ללכת איתו. אני יודעת שאלך איתו גם עד סוף העולם, אבל

צולם בכלא עכו. ניסן התשס"ט.

יום כ"ה בסיוון. שנת ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם, שנת 68 לספירה הנוצרית. חנניה השקיף על העיר ממרומי מצודת האנטוניה. מהמגדל הדרום-מזרחי, בו עמד חנניה והיה הגבוה ביותר, היה ניתן לצפות על חלק ניכר מן העיר. הוא הבחין ברעיו הקנאים מכים אישה צעירה המגוננת על תינוקה. הוא הסב את פניו לעבר הר הבית. רבי ישמעאל, הכהן הגדול ניצב למולו, צופה בו. רבי ישמעאל מתנגד לקנאים, ידע. מה עלה בראשו כשגילה שגם אני הצטרפתי אליהם? הוא תהה האם יכול דודו, רבי ישמעאל, לראות כי הלוחם הניצב במרומי המצודה חנניה ניסה לגרש את המחשבות ממוחו. עלינו להילחם! עלינו להנחיל לעמנו את החופש, ואפשר לעשות זאת רק דרך מלחמה! ניסה להשקיף על העיר, לראות האם הרומאים קרבים, אך עיניו סבו שוב ושוב להביט ברבי ישמעאל הניצב דומם ברחבת הר הבית. הוא נראה כך כמלאך. עלתה בדעתו מחשבה מהירה, יפה כמלאך, ופניו אפופות בקדושה שכזו... הוא תהה האם זו התגלות, האם כשרמז רבי ישמעאל על ענקי התורה של ירושלים הנשחטים, בעצם חשף לפניו מעט מצפונות "שלום עליך, חנניה." חנניה נעור מהרהוריו לשמע קולו של חברו, שמעון, אף הוא מן הקנאים. "שלום, שמעון" נענה. סוף כל סוף, שמעון בא לפטרני מן התצפית הארורה הזו, חשב לעצמו. "השמעת מה אמר אמש דודך, רבי ישמעאל?" שאלו שמעון. חנניה נד בראשו. "הוא מבקש את הקנאים לחדול ממלחמתם. מבקש הוא שניכנע." חנניה לא ענה. מתאים לרבי ישמעאל, לדרוש מהקנאים לחדול, והכל למען שלומו של ישראל, ולו של ישראל אחד מני אלף. אף באותה פעם, בה ביקש בקשה מהקדוש-ברוך-הוא בקודש הקודשים, אותה בקשה-ברכה הייתה: "שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין". לפנים משורת הדין. אין אדם הנוהג לפנים משורת הדין "חנניה?" הוא הרים את מבטו אל שמעון. "סלח לי, שמעון. נסחפתי בהרהוריי." "אני יוצא להרודיון. אני ויונתן ואלישע. איננו יכולים להיאבק בירושלים, בזמן שכל חכמי העיר מתנגדים למלחמתנו. אנו יוצאים, להמשיך להילחם במקום אחר. התבוא עמנו, חנניה?" חנניה ענה במהירות, בלי לחשוב. "לא. לא אבוא. נולדתי בירושלים ואשאר כאן. אלחם כאן עד טיפת הדם האחרונה, גם כמנודה וכבריון. ירושלים – עירי היא. ואני אלחם למענה, גם אם לבדי אלחם. היו שלום, שמעון." "ובכן, חנניה, מעריץ אני אותך על עוז רוחך, גם אם לא הייתי נוהג כאשר בוחר אתה לנהוג. אני אצפה על הרומאים מכאן כעת," אמר שמעון, ולאחר שתיקה קצרה הוסיף: "היה שלום, חנניה." חנניה ירד מהמגדל כמעט בריצה. ### יום כ"ה בסיוון. שנת ג' אלפים תת"ל לבריאת העולם, שנת 70 לספירה הנוצרית. חנניה השקיף על העיר ממרומי מצודת האנטוניה, מהמגדל הדרום-מזרחי. הוא העביר את מבטו על הבתים המהודרים של העיר העליונה, תוהה האם יש להם מה לאכול שם, במקום ממנו מגורשים הקנאים שוב ושוב בחרפות. אל פיו לא בא אוכל זה שבוע ימים לפחות. נראה שגם לעשירי ירושלים אין אוכל, ציין לעצמו במרירות, למראה הגופות המבאישות ברחובות. אי שם הבחין בשני קנאים עטים על דלתו הסגורה של בית. אותו מנהג מתועב זה שלכם, שמע את קולו השקט, חנניה סרק במבטו את רחבת הר הבית, שהייתה כמעט ריקה מאדם. כל מי שהיה בה הביט באימה אל נקודה מסוימת ברחוב ליד המקדש. חנניה הפנה לשם את מבטו, רואה שם את דמותו התמירה של דודו, עומדת לצד רבן שמעון בן גמליאל ו...ארבעה רומאים, שעל פי מראם נראה כי מכובדים וחשובים הם. הוא נטש את משמרתו וירד בדהרה אל המקום. חנניה הספיק לשמוע את הרומאי אומר לרבן שמעון ולרבי ישמעאל: "ובכן, מי יהרג תחילה? כהן או נשיא?" רבי ישמעאל החל לומר לאותו רומאי מתועב: "אני כהן גדול בן כהן גדול, מזרעו של אהרן הכהן. אני אהרג תחילה." מסרב לראות במותו של רבן שמעון בן גמליאל, הנשיא, אך רבן שמעון הקדימו. "אני נשיא בן נשיא, מזרעו של דוד מלך ישראל. אני אהרג תחילה." "אני אהרג תחילה, ואל אראה במיתת חברי." אמר רבי ישמעאל. חנניה הבחין פתאום בכך שמבטו של רבי ישמעאל נדד מפניו של הרומאי, וכעת הוא נח עליו, כשעל פניו שפוכה הבעה כאובה, כאילו אומר: צר לי, חנניה, צר לי שלא יכולתי אפילו להיפרד ממך כראוי. חנניה נד לו בראשו לאמירת שלום אחרון, והעיף מבט ברומאי. כשהחזיר את פניו אל דודו, מבטו שוב נח על הרומאי, כאילו לא ידע שגם בן-אחיו עומד בקהל. "ובכן, זה אומר אני אהרג תחילה, וזה אומר אני אהרג תחילה," אמר הרומאי בנימת זלזול, "הטילו גורלות ביניהם!" ציווה. הפילו גורל. חנניה קיווה שרבי ישמעאל יהרג ראשון, אך הפור נפל על רבן שמעון בן גמליאל. הרומאי ציווה שיכרתו את ראשו. חנניה ידע שלא יוכל לשאת את מבטו של רבי ישמעאל ברגע שבו יבצעו את גזר הדין הנורא ברבן שמעון, ונשך את שפתיו, לבל יפרוץ אל הרומאים ויהרוג בהם. אם אתפרץ לשורותיהם, ידע, אל-נכון כי יהרגו רבן שמעון עמד זקוף, מוכן לביצוע גזר הדין. חנניה הסב את מבטו, אך שב והביט בנעשה לקול צרחה שלא מן העולם הזה. הוא ראה את רבי ישמעאל אוחז את ראשו הכרות של רבן שמעון, וניסה להבין את המילים אותן זועק דודו: “זו תורה וזה שכרה?! הלשון שהייתה מבארת התורה בשבעים לשונות, איך עתה לוחכת את העפר???" הס נפל בקהל, ושעה ארוכה נשמעו רק יבבותיו של רבי ישמעאל. "קום!" נשמע קולו של הרומאי. "ביקשו פה לחוס על חייך, יהודי, משום שנאה אתה יותר מכל אדם שנראה אי פעם, אך יהודי אסור לו להיות טוב מרומאי, ולכן אתה – יפשיטו את עור פניך, עד שתמות מהכאב!" רבי ישמעאל שתק. "התחילו במלאכה!" ציווה הרומאי. חנניה שב והסב את מבטו. הוא לא יכול לראות אותם הורסים לאט את דודו, ולכן שב ושינן לעצמו: אל לי לפרוץ לתוכם כעת. עוד תבוא נקמה! הוא החזיר את מבטו לקול זעקה גדולה ומרה. הוא הביט במה שנשאר מפניו היפים של רבי ישמעאל, והבין שזעק מפני שהגיעו הרומאים למקום התפילין. התפילין, שהיו כה חביבות על רבי ישמעאל. הרומאי שאל את רבי ישמעאל: "עדיין בוטח אתה באלוקיך?" חנניה ידע מה תהיה תשובתו של רבי ישמעאל. "עדיין. תמיד." באותו רגע נשתררה שתיקה כבדה ורועמת במקום, וכל ירושלים ידעה: רבי ישמעאל בן אלישע, הכהן הגדול מת. חנניה לא יכל לשאת את מראה הגופות, וחמק בריצה לסמטאות האפלוליות של העיר, עד שהגיע למרגלות הר הבית ועצר, יודע שטמא מת הוא, ואסור הוא לעלות אל הר הבית. הוא חש את הדמעות חונקות את גרונו והתיישב על הארץ, קורע את בגדו ובוכה ובוכה ובוכה... הוא שמע את קולו של רבי ישמעאל נזעק באזניו באלפי קולות: חנניה, מכיר אני אותך מהיום בו נולדת. אולי תכיר בצדקתי רק לאחר שתובילו אותנו אלי-חורבן, אך אתה תכיר בה. יבוא היום בו תראה את הרומאים הורגים את אחד מענקי התורה של ירושלים, ואז תבין את דברי. תבין כיצד הובלתם אותנו לחורבן שיבוא באותו יום. רבי ישמעאל צדק, כרגיל, הוא הבין עכשיו כיצד הוא זה שהוביל את ירושלים לחורבן, שילך ויקרב מהיום, הבין שהוא זה שהוביל חנניה הניח את נשקו על הארץ. לא אשוב וארים סכין כנגד יהודי, נשבע. והלך מהמקום, נבלע בצללים.

