יצירות של פרח כהונה

זכני לעבוד בלבב שלם להיות טוב ומטיב ללכת באורך לאהוב כל אדם לדבוק באמת לעשות את הנכון לכוון את דרכי לחזור בתשובה להתנקות מהזוהמה להיטהר לזכך מחשבתי לרומם מבטי לראות את הזולת לחיות חיים ראויים להיות שמץ ממך להשאיר אחרי רק טוב לתקן את המעוות להתגבר על המכשולים להפסיק לחשוש זכני להתפלל תפילה אחת.

איך נפלתי ואקום? איך טעיתי ואשוב? מי יורני דרך התשובה? כיצד אחזיר הבת השובבה? רוח ממרום תופיע ואת נפשי הנכאה תושיע. רוח טהרה תשא את נפשי העייפה. ואם הרוח אינה באה? תפילה למרום אשא תנה חכמה ועצה תן כח לאין אונים תן יכולת להרים את מבטי אליך.

זיכרון שצץ מיום הזיכרון מוקדש למי שראוי לכך. היא עדיין שם בלב התופת קולה כבר נדם בליבה זועקת: "אני איתך ברגע האחרון רואה את גופך מעל הרימון שמע ישראל קראת בגבורה שמע ישראל אני עונה בשירה. שמע ישראל צועקים ילדיך שמע ישראל קוראת אחריך." היא עדיין שם שמע ישראל בציפיה לישועה לביאת הגואל.

שלום, שמעת מה קורה עם ד.? שאל אותי החבר כשנפגשנו באקראי ברחוב. לא, אני מקווה ששלומו טוב, כך היה עד לאחרונה. עניתי. לצערי השמועה שהגיעה אלי מדברת על כך שהוא חולה מאד, אנוש, אולי אפילו גוסס. השיב החבר כשעננה של תוגה חולפת על מצחו. אוי! נאנחתי. הדברים קורים כל כך מהר, תמול שלשום אדם בריא, מהלך על רגליו, מחייך, מדבר עם ילדיו ובני משפחתו, והיום הוא שוכב על מיטתו שכיב מרע. חבל במיוחד שלא הספיק את כל אשר היה בכוונתו לעשות בחייו. אמר החבר. ומי מספיק? עניתי. לא לחינם חז"ל אמרו שאין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו, הם ידעו על מה הם מדברים. ועדיין, ענה החבר, יש כאן פספוס מיוחד, כי הוא היה כל מוכשר וחביב, הייתה לו יכולת באמת לעשות הרבה דברים, לשנות, ליצור, לחדש, זו החמצה של ממש. אף על פי כן, עניתי, זה לא יוצא דופן. כמה פעמים שמעתי מסבא שלי ז"ל שהכיר אנשים רבים וידע להעריך אותם לעומקם, והוא היה אומר על פלוני שלא מיצה את כישרונותיו, ועל אלמוני שלא השיג דיו ועוד רבים. זהו דרכו של עולם, סיכמתי, אדם מנסה אך לא מצליח להגיע לכל שאיפותיו. אולי אני קצת טרחן, ענה לי החבר, אבל אני רוצה לחלוק עליך. אחרים לא השיגו כי לא יכלו להשיג. אבל ידידנו ד. יכול היה גם יכול להשיג ככל אשר רצה אילו רק התאמץ יותר והשתדל יותר. גם אני לא רוצה להיות טרחן, עניתי, אבל אני לא מסכים איתך. ד. התאמץ מאד, הכרתי אותו היטב, ימים ולילות הקדיש להגשמת מטרותיו. פעמים רבות הניח בצד את הטפל ועסק בעיקר. אני רואה שאתה עקשן ומסנגר עליו בהתלהבות יתירה, ענה החבר, אף אני ידידו, ואני מרשה לעצמי לשפוט אותו מתוך אהבה וחברות. אולי היה לו רצון טוב, אך לא, ממש לא ראיתי אותו מתאמץ, להיפך פעמים רבות בזבז את זמנו בדברים בטלים, אילו היה מוכן יותר להתאמץ היה מגיע הרבה מעבר למה שחלם להגיע. הרי לך, עניתי, אדם מגיע לסוף ימיו, ואפילו שני חברים טובים שלו אינם מצליחים לתת לו הערכה אחידה, זה רואה אותו כמסכן שלא עלתה בידו ואילו זה נותן לו ציון "נכשל" בדרכו. אני חושש שיש כאן משהו מעבר לכך, ענה לי החבר, וקדרו פניו. אני כבר משוחח איתך מספר דקות, אבל יש נקודה שמטרידה אותי בכל השיחה, היה נדמה לי שאני זוכר את שמך אבל כבר איני בטוח בכך, תוכל להזכיר לי אותו? בוודאי, עניתי, שמי ד.

