יצירות של סוד היצירה

חופש חום אוגוסט מתקרב במהירות. שלמה ארצי שר ברקע שיר של קיץ שמתנגן לאיטו. ואנחנו נוסעים במסע הזה שנמשך עוד ועוד. יש סוף סוף קצת שקט באוויר, השרירים נעשים רפויים והלך הרוח חוזר להתנהל כרגיל. יש אנשים שאני פוגש בדרך ומעריץ ואוהב כי למדתי מהם משהו וכשהמפגש מסתיים אני מחכה קדימה לבאות עם טעם של עוד. האנשים הנפלאים הממלאים אותי שמחה וגורמים לי לשכוח רגעי ייאוש , האנשים המלווים אותי גם כשהם לא לידי הם תמיד

אנשים זה סיפורים כל אחד וכל חלק הוא סיפור. אני חייבת סוף סוף יפה לסיפור שלי אם למישהו יש שיציע לי. העלילה קצת מסתבכת הטראומה מגיעה עכשיו אולי אפשר פשוט ללכת הדף להיהפך חייב.. אנשים מוכרחים לקבל סופים טובים לסיפורים ההוצאה לאור דורשת, הגיע זמן ההגה. כל הדפים שוכבים במגרה ממתינים לקריאתם ולמנוחת העדן על האדמה. רק שלי אינו ידוע במה זה תלוי עכשיו? אולי אמתין עד סוף השבוע אני מצפה כבר למכתב. סוף סיפור אינו ידוע אך מוכרח להיאמר יש לי כבר קורא קבוע דוחק מתי הוא יגמר??

שיר קניה בדיזינגוף/ ארז ביטון קניתי בית בגב ההר כדי להכות שורש כדי לקנות שורש כדי למצוא מקום בהר אבל אנשי ההר אני שואל את עצמי מי הם אנשי ההר? מה יש באנשי ההר? מה הולך באנשי ההר, אני לא פונה לאנשים בהר כשהאנשים בהר פונים אלי אני שולף השפה מלים נקיות, כן אדוני, בבקשה אדוני, עברית גבעונית מאוד, וההרים העומדים כאן עלי גבוהים כאן עלי, והפתחים הפתוחים כאן בלתי חדירים לי כאן. בשעה אפלולית בטרמפיאדה נידחת אני אורז חפצים לחזור לפרברים לאמת האחרת.

בס"ד מפלצת, יושבת קרוב. "אבל מפלצת, אני ילד טוב"! מפלצת- את הכל מכסה, בצבעים מתכסה. בכחול וירוק בין האושר לצחוק. מפלצת, מקרבת לגוב, "אבל למה מפלצת?, אני הרי ילד טוב"! במהירות למכאוב, מתגרה בכאב, משטה גם בלב. מפלצת, כמו כדור ריחני, הוא לבן ועגול משנה כמו מכחול, ושוב צבע ירוק, אין אושר אין צחוק. היא הקסם שלך והנה שוב היא בך. מתבונן במראה והגוף קודח. ניסיון של גמילה, במילה ראשונה. וכמו בסרט נע, חייך שרויים במנה אחרונה. הם אומרים שראו אותה שם, את המפלצת, עם המחט בחוץ, והוריד המחוץ. ואותך מתרעם מעוצמת העונג והכאב גם כן.

בס"ד בפריטות עדינות, מתנגנות, מתעדנות, משתהות, משתנקות, עוצמה ואמת, יהיו לאחת כעת, מחתיכה קטנה של עץ, כל השקט מתנפץ. מתלפף, מצטנף, הודף, רודף, שועט, בועט וכל החתיכות הקטנטנות יהיו לגיטרה כעת.

בס"ד בין העזבון, לכמות הגדושה של השממון. נוחתת על הארץ הכל נראה כאן כמו שרץ. לשרוף ת'זמן כבר לא ניתן, לעיתים איני יודעת, לאן? היכן אמצא את השלוה הנגוזה? כמויות אהבה שהתבזבזה? לשם נפשי כה כמהה למקום שמקבל אצלי יותר מסתם ציון של מאה. לקיבוץ, לעזוב את הכל! פשוט לברוח, לא לסבול. להשאיר את הפחדים, הצרות ואף האוצרות מאחור. איני יודעת מה יוליד יום, העיקר לקום לבוקר ושלא יהיה איום. שהשמש תזרח עליי מלמעלה, ושא-לוקים ימשיך עימי הלאה. לאן שלא אבחר ללכת, גם אם מדובר בלעזוב דרך. כי בזו הנותרה איני מוצאת מאום, והלה לא מניחה לנפשי להביא לידי הגשמת חלום. ולמרות כל זאת ועם זאת, שאם אחשוב שוב בהיגיון, המציאות עשויה לעלות לבסוף על כל דמיון.