"בואו! אל תהיו פדלאות!!" צעקה יערה לעבר הקבוצה שלה. אוף, הן תמיד ככה ב'סוף הדרך'. הולכות מאחורה ולא מתלהבות. היא, יפעת ושני רצו מקדימה, אורית רצה מאחוריהן, נקרעת בין הרצון לרוץ, להשתתף, ליהנות במשחק בדרכה שלה, לבין הרצון להיות עם הקבוצה, ללכת אתן, להחליף צחוקים יחד. הרי החוויה היא להיות עם כולן, לא לרוץ לבד מקדימה. כלומר, עם עוד שלוש בנות, לא לבד... היא האטה. "נעמה, בואי נרוץ קצת, אתן הולכות לאט!" אמרה לחברתה. נעמה משכה בכתפיה. "אין לי חשק להזיע, וממילא אף אחת לא רצה." השיבה. זו הייתה טעות לומר את זה. המשפט הזה תמיד הדליק את אורית. "מה," אמרה בעלבון מסוים, "אז בגלל שאף אחת לא רצה אז גם את לא תרוצי? את לא תיהני בדרך שלך כי שתי בנות החליטו ללכת מאחורה, וכולן חייבות להידבק אליהן כמו דבורים לדבש?!" "אורית, אנחנו הולכות מהר, אבל לא מתחשק לנו להזיע." התערבה רעות. "כן," אמרה לפתע אפרת, המדריכה, ששתקה עד עכשיו, "אני גם לא רוצה להישרף, אבל אנחנו באמת הולכות מאד לאט." "זאת ההליכה המהירה שלי." הצהירה רעות, "תעשו מה שבא לכן." אורית השלימה באנחה עם העובדה שתצטרך ללכת מאחור, יחד עם כולן. יערה, יפעת ושני נעלמו מטווח הראייה, התקדמו יותר מדי. "הי, יש ברמזור עכשיו ירוק-ירוק," אמרה אורית לאפרת ונעמה. השלוש החישו קצב. כנראה ששאר הקבוצה כבר הגיעה כשהיה אור אדום, כי מהר מאד הן כבר לא ראו אותן. "אפרת," אמרה נעמה, "למה בסוף אין שבת קבוצה?" עננה חלפה על פניה של אפרת. "כי כשהתקשרתי לבנות להודיע על השבת, כל אחת עשתה לי פרצופים, ובכלל, את ורוני לא יכולות..." "נכון אמרתי לך שיש בנות מסוימות שאם הן לא יכולות אז הן ידאגו לזה שלא תהיה שבת?" אמרה נעמה, "אז דברתי שלשום בסניף עם יפעת, ואמרתי סתם ככה שאני לא יכולה השבת לבוא לשבת קבוצה כי בני-דודים שלי באים אלינו, והיא אמרה לי: 'כן, גם עדי לא יכולה, היא נוסעת לסבתא שלה.'," זהו. אורית כבר הבינה, שמפה הלשון-הרע והרכילות יחגגו. נכון שהיא משתדלת שלא לדבר ולא לשמוע לשון הרע, אבל היא לא יודעת את הדרך, ובכלל, מה יהיה כזה גרוע אם עוד פעם אחת? הרי זה ממש לא בכוונה לשמוע לשון הרע, אני רק צריכה לדעת את הדרך... שום דבר לא השתיק את מצפונה, אבל היא החליטה להמשיך עם אפרת ונעמה, ולהסתפק במלמול: 'די, די, זה לשון הרע...', שהן בקושי שמעו... " – אז יפעת הודיעה לי ש'אם ידחו זה יהיה בגלל עדי, (שיש לציין שהיא החברה-הכי-טובה של יפעת, כמובן,) ולא בגללך.' הנה לך-רואה? זה מוכח! ולא היה לה סיבה לומר את זה, רק כי עדי חברה טובה שלה! שאלתי אותה-היא אפילו לא רמזה את זה-היא אמרה בפירוש! איזה חצופה – גם אורית שמעה את זה, נכון, אורית?" סיימה נעמה, "מה? אה-כן, נכון," מלמלה אורית. היא לא עקבה. "אפרת, מה נעשה אם יערה, יפעת ושני לא יחכו לנו?" שאלה, "מה השאלה, הן יחכו!" הופתעה אפרת. אורית לא הייתה בטוחה, אבל היא לא אמרה דבר. הן הגיעו לתחנה הבאה. "הי, אפרת, אורית, נעמה," קראה חרות, ילדה מהקבוצה שמתחת, "יפעת, שני ויערה עלו לבניין הזה. יש דיסק שצריך לשמוע." אורית נדהמה. מה, הן עלו לדפוק בבתים כדי לבקש לשמוע את הדיסק? כנראה שכן, כי סריקה מהירה של השמות על תיבות הדואר הבהירה להן שהן לא מכירות אף אחת מהמשפחות. היא שיגרה לעבר אפרת מבט מהיר של 'אמרתי לך', ואז אמרה: "הנה כולן. בואו, אנחנו פה!!" הבנות הגיעו. "לצלצל באינטרקום של אחת המשפחות?" שאלה נעמה. הן צלצלו, בסופו של דבר, אבל בטעות. "מי זה?" נשמע קול, ניכר היה שהמדבר הוא אדם זקן. אורית הרהרה-הוא חי לבדו? קשה לו לחיות כך, בבדידות, או שבדומה לאנשים מעטים-הוא נהנה מהדירה חסרת החיים, הדוממת? היא לא ידעה להחליט. היא רצתה לומר לו משהו, להצית פינה בלב, אבל היא לא ידעה מה לעשות, וגם לו ידעה, הייתה מתביישת לומר זאת בנוכחות הקבוצה. היא ראתה שהבנות האחרות שותקות, ולכן אמרה לאחר שתיקה ארוכה, במהלכה חזר האיש על שאלתו מספר פעמים- "אממ... במקרה יש לכם בבית שלוש בנות שעלו לדפוק כדי לשמוע דיסק?" התחביר לא היה מי יודע מה, אבל מי שם על זה במקרים כאלו? "לא, אבל מי זה?" שאל הזקן בעקשנות, "אהה... אנחנו, קבוצה, מעזרא... יש לנו סוף הד – " החלה להשיב, אבל הזקן ניתק את הקשר. בדיוק אז ירדו יפעת, יערה ושני. אחרי צעקות רבות, הן התקדמו לעבר תחנת האוטובוס. האוטובוס, בהתאם לכללי המרפי הנוקשים, לא הגיע גם לאחר חצי שעה של ציפייה. הקבוצה שמתחתיהן החליטה ללכת ברגל, בעוד קבוצתה שלה החליטה שהכי מגניב להגיע באיחור של בערך שעה וחצי. לכי תביני אותן, משוגעות. לבסוף הגיע האוטובוס. הן עלו עליו, נדחפות כמה שיותר. אורית העיפה מבט על הנהג. הוא נראה כאילו היום שעבר עליו לא היה מי-יודע-מה. בטח קשה להיות נהג אוטובוס, כשכל הנוסעים מטרידים אותך... האוטובוס הגיע לתחנה, והן ירדו. הבנות שהיו בתחנה של סוף הדרך חיכו רק להן. כרגע-איחור של חצי שעה. הן