יצירות של calvin

היא הרימה את השלט, והניפה אותו לכל עבר, בעודה צועקת סיסמאות שנונות להפליא לכל עובר אורח. כיכר פריז, מול בית ראש הממשלה, הייתה מלאה בהמון אדם. כולם התאספו שם כדי לעורר את מנהיגם הרדום שאינו עושה דבר וחצי דבר למען החייל החטוף, גל שלום. גל נחטף ביום שישי ה10 ליוני 2014, בסביבות השעה 9:00 בבוקר. הוא היה חייל עייף בדרכו הביתה, למיטה, למנוחה, ולהוריו הדואגים. בניגוד לחוק האוסר זאת עמד גל בטרמפיאדה וחיכה לטרמפ הגואל. הטרמפ ככל הנראה הגיע, אך גל לא הגיע למחוז חפצו. על פי ההערכות גל עלה לטרמפ, לאחר שלא זיהה שום סממן מחשיד בנהג ובאדם שישב על ידו. גל עלה לטרמפ ומאז נעלמו עקבותיו. הוריו אביגיל ונחום שלום חיכו לו בבית שעות רבות, עד שהדאגה החלה   דקלה הביטה סביבה בסיפוק. כל הנאספים כאן ובעיניהם כאבם של הורי החייל, כל אלו נקראו על ידה לדגל. כל ההפגנה הזאת היא מעשה ידיה להתפאר. דקלה נפגשה עם אביגיל ונחום פעמים רבות. הם חיבקו אותה בחום והודו לה אינספור פעמים על כך שהיא מקריבה מזמנה ומחייה הפרטיים על מנת לסייע לקירוב השחרור של בנם האהוב. דקלה חשה בליבה גאוות אין קץ. היא מבטלת את זמן לימודיה על מנת לסייע רבות למשפחה שאיבדה את בנה לשבי החמאס העוין, ואין פוצה פה. דקלה זעמה על ראשי המדינה, ובכללם ראש הממשלה. רה"מ לא עשה דבר למען שחרורו של גל. הוא נהג לנאום רבות בכינוסים רבי רושם בפני מנהיגי עולם ומדינות ובכל פעם היה אומר שוב ושוב שמדינתו פועלת בכל האמצעים האפשריים בכדי לשחרר את החייל החטוף. הדבר הרגיז את דקלה מאוד. הרי ישנה דרך אחת שניתן וצריך להשתמש בה וראש הממשלה לא מממש אותה- עסקת שבויים. הרי פעולה צבאית אינה מעשית, מפני שהיא מסכנת את החייל ואת מחלציו. עסקת   שיירת מכוניות מפוארות יצאה מבית ראש הממשלה, ודקלה סחפה אחריה את ההמונים שליוו את השיירה בקריאות "אל תנפצו את החלום! שחררו את גל שלום!". דקלה הביטה בעיתונים הזרוקים בערימות על יד המאהל. כותרות העיתונים סערו בימים ההם. רשימת המחבלים המועמדים לשחרור כללה את פָארֶס שפק, אותו רוצח צעיר שטבח בחמישה בני משפחה אחת בהתנחלות דתית. דקלה כאבה את כאב המשפחה, אך בליבה חשה ריחוק ודחייה מאותם אנשים שחיו על אדמה כבושה,   הימים עברו. כותרות העיתונים החלו לבשר על חתימה קרובה לקראת עסקת שבויים. המדינה סערה ורגשה, ודקלה חשה באושר הפושט בכל איבריה. ודאי לכשישוחרר, גל יופגש עמה ע"י הוריו, שיספרו לו כמה פעלה למענו, כמה לילות עשתה כימים כדי שהוא יכול לשוב הביתה, אל שדות הירק המוריקים שעל יד ביתו. היא ידעה שקרב היום ובקרוב כולם יהיו מאושרים- משפחת החטוף ומשפחות המחבלים.   היום הגדול הגיע. מאות כתבים מכל רחבי תבל התייצבו על קו הגבול בכדי לחזות ברגע המרגש של איחוד המשפחה עם הבן האבוד. בשעות המוקדמות של הבוקר יצא לדרכו אוטובוס מאובטח ובתוכו כל המחבלים המשוחררים. על קו הגבול של עזה עמדה משפחת שלום. אביגיל ונחום עמדו שם חבוקים, עטופים בדגלי ישראל, ובעיניהם עומדות דמעות התרגשות שהתנקזו במשך הציפייה לשובו ועכשיו מתפרצות בבת אחת. ואז מתוך ענן האבק שעל גדר הגבול הופיעה שיירת מכוניות ובתוכה שעט אמבולנס עזתי. כולם נאלמו דום, חששו ממה שעתיד לקרות ברגעים הבאים. רופאים התקרבו לאמבולנס, אך הם הורחקו מיד. דלת הרכב נפתחה ומתוכה יצאו כמה אנשים נושאים אלונקה שעליה שכוב גל שלום, במצב קשה. קמה מהומה. מצלמות הבזיקו, עיתונאים כיוונו מיקרופונים ולחשו דברים למאזיניהם בבית. הוריו של גל צפו בזעזוע ובשמחה מהולה בעצב. הם ציפו לראות אותו עומד על רגליו, רץ לעברם ומחבק באושר. "לפחות הוא חי" לחש נחום וחיבק את כתפה של רעייתו הבוכייה. המשפחה לא הורשתה להתקרב לחייל המשוחרר שהונשם עתה בידי רופאים ישראלים. אט אט המהומה שכחה וגל נלקח לבית החולים הישראלי סורוקה בבאר שבע.   גל היה מאושפז בבית החולים כבר כמה ימים. משפחתו יכלה רק לשבת ליד בנם המורדם ולאחוז בידו שהייתה מלאה בפצעים. לאחר עשרה ימים קשים של ניתוחים וניסיונות החייאה גל שלום נפטר במכאוביו, והוא בן 21.   דקלה כאבה את כאב המשפחה. היא נתנה דרור לדמעותיה לא פעם, גם בלילות כשהייתה לבדה. דבר אחד ניחם אותה וזו הידיעה שלפחות למשפחתו של גל יש קבר לעלות אליו, יש אבן קרה שיוכלו להישען ולבכות עליה, והעובדה הזאת קיימת הרבה בזכותה.   חצי שנה לאחר מכן הפצעים בנפש הצעירה של מדינת ישראל כבר הגלידו, וכך גם הפצעים בנפשה של דקלה. ביום קיצי שטוף שמש ושטוף רוע נחטף חייל צעיר בשם אליהו אוחיון, והפעם את האחריות על האירוע נטלו ארגון החיזבאללה. שוב קמה סערת הפגנות רבות משתתפים, ושוב הייתה זו דקלה שניצחה על האירועים. דקלה נעמדה שם שוב, אוחזת בשלטים עם סיסמאות הקוראות לראש הממשלה לקום מתרדמתו. היא הביטה סביבה, בכל ההמון הנסער, וחשה גאווה בליבה. "זה עבד פעם אחת, זה יעבוד גם הפעם" אמרה לעצמה בקול.   לפתע,מתוך ההמון הגיח אדם בעל חזות מזרחית, אם אבחנה אותו נכון. הוא הוציא נשק קצר והחל לירות לכל הכיוונים ללא אבחנה. דקלה קפאה על מקומה. היא לא שמעה דבר, רק ראתה אותו עם מבט אחוז טירוף, שטוף רצח, יורה באנשים הבורחים מפניו. ברגע מבעית אחד מבטו התמקד בדקלה. היא זיהתה את פני המוות האלו. זה היה פָארֶס שפק שטבח בבני המשפחה המנוחה. הוא כיוון את הרובה אל דקלה, ומבלי להודות לה על כך שפעלה כה רבות לשחרורו לחץ על ההדק ושחרר צרור לעברה. דקלה לא זזה. בשבריר השנייה לפני שהכדורים פילחו את ליבה עלתה בה מחשבה ספק אנוכית, ספק הגיונית לגמרי- אולי בעצם זה היה חסר כל הגיון. בשבריר השנייה שלפני המוות זעקה דקלה לגל שלום שאולי מביט בה מבעד לעננים, שאולי טוב היה אם החלום היה מתנפץ. היא זעקה לגל " עכשיו אתה מרוצה? עכשיו שהגעת אל המנוחה הסופית? תראה למה גרמת. גרמתי.." . ושבריר השנייה נגמר והתנפץ לו. כמעט כמו החלום.