השמש מבצבצת מבחוץ קרן אור ראשונה מגששת. מתעוררת מתוך סיוט אחרון של בוקר ראשון, איך זה שאני תמיד ישנה, חוששת. לילות קיץ עמוסים ועייפים והאוזניים נורא כואבות! משתוקקת למשהו לח- כי מוכרחה להרטיב ת'גרון. השעה מאוחרת - חמש לפנות בוקר עכשיו, הציפור מבחוץ מצייצת שולחת קרן גדולה של זהב. הרגע קיבלתי חבטה, אפשר לומר שישר בפנים, כבד וקשה לי עם זה להשלים. הכתפיים תפוסות והגב, הוא עטוף חוויות עמוסות. אומרים ישנה ארץ- אזי תאמרו לאן נעלמה? בתום החיים אל גן העדן בוודאי תעלה הנשמה. מוצאי שבת, בעצם כבר יום ראשון, עוד שנה אחת עברה, על העץ יבש הרימון. כפות הרגליים מתחככות ברצפה, חשות קור נעים ומרגיע, אך בפנים, שם עמוק הלב לא סובל והוא מתחיל להזיע. והעיניים- מזיעות גם הן-המון, בלי סוף, בלי די. מזיעות הן נוזל סמיך ומלוח- לא מסריח, למרות הסרחון שגרם לעיניים לדמוע, את הדמעות הללו אפשר למזוג לתוך כוס הקפה של בוקר יום ראשון, וכך יתמלא הגרון וארווה את הצימאון. הקטע הנ"ל, נראה מעט מבולבל וזה מהסיבה שערכתי אותו. אמנם כתבתי אותו ממש מזמן אך החלטתי רק עכשיו להעלות אותו, הוא נכתב באזור- אחרי ר"ה של השנה הנוכחית. על הקטע הזה אני יכולה לומר מילה אחת- פורקן. ואוסיף, ניתן למצוא כאן קשר דל לאירועי עמונה הזוועתיים.

אבא... כשהעיניים עייפות והרגליים יחפות. פסים כהים על גב היד והמצח שנרעד. שלושה ימים, שלשה לילות לא פוסקות ההפגזות. מציץ לראות מתוך השכול את הכאב אך לא יכול. תופס יד, מושיט כתף אך אינו יכול יותר ללטף. שעות ארוכות ללא מזון, כי המזון כבר לא מכיל, את מה שהנפש לו צמאה והיא שואבת מהדממה. מורה דרך מתוסכל, אינו יוצא מן המחדל. נושם טיפת אויר אל הריאות לפני אומרו: "להתראות". והסבל... הו כמה הוא כבד, על בן בכור שאובד, תחושה כבדה ומעיקה, תחושת הקץ המדחיקה. חיוך חתום קטן נמתח, אך ליבו אינו נפתח. טיפת דמעה לא תיפול, כי החיוך הוא לא יסבול. אבא- עם העיניים היפות, לחיים עייפות, חיוך מתוח ורפה, לוחש מילה מתוך הפה. כתף, משענת, רוך וטוב, הוא מלא חיוב לרוב. המגפיים הגדולות, עם הפנים השזופות. עור שחום ומחוספס, ריח דשא טרי, ירוק וגס. הפריחה שברחוב, קטורת דקה דלוקה, כתונת פסים ירוקה, מדי אסיר בדמות של אב, לאחר מכה שהוא כאב, שבן יקום באב. כן, דור הכלב זהו ואין ספק, אזי איך אפשר להתאפק??