היו צריכות ללכת לענק הוידאו, דרך שלוקחת בדרך כלל חמש-עשר דקות. הפעם היא לקחה חצי שעה. הן הגיעו לענק הוידאו, והודיה, שעמדה שם, אמרה להן: "אני מחכה פה שעה רק בשבילכן!" לא יותר מקצת ייסורי מצפון, והרבה נסיונות להעיף אותה משם - 'היא תהרוס לנו את הכניסה הדרמטית!' נו, באמת. חשבה אורית. בשביל זה שווה לדפוק בן אדם? השעה הבאה חלפה לה בעצלתיים, והן סוף כל סוף היו בדרך לנקודת הסיום... *** "אוף! הקבוצה של אפרת לא מגיעה!" אמרה רחלי לטליה, חברתה הטובה, "אני צריכה לחזור הביתה היום, וזה בכלל לא פייר – אני מתערבת איתך שהן בכוונה מאחרות!" טליה לא הגיבה, אבל רגשות זעם הציפו אותה. מה הן חושבות לעצמן-גם אם אני לא אומרת את זה, אני לא נהנית להישאר פה שעות על שעות ולא לעשות שום דבר! יש לי חיים משלי, ויכולתי לעשות עוד אלף דברים עכשיו... חשבה במרירות. המחוגים בשעונה של טליה התקדמו במהירות-כבר שבע! אני חייבת לחזור היום הביתה, רחלי צודקת, חשבה. הן עושות את זה בכוונה!! אוה, הנה הן! ואכן, קבוצת הבנות שהגיעה הייתה קבוצתה של אפרת. 'טקס' העלאת הקבוצות החל זמן מה לאחר מכן. בסוף ה'טקס', אמרה הקומונרית: "לשירת ההמנונים הקהל יעבור לדום." כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה... המילים חלפו על פניה של טליה. אפילו לדום שכחה לעבור. כשהגיעו להמנון התנועה, התנערה לפתע, וניסתה להתעמק פעם בחיים במילים. עוד לפני שהספיקה לנסות, החלה שירת ה'אני מאמין'. חיוך נח על שפתיה של טליה כעת. היא הבינה את השדר שניסה האיחור לומר לה: לו כולם היו מצפים למשיח כמו שציפינו לקבוצה של אפרת היום, היה הרבה יותר טוב! הוא היה חייב לבא! כולם היו מחכים לו, משתוקקים שיבוא, ממש כמו שרצינו שהקבוצה של אפרת תבוא! איזה טוב היה יכול להיות! היא הרהרה במילים- אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.

אלישע שמע את אליהו קורא לו. הוא יצא מהבית, וניגש אל אליהו, שהפליט מילה אחת: "בוא." הם הלכו בדממה, רועדים קלות מצינת הלילה. בני הנביאים נגשו לאלישע, ואמרו לו: "היום ד' לוקח את אליהו, אדונך." אפשר לחשוב שהוא לא ידע בעצמו! למה אליהו משאיר אותי פה, לבדי?! למה אני לא יכול למות יחד אתו? הפחד הכה בו. "אלישע, הישאר פה. ד' שלחני כעת לירדן." אלישע השפיל מבט. "לא, אמשיך אתך." אמר. כמה כוחות נפש שלוש המילים האלו סחטו ממנו! אמשיך אתך-הלוואי הלוואי הלוואי שעד הסוף, שאפילו המוות לא יפריד בינינו! אני פוחד להמשיך בלעדיך, אליהו! א-לוקים, אני פוחד! אליהו קם, הזדקף ונטל את מקלו. הוא, אלישע, וחמישים מבני הנביאים החלו ללכת לכיוון הירדן. הם התנהלו באיטיות, וכשהגיעו לירדן, הפציעה החמה לפתע. זהו סימן? הרהר אלישע, סימן בשבילי, בשביל כולנו, בעצם, שתקופה חדשה מפציעה? מחר השמש תזרח-ואליהו לא יהיה אתנו. זה לא יהיה הוגן! אליהו רמז לו להתקרב אליו. כעת, עמדו על גדת הירדן, ואליהו נטל את אדרתו. הוא הכה את המים, ואז עבר בהם, יבש לחלוטין. אלישע הבין שכוונתו של אליהו היא שהוא יבוא בעקבותיו, וגם אם לא הייתה זו כוונתו אלישע היה בא, זה לא שינה דבר... לאחר שעברו את הירדן, פנה אליהו אל אלישע, ושאל: "מה אעשה לך, לפני שאלקח ממך?" אלישע נרעד. למה אליהו אומר את זה? ברגע זה הוא הפך את זה למציאות. למה הוא חייב לעשות לי את זה? נכון שכל אחד צריך למות, אבל... הוא שתק עוד זמן-מה, ואז אמר: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי." מילותיו חתכו את האוויר, ולפי הבעת פניו של אליהו, הבין הכל. אליהו אמר לו לאחר רגעים מספר-"הקשית לשאול." הייתה זו, בעצם, דרך אחרת לומר: מצטער, חביבי, אני לא יכול לתת לך יותר ממה שיש לי. אבל אליהו הפתיע אותו, באומרו: "אם תראה אותי נלקח ממך, יהיה לך כאשר בקשת. אם לא-מצטער. זה יותר ממה שאני יכול." אלישע התגבר אך בקושי על הדחף לחבק את אליהו, לפרידה. אז הוא הולך. נגמר. איבדנו אותו, איאלץ להמשיך לבדי. אני מקווה שאהיה מספיק חזק. הם המשיכו ללכת, מדברים על תפקידו החדש של אלישע, אך לפתע הופיע רכב עשוי אש, הרתום לסוסים שהיו כל-כולם אש והפריד בין אליהו לאלישע. לפני שאלישע הספיק לומר מילה, שמע את אליהו במעומעם: "שלום, אלישע! בהצלחה!" אלישע נסוג מעט. אז כנראה אני רואה איך אליהו מסתלק מעלי. הלוואי ולא ראיתי! הוא לא הצליח לרסן את חששו מן העתיד, וצעק: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו," הדמעות זלגו מעיניו, גם בלי שרצה. אבוד. לא אראה עוד את תמיד אליהו היווה בעבורו הרבה מאד. פעם, בתחילת התנבאותו של אליהו, העריץ אותו אלישע הערצה חסרת גבולות. אחרי שנודע לו שהוא ימשיך את אליהו כנביא, ונלווה אליו פעמים רבות, נוצרו ביניהם קשרים של אהבה. עכשיו, ידע אלישע, אליהו עזב. לעולם. הוא ניסה להתגבר על בכיו, אך לא הצליח. הרים את אדרת אליהו שנשרה מעליו בעת עלייתו, והכה בה על המים, פורק את כאבו.