השיר שלא יושר כלוא הוא בתוכי. אקרא לא-ל גומר עלי, לחלץ אותי. השיר שלא נקרא סגור הוא וחתום. אליך תחינה אשא גלה הפתח לסתום. השיר שלא נכתב בלוע במקלדתי. אחפש, אמצא, אקריב מעומק ליבי ונשמתי.

בס"ד הצעקות החלו שוב. החברותא שליד עצרה מלימודה והשניים האזינו לחילופי הדברים, כמו תמיד הם ידעו שזהו הזמן בו "יהיה שמח". "אתה שוב חוזר על הדברים המרחפים שלך", צעק שי "אתה חייב להבין שבין החלל לכדור הארץ מפרידות שנות אור, ואנחנו נמצאים פה", הוא החווה באצבעו על הרצפה, "בכדור הארץ!" אוריאל האזין בשקט. הוא כבר היה רגיל לצעקות של החברותא הצעיר ובסך הכול הוא נהנה מהאכפתיות שהביעו צעקות אלו ומהניסיון האמיתי והכן שי הביט אליו במבט מיואש, "מה יהיה איתך", הוא קרא, לקול צחוקם של החברותות הנוספות מסביב שכבר הצטרפו לראות את המופע הקבוע, "רק טייס כמוך מסוגל לייחס משמעות כזו למחשבות ולהרהורים שחלקם בלתי נשלטים, ופורצים אל מוחו של האדם גם ללא רצונו." הוא קבע בנחרצות: "תתעורר אוריאל, יש עולם בחוץ ושם קובעים רק המעשים, רק המ-ע-ש-י-ם!" היה זה סיום מוצלח למופע, הוא העביר את מבטו סביב לקהל הצופים הנאמן והמסור, הייתה חסרה אוריאל נדם. הביט בגמרא בשקט. גם שי התמתח, הסתובב סביב עצמו ושיחק עם הסרגל שבידיו. אוריאל הוא בן למשפחה מופלאה, אב תלמיד חכם מופלג ושקוע בתורה ואם מחנכת ידועה. כרביעי מבין 12 ילדים, כמניין שבטי י-ה, מסלול חייו היה שגרתי למדי, תלמוד תורה, ישיבה קטנה ולאחר מכן ישיבה גבוהה. השיחות בבית נעו פעמים רבות על הציר של דברי תורה והלכה שונים ועל רקע זה התפתחה אישיותו כמי שרואה את העולם דרך המשקפיים התורניות. אירועים בודדים וחריגים השפיעו עליו השפעה רבה. אחד מהם כמעט גרם למשבר משמעותי אצלו. היה זה בכיתה ו', בדרכו מהתלמוד תורה לביתו היה עובר כל יום ליד חנות ממתקים שכונתית. בעלי החנות היו מוכרים לו בפניהם אך מעולם לא ראה בהם בני שיח של ממש, הם היו נראים לו כמו יצורים מכוכב אחר, הוא לא הבין מה הם עושים בחייהם, מה מעסיק אותם ומה היא תפישת עולמם, הוא פשוט לא התייחס אליהם. לממתקים הוא בהחלט התייחס, כמי שחי במשפחה מרובת ילדים ממתקים היו אירוע נדיר למדי בביתו. הוא היה עובר ליד החנות ומסתכל בשקיקה במשך כמה ימים שכב במיטתו קודח מחום, עבר זמן רב עד שחזר למסלול הרגיל של לימודים. שנים לאחר מכן היה מאריך את דרכו מהתלמוד תורה לביתו ועוקף את אותה חנות כשבכל פעם עולה בו שוב רגש הבושה הנורא. התחושה שהוא אינו יכול לסמוך על עצמו והתהום שעמד כל כך בסמוך אליה, עשו בו שמות. שי הביט בו, "נו, אני רואה שאתה מתרגש ממני, בא נעשה הפסקה קטנה, אני צריך לשירותים, אתה בינתיים תשתה משהו ונמשיך ללמוד." בדרכו לשירותים