אתה לא יכול להאשים אף אחד על שלא היתה לך אמא אמיתית. על שהרג אותה פצע לה את הנפש. על זה שהיא לא היתה שם בשבילך בבר מצווה, במסיבת הסיום הקטנה בגיל חמש. על זה שהיא ידעה להתפאר בך על כמה שהיית מוצלח ומוכשר וכמה שאתה אדיר ונהדר. אבל היא לא הצליחה לראות אותך כשהיית שם זרוק בפינה בודד כמו כלב עזוב מיילל אל השמיים האפורים, משתנק מבכי מחכה לתפילה הקטנה של אמא שתושיע אותך מהכלא של עצמך. היא לא היתה שם ואתה

פתחתי את חלון חיי לעת ערב ודימיתי- כי הינך כאן. ראיתי את מהמורות הימים, השנים, שנתנו בך חותמם, הטמיעו, טבעו בך ריחם. צפיתי בקסמי הרוח המפזרת צינתה אל הרחוב, ההולך ומצטופף, מצטופף והולך. והנה, מבין כל העוברים המהלכים, מטופפים, לפתע, לשבריר שנייה נפגשנו- לדק היינו להוויה אחת. נעלם הרגע, (כהיה ואיננו עוד). פג הקסם נסגר החלון- ורוח חמימה שבה לנשוב באויר הרך.

בס"ד משכתי לאט את השמיכה וכיסיתי את פני, הדמעות החלו אט, אט לזלוג מעצמן, ולרגע כאילו נתתי להן דרור. תצאו! תנקו את כל הכאב שבתוכי והנה הן מיד נרתעות ושבות לצור מחצבתן. הבטתי על דפי הספר שמולי. תמיד זה בא לי, בשעות המאוחרות של הלילה, כשאני "מתה" מעייפות אך עין לא נעצמת. התוגה שבקרבי מתעוררת לה דווקא בשעות הללו. ויש בי חשק עז ורצון לכתוב, הרפתקאות, סיפורים ושמות, חוויות מטורפות ושיטוטים דמיוניים למחוזות אחרים, ואירועים ושמחות. אבל תמיד זה זה שיושב לי בלב, בעומק שלו . הוא מצא לו מקום נוח לשבת בו ואני לא מצליחה לנער אותו משם. בא לי לשים איזה "ניגון" טהור ולקפץ ולנתר עד שאני אתעייף, אהיה רצוצה ורגלי יקרסו על הרצפה מתוך הנקיות. זה כ"כ לידי אבל לא אצלי. זה תמיד היה ליד. ואני עם הזמן ממשיכה לחכות לו ולצפות לו, ו...כלום! שום דבר משמעותי לא קורה! ואני כ"כ שם במחשבות, ובחלומות ובספרים ובשירים אך לא באמת איתו . וזה גומר אותי וזה מכניס אותי לייאוש קטן, שאחר כך אני מצליחה לצאת ממנו כמו גדולה אך זה אוכל אותי וחזק! והרצון הזה חזק ממני ומרצונותי ואני מאוהבת באהבה וחושבת שאולי זה לא הוא שנסתר ממני אלא האהבה ואני תרה אחריה בפראות אינסופית. ומנסה לתפוס אותה ולעטוף אותה , אך היא בורחת לי- סיכוי של אחד למיליון. וכל הזמן מהדהד לי בראש: "שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני...אל תסתר פניך ממני אל תט באף עבדך עזרתי היית אל תטשני ואל תעזבני א-לוקי ישעי". והדמעות פתאום מוצאות להן מקום וזולגות מעצמן ומרטיבות את הדף את הכל הכל הכל כמו גשם טהור חדש, כי הן יודעות שאני כ"כ כמהה לקירבה הזאת לאבא ומבקשות בשמי "ידיד נפש משוך עבדך אל רצונך"... אבא, תבין אותי! אל תקשה עליי, אל תהפוך את המסע שלי לקשה יותר ממה שהוא, אבא! נפשי חולת אהבה ומבקשת ממך בלי ייסורים בכלל אבא!