לך-לך מארצך, מולדתך, בית אביך, אל ארץ לא נודעת. הרחק. אור, חום ופריחה לא יקדמו את פניך, רק האמונה אותך תחזק. ארץ טובה, אך שכוחה ואובדת, ארץ יפה שניטשה. בניה עזבוה עת חשכה יורדת והיא נותרה לה, תשושה. אלפיים שנה של גלות היא עברה ועוד היא עומדת צופה לצפון, מערב, ממלמלת תפילה- "מה תקווה תביא בכנפה?" אבדה מעצמה חלקים עצומים, האם שגורשה מעל פני בניה מחכה לאחד שיבוא לפעמים, להבריח אבלות מפניה. שיפריח שממה, שייטע פה כרמים, שיגן באש ודם. שיהיה נאמן, שיוכיח בנים, שמיהרו כך לנטוש את אמם. בשעות של הליל - בלי כוכב היא יושבת ברגעים אפלים בלי תקווה, פתע אז ברמה קול האם הכואבת - "שחר לא יעלה, הארץ לא די טובה." כשחולפות שעות הייאוש מתאוששת, מבחינה בקרן אור בודדה. מביטה בה, נרגשת, "הרי לכם - השחר בא!" עת שחר מפציע באים הבנים שיירה נבוכה של חוזרים אל ארצם, והארץ - שוקטת. ושבו בנים לגבולם. ארץ ישראל - סליחה!

"הנכנסין חולקין בצפון. תנו רבנן: הנכנסין חולקין בצפון - כדי שיראו שהן נכנסין, והיוצאין חולקין בדרום - כדי שיראו שהן יוצאין. בילגה לעולם חולקת בדרום. תנו רבנן, מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה ע"ג המזבח, ואמרה לוקוס לוקוס (זאב,זאב), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד להם בשעת הדחק ! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה... " (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נו עמוד ב) סוף סוף הגיעה המשמרת שלנו, השבוע שבו אנחנו באים לעבוד בבית המקדש. השבוע היחיד שבו ההרגשה היא שאנחנו באמת חיים, באמת ממלאים את ייעודנו כמשפחת כהונה. בכל שנה מחדש הציפייה לרגע שבו אגיע למקדש ואעמוד מול המזבח, להקריב קורבן לה', להרגיש כצינור המקשר בין מלך מלכי המלכים לעמו, מציפה אותי. אבל לא השנה. הפעם המצב שונה, הפעם אין העם רוצה בנו כשליחיו, כמי שבהם מתבטא החיבור בין אלוקינו לעמו. כן, זה אני. איתמר בן בילגה. הפרחח שכל ירושלים הייתה נחרדת דרך קבע מהתנהגותו הנלוזה, הגסה. הפרחח שנהג ליידות אבנים בציפורים. הפרחח שנהג לריב עם בני מתיתיהו ולכנותם "חזירים נטולי תרבות", הפרחח שכולם היו משוכנעים שביום מן הימים ימיט קלון על כל בית בילגה. איתמר, האח של מרים. תיקון: האח התאום של מרים. ככלות הכל, לא אני האדם שהמיט קלון על בית בילגה, אלא אחותי התאומה. למען האמת, אני סבור שאני האדם האחד והיחיד כבר ביום שבו הביאה אחותי את הנוכרי לביתנו, אמרתי לה שאין בינה וביני דבר. &&& "אבא, אמא, איתמר, ברצוני להציג בפניכם את אוזביוס. הוא ידיד טוב שלי, וכן אדם מכובד ובעל דרגה גבוהה בצבאו של אנטיוכוס." עיניה של מרים זוהרות. ברור שהיא מאושרת. ברור לי שאחותי, שחזרה אמש מבית דודינו שבבית חורון אוהבת את האדם הזה, ולא כידיד. אני מביט בו, מנסה לאמוד את מה שמסתתר מאחורי הפנים הבהירים והנאים, מאחורי השרירים המפותחים, שזועקים: "אני יווני". מה שאני רואה לא נושא חן בעיני. מסיבה שאינה נהירה לי, אבי ואמי מכניסים את הנוכרי לביתנו ומוציאים עבורו את מיטב המעדנים. אני מנסה לעקוב אחר השיחה הקלילה שמתפתחת ביניהם: שיחה הנוסבת רובה ככולה על המופע האחרון שנערך בהיפודרום. אט אט מתחוור לי שהורי ואני בקיאים בתרבות הזרה כמעט כמו הנוכרי עצמו, אם לא יותר ממנו. "איתמר," אני שומע את קולו. "נעים לראותך סוף כל סוף. מרים מדברת רבות על אחיה התאום. סבורני שהיא מעריצה אותך כל כך, עד שהאדם שייקח אותה לאישה יעמוד בפני רף גבוה הרבה מעבר לכוחו." אני רואה את המבטים שהם מחליפים ביניהם, ובאופן מפתיע – המצב חורה לי. קול זועק בתוכי: "יווני הוא! מה עלה בדעתך, מרים? להינשא לנוכרי? לבגוד כך בעמך?" מפתיעה אותי העובדה שבתוך תוכי אני מרגיש יהודי למרות הכל, שלמרות הזלזול שלי בקורבנות, "מרים אומרת, שאתה שואף להגיע ביום מן הימים לאולימפיאדה שלנו." "מרים התרחקה מהבית זמן רב מדי. זה זמן מה שאני חושב שהתכלית שעליי למלא בחיי שונה. זה זמן מה שאני סבור שעליי ללמוד תורה מפי גדולי הדור ולמלא את ייעודי כבן למשפחת כהונה כהלכה." למען האמת, מעולם לא עלה בי אפילו בדל מחשבה כזו, אולם הכעס שממלא אותי בראותי את אחותי עומדת ותולה מבטים מלאי הערצה בנוכרי דוחף אותי לענות תשובה זו, וברגע שהיא יוצאת מפי מתחוור לי שאני מתכוון ליישם את דבריי וללמוד תורה, לחזור לצור הפעם הנוכרי שותק. וכך גם הוריי ואחותי. אני קם מהשולחן ופונה אל מרים: "מרים, איני יודע מה אירע לך בבית דודינו. איני יודע כיצד קשרת את עצמך לעובד האלילים הלזה, אבל היטב יודע אני כי עד שלא תקומי ותתרחקי ממנו, לא אדבר איתך מטוב ועד רע, ורגלך לא תדרוך לעולם בביתי!" אני יוצא מהחדר בסערה, נדהם מדבריי לא פחות מהנוכחים בחדר. &&& איני יודע כיצד קרה לבסוף שעמדתי בדבריי. יודע אני כי כל דקה שבה קיימתי את נדרי והתרחקתי מאחותי, הייתה עינוי. יודע אני כי בליל חתונתה ישבתי בבית המדרש ולא למדתי מילה. בכיתי ובכיתי ובכיתי. אחרי שנישאה לנוכרי, הייתי היחיד במשפחתנו שישב עליה שבעה. לבדי הייתי, ולא היה עמי איש מלבד רבי ומורי, יוחנן בן מתיתיהו. השתעשעתי במחשבה שמצחיק שהאדם האחד שבא לנחמני באבלי על אחותי הוא האדם ששנא אותי כל כך בילדותו, שירש אבל גם הידיעה הברורה שלי שאחותי תינשא לנוכרי, גם הזכרון שלי את השיחות שנוהלו בביתנו על כך שהקורבנות הנם רצח, שכל תפקידה של עבודת הקודש הוא למצוץ את דמם של ישראל ולבזבז את כספם, לא הכינו אותי לְמָעֲשֶׂהַ של מרים. לזלזול האין סופי הזה בבית המקדש. תמיד הבטתי על מרים כעל האדם היחיד במשפחה שבאמת אוהב את עבודת הקורבנות, שחושב שיש בה קסם כלשהו. תמיד זכרתי אותה בתור הילדה