תפילת עני. פי נפתח אל מול שמיים הצבועים שחור. מיתרי קולי מנגנים ניגון שכבר נשכח. והנה נפלטת לה זעקה בקול זך וטהור. שער שנאטם בפני תפילות כבר לפני שנים, הנה הוא נפתח. כורע אני עתה לפניך וליבי מלא שירה כים, רוחי נשטפת בדמעות של סבל ומבטי נחוש אך למוד ייסורים. תפילתי עומדת, אמיתית ופשוטה ואתה. אתה נעלם. זעקתי נשמעת מבין קולות אחרים, בוכים, נוראיים. כחול העומד מול איתני הים הגדול. כעבד העומד בשפלות בפני אדון רב עוצמה עומד אל מולך, בטל מבוטל לפניך, הרי אני בסך הכול, כעני העומד בפתח, ותפילתי נשמעת עמומה. ליבי נבקע כמו שערי השמיים ברחמים ובחמלה, וממשכן כבודך אתה מאזין ואוסף אליך כל מילה. בלילות טרופים זורק אבנים אל הבורות שמהם שתיתי, ורואה פעוט ששלח את לחמו על פני המים ולא מצאו מעולם. צורח אל השמיים שאדישים לצרות בני אנוש, מתחרט על מי שהייתי. ותפילות, תפילות מתקבצות אל מול דלתך, מתדפקות. התשמע קולם? כחול העומד מול איתני הים הגדול. כעבד העומד בשפלות בפני אדון רב עוצמה עומד אל מולך, בטל מבוטל לפניך, הרי אני בסך הכול, כעני העומד בפתח, ותפילתי נשמעת עמומה. ליבי נבקע כמו שערי השמיים ברחמים ובחמלה, וממשכן כבודך אתה מאזין ואוסף אליך כל מילה. בעודי צונח אל עולם של תוהו ושל חושך אינסופי שומע קול מתגלגל: בני אהובי, שומע אני את קול תחינותיך ומטה אוזן אל קריאותיך. בן יקיר לי, ילד שעשועים, המשך לזעוק, המשך נא להתפלל, מפני שיש סוף ותקווה לאחריתך, והנה קרב קץ מסעותיך. המשך להתפלל, לזעוק אליי מילים, אף אם אינך מבין. בן יקר שלי, הרם מבט, נשא עיניים ותתחיל להאמין. כי יש בך כוח. יש כוח בכל מילה ומילה. כוחה של תפילה.

