יצירות של ארץ ישראל לנצח

כאילו הכל רגיל כאילו לא מחדש צריך להתחיל. כאילו לא היה חורבן. כאילו רק אתמול היינו כאן. אבל במציאות: היה חורבן מזעזע שכל לב קורע. חומש שלי מתי אורך יהיה זורח? המדרכות, והכבישים כאילו כלום לא קרה, אבל זה ממש נורא. החורבן זועק מכל פינה לא העזתי להעלותו על דל תמונה...

אי אפשר שלא להתפעם מהפריחה בדרך לחומש. היצירה הלאומית כאן היא העשייה הלאומית בעצם ההגעה לחומש... לא ראיתי צורך לפרסם תמונות מחומש עצמה, פשוט האתר פרסם. למרות שצילמתי תמונות מהממות של הנוף הנראה מחומש.

ים המלח בשקיעה. נוף ציורי לחלוטין!!!!!!!!!!

השיר נכתב אחרי שקרוב משפחה שלי נרצח. למה? ילד קטן שואל את אמא למה? למה? למה? ואמא משיבה בצורות שונות, תשובות שאת ילדה בונות. ולעיתים אף חוסר תגובה הוא הוא התשובה. ואנו ילדים קטנים בעולמו של הקב"ה, איננו מבינים אפס קצה של מעשהו. (כולנו זוכרים את המעשה אודות ר' יהושע בן לוי שהלך עם אליהו הנביא כי רצה להבין את שבעולם נעשה) אנחנו תמהים על תהליכים שלכאורה לתהום מוליכים, אך למעשה זהו בניין היסודות המורכבים מאלפי סודות - חוסר הבנת אנשים בשכלם את דרכו של ריבונו של עולם. מפרכת וקשה היא עבודת הבניין אך מביאה היא סיפוק, טעם ועניין. אל לנו לחקור יותר מדי נסמוך על אבא רחום עד בלי די, שהוא יודע את הדרך ואת התהליך ורק לטוב אותנו מוליך. המפה כולה תתגלה רק בסוף המסלול ועד אז עלינו לשאת את אשר בו כלול. בדומיה בהבנה והרבה סבלנות. את ה"למה" נשאיר בצד כי ההסבר מאוד מיוחד, לא מובן לשכלינו ועל כן בצד נשאיר את שאלותינו. ונאמין באמונה תמימה אהובה שהכל משמים- הכל לטובה!!! אז, נזכה לאור האלוקי הגדול ונזכה לכל טוב מידו של הכל יכול. אמן!!!

הבית מחורר ביריות מהתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. הבית נמצא בשכונת אבו תור בירושלים