שעמדה והביטה בהערצה בכהנים העושים &&& "איתמר," פניו של יוחנן בן מתיתיהו שונות היום. הוא רציני ואבוד ונואש ועצוב. תערובת רגשות שלא נראית פעמים רבות על פניו של איש רוח אופטימי כמוהו. נראה כאילו הקרקע שעליה עמד עד עתה נשמטה. בדחף רגעי אני מחבק אותו, והוא מתרסק בזרועותיי. "איתמר, הם טימאו את ההיכל! את היכל ה'! ראיתי אותו. הכל זועק חורבן ומוות וטומאה. הם הציבו צלם בהיכל! הם עושים מירוצים על הכבש המוביל למזבח! איתמר, הם מתייחסים לבית המקדש כאילו "מרים? מה לה ולכל זה?" "אחותך – האישה הארורה, המתיוונת הזו! היא הייתה עמם כשנכנסו להיכל. ראיתיה, והיא ראתה אותי. היא נכנסה כשהיא נעולה בסנדליה העדינים, המעוצבים! כשהבחינה בי קמה ובעטה במזבח. בעטה בו פעמים אחדות והתריסה כנגד עבודת הקורבנות, כנגד הקדוש ברוך הוא! יכול אני לשמוע אותה אף עתה, ברגע זה ממש: 'לוקוס, לוקוס! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד להם בשעת הדחק!' מה היה לה? מה הביאה לומר דבר כזה? ארורה תהיה, יוחנן מביט בי בשתיקה. "איתמר, חכמים הטילו עונש על כל משמר בילגה. מעתה, ביום שבו תשוב העבודה לבית המקדש, משמר בילגה ייאלץ לאכול את לחם הפנים תמיד בצד דרום. מעתה שוב לא יהיו למשמר בילגה טבעת ליתן בה את צוואר הבהמה בשחיטה ולא חלון בו יוכלו לשמור את סכיני השחיטה. בני בילגה ייאלצו כעת לבקש את חסדם של בני שאר המשמרות כדי שיוכלו לעבוד בבית המקדש כהלכה, מעתה ועד עולם." &&& וכעת – הנני עומד לפניכם. שנים קשות של מלחמה בלתי פוסקת עברו עלינו, שנים שבהן אבדו רבים שלא ישובו עוד. ועתה, אחרי חמישה קרבות שלחמתי לצדם של בני מתיתיהו, אני ניצב מול הרגע שלו ציפיתי יותר מכול: היום, לאחר שטיהר יהודה המכבי את בית המקדש, בשבוע הבא יגיע תור משמר בילגה לשרת בבית ה'. בפעם הראשונה יהיה עליי לבוא לבית המקדש כאורח, כבן למשפחה בוגדנית ומקוללת. בפעם הראשונה יהיה עליי ללכת כעני הפושט יד ומבקש כן, זה אני. איתמר בן בילגה עומד לפניכם ומבקש את מחילתכם. מבקש לומר, אין באפשרותי להתנצל ולבקש את רחמיו של עם ישראל. יודע אני, כי חטאתי יחד עם כל בני ביתי. שאם אנו לא היינו מי שהיננו, מרים לא הייתה מגיעה לעולם לנישואים עם נוכרי, ולעולם לא הייתה מדברת כך על עבודת הקורבנות הקדושה. אבל דבר אחד יש לי לומר: האם זה נכון לקנוס את משמר בילגה עד עולם? רוצה אני לגדל את בניי כיהודים כשרים ויראי שמיים, כאנשים שכל

עקיבא הסב עם משפחתו לצד השולחן. השמש נטתה לשקוע, ובני המשפחה ישבו לסעוד את סעודת הערב. אביו יסוֹן ברך על המזון, ובני הבית החלו לסעוד בדממה. עקיבא העיף מבט לעבר אביו, שישב בהבעה אטומה בכיסאו, לא מסגירה דבר מן המתחולל בנפשו. הלוואי שגם פני חתומות כך כעת, הרהר עקיבא, שחשש לשאול את אביו את השאלה שטרדה את נפשו.שאלה העלולה לפגוע בבני משפחתו בכלל, ובאביו, הכהן הגדול, בפרט. הם שתקו שעה ארוכה, ואז פנה יסון "הרב לימדנו מה חשובה היא מצוות הצדקה, כמה חשובה היא לפני הבורא, אבי." נענה. יסון נתחייך. "אכן, בני. מצוות הצדקה חשובה היא עד למאוד," פתח. הזעם והכעס שפעפעו בליבו של עקיבא רצו לפרוץ, לטעון כנגד אביו, כנגד הדרך השגויה, המושחתת, הצייקנית אותה ייצג. "אנו מצווים לתת משלנו לעניים. רבותינו אמרו לנו כי הדרך הטובה ביותר לתת צדקה היא – " "חשובה?" שמע עקיבא את עצמו זועק כנגד אביו, מנסה לעצור בשטף המילים שפרץ מפיו, אך הצביעות שבדברי אביו סחטה אצלו נקודה רגישה, והלהט שפרץ אל תוך דבריו היה נורא, מאיים, סוחף. "אבי, אם חשובה וחביבה כל כך מצווה זו לפני המקום, מדוע אנו יושבים כאן, בביתנו שבעיר העליונה, וסועדים את פת-ערבית שלנו ברווח, בזמן שאחינו יושבים בעיר התחתונה ורעבים ללחם???" צל-צלה של מורת רוח החל להצטייר על פניו האטומים של יסון, אך "מי אתה, עקיבא בן יסון, שתלמד את הכהן הגדול כיצד לציית לדרישות התורה לתת צדקה? מה יודע אתה על העיר התחתונה ומה שעשו האנשים המתגוררים בה? מי שמך לנזוף באביך?!" פניו של עקיבא נתעוותו מחרון. "אנשי ירושלים נופחים את נשמתם ברחבי העיר! המתים מתגלגלים ברחובות – אין מי שייקחם לקבורה, וגם אין די קברים, ואתה שואלני מי שמני לדרוש מאבי את האפשרות לרוץ ולעזור להם ככל יכולתי?!" יסון פתח את פיו להשיב לבנו באריכות, אך חזר בו ורק אמר: "אשמתם היא, שמתים הם ברעב." עיני עקיבא נתרחבו בתדהמה. "אשמתם???" זעק עקיבא מרות, "הם רעבים ללחם. במה אשמים הם, שאינם ממשפחות הכוהנים העשירות? תמיד סברתי, כי מתפקידו של הכהן הגדול לדאוג לבני עמו. אם כי, ככל הנראה טעיתי וגם אבי, הכהן יסון הנערץ, מן הפרושים, נגוע בגאווה הריקה הזו, ומסרב לעזור לאחיו הרעבים?" השאלה הנוקבת שזרק עקיבא הדהדה בחלל החדר. יסון נעץ בבנו מבט קשה, חודר, שלא הביע שום רגש. "אוכל לשני עשורים היה להם, לאנשי ירושלים, ובמו ידיהם שרפוהו, בגלל אותה קנאות ארורה שלהם, העלולה כל יום להמיט עלינו חורבן. הייתי עושה הכל למענם, אילולא שרפו את מזונם. ומה טעם אתן להם משלי? ישרפו גם את זה! רק להרוס הם רוצים – להשמיד ולהרוס, בשם המרד הזה שלהם!" "הם לוחמים על חירותם!" "ובתוך כך מחריבים את כל מה ששונה מהם! כל ניסיון לקרב אלינו עם אחר, שסוף-סוף לא יילחם בנו, כל ניסיון להראות גם לבני תרבות אחרת, נאורה, את אור התורה, הם הורסים! הם הורסים כל דבר! יבוא יום וגם את בית המקדש, את בית ה' הם יהרסו – והכל בשם החירות והחופש! לא אתן יד לדרך זו!" יסון צעק ללא שליטה, מפניו מעוותים. עקיבא חשש ממבטו של אביו. הוא ידע כי הגדיש את הסאה. ידע היטב כי מעולם לא דיברו אל יסון כפי שדיבר אליו "ואלו מילותיו של כהן גדול, שעליו ללמד סנגוריא על