אמונה דלת שנטרקת אל עולם של שכחה. שכונה שנגלית מבין החשוכות שבכולן. עוד יום שאותו העצבות מנחה. אדם חלש גוף שחושב שהוא מספיק מיומן. זמן שנחלק לרגעים של יופי ושל רוע. אדם שתלוי בחסדי בן אנוש שאולי יקפיא את ליבו. פעוט שאמו לוחשת לו שהגיע זמנו להמשיך לנוע. אדם ולב שנקרע לרסיסים שחולקים את כאבו. ואני מבין כולם, צועד בין הטיפות, מביט אל העתיד הלוט במסתורין, והכאב שוב מופיע לדקות ארוכות. וכשליבי נשטף בגשם טהור, אני מתחיל להאמין. ובין רגעי הזעם אני מוצא נחמה, ודמי נקרש על מזבח הסבל וכולי עוד תקווה שרוחי תישאר איתנה, שלא אפול, שאשיב מלחמה. אדמה שלוהטת מקרבות רחוקים. רוח שנושבת מעל קבר לבן כמו המוות. עיניים דומעות אל מול סודות עמוקים אישה בוכייה שלא מקבלת את האמת הכואבת. ואני מבין כולם, צועד בין הטיפות, מביט אל העתיד הלוט במסתורין, והכאב שוב מופיע לדקות ארוכות. וכשליבי נשטף בגשם טהור, אני מתחיל להאמין. ובין רגעי הזעם אני מוצא נחמה, ודמי נקרש על מזבח הסבל וכולי עוד תקווה שרוחי תישאר איתנה, שלא אפול, שאשיב מלחמה. לב שותת שקץ בהמשך ייסוריו. ילדה תמימה מחייכת ממסגרת שבורה של תמונה. בחור שאין רועה לתפילותיו. והנה היא קמה,הנה קמה לה תקווה חדשה. אמונה .

בעזרתו ייתברך

בעזרתו ייתברך פול זמן לא שלחתי אז...הנה: חג שמח!

בעזרתו ייתברך

בעזרתו ייתברך כותרת סתמית,הציור מיועד להזמנת בר המצווה שלי!למרות שזה לא כזה ברור כאן...ההזמנה עצמה-בקרוב...

בעזרתו ייתברך צולם ברובע היהודי,יום ירושלים תשס"ח

בעזרתו ייתברך

בעזרתו ייתברך העננים,לדעתי,נראים כמו דמויות

בעזרתו ייתברך נוף ממגדל הcn בקנדה

בעזרתו ייתברך

הכל החל באותו לילה אפל, שבו נלקחתם ממנו :י הונתן,שגב,רועי,יהונדב,אברהם,יוחאי,נריה ודורון, איתכם נלקחה גם השמחה,הגיל והרון. בחורים נאים אל עולם האמת נדדו, אותם בחורים בחייהם ובמותם לא נפרדו. אני יוצא אל הלילה זועק לאלוקי: "אבא! עד מתי?" חושב אני על אותו יהודי שבישיבה נרצח, יושב וחושב: "האם כך יהיה לנצח?" האם לעולם יירצחו יהודים בעת לימוד הגמרא? האם תמשיך הממשלה להגיב: "לא נורא"? האם יהודי שרק רצה להאיר את החיים, האם את גופתו ינקבו רוצחים רעים? ואני אומר:"אלי,שלא כך יהיה..." לעילוי נשמת הנרצחים ת.נ.צ.ב.ה

אם כלב מוציא את הראש החלון מכונית כדי להרגיש את הרוח, אז למה כשנושפים לו בפנים הוא מתעצבן?

תהומות גאווה. היית למעלה בתהומות הגאווה, טעמת מהמתיקות לפני שהיא עזבה. כולם כאן בוחנים אותך בקור, מוודאים שלא תדע איך לחזור. יחד עם הנחש אתה משיל מלבושים, שהיו לך לנחמה ועכשיו הם יבשים. במהירות שבה עלית, נפלת לבורות, ששנים לטרף קל הן שוחרות. אתה נזכר בדרכך אל הגדולה, עת גאוותך לבדה השמיעה קולה. לא היה עוד זולתך בעולם, וכל שהיה לך לאוהב אז נעלם. הנחש האפל נכרך סביבך לאט, וכבודך האבוד מנסה לנשום מעט. גאוותך אמנם התנפצה לעולמים, אך בחיוך את ראשך אתה מרים.

ערגה בשובי אל אדמתך, אל גבולותייך אל הפלאות שברגבי החול הרך ובנופלי שבוי בין דיונותייך אשאלך איכה נפלו בנייך, היאך. וכשליבי נפצע מכאב הכיסופים והכמיהה אלייך ארץ יפה ונושנה, אחכה לך ואזעק אלייך ארץ אהובה. ובעודי פוסע את דרכי אלייך אשא כפיי בתחינה. ארצי יפתי, אמשיך לי בדרכי עד שבזרועותייך אפול, עד שאשוב ואגשים חלומות רחוקים ונשגבים. האם יוסיפו ליפול חללים בדרכם עד יומם הגדול? מתי כבר יבוא לו יום של שמחה טהורה, של רגשות נעלים, האם עוד אמשיך לערוג לך עוד שנים, ארצי יפתי? בקשיים ותקופות של רוע אנושי, את נגלת לנו מבין הזמנים מאירה לנו באור גדול את דרכנו הפתלתלה. ובימים של אור שנגנז בין דפי ההיסטוריה הקשים, את מובילה אותנו אלייך, ואת זמרותינו אל המרומים את מעלה. ארצי יפתי, אמשיך לי בדרכי עד שבזרועותייך אפול, עד שאשוב ואגשים חלומות רחוקים ונשגבים. האם יוסיפו ליפול חללים בדרכם עד יומם הגדול? מתי כבר יבוא לו יום של שמחה טהורה, של רגשות נעלים, האם עוד אמשיך לערוג לך עוד שנים, ארצי יפתי? והנה שעון החול מאבד עשתונות והגיע זמננו לשוב, לחזור ואני כמו ציפור עם כנף קטועה מנסה לשוב לפרוח ואת עוד מביטה בי, לוחשת מילים, ונשארת לעמוד שם מאחור. ואני זועק לך שמות של בנים שהתרחקו להם אי שם עם הרוח והנה את מביטה ובמבטך שתיקה שזועקת שובו אליי בניי, אוהביי רגבי אדמתי, ואני נושא את מבטי אל מעבר לתקופות שחלפו, נוטל את יד בני ומתחיל ללכת. ארצי יפתי, אמשיך לי בדרכי עד שבזרועותייך אפול, עד שאשוב ואגשים חלומות רחוקים ונשגבים. האם יוסיפו ליפול חללים בדרכם עד יומם הגדול? מתי כבר יבוא לו יום של שמחה טהורה, של רגשות נעלים, האם עוד אמשיך לערוג לך עוד שנים, ארצי יפתי?