התבונן שי בתלמידים בבית המדרש. מי היה מאמין שהוא יהיה חלק מזה, הוא שתמיד עושה "דווקא". כבן לאב עורך דין ממולח ואם שמנהלת חנות גדולה, הצעיר מבין שלושה אחים במשפחה תל-אביבית ממוצעת, המסלול שלו היה ידוע מראש, אחיו הגדולים לומדים מנהל עסקים ומשפטים. והוא שנחשב מוכשר וחריף מהם היה אמור להצטרף אליהם. כולם ציפו ממנו לגדולות, במיוחד אביו שראה בו את הממשיך של המשרד בה' הידיעה. עד היום הוא זוכר אך משהו השתבש, הייתה זו ההתערבות המטופשת עם הר"מ שלו בישיבה התיכונית שגרמה לשינוי במסלול, הרב אמר בכיתה שהוא ינסה לשכנע את כולם ללכת לישיבה, חוץ משי שהוא מקרה אבוד. שי התקומם, והוא והרב התערבו על ארוחה במסעדה טובה. הרב אמר "זה כולל ארוחה גם לאשתי, אני בטוח שלא תלך לישיבה", ושי ענה לו בחדות "תביא גם את הילדים..." הוא אכן הלך לישיבה, "דווקא", ולא סתם ישיבה, אלא כזו שנמצאת בהתנחלות ורק הקיצוניים יותר הולכים אליה. ההתאקלמות בישיבה הייתה קשה. זכור לכולם כיצד בשבוע הראשון של זמן אלול ראש הישיבה יצא מהשיעור הכללי ופגש את שי חוזר עם כדור בידו ממגרש הכדורסל. גם החברותא המבוגר, אוריאל, שהגיע ממקום אחר לחלוטין עורר בהתחלה התנגדות רבה אצל שי. אך בסופו של דבר שי מצא את עצמו בתוך ההווי הישיבתי והוא גם למד להעריך את ידענותו כיום, ארבעה חודשים לאחר שנכנס לישיבה הוא כבר התחיל להרגיש בשר מבשרה וכמי שבוודאי יהיה מעמודי התווך שלה, כמו שאוריאל נחשב בה היום... כשעמד ליטול את ידיו, לאחר השירותים, הוא ראה את עצמו במראה, רציני יותר משהיה פעם, זקנקן מציץ בשיפולי פניו, וציציותיו מתבדרות בחוץ. לפתע הותז עליו ספל מים והרטיב את חולצתו. הוא שמע את צלצול הפלאפון המעצבן של העומד לידו, שמיהר לענות ועל כן הפיל את ספל המים מידיו. הוא הכיר את הבחור רק בפניו ובשמו, היה זה מאלו שהסתובבו בישיבה והשתתפו לעיתים בשיעורים, בחור מגודל ולא עדין במיוחד, כאלו ששי כבר פגש הרבה מסוגם "אני כבר יוצא מכאן" אמר הבחור לפלאפון, ותוך כדי כך דחף את שי שהפריע לו בדרכו, "יש פה איזה פיצקעלה שמעכב אותי, רק שנייה". הדם עלה לשי לראש, זה כבר היה עלבון שלישי בתוך מספר שניות. הוא חסם את היציאה במלוא גופו. "אתה בטוח שאתה יוצא?" הוא סינן. המורה בחוג לקראטה תמיד הזהיר אותם מאגרופים לאזור מפתח הלב "זה רק להגנה עצמית" הוא היה אומר "המכה עלולה להיות קטלנית". שי התכונן והתכוונן, הוא שכח מי הוא ומה הוא. הייתה לו עכשיו בעיה מגודלת שהיה עליו לסיים ומייד. יד נעלמת תפסה אותו מאחור ומשכה אותו בכוח. הוא ניסה להתנגד, להגיב, אך המשיכה הייתה חזקה והוא הרגיש שהוא נמשך ונמשך וחוזר לעצמו ולמקומו. הוא הביט אחורה. היה זה אוריאל. הוא השפיל את מבטו לרצפה.