בס"ד אם שכחת אז רק רציתי להזכיר ולהדגיש כמה שאני אוהבת אותך, גם מרחוק. תמיד אומרים שכאשר אדם יכול להיפרד ממישהו אחר לפרק זמן ארוך דיו הוא מרגיש מספיק בטוח שהקשר שלהם לעולם לא יתנתק ועל כן הפרידה מתאפשרת. כ"כ כיף שיש אותך! נפלאה לי חברתך מחברת אלף מבוגרים כסילים שאני רואה בהם בסה"כ עניין של מה בכך. תמיד טענתי שנשמה של ילד היא הכי טהורה, אולי אני פשוט מוצאת בך את מה שחסר לי כשאני חיה באפרוריות של חברה אומנם אידיאליסטית- אך מחוספסת. אין כל כך אמת גם במי שבאמת מתיימר להיות אמיתי. אני תמיד מוצאת את האמת בעולם הקטנטן שלך, של הילדים , תמימות שכזאת... את האמת הזאת אני מוצאת כשאני מסתובבת בת"א וחולפת במקריות על פני מעון ילדים וקטנצ'יק אחד עם שוקולד מרוח על השפה העליונה, מהכריך של 10 מחייך אליי. סתם מבלי סיבה מיוחדת , יש משהו מפליא באהבה שלכם ללא תמורה. אתם יפים מעצם היותכם אתם. מקווה שהצלחת להבין אותי כמה שאפשר .. כי עדיין גם אני מושפעת מעולם המבוגרים. אוהבת אותך אהבת ילדות- מעיין.

בס"ד "עצב הגאולה הנשמתית" המאמר הבא פורסם בעלון "טל שמיים" והחלטתי להעלותו כאן, מקווה שתרוו ממנו חיזוק. באחד מלילות חודש תמוז היינו בדרכנו חזרה מאירוע משפחתי. השעה הייתה מאוד מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה. כמעט כולם נרדמו, למעט אני ואבי שהוא היה הנהג. נסענו לאורך הכבישים המפותלים המובילים לישובנו. התאמצתי נורא להישאר עירנית, למרות שמפעם לפעם נרדמתי קלות, ושוב התעוררתי לסירוגין, מזכירה לעצמי שכבר מגיעים. בהגיענו לכניסה של היישוב הבחנו בחייל שעמד מחוץ לש.ג, כתפיו נפולות תחת האפוד הכבד והנשק שהוא נושא על גבו. הלה פנה לעברנו עמ"נ לבדוק את תעודות הזהות ומיד לאחר מכן פתח לנו את השער. אבי ברך אותו לשלום ואיחל לו לילה טוב. החייל העלה חיוך קטן בזוית פיו וענה שהלילה שלו יתחיל רק בבוקר- כשהשמירה תסתיים. אבי סימן לו להתראות ונסענו מהמקום. אצלינו ביישוב היו נוהגים להזמין את החיילים לארוחת ערב שבת עמ"נ שיחושו חום משפחתי ואוירת שבת גם בעת שירותם הצבאי. ואכן באותה השבת הזמנו שני חיילים לביתנו. בסעודת השבת אחד החיילים החל לנהל שיחה קולחת עם אבי, חובב סיפורי מלחמות. השיחה שגלשה לתעלת סואץ, מלחמת יוה"כ ומבצע אנטבה, לא עניינה אותי במיוחד מלבד קטע מסויים שהחייל העלה: "השמירות הן ההתמודדות הכי קשה שאתה יכול להיתקל בה בצבא. בהתחלה אתה מהרהר בכ"כ גילוי הלב הזה הביא אותי למחוזות עמוקים הרבה יותר מכפי מה שנראה על פני השטח כביכול בחייו של החייל הזה, מסתבר שבתחושת ה"לבד" מסתתר משהו משמעותי הרבה יותר. "כמה פעמים במשך ימי חייך מצאת את עצמך לבד?, לגמרי לבד? רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את מציאות הבדידות, וגם רחוקים ממנה באופן טבעי. למרבה האירוניה, כשאדם מודע לצורך הפנימי בשקט ובבדידות, כאשר הוא נסגר בחדרו או יוצא לטייל בחיק הטבע, לרוב יוצאת מתוך כך אנו רואים שהאדם נמלט מפני דבר מה, מדוע? משום שאינו רוצה לחוש ריק. אומנם, למרות זאת כאשר האדם כמו אותו החייל, נמצא לבד, הוא עשוי לגלות אמיתות רבות על עצמו. חלקן עלולות להיות מרתיעות ומפחידות וחלקן לעומת זאת ממש מלאות יופי. אך המשותף הוא שאינן ידועות לאדם במסלול מרוץ החיים אליו הוא רגיל. ודווקא האמיתות הללו הן אלו שיוכלו להביאו לידי אושר אמיתי. הרב קוק ב"אורות הקודש" כותב על: "עצב הגאולה הנשמתית": "העצבון הרוחני הוא החומר של שירת הנשמה, התביעה שהנשמה תובעת את חופשה. היא מתאבקת עם כל הלחצים הלוחצים אותה (ה"אינפוזיות" למיניהן), היא חפצה חיי דרור, חיים אציליים, עליוניים, ברורים ובהירים והיא אינה מוצאה אותם מפני הרתוקות החומריים שהיא אסורה בהם. וזהו סוד עצבונה". אם כן, הכיצד תוכל להשתחרר הנשמה הא-לוקית ולהגיע לידי חיי דרור?! כאן אוסיף את דבר שלמה מתוך ספר קהלת (ג',ה'): "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק"- כשם שהאדם זקוק באמת לחברה, הוא זקוק באותה המידה לפחות לזמן אשר בו יתייחד עם עצמו, יבחן את דרכיו, יחוש את פנימיותו ויצבור "דלק רוחני" לכניסה בהירה וברורה יותר אל תוך שאון החיים. על רעיון ההתייחדות העצמית מדובר רבות בחסידות ברסלב והוא מכונה "התבודדות". "מצא לך זמן בכל יום עדיף בשעות הקטנות של הלילה, וצא אל היער והשדה, או הסגר לבדך בחדר. שם- תפגוש את ה"לבד", שם תוכל להאזין לו אולי לראשונה, להמית רוח או לקול ציפור". להתבונן בזרימה המופלאה של הטבע ושלך עצמך בתוכו. להבחין בקצרים בחייך, ולבקש גם דרכים עמ"נ להחזיר את עצמך לזרימה הטבעית, האמיתית, לקשר ההרמוני של האדם עם העולם ובוראו. שנזכה בע"ה כל אחד ואחד מאיתנו להקשיב לעצמנו, להגיע לידי התוודעות לנשמה, ומתוך כך להרגשת רוממות וגאולה אשית.