לעת ערב כשאשקיף מחלוני אחזה בך לוחשת, מרגיעה את יגוני וכשאת נופלת נטושה בין החולות, אני אקרא לך אליי בשני קולות וכשתביטי בי מבעד לווילון הזמן, אזי אולי הגיע תורי, אולי אני כבר מוכן וביופייך המשכר אני כעת טובע, וקולות של מים זורמים ממעיין נובע ורודף אני אותך בלילות בלי שינה ואת מביטה אחור ואינך מאמינה כמה הרס, כמה עצבות השארת מאחור וחיוך שנשאר תלוי באת לעקור. ודואב אני על כל מילה,על כל רגע מתוק וזכרך, זכרך נמוג ובליבי החורף מכה, עוקב אחר צעדיי וליצן מרושע קורע מסכה מעל פניי, מגלה את הרוע שבתוכי הסתתר ושוב קורא לך, זועק לך, לא מוותר ורודף אני אותך בלילות בלי שינה ואת מביטה אחור ואינך מאמינה כמה הרס,כמה עצבות השארת מאחור וחיוך שנשאר תלוי באת לעקור. ודואב אני על כל מילה,על כל רגע מתוק. וזכרך, זכרך נמוג וכעת, הנני כאן, כורע ברך לרגלייך, זוחל בין קוצים ודרדרים את כל הדרך עד אלייך הוזה אותך, וחולם בחלומי הרחוק. וזכרך, זכרך נמוג.

בעזרתו ייתברך לפרוייקט חודש אייר,פעם ראשונה שאני שולח לדבר הזה...

בעזרתו ייתברך חלק יחשבו שזה ציור,חלק יחשבו שזה עיבוד מחשב...תחליטו כבר בינכם! תהנו..

בעזרתו ייתברך נוצר מדף חלק בפוטושופ... אגב,באנגלית על הדגל כתוב "כוכבי הלכת של משפחת קמפינסקי"

בעזרתו ייתברך ולהנשר היקר,תפסיק לשאול מי צילם כי התמונות שאני מעלה הם תמונות שאני צילמתי

בעזרתו ייתברך צולם שתי דקות לפני שבת

בעזרתו ייתברך

בעזרתו ייתברך מגדל הcn אני מקווה שלא יהיה שוב 11 בספטמבר אבל בצחוק...

בעזרת ה' ייתברך

בעזרתו ייתברך נערך בפוטושופ

סיפור קצר מאוד לעילוי נשמת כל חללי פעולות האיבה ד' ניסן תשס"ד דפיקה בדלת.התעוררתי משנתי העריבה ובקול ישנוני שאלתי "מי שם?".פתחתי את הדלת ולעיניי נגלה חברי יעקב הרטמן. "מה קורה,נחי?"שאל בעליזות."ישנוני"עניתי."שוב נרדמת בזמן העבודה?שכחת אנחנו צריכים ללמוד לבגרות בתנ"ך?" שאל. הוא נכנס לחדרי."טוב,בוא נתחיל" אמר.למדנו במשך כמה שעות לבגרות עד שעייפנו. "מה אתה אומר על ביקור אצל מוישי?"שאל יעקב.עניתי שאשמח לבקר,אך אין לנו רכב. "אל דאגה,אני אתקשר לאחי,דודי,הוא יסדר לנו נסיעה"ענה יעקב. הוא צלצל לאחיו שהגיע תוך דקות אל האזור. נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה."אני שומע שיש לכם בגרות ביום שני..."ספק שאל ספק קבע אחיו של יעקב. "כן,כן"עניתי. שמעתי רעש ממרחק .התעלמתי והבטתי בחלון.היה בו חור."יש לכם חלון עם חור,ידעת?"שאלתי את יעקב. הוא ואחיו הסתובבו."מה?!"הזדעק יעקב בתדהמה. לפתע נשמע צרור יריות והאוטו כולו חורר."דודי!"צרח יעקב"טוס!!!" דודו המבוהל לחץ על דוושת הגז וטס קדימה. הרגשתי פתאום כאב עז בכף היד ואז חשתי גל חום שהתפשט בי .נפצעתי. דודו סובב את ההגה לכל הצדדים מנסה להימלט מכדורי המרצח. לפתע צרחה פילחה את הדממה. "נפצעתי!"צרח יעקב. "תחזיק מעמד!"שאג דודי. הבטתי בחברי.הוא חטף את הכדור באיזור הראש,כל פרצופו היה מלא דם. נס שהוא עוד חי. המשכנו בנסיעה מהירה. דם המשיך לזרום מידי ,והרכב התמלא בדמו של יעקב. לבסוף הגענו למחסום משטרתי ושם חולצנו ממיצר. מיד רצתי ליעקב ששכב שם. "יעקב..."מילמלתי ודמעות נוטפות על אפי. "נח-נחי,"נענה יעקב בקול קטוע "אנ-אני כ"כ מצ-טער"."לא,יעקב,זאת לא אשמתך"בכיתי. "אני ר-רוצה שת-שתזכיר אות-אותי בהת-בהתגייסות שלך לצ-לצה"ל"."לא,אל תאמר את זה יעקב. יטפלו בך.יצילו אותך."והעלתי את קולי וצעקתי:"הצילו!מישהו!רופא!בבקשה!עזרו ד' באייר תשס"ח הקריין עמד שם נירגש,כמעט בוכה מול הכותל המערבי.והוא פתח את פיו ובקול מרטיט לבבות אמר:"בהדלקת המשואה מכובד דודי הרטמן,אחיו של יעקב הרטמן שנרצח בפעולת איבה בצומת רמון". דודי ניגש להדליק את המשואה באיטיות רבה ואילו אני עמדתי שם,חייל זקוף,מדי זית מגוהצים,נשק ארוך בידי.ואני מנסה להראות פנים אדישות אך איני יכול שלא להזיל דימעה,ובליבי לחשתי ליעקב:"הנה,אתה רואה?השלמתי מעגל,את מעגל החיים". יהי זכרם ברוך