בס"ד שמש הענן כיסה את השמים. הכל נעשה חשוך יותר. עורב שחור ומאיים נחת לא רחוק ממני, החל לחטט עם מקורו באדמה. אולי ימצא משהו, חרק מת. עורב נוסף נחת לידו והם החלו להתקוטט ולצווח. בכי תינוק נשמע מאחד הבתים, הבכי נמשך ונמשך ללא הפוגה, אי אפשר היה להרגיע אותו. עלטה. לפתע העורבים התרוממו ועפו רודפים זה אחר זה. התינוק פסק מלבכות. שני ילדים עברו לידי צוחקים ושמחים. אם ובנה הקטן פוסעים ברחוב. "אמא תראי" הוא מצביע למעלה "שמש".

מחפש גאולה מבקש מענה מצפה לישועה זועק וקורא. אין הדבר תלוי ואין הברכה שרויה ואין הנסתר גלוי אלא בי. במעמקים- מעמקי אקרא אותי אני מבקש בהיסח הדעת אמצא מה שלא אחפש ברום שמים מעל ברוח, בעב ענן אותך אשאל אליך אתחנן ונגאלתי!

"בלילות עצובים" אמרה לי בתי "נחכה לבוקר". "להיפך" אמרתי לה, "בלילה אנו רואים אפילו את האור הקטן". בלילות עצובים, אומרת הבת אין רואים את האור ששבת. הלילות חשוכים, עלומים אי שם נבלעות המלים. הלילות מטילים עלינו מורא בעתה, חרדה, גערה. ללילות אין סוף, אין תקווה טהור ישועתנו קרבה. אין זה כך, אומר אני בלילה שירה עמי. כל אור אלינו מגיע נהרה מתמלא הרקיע. הלילה את דרכנו מורה בחושכו מרבה ומפרה. מתוך הלילה האור בוקע זורח מן הלילה האושר צומח. את הלילה הזה נמלא בשמחה מדוע הלילה את בוכה?

היום אספר לכם על צ'וכנה החייט. לפתע נזכרתי בו, צץ שמו לפני כזיכרון עמום מימי ילדותי. צ'וכנה (זהו שם משפחתו האמיתי! את שמו הפרטי איני יודע) היה איש קטן קומה, צנום וחייט אמיתי, כמו של פעם. פוגש הייתי אותו מדי יום בבית הכנסת, שחרית, מנחה וערבית, ממבט של ילד תמיד היה נראה לי כזקן, את בני משפחתו לא ראיתי, אולי כבר גדלו ועברו למקומות אחרים. כשגדלתי מעט, שמתי לב למנהגיו. כל הסידורים בבית הכנסת היו תמיד כרוכים ומסודרים. לא ידעתי כיצד הדבר קורה, לא פעם ראיתי סידור נקרע והנה זמן מה לאחר מכן שוב מונח במקומו הדור ושבע רצון. יום אחד ראיתי את צ'וכנה יוצא מבית הכנסת ובידו ערימת סידורים, הבנתי, כבר הזכרתי קודם שהיה חייט... פעם אחת, ואני כבר בר מצווה, עצר אותי צ'וכנה בכניסה לבית הכנסת, "בואו איתי", הוא אמר, וקרא לעוד אנשים, הלכנו ברחוב והגענו לבית שמתחתיו הייתה מודעת אבל. הכרתי את השם, היה זה איש מילואים שנהרג בעזה, כך שמעתי בחדשות, אך לא ידעתי שהוא גר בסמוך אלי. עלינו לבית להתפלל, היה זה אסון נורא, נותרו אישה וילדה קטנה, אב קטוע יד, למדנו משניות לעילוי נשמתו וניסינו מעט לנחם, המשכתי לבוא להתפלל במשך השבעה. מאז שמתי לב שצ'וכנה מושך מדי פעם אנשים לבתיהם של אבלים ידועים ושאינם ידועים. נכנסתי פעם לביתו של צ'וכנה, איני זוכר מדוע, הייתה זו דירה קטנה וצנועה, כבעליה, ועל הקיר התנוססה בגאון תעודה ענקית וממוסגרת של קק"ל המעידה על תרומה שנתרמה לכבודו של צ'וכנה. בסוכות ישבתי בסוכה ולמדתי, מסביבי מאוורר ורדיו המשמיע מוסיקה. פתאום נכנס צ'וכנה. "אוכל לשבת כאן לאכול?" שאלני. "בשמחה" אמרתי לו. הוא הסתכל מסביב, ראה את כל ה"ציוד", והעיר בעדינות, "בזמני לא היו כל הדברים האלו, פשוט ישבו למדו". כך שמעתי מצ'וכנה, יהודי של פעם. זיכרון אחרון מצ'וכנה. הרבי הגיע לשכונה, "לאחר הסעודה הוא יקבל בבית הרב את הזקוקים לברכה", הודיעו הגבאים. ישבנו שם בבית ולפתע נכנס צ'וכנה. לא זיהיתי אותו, הוא היה נראה חולה אנוש ומבטו נפול ומיואש, "רבי ברכני לבריאות" התחנן. וידענו. הרבי בירך. לא עברו הימים והמודעות סיפרו על צ'וכנה החייט שהיה ואיננו. אין איש זוכר היום את צ'וכנה, יהודי של פעם. ברדיו מתנגנת פרסומת של קק"ל המציעה לנטוע יער באתר האינטרנט. ואני נזכר בבית בו תלויה תעודה ענקית של קק"ל, פשוט כך.