העם!" המילים בקעו מפיו של עקיבא כנגד רצונו. הוא ידע שהיה עליו לשתוק ולתת לאביו לדבר. "לא אתן שיגדל בביתי קנאי!" שאג יסון. אש שחורה בערה בעיניו, הבהירות והשלוות בדרך כלל, מוכנה להסגיר לרומאים גם את בנו-בכורו. עקיבא נשך את שפתו התחתונה שעה ארוכה, מוודא שהמילים שייצאו מפיו יהיו המילים שרצה לומר לאביו, ואז לחש: "חמום-המוח הארור שצמח בביתך הולך להצטרף אל אחיו הקנאים." הוא הסב את ראשו מבני משפחתו, להסתיר את הדמעות שחמקו להן מעיניו כנגד רצונו. הוא ראה את מרים, המשרתת שלהם, בת העיר התחתונה, יסון נשען על אדן החלון, מביט בגבו של בנו בכורו היוצא מהבית. "יסון," שמע את קולה של אשתו קורא לו, אך לא הגיב. "קרא לו לשוב." ביקשה. יסון נד בראשו לשלילה, עדיין לא מביט בה. עיניו היו נעוצות בהבעה המיוסרת, האבלה שעל פני בנו, בהליכה האיטית הלא-אופיינית לעקיבא, כאילו רגליו נאבקות לשוב אל הבית שעזב זה-עתה. "לא אניח לביתי להפוך למפקדה של קנאים." קולו רעד קלות. "תסגיר אותו לרומאים?" יסון חשב על בנו יושב בתא-כלא רומאי, אך הקשיח את ליבו כשהרהר במקדש העלול להיחרב. "לא אחפה על קנאים." חתם את הדיון בקול קשה. ›š עקיבא עמד לצד הבית, מביט בהמון המשולהב העומד מחוצה לו. קריאתו של אליעזר בן חנניה עוד הדהדה באוזניו: "עלינו לגרום למנוולים אנשי העיר העליונה להבין כי המרד גם שלהם הוא, כי גם הם זקוקים לחופש, לא לחיות תחת שלטון זר! עלינו לפעול, וחושבתני שהצעד הנכון לעשות הוא לשרוף את ביתם, את בית הכהן הגדול!" ההמון דמם באימה כשסיים בן-חנניה את דבריו. דממת מוות. לשרוף. את ביתו של הכהן הגדול. "לא!" רצה עקיבא לשאוג, "אל לכם להחריב את הבית, את בית הכהן הגדול! עלינו להסביר בדרכי שלום ואהבה! אל לנו לפעול כנגדם בבריונות, כי זו לא תועיל. אחים הם לנו," רצה לזעוק, "רוצים בטובתנו ובשלום עמנו בדיוק כפי שאנו רוצים להעלים את הנתק הנורא עמם. " רצה לומר, אך זֶכֶר אותו ערב אחרון, אותה סעודה בה גורש מביתו בבושת פנים, עצר בעדו. מילותיו של אביו הדהדו באוזניו, סוחפות אותו אל הלילה ההוא: "אינם ראויים לשם ישראל!"..."לא את ביתו. לשעבר.

בס"ד. לאלו מבינינו שיצא להם לראות את "מלחמת הכוכבים"...

אלישע ישב בבקעת גינוסר, טומן עיניו במגילה מצהיבה מרוב שימוש. עוסק היה בפרשת כי תצא, בשילוח הקן. "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים", קורא היה את המילים, הופך בהן כה וכה. במרחק לא רב צדה עינו דמות מטפסת על דקל. נער היה זה, שהיה מטפס במיומנות. אלישע נתקרב אליו, תוהה מה ראה לו זה, לטפס על דקל גבה קומה זה. משקרב לעץ הבחין בקן ציפור, שנראה היה כי הוא מגמת פניו של הנער. הנער משך וכי מה חשבת? אמר קול קטן בראשו, שיבוא ברק ויפגע בנער? לאו. ודאי ייפגע ביום מן הימים, בטרם יארכו ימיו. חוכך היה לאיזה מן הקולות להאזין, כשעלה בדעתו לפתע כי מצוות שילוח הקן אין עונשה מוות, אף ששכרה אריכות ימים. סב לאחוריו ושב ללימודו. מששקעה החמה נטל את ספרו ושב לביתו דומם. ÿÿÿ למחר יושב היה שוב בבקעת גינוסר, מוסיף לעיין בספריו. היום לא היה בו מן הריכוז של אתמול, ולנגד עיניו עלתה כל העת תמונת הנער הנוטל את הביצים לעיני אמם, ואז יורד וממשיך בדרכו בלא פגע. שוב צדה עינו נער המטפס על דקל. תנועות הצעיר הורו כי אין הוא בקי בטיפוס, ואלישע חשש שמא תתרופף אחיזתו וייפול. לבסוף, מקץ זמן רב הגיע הנער לקן ציפור. נראה היה כי הוא מהסס, אך לבסוף שילח את האם. פלגי זיעה נטפו על פניו המאומצים, "מדוע נער זה, שנהג כשורה, מדוע היה עליו למות על מצווה שעליה נאמר 'למען ייטב לך והארכת ימים'?" זעק אלישע, מביט בדמות המתה השרועה תחתיו. "מדוע אותו נער שהיה כאן אתמול זכה לשוב לביתו, וזה לא עלה בידו אף להיעמד על האדמה? אין זאת כי אכן דברי כזבים ושקר היא תורת ישראל!" זעק מרות, "היה עליי לדעת כי הצדק עם אבויה אבי, שסרב להאמין בכזבים אלו." שמט את ספרו ורמסו ברגלו. הוא הסב פניו מן הגופה ופנה לביתו. הגיע

"ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור" (יהושע ט"ו, י"ח.) "פנה אליו," דחקה בו אשתו הטריה. "נו, מדוע אתה מחכה?" "גם כך היה זה חסד, שנתן לי אביך את ארץ הנגב לנחלה." נבוך עתניאל. "לא אבקש מתנה מעבר למה שנתן לי, כי נתן רבות." "אנו זקוקים למים, עתניאל," נאנחה עכסה. "אי אפשר לחיות במדבר הזה." "יהיה עלינו לחיות במדבר הזה, ואני מודה לאביך על שנתן לנו את הארץ הזו. לא אבקש יותר. לא יהיה זה מכובד." "עתניאל!" עכסה הייתה המומה. הוא מתכוון לחיות בשממה הזאת? בלי מים? "הוא דודך! חותנך! אל לך לדבר על כבוד כעת!" "עכסה," פתח עתניאל בסבלנות, "אביך הבטיח לי לקחתך לאשה אם אצליח לכבוש את דביר. הוא לא אמר דבר על שכר מעבר לכך, ואף על פי כן נתן לנו את ארץ הנגב. אם לא נתן לנו מים – לא אני אבקש. ד' יספק לנו את שנצטרך." עכסה משכה בכתפיה, ומיד לאחר מכן צנחה בעדינות מהחמור. "עכסה!" רצו אליה כלב ואנשיו, "מה לך?" "אבי," זעקה עכסה, "את ארץ הנגב נתת לנו, אך מה עם מים? הנחיה על טל הבוקר? אנא, תן לי גולות של מים, אנא!" חיוך עלה על שפתיו של כלב. "קרב הנה, עתניאל בן קנז," אמר, עתניאל התקרב, מהסס. "מים לא קיבלת, ועל כן אתן לך כעת את גולות עיליות וגולות תחתיות, וד' יהיה בעזרך!" עכסה לא התאפקה, והתפרצה על אביה בחיבוק. "תודה, אבא, תודה!" מלמלה. עתניאל עוד עמד שם, נבוך. "תודה, כלב. חככתי בדעתי מה אעשה, כי את ארץ הנגב קיבלתי, אך גולות מים לא הענקת לנו. תודה, כלב." כלב נפנה אל הבחור הנבוך, המחייך חיוך ביישני. "אל תבוש ואל תיכלם, בקש ואתן לך, כי כבני אתה. היו שלום!" הזוג הצעיר עלה על החמורים והחל לרכב נגבה, אל ארצם.