תמימות עלאק לכתוב תגובות

המאמר מוקדש לאלו שלמרות הקור הנורא נשארו בחומש,הם נשארו שם אפילו עד שהיס"מניקים הגיעו וגם אז נשארו אופטימים.והם יגיעו גם הפעם. הם קמו בחצי הלילה,החלו ללכת ישר. בדרך אל המטרה הסודית,מי לא שר? כולם שרו את עם הנצח והם כבר ידעו עכשיו בודאות הימין ינצח! כולם הולכים למטרה הזוהרת, האישה העצובה אל ביתה המוחרב גוהרת, נותנת בלי סוף דרור לדמעותיה, אוי,אותם גבורים מחומש! הילד שאל את אבא:"אבא,מה קורה פה?" האב הגאה הביט בבנו:"הביתה..."לחש הבן הביט באביו ובכה, הוא שאל:"אבא,למה עושים לנו ככה?" התינוק מוחא כפיים וצווח "ביתה!ביתה!" אמו מביטה בו בעיניים דומעות ולוחשת"כן,חזרנו הביתה..." הם נכנסו לישוב והחלו לבנות,גם בנים וגם בנות. אוי,אותם גיבורים מחומש! בדרך לישוב שורה של אנשים חסם ג'יפ כחול, הם הקיפו את הג'יפ ופרצו במחול: "ושבו בנים,ושבו בנים,ושבו בנים לגבולם!" אוי,אותם גיבורים מחומש, בלילה הם נשארו למרות הקור הנורא, (אפילו ראיתי את חבר שלי והמורה) היו ריקודים וגם ברית, וביום העצמאות הם עושים את זה בפעם השלישית!