העבודה הקשה והמתישה לא הסתיימה עם חזרתה לבית, הילדים הסתערו עליה מבקשים את תשומת ליבה, הניקיון של הבית לא נעשה מאליו, ובשעות שהעינים כבר כמעט נעצמו עוד היה צריך לגהץ. לעתים גם נותרו מטלות שונות מהעבודה, אלו כבר נעשו באפיסת כוחות מוחלטת, נים ולא נים. היה קשה מאד. אך הכל היה כדאי. מדי פעם נשמע קול הלימוד ברקע. היא לקחה על עצמה את הכל בשביל לשמוע אותו, חזק, עוצמתי, מנגן בניגון שאין לו מילים, ניגון היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. הוא לקח על עצמו את המשימה הזו בכל הרצינות. לא היה דבר שעמד בפניו, יום ולילה כולם קודש ללימוד ולתפילה. בכל דרך אפשרית הוא קידם את לימודו, גם הוא כרעייתו לא פסק מלימודו עד אפיסת כוחותיו. לעיתים היה מתעורר בבוקר ליד הספרים בהם עד הגה עד הירדמו. בכל נושא בו הוא עסק הייתה שליטתו מדהימה וכל שיחה איתו הסתיימה בהתפעלות של הצד השני על הדברים שנשמעו. אכן עלה בידו. פרנסי הקהילה ששמו פניהם אל הבית הצנוע ידעו היטב מה הם מחפשים ולאן הם הולכים. שמו הלך לפניו כאחד המעולים ביותר, וכל מי שהיה לו יד ורגל בעניין, המליץ עליו. בסלון הבית ההצעה הייתה ברורה, "כבוד תורתו מיועד לרבנות עירנו, ויפה שעה אחת קודם". במטבח ישבה היא ומחתה דמעה, "יש שכר לפעולתך". ביום הראשון לרבנות, לאחר סיומו של יום מלא טקסים ומפגשים, ולאחר שיצאו כולם מן הבית, הוא לא השתהה, שלף מייד את הגמרא המוכרת ושקע בלימוד. היא הביטה בשמחה על המחזה, יודעת שבעצם דבר לא השתנה. חלפו שנים. מתברר שלרב עיר יש כמעט אין סוף דברים באחריותו. כל פעם שהסתיים טיפול בנושא אחד צץ לו נושא שני ושלישי. מי שיש בו יראת שמים דורש ומחפש מה צריך תיקון והיכן. לעיתים אחרי יום כזה של התרוצצות, פגישות, דרשות ובקשות, ועוד שיחת טלפון ועוד אחת. הוא התיישב על הספה באפיסת כוחות, ולאחר מכן פנה לחדר השינה. הגמרא נשארת מיותמת. פעם אחת נשמעה שיחה שכזו, היא במקרה שמעה אותה. אחד הנכדים פנה לסבא ושאל האם נכון שבמקרה מסוים הדין הוא שאסור, וסבא השיב "בוודאי!". "היכן זה כתוב, סבא?" שאל הנכד הצעיר בתמימות. התשובה השתהתה לרגע, "איני זוכר" הוא ענה, ועננה קלה חלפה על מצחו הנאה. התשובה נתקעה כחץ בליבה. אזי המחלה התפרצה, כשהיא עוד לא בימי הזקנה. הם כיתתו רגליהם בין הרופאים אך ללא הועיל, גם מעבר לים לא מצאו מזור. נגזרה גזירה, וזוהי התקופה האחרונה, פסקו כולם. הם עזבו את העיר ושכרו דירה קטנה בעיר בה גרו בצעירותם. היא הלכה ונחלשה, הלכה ונחלשה. אותו היום, עת כולם באו לבקרה הרעש וההמולה היו גדולים מאד, הוא שוטט מבולבל בין הילדים והנכדים, בעוד היא שוכבת במיטתה חלושה. אט אט השתררה דומיה, רגליו הוליכוהו לארון הספרים, נטל את הגמרא בידו, והחל ללמוד בקול. היא נותרה במיטתה, רק ביתה הצעירה לידה, ולפתע הקול נשמע. "את שומעת" היא אמרה לביתה "את שומעת את הקול? הוא חזר" היא פנתה לבת. "לא אמא" ענתה הבת בחשש, "על מה את מדברת?". היא רק חייכה לעצמה ולא השיבה.  