שלום לך. היום, כשיצאתי החוצה, ראיתי אותך בוכה. בלי שליטה, אולי בלי רצון להפסיק. לכל מי ששאל אותך מה קרה אמרת שכלום, אפילו שהיה ברור שקרה גם קרה. כשאני שאלתי אותך, ענית לי, והוספת: "לך לפחות יש את הודיה ורעות, שאת יכולה לספר להן הכל, לי אין אפילו את זה! אין לי חברות!" אז מצטערת לבשר לך, גם לי אין חברות. לפני שבוע-שבועיים ישבתי לדבר עם נעמה. גלשנו לנושאים שונים ומשונים, ולא ברור איך, הגענו גם לנושא הכיתה. המצב החברתי. היא שאלה אותי אם יש לי מישהי שאני יכולה לספר לה הכל, וגם אם אני לא אספר לה, היא תבין את הכיוון מחשבה שלי. היא אמרה שלדעתה יש לי שתיים כאלו, אולי שלוש. עליה, היא אמרה שאין לה אפילו אחת. כלומר, עם מי שמבינה אותה ככה היא לא מדברת. חשבתי הרבה על מה שהיא אמרה, עוד לפני שהיא אמרה לי את זה. אני לא חושבת שיש לי חברות. אם, למשל, אני עצובה, או סתם עם מצברוח מזופת, תשים לב לזה אולי אחת, שתיים, וגם זה רק אם זה יהיה מספיק בולט. אני לא יודעת אם אני זוכרת מתי לאחרונה מישהי תפסה שדר קלוש ששידרתי, שאני צריכה עזרה. אני ואת-אנחנו כמעט באותו מצב. שתינו מוקפות בחברות, מחליפות צחוקים וכולם בטוחים שיש לנו את הכמה חברות שכל הזמן יחד, ובעצם אנחנו לבד. את – מופלית לרעה בצורה בולטת מפעם לפעם, מטרה לצחוק ולגלוג, אני – לא שייכת. לא קשורה למקום הזה, שקוראים לו פתח תקווה. אם אני איעלם לי ככה, אני לא חושבת שמישהי תשים לב, או שיהיה אכפת לה. שתינו במצוקה, אבל אצלי לא רואים את זה. כמה שאני אומרת לך – תחכי. בנות יתבגרו, זה סתם תינוקיות של כיתה ז', זה לא. זה לא. זה לא! הכיתה שלי אמנם לא נשארה ככה, על פני השטח, אבל מתחת לזה אנחנו אבודות בדיוק כמותכן. אמנם, אנחנו היינו חכמות יותר, ואני לא זוכרת מתי הפלינו מישהי לרעה בגלוי, לפחות לא בכוונה, כמו שקורה אצלכן. אבל האדישות הורגת... אוהבת אותך המון, אני. לא, לא שלחתי את המכתב הזה, למרות שמי שכתבתי לה אותו צריכה אותו, ובגדול. אבל בכל זאת, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקלטו מה אנחנו עושים-ובטעות! בלי לרצות ולהתכוון!! אז מה אנחנו עושים כשאנחנו רוצים לפגוע!?!?

"הרוח משנה כיוון." קרא שמעון בחרדה. "אם תמשיך כך, נעלה באש!" "אלעזר, מה עלינו לעשות?" שאלה אשתו, אפרת, בחוסר אונים. מבטו של אלעזר בן יאיר נדד למרחקים. ניכר בו, שאינו רואה פתרון שיעניק להם חיים. לא היו להם מים. פלביוס סילבה, הנציב הרומי, דאג לכך. "עומדות בפנינו שתי אפשרויות..." מלמל לנפשו. מבטו היה מוטרד. "שמעון! יהודה!" קרא, "כנסו את הנותרים. עלינו להחליט, ומהר!" יהודה ושמעון פנו לכנס את אנשי מצדה, בעוד אפרת מביטה באלעזר, שהוסיף לעמוד נטוע במקומו, כשוקל האם יוכל לעשות את שהוא רוצה. "אלעזר," שאלה אפרת בפחד, "מה יש בדעתך לעשות?" היא הוסיפה לנעוץ מבטה בנקודה עליה הצביעו עיניו של אלעזר, בכיוון ירושלים החרבה. "פניך כפני המבקש את מותו, לא כפניו של לוחם אשר מצא עצה מה לעשות לעת סכנת חיים..." ההכרה הכתה בה כברק. הבינה פתאום מה בדעת אלעזר לעשות, ועצרה בלשונה. מקץ רגע אחד קראה, נחרדת: "אלעזר! אינך יכול לעולל זאת לאנשיך! אינך יכול לעולל זאת לילדים, שטרם טעמו את טעם החיים! לא תוכל לעשות זאת!" אלעזר קבע מבטו ברצפה, ולא השיב. "אלעזר... מה בדעתך לעשות?" שאל שמעון, לאחר שקרא לאנשי מצדה. אלעזר הרים את מבטו, והשיב: "נמות!" הלוחמים החליפו מבטים. אפרת נאנחה חרש, ואלעזר הוסיף, קולו גובר מרגע לרגע: "תמותנה נשינו, בטרם נטמאו! ימותו בנינו, בטרם טעמו טעם עבדות! ואחר כך, נגמול איש לרעהו חסד גיבורים. נשחית באש את הרכוש והמבצר, לבל יינתנו בידי בני רומי! ויודע אני נכונה, עד מה יתעצבו הרומאים אל ליבם אם לא יתפסונו חיים, ויבושו מתקוותם "אלעזר, לא בידך ההחלטה אם לחיות כעבד אם למות!" קראה אפרת, "לו סיימת תכליתך – מות תמות, גם אם לא תבחר במוות, ואם לא – גם אם תנסה, תיכשל, ותשוב לעולם הזה, כעבד. הנח לבורא עולם להילחם מלחמתו ברומאים. לא בידך ההחלטה מי יחיה ומי ימות! וכי אין בלבך רחמים על ילדים, על תינוקות של בית רבן, שמקריב אתה אותם על מזבח הדמים של מפלתנו, של מלחמתנו? עלינו אין סיבה לרחם. נמות! אך הטף! הלא תשאיר עמם אנשים, לדאוג להם? רוחו של אלעזר לא נפלה, והוא השיב, מקרין עוז ועוצמה: "נכזבה תוחלתי. אמֹר אמרתי בלבי, כי יוצא אני למלחמת החירות ועמי אנשים גיבורי חיל, אשר קיבלו עליהם לבחור בחיי כבוד או במוות. והנה, לא נבדלתם מכל הפחותים מכם, הפחות אמיצים, ויראים אתם את המוות הזה, הבא לפדותכם מצרות נוראות." הוא השתתק לרגע, בוחן את תגובות הלוחמים, שזעו באי נוחות קלה, ואחר המשיך, נרגש. "הן מאז היום אשר הגענו לבינה למדונו חוקי תורתנו, תורת אלוהים, וגם אבות אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגודל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות, כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לטהרתן, לכור מחצבתן, לבלי תוספנה עוד לדאבה וכל עת אשר הן אסורות בגוויה הבלה ושבעות רוגז ביחד עמה, חשובות הן כמתות. אולם לאחר שתפטר הנשמה מהסבל המושך אותה אל האדמה, ותגיע אל משכן נחלתה, רק אז תחליף כוחה ולא תיראה עוד לעיני "ולמה זה נירא ממוות, תחת אשר אנו אוהבים את הרגיעה בעת שנתנו? הלא איוולת היא בלבנו לרדוף אחר החרות בחיים, בעוד עיננו צרה בחרות נצח! והנה, אם נלך בדרכים אשר למדנו מאבותינו, עלינו לתת מופת לרבים ולקבל את המוות באהבה". אפרת נגשה אל שמעון. "שמעון, אנו לא נעשה כדברו. הוא יצא מדעתו. אומר הוא, שעלינו לטרוף נפשנו בכפינו. מעשה טירוף הוא!" "לא, כי מייאוש מדבר הוא כך. כי הגענו אל הייאוש. רוצה את שבנינו יחיו כעבדים, תחת שלטון רומי? רוצה אני, שבנינו ימותו כבני חורין, משועבדים רק למלך מלכי המלכים!" אפרת קמה, נוטלת את שלושת בניה, נעלמת אל תוך ההר. אלעזר עקב אחריה במבטו. "נמות?" שאל חרש. הוא נענה כי כן. האנשים התייחדו במשפחות, אך לבסוף עבר אחד, קוטל את לוחמיה האמיצים של מצדה. לבסוף נעץ סכינו בלבו, ונפל. שקיעה אדומה ירדה על מצדה הדוממת. צבעיה נמזגו בדמם של האחרונים בלוחמי המרד הגדול. ******************************************************************************************************************************* אני חוששת שבלבלתי פה לגמרי את העובדות ההיסטוריות, וגם את הנאום של אלעזר בן יאיר, אבל תסלחו לי. השתדלתי לבדוק שאני כותבת נכון, אבל לפעמים לא הבנתי.

"תמר, אני חייב לדבר אתך כמה שיותר מהר, מתי את יכולה?" פתח במהירות את שיחת הטלפון. מעבר לקו, תמר חייכה. איך מתאים ליהודה! לא לבזבז זמן על שטויות, ישר לגשת לעיקר. "כן יהודה, מה העניין?" שאלה, מסוקרנת. "אני לא יכול לענות עכשיו, תראי כשניפגש. אז מתי את יכולה?" למה הוא כזה סודי?! טוב, לא חשוב. זכותו, וחוץ מזה, בכל מקרה הוא מתכנן לומר לי. "עוד חצי שעה, בפארק. מה דעתך?" זרקה מועד לפגישה. אוף! זה לא הוגן למתוח אותי ככה!!! חשבה. "עשר. אבל אל תאחרי, טוב?" שאל במתיחות. "טוב, אני לא אאחר. אני צריכה לזוז, אם אתה רוצה שאני לא אאחר... מצטערת, אבל אני חייבת לנתק. להתראות." "ביי תמר! אל תאחרי!" הזהיר שוב. הוא שמט את שפופרת הטלפון, וחייך לעצמו כשחשב על תמר. העיניים הכהות, המאירות, המחייכות, שבו אותו כבר מהפעם הראשונה שראה אותה. והאופי – כולה דבש! מתוקה אמיתית! איך אפשר לא להעריץ את הילדונת הזאת? היא פשוט נהדרת! הוא קם. עדיין חושב על הדמות המקסימה, הנהדרת, המצפה לו. העיף מבט במראה וחייך. אתה ממש משתטה! נזף בעצמו, אתה חושב שזה באמת מה שיעניין את תמר? איך אתה נראה? לא. מה פתאום! היא מעל זה... ננער לפתע, והחליט שזהו. הוא עושה את זה. קונה אותה. טבעת. עגולה, יפה, שבמרכזה משובצת אבן לבנה, הנראית כמו דמעת אושר ששמרה אורה בתוך מסגרת הזהב המעודנת בה כלאוהו. ממשיך ללכת, מפזר חיוכים אל כל אחד ברחוב. אנשים בטח חושבים שהשתגעתי, הרהר לעצמו. אבל לא אכפת לו, כל עוד היא מחכה בפארק. הוא האט את קצב הליכתו, והתקרב אליה. "שלום." אמר. יא חתיכת דפוק! אמר לעצמו. למה אתה לא אומר לה שאתה אוהב אותה?! "היי, מה נשמע? למה היית כזה סודי בטלפון היום? מה קרה?" מחייכת אליו. לא עונה, אלא מחייך אליה, נועץ מבט בעיניים הצלולות כמראות, מביט בתווי הפנים המסוקרנים של הנערה שמביטה בו, מגשש בכיסו, מחפש, ואז מוציא אותה – טבעת. לא קשה לראות את ההפתעה שבפניה, אבל היא לא נראית בלתי מרוצה. עדיין שותקת, מביטה בטבעת הזהובה ומחכה. הוא קופץ במבוכה מרגל לרגל, מהסס, מסמיק נוכח מבטה הבוחן, ושואל אט, נבוך- "תגידי, זאת מתנה טובה ליום הולדת של אחות?"

בס"ד אור לי"ז באלול התשס"ו. ואמונתך בלילות... דווקא כשהאור כבה, כשאין לאן ללכת, כשהבוקר נעלם, אז באה, במפתיע, האמונה. עכשיו, כשקשה לי, אני שואבת כוחות רק משם, מלמעלה. למטה אין מאיפה. אני לא מסוגלת לשאוב חיים וכוח מהמכונות, החשמל, מכל זה. אין לי מאיפה לשאוב כוח – רק מלמעלה. וגם משם אני מצליחה לשאוב רק טיפות אחדות, בודדות. נשאר לי רק להאמין. איך כשאני פה, לבד, במדבר, נפרץ מחסום. ביום אני מפחדת להסתכל פנימה, לנקודות העמוקות ביותר בנשמה שלי. זה אסור. זה פוצע. זה חותך. אבל עכשיו, כשהאמונה זה הדבר היחיד שקיים ושולט בי, אין לי ברירה אלא לסגת. להיסחף פנימה. כל הטכנולוגיה עוזבת אותי, עכשיו כשאני יושבת פה במדבר וחושבת. הורגת את עצמי במחשבות. אני מרשה לעצמי לשכוח מהחברות שאולי מחכות לי כדי לזוז, או שיושבות עכשיו וצוחקות – או יושבות לבד בצד, כמוני, דווקא בשעה כזאת אני חייבת לחרוט לי בראש-ואמונתך בלילות. בלילה רוחני.