היתה בפורום סדנה, אמרו לי לשפץ את מה שכתבתי. שיפצתי ואני עכשיו מחזירה את היצירה לכאן לאתר. השעון צלצל בקולות רמים, הסתובבתי לצד השני ועטפתי את ראשי מתכרבלת עוד יותר בשמיכה, לא רציתי בכלל לקום- הייתי עייפה, אך לאחר מספר דקות קמתי בזריזות נהלת מהמחשבה מה יקרה אם לא אקום בזמן. העבודה והילדים מחכים לי. אין ברירה עלי לקום. קמתי, התארגנתי במהירות וכאשר רציתי להעיר את ילדי ולקרוא: "נתנאל, אוריה, משה קומו!" גיליתי שבקושי יש לי אפשרות לשמוע את עצמי. מגרוני יצא קול חלוש אשר גם אוזני התקשו לשמוע את ילדי היו מופתעים, גם היה להם קר, הם זינקו מיד מן המיטות, התלבשו במהירות, והגיעו למטבח. ואז במקהלה הם שאלו: "אמא לא שמענו אותך הבוקר!" ניסיתי להשיב להם אך הם רק ראו את שפתי ולא שמעו את קולי, משה שאל: "אמא התחפשת לחנה אמו של שמואל אשר רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע?!- לא פורים היום!", צחקתי (בשקט, בקול איני יכולה...) וסימנתי לו עם יד על גרוני: "אין לי קול היום", נתנאל נבהל מתנועות הידיים ואמר: "אמא, מי "הִצְטָרַדְתִּי, אֵין לִי קוֹל לָכֵן הַיוֹם הָכֹּל בְּפָּנְטוֹמִימָה". ילדי הנהנו בראשם, וכך גם הם סימנו בפנטומימה "בסדר". מעכשיו שררה כמעט דממה בבית, כמעט אמרתי, כי מדי פעם נתגלו פרצי צחוק למראה התנועות היצירתיות שכל אחד המציא כדי להביע את צרכיו, רצונותיו ורחשי ליבו. היתה אוירה טובה בבית. בדרך לעבודה במוחי עברה מחשבה על תקווה שכך יהיה גם בעבודה בבית הספר, שגם התלמידות תגבנה בצורה חיובית ל(אין) קול שלי... חשבתי על תחילת הבוקר בו ילדי דווקא נהנו שאמא מדברת רק בעזרת פנטומימה. ואף שיתפו פעולה והציגו גם הם. הם אמרו (הציגו) שהצגות ממש נחמדות. נראה אם שיטת ההמחזה תעבור בשקט אצל תלמידותי או שאני אהיה בשקט והן ברעש. נס שאני רק מורה להתעמלות, שיעור התעמלות להעביר באמצעות פנטומימה זה יכול להיות בהחלט מעניין. נראה מה יהיה... החלטתי להיות אופטימית ולקוות לטוב. הגעתי לבית הספר נעמדתי מול תלמידותי ולמול עינהן המשתהות עם חיוך רחב על השפתיים הנפתי בריסטול עליו כתוב: "שמורנה על שקט, הצטרדתי, נא לבצע כל דבר אחרי".. הן היו המומות אך נהנו מהרעיון שהמורה במקום לתת הוראות פשוט תדגים את אשר צריך לעשות. בתחילה היו ליחשושים, אך למראה פני המזדעפות השקט חזר לשרור. דממת אלחוט שררה במשך שמונת השיעורים שהעברתי היום. השיעורים התנהלו למופת, כולן גילו התחשבות מרובה, והאמת היא שהדבר היה די משעשע, החלטתי ש"כן" יהיה מחיאת כפיים, ו"לא" יהיה רקיעה ברגליים. ובכך נוסף פן משעשע ביותר, תלמידותי ביצעו תרגיל כלשהו לפי המחזה, ולאחר מכן כולן מחאו לעצמן כפיים, או שרקעו ברגליים, ולאחר מכן ניסו שוב. כולנו צחקנו. כשאחד השיעורים הסתיים שמעתי מישהי אומרת לחברתה: "שהקול יחזור למורה אבל שהפנטומימה תמשיך זה היה נחמד השיעור היום". זה היה סיכום טוב לשיעור. בדרך חזרה הביתה ישבתי באוטובוס ליד חברה לצוות, ופשוט שתקתי. לא יכולתי לדבר. סימנתי לה בתנועות ידיים שקולי אבד. היא הנהנה בראשה, וחדלה מלדבר. נכנסתי הביתה ובלא אומר ודברים הגשתי ארוחת צהרים. לא הרביתי בפנטומימה, הייתי עייפה מאוד, הלכתי לנוח, אברי היו דואבים מרוב פנטומימה ותנועתיות. ראשי כאב, הרגשתי כאילו ננעצים בגופי אלפי סכינים, כאבים עזים פילחו את גופי. חשבתי שעוד רגע קט גם מיתרי הקול וגם שאר האברים יהפכו למשותקים. נרדמתי במהירות. בשעה 5:00 אחה"צ התעוררתי, רציתי לדעת מה השעה, אך גיליתי שהשעון אינו על ידי, באופן טבעי הרמתי צעקה: "נתנאל, מה השעה?". בני הגיע במרוצה ואמר לי בנחת: "אמא השעה 5:00, אבל עם כאלה זעקות היה יותר נחמד הפנטומימה של הבוקר"....