בס"ד כל טיפה, תו שיר שנכתב. כל אקורד, לחן ועיבוד והראש באיבוד. מוצרט, שוברט ושופן גאון הלך הבן. גמישות רכה שבידיים, כיצד נעות הן השפתיים, העיניים עצומות והראש בין מחוזות. אקורדיון, גיטרה, פסנתר, תופים כל אשר עולה בדעתך-מדהים. הרמוניה משגעת- משוגעת, בגבול פסיכוזה היא נוגעת. תוים בראש במקום תאים, סולם בימול אינו מתאים. ובחושך הוא יושב, מאמץ ראשו חושב, איזו יצירה הפעם, הוא ילחין מתוך הזעם. ייתן מילים, יבחר צלילים ויתן לה שם, הוא אינו נושם, כואב, רעב, סובל, עמל, עיניו שקועות, הראש מסטול, כל שעה כמו כלי קיבול, הוא מסניף, שואף נושף, רעל עכברים לגופו דוחף. ומאז- בימול ביקר- כבר לא עיקר, השקט הוא ניכר, טיפת דמעה קטנה שותתת, על מקלדת פסנתר הכנף המאובקת נוחתת.

בס"ד יוני! היית והינך מלאך בגוף אדם. אילו רק היית יודע כמה שאתה דמות מופת לחיקוי, מודל להערצה והערכה בלתי פוסקת. יוני, כותבים על איך שהיית דמות מחנכת לנוער הרופס שלנו. על כך שאתה בדיוק הישראלי שעליו חלמו אבות הציונות- איש הספרא והסייפא. הפכת למיתוס, גיבור לאומי, איש אשכולות, עניו כמעט כמשה. וכבוד גדול זהו שכן ממשה ועד משה לא היה כמשה. אך בין משה למשה היה יהונתן נתניהו. ניסיתי למצוא בך חסרונות שכן לכל אדם יש כאלה, מה שהופך אותנו לאנושיים, אך לא מצאתי! אולם למרות המעלות הטובות והיפות שיש בך הצלחתי למצוא בך נק' סוררת קטנה המעידה על שאינך דתי. פתחתי אתרי אינטרנט וספרים וגיליתי שגם את הנקודה הסוררת עליי למחוק ולזקוף לזכותך, סבך היה הרב נתן מליקובסקי. מכאן כמובן ניתן להבין מאין נגזר אופייך הנדיר ביופיו ובמלוא עוצמתו! היית ותישאר דמות אמת, מופת וגיבור לאומי לכולנו. יהונתן נתניהו הי"ד (1946-1975)