בעזרתו יתברך הסיפור מוקדש לעילוי נשמתם של מיליון וחצי הילדים שנטבחו בשואה האיומה. משפחת מרקוביץ לא היתה אחת מהמשפחות הבולטות בשכונה היהודית שבעיר לודז'. האב, נתנאל, היה אדם עמיד שעסק בייצור בקבוקי זכוכית למשקה מוגז לכל רחבי פולניה. האם, רייזל, הייתה עקרת בית שטיפלה בבנה היחיד, יעקב שמשון, במסירות נפש. הימים ימי מלחמת העולם השנייה. יעקב שמשון כבר נער צעיר, פאות זהובות מסתלסלות בצידי ראשו, עיניו כחולות בהירות וחודרות. יעקב שמשון עומד בחצר ביתו ומדבר עם חברו מילדות, יהודה זונדל. לפתע, את הדממה מפלחת שריקה. יעקב הביט בתימהון אל חברו, ולפני שזה הספיק להחזיר לו מבט פיצוץ עז ופתאומי כמעט וקרע לזוג החברים את עור התוף. רייזל הגיחה מתוך העשן, כלביאה הבאה להציל את גוריה, וכשהגיעה לנערים המופתעים תפסה בצווארונם וגררה אותם אל תוך הבית. כשנכנסו אל סלון ביתם הקטן, יעקב המזועזע הביט באמו שהתנשפה בכבדות וגמגם לעומתה "מ-מה ז-זה היה?". אמו הרימה אליו מבט כואב ולחשה לפני שהתמוטטה על הספה בכבדות: "הנאצים." פולין כבושה בידי הנאצים כבר שבוע שלם. דירת המסתור של משפחת מרקוביץ, או ליתר דיוק - חדר המסתור של משפחת מרקוביץ היה ממוקם במרתף קטן בעליית הגג. רייזל רכנה על הקרשים הארוכים והביטה דרך החריץ הקטן. לאחר כדקה של צפייה ממושכת בנוף ההרוס של לודז' פלטה קריאת אימה. בעלה, נתנאל, שנראה היה שהזדקן בשנים זחל לכיוונה. "מה אירע?" שאל בשקט. רייזל הביטה בבעלה, נתנאל, ולחשה באימה את המילה הנוראה שעברה מפה לאוזן בחודש האחרון:"סלקציה". המשפחה הקטנה צפו בזעזוע במה שאירע ברחוב. נאצים פרצו לבתים, גררו אנשים, נשים, זקנים וטף באכזריות שלא תתואר. יעקב הביט בחריץ מולו, וראה חייל נאצי ניגש לאיכר פולני זקן ודוחף אותו לרצפה. הנאצי שאג על האיכר:"ביסט סי ורהיימליכנד ג'ודן ?" ("האם אתה מחביא יהודים?"). האיכר המבועת לא ענה. הנאצי שלף את אקדחו וברגע אחד ובקורת רוח קטע את חייו של האיכר. קצין אס.אס הרים את מבטו ועיניו קלטו את הצריף הקטן. "אייך רייכט ג'ודן..." ("אני מריח יהודים") סינן. כמה מחייליו צעדו לכיוון הצריף הקטן והחלו בסריקות בחדרי הצריף. בעליית הגג סימנה רייזל ליעקב לבל יוציא הגה מפיו,כי מדובר פה בעניין של חיים ומוות. יעקב שמשון הנהן והפנה את מבטו אל החריץ. לפתע את מבטו משך חייל נאצי שהכה נער יהודי. ליבו כמעט וחדל מפעום. זה היה ידיד הנפש שלו יהודה זונדל. יעקב זעק "י-ה-ו-ד-ה!!!",ועד שקלט את חומרת המצב כבר היה מאוחר מדי. שלשה חיילים עלו אל עליית הגג וחייכו בסיפוק. רייזל ונתנאל נצמדו לבנם היחיד . אך שום דבר לא יעצור שלשה חיות אדם שמעוניינים רק לרצוח ולטבוח.אפילו לא לב אוהב ורחום של אמא פולנייה. הם עמדו שם בשורות ארוכות. גברים לחוד ונשים לחוד. הילדים נצמדים לאמותיהם בבהלה. קצין אס.אס גבוה מתהלך הלוך ושוב מול השורות הדוממות עד שהוא נעצר מול שורת הנשים הבוכיות. עיניו חיפשו משהו ולא מצאו את מבוקשם ככל הנראה. לפתע מבטו ננעץ על יעקב שמשון וחיוך רחב נמתח על פניו החיוורות. הוא צעד אל יעקב, ובהגיעו אל הנער הרועד הניח יד מרגיעה על כתפו ומשכו בעדינות אל מול כולם. "ברצוני שתכירו את בן טיפוחיי החדש-"הוא רכן אל יעקב בכדי לשמוע את שמו. יעקב אמר בקול שקט:"יעקב שמשון" ומיד הוסיף "המפקד". הנאצי הזדקף ובקול מלא רחמים מזויפים קרא: "הו, זה לא שם לתת לבן אדם.זה שם של יהודי. של כלב. מעתה תיקרא אדולף, שמו של מנהיגנו הנערץ". הקצין הזדקף והצדיע במועל יד: "הייל היטלר!". הקצין סקר את חייליו מן הקצה אל הקצה ואז אמר בקול שקט: "תעמיסו אותם". לאחר כמה ימי נסיעה רצופה וצפופה ברכבת הקטנה הגיעו היהודים למחנה הידוע לשמצה אושוויץ. הנוסעים ירדו מהרכבת,נדחפים בגסות על ידי חיילים נאצים. בסופו של דבר הם סודרו שוב בשורות נפרדות לגברים ולנשים.הקצין האכזר סקר את קהל היהודים בחיוך מרושע. על הרמפה עמד אדם לבוש בחליפה, בעל פנים עם תווים ברורים ומרכיב משקפיים. הוא הציג את עצמו בתור ד"ר יוזף מנגלה. מנגלה הביט בכל היהודים שעמדו לפניו והחל בסלקציה.אדם זקן התקדם לכיוונו, רועד מקור ומפחד.מנגלה הצביע לכיוון שמאל.לכיוון המוות. וכך הופנו אנשים לימין ולשמאל.לחיים ולמוות. רייזל התקדמה לכיוונו של הד"ר.הוא הביט בה בריכוז לשניות מעטות.היה שקט נוראי בכל שטח המחנה. עד שהוא הרים את ידו והצביע לכיוון שמאל. יעקב שמשון שעמד ליד הקצין זעק באימה "מאמא! לאאאאא!!!". אך מאוחר מדי. האם נשלחה לתאי הגזים.למוות. הדבר האחרון שראה מאמו היה מבט רווי כאב ודמע. ואז תורו של נתנאל, אביו של יעקב, הגיע.הוא נעמד זקוף ואצילי מול מנגלה. הרופא הביט בו,ויעקב נשם לרווחה. הוא נשלח לימין. לחיים. נתנאל רץ לבנו. הבן והאב התחבקו לשניות קצרות, אז הקצין הפריד ביניהם. נתנאל נשק לבנו על המצח והחל להתרחק. יעקב שמשון היה מופתע לגמרי: "טאטע,אתה לא בא איתי? טאטע! ט-א-ט-ע! א-ב-א!!!". אך אביו כבר נעלם. יעקב שמשון שהיה מותש מאירועי היום האחרונים, ומזועזע מהפרידה הפתאומית נפל מעולף. הוא התעורר כבר כעבור כמה ימים. הוא היה במיטה גדולה בחדר יפה מלא בתמונות של אנשים חנוטים בחליפות ומעונבים בעניבות מפוארות. הוא קם ממיטתו והביט סביב. היה שם שקט מתוח שניתן היה לחתוך בסכין. אל החדר נכנס הקצין הגרמני.עכשיו יעקב שמשון בחן אותו מקרוב ממש.הוא היה גבוה, בעל עיניים כחולות בהירות ושיער בלונדיני חלק.הוא היה חיוור, ואצבעותיו היו ארוכות וכמעט שלבנות. הוא חייך אל יעקב חיוך מתוח. "בוקר טוב, אדולף, ארוחת הבוקר שלך מוכנה, אז קום ואכול אותה מהר". יעקב הביט במגש שהונח לידו ובלע את רוקו.הוא ניסה להבין איך עד עכשיו חשב את הקצין לטוב לב. במגש הייתה קערה קטנה עם מרק דלוח בכמות מינימאלית. יעקב הצליח לבלוע את המרק בלי להקיא וכשגמר נשכב במיטתו עם בחילה עזה. הקצין נכנס אל חדרו.בידו האחת הייתה מטלית לחה וביד השנייה היה מטאטא. "אני חייב לצאת לעבודה, ואתה, אדולף יקירי, תנקה את כל הבית" אמר במתיקות הקצין "אה, ואם אחזור ואראה גרגר אבק בבית הזה, אשלח אותך בדרכם של הוריך". וכשמילים אלו תלויות באוויר הוא יצא את החדר. יעקב שמשון יצא מהחדר והביט בבית הענק. ככל הנראה הגרמני רווק וגר לבדו בבית העצום הזה. יעקב התחיל לנקות את הסלון, ולאחר עבודה מאומצת פנה לחדרים. שעות עברו עד שיעקב היה יכול לשבת על הספה ולהירגע מהעבודה הקשה. יעקב נרדם על הספה.