אני רוצה לדייק למסור דברים כהוויתם אני רוצה לדעת שהבנתי נכון את קיומם. אני רוצה לחוש את התחושות בעוצמה אני רוצה להבין גם את מה שטרם נשמע. טע בי את הכוחות לעשות, ליצור ולהעשיר טע בי את היכולת לקלוט, לרוות ולשיר. טע בי את הרצון לרצות נכונה והורה לי את הדרך לשוב אליך.

רעמים רעמו וברק הבריק בני הקט זעק ואזכור. עת נותרנו שנינו בדד ביום סגריר ואפחד. הוא, הגדול, ישב מרותק בכיסאו והאיר. הנחתי ראשי על ברכיו רווח לי ואנוח. הוא, אחי, שהיה לי למשען ולמשענה. ואיננו.

בס"ד הצלחה זה התחיל בקטן. העסק לממכר פיתות היה בחדרון זעיר בפינת הרחוב, העשן של האפייה צרב בעיניים עד שהיה נדמה שהדמעות זולגות מאליהן. אבל זה הלך- הלך טוב. בתוך חודשיים ההכנסות שזרמו אפשרו לו להיפרד מהמקום הקטן ולשכור חנות גדולה במרכז המסחרי, ליד כל הפירמות הגדולות. לפעמים הוא היה יושב לשתות קפה ולהירגע, בזמן ששני העובדים, שבתוך זמן קצר כבר היו לארבעה, הגישו במקומו לסועדים. והסועדים כבר אכלו מלבד הפיתה עוד ועוד באיזשהוא שלב הוא הרגיש שהארץ קטנה עליו. הסניפים שנפתחו בינתיים ברחבי העיר ובערים הסמוכות הצליחו יפה. מדורי האוכל בעיתון היללו את הבישולים, מבקרת המסעדות מהטלוויזיה עשתה תוכנית מיוחדת על ה"קונספט", והציבור נהר למסעדות. אבל אפשר היה יותר... הוא התחיל לטוס לחו"ל, להיפגש עם יזמים נמרצים, להדפיס תוכניות בנייר כרומו יקר ומבריק. הטובים ביותר נבחרו והעסק התחיל, ובגדול, רק בגדול. הטיסות היו על בסיס קבוע, כל שבוע צריך להיות גם בעסק שם ולנהל גם אותו. האישה התחילה להתלונן שלא רואים אותו, הילדים הקטנים ברחו מפניו כשחזר ולא זיהו אותו. הוא החליט על שינוי. הסיסמה הייתה: "אם כבר- אז כבר". הוא מכר את העסק בארץ, הפקיד את המיליונים בבנק כחיסכון לילדים, ולקח את כולם איתו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יהודה הבן הבכור גדל כבר לתוך הקלחת. הילד שהיה תמול שלשום ילדותי, תפס את העניינים מהר, וכבר בגיל 17 היה יכול לנהל שתי שיחות טלפון בו זמנית, ובמקביל להכין רשימת מצרכים בתור הזמנה לרשת. היה ברור שלעסק כבר יש עתיד ושיש מי שייקח את