בס"ד היא ירדה באיטיות מהרכב, המנוע כבר דמם. השעה חמש וחצי לפנות בוקר, והנה היא עומדת בחוץ יחפה רצועות סנדליה מלופפות סביב אצבעה. היא רצה הביתה קר לה, נשאר לה ממש מעט זמן לישון, מוצאי שבת. היא שוכבת במיטה בוהה בתקרה אפילו להחליף בגדים לא היה לה כוח. כל כך תשושה, היא מתחילה לחוש אט אט את ייסורי המצפון שלה צפים מעל פני השטח, זה כואב לה היא קרועה מבפנים והיא לא יודעת מה לעשות עם הכאב הזה, בא לה לקמט אותו כמו דף ולזרוק בחוזקה דרך החלון, ככה באמת לימדו אותה לעשות, לשלוט במחשבות, לחבר בין עולם של שמיים וארץ מה שכל כך היה קשה לה, אבל הפעם היא לא רצתה לא היו לה הכוחות הדרושים לעשות זאת, והיא החליטה להתמסר לכאב שלה, להיכנע לו לבלבול שיש לה בראש ולהנות היא עדיין מביטה בתקרה שמתחילה לפתע להסתחרר סביבה, היא מאבדת את המציאות מנסה להתביית אבל לא הולך לה והיא בורחת. עכשיו היא שם. עשן כבד של סיגריות נדבק לה בשיער, היא עומדת במרכז, אור עמום נשפך מהתאורה שבתקרה מוזיקה רועשת נשמעת מכל כיוון, מכל קיר והיא שם נאבדת עם עצמה ובתוך עצמה, הכל מעורבב בנים ובנות שיר רודף שיר והיא מתמכרת לקצב ומתחילה אף היא לרקוד, גם האלכוהול חוגג בלילה הזה, החברות שלה כבר נעלמו מזמן, מי יודע מי חטף אותן? מי זכה להנות מהן בלילה הזה. היא עומדת בצד חצי פה חצי שם, בריחוף אמיתי. מישהו ניגש אליה ולרגע נזרקת למקום אחר, אל הרסן שלה שהוא משתחרר פה לאט לאט היא מביטה בו בצעיר הנחמד לידה הוא דווקא די מסביר פנים היא חושבת. הוא אוחז בידה, והיא נזכרת שהיא האמיתית בחיים לא תיתן לזה לקרות לה, אבל מה זה משנה עכשיו היא פה חיה את הרגע. השעה כבר ארבע לפנות בוקר היא מרשה לו לעשן לה על הפרצוף הכל בזכות זה שהוא חמוד כל כך המלצרים ניגשים מבקשים שיחתכו הביתה והיא מצידה הולכת לחפש את הנהגת מודה לה' שנשארה לה טיפת כבוד לא להשפיל את עצמה כמו אותן חברות שכבר שעתיים היא לא יודעת היכן הן. הוא מבקש ממנה את הטלפון והיא מסרבת מבלי לחשוב תוך שניה כאילו היא יודעת שאת הסיפור הזה היא לא מכניסה למציאות שלה הרי זה רק חלום. בבוקר היא מתעוררת מהצלצול החזק של השעון המעורר, היא נזכרת בחלום שלה, היא נתקפת בהאנג אובר חזק... הצ'ייסר מסתבר, עשה את שלו, והבגדים מדיפים ריח חזק של סיגריות. היא מתארגנת פושטת את בגדי השקרים שלה ולובשת מסכה חדשה, חצאית ארוכה מכסה אותה כעת והיא נראית שונה לחלוטין מההיא המזוייפת שרוקדת בפאבים ובארים של אחרי חצות, היא אוספת את התיק של השירות לאומי, פותחת את הדלת מנשקת מזוזה, ויוצאת לשחק את המשחק שלה, (עבר את שירות הצנזורה) :)

"החיים הם לקחו אותי לכל מקום איתם, בחנות התקליטים, הם היו לי שיר קטן". אתה יודע? לשלמה ארצי יצא דיסק חדש: "שפויים" אתה מרגיש אחד כזה? אתה יודע? לא בטח לא תדע. לא תזכה להרגיש בשבוע הבא את ליל הסדר פה כמוני בעולם האמיתי, למרות שקופצים פה ישר לשולחן עורך. לזמן מה נשכחת כאילו מזכרוני, כמו אף פעם לא היית קיים. חוץ מרגעים מזדמנים וסמלים שמזכירים לי אותך. כמה צלילים קטנים שהשארת ועוד לא לקחת עם השיגעון ובדרך שלך. איזה אויר אתה נושם לעת בוקר? ואיזה מזכרת קופצת לך ישר לראש כשאתה חושב עלינו? אתה חושב? אתה מצליח לפעמים? יש בך כוח? כי לי לעיתים כבר אין.