לכאורה סתם שמים אך אלו ענני כבוד מעל הר הבית בירושלים - מקום בו שוכן ההדר וההוד כרגע בשמים טוהר ובארץ שועלים ה', איננו רוצים אותם כאן עוד אנא מהר אותם מארצנו תעלים מגר אותם מהר מאוד ואנו נמצא את עצמינו לביהמ"ק עולים.

.

.

השיר נכתב מזמן לפני כמה שנים, ונשלח לכאן בעקבות היצירה "עושה שלום במרומיו" שכתבה יונה במדור נקודה למחשבה. בליל שבת כשבליל שבת נמצאים ליד השולחן הבן והבת והאוכל כבר מוכן. ורוצים להגיש לאכול אך לפתע מתבלגן הכל, הנכדים בוכים הקטנים מלכלכים הגיעו אורחים לא צפויים והדגים לא מספיק אפויים... מלבד הנרות הדולקים יש ממש חושך בעיניים וכמעט תזלנה דמעות כמים ופורצת תפילה לאלוקים "אנא רחם וחוס עלי רציתי להנות את בניך- בַּנַי והנה, זה כל כך לא מוצלח אנא, מלאך טוב שלח שישיב הסדר על כנו והבית ישוב לאיתנו" וכבר בסיום התפילה חשה האם בהקלה, הנכד הקטן בא מתרפק כזה חמוד רוצים רק לנשק הוא מגבב משפט ראשון "תתה דה"- זו הלשון. (כמובן שהכוונה ל:"סבתא, תודה" אם לא הבנתם את השפה התינוקית המְדַדַה...) ואז פתאום הכל מתהפך כבר לא נורא אם ישפך אז מה אם התלכלך. כשהשמחה כל כך גדולה מאושרים גם עם ההמולה. הלואי ועכשיו המלאך הטוב פה יתארח ויברך: "לשבת הבא כך יהיה שמח". והמלאך הרע יענה: "אברך אותך אישה יקרה נאווה עטרת בעלה שתהא הסעודה ללא הַקַדְרוּת שהייתה בתחילה שבת הבאה אלווה את אישך מהדרך אך אהיה למלאך הטוב שמברך (ולא רק אענה אמן בעל כורחי בניגוד לרצוני וכוחי אלא ממש מלכתחילה אהיה זה שיפתח בברכה בתחילה) ותזכו לסיעתא דשמיא כל השבוע והמלאך הטוב יהיה האורח הקבוע"!!! בעזרת ה' זה יתגשם ושבת הבאה תהא מבורכה ותַשְׁרֶה על השבוע רק הצלחה. בסיעתא דשמיא אמן כן יהי רצון שיהיה כך באמת ולא רק בַּשִׁיר או בְּלָצוֹן!!!

דבר תורה לפרשת ויצא למרות שמדובר כבר בפרשה שקראנו רציתי להקדיש שיר זה לכמה מידדנו. בתקוה שאכן זה יעלה מעל גלי האתר והמנהלים לא יראו שיר זה כמיותר... כתוב: "ויצא יעקב מבאר שבע"- ולאן לצאת? כמובן, ילמד תורה ואח"כ אישה לשאת. הוא עשה מאמצים ועבר דרך של ייסורים. אך בסוף עם ישראל קם והיה. משניים עשר שבטיא. כך כל הבתים החדשים שנבנים יזכו לראות בנים ובני בנים ושרשרת עם ישראל תמשיך לעד בזכות זוג זה שיִבְנֶה בנין עדי עד.... אמן!!! מוקדש באהבה לכל הזוגות שנישאים השבוע

התמונה היא במצדה.

.