המושכות לעת השיא של כל שנה היה בחנוכה, כשכל המשפחה נהגה לצאת ביחד לשבוע של חופשה בהרים. הפעם זו הייתה אמורה להיות חופשה מיוחדת, לציון 10 שנות הצלחה ושגשוג בחו"ל. בבוקר היציאה לנופש הוא עוד הספיק לציין לעצמו בסיפוק: "סקי טוב לבריאות וגם לנפש". לאחר מכן הוא פתאום נזכר מה היה בהתחלה, הרבה שנים לפני כן, "אח איפה הייתי אז, איפה הייתי..." לפתע צלצל הטלפון. המזכירה הראשית העבירה לו הודעה חד משמעית: "עליך לסדר כמה עניינים ברשת, אחד הסמנכלי"ם לא חש בטוב". בצער רב הוא נפרד מהמשפחה, "אני אצטרף מאוחר יותר" הוא אמר להם ופנה במיוחד אל הבכור: "יהודה, אני סומך עליך שתשמור על כולם". בצהריים הוא שמע בחדשות על מזג אוויר מאד ערפילי וסוער, ועל כך שאחד המטוסים לא נחת בשדה התעופה בהרים- כוחות החילוץ מחפשים אחריו. "לא" הוא מילמל לעצמו "רק לא" "לא, לא, לא!" הוא זעק. "מה קרה?" שואלת אשתו "למה אתה צועק? חיכינו שתתעורר לסעודה שלישית". הוא מסתכל סביב ורואה את שלושת ילדיו שנכנסו מהחדר הסמוך. "אני המאושר באדם" הוא קופץ אליהם, "אבא מה קרה לך" שואל יהודה בתימהון "רק אתמול בכית על העשן של התנור?" הוא פורץ בבכי, בכי משחרר.

רבי יחיאל מיכל מנמירוב, המקובל האלוקי רבי שמשון מאוסטרופולי גדולי הקדושים מגזירות ת"ח ות"ט מקבלים את פניך רבי אהוד. עומדים מולך גדולי התורה ואדירי החסידות קדושי השואה. הקדוש רבי שלמה רענן קורא לך, בא אלי, חסיד ועניו, אביאך לסבא, הרב של כולנו בשיעור אחד בו יושבים הרב אלי הורביץ הרב הרלינג וכל חברינו. בשמחה מקבלות את פנייך הרבנית רותי, קדושות וטהורות מכל הדורות. גם את ככולנו, בגדייך אדומים מדם, דמה של אם ורעיה בישראל. חיכינו לך בת אהובה והגעת אלינו. מליוני ילדים מרוצצים נשמות טהורות וקדושות אלו מתרפ"ט ואלו מפוגרום קישינב ועוד ועוד באים אליכם בצהלה איזה בחור נפלא- ילד נער- יואב איזה ילד מתוק, אלעד איזו פצפונת, הדס בואו איתנו פה תמצאו חברים בכל גיל בכל הכיתות והגנים. במעלות קדושים וטהורים עליתם בחבורה של נשמות עליונות של כל הדורות אתם. ואנו כאן נותרנו דוממים. על אלה עיני בוכיה עיני עיני יורדה מים.