הוא ישן שינה טרופה, עמוסה בסיוטים על הקצין, על הוריו, על הבית הישן והטוב שלו, עד שפתאום הוא ניעור לקול צעקה: "אדולף!!!אדולף!!!". יעקב קם והביט בקצין הגרמני בבלבול. "אדולף, עברתי על הבית וראיתי שהבית נקי, באופן יחסי בלבד, אבל אני רואה שהתעלמת מהשירותים לגמרי" צרח. יעקב גמגם: "לא ידעתי-לא-לא הבנתי שהשירותים גם..." ואחר השפיל את מבטו. "אדולף," אמר בקול נוקשה הקצין "לא רציתי לעשות את זה, אך אתה לא מותיר לי אפשרות אחרת...". קצין האס.אס הוציא מחגורתו אלה קצרה אך קטלנית. הוא הניף אותה והחל להכות בנער היהודי בכל הכוח. לאחר כמה דקות של הכאה רצופה הוא דחף את הנער החבול אל חדרו. וכך זה היה במשך ימים ארוכים. יעקב שמשון היה קם ליום של עבודה קשה ומכות כואבות. ואז באו גם ימי הקללות. הוא היה מכה את יעקב ומסנן תוך כדי: "מוט ג'וד!" ("יהודי ארור"). או לחילופין כשהיה נותן לו את המרק היומי היה יורק: "סיי סטינקד ג'ודיש שווין..." ("חזיר יהודי מסריח"). כמה שנים עברו להן כך. יעקב שמשון כבר התבגר. זיפים גירדו את צווארו,פאותיו שנגזזו ממנו אי שם בעבר החלו לגדול בחזרה. זה היה יום סגרירי.הקצין היה במחנה ויעקב היה בבית מנקה כמו תמיד. הוא לא ידע אך בעולם החיצוני הסתובבו שמועות שהצבא האדום והאמריקאים מתחילים לכבוש את פולין. יעקב היה באמצע לצחצח איזה פסל אומנותי כאשר פתאום נשמע רעש מוזר ופתאומי. רעש של מטוסים. פיצוצים פילחו את הדממה. יעקב הביט מהחלון אל המחנה.הוא ראה נאצים רצים לכל עבר. עשן היתמר למעלה. טנקים רוסיים נכנסו אל המחנה. הדי פיצוצים ויריות נשמעו ללא הפסקה. יעקב זיהה את הקצין ה"מאמץ" שלו רץ לכיוון הבית. כשכמעט נכנס לבית, חייל רוסי זיהה את מדיו הגרמניים וריסס אותו בכדורים. החילוץ היה כה מהר.המחנה שוחרר תוך כמה דקות ואז המשחררים שמו לב לבית העצום בגודלו. ליעקב היה צורך לשכנע את הרוסים שהוא לא נאצי, וכל זאת בזכות מתורגמן שתירגם את הפולנית הבלולה ביידיש שלו לרוסית. תוך ימים אחדים יעקב מצא את עצמו במשרדו של גנרל בכיר בצבא האדום. הגנרל היה אדם כבד גוף עם מדים מעוטרים בדרגות מכל הסוגים והמינים.לאחר כמה גמגומים של הגנרל בפולנית,הם הצליחו לסגור על כך שהנער יקבל כרטיס לאונייה שעולה לארץ הקודש,פלסטין. שבועות עברו, ויעקב שמעון הגיע לפלסטין. הוא ירד מהאונייה באיטיות, רכן על אדמת הקודש,ונשק לאדמה הקשה. דמעה קטנה ומלוחה זלגה ונחתה על הארץ.ואז הצעיר נתן דרור לדמעותיו והוא געה בבכי. זמנים עברו. יעקב שמשון גויס למחתרת לוחמי חרות ישראל, וכך נלחם לגירושם של הבריטים שישבו בארץ ישראל. ואז בה' באייר הדבר הגדול שלו חיכה קרה. מדינת ישראל קמה. מדינה עצמאית. מדינה יהודית טהורה. חודשים עברו ביעף, וביום מן הימים יעקב שמשון, תושב אם המושבות פתח תקווה, החליט שהוא חייב למצוא לעצמו אישה ולבנות לה בית. יעקב, מאז שעלה לארץ, סבל מחלומות זוועה על השואה האיומה אותה שרד, חלם על המכות והעינויים,על הוריו שאפילו לא זכר את שמם. יעקב הצליח למצוא שדכן,ודרישותיו היו מינימאליות:בחורה שתסכים לצאת עם בחור שסובל מסיוטים על עברו הנורא. כמה נשמות טובות הסכימו להיפגש איתו אך לא התפתח עם אף אחת מהן משהו. כולן נרתעו ממנו,כאילו הוא חיה, אמרו: "אתה בן אדם טוב,אך אני רוצה מישהו רגיל, אב שפוי לילדים שלי, אתה בטח מבין אותי...". והוא לא הבין.מה יש לו להבין. הוא שפוי לגמרי. יש לו רק קצת סיוטים. זהו. בסופו של דבר אחרי עשרות מפגשים, החליט אומר שלא יתחתן אי פעם עם אחת מן הצבריות האלה, או במילים אחרות לא יתחתן לעולם. ואז הוא ניסה את ה"פרוייקט" הבא שלו: למצוא עבודה. רק שלא יגווע מרעב. שיהיה לו קצת כסף. הוא חיפש בכל מקום אפשרי עבודה, אך אף אחד לא קיבל אותו, בחור "לא שפוי" שכמותו. יום אחד, לאחר שכבר נכנע, הסתובב לו ברחבי תל אביב שוקקת החיים.הוא נעצר לפתע ליד מוזיאון הרצל, שבו הוכרזה עצמאות מדינתו, מדינת ישראל. הוא נכנס אל המוזיאון וניגש לקבלה. "אני מעוניין לעבוד פה" אמר בקולו הצרוד. האישה בקבלה הביטה בו,ובבגדיו הישנים והגדולים מעט ואמרה בקול קצת שאפתני: "אני לא חושבת ש...". היא הפסיקה לדבר כשראתה את מנהל המוזיאון יוצא ממשרדו. "או, אדון פישר, חיכיתי לך!" קרא בחיוך ליעקב. יעקב המבולבל נכנס אחריו למשרדו של מנהל המוזיאון. הם התיישבו אחד מול השני. יעקב שמשון החליט להתחיל ישר מהעיקר, בלי הקדמות: "אדוני, אני לא פישר הזה, אבל אני רוצה לעבוד במוזיאון שלך". מנהל המוזיאון הביט בו בחיוך טוב לב. הוא הוציא קלסר עב כרס ודפדף בו קלות, אחר סגר אותו ואמר: "תראה, אני יכול לתת לך עבודה והיא לנקות את כל המוזיאון יום-יום. לקרצף, לטאטא, ובקיצור, להיות עובד הניקיון שלי... מקובל עליך?" שאל בחיוך. ליעקב שמשון היה בלאק-אווט. הוא לא שם לב למה שקורה סביבו. הוא חזר לפולין, לחדר שלו בבית של הקצין הגרמני, הוא שומע את קולו:"...תנקה את כל הבית, ואם אחזור ואראה גרגר אבק בבית הזה,אשלח אותך בדרכם של הוריך...". יעקב התחיל לרעוד כעלה נידף. הוא הישיר מבט על מנהל המוזיאון המופתע ולפני שזה הספיק לומר דבר מה, יעקב קפץ עליו והפליא בו את מכותיו."נ-א-צ-י!!!"צרח. הוא חנק את המנהל בעודו זועק "ר-ו-צ-ח!!!". מישהו ששמע את הצעקות רץ לתוך המשרד והפריד בין הניצים. בית המשפט קבע ליעקב שמשון שהות ממושכת בכלא. הוא, שנלחם לטובת המדינה,עומד לשבת בין כייסים, רוצחים וגנבים כאילו שהוא אחד מהם. ביום השחרור מהכלא,כשיצא מבית המשפט, ראה את אחד מבני המשפחה של מנהל המוזיאון. האיש גידף וחירף אותו: "תראה מה יצא מכם שם!!","הנאצים הפכו אתכם לחיות!","סבונים עשו מכם!".זה היה יותר מדי. סבונים?! זה היחס לאנשים שחירפו את נפשם בעבור העם היהודי ומדינת ישראל שבדרך?! בדיוק כשבא לענות לקרוב משפחתו של המנהל, חש בעקצוצים מוזרים בחזה והוא התמוטט על רצפת בית המשפט. אנשים גהרו מעליו, אמבולנס הגיע משום מקום, כולם מפנים מקום לרופא שמרים אותו,"יש לו דום לב! להתרחק!". יעקב שמשון שוכב שם במיטתו בביה"ח שערי צדק בירושלים. הוא עדיין לא מגיב. עדיין לא. הכול בגלל היחס של הצברים פה בארץ. עשו ממנו צחוק. עשו ממנו ממש סבונים. הם נמצאים בינינו, הם בנו את המדינה שלנו, הם שרדו את השואה האיומה, מגיע להם קצת יותר כבוד ממה שאנחנו, הצברים, נותנים להם. עוד כמה שנים הדור שלהם יימחק, ולנו-אסור לשכוח. לעולם.