בס"ד אחות שלי יקרה, ודאי תוהה את מה קרה, שלך החלטתי כך פתע לכתוב, מכתב מלא חיוב לרוב. לך האוזן היחידה, שלי בכל זמן קשובה, תמיד יודעת לזרוק מילה טובה. יודעת להעיר ולנער אותי כשצריך, "מעיין, עם עצמך תהיי אמיתית אסור את רצון הלב סתם כך להשליך". למרות שאיננו כ"כ מסתדרות, אחת את השנייה משלימות. את "השמש" שמושכת אליה את ההמון ואני השקטה והרגועה שלא נמשכת אל תוך אותו השאון. בך יש אש בוערת חזקה, את כריזמטית, אנרגטית ושמחה. מושכת אלייך מקבץ של "מעריצים", ואני מסתפקת בחוג קטן של כמה חברים טובים ומכרים. אחותי, אמנם דריכנו כבר נפרדו, אין הרבה משותף. את נשארת חובבת הרפתקאות ובילויים מושבעת עם רוח צעירה, שלעיתים מקנאה אני בך על כך. (קנאה חיובית כמובן). ואני- זנחתי את אותה הדרך, לעיתים כ"כ כואב לי על כך, את יודעת עד כמה אהבתי את הבילויים שלנו יחדיו, את תמיד נפחת חיים בכל מפגש חברתי מכל סוג שהוא. אני כ"כ מתגעגעת לימים האלה, למרות שהיום אני לא מאמינה באותה הדרך. אך למרות הכל אחותי, יודעת אני שזכיתי עד מאוד לצידך בדרך לצעוד. אוהבת אותך- אני.

השבוע נפגשתי עם תופעה מיוחדת במינה- שחיקה שמה. אולי זאת המלחמה, אולי אינסוף של מהלומה, אולי זאת השמש שמסרבת לצאת, אולי זה השיער הרטוב שלי, שהגשם לא פסח עליו שום יום למשך כל השבוע. אולי הריח של הפרחים בצומת "עין גנים" ונוסטלגיה מתוקה של ימי האביב הנעימים. מי יודע אם אלו כאבי האוזניים הצורמים, או שמא ההרצאות שהם- אף פעם לא, ואנחנו כל הזמן שומעים. אולי זה הראש שדופק: בום, בום, בום! מרוב שהוא מפוצץ במידע, ואולי זו שוב היא הנשמה. אתמול התעוררתי אחוזת פלצות ויותר לא רציתי לשתוק... רציתי לצעוק- שחיקה אינך מבורכת! לא עוד!

לילה, השעה 1:00. צלילים דקים של מכוניות שעוברות על הכיביש בצומת הסמוכה. מלמולים חרישיים מתוך מקלט טלויזיה שנשמע רחוק. נעימות פסנתר בוקעים מהדירה שלמטה. כולם ישנים ו... ששש שקט עכשיו! האיש מהטלויזיה לא מפסיק לדבר נשמע שאלו דיבורי סרק, אולי בתחום הפוליטיקה משהו. חושך ירד על העולם והנאיביות ירדה עימו גם היא, נדמה שאפשר ללכת לישון עכשיו אך זה לא ודאי. הגוף רפה, עייף ורצוץ והגיע זמן מנוחה. השיער מסורק מדיף ריח של צוף פרחים שאותו לוגמות הפיות. פיג'מה נעימה מתחככת בשמיכה. סיפור עלילתי מתוחכם ונועז נח בשולי מיטתי, העיניים עכשיו נעצמות וזה לא בשליטתי. המנגינות הרכות כבר לא נשמעות, אט, אט רחש המכוניות הזורמות על הכביש פוסק, איזשהו איש שם עכשיו שותק. מנגינה מוזרה מבית אחר שיר ערש לילד, שניים, או יותר. לילה טוב אני עכשיו אמר, כי היום הזה נגמר. לילה טוב!