בס"ד יש סוד בעולם והוא נעלם. ברחוב החשוך, בין בתים במקום בו אנשים מהלכים. מתחת למעטה של פשטות של קדרות, של ישרות. בחיי היומיום, בשעת עייפות ובמיוחד בשעות של קטנות. יש סוד בדברים ממך מסתתרים. בקשה של ילד, וגם מריבה הם פתיחה לדבר הבא. רגשות שישנן, שהיו ושאבדו בלבך נאצרו ובך נלכדו. בין כל הפרטים, בים הגדול שבחופו רק חול וחול. יש כאן סוד רק תחפש לידך הוא, איתך הוא, עמוק בנפש. נכתב ברגע של תשישות

בס"ד הפעם זה היה אמיתי. פעמים רבות דמיינתי לעצמי בוקר רגיל בו אני יוצא מהבית ונועל את הדלת, כשהתיק של המחשב הנייד על כתפי. אני קורא למעלית, המעלית מגיעה, הדלת נפתחת ואני מוצא אותו שם. לפעמים הוא קופץ עלי ותוקף אותי באכזריות, ולפעמים הוא סתם רובץ שם נינוח, מביט בי במבט משועשע, ממזרי כמו מבטו של חבר שהצליח להפתיע אותי. הבוקר היה ככל הבקרים. יצאתי מהבית, נעלתי אותו, קראתי למעלית, היא הייתה ריקה, כרגיל. ירדתי למטה ויצאתי מחדר המדרגות אל החניון שמתחת לבניין. בשלב הזה אירע דבר שונה. אינני יודע מה עורר את תשומת לבי קודם, הריח, הרעש המוזר, או אולי התנועה השקטה הזו הכמעט בלתי מורגשת. הוא היה שם בקצה החניון. עמד לו כשפניו מופנות לעבר הרחוב, שליו ומלכותי. אני חייב בהזדמנות זו לומר משהו על ההבדל שבין הדמיון לבין המציאות. הדמיון נוטה לשנות קצת את המציאות ולייפות אותה. בדמיון הנמר נראה כמו חתול שפשוט שכח להפסיק לגדול ושנפל לתוך בריכה של צבע צהוב או לכל היותר כמו נמר מעין גדי. אבל המציאות, מה לעשות, הרבה יותר גרועה. במציאות הנמר הוא חיה ענקית, אימתנית, ובעלת יכולת מרשימה לטרוף. כל שריר התלבטתי מה לעשות. תמיד בדמיוני חשבתי שבמקרה של מפגש עם נמר שרובץ במעלית עומדות לפני שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא לברוח במהירות חזרה לבית, לצורך כך דאגתי שהמפתחות יהיו תמיד בהישג יד וגם תרגלתי פתיחה מהירה של הבית. החיסרון הגדול של התוכנית הזו היה העובדה שנמרים מסוגלים לנוע במהירות רבה, וחששתי שצוות החילוץ ימצא יד שמחזיקה במפתח שנעוץ בדלת. האפשרות השנייה היא לעמוד בלא לנוע ולהפגין אומץ לב. בחומרים שקראתי הפעם עמדתי נדהם. הנמר הפתיע אותי, לא ציפיתי לפגוש אותו בחנייה! המחשבה הראשונה שעלתה במוחי ברגע זה הייתה שעלי לסגת לאחור באיטיות, הייתה לי תחושה שהוא לא שם לב אלי שהרי פניו מופנות לעבר הרחוב ועמידתו שקטה ושלוה. לצערי, כשהתחלתי לזוז הבנתי מייד שעשיתי טעות. הוא הפנה את פניו אלי והביט בי. היה זה מבט נורא, מבט של טורף מורעב לפני הארוחה. הייתי זקוק לרעיון מקורי, כל תוכניותי קרסו בלי שהספקתי אפילו לנסות אותן. יצאתי למרפסת הבית והבטתי למטה, ראיתי אותו יוצא לרחוב וזנבו שמוט מאחריו. כמו שמראים בסרטי הטבע את חיות הטרף שנכשלו בציד, מובסות. הפעם ניצחתי אותו.

אני שומע קול פירות בוקעים מן האילן אני שומע קול הצאן פועים לאימן אני שומע קול מעיינות מפכים לאיטם, אני יודע זאת. עוד מעט ואקום, אשוב לשם. אני שומע קול תרועת מלחמה אני שומע קול יריות ומהומה אני שומע קול חברים בזעקה, אני יודע זאת. עוד מעט ואקום, הייתי שם. אני שומע קול מרבים בתפילה אני שומע קול תהילים ביללה אני שומע אתכם משפחה אהובה, אני יודע זאת. עוד מעט ואקום, עודני שם. חכו לי, עוד מעט ואשוב. צפו לי, עוד מעט ואיוושע. עוד מעט.