בעזרתו ייתברך לעילוי נשמת חללי צה"ל במלחמת עזה התשס"ט

בעזרתו ייתברך

בעזרתו ייתברך צולם בקנדה בלונה פארק:"canada's wonder land"

בעזרתו ייתברך אני יודע שיש לי דומה אבל...

בעזרתו ייתברך מפלי הניאגרה

בעזרתו ייתברך "הרסתי צמח ועכשיו אני צמח"

בעזרתו ייתברך

פסח שמח

(נכתב בימי אנאפוליס בתקווה ל:"לא למדינה פלסטינאית") הימים הם ימי צרות, הממשלה אשרה את ביצוע הפרעות. הן עוד יתחילו, הפרעות, הן עוד יתחילו. הערבים יירו טילים עד באר שבע, כשנחזור לגבולות 67. האומה כולה תהיה בסכנת הכחדה, ומיד על כל הארץ תחל הפצצה. אם על הכותל נוותר, ואבו מאזן עוד ישקר, זה יהיה הסוף. אבו מאזן אותנו יתקוף. אז עכשיו,לפני הכל צריך פשוט לצעוק- לא! צריך לעצור את הפשע הנורא, ולהבין שירושלים היא לא למכירה. לעורר את אולמרט ולהסביר לו שעכשיו אבו מאזן וחבריו צוחקים עליו, צריך לעזור את זה מיד, ולא יהיה כבר מאוחר מדי. ירושלים- לא למכירה.